שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן יט
בענין חוזר ומגיד:
לחכם אחד:
[א] מה שחקר מעכת"ה לרמב"ח דס"ל בכתובות (דף י"ח) דעדים שבשטר יכולים לחזור ולהגיד, אם בעי בחזרתם כל תורת עדות וכל הפסולים להעיד בתחלתן פסולין נמי לחזרתן, או דלמא לבטל הגדתן ראשונה לא בעי תורת עדות כלל, והביא ראיה ממ"ש התוס' עלה דאמר רמב"ח אמתניתין ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל מחמת נפשות נאמנין, וכ' התוס' ד"ה ל"ש דטעמא דאנוסים משום דמשוו נפשייהו רשעים וקטנים כדרשב"ל, ופסולי עדות משום דמלוה גופיה מיד' דייק כדאמרינן בסמוך יעו"ש, ודבריהם צ"ע דבשלמא למסקנא דקאמר טעמא דקטנים ופסולי עדות אינן נאמנין משום חזקה היינו משום דכבר מסיק דאין חוזרין ומגידין, רק דברישא באנו להאמינן מדין מיגו ע"ז קאמר דהו"ל מיגו במקום חזקה וכמ"ש התוס' בסמוך, אבל כאן לרמב"ח קיימינן דס"ל דחוזרין ומגידין ואם כן מדין עדות באנו להאמינן ואם כן לא יועיל חזקה לפסול הגדתן, דאם בכח הגדתן לחזור ולבטל עדות הראשונה כ"ש דבכחה לבטל חזקה דיפה כח עדות מכח חזקה, וע"כ דס"ל להתוס' דכאן אין חזרתן מתורת עדות כלל דהא הך הגדה דקטנים ופסולי עדות היינו הו"ל תחלתן בפסלות, דדמי למעיד בגודלו מה שראה בקוטנו וכן בפסולי עדות מעיד מה שראה בעודו פסול והו"ל תחלתן בפסלות, וכמ"ש התוס' דלרבנן אפילו מלוה ע"פ לא הוי מה"ט, וכיון דאין הגדתן מתורת עדות כלל אם כן שפיר כתבו התוס' דכל שהוא נגד חזקה לא מהימני, ולפ"ז מוכח מכאן דכל שחוזרין ומגידין לא בעי תורת עדות כלל עכ"ד: [ב] הנה במה שהעיר ע"ד התוס' דאם מתורת עדות נאמנים לבטל עדותן הראשונה כ"ש נגד חזקה, מצאתי שכבר עמד ע"ז בחי' הרי"מ בסוגיין והשאיר בצ"ע, וכתב דלולא דברי התוס' היה מפרש בפשיטות מטעם דכמו דבעי תחלתן בכשרות מתחלת הגדה ה"ה לחזרה, ואם כן קטנים ופסולי עדות אינן נאמנין משום דהו"ל תחלתן בפסלות יעו"ש, ובאמת שדברי התוס' עדיין איינן מיושבים אפילו לפי דברי כתר"ה שהרי אפילו נימא דלבטל הגדתן ראשונה לא בעי תורת עדות כלל ומטעם זה לא איכפת לן מה שתחלתו בפסלות, אם כן כ"ש דלא יועיל חזקה שלא להאמינן דאם יש בכח חזרתן לבטל תורת עדות שבהגדה ראשונה כ"ש דיועיל לבטל כח חזקה שבה:
איברא דבעיקר הדברים מה שתפס החי' הרי"מ ומעכ"ת דכאן אין להאמינם מתורת עדות במה שמעידין קטנים ופסולי עדות היינו, דדמי למעיד בגודלו מה שראה בקוטנו, במחכ"ת אינו דומה כלל דשם מיירי שבא להעיד על מעשה הנעשה בעת קטנותו ופסלותו ואם תסלק מעשה זו אין כאן עדות כלל, שהרי עיקר ראיתו היה בפסולתו וכל שאין אנו יכולין לדון על ראיה זו שוב אין כאן עדות כלל ובכה"ג מיקרי תחלתו בפסול, משא"כ כאן עיקר פסולתו של השטר אינו במה שאומר שחתם עצמו בפסלותו אלא במה שלא חתם עצמו בגדלותו ובכשרותו, ונמצא דזהו עיקר העדות והתחלתו דהיינו שראה שמיום שהוא כשר לא חתם עצמו על שטר זה וזהו ביטול השטר ואם כן הגדה זו הו"ל תחלתה וסופה בכשרות, ומה לנו במה שמעיד שחתם עצמו בפסלותו דדל עדות הפסלות מכאן הרי יש כאן עדות שלמה לדון עליה ואם כן חזרתן תורת עדות עלה, ומעתה דברי התוס' תמוהים דאיך שייך לפסול עדותן נגד חזקה, ועיין בחי' הרמב"ן והריטב"א שכתבו דלרמב"ח טעמא דכולה מתניתין הוא מטעם אין אדם משים עצמו רשע וכל שמעידין שעשו שלא כהוגן לא מהימני יעו"ש ושיטת תוס' צע"ג:
[ג] שוב כתב מעכת"ה דספק זה תליא במה שנסתפק התומים (כללי מיגו ס"ק נ"א) לרמב"ח דמהימני בחוזרים ומגידים לבטל עדות בשטר אם נאמנים לגמרי לבטל מתורת ודאי או דהוי רק כתרי ותרי ויעו"ש, וכתב דאם נימא דאינו אלא תרי ותרי והטעם הוא משום דלא עדיפי מעדים אחרים אם כן כל תורת עדות עליהם משא"כ אם נאמנים לבטל מתורת ודאי ע"כ דאין זה מגדרי עדות כלל עכ"ד:
אולם זהו אינו דעד כאן לא נסתפק התומים אלא דאעפ"י שעדים אחרים אינם מועילים לבטל עדות ראשונים לגמרי, מ"מ הם עצמם שמעידים ומשווי נפשייהו טועים בטלה הגדתם הראשונה מכל וכל, אבל שיאמנו בדבריהם האחרונים כל שאין עליהם תורת עדות בודאי לא מהימני וכי גרע הך עדות האחרונה מעדות ממון דעלמא דבעי תורת עדות: [ד] ובעיקר ספיקו של התומים כבר מבואר אצלנו בחי' כתובות להביא ראיה מדברי התוס' בסוגיין שכתבו בד"ה מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וז"ל, וא"ת וכי אמרו קטנים היינו או אנוסים מחמת ממון היינו להימנו במגו דאמרי אנוסים היינו מחמת נפשות, דהא ברישא דאיכא מיגו נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת ממון, וי"ל דאונס מחמת נפשות לא שכיח ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו עכ"ל, וכבר תמהו המפרשים על דבריהם דלעיל מינה הקשו התוס' אסיפא דמתניתין וז"ל, ליכא לאקשויי דליהימנו במיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא דכיון דמקויים הוא הוי מיגו במקום עדים כדפירשנו, ועוד דחוזרים ומגידים הם וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כדאמרינן בגמרא, ועוד דבשני עדים לא אמרינן מיגו וברישא נאמנים משום מיגו דאי בעי שתקי עכ"ל, ואם כן אמאי שבקו הכא לרמב"ח הך תירוצא דלעיל דכיון דמקוים הוא הוי מיגו במקום עדים, דנהי דיכולים לחזור ואין בהם משום חוזר ומגיד לרמב"ח מ"מ כל כמה שלא חזרו תורת עדות עליהם כדאיתא לקמן בברייתא דעדים אחרים המעידים אנוסים היו הו"ל תרי ותרי וה"ה דהו"ל מיגו במק"ע, ועוד הקשו דאכתי לא מיתרצה קושית התוס' לרמב"ח דלהימנו אנוסים מחמת ממון במיגו דפרוע לתי' הראשון דמחמת נפשות ל"ש ומיגו דפרוע שכיח ועיין בית יעקב מ"ש:
ונראה דהנה התוס' לעיל מינה הקשו ברישא דמתניתין אמאי נאמנים הא הו"ל מיגו במק"ע דאנן סהדי שלא היו אנוסים ולא היו פסולי עדות, דהא לקמן אמרינן תרי ותרי נינהו, ותירצו דכיון שהצריכו חכמים קיום לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים או אנוסים היינו, אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא עכ"ד. ובש"מ הביא בשם תוספת הרא"ש ליישב קושיתם וז"ל, ויש לומר דלהכי נאמנים לפי שהם באין בטענה דאי בעי אמרי מזוייף הוא ובהאי מיגו נאמנים אף במקום עדים דהא אלמוה רבנן לטענת זיוף דיכול כל אדם לומר שטר זה מזוייף הוא, אע"ג דמה"ת עדים החתומים על השער נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ולקמן כיון שהוא מקויים שכת"י יוצא ממק"א ליכא טענת מזויף עכ"ל. ונמצינו למדין מדברי הרא"ש דעיקר טעמא דלא אמרינן מיגו במק"ע אינו מטעם דכח עדים גדול מכח מיגו, דאעפ"כ היה אפשר בכח המיגו לגרוע העדות שלא לסמוך שוב גם עליה, אלא דכיון דכל כח הטענה הוא מכח המיגו לא עדיפא ממנה וכל שבמיגו אינו נאמן נגד עדים ממילא אינו נאמן גם בטענתו שטוען עכשיו הבאה מכח המיגו, ומשו"ה כתב הרא"ש דטענת זיוף כיון דיש לה כח לגרע כח העדים שבשטר זה אע"ג דעדים החתומים על השטר כנחקרה חשיבה משו"ה גם טענת אנוסים ופסולי עדות הבאה מכחה מועיל לגרע כח העדים שבשטר:
ונראה דגם התוס' לא פליגי ביסוד זה, אלא דהתוס' ס"ל דלא אלמוה רבנן כלל לטענת זיוף נגד עדי השטר, אלא דמדרבנן עדיין לא חשיב נחקרה עד הקיום, נמצא דבשעה שטוען מזוייף אין כאן עדים כלל, וזהו מה שתירצו התוס' דמשו"ה נאמנין לומר אנוסים ופסולי עדות דל"ח כלל קיום במה שאומרים כתב ידינו הוא כיון דבתכ"ד אמרו קטנים ואנוסים היינו, ולכאורה הלא העדים המקיימים השטר אין צריכין להעיד כלל שלא היו קטנים ואנוסים וא"כ ל"ש לומר דל"ח קיום, וע"כ נראה דכוונתם הוא דכל שהשטר חשיב כנחקרה ממילא השטר בעצמו מעיד על כשרותו שאין בו שום פסלות ואז חשיב הגדה על כל דיני כשרות השטר, ואם כן נהי דמדאורייתא חשיב כנחקרה בשעת חתימה מ"מ כיון שהצריכו חכמים קיום נמצא דליכא עדיין דין נחקרה עד שמעידין כת"י ואז חשיב כמעידין על כל כשרות השטר, וכיון שהם עצמן מעידין שקטנים ואנוסים היו נמצא דחסר קיום ע"ז דבעלמא הקיום מעיד על כשרות השטר, אבל הרא"ש ס"ל דקיום הוא דין בפ"ע אבל השטר גם מדרבנן חשיב נחקרה נמצא דכבר נתברר ע"י עדות השטר שלא היו קטנים ואנוסים, אלא דהשתא נאמנים ע"י המיגו לגרוע עדות השטר משו"ה הוכרח לבאר דלשיטתו אין כאן מיגו במק"ע כלל דכל שהיה נאמן במיגו נאמן בטענתו:
ומעתה נבא ליישב דברי התוס' מקושית המפרשים הנ"ל והוא דדעת התוס' דלרמב"ח דעדים שבשטר יכולים לחזור ואין בהם משום חוזר ומגיד בטלה עדותן הראשונה לגמרי, ומשו"ה לא תירצו התוס' לרמב"ח דמשו"ה לא מהימני אנוסים מחמת ממון במיגו דמחמת נפשות משום דהוי מיגו במק"ע, דהא כמו דמועיל אנוסים מחמת נפשות לבטל עדות השטר לגמרי והיינו אפילו נגד עדים כמו כן נאמנין בטענת אנוסים מחמת ממון אפילו במקום עדים, אבל בטענת אנוסים מחמת ממון ע"י מיגו דפרוע אין להקשות גם לרמב"ח דשפיר איכא לתרץ כמו שתירצו התוס' דהו"ל מיגו במק"ע ואין עדיפות לטענת אנוסים מחמת ממון יותר מטענת פרוע להאמינם נגד עדים, דגם טענת פרוע אינם נאמנים נגד עדים דהא עדי השטר אינם מעידים שאינו פרוע שאין זה מענין כשרות השטר כלל:
ענף ב:
[ה] שוב כתב מעכת"ה לחקור לדעת הראשונים דעדים שאמרו אין אנו יודעים עדות שוב אינן יכולין לחזור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואפילו מאין אנו יודעין ליודעין מיקרי חוזר ומגיד, ועיין בר"ן (רפ"ג דשבועות) אלמא דגם איני יודע מיקרי הגדה אם הך הגדה בעי גם כל דיני עדות כיון דבעצמותה אינה פועלת כלום עכ"ד:
ולכאורה נראה להביא ראיה מדברי הג"א (פ"ד דשבועות סימן ט"ו) וז"ל כשנותנין חרם בביהכ"נ עבור העדות ושמש מכריז הנה נותנין חרם בעבור עדות פלוני שכל היודע יגיד, לא מיבעיא שאם אמר איני יודע שאין יכול לחזור בו לומר שכחתי ועתה נזכרתי, אלא אפילו שתק ולא אמר כלום ולאחר זמן רוצה להעיד לא נוציא ממון על פיו מספק דדלמא שתיקתו הוי כפירה והו"ל כפירה בב"ד דשוב אינו יכול לחזור ולהודות וכו' עכ"ל. והנה זהו פשוט דבכל עדים דעלמא לא מהני הוכחה הבאה מכח שתיקה, וכעין דאמרינן בעלמא שתיקה כהודאה דמי דדוקא גבי הודאת בע"ד דלא בעי מפיהם ומועיל גם בכתב ה"ה דמועיל ע"י שתיקה כהודאה משא"כ בעדות דלא מהני בכתב דמפיהם ולא מפ"כ ה"ה שתיקה כהודאה ל"מ דמ"מ לא העיד בפיו, וכיו"ב כתב הש"מ בשם הרשב"א בב"ב (דף קכ"ח) דמשו"ה לא מהני עדות ע"י הרכנה דמפיהם ולא מפי כתבם נתמעט גם הרכנה יעו"ש, ואם כן בחלוקה הראשונה שכתב הג"א דאינו יכול לחזור ולהעיד א"ש דכיון דכפר חשיב הגדה ואף מאין אנו יודעין ליודעין גם כן חשיב חוזר ומגיד, אבל בחלוקה השניה דשתקו אמאי אינן יכולין לחזור ולהגיד אפילו נימא דשתיקתן הוי כפירה מ"מ אין כאן תורת הגדה לומר אינו חוזר ומגיד דלא עדיפא מהרכנה, וע"כ מוכח מכאן דבהגדת אין אנו יודעין אין בו תורת עדות ומועיל אפילו בכתב וכיו"ב:
ונראה דאין ראיה מכאן דההג"א אזיל לטעמיה (פ"ט דב"ק סימן י"ג) דיכול אדם לשלוח כת"י לב"ד כדעת ר"ת יעו"ש, ואם כן היה שתיקה והרכנה מועיל לדעת ר"ת כל דיכול להעיד בפה, אבל לפי מה דקיי"ל בחו"מ (סימן כ"ח) דלא כדעת ר"ת אפשר דל"מ שתיקה בהגדת איני יודע:
[ו] ועפי"ז יתבארו היטב דברי הרמ"א בחו"מ (סימן כ"ט ס"א) שפסק כשנתנו חרם ביהכ"נ על העדים שיעידו קודם שיצאו מביהכ"נ ולאחר שיצאו באו להגיד ואומרים לא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זוכרין יכולין לחזור ולהעיד הואיל ושתקו תחלה ולא אמרו אין אנו יודעין, ואפילו אמרו אין אנו יודעין ונתנו אמתלא לדבריהם למה אמרו כך חוזרין ומגידין הואיל ולא אמרו בהיפך ממה שאומרים באחרונה עכ"ל, והיכן מצא לחלק בין אמרו בפירוש אין אנו יודעין לשותקין והלא הג"א ס"ל בשניהם דאינו יכול לחזור ולהגיד, והמרדכי בשבועות (שם) ס"ל דאפילו באומר בפירוש א"י חוזר ומגיד, והביא ראיה מהא דאמר לקמן בפרקין (דף כ') רב אשי הוה ידע ליה סהדותא לר"כ א"ל לאו הכי והכי הוה, א"ל לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אסהיד ליה וכו' יעו"ש, אבל לפמ"ש א"ש מאד דבשתקו יכולים לחזור ולהגיד מטעם דאין כאן חוזר ומגיד כלל לפי מ"ש הרמ"א (בסימן כ"ט) כדעת רש"י דמפ"כ פסול אפילו בראוי להגיד משא"כ באמרו בפירוש א"י דשייך חוזר ומגיד משו"ה בלא אמתלא אינו יכול לחזור ולהגיד, ומ"ש הרמ"א שאומרים דלא שמנו לבנו אז להעיד ועתה זוכרין יכולין לחזור ולהעיד ומשמע דבאומרים מתחלה לא רצינו להעיד אינם יכולין לחזור להעיד היינו מטעם שאם מתחלה ידעו העדות ולא רצו להעיד הרי עברו על החרם ופסולים להעיד כמבואר בחו"מ (סימן ל"ד ס"ה) יעו"ש:
ולפ"ז שוב יהא מוכח מדברי הרמ"א דגם בהגדת אין אנו יודעין בעי כל תורת עדות ופסול מפ"כ, ומשום הכי גם שתיקה לא מהני לחושבו כאמירת איני יודע כמו דלא אמרינן בעדות דעלמא שתיקה כהודאה:
[ז] איברא דאין ראיה מכאן כלל דהנה במרדכי בשבועות (שם) אחר שהביא ראיה מדברי הש"ס דלקמן דאומר א"י יכול לחזור ולהעיד אחר כך, כתב להקשות על זה מהא דתנן השביע עליו חמשה פעמים בב"ד וכפר אינו חייב אלא אחת אמר ר"ש מה טעם מפני שאינם יכולים לחזור ולהודות ותי' שאני התם דכפרו לגמרי וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד מספר החכמה עכ"ל,וכוונתו הוא כמו שכתב הב"י (בסימן כ"ט) דדוקא היכא שנותן טעם לדבריו למה אמר בתחלה איני יודע משא"כ כשאינו נותן טעם, וכן מבואר בפרישה שם בכוונת המרדכי עפ"י דרכו של הב"י ועפי"ז פסק הרמ"א (בחו"מ סימן כ"ט) הנ"ל דינו וכ"ז ביאר בפרישה יעו"ש, ולפי זה נראה דהרמ"א פסק כדברי המרדכי לגמרי דהיכא דשתק בתחלה ואחר כך נותן טעם לשתיקתו שלא שם על לבו להעיד אז, וכן באומר בפירוש איני יודע ונותן אחר כך טעם למה שאמר מתחלה איני יודע, וכעין מעשה דרב אשי דאמר אנא דרמאי אנפשאי דזהו נתינת טעם ואמתלא למה שאמר בתחלה חוזר ומגיד, וזהו שהראה הרמ"א מוצא לדינו הראשון מדברי המרדכי ולדינו השני מדברי הב"י יעו"ש היטב, ואעפ"י שמדברי הג"א בפרקין מבואר דר"א דאמר מתחלה לא ידענא חוץ לב"ד הוה דאל"ה אינו חוזר ומגיד המרדכי לא ס"ל הכי יעו"ש, ועיין בתומים ובנתיבות (סימן כ"ט):
ודרך זה קרוב יותר לאמת מדהוצרך הרמ"א לפרש הטעם שנותנין על שתיקתם דלא שמו לבם להעיד אז, משמע בלא"ה אינם נאמנים דליכא אמתלא משום דשתיקה חשיב כהגדה לענין איני יודע, דהטעם שכתבנו לעיל דאם ליכא נתינת טעם אינם יכולים להגיד מטעם שנפסלו שעברו על החרם לא ברירא כ"כ לפסול בכה"ג שעברו רק בשוא"ת ואין בו מלקות כמ"ש הב"י (סימן ל"ד) בשם תשובת הריב"ש ועיי"ש בחידושי ההגהות בשם הד"מ:
[ח] ועיקר החילוק בין הגדת איני יודע דבלא אמתלא מיקרי חוזר ומגיד ואעפ"כ יכול לחזור ע"י אמתלא לעדות דעלמא שאין יכול לחזור ולהעיד אפילו ע"י אמתלא, הוא ע"פ מה שנתבאר אצלנו במק"א ובהך דינא דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד איכא תרי אנפי חדא משום גריעותא דהגדה שנייה שכבר אמר הגדה הסותרת אותה ומשום הכי לא מהימן עלה, ועוד דאין בכחו לבטל הגדה ראשונה, [ועיין לעיל בפירש"י (דף י"ח ע"ב) ובריטב"א שם באורך בטעמא דאין חוזר ומגיד ואכמ"ל]. והנה באומר איני יודע הא דאינו חוזר ומגיד ל"ש רק טעם הראשון דאין להאמינו בהגדה שנייה מצד גריעותא שיש בחוזר ומגיד, אבל טעם השני אין שייך כלל וכמ"ש הר"ן רפ"ג דשבועות דבתחלה לא הגיד כלום ועכשיו הוא מגיד יעו"ש, ומשו"ה הא דלא מהני אמתלא בכל חוזר ומגיד הוא רק מטעם השני לבד דטעם הראשון ל"ש כלל בנותן אמתלא דשוב אין כאן גריעותא בהגדה שנייה, ומשום הכי בהגדת א"י דעיקר שאינו יכול לחזור הוא מצד גריעותא דהגדה שנייה ולזה שפיר מועיל אמתלא:
וראיתי באור שמח (פ"ג מעדות) שכתב ליישב קושית הקצה"ח (סימן ע"ה סק"ז) שהקשה דברי הרמ"א אהדדי דשם פסק דאם אמר א"י אם פרעתיך יכול לטעון אחר כך נזכרתי שפרעתיך, ובתשובת הרא"ש הביאו הרמ"א (סימן כ"ט) בד"מ שם דעדים שאמרו מתחלה אין אנו זוכרין אין יכולין לחזור ולומר אח"כ נזכרנו אלא באומר מתחלה איני זוכר עתה, ומ"ש הודאת בע"ד מעדים יעו"ש, וכתב ליישב דאומר נזכרתי זהו חשיב אמתלא ומשום הכי בהודאת בע"ד דמועיל אמתלא מועיל נמי טענת נזכרתי לבטל טענתו ראשונה, משא"כ בעדים דאפילו על ידי אמתלא אינם יכולים לחזור ולהגיד משו"ה לא מהני טענת נזכרתי לקבל הדיבור הב' יעו"ש, והרואה יראה עד כמה הדברים תמוהים שהרי הרמ"א פסק להדיא (בסימן כ"ט) הנ"ל דאפילו בעדים מועיל אמתלא וע"כ הא דאינו מועיל טענת נזכרתי משום דאין זה אמתלא אלא על מה ששתקו בתחלה אבל לא על מה שאמרו בפירוש אין אנו זוכרין וזה ברור:
ודע דמה שנסתפק בהג"א (רפ"ד דשבועות) הנ"ל אם שתיקתם מתחלה חשיב כפירה או לא כוונתו אף דודאי כשנותנין חרם ושתקו ע"כ שאינן יודעין כלום מהעדות מ"מ אפשר דלא הוי אלא כאלו אמרו אין אנו זוכרין עתה דבכה"ג שפיר יכולין לחזור ולהעיד כמ"ש הרא"ש הנ"ל: