שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כא
בענין אמתלא:
[א] גרסינן בכתובות (דף כ"ב) האשה שאמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, וכתב הר"ן בשם הרשב"א דהוחזקה נדה בשכינותיה דאמרינן סוף קידושין (דף פ') בעלה לוקה עליה משום נדה, אם נתנה אמתלא לדבריה לומר לא לבשתי בגדי נדות אלא משום כך אינה נאמנת דכודאי נדה משוינן לה מדבעלה לוקה עליה עכ"ל, והש"ש (ש"ו פ"י) הביא בשם תשובת חוט השני (סימן י"ז) לפרש כוונתם דאם היה מועיל אמתלא אין לוקין דהו"ל התראת ספק דלמא תתן אח"כ אמתלא ול"ש התראה, והש"ש כתב שאין צורך לזה אלא הדברים מתפרשין כפשטן דכל שמועיל אמתלא לא הוי איסור ברור למילקי ע"י: ועפ"י דרך זה כתב הש"ש להקשות דלפי המבואר בסוגיין דבאמרה טמאה אני לך מועיל אמתלא אע"ג דנאמנת מתורת ע"א, דעיקר נאמנות ע"א באיסורין מנדה ילפי', ואף דאמירת טמאה אני לך הוי נגד חזקת היתר מ"מ הש"ך (ביו"ד סימן קכ"ז) מסיק דדעת הרמב"ם דאפילו נגד חזקה ע"א מהימן, ואם כן אמאי כתב הרמב"ם (פט"ז מסנהדרין) א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק, כיצד ע"א אומר חלב כליות הוא זה כלאי הכרם פירות אלו גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הר"ז לוקה, אע"פ שעיקר האיסור בע"א עכ"ל, וכיון דמהני אמתלא האיך לוקין על עדותו:
וכתב לתרץ דמ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א יוחזק מיירי לאחר שלשים יום דאז אינו מועיל אמתלא ודמי להוחזקה נדה בשכינותיה וכדאמרינן מלקין וסוקלין על החזקות בקדושין (דף פ') ומבואר ברמב"ם (ספ"א מאיסורי ביאה) דהיינו בשהוחזקו באב ובנו או באיש ואשתו ל' יום, והביא ראיה ממ"ש הרמב"ם (פ"ט מנזירות) עד שאמר לאחד בפני נזרת בנזירות אם הכחישו אינו חייב כלום, ואם לא הכחישו נוהג נזירות על פיו, נהג נזירות ע"פ ע"א ושתה יין או נטמא והתרו בו שנים לוקה אעפ"י שעיקר הנזירות בע"א עכ"ל, ובמקורו הוא מדברי הירושלמי, ומדכתב הרמב"ם נהג נזירות ע"פ משמע דאם עדיין לא נהג נזירות אין לוקין ע"פ הגדת ע"א לבד, וה"ט משום דמועיל אמתלא, ומשו"ה אין לוקין, וכן מוכח נמי מהא דאמרינן הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה משמע דבאמירה לבד שאמרה טמאה אינו לוקה, ועפי"ז נמי מ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א יוחזק כוונתו שהוחזק ל' יום ואע"פ שסתם הדברים, וכיו"ב כתב המ"ל (בפ"כ מאיסורי ביאה) על מ"ש הרמב"ם מי שבא בזה"ז ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה ע"פ עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון, ולא ישא את כפיו, ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהא לו ע"א, אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה, ואינו מטמא למתים, ואם נשא או נטמא לוקה עכ"ל, וכתב המ"ל דהרמב"ם סתם הדברים וסמך עצמו על מ"ש (בפ"א מא"ב) דבעי הוחזק ל' יום דאל"כ אין לוקה ע"פ עצמו יעו"ש:
[ב] וכל דבריו אינן אלא דברי תימה דבעיקר חידושו שהעלה מכח קושיתו דאיסור עצמו בע"א יוחזק אינו אלא בשהוחזק ל' יום, כבר תמה עליו בתשובת חמדת שלמה (חאה"ע סימן נ"ו) דדוקא בהוחזק על ידי הבעלים ל' יום הוא ראיה על אמיתת הדבר דמאחר שמתנהגים כל הזמן כדרך אב ובנו וכיו"ב מתברר לנו שהדבר הוא כן, אבל בעד המעיד פעם אחת והולך לו ומה שדנין אח"כ הדבר בתורת איסור הוא בע"כ מצד הדין אין מזה ראיה על אמיתת הדבר יעו"ש, ועוד דקשה לומר דהרמב"ם יסתום הדבר כל כך שלא זכר בשום מקום בנאמנות ע"א הוחזק ל' יום ללקות אחר כך על ידו, ומה שכתב המ"ל דבאומר על עצמו שהוא כהן אינו לוקה אלא בשכבר הוחזק ל' יום. התם היינו טעמא משום דכיון דכתב הרמב"ם דאין לוקה על פי עצמו אם כן ע"כ מיירי בהוחזק ל' יום, ואדרבא מדברי המ"ל משמע דבאחר המעיד לא היה מצריך ל' יום וזהו היפך דברי הש"ש, ומה שלא כתב המ"ל דנאמן מתורת עד אחד באיסורין דכל מקום שעד אחד נאמן בע"ד נמי מהימן, ה"ט מפני שדעת הרמב"ם (שם הל"ט) דגם עד אחד אינו נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא אלמא דלא אמרינן בכאן עד אחד נאמן באיסורין, הן אמת דהר"ן בפרק ב' דכתובות נשאר בתימה ע"ד הרמב"ם דלמה לא מהימן ע"א בזה, אבל כבר נתבאר אצלנו במק"א דשיטתו דלהכשירו לכהונה בעי שני עדים כמו לפוסלו לכהונה דהיינו ב"ג וב"ח דכל שהעדות הוא באיש בעי שנים, ועיין בש"ש (ש"ו פט"ז) מ"ש בזה, ועיין ביאור הגר"א (אהע"ז סימן ג' ס"ק י"א) מ"ש:
ועוד דבעיקר דברי המ"ל נראה דסותר לדברי המ"מ דנראה מדבריו דלא בעי הוחזק ל' יום יעו"ש, וע"כ נראה מדברי המ"מ דס"ל דאין זה בכלל לוקה ע"פ עצמו דבאמת נאמן הוא מתורת ע"א, והא דע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה דאורייתא ה"ט כמ"ש המ"מ (שם הל"א) דמעלין מתרומה ליוחסין ומשו"ה בעי שנים יעו"ש, והא דאינו נאמן על עצמו לומר כהן הוא, ה"ט כמ"ש הרא"ש בגיטין פרק הנזקין (סימן י"א) אינו נאמן לומר כהן אני להאכילו בתרומה כדאמרינן בכתובות (דף כ"ג) דאפילו ע"א אינו נאמן להאכילו בתרומה היכא דאיכא למיחש לגומלין, כ"ש דהוא עצמו אינו נאמן, ואע"ג דעביד לגלויי, וה"ט משום דהוי שבח כהונה וריוח מתנות כהונה לו ולזרעו ולדורותיו עכ"ל, אם כן מאחר שאינו נאמן על עצמו לשבח כהונה אלא לגריעותא לבד מטעם חד"א שוב הדר דינא דע"א נאמן באיסורין, דתו ליכא למיחש לשיקרא כיון דאינו מרויח כלום, וכיו"ב אמרינן בקדושין (דף ס"ג) נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס משום דיצרו תוקפו, ומאחר שאסור לכנוס ממילא לא ישקר עוד יעו"ש: ומ"ש הרמב"ם נהג נזירות ע"פ ושתה יין או נטמא למתים לוקה אין כוונת הרמב"ם דבעי נהג ל' יום, שלא הוזכר בדבריו אלא דאם לא נהג נזירות אחר אמירתו ושתה יין או נטמא מיד אין לך הכחשה גדולה מזו ובטלה הגדת העד, וכן הדין באמרה לבעלה טמאה אני לך ובעל אותה מיד אינו לוקה מטעם זה דהו"ל הכחשה, שהרי אינו מאמין לדבריה כיון שעושה מעשה נגד אמירתה, אבל אם כבר קיבל אמירתה ואחר כך בעל הרי הוא לוקה על אמירתה, וכן מבואר בתורי"ד גיטין (דף נ"ה) ע"א נאמן באיסורין, וכשם שנאמן להתיר את האסור כך נאמן לאסור את המותר, וכדאמרינן הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה והאיך הוחזקה כי אם על פיה עכ"ל, הרי מבואר דגם באמירת טמאה אני לך בעלה לוקה ע"פ אע"פ שמועיל אמתלא מ"מ כל שלא חזרה לוקין על פיה:
[ג] ועיקר דברי הרשב"א שכתב דמדבעלה לוקה עליה אלמא דכודאי נדה משוינן לה ומשו"ה לא מהני אמתלא, פירושו הוא פשוט דכיון דהאשה לא אמרה כלום אלא מה שלבשה בגדי נדות לבד ואם היה מועיל אמתלא על מעשה כזו נמצא דאפשר שתלבש בגדי נדות לשם כוונה אחרת, אע"פ שאינה נדה אם כן אין לנו ראיה שהיא נדה ממה שלבשה בגדי נדות כלל, ומזה הוכיח הרשב"א דאמתלא לא מהני וכמ"ש בתורת הבית והובא בב"ח יו"ד (סי' קפ"ה) דמשום בושת או אונס מקרי ואמרה טמאה אני, אבל לעשות מעשה כולי האי ללבשו בגדי נדה אינה לובשת עכ"ל, ונמצא דאנן סהדי שהיא נדה ומשום הכי ל"מ אמתלא, אבל באמרה טמאה אני לך מועיל אמתלא אחר כך ואעפ"כ קודם שנתנה אמתלא לוקין ע"פ, ומ"ש הטור ביו"ד (סימן קפ"ה) דאפילו בלבשה בגדי נדות מועיל אמתלא דלא עדיף מאמירה, ה"ט דלוקין משום דס"ל דע"פ דרך רוב הלובשת בגדי נדות הוא לשם נדה, ומשום הכי הוחזקה נדה ולוקין מטעם רובא אבל כל שנתנה אחר כך אמתלא מועיל לברר שהיא מן המיעוט:
ומ"ש בתשובת חוט השני דכוונת הרשב"א דאם מועיל אמתלא הו"ל התראת ספק תמוה, דהא קיי"ל התראת ספק שמה התראה, ואפילו נימא דכוונתו למ"ש התוס' בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דבכה"ג שאינו יודע אם יבא לידי איסור כלל לכו"ע ל"ש התראה, ז"א חדא דמדברי הרשב"א שם נראה דלא ס"ל הכי, ועוד דגם התוספות לא ברירא להו האי כללא וכמ"ש הגרע"א ספ"ק דכתובות יעו"ש, וגם כי כבר ביארנו במק"א דלא מטעם התראת ספק פטרו התוס' בכה"ג שאינו יודע אם יבא לידי ודאי איסור, אלא מטעם דאינו בכלל מעשה רציחה כל שלא נתברר בשעת מעשה שיהרג הנפש, והך דינא נלמד מקרא דושפטו והצילו, וזהו מאי דקאמר ספק נפשות להקל וכמו שפירש"י, שם ועפי"ז מתיישבים היטב דברי התוס' ממה שהקשה הש"מ שם ואכמ"ל, ובלא"ה ל"ש כאן התראת ספק למיחש דלמא יחזור ע"י אמתלא, וכמ"ש התוס' בגיטין (דף ל"ג) דלא חיישינן בנזיר דלמא ישאל על נזירותו למשוי התראת ספק יעו"ש:
ומ"ש הש"ש דאי מועיל אמתלא אין זה איסור ברור למילקי עליה גם זה אינו, דלפ"ז למאי איצטריך קרא ללמוד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד תיפוק ליה דכיון דאמרה תורה דמלקין וסוקלין ע"פ עדים אלמא דלא מהני חזרה דאל"כ לא הוי איסור ברור ללקות ולסקול על ידם, וכן לרמב"ח דס"ל דבעדי שטר חוזרין ומגידין ואפ"ה מוציאין ממון קודם שחזרו, ולא אמרינן דאין זה דבר ברור להוציא ממון ע"י, אלא ע"כ דכמו דאין חוששין בעדים דלמא יוזמו ע"פ עדים אחרים כמו כן לא חיישינן דלמא יכחישו את עצמן, וה"ה דאין חוששין דלמא יחזור אחר כך ע"י נתינת אמתלא וזה ברור:
[ד] והנה הש"ש כתב שם עוד ליישב ע"פ דרכו דברי הרמב"ם (ספ"א מאיסורי ביאה) שפסק דאב שאמר קדשתי את בתי אינו נאמן לסקול על ידו, והפ"י בקדושין (דף ס"ג) הקשה עליו דאמאי לא נימא דכיון דלאיסורא הימניה אם כן כבר הוחזק האיסור ע"י, וכתב הש"ש דכיון דהרמב"ם מיירי בלא הוחזק עדיין ל' יום וכמבואר מלשונו שם שכתב האב שאמר בתי זו מקודשת לזה אע"פ שהוא נאמן ותנשא לו, אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שני עדים שנתארסה בפניהם, וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם שני עדים או הוחזק עכ"ל, והך או הוחזק אכולהו בבי קאי בין ע"פ האב בין ע"פ עצמה דאם הוחזק ל' יום סוקלין, וכיון דעדיין לא הוחזק ל' יום שוב לא תיקשי דנימא דיוחזק האיסור ע"פ האב כמו דמועיל לענין חלב (בפט"ז מסנהדרין), דהתם נמי בעי הוחזק ל' יום ובפחות אין לוקין כיון דמועיל אמתלא:
ועפי"ז כתב לפרש מחלוקת רב ורב אסי אם סוקלין ע"פ האב או לא, דלפי"מ שנסתפקו חכמי פרובינציה שהובאו בתשובת מוהריב"ל אם בהגדת האב מועיל אמתלא, י"ל דבזה פליגי, דרב ס"ל דמועיל אמתלא ומשום הכי אין סוקלין, ורב אסי סבר דבאב אין מועיל אמתלא כיון דנאמן מתורת עד ובעדים ל"מ אמתלא. ועפי"ז כתב שם ליישב קושית התוס' לרב דהא בקרא כתיב וסקלוה, לפמ"ש הש"מ בשם הרא"ה דאשה שאמרה נתקדשתי לפלוני ל"מ אמתלא דלאו כל כמיניה לחוב לפלוני ע"י אמתלא יעו"ש, ואם כן כיון דבקרא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובכה"ג ודאי אינו מועיל אמתלא אפילו לרב שפיר סוקלין, דלא גרע מהיכא שהוחזק האיסור ל' יום ע"פ ע"א דסוקלין כיון דלא מהני אמתלא יעו"ש:
ולפמ"ש בכוונת הרמב"ם דאיסור עצמו בע"א יוחזק היינו מיד כל שנתקבל עדותו בלא הכחשה ולא בעי הוחזק ל' יום, דמה שמועיל חזרה ע"י אמתלא לאו כלום הוא לפוטרו ממלקות וסקילה אם כן קושית הפ"י עדיין צריכה לפנים:
ונראה לומר בפשיטות דעיקר טעמא דאמרינן האיסור עצמו בע"א יוחזק הוא מטעם דכל שהיה לו נאמנות בשעתו וכבר נפסק הדין על החתיכה שהיא חלב הרי הוא כחלב כליות לכל דיניה, אע"פ דקמי שמיא גליא שאינו כן דכך הוא גזה"כ דכל חתיכה שע"פ דין אסור לאוכלה כדין חלב לוקין אחר כך עליה, ואע"פ שגם בשעת הגדת העד הוטל דין זה על החתיכה שאם יאכלנה יתחייב מלקות מ"מ קודם המעשה אין זה חיוב מלקות אלא כדין איסור לבד וע"א נאמן באיסורין, ונמצא דבשעת הגדת העד נתקבלו דבריו לכל דיני החתיכה וממילא מסתעף מזה חיוב מלקות, משא"כ באב שאומר קדשתי את בתי דמתחלה הוא דבר שבערוה שצריך עדים ע"ז דחידוש שחידשה תורה דאב נאמן על בתו אם כן מתחלה לא האמינתו תורה רק לחצאין דהיינו לאוסרה לבד, אבל לא לקטלא שגם זהו חלק מדבר שבערוה אף מתחלתו שהרי הקדושין אוסרין לעלמא וגם לחייבה מיתה אחר כך, וכל זה הוא מתורת איסור א"א, ועי"ז הוא בכלל דשב"ע שהרי קדושי שפחה חרופה למ"ד פקעי קדושי ראשון בגיטין (דף מ"ג) אינו דשב"ע ואינה יוצאה בגט כדאיתא בירושלמי(פ"ק דקדושין הל"א), וה"ה דמועיל ע"א להעיד עליה שאינו אלא כאיסורין דעלמא שנאמן ע"א באיתחזק היתרא, וכיון דמתחלה נחלקה נאמנות האב רק לענין דין איסור אישות לבד ולא לדין מיתה, שבאישות שוב ל"ש אחר כך לדון דין כבר הוחזק האיסור דכיון דלא הוטל עליה דין מיתה מתחלה אין לחייב אח"כ מיתה בתורת מסתעף: וראיתי בשו"ת ח"ש (סימן נ"ו) שכתב ליישב קושית הפנ"י עפ"י דברי הרמב"ם (פ"ט מרוצח) דבעד כשר דוקא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ולא בעד פסול, ומשום הכי באב שהוא עד פסול לא אמרינן יוחזק ע"פ, והרמב"ם בפט"ז מסנהדרין מיירי בעד כשר דנאמן כשנים יעו"ש. ונראה דדוקא בעגלה ערופה דלא בעי שנים אז אמרינן דכל שהוא עד כשר הרי הוא כשנים כיון דיש לו נאמנות, משא"כ בעד פסול ל"ש לומר דהתורה האמינתו כשנים כיון דלא בעי כאן שנים, משא"כ במקום דע"כ צריך שנים כמו האב על בתו דהוי דשב"ע א"כ בע"כ האמינתו תורה כשנים דאפילו עד כשר דעלמא אינו יכול להכחישו עד שיהיו שנים כמבואר בב"ש (סימן ל"ז ס"ק מ"ח) בשם רבינו ירוחם יעו"ש, ובעגלה ערופה מאה פסולין כחד חשיבי לגבי הכשר ואפילו אתו מעיקרא יעו"ש, ובלא"ה דוחק לאוקמי דברי הרמב"ם (בפט"ז מסנהדרין) דוקא בעד כשר דל"מ כן מסתימת דבריו, ועוד הוחזקה נדה בשכינותיה היינו נשים שראוה לובשת בגדי נדות, וכמו שפירש"י בכתובות (דף ע"ב) והם העידו אחר כך בפני הבעל ואעפ"כ בעלה לוקה עליה משום נדה משום שהוחזק איסור נדה עליה ע"י הנשים, וכן פסק הרמב"ם (ספ"א מאיסורי ביאה) יעו"ש אלמא דגם בעדים פסולים אמרינן האיסור עצמו בע"א יוחזק, וכן מבואר במרדכי ס"פ מצות חליצה יעו"ש:
הקשינו ע"ד החמדת שלמה (חלק אהע"ז סי' נ"ו) שכ' דמ"ש הרמב"ם דהאיסור עצמו בע"א יוחזק היינו דוקא בעד כשר דמה יענה להא דאמרינן הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה, ופירש"י שראוה השכינות לובשת בגדי נדה ואמרו לבעלה אלמא דע"י נשים הוחזק האיסור, איברא דאפשר לומר דלא מצד נאמנות הנשים אתינן עלה אלא כיון שיצא קול ע"י השכינות שעשתה כן הרי זהו הוכחה שהוא כן, וכעין שכתב הרמב"ם (פ"א מאי"ב הלכ"א) איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל' יום הורגין עליה עכ"ל אלא דהך קלא שלבשה בגדי נדות עדיפא ולא בעי ל' יום, ועכצ"ל כן לפי דעת התום' עירובין (דף נ"ט) ד"ה ותחומין ודעת רש"י פסחים (דף ד') ד"ה בדרבנן ודעת הי"מ שבריטב"א כתובות (דף ע"ב) דאין אשה נאמנת להעיד באיסורי תורה ונדה דסופרת לעצמה שאני דלא סגיא בלא"ה ע"ש שלא תיקשי מהך דהוחזקה נדה ועי' תשובת רע"א (סי' קכ"ח), ובם' דברי אמת (סימן א') הביא בשם מוהר"א אלפאנדרי ליישב לשיטתם מ"ט אשה נאמנת בסוטה ובעגלה ערופה, וכ' דשאני סוטה דבעיקר הדין לא היה ראוי להתקיים אלא בשנים כשאר דשב"ע וע"ע דנוגע לעדות נפשות, ומדאפקינהו רחמנא מעקר דינם כשרים ופסולים שוים בזה, אבל ע"א באיסורין אין העדות ההיא מוצאת מכלל עדות שבתורה אלא עיקר דינו כך הוא שיהא ע"א נאמן באיסורין כשנים, בשאר עדות דינא הוא שלא יהיו פסולים בכלל זה כמו ע"א בשבועה כיון דלאו בני אסהודי נינהו עכ"ד:
השמטה :
[ה] והנה הש"ש כתב להקשות על שיטת חכמי פרובינציה דס"ל דכל שהנאמנות הוא מתורת עדות כמו באב על בתו אין מועיל אמתלא, והלא באשה שאמרה טמאה אני לך דנאמנת מתורת ע"א באיסורין ואפ"ה מועיל אמתלא, ועפי"ז העלה שם דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת מתורת ע"א משום דס"ל דע"א אינו נאמן נגד חזקה ואומרת טמאה אני לך הו"ל נגד חזקת היתר ורק מטעם חד"א נאמנת ומשום הכי מועיל אמתלא יעו"ש. אמנם לפמ"ש במק"א דגם אומרת טמאה אני לך נאמנת מתורת ע"א לכו"ע, ואפילו להסוברים דנגד אתחזק אין ע"א מהימן משום דמתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה, ואע"ג דנאמנותה על עצמה הוא מטעם חד"א דכיו"ב אמרינן בגיטין (דף נ"ד) מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת, והתם נאמן להפסיד שכרו מתורת הודאת בע"ד, וכיו"ב כתב הרמב"ן בחי' רפ"ק דגיטין יעו"ש, ואם כן צריך לחלק בין אומרת טמאה דמועיל אמתלא ובין נאמנות אב על בתו דאינו מועיל ואע"פ דשתיהן מתורת עדות הן: וראיתי בשו"ת ח"ש (שם) שכתב דחכמי פרובינציה לא אתו עלה כלל מתורת חוזר ומגיד כמו שתפס הש"ש דודאי כל שא"צ ב"ד אין בו חוזר ומגיד, אלא דכיון שהאמינה תורה לאב כשני עדים לאסור ולא להתיר דהא גרשתיה אינו נאמן כמ"ש הר"ן (פ"ג דקדושין) ומשו"ה אין מועיל אמתלא שלו להתיר כיון דלהתיר אין לו כח עדות, מה שאין כן באומרת טמאה אני לך נאמנת על ידי אמתלא, דכמו דיש לה תורת עד אחד לאסור כמו כן יש לה תורת עד אחד להתיר ומשו"ה מועיל אמתלא יעו"ש, ונראה דבנתינת אמתלא אין צריך כח עדות כלל, דהרי לפי זה באומרת אשת איש אני דנאמנת מטעם חד"א והוא מתורת נאמנות וכן בהודאת בעל דין להסוברים דמועיל אמתלא עיין בקצוה"ח (סימן פ'), וא"כ תיקשי איך מועיל נתינת אמתלא דהא אמתלא לזכותו אין לה תורת הודאת בע"ד כלל, וע"כ מוכח מזה דמ"מ אפשר לבטל הנאמנות על ידי אמתלא אם כן ה"ה באב על בנו וע"כ דמטעם חוזר ומגיד לא מהני אמתלא:
ולכן נראה לומר לפי מה שכתב הר"ן בתשובה (סימן מ"ז) והובאה בש"ש (שם) דכל שהגיד חוץ לב"ד חוזר ומגיד אפילו בלא אמתלא ואפילו בע"א שאין צריך בית דין יעו"ש באורך, ועיין באבן העזר (סימן י"ז ס"כ) ובביאור הגר"א, ומעתה נראה דמשום הכי מועיל אמתלא באשה שאמרה טמאה אני לך אע"פ שנאמנת גם מתורת עד אחד, דמכיון דמיירי חוץ לבית דין אם כן מצד עד אחד אין צריך אמתלא כלל ורק משום חד"א בעי אמתלא, ואעפ"כ נסתפקו חכמי פרובנציה באב שאומר בתו מקודשת שלא יועיל אמתלא אפילו חוץ לבית דין, מטעם דכיון דעדות דעלמא להעיד שהיא מקודשת בעי ב"ד וחידוש הוא שחידשה תורה להאמין לאב, אפשר דחשיב נמי כמי שנחקרה ר"ל דכל תורת עדות עליוכמו בעדים לאחר שנחקרה, וכעין דאמרינן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מה"ט דבעלמא כהאי גונא צריך עדים ודו"ח בבית דין, משא"כ בעד אחד חוץ לבית דין לא שייך כלל לומר דחשיב כנחקרה כיון דאין צורך כלל לחקירת ב"ד וסגי אם חל עליו תורת עדות בשעה שכבר העיד וגם נגמר עדותו בב"ד וכמ"ש הש"ש שם:
וקצת ראיה לזה נראה מהא דאיתא בב"ב (דף קכ"ז) אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, ופירשב"ם דכיון דטענתו האחרונה אינו פירוש אלא הכחשה אין לנו לילך אלא אחר טענתו ראשונה דכיון דהימניה רחמנא מקרא דיכיר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד יעו"ש, והא כיון דלא אמר בבית דין ולדעת הר"ן הנ"ל דכל שהגיד חוץ לבית דין חוזר ומגיד אפילו בלא אמתלא, והכי נמי הכא אמאי לא מהימן לחזור ולהגיד ועיין רמב"ם (פ"ד מנחלות) ובלח"מ שם, וע"כ צריך לחלק בין עדות דסגי בעד אחד לעדות דבעי שנים כמ"ש, וא"כ מהאי טעמא יש לומר דגם אמתלא אינו מועיל: [ו] ובעיקר קושית הפ"י ע"ד הרמב"ם דמאי טעמא אין האב נאמן לסקול ע"י דכיון דלאיסורא הימניה רחמנא ממילא הוחזק האיסור בע"א כמו בע"א בחלב, נראה לומר בשנדקדק בלשון הרמב"ם הנ"ל שכתב דינא דאב שאמר קדשתי את בתי אינו נאמן ליסקל ע"י וכן באשה שאמרה נתקדשתי אין סוקלין ע"י, והלא הם שני דינים נפרדים דאב הרי נאמן מתורת עדות אלא דלקטלא לא הימניה רחמנא, משא"כ באשה דאינה נאמנת אלא מטעם חד"א לעצמה ולא לאחרים ולמה הרכיבם הרמב"ם יחד דמשמע דממקור אחד יהלכון, וע"כ דהרמב"ם מפרש פלוגתא דרב ורב אסי אם סוקלין על ידי האב או לא בדרך זה, דרב סבירא ליה דכמו דנתנה התורה נאמנות לאשה שאומרת נתקדשתי מדין חד"א מטעם דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, כמו כן נתנה התורה נאמנות לאב על בתו ואמירת האב חשוב כאמירתה כיון שהוא הבעלים עליה, ומשו"ה אין נאמנות לאב על בתו אלא לאיסורא ולא לקטלא, ולא משום חומר ד"נ אתינן עלה אלא דאין לו נאמנות לאב יותר מאמירת הבת, והיינו מדין חד"א ואינו אלא לאיסורא ולא לשאר מילי, ורב אסי ס"ל דהימניה רחמנא מתורת עדות וממילא נאמן לגמרי, וזהו דקאמר רב אסי ומודינא לך באומרת נתקדשתי לפלוני שאין סוקלין על ידו ר"ל שאתה משוה אותן לענין הנאמנות. ולפ"ז לדידן דקיימא לן כרב דאין סוקלין נמצא דנאמנות האב ונאמנות האשה בני חדא ביקתא נינהו, ועפי"ז מדוקדק היטב לשון הרמב"ם שהרכיבם יחד משום דמחד טעמא אינן נאמנין ליסקל ע"י ומיושב קושית הפ"י: ומצאתי לי און לסברא זו מדברי הרשד"ם (חאהע"ז סימן ט') בנידון שאחד קידש בתו לנער אחד ואבי הבת טוען עליו שהוא גדול ובאו עדים והעידו עליו שעדיין הוא קטן וכתב שם להאמין את האב נגד העדים, על פי דברי הרשב"א שהובא בב"י (יו"ד סימן ב') על אחד שראו עדים ששחט בהמה והוא אומר לא שחטה דאע"פ דאחרים מותרים לאכול על פי העדים מכל מקום לדידיה אסורה דשווי' אנפשיה חד"א, אלמא דאע"פ שעדים מכחישים אותו נאמן וה"ה באב על בתו יעו"ש, ודברים אלו הובאו בהגהת מ"ל (פ"ט מהלכות אישות) ובשעה"מ (פט"ו מאישות) יעו"ש, ולכאורה דבריו מרפסין איגרי דבשלמא במכחיש עדים לומר לא שחט בהמה זו שפיר מהימן מטעם חד"א דאם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים כמו דאמרינן לענין הודאת בע"ד ברפ"ק דב"מ, ואף בזה דעת כמה מהאחרונים דחד"א לא מהימן נגד עדים וגרע מהודאת בע"ד, ועיין במ"ל (פ"ג מיבום), אבל איך אפשר לדמות נאמנות אב על בתו לזה להאמינו נגד עדים אכן לפמ"ש שפיר יתכנו דבריו לדידן דקיימא לן כרב וע"פ דרכו של הרמב"ם הנ"ל: ענף ב:
[ז] וראיתי במחנה אפרים (הלכות עדות סימן י') שכתב להקשות על דברי הרמב"ם הנ"ל דאיסור עצמו בע"א יוחזק, מהא דאיתא בקידושין (שם) בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחד נאמן לנדרים ולחרמים ולערכין והקדשות אבל לא למכות ולעונשין, ופסקה הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מאישות הלכ"ג), והלא מיירי במעיד קודם שעבר עבירה ואם כן כבר הוחזק האיסור על פיו ואיכא למימר דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר יעו"ש, ודבריו תמוהין דהיכי מהני הכחשת הבן הא לדבריו קטן הוא ואין הכחשת קטן כלום, ועוד דאמאי נאמן לנדרים והקדשות דהא הוי ליה עד אחד בהכחשה, ולומר דנהי דלא מיקרי הכחשה לבטל עדותו של האב מ"מ מועיל לענין זה דלא ליתקרי תו הוחזק האיסור זהו דוחק, וגם כי מסתימת לשון הרמב"ם שם משמע דלא מיירי במכחישו יעו"ש:
ונראה דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה הקודמת אין סומכין על הנשים במנין השנים ולא על הקרובים אלא ע"פ שנים אנשים הכשרים להעיד עכ"ל, ומבואר מזה דדעת הרמב"ם דעדות למשווייה לגדול בעי כל תורת עדות משום דאין זה כדין איסורין דסגי בע"א כדעת כמה ראשונים, אלא דכל שהעדות הוא בגופו של אדם למישווייה גדול זהו מיקרי עדות באיש ובעי שנים כמו עדות ב"ג וב"ח, ומעתה נראה דמש"כ הרמב"ם דאין האב נאמן למכות ולעונשין אין טעם משום דמכות ועונשין בעי שנים כמו שתפס המח"א, אלא דמתחלתו אין האב נאמן כלל לעשותו גדול כיון דעצם דין הגדלות בעי עדים ואעפ"כ נאמן לנדרים ולהקדשות, וה"ט משום דהנך לא בעו דין גדלות דהרי גם מופלא הסמוך לאיש שייך בדינים אלו, והך דינא לישווייה לקטן מופלא הסמוך לאיש לא בעי כלל תורת עדות דאין זה עדות באיש, דלא מצד שנעשה גדול לדברים אלו בזמן שהוא מופלא נדריו נבדקין אלא דהוא דין פרטי בחלות הנדרים וההקדשות דסגי בהו כל שהגיע לעונת הנדרים, ולא הוי אלא כמעיד על החתיכה שאסורה מטעם נדר ומשום הכי האב מהימן ע"ז מתורת ע"א באיסורין:
ומ"ש שם הרמב"ם דאב שאמר בני זה בן תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלשה שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למכות ולעונשין והוא דינא דר"ת בקדושין (שם) והנך שיעורי אינן מתורת גדלות כלל דלא עדיפי משיעורא דעונת נדרים לענין נדרים והקדשות דלא מיקרי עדות באיש אלא כאיסורין בעלמא דסגי בע"א, נראה דכאן אין לדון כלל איסור עצמו בע"א יוחזק להאמינו על עיקר הדבר וללקות ולסקול אחר כך מתורת מסתעף, דהרי בתשובת הרשד"ם (חאהע"ז סימן ט') כתב דבמעיד בני זה בין חמש או בתי זו בת שתים דאותה שעה דבריו לא מעלין ולא מורידין אינו נאמן כלל יעו"ש, ולפ"ז נמצא דעיקר הגדת השנים מצד עצמותן אינן כלום אלא מצד המסתעף לבד, וכיון דהמסתעף הוי דבר הצריך עדות אין להאמינו מתחלה אלא לענין זה הפרט דלא בעי תורת עדות דהיינו לענין קרבן ולא למכות ולעונשין, ומה שכתב הר"ן בפ"ג דקידושין בשם הרמב"ן עלה דאמרינן בסנהדרין (דף ל') מעות אלו של מע"ש לא אמרו כלום משום דמע"ש ממון גבוה הוא והו"ל הוצאת ממון יעו"ש, ואינו נאמן אף לענין איסור התם משום דעיקרו הוי אפוקי ממונא והאיסור אינו אלא מסתעף וכיון שאינו נאמן בעיקרו ממילא אין כאן איסור:
כתבנו ליישב דברי הרמב"ם דמש"ה אב שאמר בני בן י"ג שנים אינו נאמן למכות ולעונשין משום דעיקר הגדלות בעי עדות ומש"ה ל"ש כאן איסור עצמו בע"א יוחזק, ונראה שזהו כוונת הרשב"ץ הביאו הב"י (אה"ע סי' ל"ז) וז"ל דבעדות סימנים סמכינן אנשים כיון שבאו לכלל שנים דלאו עדות גמור אלא גילוי מלתא בעלמא הוא כמ"ש הרמב"ן א"נ משום דסמכינן אחזקה דרבא ומכאן נלמוד דלעדות שנים לא סמכינן אנשים דהוי עדות גמורה וכדמוכח פ' האומר נאמן האב לומר בני זה בן י"ג ובתי בת י"ב לנדרים אבל לא למכות וכ"כ הרמב"ם ומה"ת עכ"ל:
השמטה :
[ח] איברא דהמ"מ כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל במ"ש אין סומכין על הנשים במנין השנים אלא ע"פ שנים כשרים להעיד, זה נלמד מהסוגיא שבפרק האומר בקידושין (דף ס"ג) דמשמע מינה דעדות בעי ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר עכ"ל, ודבריו סתומים ואין להעמיס דברינו הנ"ל בכוונתו, דמרהיטת לשונו משמע דאפילו הי' האב נאמן לכל דבר גם כן יש ללמוד דינו של הרמב"ם דעדות שנים בעי שנים עדים:
ונראה בכוונת המ"מ בדעת הרמב"ם דדוקא האב נאמן להעיד על השנים ולא אחר, ר"ל דאפילו לנדרים ולהקדשות אינו נאמן משום דגם מופלא הסמוך לאיש הוא מתורת גדלות במקצתו, וכן נראה מלשון הרמב"ן בברכות (דף מ"ח) יעו"ש, ומדנקט הש"ס דוקא באב המעיד על השנים משמע דאחר אינו נאמן לגמרי, וזהו שכתב המ"מ דזהו נלמד מהסוגיא דקדושין דבעי שני עדים כשרים, ועיין בקדושין (שם) שטרחו הראשונים ליישכ דמ"ט נקט הש"ס באב דוקא והא דאב נאמן ה"ט משום דחשיב כשנים מתורת יכיר, וכמ"ש השלטי גבורים בפרק עשרה יוחסין בשם הריא"ז שהאב נאמן לומר על תולדת בנו שבזמן פלוני נולד או בענין זה נולד בין בממון כגון להחזיקו בבכור ולתת לו פי שנים בין אם בא לפוסלו ולומר שנולד בפסול, וכן אם בא להעיד בשאר האיסורין להחזיקו בגדול לכל דבריו חוץ מן המכות והעונשין שאין ב"ד מענישין אותו ע"פ האב אלא ע"פ עדים כשרים וכו' עכ"ל, וזהו שכתב המ"מ ויתבאר בסמוך שאפילו האב אינו נאמן לכל דבר אלא למה שהאמינתו תורה מתורת יכיר ולא מהימן אלא לחצאין דהיינו לעיקר הגדלות להנך מילי ולא לקטלא, ונלמד מזה דאחר שאין לו תורת נאמנות זו אלא מדין ע"א לבד לא מהימן להעיד על השנים כלל:
ועפי"ז מדוקדק היטב מאי דקאמר ואזדא ר"ח לטעמיה דכמו דס"ל דאב שאמר קדשתי את בתי אין סוקלין משום דלא האמינו תורה אלא לחצאין ע"פ דרך הראשון שכתבנו לעיל בישוב קושית הפ"י, כמו כן במעיד על השנים דבנו ובתו דיש לו נאמנות מתורת יכיר ואעפ"כ אינו נאמן למכות ולעונשין, אבל למ"ד דס"ל דכיון דהימניה רחמנא לאב על בתו לכולה מלתא הימניה ואפילו לקטלא ה"ה באב המעיד על השנים נאמן אפילו לקטלא, ומיושב לפ"ז קושית התו"י ד"ה ולא לעונשין יעו"ש, ועיין בחי' הרמב"ן והר"ן מש"כ לפרש דברי הש"ס דקאמר ואזדא ר"ח לטעמיה וגם ע"פ דבריהם מיושב קושית התו"י יעו"ש היטב:
[ט] ואגב גררא ארשום כאן מה שיש להעיר בענין זה על הח"ס (חאהע"ז סימן ע"ו) שכתב לצדד שם דהא דאמר בקדושין (דף פ') איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זה על זה ונשרפין זה על זה, והיינו אם האב בא על בתו שהוחזקה, ואמאי לא יאומן לומר אינה בתי ונאמן מתורת יכיר, ואע"פ שהוחזקה לבתו כמו דנאמן להעיד על בנו קטן שהוא בכור ועי"ז עושה הגדולים לממזרים, וכתב לתרץ דמ"מ נשרפין זע"ז מתורת בת אשתו דע"ז לא מהימן מתורת יכיר לומר שאינה אמו, ועפי"ז כתב לצדד דהיכא דליכא אם והוחזקה רק לבתו מהימן אחר כך לומר אינה בתי לפטור עצמו ממיתה יעו"ש. ומדבריו נראה דתפס לדבר פשוט דנאמנות האב מתורת יכיר מועיל גם לענין עונשין כיון שהוא מסתעף מתורת יכיר, ולפמ"ש בשם הש"ג מבואר להדיא דאפילו מתחלת הגדתו אין האב נאמן רק לנדרים ולחרמים ולא למכות ולעונשין אע"ג דעדיין לא נעשה מעשה אלא מסתעף אחר כך כ"ש כאן דכבר נעשה מעשה פשיטא שאין האב נאמן לענין לפוטרו ממיתה. ועוד נראה דבכה"ג כו"ע מודו דאין האב נאמן כלל ואפילו להעיד על בתו לפוסלה, דהא מבואר ביבמות (דף כ"ז) ואם יש לבנו בנים אינו נאמן לפסול אפילו בנו כיון דהוא חב לאחרים ע"י הגדת יכיר דלא האמינתו תורה רק אם הדבר נוגע לבנו לבד, אבל כאן כיון דא"א למיפלג הנאמנות אינו נאמן אפילו על בנו, וכן הא דמהימן לומר ב"ג וב"ח דוקא כשאינו פוסל את אמו וכמ"ש הנימוק"י שם, ואם כן ה"נ כיון דעי"ז שמעיד על בתו רוצה לפטור עצמו ממיתה וזהו עדות בפ"ע שאינו נאמן ע"ז, ממילא אינו נאמן על בתו דעדות עצמו לגבי בתו הו"ל כעדות בני בנים לגבי בנים דלא האמינה תורה בכה"ג:
ובזה תמוהים עוד דבריו שם במה שנסתפק שם אם שייך לומר אמתלא שרצה לחפות על אשתו שזנתה, ומשום כך אמר שהיא בתו והעלה שם דכיון דלא עברה הסבה עדיין שהרי עכשיו רוצה לחזור בו ואינו חושש לחפות עליה אין זו אמתלא, והוכיח כן מדברי ר"ת וסייעתו בפרק יש נוחלין (דף קכ"ז) דס"ל דאין האב נאמן לפסול בנו גדול אלא ע"י הכרת בכורה שמעיד על הקטן, אם כן מאי איכא בין רבי יהודה לרבנן דהא גם לרבנן נאמן לחזור מבני לעבדי, וכמו דאמר רבי יוחנן שם בבית המכס אע"פ שהוחזק כבנו מעיקרא, ואם כן ה"נ יאומן לרבנן לחזור ממה שהחזיק הגדול לבנו עד עתה ע"י אמתלא שרצה לחפות על אשתו וע"כ כיון דלא עברה הסבה אין זו אמתלא יעו"ש. ודבריו תמוהים מאד דהא לרבנן אין האב נאמן לפסול כלל בנו ע"י יכיר אפילו ע"י הכרת בכורה של הקטן, נמצא דכשמעיד על הקטן שהוא בכור שוב אינו נאמן כלל ע"ז כיון שפוסל את בנו גדול ונמצא דהו"ל כמו בני בנים לר"י דאינו נאמן על הבנים, וה"ה הכא פסול דבנו גדול מבטל תורת יכיר לגמרי מכאן, ואם כן מה בכך שנותן אמתלא על שהחזיקו כבנו עד עתה מ"מ הרי הוא פוסל בנו גדול ע"י יכיר וע"ז לא מהימן כלל לרבנן, משא"כ בחוזר מבני לעבדי התם בודאי אינו נאמן לפוסלו ולעשותו כעבד כנעני אפילו לרבי יהודה דאין זה מענין יכיר כלל, דרק מהימן לומר אינו בני לבד לענין שלא יירשנו וע"ז יוכל לחזור ע"י אמתלא למה שאמר מתחלה בנו וזה פשוט: