אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן יח

סימן יז

בענין האומר פ"פ:

לגדול אחד:

[א] הקשה כתר"ה על דברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות נערה בתולה הל"ד) דפסק דמוצש"ר שגירש מחזיר ואינו לוקה ואם כהן הוא לוקה יעו"ש, והרי לפמ"ש הרמב"ם (שם) כיצד הוצאת ש"ר הוא שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזינתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הן עדי שזינתה בפניהם וכו', ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצא שהעידו שקר יסלקו וילקה הוא ונותן מאה סלעים עכ"ל, וכיון שטוען פ"פ אם כן איך משכחת באשת כהן מצות מוצש"ר ולו תהי' לאשה ולאו דלא יוכל לשלחה, שהרי היא אסורה עליו מצד טענתו וכדמסיקנן בסוגיא דפ"פ דבאשת כהן דאיכא חד ספיקא אסורה עליו וכל שאסורה עליו ליתיה במצות מוצש"ר, כמ"ש הרמב"ם (שם) נמצא בה זמה או שנמצא אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה ואפילו שנייה הר"ז יגרשנה בגט שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו עכ"ל, ולא מיבעי לדעת הרשב"א שהובא במ"ל (פ"ט מאישות) דשווי' אנפשיה חד"א מהני אפילו נגד עדים המכחישים אותו דאסורה עליו במוצש"ר אע"פ שעדי האב מעידים שלא זינתה, אלא אפילו לדעת הריטב"א בסוגיא דפ"פ דנראה מדבריו דשווי' אנפשיה דחד"א לא מהני נגד עדים, שהרי כתב להקשות שם לפי שיטתו דס"ל דפ"פ לא מהימן לאוסרה, אלא דוקא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה שלמה נבעלה אבל באומרת משארסתני נאנסתי נאמנת, והקשה דלפ"ז גם במכחשת תאומן במגו דאי בעיא אמרה משארסתני נאנסתי או מוכ"ע יעו"ש, אלמא דאפילו מיגו שלה מועיל נגד חד"א דיליה וכ"ש עדים, מ"מ כאן שעדי האב הזימו רק לעדי הבעל לבד אבל אינם מעידים שלא זזה ידם מתוך ידה, ונמצא דטענת פ"פ של הבעל לא הוכחש כלל ואם כן אסור עליו מדין חד"א ואמאי לוקה על גירושיה עכ"ד:

הנה בקושיא זו כבר קדמוהו גדולי האחרונים הישועות יעקב (באהע"ז סימן י"א סק"ד) והבית יעקב בסוגיין והובאה גם במנ"ח (מצוה תקנ"ה) יעו"ש, אבל הקושיא צריכה תיקון קצת דלפי שיטת הרמב"ם דס"ל ספיקא לקולא מה"ת, בפ"פ באשת כהן ליכא איסור תורה ומדאורייתא ראויה לקיימה ולו תהיה לאשה קרינא בה ד"ת, ואף דהנוב"י מהדו"ת (חו"ד סימן ל"ח) כתב דגם באשת כהן אסורה מדאורייתא לדעת הרמב"ם דהו"ל ספק סוטה ובסוטה עשה הכתוב ספק כודאי, מ"מ דבר זה תמוה דלפ"ז מאי הקשו התוס' דנעמידנה על חזקת היתר ונימא לאו תחתיו נבעלה, הא בספק סוטה לא מהני חזקה, ואי נימא דדוקא בסוטה דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה דרגלים לדבר כמ"ש התוס' בסוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ב"ה וכאן ליכא רגלים, אם כן אין לדמותו לסוטה כלל, ועוד דלפ"ז אמאי מועיל ס"ס באשת ישראל והא כל ספיקות שאתה יכול להרבות ל"מ בספק טומאה, ועיין בש"מ בסוגיין שכבר עמד ע"ז ומה שתירץ שם ועיין בש"ש (ש"א פט"ו) והדברים ארוכים ואכמ"ל, ועכ"פ מבואר דפ"פ באשת כהן אינו ספק סוטה אלא כשאר ספיקות, הן אמת דהרמב"ן והריטב"א בסוגיין הביאו בשם הירושלמי דבכה"ג הו"ל ספק סוטה יעו"ש, אבל זהו שיטת הירושלמי ואפילו בס"ס אמר התם הכי אבל אין זה שיטת הש"ס דילן, ועיין בתשובת ח"ס (חאה"ע סימן קל"א) ובאור שמח (פי"ח מא"ב) באורך מזה ולפ"ז לדעת הרמב"ם בחדא ספיקא אינו אלא איסור דרבנן, מ"מ הקושיא עדיין בתוקפה דכיון דהרמב"ם פסק דאפילו בשנייה דאינה אסורה אלא מד"ס חשיבה אינה ראויה לקיימה, אם כן ה"ה פ"פ באשת כהן דמדרבנן מיהא אסורה לא גרעה משניה דליכא עשה דולו תהי' לאשה ומותר לגרשה:

וראיתי במנ"ח (שם) שנראה מדבריו דהקושיא היא לכו"ע, דכיון דקרא דמוצש"ר מיירי בכל ענין ואפילו באשת כהן ובפחותה מבת ג', אם כן לא משכחת בהו מצוה דולו תהי' לאשה יעו"ש, אכן לפמ"ש הרמב"ן לקמן (דף מ"ו) דאפילו לראב"י דס"ל דאינו חייב במוצש"ר עד שבעל מ"מ לא בעי טענת דמים ופ"פ, והביא ראיה מדאמרינן התם ולא ליבם ואינו במשמע שיטעון טענת דמים על נשואי אחיו יעו"ש. וא"כ עיקר טענתו היא רק מכח שהביא עדי שקר וכל שהוזמו אח"כ העדים ליתיה תורת חד"א כלל, אלא דעיקר הקושיא הוא לדעת הרמב"ם דמוצש"ר הוא דוקא בטוען מצאתי בעולה א"כ הו"ל טענת פ"פ בלא העדים, וא"כ ע"כ צ"ל דמקרא ל"ק כלל כיון דמדאורייתא מותרת בחדא ספיקא רק דעיקר הקושיא הוא על מ"ש הרמב"ם דאם כהן הוא לוקה על גירושיה: [ב] והנה הישועות יעקב והבית יעקב שניהם לד"א נתכוווו בישוב קושיא הנ"ל בשני פנים, וארשום לכתר"ה הרשום אצלי בחי' לכתובות להעיר על דבריהם דלענ"ד הקושיא עדיין במקומה עומדת, דהנה מה שכתבו לתרץ עפ"י דברי הש"ס לקמן (דף מ') עלה דמתניתין דאונס שותה בעציצו ואם אינה ראויה לו אינו רשאי לקיימה, ופריך ליתי עשה ולידחי ל"ת ומשני כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, ופירשו התו"י שם משום דלדידה ליכא עשה ובלאו מוזהרת כמותו ומשו"ה ליכא דין דחייה אצלה, וא"כ בטוען פ"פ נהי דנאסרה עליו מדין חד"א מ"מ אין האיסור אלא לדידיה ולא לדידה דאיהי לא שווי' אנפשה חד"א, ומשו"ה שייך דין דחייה לגביה דידיה ומחויב לקיימה מצד העשה ועבר בלא יוכל לשלחה עכ"ד:

אולם תי' זה לא ניתן להאמר לדעת הרמב"ם שכתב (שם) וז"ל ולמה לא יבא עשה וידחה את ל"ת בין במוצש"ר בין באונס וישא זו האסורה לו שהרי אפשר שלא תרצה היא לישב ונמצא עשה ול"ת קיימי עכ"ל. אלמא דגם מצד הבעל ל"ש דין דחייה משום דהו"ל כעין אפשר לקיים שניהם, הן אמת דעיקר דברי הרמב"ם צריכין ביאור, דמה שייך כאן אפשר לקיים שניהם דאם לא תרצה לישב אין כאן עשה כלל ולא מצינו אפשר לקיים רק בגוונא דתתקיים העשה בלא דחיית הל"ת, אבל שלא תתקיים העשה כלל לא שמענו, אמנם כדברי הרמב"ם מבואר שם בתוספת ד"ה ניתי עשה בסה"ד יעו"ש [ויתבאר במק"א בעהי"ת עפ"י דברי רש"י והרמב"ן שם ואכמ"ל] ועכ"פ מבואר מדברי הרמב"ם דאפילו באיסור דשייך רק לגבי הבעל לבד ולא אצל האשה נמי ליכא דין דחייה:

ועוד דעשה דוחה ל"ת בכה"ג לא שמענו בשום מקום, דכיון דעיקר האיסור לגבי הבעל הוא מדין שווי' אנפשיה חד"א והוא מתורת נאמנות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכמ"ש הקצה"ח (בסימן ל"ד סק"ד). וע"כ כיון דלגביה דידיה תלינן שזינתה א"כ תו ל"ש לחייבו לקיימה מכח העשה דולו תהיה לאשה, דהעשה הוא רק במוצש"ר היינו אם באמת לא זינתה, משא"כ אם תלינן לגביה דידיה שזינתה תו אינו בכלל מוצש"ר דהא האמת כדבריו, ואף שהוזמו העדים מ"מ בטענתו לא הוכחש, וא"כ באופן שאנו דנין לאוסרה עליו מכח נאמנות דחד"א ואמרינן דזינתה ממילא אין כאן עשה לדחות הל"ת, דבאופן דאיכא ל"ת דהיינו אם זינתה ליתא לעשה כלל, כללא דמלתא דבגוונא דאיכא הל"ת ליכא עשה שידחה אותה דלא חשיב מוצש"ר כלל, ובמצוש"ר דעלמא אף דעדיין עומד בטענתו דפ"פ ולא הוכחש ע"ז מ"מ גזרה תורה שלא נאמין אותו והב"ד פוסקין עליו מ"ע דמוצש"ר שמחויב לקיימה, ואין ה"נ אלו בעצמו יודע האמת שלא שיקר בטענת פ"פ בודאי אינו מחויב לקיימה שהרי יודע שלא הוציא ש"ר עליה אלא שהב"ד כופין אותו לקיימה דלא מהימן להו בטענת פ"פ, ולדעת הסוברים דעשה דולו תהיה לאשה לעולם איתא ובכל ביאה מתקיים המצוה מותר לו לפרוש הימנה כל שיודע שפ"פ מצא, וממילא באשת כהן שהב"ד פוסקין עליו מדין חד"א שיאומן לגבי עצמו תו אין לכופו לקיימה מדין עשה דוחה ל"ת דבכה"ג ל"ת איכא ועשה ליכא: ואין לקיים תירוצם לפי דעת מקצת מהאחרונים שהובאו בתשובת מהרי"ט (סימן ג') דחד"א הוא מתורת נדר ולא מתורת נאמנות יעו"ש ובקצה"ח (סי' נ"ד), ולפי זה שפיר יש לומר עשה דוחה ל"ת כיון דלא מהמנינן ליה שזינתה אלא דאסורה מתורת נדר, ומשו"ה אתי עשה דמוצש"ר ודחי לאיסור נדר, ז"א דזו קשה יותר מהראשונה דהא בנדר ל"ש כלל עשה דוחה ל"ת וכמ"ש הרשב"א בנדרים (דף ט"ז), דמשו"ה בנודר שלא לאכול מצה לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת דנדר דהו"ל עשה ול"ת, ואף דבפ"ק דיבמות (דף ה') מבואר דעשה ול"ת שישנן בשאלה נידחין מפני עשה, כבר נשאל הרשב"א ע"ז בתשובה (ח"ג סימן שמ"ג) וכתב דהש"ס בפ"ק דיבמות לדיחויא בעלמא אמרה כן יעו"ש, וכן נראה מדברי הרמב"ם (ספ"ז דנזירות) דעשה ול"ת אע"פ שישנן בשאלה אינן נדחין מפני עשה יעו"ש, ועוד דעיקר היסוד דחד"א הוא מתורת נדר כבר דחה לה המהרי"ט שם דא"כ יועיל שאלה יעו"ש, ועוד דהו"ל מתפיס בדבר האסור ואפילו בנדר בפירוש בכה"ג לא מהני באומר הרי עלי כאימא כסוטה וכיו"ב כמבואר רפ"ב דנדרים יעו"ש ועיין בשעה"מ (פ"ג מנדרים) יעו"ש:

[ג] וראיתי בישועות יעקב (שם) שכתב בעצמו לדחות תירוצו לפמ"ש התוס' בכתובות (דף מ') ד"ה ניתי עשה ונידחי ל"ת דאנמצא בה דבר ערוה לא פריך דהא הו"ל ל"ת ועשה לאו דלא יוכל בעלה וכו' לרבות סוטה שנסתרה ועשה דונטמאה דדרשינן חד לבעל וחד לבועל יעו"ש, ולפ"ז שוב לא שייך במוצש"ר עשה דוחה דלפי טענתו שזינתה קאי בעשה ול"ת וכ"כ המנ"ח (שם) יעו"ש:

אמנם אי משום הא לא אריא לדחות תירוצם, דהרי דעת כמה ראשונים דקושית הש"ס דניתי עשה ולידחי ל"ת אמצא בה דבר ערוה דוקא קאי כמבואר שם בחי' הרמב"ן וז"ל, וניתי עשה ונידחי ל"ת פירש"י ז"ל דאינה ראויה לבא בקהל מקרא נפקא לן, וקשיא לי שהרי אינה ראויה לבא בקהל מקרא נפקא לן דכתיב ולו תהי' לאשה באשה הראויה לו כדתנן במתניתין שאע"פ שריבה אותן הכתוב לענין קנס מ"מ אם אינה ראויה לו לא יכנוס, אלא אמצא בה דבר ערוה קאי דקרא משמע דבשעת הויה תהא ראויה לו ומיהו לעולם איתא להאי עשה עכ"ל, ומבואר דלאו דסוטה שנסתרה נדחה מפני עשה והא דילפינן מונטמאה אינו אלא גילוי מלתא בעלמא ולא עשה יתירתא, וכן מתבאר שם מדברי הרשב"א שהובא בש"מ ובריטב"א יעו"ש, ואפילו הרשב"א שדחה פי' זה לא מטעם זה דונטמאה הו"ל עשה ול"ת אלא דכל שנמצא בה דבר ערוה אחר שנשאה וכבר בעלה לשום אישות עברה מצותה, ותו ל"ש כאן עשה דולו תהיה לאשה, ונהי דאסור לשלחה מ"מ מותר לפרוש הימנה דאין העשה איתא לעולם, וכיון דנתבאר מדברי הראשונים דגם במצא בה דבר ערוה שייך עשה דוחה ל"ת, א"כ י"ל דגם דעת הרמב"ם הוא כן, וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (שם) דבנמצא בה דבר זמה שייך עשה דוחה ל"ת, וכן מתבאר שם מדבריו דעשה דולו תהיה לאשה איתא לעולם כדעת הרמב"ן ולא כמ"ש הרשב"א בפשיטות יעו"ש:

[ד] עוד כתבו לתרץ דמשו"ה ל"ש שאחד"א במוצש"ר, לפמ"ש הר"ן בנדרים (דף צ') דמשו"ה אין האשה נאמנת לומר לבעל טמאה אני לך מדין שאחד"א משום דמשעבדא לבעל ואינה נאמנת להפקיע שעבודו. ואם כן לפי"ז הא דמהימן הבעל לטעון פ"פ ולא אמרינן נמי גביה דלא יאומן להפקיע שעבוד האשה, וכעין דפריך הש"ס ר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה הא מפקע לה לשעבודה, וע"כ דהוא מטעם דכיון שבידו לגרשה ולהפקיע בלא"ה שעבודה וא"כ במוצש"ר דאסור לגרשה מצד הלאו דלא יוכל לשלחה ממילא משועבד לה ואין בידו לאוסרה מדין שאחד"א כמו דאין האשה נאמנת מטעם זה יעו"ש:

ודברים אלו אי אפשר להולמן דעיקר מצות מוציא שם רע דחיילה אינה אלא לאחר שכבר חל עליו כל תורת מוצש"ר לענין מלקות ומאה כסף והיינו לאחר שכבר באו עדי האב והזימו לעדי הבעל, אבל קודם שהביא האב עדי הזמה אף שהבעל בעצמו יודע שעדיו בשקר העידו מ"מ אינו מחויב בשום אחד מהדברים שהמוצש"ר חייב בהן, ובשלמא מלקות ומאה כסף אינו מחויב עד שהב"ד גומרין דינו ומקמי הכי לאו בר חיובא הוא כלל, אבל מ"ע דולו תהיה לאשה דאינה קנס אלא מ"ע בעלמא ואינה תלויה בגמר דין הב"ד, וכמ"ש החינוך (מצוה תקנ"ג) אמאי לא יתחייב קודם שהוזמו עדיו, וע"כ דכל שעדיין לא הוזמו עדיו וא"א לחייבו במלקות ומאה כסף אינו מחויב גם במ"ע דולו תהיה לאשה, וגדולה מזו כתב הרמב"ם (פ"ג מנערה בתולה הל"ט) דהוציא ש"ר על נשואין הראשונים דפטור ממלקות וממאה כסף מספק וכמ"ש הכ"מ שם אם רצה לגרשה מגרשה, אלמא דכל דליכא קנס ומאה כסף אפילו מצד ספק תו ליתיה למ"ע דולו תהיה לאשה, וכ"ש קודם שהוזמו עדי הבעל, ומש"כ החינוך דבזמן הזה נוהגת המ"ע דולו תהיה לאשה אע"פ שפטור ממלקות ומתשלומין, ה"ט משום דאין כאן ב"ד שיגמרו את הדין משא"כ במקום שפטור מצד הדין בעצם, וכן אם מודה בקנס דפטור מתשלומין פטור נמי ממ"ע דולו תהיה לאשה, ועיין במ"ל (שם) וא"כ בשעה שטען הבעל פ"פ קודם שהביא האב את עדי הזמה הרי כבר נאסרה עליו דאז הרי בידו עדיין לגרשה שאינו מחויב לקיימה מתורת מוצש"ר, אם כן אחר כך כשהוזמו עדי הבעל איך מחויב לקיימה מדין מוצש"ר מאחר שהיא אשה שאינה ראויה לקיימה מכבר, ומעתה חזרנו על הקושי דאיך משכחת מצות מוצש"ר באשת כהן:

[ה] ולכאורה אפשר ליישב בפשיטות לפמ"ש התוס' בסוגיין להקשות דאכתי באשת כהן ובפחותה מבת ג' איכא ס"ס ספק מוכת עץ, ואין לומר דמוכ"ע ל"ש דהא לקמן (דף ל"ו) אמרינן דכולהו נמי חבוטי מחבטן אלמא שכיח, ולפי' ר"ח דס"ל מ"ע פתחה סתום א"ש יעו"ש, וכן כתוב נמי בהרי"ף שלפנינו דמשו"ה ליכא ס"ס דמ"ע דפתחה סתום יעו"ש, והר"ן כתב ע"ז דלא גרסינן כן בהרי"ף דבגמרא אמרינן אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת ליום הרביעי מאי לאו דקטעין טענת פ"פ ודחי לא טענת דמים ובטענת דמים ודאי דאיכא למיתלי במ"ע יעו"ש, ובפשוטו נראה דלק"מ דלפ"מ שפירש"י במתניתין דע"י טענתו יצא הקול ויבואו עדים שזינתה, ופירשו התוס' שם דלפ"ז הא דמייתי ראיה דפ"פ נאמן לאוסרה היינו דאי לא מהימן מטעם דאינו בקי בפ"פ לא יצא הקול ולא יבואו עדים יעו"ש, ואם כן לפי"ז שפיר משני הש"ס דמיירי בטענת דמים דטענה ברורה היא ועי"ז בודאי יצא הקול ויתברר ע"י עדים:

ובתוספת ביאור נראה ליישב פירש"י דעיקר טעמא דתיקנו חכמים שלא יתקרר דעתו אע"פ שאם לא יבא לב"ד הרי היא מותרת לו מטעם ס"ס משום דס"ס לא עדיף מרובא וכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, וכדעת מקצת ראשונים דסברי הכי, ועיין ביו"ד (סימן ק"י) ובש"ך (שם ס"ק ס"ו), ואף דמדברי רש"י בחולין (דף י"ב ע"א) ד"ה פסח מבואר דדוקא בטריפות הריאה דהוי מיעוט המצוי מחמרינן לבדוק ולא שאר טריפות אפילו מדרבנן יעו"ש, מ"מ אפשר דס"ס גרע לענין זה, ועוד דדוקא התם א"צ לברורי דלא עבר אאיסורא כלל כיון דמצד הדין יש לסמוך על הרוב, ואם כן הרי היא כשרה ממש, ומה לי מצד המציאות או מצד הדין, אבל כאן חיישינן לאיקרורי דעתא דשמא באמת זינתה נמצא דהיא עומדת כל ימיה באיסור, ואצלה ליכא היתרא דס"ס כיון דהיא יודעת האמת שזינתה באופן שאסורה לו, ולפי זה נראה דדוקא בס"ס חיישינן להכי דדלמא הוא זנות האסור, משא"כ אם יהי' תלתא ספיקי דהו"ל כעין מיעוטא דמיעוטא, וכ"ש היכי דאיכא חזקה עמהם דבכה"ג לא חיישינן בעלמא למיעוטא כלל דאפילו בממונא מפקינן ע"י רובא וחזקה כמבואר במלחמות ר"פ האשה שנתארמלה, בודאי דל"ש לחוש למיעוטא דמיעוטא כי האי דשמא היה הזנות באופן האסור. ומעתה שפיר קאמר אף אנן נמי תנינא דקא טעין טענת פ"פ, ואי נימא דאינו נאמן לאוסרה משום דאינו בקי בפ"פ א"כ הו"ל תלתא ספיקא דשמא אינו בקי ולא נבעלה כלל. ועוד דהעמידנה על חזקת הגוף שלא נבעלה כלל ובכה"ג ל"ש להחמיר ולתקן לחוש לאיקרורי דעתא, דשמא תעבור איהי באיסורא ומשום הכי משני בטענת דמים דהו"ל טענה ברורה והו"ל ס"ס לחודא:

ומעתה א"ש מאד דמשכחת במוצש"ר באשת כהן טענת בעולה שלא נאסרה עליו כלל והיינו טענת דמים דאז היא מותרת מטעם ס"ס דספק לאו תחתיו וספק מ"ע, ובכה"ג דמותרת עליו מחויב לקיימה דדמי לאשת ישראל ושפיר כתב הרמב"ם דלוקה על גירושיה: [ו] שבתי וראיתי דליישב שיטת הרמב"ם א"א לומר כן דהרי המ"ל (בפי"א מאישות הל"ח) העלה דלהנך ראשונים דסברי דבוגרת פתחה פתוח, ולדידהו מתפרש הא דתניא לקמן (דף ל"ו) הבוגרת והמ"ע אין להם טענת בתולים בטענת פ"פ, ע"כ צ"ל דגם מ"ע פתחה פתוח דהא בהדדי תניא ואין להם טענת בתולים בחדא גוונא מתפרש יעוש"ה. ומעתה כיון דדעת הרמב"ם (שם הלי"ב) דבוגרת פ"פ יש לה דמים וע"כ גם מ"ע פ"פ, ואם כן ע"כ צריך ליישב הא דקאמר הש"ס דפ"פ באשת כהן אסורה ולא תלינן בס"ס דמ"ע משום דמ"ע ל"ש כמ"ש הר"ן בשם הירושלמי או כמ"ש התוספות מדלא טענה מ"ע דאין גנאי לה בכך, ע"כ דליכא למיתלי במ"ע ואם כן גם בטענת דמים תו ליכא ס"ס מה"ט:

אמנם נראה דשפיר משכחת לה במוצש"ר גוונא דמותרת מטעם ס"ס באשת כהן בטוענת להדיא מ"ע, דאז הו"ל ס"ס לשיטת התוס' דלש"ס דילן מ"ע שכיח, ואם כן שפיר משכחת להך דינא שכתב הרמב"ם במוצש"ר דכהן שגירש לוקה על גירושיה: [ז] וראיתי במנ"ח (שם) שרצה לתרץ דמשכחת לה מוצש"ר בכהן עפ"י מה שהעלה המ"ל (בפ"ט מאישות) דבאיסור דשווי' אנפשיה חד"א אף שנאמן נגד עדים מ"מ אם חוזר אחר כך ומודה לדברי העדים נאמן בלא אמתלא. ומעתה משכחת לה שהבעל חזר מדבריו והביא עדים שלא זזה ידם מתוך ידה, אלא שכתב דלשיטת התוס' בסנהדרין (דף ח' ע"ב) ד"ה והביא דס"ל דבמוצש"ר כל דליכא עשה דולו תהיה לאשה ליכא קנס, ואם כן ה"ה באינה ראויה לקיימה ליכא קנס, אם כן לא משכחת לה בחוזר מטענתו דהא לענין הקנס הו"ל מודה בקנס ואינו מתחייב ע"פ עצמו, ואם כן שוב ליכא גם מ"ע דולו תהיה לאשה, דקנס ועשה דלו תהיה לאשה תליא אהדדי, דכל דליכא קנס מותר לגרשה כמ"ש לעיל, ומסיק המנ"ח דלשיטת התוס' לא משכחת דינא דמוצש"ר אלא באשת ישראל לבד יעו"ש: ונראה דלדעת התוס' בלאו הכי לק"מ, דהא מבואר בתוס' כתובות (דף מ"ו ע"א) ד"ה בשלמא, דהא דאמרינן התם דלראב"י ופרשו את השמלה דברים ככתבם, היינו דאינו מחויב אלא כשהעיז הבעל פניו לשנות הידוע שמחציף להראות השמלה בלא בתולים לב"ד ונמצא שקרן שהיא מלאה דם יעו"ש, ולפי זה נראה דכיון דעיקר טענתו הוא רק ע"י שטוען ראו שמלה זו שהיא בלא בתולים וממילא היא בעולה ע"י טענה זו, ואחר כך כשנמצא שקרן בטענתו שהשמלה מלאה דם הרי אין כאן חד"א כלל דל"ש שווי' אנפשיה חד"א שיהא לו נאמנות לשנות את הידוע, וגדולה מזו כתבו התוס' ביבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה אתי דלהכחיש דבר הנראה וידוע לכל ל"ש תורת עדות כלל לומר תרי כמאה יעו"ש, אע"ג דהתם הוא ענין של טב"ע לבד ושייך ביה הכחשה וכ"ש הכא, ולפי זה אחר שהוכחש על ידי פריסת השמלה אין כאן איסור חד"א כלל וזה ברור: ענף ב:

[ח] עוד כתב כתר"ה בשם גדול אחד להשיג על דברי הגרע"א לקמן (דף י"ב) עלה דמתניתין דמשארסתני נאנסתי דנאמנת לדידן דקמ"ל כר"ג דאשת כהן שאמרה כן אין לה כתובה, דהא לפי טענתה שתחתיו נאנסה הכשילתו בביאת איסור ואבדה כתובה כמו במשמשתו נדה יעו"ש, וכתב דעיקר טעמא דעוברת ע"ד ומשמשתו נדה מפסדת כתובתה אינו מצד עבירה שעברה קנסוה רבנן, אלא מכיון דא"א שתהיה עוד תחת בעלה באופן זה ומחויב לגרשה וכל שהיא גמרה לחייב הבעל שיגרשנה אינו מחויב ליתן לה כתובתה דאין זה מתנאי כתובה וכמ"ש הרמב"ם כיו"ב (פכ"ד מאישות הל"ו) דאשה שזנתה תחת בעלה אין לה כתובה שהרי מעשיה הרעים גרמו לה להאסר על בעלה יעו"ש, ואם כן כ"ז שייך באשה דעלמא שע"י שהכשילתו בביאת איסור מחויב לגרשה, אבל באשת כהן שנאנסה דבלא"ה אסורה עליו ונמצא דעי"ז שהכשילתו אח"כ בביאת איסור אינה גורמת כלל להפקיע עצמה מתחתיו, ובכה"ג אינה מפסדת כתובה כלל מצד העבירה לבד עכ"ד: ובמחכ"ת נעלם ממנו סוגיא ערוכה בסוטה (דף כ"ה ע"א) עלה דאיבעיא לן התם עוברת ע"ד צריכה התראה להפסידה כתובתה או לא, ופשיט ממתניתין אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל לא שותות ולא נוטלות כתובה, מישתא הוא דלא שתיין הא קנויי מקני להו למאי אי לאוסרה עליו הא אסירא וקיימא אלא לאו להפסידה כתובתה יעו"ש, אלמא דאפילו בהני נשים דאסורות בלא"ה ובעמוד והוצא קיימי אפ"ה כל שעברה ע"ד הפסידה כתובתה, וה"ט כיון דגם ע"י מעשיה הרעים מחויב לגרשה מפסדת כתובתה ודמיא לאשת כהן שזינתה ברצון אע"פ דגם באונס היתה מפסדת ואפ"ה כל שנאנסה והיא נתרצית בשעת ביאה בודאי הפסידה כתובתה, אע"פ שבלא רצונה היתה נאסרת על בעלה דמ"מ גם מצד מעשיה נאסרה, וה"נ בעוברת ע"ד ומשמשתו נדה מפסדת ע"י מעשיה אע"ג דבלא"ה בעמוד והוצא קיימא, ועוד שהרי הרמב"ם (שם הלט"ז) כתב דעוברת ע"ד ומשמשתו נדה אם רצה לקיימה מקיימה, ואפ"ה אין להם כתובה שלא תקנו חכמים כתובה אלא לבנות ישראל הכשרות שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אבל אלו הפרוצות תהא קלה בעיניו להוציאה יעו"ש, ואם כן אינו מטעם שמחויב להוציאה כלל וצדקו דברי הגרע"א:

[ט] איברא אי קשיא הא קשיא על דברי הגרע"א ממ"ש התוס' בסוגיין ד"ה אי למיתב לה כתובה וז"ל, וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוה ס"ס ספק אם הוא בקי בפ"פ אם לאו ואת"ל פ"פ הוה ספק באונס ספק ברצון דאפילו אשת כהן באונס לא מפסדה כתובתה עכ"ל, ולדברי הגרע"א אפילו באונס נמי מפסידה כתובתה כיון שנשאת והכשילתו בביאת איסור הו"ל כמו משמשתו נדה ואבדה כתובתה, ועכצ"ל דאין כאן משמשתו נדה כלל דבשלמא התם הרי אפשר לה שתאמר נדה אני ומהימנא מטעם ע"א מקרא דוספרה לה, או כמ"ש הש"ש ש"ו פי"ט) דנאמנת מטעם שויה אנפשה חד"א יעו"ש, אבל כאן אפילו אם תאמר לבעלה טמאה אני לך נמי לא מהימנא וכמבואר במתני' דנדרים (ד"צ) האומרת טמאה אני לך תשב תחתיו ולא מהימנא דשמא עיניה נתנה באחר, ואם כן לא הכשילתו כלום מאחר דבין כך ובין כך לא היה הבעל מגרשה ונמצא דלא הכשילתו כלום כיון דמדינא מותרת לו ולא מהימנא ומה היה לה לעשות, ואף דהתוספות בנדרים (שם) כתבו בשם י"מ דאם הבעל מאמינה מחויב לגרשה מ"מ למסקנת דבריהם נראה דאסור להאמינה ואדרבה עבר בחרם ר"ג יעו"ש ואם כן דברי הגרע"א תמוהים:

אמנם יש ליישב קצת דברי הגרע"א דלפי המבואר מדברי הר"ן בנדרים (שם) נראה דהך דינא אם אומרת טמאה אני לך שייך להאמינה מדין חד"א תליא בפלוגתא, דיש סוברים דאפילו במקום דמשעבדא לבעל נמי שייך חד"א וטעמא דלא מהימנא בטמאה אני לך משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה יעו"ש. ומעתה י"ל דלפי"ז נהי דאם אמרה האשה טמאה אני לך היתה מותרת מ"מ בלא אמרה חשיבא הכשילתו בביאת איסור, דבאמרה טמאה אף דיושבת תחתיו הוא בהיתרא מטעם אפקעינהו, משא"כ בלא אמרה כלום ונישאת דלא אפקעינהו בכה"ג נמצא דזהו גופיה הכשילתו במה שלא אמרה טמאה, ולפי"ז י"ל דהתוס' ס"ל כאן דלא אפקעינהו לקדושין משו"ה אין כאן עוברת ע"ד כלל כיון דבלא"ה לא תאומן בטענתה, והגרע"א כתב דבריו לפי תירוצו של הר"ן והתוס' בנדרים שם:

ובאופן אחר יש ליישב לפי מה שהעלה הש"ש (ש"ו פ"ט) בדעת התוס' ביבמות (דף קי"ח ע"ב) ד"ה א"ל תנינא דבארוסה ל"ש טעמא דמשעבדא לארוס ומהימנא להפקיע שעבודו ע"י חד"א, ממה שהקשו התוס' שם דלמא לא מתייבת משום חד"א אע"ג דמשעבדא ליבם וע"כ דיבמה הו"ל כארוסה יעו"ש, ועפי"ז שפיר כתב הגרע"א דבטוענת משארסתני נאנסתי הו"ל מכשילתו בביאת איסור דהא בידה לומר נטמאתי קודם נשואין ואז מהימנא מדין חד"א דעדיין לא משעבדא, אבל התוס' שהקשו כאן דלמא תחתיו באונס כוונתם דלמא זנתה לאחר נשואין באונס דאז תו לא מפסדה כתובה מטעם הכשילתו בביאת איסור דתו לא תאומן בטענתה, וכ"ש לפמ"ש ההפלאה בפ"ק דמכלתין דעיקר תקנה דנשאת ברביעי הוא מטעם דשמא תזנה לאחר החופה יעו"ש:

[י] איברא דמדברי התוס' בנדרים (שם) נראה דס"ל דשייך חד"א אפילו בנשואה דמשעבדא ממש, ונראה דזהו נמי דעת התוס' ביבמות (שם), ולא כמ"ש הש"ש הנ"ל מטעם דדמי לארוסה אלא אפילו בנשואה נמי מהימנא מדין חד"א, ועיקר טעמא דאומרת טמאה אני לא מהימנא הוא מטעם אפקעינהו לקדושין כמ"ש התוס' בנדרים, ואם כן עדיין צריך תלמוד דאמאי ס"ל להתוס' דיש לה כתובה אם זינתה באונס דהא הכשילתו בביאת איסור במה שלא אמרה טמאה אני לך והיתה מותר מטעם אפקעינהו ועכשיו אסורה: ונראה דלפי מה דמסקינן בסוטה (דף כ"ה) דעוברת ע"ד צריכה התראה להפסידה כתובתה, אם כן אינה מפסדת כתובתה בשביל שהכשילתו בביאת איסור כיון דלא התרו בה, ומה שכתב הגרע"א בפשיטות דהפסידה כתובתה באשת כהן הטוענת משארסתני נאנסתי ע"כ דבריו סובבים רק לשיטת רש"י בסוטה והובא בב"ש אהע"ז (סימן קט"ו ס"ק י"ח) דדוקא עוברת ע"ד יהודית לא בעי התראה ולא עוברת ע"ד משה יעו"ש, ועיין בתשובת רע"א (סימן קי"ד):

ועדיין יש להעיר על דברי התוס' לפי המבואר לקמן (דף ק"א ע"ב) דכל חייבי לאוין שלא הכיר בהן אין להם כתובה, ואם כן אשת כהן באונס מפסדת כתובתה דהא לא הכיר בה בשעת נשואין, ולפמ"ש לעיל דכוונת התוס' לזנות דאחר החופה א"ש, ונראה דלפמ"ש התוס' לקמן (דף מ"ד ע"א) ד"ה והלכתא דארוסה יש לה כתובה ואם כן כל שנעשית ח"ל אחר אירוסין תו לא פקע חיוב כתובה אלא דוקא שהיתה ח"ל בשעת אירוסין וכיון שלא הכיר בה לא נתחייב כתובה וזה פשוט:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה