שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן כ
בענין מפיהם מפי כתבם:
לחכם אחד:
[א] על מה שהעיר כתר"ה בהא דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ו ע"ב) אמר ר"א עדי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי. ומסיק דמיירי באתו עדי גניבה לבסוף (אחר שהעידו עדי מכירה באו עדי גניבה ונגמר הדין ע"פ שניהם פירש"י) וקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מלתא היא קמ"ל רמיזה לאו כלום הוא, וכתבו התוס' שם בפ"ב דב"ק (דף כ"ד) גבי לייעודי תורא ולייעודי גברא דמסקינן התם אלא דקא מרמזי רמוזי לא דמי לרמיזה דהכא דהתם מיירי ברמיזה חשובה שבכל הג' ימים באו אלו עם אלו וקא מרמזי, אבל הכא ברמיזה גרועה איירי דלאו מלתא היא אי נמי דיני נפשות שאני עכ"ל, וכן מבואר בדבריהם בב"ק יעו"ש. והקשה דהיכן מצינו חילוק בין דיני ממונות לנפשות בהך מלתא שאינו ענין של ספק נפשות דנימא כאן ושפטו והצילו העדה, ואדרבה מצינו חומר לענין ממון יותר מנפשות דבנפשות אזלינן בתר רובא ובממונא לא אזלינן בתר רובא, וכיון דלענין ממון מועיל רמיזה אלמא דראיה ברורה היא כ"ש שיועיל לענין נפשות עכ"ד:
ונראה דלפי המבואר בסימן הקודם בשם הרשב"א בב"ב (דף קכ"ח) דמשו"ה אלם פסול להעיד אעפ"י שיכול להעיד ע"י הרכנה מ"מ מפיהם לא הוי ולא עדיפא מכתב יעו"ש, ולפ"ז כל עדות שאנו באין לקיים את כולה או מקצתה ע"י רמיזה אינו מועיל דכל העדות בעינן מפיהם דוקא. ומעתה י"ל דהתוס' בתירוצם בתרא קיימי בשיטת ר"ת שהובאה במרדכי (פ"ב דכתובות) דמפיהם ולא מפי כתבם אינו אלא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות יעו"ש, ובהג"א (סימן ט"ז), ולפ"ז שפיר כתבו לחלק בין דיני נפשות לד"מ לענין רמיזה דכיון דרמיזה לא עדיפא מכתב משום הכי ל"מ בד"נ: [ב] איברא דמכיון שהגענו לזה יש ליישב קושית התוס' בעיקרה אפילו לכל הפוסקים דלא מחלקי בין ד"מ לד"נ בעדות בכתב, ודוקא בסוגי' דסנהדרין שייך לפסול הרמיזה מה"ט דדמי למפי כתבם, משום דהתם בלאו רמיזה א"א לקבל עדות מכירה לגמרי משום דהו"ל עדות שאאי"ל וכל עדות שאאי"ל ל"ש עדות כלל ואין בה תורת הגדה לענין חוזר ומגיד כמ"ש הראב"ד בפ"ג דכתובות (דף ל"ג) הובא בש"מ יעו"ש, נמצא דכל תורת הגדה נעשה רק ע"י הרמיזה ובכה"ג שייך פסול דמפיהם, משום דכל מה שצורך הגדה הוא ובל"ז אין תורת הגדה כלל בעי מפיהם מפי כתבם וכיון דעיקר הגדה לא נתכשרה ע"י פיו לבד ל"מ, משא"כ בב"ק דהתם בלאו הרמיזה ע"כ הב"ד מקבלין כל הג' כיתי עדים שהרי עדים שיכולים להזימם הם מצד שכאו"א מחייבת ח"נ של תמות, רק דקושית הש"ס היה דאמאי מחייבינן לקמאי בעד הנגיחה הרביעית הא יכולים לומר דלא זממו כלל לחייבו נ"ש ואין כאן כאשר זמם אלא על הח"נ לבד, וע"ז משני דכיון דרמזי רמוזי נתברר לנו מזה דכוונתם היה גם לחייבו נ"ש של נגיחה רביעית, נמצא דרמיזה זו אינה באה לקיים עדותן אלא לברר לב"ד כמה זממו לחייבו, וכיון שהב"ד רואין הרמיזה ורמיזה חשובה היא שנתברר מתוכה שבודאי זממו לחייבו נ"ש בודאי יכולין הב"ד לחייבם ע"י רמיזה זו:
[ג] והנה הרמב"ם (פכ"א מעדות הל"ח) פסק כסוגיא דב"ק דאם כל הג' כיתות היו כולם רומזין זה את זה חייבין לשלם מה שנעשה מועד ע"י, ולענין גניבה בנפש פסק העידו שנים שמכרו לזה הישראל והוזמו ולא היו שם עדים שגנבו הרי אלו פטורים שאפילו לא הוזמו לא היה זה נהרג מפני שיכול לומר עבדי מכרתי, באו עדי גניבה אחר שהוזמו עדי מכירה ונגמר דינו ע"פ שניהם ומרמזי נהרגין ואינן יכולין לומר דלא ידעי שיבואו אח"כ עדי גניבה כיון דמרמזי אהדדי רמיזא מלתא היא, והיינו כמסקנת הש"ס דב"ק אלא דכאן שבאו אחר המכירה אין נהרגין מצד דלא נגמר דינו כלל ע"י עדותן, ולא מצד גריעותא של הרמיזה דרמיזה מלתא היא בין בד"מ ובין בד"נ: וראיתי בכ"מ שם שכתב וז"ל ואם תאמר מ"ש דלעיל גבי שור מועד אמרינן דרמיזא מלתא היא, ותרצו בתוספת דדיני נפשות שאני עכ"ל, ומתבאר מדבריו דתפס בשיטת הרמב"ם לחלק בין ד"מ לד"נ וכן כתב גם בחידושי הרדב"ז יעו"ש, ולא יכולתי לעמוד ע"ד דהרי מדברי הרמב"ם מבואר להיפך דאם באו עדי גניבה קודם שהוזמו עדי מכירה נהרגין, וע"כ משום דרמיזה מלתא היא דומיא דשור המועד וע"כ דהרמב"ם אינו מחלק בין ד"נ לד"מ, וצע"ק ליישב לשון הש"ס בסנהדרין שם לפי שיטת הרמב"ם יעו"ש: [ד] ולפי המתבאר יוצא לנו דלדעת הרמב"ם כמו דמועיל רמיזה אע"ג דאינו מפיהם כמו כן יועיל מפ"כ ואפילו בד"נ, והא דממעט מפי כתבם בגיטין (דף ע"א) היינו דוקא באלם שאינו ראוי להגיד וכשיטת ר"ת, ומזה אפשר לעשות סמוכין למה שכתב הכ"מ (פ"ט מעדות הלי"א) לדקדק שם מלשון הרמב"ם שכתב או שיהא ראוי להעיד בפיו דס"ל כשיטת ר"ת ואחריו החזיק הלח"מ (פ"ג מעדות הל"ד) יעו"ש: [ה] וראיתי בלח"מ (פי"ג משכירות הל"ב) שכתב עפ"י דרך זה ליישב דברי הרמב"ם ע"פ דרכו של המ"מ שם שכתב בשיטת הרמב"ם דפסק חסמה בקול לוקה כרבי יוחנן, והביא המ"מ שם קושית הראשונים ממ"ש כל לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל, אלמא דעקימת שפתים לא הוי מעשה. וכן פסק הרמב"ם (בפי"ח מסנהדרין) ותימא איך פסק שתיהן, וכתב לתרץ בשני פנים:
א) והוא העיקר לדעתו שמה שאמרו עקימת שפתים הוי מעשה הוא דוקא בחסימה מפני שע"י דיבורו בא לכלל מעשה, ודמי למימר דחשיב מעשה מפני שבדיבורו נעשה מעשה, אבל דיבור שאינו בא לכלל מעשה לא. ותירוץ זה כתבו התוס' בב"מ (דף צ') ובסנהדרין (דף ס"ה) יעו"ש, ב) שכל לאו שאין בו מעשה אלא דיבור שאין הדבור קרוי מעשה אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול היא כמעשה, ואע"פ שהביא ר"י ראיה לדבריו ממימר מכ"ש קא מייתי לה עכ"ל. והקשה שם הלח"מ דלפי דרך הב' של המ"מ תיקשי, מהא דפריך בסנהדרין מחסימה אעדים זוממין דממעט להו בתו"כ מקרבן משום דכתיב ועשה וע"ז לית בהו מעשה אלמא דעקימת שפתים לא הוי מעשה, ולפי דברי המ"מ דדוקא בחסימה חשיב מעשה משום שישנה ע"י מעשה גמור אם כן לק"מ מידי מע"ז, וכתב דלפמ"ש הרמב"ם (בפ"ט מעדות) דכל הראוי להעיד מעיד בכתב אם כן גם בעדים זוממים אפשר ע"י מעשה שיכתוב עדותו והוי כחסימה יעו"ש: אמנם קשיא לי על דברי הלח"מ במה שכתב לדמות עדים זוממים לחסימה לפי דרכו של המ"מ, ועדים זוממים חשיבי יש בו מעשה, א"כ הא דקאמר הש"ס רפ"ק דמכות רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מקרא דוהצדיקו, ופריך ותיפוק ליה מלא תענה, ומשני משום דהו"ל לאו שאב"מ, ולדברי הלח"מ שפיר לוקין אלאו דלא תענה כשם שלוקין על לאו דחסימה בקול, ודוחק לומר דסוגיית הש"ס קאי אליבא דר"ל דס"ל חסמה בקול אינו לוקה, שהרי גם הרמב"ם הביא הך דרשא דוהצדיקו בפיה"מ שם ובפ"ב מעדות (הל"ט) יעו"ש, אלמא דמלא תענה לא לקי משום דהוי לאו שאב"מ, ואף דיש לדחוק דכיון דלא תענה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משו"ה איצטריך קרא דוהצדיקו, מ"מ עדיין תיקשי הא התוס' במכות (דף ד' ע"ב) ד"ה ורבנן כתבו דמשו"ה לא משני הש"ס משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דעדיפא משני, וכוונתם דהך תירוצא דלאו שאב"מ הוא לכו"ע, אבל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לר"י לוקה כדאיתא רפ"ג דמכות, וכן מבואר בחי' הריטב"א ואי נימא דכל עיקר תירוצא דש"ס דהו"ל לאו שאב"מ אינו להלכה אם כן ודאי יקשה אמאי שביק הש"ס טעמא דניתן לאזהרת מיתת ב"ד דהוא עכ"פ אליבא דהלכתא, וע"כ מוכח מכאן דאין לדמות עדים זוממים לחסימה לענין שיחשב גם בע"ז לאו שיש בו מעשה ואם כן דברי הלח"מ תמוהים:
[ו] וע"כ נראה לומר דבאמת אין לדמות ע"ז לחסימה, ואעפ"כ פריך הש"ס שפיר בסנהדרין מחסימה אע"ז, דהנה עיקר דברי המ"מ צריכים ביאור דמאחר דר"י ס"ל בעלמא דעקימת שפתים לא חשיב מעשה ועיקר טעמא דחסמה בקול לוקה הוא מטעם דחסימה ישנה במעשה גמור, אם כן למה איצטריך כלל לטעמא דעקימת שפתים הוי מעשה דלא קאי הכי אליבא דהלכתא, וע"כ נראה דהנה ברפ"ג דמכות מבואר תרי טעמי דאין לוקין על לאו שאב"מ, א) מדכתיב לעשות ב) דבעי דומיא דלאו דחסימה יעו"ש, וס"ל לר"י דעקימת שפתים הוי מעשה בפועל, ואי מקרא דלעשות הוי סגי בכל עקימת שפתים ללקות אע"פ שאין בו מעשה גמור, אלא דכיון דבעי דומיא דחסימה גלי קרא דבעי לאו שישנו במעשה גמור, והם באמת שני דינים נפרדים דהא דבעי הקשת שפתים הוא מצד העבירה בעצמותה דבעי עבירת מעשה ללקות עליה, והא דבעי לאו שיש בו מעשה גמור זהו דין בעצם הלאו, והיינו דגלי רחמנא דכל לאו שאין בו מעשה גמור לא ניתן מתחלתו למלקות דלא הוי דומיא דלאו דחסימה, אבל בעצם העבירה לא בעי מעשה גמור אלא מעשה כ"ד כהקשת שפתים דבהכי מתקיים קרא דלעשות, וגם הוי דומיא דחסימה דקרא דחסימה בכל גווני משתעי ואפילו חסמה בקול, ואם חסמה בקול בלא הקשת שפתים וכעין דאמר בסנהדרין שאני ע"ז דישנן באיה לפי' הרי"ף שם דהיינו קול הגרון לבד דליכא הקשת שפתים בודאי אינו לוקה בחסימה, דנהי דמצד הלאו היה לוקה אבל עבירת מעשה ליכא, ומשו"ה קאמר ר"י עקימת שפתים חשיב מעשה דזהו עיקר טעמו לחייב בחסימה, אלא דמשו"ה שאני חסימה בקול משאר דיבור משום דבעי מעשה גמור בגוף הלאו, אבל לתי' הראשון של המ"מ העיקר תלוי רק במעשה העבירה לבד רק דכל דיבור שבא לכלל מעשה הדיבור בעצמו חשיב מעשה גמור דנחשב ע"ש סופו, ולא בעי כלל תנאי מעשה גמור בלאו עצמו מלבד העבירה:
ומעתה נראה דדוקא מעשה גמור שישנה בחסימה משוי ליה ללאו דחסימה ללאו שיש בו מעשה, ולא מעשה גמור שישנה בהגדת עדות, שהרי בכותב עדותו אין עיקר העדות היא במעשה הכתיבה שהרי יכול לכתוב חוץ לב"ד ולשלוח אח"כ כתבו לב"ד] אלמא דעיקר הגדת העדות הוא במה שהב"ד רואין את הכתב וזהו אין בו מעשה, ונמצא דלעולם לא משכחת שהלאו דלא תענה יהי' ע"י מעשה גמור, דאין המעשה גמור בעצמות הלאו והלאו לעולם הוא בלי מעשה, ולהעיד שקר ע"י שטר נמי לא משכחת לה, לא מיבעיא לדעת התוס' וסייעתם דלא חשיב שטר אלא כשנכתב מדעת המתחייב אם כן כל שנתברר שהעיד בשקר ולא נעשה מדעת המתחייב נמצא דליכא כלל תורת שטר, אלא אפילו לדעת הסוברים דלא בעי דעת המתחייב מ"מ ל"ש תורת שטר להיות כנחקרה עדותו בב"ד אלא אם מעידים באמת, אבל כשנתברר שבשקר מעידים נמצא דליכא כלל דין דנחקרה וממילא העידו חוץ לב"ד ומפ"כ ואין כאן לא תענה כלל וזה נכון:
ואעפ"כ פריך שפיר בסנהדרין מחסימה אעדים זוממין דכיון דס"ל לר"י דלוקין על עקימת שפתים אע"ג דבעי לעשות וכל דליכא מעשה עבירה אין כאן על מה ללקות אלמא דעקימת שפתים בכלל מעשה חשיב, אם כן גבי קרבן איך ממעט עדים זוממין מקרא דועשה הא כיון דאיכא בהו עקימת שפתים אם כן מתקיים קרא דועשה, ואף דגבי חסימה לא סגי בטעמא דעקימת שפתים לבד עד דאיכא גם מעשה גמור בעצם הלאו ובע"ז ליכא מעשה לעולם, מ"מ תנאי זה שייך דוקא במלקות דחסימה דבעי דומיא דלאו דחסימה, אבל מקרא דלעשות לבד הוי סגי בעקימת שפתים אם כן בקרבן דליכא רק קרא דועשה לבד תיסגי במעשה דעקימת שפתים:
[ז] שוב מצאתי במנחת חינוך (מצוה ל"ז) שהקשה גם כן על דברי הלח"מ מסוגית הש"ס דרפ"ק דמכות וכן מהא דאמר התם דר"י יליף דלאו שאב"מ לוקין מעדים זוממין אלמא דחשיב לאו שאב"מ ולא אמרינן שישנה במעשה ע"י עדות בכתב, וכתב לתרץ דלפי תירוץ הש"ס בסנהדרין שם דשאני ע"ז הואיל וישנן בראיה, ופירש"י דעיקר החיוב שמעידין שראו והוא אב"מ אם כן שוב לא משכחת לה מעשה כלל אף אם מעידין בכתב, כיון דמ"מ מעידין על הראיה שאב"מ, ודברי הלח"מ הוא רק להס"ד דהש"ס דסנהדרין שם יעו"ש, ועוד כתב שם דלפי' הרי"ף דגרס בסנהדרין שאני ע"ז הואיל וישנן באיה והיינו בקול היוצא מן הגרון בלא הקשת שפתים, אם כן מבואר דכל לאו שאפשר לעבור בלי מעשה אף שעכשיו בא ע"י מעשה חשיב אב"מ, והוא כסברת החינוך בכמה דוכתי, ותמה על המ"מ שהעלה בדעת הרמב"ם לענין חסימה דכל שישנה במעשה גמור מיקרי יש בו מעשה אף בדיבור לבד והוא היפך דברי הרי"ף מן הקצה אל הקצה יעו"ש: ונעלם ממנו דברי המלחמות בסנהדרין שם וז"ל, אמר הכותב האיך חלק על נוסחי הישיבות ועל רבי' האי גאון ז"ל בלא טעם. ואלו ראה רבי' שלמה ז"ל גירסתם היה חוזר בו אלא שספרים משובשים גרמו לו לפרש כן ודבריו אינן נוחין, חדא דמאי ישנו בראיה והלא דיבורם גרם להם ולא ראיתם והם לא ראו מעולם מה שאמרו שהרי זוממין הן ועוד השיב הרב ר' אברהם ב"ר דוד ז"ל מה יעשה במקלל אביו ואמו ומסית ומדיח ונביא השקר דכולהו בהדי הדדי נשנו בספרא וכולהו ממעט להו התם מפני שאין בהם מעשה, ואמאי הא ליתנו בראיה אבל באיה ישנו בכולהו דמצו למימר מאי דבעו בלא הקצת שפתים שהוא באותיות בומ"ף או שיאמרו להם אחרים והן אומרין הן, הלכך ל"ח מעשה אע"ג דאיכא הקצת שפתים, ואל יקשה עליך חסמה בקול דחשיב ליה ר"י מעשה, שי"ל דכי אמרינן הואיל ה"מ לענין קרבן דכתיבה ביה עשיה להוציא דבור שאב"מ לעולם, דכיון דעיקר אדבור הוא דמחייבינן ליה, לעולם מיעט הכתוב דבור שיש בו הקצת שפתים כדבור שאין בו הקצת שפתים דבעיא תורה אחת לעושה, אבל חסימה בקול לענין מלקות כל היכא דאיכא הקצת שפתים חייב ולא עשו בו דבור שיש בו מעשה זוטא כדיבור שאין בו מעשה כלל, דחיוביה דהאי לאו דיבורא הוא לעולם ובכה"ג לא מיעט רחמנא ממלקות עכ"ל, ונתבאר מזה דתירוץ הש"ס בסנהדרין שאני עדים הואיל וישנן בראיה לפירש"י או שישנן באיה לפי' הרי"ף אין לו ענין כלל לדין חסימה לענין לאו שאין בו מעשה ללקות עליו, ואין מכאן סתירה על שיטת המ"מ בדעת הרמב"ם ולכן הלח"מ תמוהים מדברי הש"ס דמכות הנ"ל:
הן אמת שמצאתי בדברי הרמב"ן בב"מ (שם) וז"ל והוי יודע שא"א לחסימה ולהנהגה בלא עקימת פה, שאלו היה אפשר אע"פ שעקם פטור כדאמרינן התם שאני עדים זוממין שישנן בראיה בפ' ד' מיתות זה פירש הראב"ד ז"ל עכ"ל והוא כדברי החינוך הנ"ל דכל לאו שיש בו מעשה שאפשר לעשותו בלי מעשה דינו כלאו שאין בו מעשה, אבל כבר דחה הרמב"ן שם את דבריו באורך כמו שכתוב כאן במלחמות ויעו"ש בש"מ באורך מזה:
[ח] ועדיין צריך למודעי דלפי דברי המ"מ לפי דרך הב' בדעת הרמב"ם דבעי מעשה בעצם העבירה וגם מעשה גמור בלאו, תיקשי אמאי כתב הרמב"ם (בפ"א מחמץ הל"ג) דאין לוקה על בל יראה אלא ע"י מעשה כגון קנה חמץ בפסח או חימצו יעו"ש, והתם עצם עבירת הלאו הוא מצד שמשהה את החמץ לאחר חימוצו ונמצא דאין המעשה היא עצמה העבירה, אלא שע"י המעשה גורם לבא לידי עבירה ואעפ"כ חשיב לאו שיש בו מעשה, ואם כן ה"ה בכותב עדותו לב"ד חשיב יש בו מעשה הואיל שע"י מעשה בא הכתב לב"ד, ואם כן אמאי קרי הש"ס לעדים זוממין לאו שאב"מ, נראה דלא דמי דדוקא בקנה חמץ או חימץ עיסתו דמוכרח לבא לידי עבירת הלאו ומשו"ה חשיב כעבירת גוף הלאו ממש כיון דהעבירה כבר ישנה בהמעשה, משא"כ בעושה מעשה שאינו בהכרח לבא לידי עבירה אלא ע"י מעשה אחרת, כגון בכותב עדותו אם לא יבא הכתב לב"ד אין כאן עבירה של כלום אין לחשוב מעשה הכתיבה לעצם עבירה דאין העבירה במעשה הכתיבה כלל: ובזה מיושב מה שדקדק האור שמח על מה שכתב הרמב"ם (פ"ג מגניבה הל"ג) המשהה בביתו מדה חסרה עובר בל"ת שנאמר לא יהי' בכיסך, ואין לוקין על לאו זה לפי שאב"מ ואמאי לא כתב הרמב"ם דהחוקק קב חסר או קנה לוקה כמו בחמץ יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דהחוקק מדה חסרה אינו חייב ע"י המעשה לבד עד שיעשה ע"מ למדוד כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף פ"ט ע"ב) ד"ה שישהה יעו"ש, ואם כן אין עצם המעשה היא העבירה דהרי אפשר שמעשה זו לא יביא לידי עבירה ובכה"ג אינו בכלל לאו שיש בו מעשה, וכיו"ב כתב הרמב"ם (פ"ה ממלכים) מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ופרקמטיא ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה שבעת הכניסה מותר הוא ואם יחשוב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה עכ"ל. ובזה מיושב מה שהקשה הש"מ בכתובות (דף מ"ו) לר"י דס"ל דאינו חייב במוצש"ר עד שישכור עדים אמאי הו"ל לאו שאב"מ, וכן לראב"י דאינו חייב עד שבעל יעו"ש ולפמ"ש א"ש:
[ט] ועדיין יש להקשות ממה שכתב הרמב"ם (פי"ט מעדות הל"ג) אין עדי השטר נעשים זוממין עד שיאמרו בב"ד שטר זה בזמנו כתבנוהו וכו', כיון שהוזמו הרי נפסלו למפרע משעה שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בב"ד בעת החתימה וכו' עכ"ל, ולפמש"ל לדעת הרמב"ם ע"פ דרכו של המ"מ דמשו"ה קרי הש"ס לעדים זוממין לאו שאב"מ ברפ"ק דמכות משום דלא משכחת מעשה גמור ע"י עדות שטר, דמכיון שהוזמו נמצא דאין עדות כלל, דהא כיון דשקר הוא ל"ח כנחקרה, ואם כן אמאי כתב הרמב"ם דשייך הזמה אם אמרו בזמנו כתבנוהו, ועיין בר"ן ס"פ האשה שנתארמלה שכתב בשם הרז"ה דליכא הזמה אלא בעדות שבע"פ ולא בעדות שבשטר, ונדחק הר"ן לפרש טעמו משום דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו בסתם הגדה דעדות ע"פ ולא בשטר יעו"ש, ולפמ"ש דברי הרז"ה פשוטים ועכ"פ מדברי הרמב"ם נראה דשייך תורת הזמה אף בכה"ג שנתברר שלא הגידו מעולם בב"ד, ולא דמי להא דאמר בב"ק (דף ע"ג) דלמ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל ל"ש הזמה אגניבה ואטביחה לשלם בעד הזמת טביחה, דכיון דהוזם אגניבה איגלאי מלתא דבשעה שהעיד על הטביחה פסול הוא ואין כאן עדות, התם ה"ט משום דאפילו אם עדותן אמת אין כאן עדות, משא"כ כאן דאם השטר אמת חשיב נחקרה ועדות כשרה היא, [וקצת ראיה יש להביא לחילוק זה מסוגיא דב"ק שם בסמוך יעוש"ה ואכמ"ל] ואם כן עדיין הקושיא ע"ד המ"מ במקומה עומדת:
ונראה להמדקדק בדברי הרמב"ם שכתב רק דהעדים נפסלים למפרע מעת שחתמו, ולא כתב דמשלמין ממון כדין זוממין משמע דאינן משלמין ממון וכמו שכתב הרז"ה דאין הזמה לשלם ממון בעדות בשטר אלא בעדות ע"פ, משמע דלענין לפסול העדים גם הרז"ה מודה דנפסלים, וכן מבואר בדברי הרי"ף פרק מרובה דמעידנא דחתמי בשטרא הו"ל רשעים יעו"ש, והטעם דאינם משלמין ממון הוא מטעמא דאמרן, והא דנפסלין לעדות מטעם רשעים היינו לפי המבואר בסנהדרין (דף כ"ז) דלרבא אינו נפסל לעדות אלא אוכל נבלות לתיאבון דהו"ל רשע דחמס אבל להכעיס לא, אע"ג דהו"ל רשע דמחויב מלקות ואפ"ה לרבא עד זומם פסול לעדות כמבואר שם, אלמא דכל שהוא רע לשמים ורע לבריות דינו כרשע דחמס ופסול, וה"נ בעדות שבשטר כיון דמ"מ עבר בעשה דמדבר שקר ורע לשמים ולבריות הוא, א"כ אע"ג דלא לקי מלא תענה מ"מ כל שהוא כרשע דחמס לא בעי עבירה שיש בה מלקות כמבואר ברמב"ם (פ"י מעדות הל"ד) יעו"ש ועיין בלח"מ (בפי"ט מעדות הל' ג') מ"ש, ועוד דהוי בכלל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וכמבואר בבכורות (דף ל' ע"א) וכיו"ב כתבו התוס' בסנהדרין (דף ט' ע"ב) ד"ה לרצונו לחד תירוצא יעו"ש, ואפילו לפמ"ש הרמ"ה שם לתמוה ע"ד היינו משום דלא הוי חשוד לעדות אלא לרביעה יעו"ש, אבל כאן שחתם בשקר ודאי דהוי חשוד לכל עדות שבתורה ואף דבשטר ליכא לאו דלא תענה ואם כן לא הוי חשוד מקילתא לחמירתא וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ בבורות, מ"מ כיון דחתם בשטר ומסתמא יבא השטר לב"ד ואז הרי עובר בלא תענה לדעת הרמב"ם דעדות בכתב כשר, אם כן מתחלתו הוי חשוד אלאו דלא תענה גם כן ופשוט: