שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כג
בענין קלב"מ:
לחכם אחד:
[א] ע"ד מה שנסתפק כתר"ה בהא דאמרינן דרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו מיפטר מתורת קלב"מ אם הוא דוקא במקום שיש חיוב להרוג הרודף דא"א לחייבו בשתי רשעיות אבל במקום דליכא חיוב להורגו אע"פ שההורגו פטור אין זה בגדר רשעה לפטור מתורת קלב"מ, או דלמא דגם בכה"ג דרשות להורגו הו"ל בכלל שתי רשעיות, וכ"ש דעיקר מה דמיתה פוטר מתורת קלב"מ יליף לה מקרא דלא יהיה אסון אם כן י"ל דכל שאפשר לבא לידי מיתה הרי הוא בכלל אסון, ומדברי הרשב"א בתשובה (ח"ה סימן י"ח) מבואר דאפילו ברודף ממש דאיכא חיוב להורגו גם כן אין לפוטרו מקרא דכדי רשעתו, דהתם מיירי ברשעה שהב"ד מחייבין משא"כ ברודף דלא מתחייב בב"ד אלא דעיקר פטור הוא מקרא דלא יהיה אסון וכל שאפשר לבא לידי מיתה פטרו הכתוב יעו"ש, וא"כ אין לחלק בין רשות לחובה בענין רודף דתרווייהו בכלל אסון נינהו: וכתר"ה כתב לפשוט מדברי הגרע"א (ר"פ אלו נערות) שכ' ע"ד התוס' ד"ה ועל הכותית שתמהו על פירש"י דכתב דכותים גירי אריות הן דא"כ נכרית היא ולית לה קנס כדפריך לעיל יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה, והקשה הגרע"א דבפשוטו הו"ל להקשות אם כן אמאי תני כותית ליתני נכרית. ותי' דהומ"ל דטעמא דנכרית אין לה קנס כיון דקנאין פוגעין בו הו"ל כמו חייבי מיתות ב"ד ומיפטר מתורת קלב"מ, וכ"ז בנכרית ממש אבל כותית אפילו למ"ד גירי אריות הן כיון דהרבה נתגיירו לש"ש והוו גרים גמורים והבא על הכותית אין קנאין פוגעין בו דשמא היא גיורת גמורה, ואף דקמי שמיא גליא דהיא מאותן שהן גירי אריות מ"מ כיון דאין קנאין פוגעין בו אינו בכלל קלב"מ ומשו"ה משלם קנס, ולזה הוכיחו מפ"ק דהתם הרי היא גיורת כ"ז שלא מיחתה ואין קנאין פוגעין בו ואפ"ה פריך דאין לה קנס כשנתברר שהיא נכרית אע"ג דבשעת מעשה לא היה דין קלב"מ, אלמא דנכרית מצד עצמותה ל"ל קנס ואם כן ה"ה כותים למ"ד גירי אריות הן עכ"ד הגרע"א. ומבואר מדבריו דבחיוב מיתה דקנאין פוגעין שייך קלב"מ אע"ג דאינו אלא רשות בעלמא דהרי אמרינן בסנהדרין (דף פ"ב) אם בא לימלך אין מורין לו אלמא דלא בעי חיוב מיתה לפטור מתורת קלב"מ עכ"ד כתר"ה:
הבאנו דברי הרשב"א דפטור דרודף מתורת קלב"מ הוא מקרא דלא יהיה אסון אבל מקרא דכדי רשעתו בעי רשעה המסורה לב"ד. ועפ"ז יתיישב קושית הפלאה (פ"ג דכתובות) אהא דאמרינן דרודף שיכול להצילו באחד מאבריו לא מיפטר מתורת קלב"מ ואמאי לא יפטור הך אבר גופיה מממון דכי גרע קטיעת אבר מחיוב מלקות ע"ש ולפמ"ש א"ש דאי מתורת מלקות באנו לפוטרו דפטורא דידיה ילפינן מכדי רשעתו בעי רשעה המסורה לב"ד, איברא דבלא"ה יש לפלפל וליישב קושיתו באופן אחר ואכמ"ל: (השמטה):
[ב] והנה אף שבעיקר ראיתו מהא דאם בא לימלך אין מורין לו יש לפקפק קצת, דיש לומר דקנאין פוגעין בו הוא מצוה ואעפ"כ אין הב"ד מורין לו משום דכך נתנה ההלכה דליכא מצוה אלא למקנא מעצמו ולא בבא לימלך כמו שפירש"י, ואפשר דאם הרגו אח"כ חייב עליו דכיון דלא התיר הכתוב אלא בתנאי זה הרי הוא בכלל רציחה ודמי לאחד שמשך בקשת לתומו והרגו לבועל דבודאי גולה על ידו כיון דלא הרגו בתורת קנאין. וה"נ הכא כל שבא לימלך אינו בכלל קנאין כיון דאינו מקנא מעצמו. וכן משמע מלשון הרי"ו במישרים (נתיב ל"א ח"ב) הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואם הרגו קנאי ולא בא לימלך פטור עכ"ל, ומ"ש הר"ן בחי' דפנחס בא לימלך הוי ומשה רבינו עשה להוראת שעה בשביל שתעצר המגפה מישראל ע"ש, לא תיקשי לפ"ז דאיך הותר רציחת זמרי שלא בתורת קנאין משום דגם בשביל הוראת שעה הותר רציחה, וכההיא דרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו משום מיגדר מלתא כדאיתא ביבמות (דף צ') ע"ש אבל למקנא מעצמו אפשר דאיכא חיוב להרגו:
איברא דמדברי הרמב"ם בפיה"מ (שם) וז"ל ובועל ארמית שיבעול בת עכו"ם בפרהסיא בעשרה מישראל או יותר ובשעת מעשה וכו' ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו או לא ואפילו הוא בשעת מעשה אין מורין לו ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש עכ"ל, ומשמע דדינא דקנאין הוא אפילו בשאינו מקנא מעצמו דאל"כ אמאי פטור כשפשט ידו והרגו אחר שבא לימלך, אמנם נראה דמ"ש הרמב"ם ואם פשט ידו והרגו מוסב אלמעלה למקנא מעצמו, וכ"מ קצת מסוף דבריו שם ושיעור דבריו הוא דאע"ג דאם בא לימלך אין הב"ד מורין לו מ"מ אם פשט ידו ומקנא מעצמו אין עליו עונש ולאפוקי מהא דאיתא בירושלמי עלה דמתניתין (שם) דקנאין פוגעין שלא ברצון חכמים וע"ש בפ"מ: אמנם הדבר מבואר להדיא בחי' הרמ"ה (שם) וז"ל ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אע"פ שלא פירש אין זמרי נהרג עליו מ"ט דפנחס רודף הוא שהרי אין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא הוא שהרי אין מורין לו, וכשם שניתן רשות לפנחס להרגו לזמרי כך ניתנה רשות לזמרי להציל עצמו בנפשו של פנחס עכ"ל, וכ"כ רי"ו (נתיב ל"א ח"ב) הרי מבואר דעיקר דינו של קנאין פוגעין אינו אלא רשות ולא מצוה ולפ"ז קמה ראיתו של כתר"ה מדברי הגרע"א דשייך קלב"מ אפילו ברשות:
[ג] איברא דנראה דיש חולקים בזה דהנה בהגהת מ"ל (ס"פ חובל ומזיק) הביא דעת הסוברים דהא דאמרינן יכול להצילו באחד מאבריו אסור להורגו דוקא לאחרים אבל הנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר יעו"ש. וכ"ד הלבוש וראיתי בהגהות מהר"ץ חיות בסנהדרין (דף ע"ג) שהקשה לשיטה זו איך יתיישב תירוץ הש"ס בהא דמקשה התם עלה דמתניתין דהא בעל אחותו יש לה קנס וליפטר מטעם רודף אחר העריות דניתן להצילו בנפשו ומשני דמירי ביכול להצילו באחד מאבריו, ואכתי הו"ל מחויב מיתה לדידה שאינה צריכה לדקדק בדבר, ועוד הקשה הגרע"א לקמן (דף ל"ג) דאמרינן וכי תעלה ע"ד שזה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו, דמ"מ כיון דבשעת רציחה היה מחויב מיתה מטעם רודף האיך מחויב לשלם ממון, ועכצ"ל דמיירי שיכול להצילו באחד מאבריו וכמ"ש התוס' שם כיו"ב ואם כן עדיין איכא חיוב מיתה מצד הנרדף בעצמו וע"כ מוכח מכאן דיכול להצילו בא' מאבריו אוסר גם להנרדף עצמו, והנה לקושיא הראשונה י"ל דרודף אחר עריות שאני כיון דעיקר שניתן להצילו בנפשו הוא מצד העבירה אין כאן מקום לחלק בין הנרדף עצמו לאחרים דיד כולם שוים בזה כל שעיקר חיובו לשמים. ואע"ג דגם מצד פגמא דידה הוטל חיוב עליו דהרי במפותה אין מצילין אותה מ"מ עיקרו מצד חומר העבירה דהוא לשמים, ודוקא ברודף להורגו דחיוב רציחה הוא מצד הנרדף ע"ז שייך לחלק בין נרדף עצמו לאחרים:
ולכן נראה דדעת הנך רבוותא דדינא דקלב"מ אינו אלא בשיש חיוב מיתה אקרקפתא דגברא דתו לא מחויב בממון, אבל במקום דליכא חיוב מיתה אלא דרשות להורגו לבד אין זה פוטר מתורת קלב"מ, ומעתה נראה דאפילו להסוברים דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר ואפילו יכול להצילו באחד מאבריו מותר להורגו מ"מ בודאי חיובא ליכא וכיון דאינו אלא רשות תו אין כאן תורת קלב"מ:
[ד] ובעיקר דברי הגרע"א שהוכיח מדברי התוס' דקנאין פוגעין פוטר מתורת קלב"מ ק"ל דאכתי תיקשי דל"ל להוכיח מפ"ק דנכרית ל"ל קנס דבפשוטו תיקשי דהומ"ל נכרית, ואי משום דפטורה מתורת קלב"מ מ"מ הו"ל למיתני נכרית בצינעא דתו אין קנאין ופוגעין דבעי דוקא בפרהסיא לעיני עשרה מישראל, וכ"ש דמסתמא בצינעא מיירי, ועוד דמ"ש הגרע"א דמשו"ה ליכא קנאין פוגעין בכותים למ"ד גירי אריות הן משום דהרבה לש"ש נתגיירו, משו"ה איכא לספוקי דלמא זו הנבעלת גירות גמורה, קשה מ"ט לא ניזול בתר רובא לענין דינא דקנאין פוגעין דאפילו בנפשות אזלינן בתר רובא, ועיין רמב"ם (פט"ו מאיסורי ביאה הלכ"ז) והשגות שם ואולי יש לומר דמיירי דאזיל איהו לגבה דהו"ל קבוע, ועי' תוד"ה ועל הכותית, ועוד אפשר דס"ל להגרע"א דכל דאיכא למיתלי בספק דלמא היא גיורת אפילו למיעוטא תו אין כאן דינא דקנאין וצ"ע:
ועיקר קושיתו ע"ד התוס' שלא הוקשה להם דל"ל למיתני כותית ליתני נכרית לק"מ דנכרית בלא"ה ל"צ קנס מטעם בעולה, ומשו"ה נקט כותית דהיא משומרת ואפילו למ"ד גירי אריות הן, ומשו"ה הוצרכו להוכיח דאפילו נכרית משומרת אין לה קנס מדפריך לעיל יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה והתם כיון דהיא בתורת גיורת עד שמיתתה הו"ל משומרת ואפ"ה ל"ל קנס, וכיו"ב כתבו התוס' לעיל מינה לענין נתינה שפירש"י דדוד גזר עליהן עבדות ואסורה מלא יהיה קדש דא"כ הו"ל שפחה ושפחה אפילו משומרת אין לה קנס כדאיתא בירושלמי יעו"ש:
[ה] ודרך אגב אזכיר בכאן מה שאפשר ליישב פירש"י דמתניתין דכותית אתיא למ"ד גירי אריות שלא תיקשי מפ"ק דאמרינן יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה, דהנה האשכול (בח"ג הלכות שחיטה) כתב לענין מה שנשאלו הגאונים אם מומר יורש את אביו וז"ל, ויש מי שאומר אע"פ שיורש מה"ת יש כח ביד ב"ד להפקיע ממונו והפקרן הפקר שלא לאבד ממונו של ישראל. וכדאיתא בכתובות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין (סימן כ"ב) וכ"כ שם המרדכי בשם ראבי"ה, אלמא דלאו מדינא הוא אלא מתורת הפקר ב"ד דכיון שחוזרת לסורה קנסוה חכמים שלא לאבד ממונו של ישראל, וא"כ כ"ז שייך רק בחוזרת לסורה ולא בגירי אריות, ומה שהוכרחו לפרש מטעם הפקר בית דין ולא פירשו מטעם דנכרית ל"ל קנס יתבאר במק"א בע"ה ועכ"פ לשיטת רש"י לא תיקשי די"ל דנכרית משומרת אית לה קנס: אלא דעדיין לא יונח דבירושלמי (ר"פ אלו נערות) איתא וז"ל מעתה הבא על השפחה יש לה קנס ליתא דתני יכול הבא על השפחה כנענית יהא חייב קנס ת"ל מהור ימהרנה לו לאשה יצאה שפחה שאין לו הויה התיבון הרי אחותו שניא היא יש לה הויה אצל אחרים עכ"ל ולדברי הירושלמי אלו כוונו התוס' במ"ש להוכיח דאפילו שפחה משומרת אין לה קנס ואם כן יקשי דאיך אפשר לומר דנכרית משומרת אית לה קנס הא אין לה הויה ומי עדיפא משפחה דנתמעטה מקנס מקרא זה, וע"כ נראה דס"ל לרש"י דאפילו למ"ד גירי אריות הן רובן לש"ש נתגיירו אלא דמיעוטן גירי אריות הן ועיקר פסולן הוא מטעם מיעוט נכרים שנתערבו בהן כמו לאידך מ"ד דס"ל עבד ושפחה נתערבו בהן דאע"פ שאינן אלא מיעוטא מ"מ גזרו בהן, ומשו"ה ס"ל לרש"י דאיכא קנס כיון דרובא ישראל לא מיבעי למ"ד דאזלינן בממונא בתר רובא דחייב קנס אלא אפילו למ"ד דלא אזלינן בתר רובא בממונא הכא לא חיישינן למיעוטא דאפילו קמי שמיא גליא שהיא ממיעוטא מ"מ כיון דלענין קדושין אזלינן בתר רובא ונהרג עליה אם כן יש בה הויה קרינן בה ע"צ הודאי, וכיו"ב כתב הגרע"א עצמו ליישב קושית התוס' לפירש"י מנתינה דמשו"ה אית לה קנס אע"ג דדוד גזר עלייהו עבדות ושפחה אין לה קנס מ"מ כיון דלענין קדושין ע"כ דאזלינן בתר דין תורה יש בה הויה קרינן בה יעו"ש. ובזה יתיישב נמי קושית התוס' למ"ד עבד ושפחה נתערבו בהן אמאי חייב קנס בכותית נימא לה אייתי ראיה דלאו שפחה את ושקילי. ולפמ"ש א"ש דכיון דמצד רובא תפסי בה קדושין יש בה הויה, והתוס' דלא ניחא להו בזה משום דס"ל דלא סגי במה שיש כאן תפיסת קדושין כיון דהאשה בעצמותה לאו בת קדושין היא לאו בת הויה היא: כתבנו ליישב דעת רש"י דמש"ה חייב קנס בכותית למ"ד גירי אריות הן משום דרובן לש"ש נתגיירו ונהי דבבת עכו"ם ליכא קנם משום דל"ל הויה אבל בכותית כיון דלענין קדושין אזלינן בתר רובא בת הויה היא, איברא דנראה דמדרבנן יש לה כל תורת עכו"ם ובזה א"ש סוגיא דב"ק (דף ל"ח) עלה דפליגי ת"ק ור"מ בשור של כותי שנגח לשור של ישראל דלת"ק תם משלם ח"נ ולר"מ נ"ש ובשור שלנו שנגח שור שלהם לכ"ע פטור, ופריך אלמא קסבר ר"מ כותים גירי אריות הן, ורמינהו כל הכתמים הבאין מרקם טהורין ומבין הכותים ר"מ מטמא וחכמים מטהרין אלמא קסבר כותים גירי אמת הן ומשני קנס הוא שקנם ר"מ בממונם שלא ישמעו בהן, ופריך ממתניתין דאלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית ואם"ד קנם הוא שקנס ר"מ בממונם ה"נ נקנום ומשמע דלמ"ד גירי אריות ל"ק ממתניתין דאלו נערות וכבר עמד ע"ז בש"מ (שם) ולפירש"י א"ש ברוחה דאע"ג דגירי אריות מ"מ יש להם קנם אבל מכתמים פריך שפיר דכיון דמדרבנן יש להם תורת עכו"ם כתמיהן טהורין דכתמים דרבנן, ועפ"ז מיושב קושית התום' שהקשו דמדקאמר ואם"ד קניס ר"מ בממונם ה"נ נקנום בבא על הכותית אלמא דסבר ר"מ גירי אמת הן, ולפמ"ש נראה דלא מכח סתם מתניתין ר"מ הוא דפריך אלא דאי הוה מפרש טעמא דר"מ מטעם גירי אריות הוה מוקמינן מתניתין דאלו נערות כר"מ אבל כי טעמא דקנס קניס ר"מ בממונם מתניתין דלא כמאן דגם רבנן ס"ל דקנסו בממונם וכמ"ש התום' שם ועי' סנהדרין (דף פ"ה) ונדה (דף נ"ו), והא דם"ל לר"ש במנחות (דף ס"ו) תורמין משל עכו"ם על של כותים לא תיקשי דהוי מן הפטור על החיוב, די"ל דמיירי בתרומה דרבנן וכן נראה מדם"ל לר"מ (שם) תורמין משל ישראל על של עכו"ם והא הו"ל לקוח לפירש"י שם וה"ל מן החיוב על הפטור, וכבר העיר בזה בחי' משנה ראשונה (דמאי פ"ה מ"ט) אלא צ"ל דמיירי בלוקח מישראל ואעפ"כ ר"ל לר"ש דאין תורמין משל ישראל על של כותים משום דדמי לתורם מחיוב על הפטור וכמ"ש התוס' כיו"ב בב"מ (דף פ"ח) ד"ה תבואת יעוש"ה וע"ע תום' בכורות (דף י"א) ד"ה טבלים, ומ"ש רש"י גיטין (דף כ"ה) ד"ה הלוקח יין מבין הכותים דסבר גירי אמת הן היינו משום דלמ"ד גירי אריות הן מיפטר בלקוח דאינו אלא מדרבנן והרי עשאום כעכו"ם לכל דבריהם, אלא דבלא"ה דברי רש"י תמוהים מסוגיא דמנחות הנ"ל וכבר עמד ע"ז בתור"ע (דמאי פ"ה מ"ט) יעוש"ה:
השמטה :
[ו] ואם כנים אנו דגם דעת התוס' דרשות אינו פוטר בתורת קלב"מ אפשר ליישב קושיא אחת שכתב לי מכבר הגאון מוהר"ר בנימין בישקא זללה"ה אב"ד דטרעסטינא בתוך מו"מ של הלכה ע"ד הגמרא סנהדרין (דף ע"ג) מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו שנאמר לא תעמוד על דם רעך. ופריך והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא מנין לרואה בחבירו שטובע בנהר או חיה גוררתו שחייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך. ומסיק שם דיליף מקרא דאין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שיכול להושיע. והתוס' הקשו שם דל"ל קרא הא מוהוכה בכל אדם נפקא לן לעיל גבי מחתרת וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל קרא דחובה להציל עכ"ל. והקשה דלפ"ד התוס' דעיקר קרא לחובה הוא דאיצטריך אם כן שוב אפשר למילף מקרא דלא תעמוד על דם רעך דכיון דכבר הותר דמו של רודף מקרא דמחתרת לא עדיף מחיה דגם כאן ליכא תורת רציחה אלא הצלה בלבד עכ"ד: ולפמ"ש י"ל דמשו"ה איצטריך קרא דחובה להורגו ולא סגי מקרא דלא תעמוד משום דנ"מ לענין פטור דקלב"מ דבעי דוקא חיוב מיתה דרכיב אקרקפתא דגברא ואל"ה אינו פוטר, ומשו"ה איצטריך למילף מקרא דאין מושיע לה דגלי קרא דמחויב מיתה כעין חייבי מיתות ב"ד, אבל מקרא דלא תעמוד על דם רעך דיליף לחיה גוררתו וטובע בנהר דהתם אינו אלא מתורת הצלה לבד, אם כן אף אם מחויב להציל הנרדף בנפשו של רודף מטעם הצלה מ"מ כיון דאין חיוב מיתה רכיב אקרקפתא דרודף דרק משום דדמי לחיה קטלינן ליה אין חיוב זה פוטר מתורת קלב"מ:
[ז] איברא דכבר כתבתי להגאון הנ"ל ליישב באופן אחר דהנה המ"ל (בפ"א מרוצח) העלה דגואל הדם אע"פ שיש לו רשות להרוג הרוצח אם נתאמץ הרוצח והרגו פטור, וכעין דאמרינן סנהדרין (דף פ"ב) נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו משום דפנחס רודף הוא, ואע"ג דבעלמא ברודף אחר חבירו להרגו ואם נתאמץ הרודף והרגו לנרדף שרצה להציל עצמו נהרג עליו ה"ט משום דחובה להרגו, משא"כ בקנאין וגואל הדם דאינו אלא רשות בלבד יעו"ש ולפי"ז נראה דשפיר פריך הש"ס דמנלן חובה ברודף לענין הך דינא דאי מקרא דלא תעמוד ליכא למילף דכיון דמיירי בחיה גוררתו וטובע בנהר דהתם ליכא כלל חיוב מיתה אקרקפתא דרודף אם כן אם אנו באין להרוג הרודף רק מדין זה דאינו אלא מתורת הצלה לבד, אז הדר דינא דאם נתאמץ הרודף והרגו לנרדף אינו נהרג עליו, דהך חובה דנלמד מקרא דלא תעמוד לא משוי לגברא בר חיוב מיתה, ורשאי להציל עצמו בנפשו של נרדף לולא קרא דאין מושיע לה דיליף לחיוב מיתה ממש:
וזה רבות בשנים שהרציתי קושיא הנ"ל להגאון מוהר"י מפאניעוועז זלל"ה ואמר ליישב דכוונת התוס' דקרא דוהוכה בכל אדם אינו אלא לפטור מעונש מיתה אבל איסור רציחה לא הותר להכי ליכא למילף מקרא דלא תעמוד עכ"ד, אמנם מלבד דלשון התוס' לא משמע כן א"א גם לכלכל סוגיא דלעיל לענין מחתרת דמבואר להדיא דהותר דמו לגמרי ואין בו תורת רציחה כלל וכמו שפירש"י שם בהא דאמר לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל יעוש"ה:
[ח] ואם כה נאמר דרשות אינו פוטר בקלב"מ יתיישב מה שמקשים דל"ל לתנא דבי חזקיה לפטור שוגג מהיקשא דלא חלקת בין שוגג למזיד דהא כיון דרשות ביד גואל הדם להורגו הו"ל קלב"מ כמו מזיד, ולדעת רש"י בסנהדרין (דף ע"ב) ד"ה אין לו דמים דס"ל דרודף שניצול ולא נהרג הו"ל חייבי מיתות שוגגין ולא מיפטר אלא מתנא דבי חזקיה וכ"כ עוד שם (דף ע"ג ע"ב) ד"ה הבא א"ש, אבל לפי דעת הרמ"ה בסנהדרין (שם) דרודף הו"ל כחייבי מיתות מזידין ועיין קצה"ח (סימן כ"ח) תיקשי, וראיתי באור שמח (פ"ח מחובל) שתירץ דכיון שאם נהפך הרוצח והרגו לגואל הדם אינו נהרג עליו וכמ"ש המ"ל א"כ לא מיקרי מחויב מיתה טפי מגואל הדם ע"ש, ואין טענתו מכרעת דאמאי לא נימא בשניהם דין קלב"מ כיון דרשות ביד כל אחד להרוג את חבירו, אבל לפמ"ש א"ש דכיון דבגואל הדם ליכא מצוה לדידן דקיי"ל כר"ע במכות (דף י"ב) תו אין כאן תורת קלב"מ בלאו היקשא דלא חלקת:
איברא דקושיא זו מעיקרא ליתא לפמ"ש הרמב"ם (פ"ה מרוצח הל"ט) וז"ל רוצח בשגגה שהרגו גואל הדם חוץ לתחום עיר מקלטו פטור שנאמר ולו אין משפט מות אחד ההורגו בדרך קודם שיכנס לעיר מקלט או שהרגו בחזירתו עם השנים ששומרין אותו, נכנס לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון הר"ז התיר עצמו למיתה ורשות לגואל הדם להרגו ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו שנאמר אין לו דם עכ"ל, והמתבאר מזה דתרי דיני איכא בגואל הדם א) קודם שקלטו עיר מקלטו אסור לגואל הדם להורגו אלא דאם הרגו פטור מקרא דולו אין משפט מות כי יחם לבבו וכו ואם הרגו כל אדם חייבין עליו דהך פטורא דכי יחם לבבו בגואל הדם לבד קאי ב) לאחר שיצא מגבול עיר מקלטו בזדון הר"ז התיר עצמו למיתה ורשות ביד גואל הדם להורגו וגם כל אדם אין חייבין עליו מקרא דאין לו דם והוא מדברי התוספתא (פ"ב דמכות) יעו"ש. וכבר נתבאר אצלנו במק"א לבאר דהם שני דינים נפרדים דקודם שהגיע לערי מקלט לא הותר דמו של הרוצח כלל אלא דהגואל הדם פטור מעונש לבד וכעין אנוס הוא מקרא דכי יחם לבבו אבל עובר בלא תרצח, ומשו"ה כל אדם ההורגו חייב וזהו נלמד מהסוגיא דמכות (דף י' ע"ב) דשקיל וטרי שם אם גואל הדם נהרג עליו, אמנם לאחר שהגיע לעיר מקלטו ויצא הותר דמו מצד היציאה במזיד ושוב אין כאן איסור רציחה כלל, ופליגי בזה ריה"ג ור"ע אם מצוה בגואל הדם או רשות ועכ"פ לכו"ע הותר דמו שאין כאן איסור רציחה כלל, ואפילו לכל אדם דאסורין להורגו אינו כלל מתורת רציחה ועיין ריטב"א במכות (דף י"ב), ומשו"ה כל אדם אין נהרגין עליו ומה"ט פריך אהך דינא דרב הונא (שם דף י') ממתניתין דגואל הדם נהרג עליו קודם שהגיע לעיר מקלטו ולא קשיא' ליה מפלוגת' דריה"ג ורבנן ועיי"ש בפי' ר"ח ובריטב"א בשם הרמ"ה והרא"ה וכ"ז מוכרח מסוגיית הש"ס (שם) מכמה ראיות ואכמ"ל, ולפ"ז ל"ש לומר דרוצח בשוגג יפטר מתורת קלב"מ במה דיש עליו דין מיתה ע"י גואל הדם כיון דגואל הדם אסור להרגו קודם שנכנס לעיר מקלטו אלא דאם הרגו פטור מתורת אנוס, נמצא דאין זה קלב"מ דדוקא רשות להרגו פוטר מדין קלב"מ ומה דהותר דמו אח"כ כשיוצא מעיר מקלטו הוא חיוב חדש שנעשה ע"י היציאה שאח"כ למ"ד מצוה מצוה ולמ"ד רשות רשות, ואם ישבר כלים בשעת יציאתו מערי מקלט אז שייך שפיר קלב"מ: [ט] וקצת ראיה נראה דרשות בעלמא נמי פוטר. מהא דקאמר במכות (דף ט"ז) לענין אונס שגירש דלא משכחת ביטול העשה דאי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה, ואמאי לא קאמר כגון שהרגה את קרובו שהוא נעשה גואל הדם ורשות להורגה חוץ לערי מקלט דפטור ממיתה ובכה"ג חשיב ביטול העשה, ויעו"ש בתוס', א"ו דכיון דרשות בידה להתאמץ נגדו ולהציל עצמה בנפשו כמ"ש המ"ל א"כ הדר הו"ל קלב"מ, אלא דלפמש"ל בשם הרשב"א דחיוב רודף דפוטר מתורת קלב"מ אינו אלא במיתה דילפינן מלא יהיה אסון וכל שניתן להצילו בנפשו הרי הוא בכלל אסון, משא"כ לענין קרא דכדי רשעתו בעי דוקא רשעה המסורה לב"ד וא"כ כאן דמיירי במיתה ומלקות דיליף מקרא דכדי רשעתו ליכא פטורא דרודף כלל, ואפילו מיתה חיובית דרודף לא יפטור ממלקות ועפי"ז יובן מה שהקשה הגרע"א במכות (שם) דלמה לא מוקי שהרגה במזיד ולא אתרו ביה ולכאורה עדיין הו"ל קלב"מ מדין רודף ולפמ"ש א"ש:
[י] אמנם בעיקר ספיקו של כתר"ה אם רשות פוטר מתורת קלב"מ נראה להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב (בפ"א מרוצח) הרודף אחר חבירו להרגו הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפי' בנפשו של רודף הרואה רודף אחר חברו להורגו ויכול להציל ולא הציל הר"ז בטל מ"ע של וקצות את כפה ועבר על ב' לאוין על לא תחוס עינך ועל לא תעמוד על דם רעך עכ"ל, ואלו לענין מחתרת כתב (בפ"ט מגניבה) הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו בע"ה או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים. ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון לפי שחזקתו שאם עמד בע"ה לפניו יהרגנו ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו ולפיכך יהרג עכ"ל, ומדלא כתב כאן דכל ישראל מצווין להציל את הבע"ה בנפשו של הבא במחתרת כמו ברודף אלמא דחלוק דין מחתרת משאר רודף ובמחתרת אינו אלא רשות בעלמא ולא מצוה, וכן נראה מדברי התוס' בסנהדרין (דף ע"ג) אף רוצח ניתן להצילו בנפשו וא"ת מוהוכה בכל אדם נפקא כדדרשי' לעיל (דף ע"ב) וי"ל דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל עכ"ל, ומדלא כתבו דאי מהתם הו"א רשות דהוה משמע דאחרי דילפינן מצוה דרודף שוב הדר דינא דמחתרת כרודף גם לענין זה משמע דס"ל דגם למסקנא ליכא מצוה במחתרת, וכן מתבאר גם בחי' הר"ן (שם) דמצוה ילפינן ברודף ולא במחתרת יעוש"ה, וכן נראה מדעת הרז"ה שתמה בר"פ בן סורר על הרי"ף שהשמיט דינא דמחתרת, והמלחמות כתב שם דסמך על מ"ש דינא דרודף אחר חבירו להרגו דמחתרת כרודף דמי ע"ש, ונראה מדעת הרז"ה דקאי בשיטת הרמב"ם דמחתרת אינו אלא רשות לבד ולא דמי לרודף דעלמא ואע"ג דגלי קרא דאין לו דמים דהותר דמו היינו רק לענין רשות ולא למצוה, וה"ט משום דרשות ביד בע"ה להניחו שיטול ממונו, וכ"ש לפמ"ש הר"ן דאפילו אם הבע"ה יטול ממונו מיד הגנב ע"מ שלא להורגו אם לא יניח לו לא יבא לידי נפשות כלל, דאי לא יכיל גנב למיגנב אזיל לנפשיה ולא קטיל ליה אלא משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והוא התחיל במריבה עשאו הכתוב כרודף, ומשו"ה למאי דגלי גלי, ועוד דבמחתרת אפילו בספק אם יהרגנו גם כן הותר כמבואר ברמב"ם פ"ט מגניבה ובסמ"ג (לאוין ק"ס) ועיין סנהדרין (דף ע"ב ע"ב) ובפירש"י ותוס' שם ובשאר רודף אין מצילין הנרדף בנפשו של רודף מספק. ועי' יומא (דפ"ה ע"ב) ואשכחן ודאי ספק מנלן ובפרש"י ד"ה אין אדם ונראה דיצא להרמב"ם הך דינא ממה שהקשה התו"ח דל"ל קרא דוהוכה בכל אדם במחתרת תיפוק ליה כיון דהוא רודף א"כ מ"ל בע"ה מ"ל כל אדם, וכן תיקשי דל"ל קרא דמחתרת כל עיקר דהא נוכל ללמוד מקרא דאין מושיע לה דילפינן לרודף, וכבר עמד ע"ז המנחת אהרן (שם) ונדחק בזה, ולפ"ד הרמב"ם והתוס' א"ש ועכ"פ כיון דשייך דין קלב"מ במחתרת דאינו אלא רשות לבד אלמא דגם ברשות בלא חובה פטור מתורת קלב"מ וא"כ נלמד מכאן דה"ה לקנאים פוגעים כמ"ש הגרע"א: [יא] איברא דיש לחלק בין מחתרת לדינא דקנאים, דהנה הרמב"ם בפיה"מ בסנהדרין (דף פ"א) כתב וז"ל ובועל ארמית שיבעול בת עובדי ע"ז בפרהסיא בעשרה מישראל או יותר ובשעת מעשה כגון פנחס וכו' ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו אם לא, ואפילו בשעת מעשה אין מורין לו ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש וכמו"כ אם התחזק הבועל בעת מעשה והרג את הקנאי להציל נפשו ממנו אינו חייב מיתה לפי שהוא רודף אחריו להרגו והתורה לא גזרה הדין להרגו אלא על הדרך הנזכר עכ"ל. ומבואר מדבריו דאם היה מותר לקנאי להרגו בכל הדרכים אז לא חשיב רודף כלל כיון דהותר דמו ואין זה בתורת רציחה כלל, וכמו דאמרינן לענין מחתרת שהותר דמו בכל הדרכים דאין העומד לנגדו חשוב כרודף אע"פ דליכא מצוה לדעת הרמב"ם ודעימיה כפי שנתבאר. ועפי"ז יש לפקפק על דברי המ"ל הנ"ל דמדמי דין גואל הדם לקנאין פוגעין לענין אם נתאמץ הרוצח והרגו לגואל הדם דפטור דגוה"ד חשוב רודף, ולפמ"ש שהותר דמו של הרוצח בכל הדרכים מקרא דאין לו דם תו ליכא תורת רודף על גואל הדם כיון דאין זה רציחה כלל, ומ"ש המ"ל לדייק מדברי המישרים דכתב דטעמא דפנחס חשיב רודף משום דליכא מצוה אלא רשות וכ"כ הרמ"ה והרא"ש בפרק הנשרפין יעו"ש. היינו רק דאם היה מצוה להרגו אז בטיל ממנו תורת רודף אפילו בגוונא דלא הותר דמו בכל הדרכים, אבל במקום שהותר דמו וליכא תורת רציחה כלל כגון בגואל הדם ומחתרת בלא"ה אין להם תורת רודף כלל:
ומעתה נראה דאף שהוכחנו מדברי הרמב"ם והתוס' דכמו דס"ל דבמחתרת דאינו אלא רשות בלבד פוטר מתורת קלב"מ ה"ה בשאר דוכתי, היינו דוקא במקום דהותר דמו לגמרי בכל התנאים דאז דין זה אסון מיקרי כיון דרכיב אקרקפתא דגברא ונלמד מזה לרוצח בשוגג שיצא מתחום מקלטו ושבר כלים דפטור מדין קלב"מ, אע"ג דאינו אלא רשות להרגו לדידן משא"כ בדינא דקנאין דלא הותר להרגו אלא בתנאים מיוחדים ולא הותר דמו כלל, שהרי מה"ט יש לו תורת רודף אין כאן תורת מיתה אקרפקתא דנידון כלל ול"ש כאן קלב"מ. ולפ"ז תסוב הקושיא של הגאון הנ"ל (באות ו') ע"ד התוס' דסנהדרין (דף ע"ג) שכתבו דאיצטריך קרא ברודף לענין חובה להציל דאי מוהוכה אינו אלא רשות לבד דכיון דכבר הותר דמו שוב אפשר למילף מקרא דלא תעמוד דהו"ל כמו חיה גוררתו דשוב לא שייך מ"ש לעיל לתרץ דנ"מ לענין קלב"מ ולענין נתאמץ הרודף והרגו לנרדף דכיון דהותר דמו אין נ"מ בין רשות לחובה לענין זה. וצ"ל דמ"מ מה שהותר דמו של הרודף עדיין לא משוי ליה כחי' דלא גרע מטריפה דלית ביה תורת רציחה, ואעפ"כ ליכא חיוב הצלה לאדם שלם ולהרוג טריפה על ידו כמ"ש הנוב"י (חחו"מ סימן נ"ט) ואכתי צ"ע:
[יב] וראיתי בתשובת גליא מסכת (חיו"ד סימן ה') שתמה על מה דאמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו משום דפנחס רודף הוא והרי הרשות ביד זמרי לפרוש מהעבירה ואז אין רשות לפנחס להרגו, כדאמרינן פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו ומי גרע מיכול זמרי להציל עצמו באחד מאבריו של פנחס, ומתוך זה העלה דהעיקר כדעת הסוברים דדוקא באחר איתא להך דינא דיכול להצילו באחד מאבריו אבל הנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה ע"ש, אמנם זהו דבר מוזר מאד כיון דפנחס לא בא להורגו אלא כדי שיפרוש מהעבירה והוא יהא מותר שלא לפרוש ולהרגו, ודוקא בעלמא שבא על עסקי נפשות דחשיב רודף ממש משום הכי א"צ לדקדק וכ"ש לדעת הראב"ד (בפ"ט מגניבה) דפנחס התרה בזמרי לפרוש מהעבירה דבלא"ה ליכא דינא דקנאין וכ"כ שם המ"מ יעו"ש: וגדול אחד אמר ליישב בזה דלפי המבואר בשבועות (דף י"ח) דפרישה חשובה כביאה א"כ תו אין כאן תקנה לזמרי לפרוש ולהציל עצמו דהרי בשעת פרישה גם כן מותר להורגו דהו"ל שעת מעשה עכ"ד. אמנם זהו נסתר מדברי הראב"ד הנ"ל דאם רוצה לפרוש שוב אין כאן דינא דקנאים כלל דאין זה ענין להא דאמרינן בעלמא דפרישה חשובה כביאה דהרי מ"מ כיון דדעתו לחזור בתשובה אין כאן תורת קנאים. ועוד דהרי מצד הדין מחויב לפרוש מיד כדי שלא יהרגנו הקנאי ואם כן איסור פרישה נדחה מפני פיקוח נפש, ואע"ג דדעת הרמב"ן (ס"פ בן סורר) דבועל ארמית בכלל ג"ע לענין יהרג ואל יעבור ואם כן אין מתרפאין בג"ע, מ"מ כיון דבין כך וכך עובר באיסור ג"ע ממילא מחויב לפרוש מיד משום פק"נ ותו אין כאן דינא דקנאים אשעת פרישה כיון דבדין עביד. ועיין בחי' הר"ן בסנהדרין שהאריך לבאר דמ"ט חשיב פנחס רודף טפי משאר רודף שרודף אחר הרודף ובדבריו יתיישב קצת קושית הגליא מסכת יעוש"ה: