אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן יז

סימן טז

במנין אבילות יום ראשון:

[א] גרסינן בכתובות (דף ד') הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח וכו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות, ובחידושי הרמב"ן כתב וז"ל, מכניסין את המת לחדר ואת הכלה לחופה פירש"י וקוברין את המת מיד וכיון דחלה עליה חתונה הויא ליה לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא עליה, ותימא לי אם אותו יום הקבורה יום שמת בו הו"ל יום מיתה וקבורה דהוא מ"ע מן התורה וכך הסכימו הגאונים, וכיון שכן איך אתי שמחת ימי המשתה דרבנן ודחי ליה, ואפשר שאין קוברין אלא למחרתו, וא"ת איכא הלנת המת דהוא עשה ול"ת, קיי"ל הלכה מלינו לכבודו להביא ארון ותכריכין ומקוננות שמותר וקשה הדבר לאומרו שאם מת בתוך ימי משתה שילינו אותו למחר אלא כפירש"י ז"ל עיקר, וב"ד מתנין לסקור דבר מה"ת בשוא"ת עכ"ל, והר"ן ז"ל אחר שהביא הך תירוצא בתרא מסיק וז"ל ולפי זה אינו ראוי להתעסק בדברים של שמחה כל אותו היום אלא שאינו חייב לעשות מעשה של אבלות והיינו שב ואל תעשה עכ"ל ועיין ברא"ש (סימן ה'):

והרמב"ם ז"ל (בפי"א מאבל הל"ח) כתב כלשון הברייתא ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבלות ולא חילק, ומשמע דנוהג בדברים של שמחה גם כן דהו"ל קום ועשה, וגם משמע מדבריו דקוברין המת מיד כפירש"י מדלא הצריך להמתין למחרתו, ואם כן תיקשי לפמ"ש הרמב"ם (רפ"א מאבל) דאבלות ביום ראשון שהוא יום מיתה וקבורה הוי מדאורייתא, אם כן איך אתי שמחת ימי המשתה דרבנן ודחי אבלות דאורייתא, ולא מצאתי לנו"כ שיעמדו בזה, איברא דמצאתי להמנ"ח (מצוה רס"ד) שתפס בפשיטות דמ"ש הרמב"ם ונוהג שבעת ימי המשתה הוא רק בדברים שהם שוא"ת לבד ולא קו"ע, דהיינו להתעסק בדברים של שמחה וכמ"ש הר"ן והוא תמוה: ואף דלפמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מביאת מקדש הל"י) דיום המיתה וקבורה לא תפיס לילו מדאורייתא כמ"ד אנינות לילה דרבנן בזבחים (דף ק') יעו"ש, ואם כן כיון דכאן מסתמא מיירי דקוברין המת בלילה, שהרי כתב מקודם ובועל בעילת מצוה דמסתמא אינו ביום דישראל קדושים הן, וא"כ הו"ל אבלות לילה דאינו מה"ת, דהא הרמב"ם יליף אבלות מקרא דקדשים דכתיב ואכלתי חטאת היום, וכמו דהתם לא תפיס לילו מדאורייתא ה"ה הכא, ומשו"ה לא הוצרך להרמב"ם לפרש דקוברין אותו למחרתו דממילא הכי הוי, אמנם הא בורכא דמי לא עסקינן דגם המיתה היה בלילה ואם כן הדר הו"ל יום מיתה וקבורה מדאורייתא:

[ב] עוד קשיא לדעת הגאונים שהביא הרי"ף (ספ"ב דברכות) דכל שבעת ימי אבלות הוא מדאורייתא מדכתיב ויעש אבל לאביו שבעת ימים יעו"ש, ולדידהו עכצ"ל הא דאתו שבעת ימי המשתה דרבנן ודחו שבעת ימי אבלות דאורייתא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת, ואסור להתעסק בכל ימי המשתה בדברים של שמחה בקו"ע, ואם כן הא דנוהג דברים של צינעא בימי המשתה הוא מדאורייתא דהא הו"ל קו"ע, וא"כ תיקשי הא דקאמר הש"ס עלה דברייתא דתניא וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים, מסייעא ליה לר"י דאמר אע"פ שאין אבלות ברגל אבל דברים של צינעא נוהג, ומאי ראיה הוא דאפשר דברגל דלא חל אבלות מדאורייתא כלל כמבואר במו"ק (דף י"ד) דלא אתי אבלות דיחיד ודחי עשה דרבים, דיו"ט אינו נוהג אפילו מדרבנן בצינעא משא"כ כאן בשבעת ימי המשתה דמדאורייתא חל אבלות דהרגל דימי המשתה אינו דבר תורה, ואם כן ע"כ נוהג דברים של צינעא מצד הדין ולא מצד חומרא. ואין לומר דהגאונים יפרשו דברגל נוהג דברים של צינעא ביו"ט שני מיירי דאינו אלא מדרבנן, ודמי לשבעת ימי המשתה, ז"א דהא לדידהו ע"כ לאו דוקא דברים של צינעא נוהג ביו"ט שני אלא כל אבלות אפילו בפרהסיא, דלא אתי יו"ט שני דרבנן ודחי שבעת ימי אבלות דאורייתא, וכמו שפסקו הגאונים לשיטתם דיום ראשון מה"ת דהקובר מתו ביו"ט שני דנוהג אבלות, דלא אתי עשה דיו"ט שני דרבנן ודחי אבלות דיום ראשון מדאורייתא כמבואר באורך ברא"ש דברכות (פ"ב סימן ט"ו) יעו"ש, ועיין בתד"ה אבל דיש גריסין בשבת ולא ביו"ט, וכן הוא גי' הרמב"ם יעו"ש, אולם גם לגירסא זו לא יתיישב דמ"מ אין לדמות שבעת ימי המשתה דרבנן לשבת דאורייתא:

[ג] עוד הקשה הלח"מ לפמ"ש הרמב"ם (בפ"א מאבל) דאבלות יום מיתה וקבורה מה"ת מדכתיב ואכלתי חטאת היום, ויליף הרמב"ם דין אבלות מדין אנינות דקדשים וכל שאסור בקדשים נוהג אבלות, אם כן כיון שפסק הרמב"ם (בפ"ב מביאת מקדש) וכן (בפ"ג ממע"ש) דיום מיתה אסור בקדשים מה"ת אף קודם שנקבר המת, ולפ"ז נלמוד מכאן דגם לענין אבלות שנוהג ביום מיתה כ"ז שהוא אונן אע"פ שעדיין לא נקבר המת, ואם כן אמאי כתב הרמב"ם דבועל בעילת מצוה כ"ז שלא נקבר המת, והרשב"א בתשובה (סימן קנ"ה) הכריח מזה דיום מיתה בלא קבורה לאו דאורייתא, אבל לדעת הרמב"ם תיקשי, ואף אם נתרץ לקושיא זו כמו שתירץ הר"ן ז"ל דב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת וכמו שהאריך שם, אכתי קשה דרבינו כתב לקמן דאין האונן אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן דהיינו תה"מ ורחיצה וסיכה וכיו"ב, ומטעם זה רחץ דוד וסך קודם שנקבר הילד, ואמאי כיון דהאונן אסור בקדשים ולדעתו אבלות ואנינות אחד הוא אם כן היה ראוי שיהא אונן אסור בכל אותן הדברים שהאבל אסור בהן יעו"ש וקושיתו חזקה, הן אמת דעל מ"ש דאפשר לתרץ קושיא זו ע"פ דברי הר"ן דב"ד מתנין לעקור ד"ת בשוא"ת כבר תמה המנ"ח (מצוה רס"ד) דהא בועל בעילת מצוה הו"ל קו"ע יעו"ש:

שוב ראיתי בתורת האדם להרמב"ן פלפול עצום בענין זה, ובתוך דבריו כתב להקשות על שיטת הגאונים הסוברים דאבילות יום ראשון מה"ת דילפינן מאנינות וז"ל, ואני תמה האיך למדו הגאונים אבילות מדין אנינות, והלא זמנו של זה לא זמנו של זה, מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה וזהו עיקר אנינות ובאותו זמן אינו מתאבל לא מד"ת ולא מד"ס נקבר מתאבל, והאיך תלו הגאונים עצמם בזה שכתוב ואחריתה כיום מר ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם והאיך נלמוד זה מזה, אלא ש"מ שאין מרירות של ואחריתה כיום מר אלא בלב וכו' עכ"ל, והוא כעין קושית הלח"מ על דברי הרמב"ם הנ"ל, אבל מה שמתמיה אותי מש"כ שם הרמב"ן לתרץ קושיא זו שם וז"ל, י"ל דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבילות אסור ברחיצה וסיכה ק"ו מאכילת בשר ושתיית יין וכו' ויעו"ש שהאריך בזה. ותמה על עצמך שעיקר קושיתו לדברי הגאונים היה דמאחר דלמדין אבלות מאנינות דקדשים לנהוג אבילות ד"ת אף קודם שנקבר המת, ומה זה שתירץ דנוהג מקצת אבלות מדרבנן וצע"ג [ועיין תשו' רע"א שבסוף ספר דו"ח מה שפלפל בדברי הרמב"ן אלו]:

[ד] ולכן נראה לומר בישוב שיטת הרמב"ם בפשיטות דבעיקר הקושיא דאיך אתי שבעת ימי המשתה דרבנן ודחי אבלות יום ראשון דאורייתא, יסבור כתי' של הרמב"ן דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת, ואפ"ה לא הוצרך הרמב"ם לחלק בין דברים של שמחה דשוא"ת לקו"ע דבאמת מותר בכולם, משום דכל הדברים שהאבל אסור בהם כמו רחיצה וסיכה ודומיהן אין הכוונה דהם איסורי ל"ת כמו ל"ת דעלמא, אלא דעיקרן מצד שעי"ז הוא מבטל מצות אבילות וכל הני דאבל אסור בהן הם דברים של שמחה, וכשעוסק בהן הרי הוא מבטל מ"ע דאבלות ממילא נאסר בהם משום ביטול מצות אבילות, וכן נראה גם כן מדברי הרמב"ם בריש הלכות אבילות שלא מנה שם אלא מ"ע להתאבל על הקרובים לבד, וכל הי"א דברים שהאבל אסור בהן כמו רחיצה וסיכה ומלאכה וכיו"ב לא מנה לאיסור בפ"ע, וע"כ דהכל הוא רק מצד המצוה לבד, וכיו"ב מצאתי להרמב"ן בתה"א וז"ל, וכן נראה עוד שעיקר אבלות מה"ת אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותה"מ ותפלין שהן פאר ותכבוסת דשמחה הוא, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברי אבילות וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה וכו' עכ"ל, ומעתה נראה דכיון דעיקר האיסור דרחיצה וסיכה ומלאכה אינן מצד עצמותן, אלא מפני שעי"ז הוא מבטל מצות אבילות וע"ז יש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת, ר"ל שלא לקיים מ"ע, כמו דעקרו מצות שופר ולולב בשבת וה"נ עקרו מצות אבילות וממילא מותר להתעסק אפילו בדברים של שמחה בקו"ע, דהא אין האיסור במעשה של שמחה אלא במניעת מצות אבילות, ונראה שגם דעת הרמב"ן הוא כן ומשו"ה לא כ' הרמב"ן לחלק דאסור להתעסק בדברים של שמחה בקו"ע כמ"ש הר"ן, ועפי"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם, ואולי אפשר שזהו גם כוונת הלח"מ הנ"ל אע"פ שדבריו סתומים ביותר ומיושב קושית המנ"ח:

[ה] ומש"כ הר"ן דאסור לעסוק בדברים של שמחה בקו"ע ולא ניחא ליה לפרש דכל הדברים של שמחה אינם אלא שוא"ת, משום דקאי בשיטת התוס' ביבמות (דף צ' ע"ב) ד"ה כולהו נמי שוא"ת דס"ל דלפטור סדין בציצית הו"ל קו"ע, ואין כח ביד חכמים לזה כיון דבשעת לבישה הוא מבטל מ"ע דציצית בקו"ע, אי לאו דליכא עדיין חיובא אלא לאחר שכבר נתעטף יעו"ש ועיין בש"א (סימן ל"ב) מ"ש בזה: ומצאתי בחי' הריטב"א במו"ק (דף י"ד) בהא דאמרינן התם מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל וז"ל מיהא איכא למישמע דנדוי דאורייתא היא דאי לא היכי אתי נידוי דרבנן ודחי רגל דאורייתא בקום ועשה, דהא ודאי כיון שנוהג עניני נידוי ממש אין זה שב ואל תעשה ברגל כיון שהכתוב אומר ושמחת בחגיך כדאמרינן לעיל גבי אבילות וכו', אבל בתוספות כתבו בכאן דנידוי דרבנן הוא והחמירו לה רבנן לדחות הרגל כי ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת בשוא"ת והכא שב ואל תשמח הוא עכ"ל, ומבואר מזה פלוגתא דרבוותא היכא דעיקר האיסור אינו בעצמות המעשה של קו"ע אלא שעי"ז מבטל מ"ע אם יש כח לב"ד לעקור בכה"ג דבר מה"ת למ"ד דדוקא בשוא"ת לבד יש כח, ודעת הרמב"ם הוא כדעת התוס' דמה שהמנודה נוהג נידוי בקו"ע אינו אלא שוא"ת לגבי מ"ע דשמחת יו"ט, ודעת הר"ן הוא כדעת הריטב"א דכה"ג הו"ל קו"ע כיון דמבטל המ"ע ע"י מעשה, דעיקר החילוק בין קו"ע לשוא"ת הוא אם עושה מעשה בפועל או לא ולא לחלק בין עבירה לקיום מצוה:

וראיתי ברשב"א ר"ה (דף ט"ז) וז"ל, למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, הקשו בתוס' והא קסבר משום בל תוסיף, ומסתברא דל"ק כלל דלא אמרו התם דאיכא ב"ת אלא במה שהוא מוסיף מדעת עצמו כגון כהן שהוסיף ברכה משלו, וא"נ ישן בשמיני בסוכה במתכוין למצוה וכיו"ב, אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן ב"ת דכבר נאמר ע"פ התורה אשר יורוך, ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזה"ז מצוה של דבריהם ואוכלין וישנים בה למצוה, ואע"ג דבקיאינן השתא בקביעא דירחא וה"ה לבל תגרע לצורך כגון יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאע"ג דאמרה תורה תקעו גזרו שלא לתקוע וכ"ז לצורך, וה"נ לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע ומצוה לשמוע דברי חכמים מלא תסור כנ"ל עכ"ל, ואי נימא דכל דאיכא מעשה בפועל הו"ל קו"ע אע"פ שאין גופה עבירה, ולפ"ז ה"ה להיפך כל דליכא מעשה בפועל אע"פ שגופה עבירה הו"ל שוא"ת, אם כן לא מייתי הרשב"א שום ראיה ממה שהותר שלא לתקוע ביו"ט דר"ה שחל בשבת מצד איסור בל תגרע דהא הו"ל שוא"ת, כמו דלא הקשה הרשב"א מגוף מ"ע של מצות שופר, וע"כ דס"ל דלהרשב"א דגוף מצות שופר מה שעקרו אינו אלא ביטול מ"ע וזה הו"ל שוא"ת, משא"כ לאו דלא תגרע דהוא גוף עבירה עצמה אין כח ביד חכמים לעקור דאין זה מיקרי שוא"ת לעבור עבירה, ואין לומר דכיון דפטרו חכמים ממצות שופר ממילא בטיל ממנו לאו דלא תגרע, ז"א דודאי לא פטרו אותו מן המצוה דהא אם תוקע הרי מקיים מ"ע מה"ת [ועיין תוס' סוכה (דף ג' ע"א) ד"ה דאמר וכו' בסה"ד] אלא דעיקרו שלא יעבור בביטול המ"ע ויש כח לבטל ד"ת בשוא"ת במה שלא נתקיים המצוה, וע"ז שפיר הקשה הרשב"א דלאו דלא תגרע כיון שהוא גוף העבירה במה שמבטל המ"ע אם כן הו"ל קו"ע, וע"כ דכל שהוא מתק"ח ליכא לא תגרע משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, ונתבאר מזה דדעת הרשב"א דעיקר החילוק בין שוא"ת לקו"ע אינו בין מעשה בפועל או לא אלא בין בטול מצוה לעבירת הלאו, והוא כשיטת הרמב"ם והתוס' שבחי' הריטב"א הנ"ל:

[ו] ומעתה נראה לומר דמ"ש הרמב"ם דקודם שנקבר המת אין אסור בכל אחד מן הדברים שהאבל אסור בהן אינו מטעם שאין בו עיקר דין האבלות, דמאחר שלמדו אותו מאנינות אין חילוק בין קודם קבורה ובין לאחר קבורה, אלא דלפמ"ש דעיקרו של כל אלו הי"א דברים שנוהגין לאיסור באבלות הוא מצד קיום מצות אבלות, אם כן כמו שהאונן פטור מכל המצוות כ"ז שלא נקבר המת כמבואר רפ"ג דברכות, ה"ה דפטור מהך מ"ע דאבלות, וממילא אין עליו חיוב כלל לנהוג אבלות, ודוקא בקדשים ומע"ש שהאונן אסור בהן מצד הקדשים ולא מצד אבילות אלא דאונן לגבי קדשים חשיב כמו טמא וכיו"ב, וכן מתבאר מהסוגיא דזבחים (דף ט"ז) דיליף דאונן מחלל עבודה מק"ו דבט"מ שאוכל בקדשים ואפ"ה מחלל עבודה אונן שאינו אוכל לא כ"ש, ואי נימא דאונן שאסור בקדשים הוא מטעם שעוסק בדברים של שמחה ועי"ז מתבטל מ"ע דאבלות אין זה ק"ו כלל, וכיון דאונן שאסור בקדשים אינו כלל מצד ביטול אבלות ורק הא דילפינן מצות אבילות מאונן היינו מדגלי קרא ואכלתי חטאת היום, אלמא דיום ראשון מיקרי אונן ממילא ה"ה לענין מ"ע לטמאות לקרובים שנכלל בה גם מ"ע דאבלות כמבואר שם ברמב"ם (רפ"א דאבל), ועיין במנ"ח (מצוה רס"ד) באורך לא ילפינן רק ליום ראשון בלבד דאנינות ואבילות הכל אחד, ומאי דכתיב ויעש אבל שבעת ימים נתנה תורה ונתחדשה הלכה כמ"ש הרמב"ם (שם), ומשו"ה אונן אסור לאכול בקדשים אע"פ שפטור ממ"ע דאבלות, משא"כ לנהוג מ"ע דאבלות בודאי פטור כמו דפטור מכל מ"ע שבתורה: ואף דעיקר פטור דאונן הוא מצד עוסק במצות קבורה והעוסק במצוה פטור מן המצוה, וכבר כתבו התוס' בכמה דוכתי דדוקא במקום שא"א לקיים שניהם פטור, דאל"כ מי שיש לו תפלין בראשו וציצית בבגדו יפטור מכל המצות, מ"מ הר"ן בסוכה (דף כ"ו) העלה דאפילו אפשר לקיים שניהם פטור ודוקא עוסק במצוה אמרו, אבל מי שיש לו תפלין בראשו מקיים מצוה הוא ולא עוסק יעו"ש, וכבר כתב ה"ה (פ"ו מסוכה הל"ד) שגם דעת הרמב"ם הוא כן מדסתם דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה בכל ענין ואפילו בשאפשר לקיים שניהם יעו"ש, ומשו"ה כיון שאונן עוסק במצות קבורה פטור מכל מצות אבילות, ואף דמיד כשמת לו מת חלין עליו שתיהן ביחד, מ"מ כיון דע"כ צריך לעסוק במצות קבורה וגם כי המלין מתו עובר בל"ת ממילא מיפטר ממ"ע דאבלות, והא דבועל בעילת מצוה אע"ג דבאותה שעה פטרוהו חכמים ממצות קבורה, ואם כן הדר הו"ל אונן ד"ת לענין אבלות, ה"ט משום דכיון דעוסק במצות פ"ו מעיקרא לא חל עליו מצות קבורה ואבלות, ואף דהר"ן בסוכה (שם) מסיק דמ"מ אם אפשר לקיים שניהם בלא טורח יקיים שניהם, דמהיות טוב אל תקרא רע, ואם כן עדיין תיקשי האיך רחץ דוד קודם שנקבר המת, מ"מ כיון דאין זה איסור תורה, דמי להא דאמרינן (בספ"ב דברכות) גבי ר"ג שרחץ כשמתה אשתו משום דאנינות לילה דרבנן ובמקום איסטניס ל"ג רבנן וה"נ מלך לא גרע מיניה וזה נכון:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה