שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כב
בענין כהן שנמצא חלל:
לגדול אחד:
ענף א:
[א] מ"ש הדר"ג ליישב קושית הפלאה ע"ד התוס' בכתובות (דף כ"ג) שכתבו בשם ר"ת להקשות על פירש"י שפי' דהא דאמרינן בקדושין (דף י"ב) אם הקלנו בשבויה ניקל בא"א משום דבא"א איכא איסור מיתה ושבויה אינה אלא בלאו, דגם בשבויה אשכחת לה איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנה ע"ג מזבח בשבת ואיכא חילול שבת, ותמה ההפלאה דהא קיי"ל בקדושין (דף ס"ו) דחלל שעבד עד שלא נודע עבודתו כשרה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ו מביאת מקדש) דאפילו לאחר שנודע לא חילל א"כ אין כאן איסור שבת וכן הקשה בשעה"מ (שם), וע"ז תירץ הדר"ג דקושית ר"ת הוא דאם מתירין אותה לינשא לכהן בחזקת שלא נבעלה אם כן יש להסתפק בולד הנולד אח"כ דלמא הוא מהנכרי, ובין למ"ד עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר בין למ"ד ממזר אין לו תורת כהונה כלל אפי' היא כהנת וכיון דהוא זר גמור איכא איסור שבת עכ"ד: [ב] אמנם אין די בזה ליישב הקושיא לפי המבואר לקמן (דף ל"ז) דלרבי יוסי אנוסה א"צ הבחנה משום דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר, והרי"ף ס"פ ד' אחין העלה דהלכה כרבי יוסי וכן דעת הרמב"ם (פי"א מגירושין) והסמ"ג והרמב"ן והרשב"א ותו אין לספק דלמא הולד הוא בן הנכרי והך סברא דמתהפכת מועיל אפילו לענין חששא דאורייתא כמבואר ביבמות (דף ס"ט) דהתם לענין אכילת תרומה דאורייתא מיירי: הן אמת דהגר"א באה"ע (סימן י"ג ס"ק י"ז) כתב דהך סברא דמתהפכת לא מהני לדאורייתא, שהרי על מ"ש הרמ"א בשם האו"ז דא"א שנאנסה תחת בעלה צריכה להבחנה כתב וז"ל, ממתניתין דשם ומפרישין אותן, ואף לדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כרבי יוסי ממתניתין הנ"ל, ואף שי"ל דממתניתין אין ראיה דשם א"ל שהיא מתהפכת כיון שסבורה שהוא בעלה, מ"מ בירושלמי משמע אף לר' יוסי שאמרו שם רבא בשם ר"י אנוסה א"צ להמתין ג"ח, והא תנן מפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן שנייא הכא מפני תיקון הולד ר"ל בחששא דלהבחין שהוא מדרבנן תלינן במתהפכת משא"כ בחשש ממזרות דאורייתא וז"ש אשה שנאנסה תחת בעלה עכ"ל, אבל דבריו תמוהין שהוא נגד סוגיית הש"ס דילן ביבמות (שם) דמבואר להדיא דגם בדאורייתא מהני טעמא דמתהפכת רק דבמתניתין דהוחלפו צריכה הבחנה מטעמא דכיון דסבורה שהוא בעלה אינה מתהפכת, והירושלמי לא ס"ל כלל טעמא דמתהפכת ומשו"ה פריך ממתניתין דהוחלפו ועיין באור שמח (פי"א מגירושין), ובאמת דבדברי האו"ז שממנו הוציא הרמ"א הך דינא מבואר להדיא דמיירי בא"א שנבעלה וסבורה שהוא בעלה וכמו שהעתיק היש"ש שם דבריו, ואם כן בהך דינא גם רבי יוסי מודה דהיינו מתניתין דהוחלפו דלא שייך טעמא דמתהפכת, והרמ"א שהעתיק בסתמא ומשמע דאפילו ביודעת צריכה הבחנה ה"ט משום דפסק לעיל מינה דאנוסה גדולה צריכה הבחנה וכדעת הרז"ה והרא"ש ס"פ ד' אחין וכמ"ש הח"מ והב"ש ועיין ברכי יוסף (שם) ודבריו תמוהין, ולפ"ז היה אפשר להעמיד דברי הדר"ג ולומר שדעת ר"ת כדעת הרז"ה והרא"ש דאנוסה גדולה צריכה הבחנה ומשו"ה הקשה לפירש"י דגם בשבויה איכא איסור שבת, ועיין מגילה (דף י"ג) תד"ה וטובלת ומ"ש בתוס' הרא"ש ע"ד והובא בברכי יוסף (אה"ע סימן י"ג) יעו"ש:
אבל עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי אפילו לדעת הרז"ה והרא"ש דאנוסה צריכה הבחנה מטעמא דס"ל כרבי יהודה דשמא לא נתהפכה יפה ונימא דהוא חששא דאורייתא אינו אלא דוקא בשראוה שנבעלה וכדמוקי הש"ס בכתובות (שם), אבל בלא ראוה שנבעלה כההיא דסוגיין שוב אין כאן חששא דאורייתא לענין הולד כלל דשמא לא נבעלה, ואפילו נבעלה שמא נתהפכה יפה ואם כן אף דלענין הבחנה ס"ל דאפילו בשבויה שלא ראינו שנבעלה צריכה להמתין ג"ח כמבואר ברא"ש (שם) מ"מ אין כאן חשש של תורה לענין איסור שבת למיחש דלמא הוא בן הנכרי, ועוד שהרי בתוס' קדושין (דף י"ב) מבואר להדיא דעיקר קושיתם הוא דאם נשאת לכהן חיישינן לבנה דלמא הוא חלל ואם כן קושית ההפלאה והשעה"מ צריכה לפנים:
[ג] והנה ההפלאה כתב לתרץ ע"פ מאי דאיתא ביבמות (דל"ג) זר ששימש בשבת חייב ופריך במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ומוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג, ומעתה לא מיבעי למ"ד שחיטת פרו של כ"ג פסולה בזר וכיון דאפילו בכהן הדיוט פסולה כ"ש בחלל, אלא אפילו למ"ד דכשירה מ"מ כיון דחלל הוא ואינו ראוי לכ"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה, אבל עכ"פ לכל מילי אין לו דין כהן וכ"ש שאין כה"ג חלל וממילא איכא חילול שבת ביוהכ"פ שחל להיות בשבת עכ"ד, והנה מאי דדחק ליה לאוקמא דוקא ביוהכ"פ שחל להיות בשבת, משום דהוקשה לו נהי דאינו כ"ג אבל כיון דעבודתו כשרה ככהן הדיוט א"כ בכל השנה דליכא דין כ"ג ליכא איסור שבת. אמנם ע"פ דרכו שחידש דחלל אין לו דין כ"ג אפשר לאשכוחי חילול שבת בכל שבתות השנה, לפי המבואר בזבחים (דף י"ח) כ"ג שלבש בגדי כהן הדיוט ועבד עבודתו פסולה דהו"ל חיסור בגדים, וכן כהן הדיוט שלבש בגדי כ"ג ועבד עבודתו פסולה מטעם יתור בגדים, וכיון דע"כ עד שלא נודע עובד בח' בגדים ולאחר שנודע שהוא חלל ולא היה לו תורת כ"ג נמצא דהו"ל כהן הדיוט ששימש בבגדי כ"ג דמחלל עבודה, ואם כן הקרבן פסול בשאר עבודות ואיכא חילול שבת בהקטרה שאח"כ, ולפי"ז א"צ לדחוק בדברי התוס' דכוונתם לשבת שחל ביוהכ"פ שאין זה במשמע מלשונם:
ואולי ס"ל לההפלאה דכיון דעד שלא נודע נדון ככ"ג ודינו לשמש בח' בגדים אין זה יתור בגדים, וכן להיפך אם ישמש בד' בגדים ונודע שהוא חלל נדון כחיסור בגדים כיון דבשעת עבודה היה דינו ללבוש ח' בגדים, וכיו"ב כתבו התוס' בקדושין (דף ל"ו) ד"ה חוץ דמשו"ה ל"ש דין חיסור בגדים בנשים לפסול עבודה משום דלא נצטוו בבגדי כהונה יעו"ש ועיין במנ"ח (מצוה צ"ט), אבל זה דחוק, וע"ע בסמוך מזה: [ד] ובספר באר יצחק (חאו"ח סימן כ"ה) תמה ע"ד הפלאה דנעלם ממנו סוגיא ערוכה במכות (דף י"ב) דפליגי שם אמוראי לענין רוצח בשוגג שנגמר דינו ונמצא כ"ג ב"ג וב"ח, חד אמר מתה כהונה וחד אמר בטלה כהונה, וקאמר לימא בפלוגתא דר"א ור"י קמיפלגי דתנן היה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונמצא ב"ג וב"ח רא"א עבודתו פסולה ור"י אומר עבודתו כשרה, ומסיק אליבא דר"א כו"ע ל"פ דבטלה כהונה, כי פליגי אליבא דר"י מ"ד מתה כר"י ומ"ד בטלה ע"כ לא קאמר ר"י אלא לענין עבודה דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חולין שבו, אבל הכא לא ע"כ, ומבואר דלכו"ע יש לו תורת כ"ג עכ"פ לענין עבודה והוא היפך דברי ההפלאה:
וקושיתו עצומה לפמ"ש הגאון מוהר"א זללה"ה בספר תשובת ר"א (סימן ט"ו) בטעמו של הפלאה דמשו"ה אין לחלל בתורת כ"ג משום דהו"ל מינוי בטעות, וע"פ דברי התוס' ביומא (דף י"ב) שכתבו בשם הירושלמי דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה יעו"ש: [ה] אמנם נראה דכוונה אחרת נוטה בדברי הפלאה דהנה הרמב"ם (פ"ז מרוצח הלי"ב) פסק דנגמר דינו ונמצא כ"ג ב"ג וב"ח אינו יוצא משם לעולם, וכתב הכ"מ ופסק רבינו כמ"ד בטלה כהונה דבפ"ג דקדושין אמרינן דטעמא דר"י משום דכתיב ברך ה' חילו ואתי כמ"ד בטלה כהונה, ועוד דהכי משמע בירושלמי פ"ח דתרומות עכ"ל, ובירושלמי (שם הל"א) איתא ר"י בשם ר"י זה אחד מג' מקראות שהן מחוורין בתורה ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם וכי יש כהן עכשיו ואין כהן לאח"ז ואיזה זה שהיה עומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג וב"ח שעבודתו כשרה, אמר רב ופועל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי עבודתו כשרה ע"ד דרבי ובלבד כהן מקריב וע"ד דר"י ואפילו כל כהן עכ"ל, ופי' מוהר"א פולדא דלרב דוקא לענין הקרבה רבייה רחמנא ופועל ידיו תרצה ולר"י חשיב כהן לראית נגעים ולכל שאר דברים אפילו אינו הקרבת קרבנות דקרא סתמא כתבי ובאת אל הכהן וכן פי' הפ"מ יעו"ש, ולפ"ז למאן דיליף מובאת אל הכהן ה"ה לענין להחזיר הרוצח חשיב כהן ולמאן דיליף מברך ה' חילו דוקא לענין עבודה חשבי כהן ולא להחזיר הרוצח, ונמצא דפלוגתא דרבי אמי ור"י נפחא בש"ס דילן לענין חזרת הרוצח, ופלוגתא דרב ור"י בירושלמי חדא היא ומשו"ה דקדק הש"ס דילן לפרש בטעמא דמ"ד בטלה כהונה ע"כ לא קאמר אלא לענין עבודה דכתיב ברך ה' חילו משום דמ"ד מתה כהונה ע"כ לא יליף מהאי קרא כלל אלא מקרא דובאת אל הכהן וזהו ביאור דברי הכ"מ:
וע"פ הדברים האלו אפשר ליישב קושית הגבורת ארי במכות (שם) לדעת הרמב"ם דס"ל דגם לאחר שנודע עבודתו כשרה ואם כן עדיין תורת כהונה עליו ואמאי ס"ל למ"ד מתה כהונה ע"ש, ולפמ"ש נראה לומר דעיקר טעמו של הרמב"ם הוא משום דפסק כמ"ד בטלה כהונה משום דיליף מקרא דברך ה' חילו ואין לו תורת כהן כלל אלא דאינו מחלל עבודה, אם כן אין לחלק בין קודם שנודע לאחר שנודע, אבל למ"ד מתה כהונה דיליף מקרא דובאת אל הכהן א"כ גלי קרא דעיקר כשרותו עד שלא נודע הוא מטעם דיש לו תורת כהונה ואם כן לאחר שנודע דבטיל מאתו דין כהן בודאי מחלל עבודה, ומשו"ה דקדק הרמב"ם (בפ"ו מביאת מקדש הל"י) לפרש דמשו"ה כשר לאחר שנודע מקרא דברך ה' חילו ע"ש:
ועפי"ז יבואו דברי ההפלאה לנכון ובדקדוק גמור, והיינו דודאי כל עבודת כ"ג כשרה כמבואר בש"ס הנ"ל אלא דאעפ"כ איכא חילול שבת ביוהכ"פ בפרו של כ"ג כמ"ש שם, והיינו דלדידן דקיי"ל כמ"ד בטלה כהונה נמצא דאין לו תורת כהן כלל ונהי דעבודתו אכשר רחמנא כעבודת כ"ג, אבל כ"ז שייך בשאר קרבנות דלא בעי רק עבודת כ"ג לבד משא"כ בפרו דיוהכ"פ דבעי שיהא פרו של כ"ג וכיון דהוא זר נמצא דהו"ל פרו של זר והו"ל קרבן פסול ואיכא חילול שבת בשחיטה. ועפי"ז א"ש מש"ש ההפלאה דאפילו למ"ד שחיטת פרו כשרה בזר גם כן איכא חילול שבת ביוהכ"פ בשחיטת חלל, ולכאורה תמוה מי גרע משחיטת שאר זר דכשר להך מ"ד, ולפמ"ש א"ש דכאן אין הפסול בשחיטתו אלא בעצם הקרבן דאין זה פרו של כ"ג, ועפי"ז א"ש מה שטרח ההפלאה לאוקמי דברי התוס' ביוהכ"פ שחל להיות בשבת דבכל השנה לא משכחת לה כלל לפסול עבודתו משום יתור בגדים, דכיון דהוא זר מתחלתו אלא דלענין עבודה אכשריה רחמנא ככ"ג נמצא דלענין עבודה ע"כ צריך לנהוג בכל דיני כ"ג דאל"כ אין לו צורך בבגדים כלל כיון דהוא זר, ודמי לאשה דל"ש בה חסרון בגדים וע"כ דמה שנוגע לדין עבודה נידון ככל תורת כ"ג:
ואף דמלשון התוס' ביומא (דף מ"ב) ד"ה שחיטה ומדברי התו"י ביומא (דף י"ב) משמע דעיקר דין דבעי פרו של כ"ג מתורת בעלים היא, ר"ל דאין הקרבן בא משל ציבור אלא משלו מקריב ואם כן גם בפרו של חלל ליתכשר כיון דמ"מ פרו דמקריב הוא, מ"מ נראה דבעינן פרו של כ"ג מלבד דינא דבעלים וכן מוכח מדברי התו"י שם ואכמ"ל: כתבנו דמ"ש הרמב"ם דחלל לאחר שנודע עבודתו כשרה היינו משום דיליף מקרא דברך ה' חילו אבל למאן דיליף מקרא דובאת אל הכהן מחלל לאחר שנודע ועפ"ז יישבנו קושית הגבו"א ע"ד הרמב"ם מהא דאמרינן במכות (דף י"א) דנגמר דינו ונמצא חלל מתה כהונה, ומצאתי שכבר קדמני בזה בס' דבר אברהם (סימן כ"ו) להגאון אב"ד דקובנה שליט"א ויעו"ש פלפול עצום בענין זה:
השמטה :
[ו] ועוד אפשר לאשכוחי חילול שבת בעבודת חלל ביוהכ"פ גם בשעיר הפנימי דאין השעירים מתקדשים אלא בהגרלה דאין השם קובע אלא הגורל קובע והגרלה בעי כ"ג לעכב, וכמבואר בר"פ טרף בקלפי. וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מעבודת יוהכ"פ הל"ג) וז"ל טרף בקלפי והעלה שני הגורלות בשני ידיו לשם שני השעירים ופותח ידיו ונותן שני הגורלות על שניהם ואם לא נתן לא עיכב, אלא שחיסר מצוה שההנחה מצוה שאינה מעכבת וההגרלה מעכבת אע"פ שאינה עבודה לפיכך ההנחה כשרה בזר והעליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר עכ"ל, וכיון דהגרלה לאו עבודה היא ע"כ ל"ש להכשיר הגרלת חלל מקרא דופועל ידיו תרצה דלא קאי אלא אדברים שיש להם תורת עבודה, וא"כ מאחר שהוא חלל ולא נתקדשו השעירים ע"י הגורל שלו שוב איכא אח"כ חילול שבת בשחיטת השעיר כיון דאין לו תורת קרבן כלל:
ואף שהלח"מ כתב דהגרלה מיקרי עבודה, ומ"ש הרמב"ם דהגרלה לאו עבודה היא היינו שאינה עבודה גמורה דהרי איכא למ"ד שכשירה בסגן כדאיתא בר"פ טרף בקלפי, והוכיח כן ממ"ש הרמב"ם דמשו"ה הגרלה פסולה בזר מפני שהיא מעכבת אע"פ שאינה עבודה, ותיקשי הא שחיטה בודאי מעכבא ואפ"ה פסק הרמב"ם (פ"א מפסולי המוקדשין) דשחיטת פרו כשרה בזר, וע"כ דשחיטה לאו עבודה היא כלל שנוהגת בחולין או בנשים ועבדים כמ"ש התוס' משא"כ בהגרלה יעו"ש, ולפי זה דגם הגרלה מיקרי קצת עבודה שוב הו"ל בכלל ופועל ידיו תרצה וכשרה בחלל:
אמנם נראה דקושית הלח"מ לא קשה מידי, דהא עיקר טעמא דשחיטת פרו כשרה בזר למ"ד הכי הוא דכיון דשחיטה לאו עבודה לא קאי אהרן וחוקה אשחיטה כמו שפירש"י ביומא (דף מ"ב) יעו"ש, אבל הגרלה אע"ג דלאו עבודה היא מ"מ כיון דכתיב ועשהו חטאת והיינו ע"י הגורל גלי קרא דחוקה קאי ג"כ אהגרלה וכמבואר בתוס' יומא (דף מ' ע"ב) ד"ה ועשהו יעו"ש, וממילא בעי דוקא כ"ג בהגרלה דהא כתיב ביה אהרן וחוקה כמו בשאר עבודות, רק דהרמב"ם הוקשה לו דמ"ט הנחה כשרה בזר נימא דהיא בכלל הגרלה וממילא קיימא עלה אהרן וחוקה, וזהו שכתב הרמב"ם דכל שמעכבת הרי היא בכלל הגרלה מקרא דועשהו חטאת אבל הנחה שאינה מעכבת אינה בכלל הגרלה אלא מצוה בפ"ע ולפיכך כשרה בזר, וטעמא דהנחה אינה מעכבת כתב רש"י (שם דף מ' ע"א) ד"ה תני והתוס' (שם) ובתו"י (שף ל"ט ע"ב) ד"ה הנחה, וכן מבואר בתו"י שם (דף ל"ט) ד"ה הסגן ובחי' הריטב"א שם דמשו"ה הגרלה כשרה בסגן משום דהגרלה לאו עבודה היא יעו"ש:
[ז] ואגב אורחא אזכיר בכאן מה שיש להעיר ע"ד הגבורות ארי שכתב ליישב קושית התו"י (שף ל"ט) שהקשו דהגרלה הו"ל עבודה בשמאל דהא מגריל בשתי ידיו, וכתב דבאמת אין ההגרלה נקבע כלל ע"י שמאל אלא ע"י ימין לבד ומשעלה הגורל בימינו עי"ז נקבע הגרלה מיד, שהרי כבר ידוע דימינו הוקבע לשם שעיר זה וממילא מה שבשמאלו הוא לשם האחר, ואלו לא הוציא בשמאלו כלל ג"כ כבר נגמר מעשה הגרלה, ומה שמוציא בשמאלו אח"כ זה אינו ממצות הגרלה כלל אלא הוא צורך מצות הנחה והנחה כשרה בשמאל כמו דכשרה בזר יעו"ש:
ונראה דהתו"י שפיר הוקשה להם דזה ניחא אם הכניס ידו הימנית בקלפי תחלה בשעה ששני הגורלות עדיין שם והיכולת בידו להוציא איזה גורל שירצה, נמצא דזה עצמו שמוציא בימינו גומר את ההגרלה, משא"כ אם כבר הכניס בתחלה ידו השמאלית ואז כשמכניס אח"כ ידו הימנית שאין לו רק גורל אחד שמוכרח להוציאו אין זה הגרלה כלל, אם לא שנצרף מה שהוציא תחלה בידו השמאלית, וא"כ הדר הו"ל הגרלה בשמאל, ודוחק לאוקמי מתניתין דטרף בקלפי שמכניס ידו הימנית תחלה וגם אין זה דרך הסוגיא דשם יעוש"ה:
ואולי י"ל דכיון דשמאל אינו קובע הגורל כלל, נמצא דהגורל שמונח בשמאלו הרי הוא כמונח בקלפי, וא"כ אח"כ כשמכניס ידו הימנית להוציא הגורל הרשות בידו ליקח מקלפי הגורל הנשאר או מידו השמאלית, משום הכי שפיר הוקבע הגורל על ידי ידו הימנית דוקא דהוה ליה הגרלה בשתי קלפות. ועיין בסוגיא בריש פרק טרף בקלפי (דף מ' ע"ב) עלה בשמאל מהו שיחזור לימין וכו'. והא אמרת הגרלה מעכבת וכיון דקבעתיה שמאל היכי מהדרינן ליה ובפי' ר"ח שם יעוש"ה:
[ח] וראיתי בספר דבר אברהם להגאון אב"ד דקובנה שליט"א (סימן כ"ו) שכתב ליישב דברי הפלאה דמשו"ה איכא חילול שבת ביוהכ"פ בעבודת חלל דלא קאי הכשירא דברך ד' חילו אעבודת יוהכ"פ, דאל"כ אמאי לא הוכשר כהן הדיוט לעבודת יוה"כ מקרא דברך ד' חילו, וע"כ כיון דכתיב אהרן וחוקה בעי דוקא דומיא דאהרן שלא יהא כהן הדיוט וחלל. ודוקא למ"ד מתה כהונה דיש לו תורת כה"ג עד שנודע כשר גם לעבודת יוה"כ, אבל לדידן דקיי"ל בטלה כהונה דהוא זר לא הוי דומיא דאהרן משו"ה איכא חילול שבת ביוה"כ עכ"ד:
ולפמ"ש לעיל מלשון הפלאה דמבואר להדיא בדבריו דאפילו למ"ד שחיטת פרו כשרה בזר איכא חילול שבת ביוהכ"פ בשחיטת פרו, ולמ"ד כשרה בזר לא בעי דומיא דאהרן וזר וחלל כי הדדי נינהו, וא"כ דברי הפלאה עדיין לא יתיישבו בדרך זה, ועוד דמאחר דמבואר להדיא מלשון הש"ס דמכות דאפילו למ"ד בטלה כהונה כשר לעבודת כ"ג עד שנולד, ומאי נינהו עבודת כ"ג היינו במקום שהצריכה התורה כה"ג דוקא, והתם נמי כתיב אהרן וחוקה לעיכובא, ואפ"ה אכשריה רחמנא, אלמא דחדית רחמנא מקרא דברך ד' חילו דעבודתו יש לה כל תורת כשרות כאלו נעשית ע"י כהן כשר כיו"ב, ואין פסול חללות שיש בו פוסל העבודה כ"ז שלא נודע, ומה דקשיא ליה שיוכשר כהן הדיוט לעבודת יוה"כ מקרא דברך ד' חילו, ה"ט משום דכהן הדיוט הרי הוא כחלל שנודע, ואפילו לדעת הרמב"ם דגם לאחר שנודע אם עבר לא חילל ה"ט משום דנתמנה להיות כהן גדול קודם שנודע ולענין זה נשאר לו עדיין תורת כ"ג שלא יחלל עבודתו לעולם: ענף ב:
[ט] ובעיקר הקושיא שהקשו האחרונים ע"ד התוס' דמ"ט שייך חילול שבת בחלל שעבד כיון דעבודתו כשרה. נראה לפי מה שנתבאר דלדידן דקיי"ל בטלה כהונה ואין עליו תורת כהונה כלל נמצא דגם מתחלתו הרי הוא זר ממש אלא דאינו מחלל עבודה. א"כ י"ל דעיקרו של שבת שנדחה מפני עבודה אינו מצד כשרות הקרבן אלא מצד מצות עבודה כשאר עשה דוחה ל"ת, וגלי קרא בכאן דעשה דעבודה חמירה ודוחה ל"ת דשבת שיש בה כרת, וכן מתבאר מהסוגיא דרפ"ק דיבמות דבעי למילף עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת מתמיד ופסח או משאר קרבנות שדוחין את השבת כמ"ש התוס' שם, ואפילו במסקנא לא הדרינן מזה אלא דליכא למילף לשאר עשה דלא חמירא לדחות ל"ת שיש בה כרת, אבל עיקר טעמא דקרבנות שדוחין את השבת הוא מה"ט דעשה דוחה ל"ת, וא"כ מאחר שהוא חלל וקמי שמיא גליא דהוא זר לכל דבריו נהי דעבודתו כשרה היינו שאינה מתחללת אבל מ"מ מצות עבודה ל"ל בשאר עבודות דבעי כהונה דלא עדיף מזר להס"ד דרפ"ב דזבחים דאינו מחלל עבודה דאיכא איסור שבת. והכי נמי איכא חילול שבת בכל שבתות השנה בהקטרה לדידן דקיי"ל לחלק יצאת:
וכיו"ב כתב השעה"מ (פ"ו מביאת מקדש) ליישב דברי ר"ת דס"ל דכיון שהוא חלל אף דעבודתו כשרה מ"מ לא עדיף מזר דאף דשחיטה כשרה בזר מ"מ איכא חיוב שבת, כדמוכח מפירש"י ביבמות (דף ל"ג) דפריך זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה, ופירש"י ואין כאן זרות משמע דאיסור שבת איכא אלמא דלא הותרה שבת בעבודה אלא לכהנים ולא לזרים וה"ה לחלל יעו"ש. אמנם כבר תמהו האחרונים על עיקר חידושו ודחו את דבריו דלא נחית רש"י לאיסור שבת דממילא כיון דאין כאן זרות פטור משום שבת דאפילו לזר הותר שבת אצל שחיטה, אבל דברינו שפיר יתכנו דאע"ג דגם לזר בשחיטה הותר איסור שבת ה"ט משום דזר וכהן אצל שחיטה כהדדי נינהו דמקבלה ואילך מצות כהונה, אבל בהקטרה דאיכא מצות כהונה בודאי איכא חילול שבת בעבודת חלל דאין בה מצוה כלל ולא נדחה שבת בשבילה:
[י] ועפ"י כל האמור יתבאר היטב דברי הכ"מ (בפ"י מתרומות הלי"ב) שכתב הרמב"ם שם היה אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח הר"ז משלם את הקרן ואינו משלם את החומש, וביאר הכ"מ טעמא דמלתא דכיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרה בדיעבד קודם שנודע אינם כזרים לה ולכך פטור מן החומש מיד דהויא בת כהן שהיתה נשואה לישראל או שנפסלה דפטרי לה מחומש מטעם דאינה כזר, ומ"מ חייבת היא בקרן דחומש הוא דתלה רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו עכ"ל. והגאון מוהרר"א זללה"ה (בתשובות ר"א סי' ט"ו) תמה ע"ד הכ"מ דל"ד כלל לבת כהן שנשאת לישראל דהתם בדין הוא שתשלם הקרן שהיא זרה גמורה ואסורה לאכול בתרומה רק מחומש פטורה דבעי זר מעיקרא, משא"כ בחלל קודם שנודע דמהך טעמא דפטרינן ליה מחומש משום דאכילת תרומה איקרי עבודה ועבודתו כשרה בדיעבד ואם כן לגבי אכילה זו תורת כהן עליה ותו אין לחייבו גם בקרן יעו"ש:
ולפמ"ש א"ש מאד דעיקר טעמא דבת כהן שניסת לישראל משלמת הקרן פירש"י בסנהדרין (דף נ"א) דכיון דלא זכי לה רחמנא בגווה גזילה הא אצלה ואינה משלמת החומש דלאו זרה היא עכ"ל. הרי דתשלום הקרן אינו מתורת איסור זרות אלא מתורת גזילה דעלמא, ועיין ברע"ב (תרומות פ"ז) דמפרש דמיירי בתרומה שגזלה מיד כהן. אמנם מדברי רש"י מבואר דמיירי בתרומה שלא הגיע עדיין ליד כהן ומשלמת הקרן מתורת גזל השבט, ולפ"ז שפיר מדמי להו הכ"מ דכמו דבבת ישראל שניסת לכהן משלמת הקרן מפני גזל השבט דמכיון דרחמנא לא זכי לה בגווה הרי הוא גזל אצלה, כמו כן בחלל אף דאכילת תרומה איקרי עבודה הוא רק לענין תשלום החומש שהוא מצד האיסור וע"ז שייך לומר כיון דאכילה זו עבודה היא תו ליכא סרך איסור, אבל מ"מ כיון שהוא בעצמו אין לו תורת כהונה כלל לדידן דקיי"ל בטלה כהונה, ואם כן לא זכי ליה רחמנא בתרומה כלל דאינו מכלל השבט והוי גזילה אצלו ומשו"ה משלם הקרן מתורת גזילה. ועפי"ז באו דברי הרמב"ם בדקדוק גמור שכלל שם בהלכה אחת דינא דבת ישראל שניסת לכהן וכהן שנודע שהוא חלל דמשלמין את הקרן, משום דמיירי התם בתרומה שלא באה ליד כהן כדמוכח התם ובשניהם משלם משום גזל השבט. וע' בירוש' תרומות (פ"ז הל"ב) דפריך שם אמתניתין דבת ישראל שנשאת לכהן דמשלמת את הקרן ובנודע שהוא חלל פוטר רבי יהושע, ומשני כי פליגי בחומש אבל בקרן מודה ר"י וע"ש בפי' מוהר"א פולדא דלענין קרן הדין שוה בשניהם לחייב וזהו מקור נאמן לדברי הרמב"ם: [יא] והנה לפירש"י והרמב"ם הא דמשלם הקרן אינו אלא לצי"ש ולא בב"ד, דכיון דמדין גזל השבט אתינן עלה לא עדיף ממזיק מתנות כהונה או שאכלן דפטור כמבואר בחולין (דף ק"ל). או מטעם דהוי ממון שאין לו תובעין או מטעם דיליף מקרא דוזה, ונ"מ דללישנא דאין לו תובעין חייב לצי"ש וללישנא דפטור מגזה"כ פטור לגמרי כמבואר בתוס' שם, ולדידן דקיי"ל דחייב לצי"ש שפיר פירש"י דמשלם הקרן משום גזל השבט ולאידך לישנא דפטור לגמרי ע"כ יתפרש המשנה דמשלמת הקרן כמ"ש הרע"ב דמיירי שגזלה מיד כהן, ואף דהרמב"ם (בפ"ט מביכורים) מסתם סתם לה ולא זכר דחייב לצי"ש שכתב עבר ואכלן או הזיקו או מכרן אינו חייב לשלם מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע עכ"ל מ"מ זיל בתר טעמא דהאי טעמא דאין לו תובע לא סגי אלא לפוטרו בב"ד ולא מחיוב לצי"ש:
ועוד יש להוכיח מדברי הרמב"ם דס"ל דחייב לצי"ש דהנה בחולין (שם) פריך מברייתא דבעה"ב שאכל פירותיו טבלים מנין שפטור מן התשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי ב"י אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך הא משעת הרמה ואילך מיהא משלם, אמאי להוי כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, ומוקי דאתי ליד כהן בטיבלייהו, והרמב"ם (פ"א ממעשר הל"ה) כתב כלשון הברייתא, ומשמע דמשעת הרמה ואילך חייב, והלא הרמב"ם עצמו פסק דמזיק מת"כ פטור וכמ"ש לעיל וכבר עמדו האחרונים ע"ז, ועיין ביו"ד (סי' ס"א סט"ו) ובהגהת יד אברהם בשם הבה"י, אמנם הדברים פשוטים מאד דקושית הש"ס אינו אלא ללישנא דיליף מקרא דוזה דפטור לגמרי, אבל ללישנא דאין לו תובעין דמחויב לצי"ש א"ש הברייתא דמשעת הרמה ואילך מיהא חייב לצי"ש, ומיעט קרא דקודם הרמה פטור אפילו לצי"ש, וכיון דהרמב"ם פסק כלישנא דאין לו תובעין משו"ה העתיק הברייתא כצורתה, וכן נוטה דעת הכ"מ (בפ"ט מביכורים) שדעת הרמב"ם לחייב לצי"ש כשיטת התוס' ולא כדעת הר"ן בחולין שם דלכולי לישני פטור אפילו לצי"ש יעו"ש:
[יב] ועפי"ז יתיישב מה שהקשה השעה"מ (פ"ו מביאת מקדש) לדעת הרמב"ם דבנודע שהוא חלל משלם את הקרן, ממתניתין דרפ"ק דמכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג וב"ח אין אומרין יעשו ב"ג וב"ח אלא לוקין, והקשו הראשונים דישלמו דמי תרומה שהפסידו לו ע"י עדותן שאין חולקין לו, ותירצו דלא בריא היזקא, ועוד דכאשר זמם לעשות ולא לגרום, ועוד דכיון דלא מתקיימא הזמה בעיקר עדותן לא מקיימינן לחצאין יעו"ש. ולדברי הרמב"ם לא יתכן שום אחד מאלו התירוצים שהרי כתב (פ"כ מסנהדרין הל"ח) עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואח"כ הוזמו הרי אלו לוקין כיצד העידו על כהן שהוא חלל והוזמו הרי הן לוקין עכ"ל, ומשמע דאם היה חיוב ממון היו משלמין כאשר זמם, ואם כן נהי דליכא חיוב ממון בשביל שגרמו לו שלא יחלקו לו תרומה, אבל יתחייבו לשלם בעד התרומה שאכל מכבר ולומר דמיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זהו ממה שאין האוזן יכול לשמוע יעו"ש:
ולפמ"ש דהא דמחייב הרמב"ם בקרן אינו אלא לצי"ש מדין גזל השבט וכפירש"י מיושב היטב קושית השעה"מ ע"פ מש"כ הריטב"א בסוגיא דרפ"ק דמכות בהא דקאמר עדים זוממין אין משלמין את הכופר משום דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו. וביאר הריטב"א טעמא דמלתא דלא שייכא הזמה בהא למ"ד כופרא כפרה משום דבב"ק סלקא בתיקו אם חייבי כופרין ממשכנין או לא הלכך אין ממשכנין. ומעתה אלו לא רצה לתת כפר לא היו כופין אותו ואם היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה עכ"ל. ובתוספת רע"א שם תפס בכוונת דבריו דכיון דהוא יודע בעצמו שמעידים בשקר אם כן בודאי לא יתן הכופר. ועפי"ז הקשה שם דאם כן במעידין ששורו הרג שלא בפניו שאילו יודע דמחויב לשלם לצי"ש אמאי ליכא דין הזמה יעו"ש, אכן כבר ביארנו במק"א דמדקדוק לשון הריטב"א שכתב ואם היה יודע בעצמו שלא היה כמו שהעידו לא היה נותן משמע שגם עכשיו אינו יודע ואעפ"כ ליכא תורת הזמה משום דכל שהרשות ביד המתחייב שלא לתן אינו גמ"ד בהחלט ואנן בעינן עד שיגמר הדין ע"פ בהחלט, או דלא מיקרי זמם לעשות כיון שתלוי בידו שלא לקיים הדין, ומעתה ה"ה בכל שאר חיוב לצי"ש ליכא דין הזמה לדעת הריטב"א, ואפילו לפי דרכו של הכ"מ בדעת הרמב"ם (פכ"א מעדות) דבמעידים לחייבו בממון שאינו חייב לשלם בב"ד אלא דיכול לתפוס שייך דין הזמה מ"מ בחיוב לצי"ש שאינו מועיל תפיסה וכעין שכתב הקצה"ח (סימן כ"ח) בודאי ליכא כאשר זמם. ולפ"ז בחיוב לצי"ש דמזיק מת"כ דבודאי לא מהני תפיסה ואינו אלא חיוב בלבד משו"ה ל"ש דין הזמה לשלם ממון ע"ז:
[יג] ועוד י"ל בישוב קושיא זו דאפילו אם נימא דשייך דין הזמה בחיוב לצי"ש לבד, ושלא כדעת הריטב"א מ"מ גם להעדים אין לחייב אלא לצי"ש ואם לא ירצו ליתן אין הב"ד כופין אותן ע"ז דיותר מכפי שזממו אין לחייבן, דגם לדברי הכ"מ בדעת הרמב"ם דבמעידין שיועיל תפיסה שייך כאשר זמם, כבר ביארנו במק"א דאינו אלא לענין זה שהב"ד פוסקין שיוכל הנידון לתפוס אצלם אבל אין הב"ד מוציאין מהם, דזהו יותר מכפי שזממו, ומעתה נראה דאפילו נימא דאיכא חיוב לצי"ש על העדים שמעידין הוא חלל שמחייבין אותו לשלם לצי"ש בעד התרומה שאכל, מ"מ אין חיוב זה פוטרן ממלקות דהא דאמרינן בעדים זוממים בפירוש רבתה תורה עדים זוממים לתשלומין היינו דמכח זה ע"כ פטורים ממלקות דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואם היה חיוב מלקות לא משכחת לחייב ממון, וכ"ז שייך דוקא בחיוב כזה שהב"ד כופין דזה הוא בגדר רשעה משא"כ חיוב לצי"ש שתלוי בדעתו שאם ירצה לא יתן אין זה בגדר רשעה ויכולין לחייב אלו העדים מלקות וחיוב לצי"ש כאחד ועיין בתוס' פ' אלו נערות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לאו:
[יד] והלום מצאתי בספר באר יצחק (חיו"ד סימן כ"ה) שכתב דכוונת הרמב"ם דמחויב לשלם בב"ד, והא דמזיק מת"כ פטור היינו דוקא בכהן שחטף ואוכלו אבל ישראל שחטף מת"כ מחבירו מוציאין ממנו בדין ונותנין לבעלים הראשונים כמ"ש המח"א (בהלכות טוה"נ סימן א'), ואם כן ה"נ בזר האוכלן כיון דהוא מחויב לשלם להכהנים לצי"ש ממילא מוציאין ממנו ונותנין לבעלים הראשונים דחשיב איתא בעין יעו"ש: ודבריו תמוהים דעיקר טעמו של המח"א הוא מטעם דכבר העלה שם דאפילו למ"ד טוה"נ אינה ממון היינו שאין לו זכות בגוף התרומה אבל עצם הטוה"נ חשיב ממון גמור דהא נקנה באגב ויכולין להפקירו, ואם כן כשישראל חבירו חטף ממנו תרומה מוציאין ממנו בדין דחשיב ממון מצד הטוה"נ שגזל אצלו וזהו חשיב יש לו תובעין מצד הישראל וממילא מחויב להחזיר התרומה כדי להשיב לו הטוה"נ. ורק בכהן שחטף תרומה מחבירו דזוכה בהתרומה למ"ד טוה"נ אינה ממון, ולדעת התוס' בסוגיא דתקפו כהן אפילו למ"ד טוה"נ ממון, נמצא דתו ליכא טוה"נ בעולם וכ"ז מבואר שם באר היטב בדברי המח"א, וכ"ז שייך רק היכי דהתרומה עדיין בעין משא"כ כאן שכבר אכל התרומה וע"י אכילתו הפסיד להבעלים הטוה"נ ולהכהנים התרומה עצמה ומתחייב לכל אחד מתורת מזיק ואם כן נהיה דהישראל יכול לתובעו ערך טוה"נ שהזיק לו ומתחייב דזהו חשיב ממון שיש לו תובעין, אבל עצם התרומה שמחויב להשבט הדר הו"ל ממון שאין לו תובעין וכאן לא שייך שישלם להישראל כל דמי התרומה בשביל להחזיר לו הטוה"נ שלו דכיון דאין התרומה בעולם תו ליתיה לטוה"נ כלל, וא"א להחזיר עוד טוה"נ רק ערך שוויה הטוה"נ מתורת מזיק ונמצא דע"כ מ"ש הרמב"ם דמשלם את הקרן היינו להשבט מתורת גזל לצי"ש לבד:
[טו] עוד הקשה השהע"מ לפי שיטת הרמב"ם דאפילו לאחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשרה, אם כן באכילת תרומה דקאמר הש"ס דאיקרי עבודה ה"ה דלאחר שנודע פטור מחומש, והכ"מ כתב להדיא דלדעת הרמב"ם דוקא בשאכל תרומה ואח"כ נודע פטור מחומש וכן משמע מלשון הרמב"ם, ולפי שיטתו גם לאחר שנודע יפטר מחומש כמו עבודתו דכשרה לאחר שנודע יעו"ש:
ונראה דאין לדמות אכילת תרומה לאחר שנודע לעבודה, דהנה ברפ"ב דזבחים הוה ס"ד דש"ס דזר אינו מחלל עבודה, וכי יעלה על הדעת לומר דמאחר דאכילת תרומה איקרי עבודה אם כן אכילת תרומה דזר דמי לעבודה דאינו מחלל בדיעבד ואמאי משלם כל עיקר באכילת תרומה בשוגג, וע"כ דדוקא עצם המעשה הנעשה בהקרבן חשיבא עבודה אף שהעושה חייב עליה, דאין מעשה המצוה שיש להעושה משווי לה בתורת עבודה, משא"כ באכילת תרומה דלא איקרי עבודה אלא אכילה כזו שיש מצוה באכילתה וזהו ענין העבודה של אכילת תרומה, ומשו"ה באכילת חלל לאחר שנודע כיון שיש איסור שלא לעבוד וה"ה שאסור באכילת תרומה תו אינה בכלל עבודה:
ועפי"ז א"ש מה שתמה בס' באר יצחק (שם) ממה דאיתא בירושלמי (תרומות פ"ז הל"ב) מה פליגין לשעבר אבל להבא אף רבי יהושע מודה, ופי' שם מוהר"א פולדא דלאחר שנודע גם לר"י חייב חומש יעו"ש. אלמא דלאחר שנודע חילל שלא כדברי הרמב"ם יעו"ש ולפמ"ש לק"מ:
ענף ג:
[טז] ובעיקר דברי התוס' שכתבו דבשבויה משכחת חילול שבת בנשאת לכהן אם יעבוד בנה ע"ג מזבח בשבת, היה אפשר לקיים דברי ההפלאה במקצתו ולא מטעמיה, דהנה בעיקר היסוד שכתבנו לעיל בדברי הפלאה בשם ס' תשובות ר"א דמשו"ה אין החלל נעשה כ"ג משום דהו"ל מינוי בטעות כבר הראינו לדעת דזהו נסתר מדברי הש"ס דמכות (דף י"ב), אמנם אעפ"כ י"ל דאין החלל בתורת כה"ג מטעם שכבר נתבאר בדברינו, דלמ"ד בטלה כהונה אין עליו תורת כהן כלל לשאר מילי אלא לענין עבודה לבד, ולפ"ז איכא למימר דגם לענין עבודה אין לו תורת כהונה כלל אלא דהוא גזה"כ דזר כזה אינו מחלל עבודה אבל לא דיש לו תורת כהונה למקצתו, ולפ"ז א"א לחול עליו תורת כהונה גדולה כמו דאינו נתפס כהונה גדולה על זר, דרק בכהן הדיוט תפיס קדושת כה"ג ולא בזר, וחלל הרי הוא כזר ממש ואין לו אפילו מקצת כהונה שיחול עליו כהונה גדולה במקצתה, ודוקא למ"ד מתה כהונה נתפס עליו כהונה גדולה עד שנודע ונתחלל משום דכ"ז שלא נודע עדיין יש לו תורת כהונה לגמרי דאין פסול חללות פוסל קודם שנודע, אבל למ"ד בטלה מעיקרא לא חל עליו תורת כ"ג כיון שהוא זר ולפי זה מחלל עבודה בכל השנה כיון דע"כ צריך לשמש בשמונה בגדים והו"ל כהן הדיוט ששימש בח' בגדים דעבודתו פסולה, וממילא איכא חילול שבת בכל שבתות השנה וא"צ לדחוק דכוונת התוס' דוקא בשבת שחל ביוה"כ, ואף דטעמא דחיסור ויתור בגדים הוא מטעם דאין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן והרי הן כזרים כמבואר ברפ"ב דזבחים יעו"ש, ואם כן בחלל דבלא"ה הוי כזר ואפ"ה הכשירתו תורה א"כ ה"ה בלא בגדים, ועוד דהתוס' כתבו בקדושין (דף ל"ז) דבנשים כיון דליכא גבייהו דין בגדים אינן נידונין בתורת חיסור בגדים וא"כ ה"ה בחלל שהוא כזר, ז"א דהתורה לא הכשירה בחלל רק הפסלות שיש בו מצד חללות אבל עבד עבודה בענין שאם היה כהן גם כן חילל נמצא דיש כאן תורת זרות שלא מצד החללות שלא הכשירה תורה, וכן מצאתי להמנ"ח (מצוה צ"ט) שכתב בפשיטות דחלל שעבד בלא בגדים עבודתו פסולה יעו"ש: והא דקאמר במכות ומ"ד בטלה ע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא התם דכתיב ברך ה' חילו, אבל הכא אפי' ר"י מודה, הכוונה דרבי יהושע דמכשיר במתניתין עבודת ב"ג עד שנודע אינו מכשיר אותו אלא לעבודה לבד אבל לשאר דברים לענין מראות נגעים וכיו"ב אינו כהן כלל וכמבואר בירושלמי (פ"ח דתרומות) הנ"ל, וכיון שאין לו תורת כהן הדיוט ממילא אינו נתפס עליו תורת כהונה גדולה אפילו לענין עבודה, וכן מש"כ רש"י (שם) לענין עבודה שעבודותיו כשירות אבל לענין שאר דבריו אינו כהן עכ"ל אין כוונתו כמו שהבין הבאר יצחק דעבודותיו של כ"ג כשרות. אלא דקאי אמתניתין דפליגי ר"א ור"י דהיינו בכהן הדיוט וכלפי דס"ל להמ"ד דמתה כהונה דאליבא דר"י יש לו תורת כהונה לכל הדברים ע"ז מסיק דאינו כן דרק עבודתו כשירה ולא לשאר דבריו משום דאין לו תורת כהונה כלל, ומזה יוצא לנו דלא תפיס עליו קדושת כ"ג אף לעבודה וזהו דמסיק הש"ס אבל הכא אפילו ר"י מודה, ר"ל דהכא דמיירי לענין כ"ג ממילא לא הוי כ"ג כלל אפילו לענין עבודתו וכ"ש להחזיר הרוצח דהו"ל נגמר דינו בלא כ"ג ממש:
[יז] וראיתי בשעה"מ שכתב שם עוד ליישב דברי ר"ת דמשום הכי איכא חיוב מיתה אם ישמש ע"ג מזבח בשבת, דס"ל כשיטת הרמב"ן בקדושין (דף ס"ו) דדוקא בנודע שהוא ספק חלל עבודתו כשרה מטעם דמוקמינן ליה אחזקתיה, ואף דמספקא לן מתחלת לידתו דלמא היתה בפסול מ"מ גלי קרא דבכה"ג שהיה בחזקת כהן שלא להורידו עד שנודע ואם כן שפיר איכא חילול שבת בחלל ודאי יעו"ש:
אבל כבר העלה שם הרמב"ן בסוף דבריו דמדברי הירושלמי לא משמע כן אלא דגם בנודע שהוא ודאי חלל עבודתו כשרה, ועוד דהריטב"א במכות (דף י"ב) דחה דברי הרמב"ן אלו מסוגיא דשם וז"ל, ושמעינן מכאן דפלוגתא דר"א ור"י אפילו בשנודע ודאי שהוא ב"ג לא כמו שפירש במס' קידושין (דף ס"ו) דמיירי בספק דהא כל הסוגיא בשנעשה בודאי ב"ג ואפ"ה אמרינן דמ"ד מתה כר"י עכ"ל. וקושיתו עצומה דאי מיירי בספק אם כן עדיין לא מתה כהונה בודאי והאיך חוזר מספק, ואין לומר דספק גלות להקל אם כן גם למ"ד בטלה כהונה אמאי אינו יוצא משם לעולם הא עכ"פ במיתתו יוצא ולישנא דבטלה כהונה משמע דאינו יוצא לעולם, ועכצ"ל דספק גלות להחמיר, א"כ גם למ"ד מתה כהונה תיקשי, וע"כ דמיירי בודאי ואפ"ה ס"ל למ"ד מתה כר"י אלמא דגם בודאי נודע עבודתו כשרה:
[יח] עוד כתב שם השעה"מ לתמוה על שיטת הרמב"ן מהא דאמרינן בפסחים (דף ע"ב) דטעמא דר"י דהיה אוכל בתרומה ונמצא שהוא חלל פטור מתשלומין משום דאכילת תרומה איקרי עבודה ועבודתו כשרה עד שנודע, ואי נימא כדברי הרמב"ן דמיירי בספק אם כן מ"ט דר"א דמחייב בקרן וחומש הא הממע"ה, ודוחק לומר דכיון דכפרה הוא מחויב להפריש מספק וכמו שכתבו התוס' כיו"ב בכתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה זר שאכל תרומה יעו"ש. וראיתי בטעה"מ (שם) שכתב דע"כ צריך לפרש דר"א מחייב היינו להפריש לבד, שהרי התוס' כתבו דהאוכל תרומת עצמו משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ותרומת עצמו היינו תרומה שביד ישראל קודם שהגיע ליד הכהן. ולפ"ז הא דמחייב ר"א בקרן היינו להפריש לבד ואם כן ה"ה בחומש דמחייב ר"א היינו להפריש, ואין זה דוחק כלל דטפי עדיף לפרש דמחייב בקרן וחומש בחדא גוונא מלפרש דקרן לעצמו וחומש לכהן יעו"ש. ודבריו תמוהין מאד דכוונת התוס' דהאוכל תרומת עצמו משלם כפרה לעצמו ר"ל שירש תרומה מאבי אמו או שקנה, אבל זר שהפריש תרומה בודאי דמחויב לשלם התרומה שהפריש לכהן כמו אותה התרומה שאכל וכופין אותו ע"ז לקיים המצוה. ועוד דע"כ צריך לפרש דחומש דמחייב ר"א היינו ליתן לכהן, דהא במתניתין שם מיירי גם כן בנודע שהוא זר ובכולם קאמר ר"א מחייב קרן וחומש, וע"כ ליתן לכהן קאמר כיון דהוא ודאי זר ואם כן כמו דחומש ליתן לכהן קאמר ה"ה בקרן, ואם כן קושית השעה"מ צריכה לפנים:
ואפשר לומר דהנה ר"ש (רפ"ו דתרומות) הביא דברי התו"כ והירושלמי דפליגי תנאי בתשלומי תרומה בשוגג מאימתי נעשים תרומה וז"ל, ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו דברי רבי ור"א בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש עכ"ל. והנה לפי כללא דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו אין התרומה מתקדש אלא בנתינתה לכהן ואם כן בספק שמחויב מצד כפרה מחויב ליתנה לכהן דכ"ז שלא נעשה התשלומין קודש עדיין אין לו כפרה, ואם כן שפיר מחייב ר"א בקרן וחומש היינו ליתן לכהן מצד דספק כפרה להחמיר, ומ"ש התוס' בכתובות דכפרה תלויה רק בהפרשה הוא מטעם דגירסתם הוא כמו דאיתא בתו"כ שלפנינו דברי ר"מ ומשום הכי קיי"ל בזה כר"א בר"ש, ועכ"פ קושית השעה"מ מתיישבת בפשיטות דכיון דספק חלל הוא מחייב לשלם קרן וחומש לכהן מצד כפרה דס"ל לר"א מתנתו מקדשתו ועיין במ"ל (פ"י מתרומות) ובמהרי"ט אלגזי (ה' חלה סי' י"א) ובמנ"ח (מצוה ר"פ):
[יט] איברא דגם לקושית הריטב"א היה אפשר לומר דשפיר מיירי בספק חלל ואעפ"כ קאמר הש"ס דלמ"ד מתה כהונה הוא חוזר משום דמסתמא מסלקין אותו מכהונתו ואם כן שוב אינו כ"ג על צד הודאי, ואע"ג דכ"ג שעבר מחזיר הרוצח אלמא דגם לאחר שעבר תורת כ"ג עליו ה"ט משום דאין מורידין אותו מתורת כהונה גדולה משום דמעלין בקודש ולא מורידין כמבואר ביומא (דף י"ב), אבל נמצא ספק חלל דגנאי הוא שיהיה בתורת כ"ג בודאי מסלקין אותו לגמרי מתורת כ"ג ונמצא דהו"ל מתה כהונה בודאי מצד הסילוק, וכן מתבאר גם דברי התוס' ביומא (שם) דכה"ג שמסתלק לגמרי ע"י מלך ואחיו הכהנים אין לו עוד תורת כ"ג כלל, ואע"ג דהמנ"ח (מצוה ת"י) בהשמטה העלה דכ"ג שמסתלק אין מחזיר את הרוצח משום דעדיין תורת כ"ג עליו דבריו תמוהים מדברי התוס' ביומא שם. ומ"ש המנ"ח ע"פ דברי הריטב"א שהקשה במכות דאמאי מתה כהונה הא ליכא מיתה המכפרת ותי' דפסול הנמצא בו המצערו חשיב כמיתה, ואם כן כ"ז שייך רק בנמצא חלל ולא שנסתלק מכהונה גדולה יעו"ש. אמנם בנדון דידן דנמצא בו ספק פסול חלל דפסול המצערו איכא כיון דס"ס אינו עובר מספק וגם סילוק כהונה איכא מחזיר הרוצח בכה"ג:
[כ] ובזה היה אפשר ליישב מה שהקשה הגבורת ארי לדעת הרמב"ם דגם לאחר שנודע אם עבד לא חילל א"כ אין כאן מיתת כהונה וכבר נתבאר ישוב לזה באות ה' יעו"ש, ולפמ"ש יש לומר דכיון דלאחר שנודע בודאי דמסלקין אותו לגמרי, אם כן הו"ל כמתה כהונה מצד הסילוק ולאחר הסילוק אם עבד עבודת כ"ג בודאי חילל: ובהכי ניחא מאי דהוקשה לי מכבר בנמצא בן חלוצה אמאי יוצא למ"ד מתה כהונה כיון דאינו אלא מדרבנן ומדאורייתא כל תורת כ"ג עליו האיך יכולין לעקור ד"ת בקו"ע, בשלמא למ"ד בטלה אחמירו רבנן שלא יצא משם לעולם כעין דאורייתא וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מרוצח הלי"ב) אבל למ"ד מתה קשה, ולפמ"ש א"ש דמ"מ יוצא ע"י הסילוק שאחר כך דזהו חשוב כמיתה ממש דהא בטיל מיניה תורת כ"ג לכל דבריו: ענף ד:
[כא] ובעיקר קושית הריטב"א שדחה מטעם זה שיטת הרמב"ן נראה ליישב, דהרמב"ן יש לו דרך אחרת בסוגיא זו, דהנה מפירש"י מבואר דלמ"ד מתה כהונה חוזר מיד ע"י שנמצא חלל, ועפי"ז הקשה הריטב"א דאיך חוזר הא אין כאן מיתה המכפרת ותירץ דפסול המצערו חשיב כמיתה יעו"ש, והדברים לכאורה אינם מובנים כלל דמאחר דקרא כתיב וישב שם עד מות הכהן הגדול אנן ניקום ונדרוש טעמא לקרא דאע"פ שלא מת נמי חוזר וצע"ג:
וע"כ נראה ההרמב"ן מפרש הסוגיא דא"א להחזיר הרוצח בסילוק כהונה לבדה כ"ז שלא מת הכ"ג בפועל, ובאמת למ"ד מתה כהונה אינו יוצא משם עד שימות אח"כ ממש, והא דנקט הש"ס לשון מתה כהונה הוא כלפי המ"ד דס"ל בטלה דלא היה כ"ג מעולם והו"ל נגמר דינו בלא כ"ג ואינו יוצא משם לעולם, וע"ז קאמר דמתה כהונה ר"ל דעד שנודע היה כ"ג בודאי ועכשיו לאחר שנודע מתה כהונה אבל להחזיר הרוצח לא סגי במיתת כהונה לבדה אלא עד שימות הכ"ג ג"כ, ואם כן א"ש דברי הרמב"ן דמיירי בספק ואעפ"כ מחזיר הרוצח למ"ד מתה משום דכיון דמת אח"כ חוזר במיתתו דאז הו"ל ודאי, ואף דכבר נסתלק מן הכהונה וכשמת אח"כ תו לא קרינן ביה עד מות הכהן הגדול מ"מ י"ל דאין עיכוב שבשעת מיתתו יהא כ"ג אלא שיהא סילוק כהונה ומיתת כ"ג אף שאינם בב"א, וגם עפי"ז יתיישב הקושיא לדעת הרמב"ם דאמאי חשיב מתה כיון דלא חילל לאחר שנודע וכן מה שדקדקנו מב"ח דאמאי יוצא משם להקל על ד"ת: [כב] וקצת ראיה נראה דמיתת כהונה לבדה אינו מחזיר הרוצח כ"ז שהכ"ג חי, דבמכות (דף י"א) תנן כ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם, ובחי' הריטב"א כתב בשם רש"י טעמא דמלתא משום דאין כ"ג אלא הוא ובמיתת מי ישוב, וכן מבואר דברי התוס' יומא (דף ע"ג) ובסנהדרין (דף י"ח) בפירש"י ותוס' שם יעו"ש וכן דעת הרמב"ם (פ"ז מרוצח הל"י) ואי נימא דסילוק כהונה לבדה מחזיר הרוצח אע"פ שעדיין הכ"ג חי אם כן כ"ג שהרג אמאי אינו יוצא משם לעולם הא כיון דהוא עצמו מסולק מכהונה גדולה כמבואר במתניתין (ספ"ב דמכות) דרוצח שהרג אינו חוזר לשררה שהיה לו, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ז מרוצח) ונמצא דלאחר שנגמר דינו לגלות הרי מסלקין אותו מכל השררות ואם כן מסולק הוא גם מכהונה גדולה והרי זה דומה למתה כהונה דמה לי כהונת כ"ג אחר או כהונת עצמו דמ"מ הרי איכא כאן מיתת כהונה גדולה, וגם מעשה הרציחה המצערו שעי"ז הוא מסולק מכהונה גדולה חשיב כמיתה, ולשיטת הריטב"א לא תיקשי שהרי פירש שם דכ"ג שהרג אינו יוצא משם לעולם אפילו בשיש כ"ג אחר בשעת גמ"ד דחמורה רציחת כ"ג שאין לו תקנה לחזור לעולם יעו"ש, וכן דעת התוס' ביומא (שם) בתי' אחד יעו"ש, וע"כ מוכח מזה דדוקא מיתה ממש בעי אבל מיתת כהונה לבדה אינו מחזיר כ"ז שכ"ג חי:
ולכאורה אפשר לדחות דכיון דמיד שנגמר דינו לגלות נפסל מכהונה גדולה חשיב כנגמר דינו בלא כ"ג כיון דסילוק כהונה בא עם הגמ"ד, אמנם נראה פשוט דאין הגמ"ד פוסל אותו מכהונה גדולה כלל דהא דילפינן מקרא דאינו חוזר לשררה היינו שמסלקין אותו אבל לא שנפסל מעצמו, וכיון שאח"כ צריכין לסלקו אם כן הו"ל נגמר דינו ומת כ"ג אחר כך ע"י הסילוק:
ונראה לומר דלפי המבואר ברמב"ם (פי"ז מסנהדרין הל"ח) כ"ג שחטא לוקה ואין מעבירין אותו מגדולתו והכ"מ שם הראה מקורו מדברי הירושלמי פ' בתרא דהוריות מקרא דכתיב שמן משחת אלקיו עליו אני ד' מה אני בקדושתי אף אהרן בקדושתו יעו"ש, ולפ"ז נראה דהא דקאמר דאינו חוזר לשררה שהיה בה היינו לשאר שררות חוץ מכהונה גדולה דרבי קרא שאין מורידין אותו:
[כג] ועוד נראה דדוקא מיתת כהן גדול מחזיר לאחרים אבל לא לעצמו, וקצת ראיה נראה לזה מהא דאמרינן במכות (דף י"א) דרוצח שמת קודם שמת כ"ג מוליכין את עצמותיו לקברות אבותיו לאחר שמת הכ"ג, וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מרוצח) ואלו לענין כ"ג שהרג פסק הרמב"ם בסתמא שאינו יוצא משם לעולם ומשמע דאפילו לאחר מיתתו נמי אין מוליכין עצמותיו משם, ואמאי כיון דחזינן דאיכא דין חזרה אפילו לאחר מיתת הרוצח א"כ יועיל מיתת הכ"ג לעצמו לענין שיוליכו את עצמותיו לקברות אבותיו, וע"כ דרק לענין רוצח אחר מהני מיתת כ"ג ולא לענין רציחת הכה"ג עצמו ואינו חוזר אפילו במיתתו ממש, ויש לדחות:
איברא דאף אם נימא דגם דעת הרמב"ן כדעת רש"י והריטב"א דחוזר במיתת כהונה אע"פ שכ"ג עדיין חי. יש ליישב גם כן הסוגיא דמכות ע"פ דרך הנ"ל דהסוגיא מיירי שמת הכ"ג לאחר מכאן שנמצא ספק חלל ובאמת אינו חוזר אח"כ במיתתו מאחר שנסתלק כבר מכהונתו נמצא דבשעת מיתה לא קרינן ביה תו עד מות הכהן הגדול וכמו שצדדנו לעיל, אלא דאעפ"כ חוזר בממ"נ דאם הוא חלל אם כן הו"ל מיתת כהונה ואם אינו חלל הרי חוזר במיתתו שאח"כ, אבל למ"ד בטלה לא יועיל אפילו מיתה שאח"כ דדלמא הוא חלל והו"ל נגמר דינו בלא כ"ג וספק גלות להחמיר: