אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן טז

סימן טו

בענין חופה לפסולת:

לחכם אחד:

[א] מ"ש כתר"ה לעשות סמוכין לדברי הלח"מ (רפ"י מהלכות אישות) על מ"ש הרמב"ם שם דחופת נדה לא קנה, ותמה הר"ן רפ"ק דכתובות הא קיי"ל יש חופה לפסולות אע"פ דהתם נמי לא חזיא לביאה, וכתב הלח"מ דהכל הולך בתר כוונתו דאם כונסה לבא עליה מיד אחר אותה חופה אע"פ שהיא ביאה פסולה הרי קנאה, ומשום הכי אמרינן התם דיש חופה לפסולות כלומר כשנשא מחייבי לאוין ונכנסה לחופה כיון דדעתו לבא עליה תיכף אחרי החופה אע"פ שלא בא עליה קנאה דהא חזינן דנשאה, אבל כשנכנסה נדה אין דעתו לבא עליה אלא אחר שתטהר דודאי לאו דעתיה למיעבד איסורא, ומשו"ה לא קנאה עכ"ד, וע"ז הביא כתר"ה ראיה מדברי הרא"ש בתשובה והובא באעה"ז (סימן ס"א) בהג"ה אשה חולנית חולת מות אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה אינו חופה כלל מאחר שאינה ראויה לביאה יעו"ש, וביאר הט"ז שם דאע"ג דהרא"ש ס"ל דחופת נדה קונה מ"מ כאן בחולנית גרע טפי מנדה דהתם עכ"פ דעתו לבא עליה אחר שתטהר, ועיקר החופה היה בשביל זה, ומשום הכי קנאה, מה שאין כן כאן שלא היתה דעתו כי אם ליורשה ולא לביאה כי היא בסכנת מות, ומשו"ה מודה הרא"ש דאינו קונה אלמא דמה שאין בדעתו לבא עליה זהו מגרע הקנין, ואם כן י"ל דס"ל להרמב"ם דבעי שיהא בדעתו לבא עליה מיד כדברי הלח"מ, ומשום הכי מחלק הרמב"ם בין חופת נדה ובין חופה לפסולות עכ"ד:

[ב] הנה אף כי מצד הסברא נתנו הדברים להאמר, אבל כבר הביא השעה"מ (פ"י מאישות) בשם מוהר"ש גאון בספר משפטים ישרים להשיג על דברי הלח"מ מדברי הש"ס ביבמות (דף נ"ח) דר"ש מביא ראיה דיש חופה לפסולות מהא דלא שטיתי ארוסה, דע"כ מיירי דקינא לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה וש"מ יש חופה לפסולות יעו"ש, והתם כיון דרוצה להשקותה אם כן מסתמא אין דעתו לבא עליה עד אחר שיבדקו אותה המים ותתברר שהיא טהורה ודמי לנדה שמכוין לבא עליה לאחר שתיטהר, ואעפ"כ חזינן מכאן דלמ"ד יש חופה לפסולות מועיל אפילו בכה"ג וע"כ דליתא לחילוקו של הלח"מ:

הן אמת דהשעה"מ כתב (שם) ליישב דברי הלח"מ דאפשר לומר דבשעת החופה היה בדעתו לבא עליה מיד אלא שאח"כ חזר ורוצה להשקותה יעו"ש, אבל תירוצו אינו עולה יפה לפמ"ש התוס' ביבמות (דף צ"ה ע"א) ד"ה אילימא דאם אמר הבעל איני רוצה להשקותה שוב אינה שותה לעולם והוכיחו כן מהסוגיא דפ"ק דסוטה. וכן נראה מדברי הרמב"ם (רפ"ב דסוטה) יעו"ש. וא"כ אם נימא דבשעת חופה היה בדעתו לבא עליה מיד וע"כ צ"ל שגילה דעתו לפני העדים, דאל"כ הו"ל חופה בלא עדים כיון דמסתמא אין דעתו לבא מיד אלא לאחר השקאה, ונמצא דהו"ל כאומר איני רוצה להשקותה שהרי שוב לא יכול להשקותה דהו"ל אינו מנוקה מעון אם יבא עליה, ואם כן אמאי שותה אחר כך וע"כ דגם בשעת חופה לא היה בדעתו לבא עליה מיד אלא אחר שיתברר ע"י ההשקאה שהיא טהורה ואעפ"כ מועיל החופה למ"ד יש חופה לפסולות. ואין לומר דבשעת חופה לא ידע כלל מהסתירה וסבר שהיא מותרת דהיה בדעתו לבא עליה, ז"א דבכה"ג אפילו למאן דאמר יש חופה לפסולות נמי לא מהני דהא הו"ל חופה בטעות, וגדולה מזו כתב הריטב"א בשם ר' פרץ ז"ל בכתובות (דף נ"ו) דאם לא הודיעו לחתן שפירסה נדה וסבור שהיא טהורה אינו קונה כלל דהו"ל קנין בטעות ע"ש, וכ"ש הכא דכו"ע יודו דל"ש חופה, ומתבאר מכל זה דשפיר דחה בספר משפטים ישרים דברי הלח"מ שרצה לחדש דחופה לפסולות דמהני אינו אלא בשדעתו לבא עליה מיד, דהרי מדברי הש"ס מבואר דכל שדעתו לבא עליה אפילו לאחר זמן גם כן מהני, ודוקא בדינא דתשובת הרא"ש דלא היה בדעתו לבא עליה לעולם אין זה חשוב קנין חופה כלל. ועוד דבעיקר דברי הרא"ש כבר תמהו האחרונים יעו"ש בח"מ ובהגר"א וב"ש, ודעתם דאף בכה"ג חופה קונה וגם עדיף מחופת נדה יעוש"ה:

הבאנו דברי ריטב"א בשם רבינו פרץ ז"ל דהכונם ארוסתו לחופה ולא ידע שהיא נדה הוי נשואי טעות ועפ"ז העלינו דכ"ש כשלא ידע שהיא סוטה דהוי נשואי טעות, וצ"ל לפ"ז דהא דאמרינן (ס"פ אלמנה ניזונית) דאלמנה לכ"ג שלא הכיר בה אין לה כתובה וכ' הר"ן דגיטא מיהא בעי היינו מדבריהם וכיו"ב אמרינן בכתובות (דף ע"ג ע"ב) יעוש"ה, איברא דתיקשי לפ"ז מהא דאמרינן (שם דף מ"ה) שאני מוש"ר דחידוש הוא דאלו נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק ומוש"ר בסקילה ופירש"י דמוש"ר אחר שכנסה והעדים מעידים שזינתה קודם החופה בסקילה אע"ג דאישתני דינא דאלו זנאי השתא בחנק ע"ש ולדעת ר' פרץ ז"ל דהוי נשואי טעות לא אישתני דינא כלל דאלו זנאי השתא בסקילה כיון דהחופה היא בטעות והיא ארוסה, אלא דבל"ז כבר עמד ע"ז הגרע"א במהדו"ת (סימן ק"ו) להקשות מתרי טעמי חדא דהוי מק"ט כיון שהיא אסורה עליו ועוד דרבא דהוא מרא דשמעתא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ויעו"ש שנדחק בזה וראיתי בם' באר יצחק (חאהע"ז סי' ג') ובאור שמח (פ"י מאישות) שהאריכו בקושית הגרע"א ונדחקו לחלק בין שאר מק"ט ובין מק"ט מחמת איסור עפ"ד הר"ן (ס"פ אלמנה ניזונית) ע"ש, אכן כבר העיר בזה חכם אחד דזינתה תחתיו אין לך מום גדול מזה וגם הקושיא מכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה עדיין לא יתיישב וצ"ע, אמנם לדעת הרבינו פרץ י"ל דיסבור כמ"ש התום' בשם רשב"ם דמיירי במוצש"ר דזנאי השתא וכ"כ הרמב"ם (פ"ג מאי"ב), ונראה דבגוונא דידן דילא ידע שהיא אסורה עליו ודעתו לבא עליה מיד כמ"ש בפנים לדעת הרמב"ם לכו"ע לא הוי חופה שהרי ממ"נ אם לא תודיעהו ויבוא עליה באיסור הוי נשואי טעות ואם תודיעהו ולא יבא עליה שוב לא הוי יחוד הראוי לביאה ודוקא להסוברים דחופה היינו כניסה לביתו שייך לומר דל"ח טעות כדעת רש"י וסייעתו כיון דבין כך וכך אגידא ביה וצריך לפוטרה בגט:

השמטה :

[ג] ולכאורה היה נראה לחלק בין חופת נדה לחופת פסולות מטעם אחר לפמ"ש הריטב"א בפ"ק דקדושין (דף י') אחר שהביא דברי הרי"ף לתרץ דמה שאמרו בפ"ק דקדושין כל הבועל דעתו על גמ"ב מיירי בביאה בלא קידושין, ומ"ש ביבמות דאשה נקנית בהעראה מיירי אחר קידושין שנעשית נשואה בלא חופה, וז"ל הריטב"א ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קידושי כסף בלא חופה שתהא קונה, דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה, והכי מוכח ביבמות דביאה דבת קידושין בלא חופה זנות בעלמא היא, אלא דיש לומר דהתם בועל סתם אבל בועל לשם נשואין אחר קדושין הרי הוא עושה נישואין כן כתב הרמב"ם ז"ל עכ"ל, וכן מבואר בר"ן שם, והשעה"מ (שם) כ' לתמוה ע"ז דאם ביאה דאיסורא אינו קונה אמאי אמרינן קידושין תופסין בח"ל וסתמא קאמרינן אפילו בקדושי ביאה דאיסורא, ועוד דמבואר בפסחים (ע"ג) דיבמתו נדה בעל קנאה אע"ג דביאה דאיסורא היא, וכן מהא דפריך בקדושין (דף כ"ב) אלא מעתה ש"כ תקנה בביאה יעו"ש. איברא דקושיא האחרונה לק"מ דקושית הש"ס אינה אלא דש"כ תקנה בהגבהה שע"י ביאה והגבהה אינה באיסורא אבל הראשונות קשיא. וע"כ נראה לומר דדוקא בביאה דנשואין קשיא ליה להריטב"א והר"ן דכל באיסורא לא הויא נשואה משום דאינו מעשה נשואין אלא זנות בעלמא ואין זה קנין נשואין כלל, וכמו שדקדק הריטב"א בקושיתו, ומשו"ה לא קשיא מהא דקדושי ביאה מהני בחייבי לאוין וכן מביאת נדה דקונה ביבמה, דהתם הו"ל קנין באיסור ומשו"ה מהני, משא"כ מעשה נשואין הבא אחר אירוסין דעיקרו של קנין הוא מצד דהו"י מעשה אישות, ובאיסורא אינו אלא מעשה זנות וליכא מעשה קנין כלל, [איברא דדברי הר"ן שהקשה ממאמר באיסורא צע"ק לפ"ז יעו"ש]:

ומעתה נראה לומר דמ"ש הרמב"ם דחופת נדה לא מהני אינו מטעם שתפס הר"ן בדבריו משום דבעי חזיא לביאה אלא משום דבנדה אסור היחוד מדאורייתא כמו שאר עריות, וכמבואר ברמב"ם (פכ"ב מאיסורי ביאה הל"א) וז"ל אסור להתייחד עם ערוה מהעריות שדבר זה גורם לגלות ערוה וכו' וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתתייחד וכו' עכ"ל, ומסתימת לשונו משמע דוקא בחייבי כריתות שהם בכלל עריות אסור יחוד מה"ת, וכן נדה קודם שבעל נמי אסור מדאורייתא להתיחד עמה ורק אחר שבעל הותר כדיליף מקרא בסנהדרין (דף ל"ז ע"א), ואף שמדברי התוס' שם ד"ה התורה, וכן מדבריהם בפ"ק דסוטה (דף ז') ד"ה נדה, משמע דיחוד דנדה אינו מדאורייתא כלל, מ"מ מדברי הרמ"ה בחי' לסנהדרין (דף כ"א) בהא דיליף התם לאסור יחוד דעריות מקרא דכי יסיתך אחיך בן אמך, לומר לך בן מתיחד עם אמו ואינו מתייחד עם כל העריות שבתורה, שכתב הטעם משום דבן עם אמו לא מיגרי ביה יצר' משא"כ שאר עריות דעלמא משמע דזהו עיקרו של איסור יחוד, ומשו"ה ילפינן לאלו עריות דוקא דמיגרי בהו יצר דהיינו נדה קודם שבעל אבל לא אחר שבעל, ומיושב בזה קושית התוס' בסנהדרין שם שהקשו דמאחר דיחוד דנדה הוא מה"ת היכי אתי קרא דסוגה בשושנים דהוא מדברי קבלה להתיר, ולפמ"ש אינו אלא גילוי מלתא דנדה לאחר שבעל לא מיקרי יצר והו"ל דומיא דבן עם אמו, וזהו מה שדקדק הרמב"ם אסור להתייחד שדבר זה גורם לגלות ערוה וזהו עיקרו של איסור יחוד מה"ת, וכיון דאיסור יחוד בנדה הוא מה"ת משו"ה ס"ל להרמב"ם דחופת נדה לא מהני דכיון שהיחוד הוא עצמו מעשה הנשואין בעינן יחוד דהיתרא ולא יחוד דאיסורא דהו"ל רק זנות בעלמא, ואינו קונה בתורת נשואין, אבל חופה לפסולות דהתם דמיירי בח"ל דאין היחוד אסור מדאורייתא שאין חייבי לאוין בכלל עריות אלא בכלל יחוד דפנויה דב"ד של שם גזרו עליה, וקצת ראיה נראה דלשיטת הרמב"ם דפנוי בפנויה לוקה, אם כן למה הוצרכו ב"ד של שם לגזור הא הו"ל ח"ל דאסור ביחוד מדאורייתא ואף שיש לדחות, מ"מ י"ל כן מסתימת לשון הרמב"ם ועיין בפרישה אהע"ז (סימן כ"ד) שכתב דחייבי לאוין גם כן אסורין ביחוד מה"ת ונדחק בלשון הרמב"ם דנקט ערוה יעו"ש. ומעתה נראה דמשום הכי פסק הרמב"ם דיש חופה לפסולות דהתם היחוד מותר מה"ת כיון דאינו מח"כ, ואף דמ"מ מדרבנן אסור היחוד גם בח"ל ומדברי הריטב"א והר"ן הנ"ל מבואר דבאיסורא דרבנן גם כן בטל תורת נשואין מ"מ הרמב"ם חולק בזה וס"ל דדוקא איסור תורה חשיב זנות, אבל דרבנן אינו אלא פריצותא בעלמא, והא דבא על ארוסתו שלא לשם נשואין לא קנאה ה"ט משום דאין כוונתו לקנותה אלא לזנות בעלמא ונשואין בעי כוונה לקנות, ובדברי הר"ן צע"ק דמאחר דאיהו ס"ל דבביאה אפילו באיסורא דרבנן ל"ח נשואין כ"ש בנדה דהיחוד אסור מה"ת, ואפ"ה כתב הר"ן רפ"ק דכתובות דאפילו להסוברים דחופה היינו יחוד, מ"מ בדיעבד מהני חופת נדה כמו חופה לפסולות ואמאי עדיף יחוד דאיסורא מביאה דאיסורא, ויש לחלק:

[ד] ועפי"י יתיישב מה שהקשה עוד השעה"מ (שם) לשיטת הרמב"ם מדברי הירושלמי הובא בתוס' פ"ק דיומא (דף י"ג ע"ב) ד"ה לחדא דמתקינין לכה"ג אשה אחרת שאם תמות הראשונה מקדש השניה ביוה"כ, ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת, ומשני אין שבות במקדש יעו"ש, וע"כ גם החופה תהיה ביוה"כ דכל כמה שלא כניס לה לאו ביתו היא, וכמבואר בש"ס דילן (שם) ויוהכ"פ אסור בביאה מדאורייתא לדעת הרמב"ם דכל חמשת עינויין ד"ת, ואם כן הו"ל יחוד שאינו ראוי לביאה ואפ"ה מועיל החופה אלמא דלא בעי יחוד דחזיא לביאה יעו"ש:

ולפמ"ש א"ש דגם הרמב"ם מודה דחופה דלא חזיא לביאה מהני כמו בחופה לפסולות, אלא דוקא ביחוד דנדה דהיחוד בעצמו אסור מדאורייתא ויחוד דיוהכ"פ כיון דאינו איסורא לא גרע מחופה דחייבי לאוין דמהני:

[ה] והנה כתר"ה רצה ליישב הקושיא מהירושלמי לפמ"ש הרשב"א בפ"ק דקידושין (דף י') עלה דאמרינן התם דאי תחלת ביאה קונה מותר לכ"ג לקדש בביאה, והקשה דהא ביאה אירוסין עושה וקיי"ל ביבמות דבתר נשואין אזלינן, ואם כן אסור לכונסה דהו"ל בעולת עצמו, ותירץ דמיירי בשכנסה לחופה בלא קידושין ואחר כך קדשה בביאה ובכה"ג נעשית נשואה מיד בתחלת ביאה, וכן כתב הריטב"א שם והר"ן בכתובות (דף ע"ג) יעו"ש, ולפ"ז אפשר לכ"ג לעשות החופה מעיוה"כ וביום הכפורים יקדשנה ובכה"ג נעשית נשואה ע"י הקידושין שאח"כ, ואין חילוק בין מקדשה אחר כך בכסף או בביאה ועיין במ"ל (רפ"י מאישות) ובתוס' יבמות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה משתגדיל עכ"ד: אבל דברים אלו לא נתנו להאמר כלל, דע"כ לא ס"ל להראשונים הנ"ל דחופה ואח"כ קידושין ג"כ מהני אלא דכיון דהכניסה מקודם לביתו ואחר כך כשקידשה לא בטלה הכניסה נמצא דבשעת קידושין איכא גם כן החופה בפועל ומשו"ה נעשית ארוסה ונשואה בב"א, וכן מתבאר מלשון הר"ן בהמדיר וז"ל ואפשר לומר דכי אמרינן ביאה אירוסין עושה ה"מ בבית חמיו אבל כל שהביאה בביתו וכנסה ובעלה הרי הקדושין והנשואין באין כאחד עכ"ל, וא"כ לדעת הרמב"ם לא משכחת לה להאי דינא כלל, דהא היחוד של עיוהכ"פ לא מעלה ולא מוריד כלל כיון דבטיל כבר ועדיין צריך יחוד חדש ביוהכ"פ ואם כן הדר הו"ל חופה שאינה ראויה לביאה:

[ו] איברא דעדיין לא יתיישב מה שהקשה הר"ן בפ"ק דכתובות לדעת הראשונים דס"ל דחופה היינו יחוד מהא דמבואר לקמן (דף י"ב) דאלמנה מן הנשואין אין לה כתובה אלא מנה אע"פ שיש עדים שלא נסתרה אלמא דחופה לאו היינו יחוד יעו"ש, והנה הח"מ באהע"ז (סי' נ"ה סק"ו) כתב ליישב קושיא זו ודבריו סתומים והבית מאיר באהע"ז (סימן נ"ה) כתב לפרש דברי הח"מ דמה שכתב (שם) דכו"ע מודו דחופה היינו כניסה לביתו, שהר"ן הביא ראיה לדין זה מן הגמרא דאלמנה מן הנשואין אע"פ שלא נסתרה כתובתה מנה עכ"ל, כוונתו דאפילו הרמב"ם לא הצריך יחוד ממש אלא כל שמיחדים במקום צנוע ואפילו עם השושבינים סגי, וכעין שכתב הב"י (בסימן ס"א שם) בשם העיטור והשיג על הב"ש דס"ל (שם סק"ד) וגם (בסימן ס"א שם) דבעי יחוד ממש וגם זמן הראוי לביאה, מהא דמוקי ביבמות דלא שטיתי ארוסה מיירי בקינא לה ונסתרה ונכנסה לחופה ולא נבעלה, והאיך אפשר להשקות ע"י חופה זו דודאי בחזקת בעולה היא כמבואר (בסימן ז' סעיף י"ב) יעו"ש, ואטו נשואה דעלמא יעו"ש. אמנם יש ליישב דברי הב"ש דמה אמרו בש"ס ונכנסה לחופה ולא נבעלה היינו שיש עדים שראו אותם והם לא ראו העדים דבכה"ג הו"ל יחוד ממש, ובכה"ג נמי א"ש הא דמקשה הש"ס לקמן (דף מ"ח) ואימא לזנות בית אביה פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה והיכי משכחת לה אם חופה היינו יחוד ממש במקום ובזמן ולפמ"ש א"ש:

ואפשר להביא ראיה קצת לדעת הב"ש דלפמ"ש הרי"ף לתרץ דהא דילפינן מקרא דיבמות דאשה לבעלה נקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קידושין לעשותה נשואה ול"ל קרא כל עיקר, תיפוק ליה דהויא נשואה מטעם חופה דהיינו יחוד הראוי לביאה וע"כ דמיירי שלא שהה רק כדי העראה או שהערה בפני עדים, ועיין רמב"ם (פ"א מאיסורי ביאה הלי"ט) דמטעם יחוד אינו מועיל בכה"ג וכדעת הב"ש. אכן יש לדחות דמיירי בנדה דאינו מועיל מתורת יחוד או בבית אביה וחופת יחוד אינו מועיל בבית אביה כמ"ש בסמוך מדברי הרמב"ם, ועוד יש לדחות בכמה גווני ועכ"פ קושית הר"ן צריכה לפנים לדעת הב"ש:

[ז] ולכן נראה לומר בישוב דברי הרמב"ם בהקדם לשונו (רפ"י מהלכות אישות) הארוסה אסורה לבעלה מד"ס כ"ז שהיא בבית אביה והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו, מ"מ ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכ"מ, והבא על ארוסתו לשם נשואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא אשתו לכ"ד, כיון שנכנסה הארוסה לחופה הר"ז מותרת לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכ"ד, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתיחד לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין עכ"ל, והנה ממ"ש דלא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה משמע דלמקצת פועל הנשואין אלא דלא גמרו וצריך טעם ובירור לאיזה מקצת מועיל הנשואין, כיון דחופת נדה אינו מועיל מטעם דלא חזיא לביאה אם כן אין זה חופה כלל, הן אמת דהשו"ע (שם סי' ס"א) בהעתיקו לשון הרמב"ם השמיט וכתב אלא הרי היא כארוסה לכל דבר יעו"ש:

ונראה מדברי הרמב"ם דאע"ג דיחוד הוא עיקר החופה מ"מ אינו מועיל אלא לאחר שיכניסה לביתו, אבל בבית אביה ל"מ יחוד כלל, וכן מבואר בלח"מ (שם הל"ז) יעו"ש, וכיון דמבואר בכתובות (דף מ"ח) דמסר האב או שלוחיו לרשות הבעל לנשואין הרי היא ברשות הבעל יעו"ש, אם כן אמאי כתב הרמב"ם דחופת נדה ל"מ משום דאינה ראויה לביאה דמ"מ כיון דכבר נכנסה לרשות הבעל ונתיחד עמה ואין עוד האב או שלוחיו עמה, אם כן תיעשה נשואה מתורת מסירה לרשותו, ובשלמא לדעת הח"מ (סימן ס"א סק"ב) דס"ל בפשיטות דמסר לא עדיף מחופה גופה, וכמו דחופת נדה ל"מ ה"ה מסירה א"ש, אבל לדעת הב"ש (סימן נ"ז סק"א) שכתב דמסירה עדיף מחופה ואפילו באלמנה דלא מהני חופה מ"מ מסירה מהני יעו"ש. והטעם משום דמ"מ המסירה היא לשם נשואין ע"י ביאה דמהני באלמנה, אם כן ה"ה הכא בנדה דמועיל מסירה, ואף דלדעת השואל שבתשובת הרא"ש (כלל י"ד) אין חילוק בין מסירה לחופה ממש בנדה, מ"מ הרא"ש בעצמו לא ס"ל כן וכמ"ש הב"ש, וכ"ש בנדה דעדיפא מאלמנה דאפשר בחופה לאחר שתיטהר, ואף שיצטרך להמתין מ"מ במסירה לעולם צריך להמתין עד שתכנס לרשותו, אלמא דא"צ ראוי לביאה בשעת מסירה ועכ"פ תיקשי לדעת הב"ש יועיל חופת נדה מדין מסירה:

וצ"ל דלפמ"ש הרמב"ם דמסירה אינה קונה לכל דבר כמו חופה דהוא פלוגתא דאמוראי בכתובות (שם), והרמב"ם פסק דמסירה לא מהני לכל דבר וכמו שיתבאר בסמוך, אם כן שפיר כתב הרמב"ם דאם היתה נדה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין, ר"ל דמתורת ארוסה יצתה ע"י חופה זו דלא גרע ממסירה אבל עדיין לא גמרו הנשואין שאין חופה זו קונה יותר ממסירה, ולכמה דברים הרי היא כארוסה ר"ל דהיינו לכל הדברים דדינה כארוסה במסירה, והיינו לענין דאינו מטמא לה ואינו מיפר נדריה ואינו זוכה במציאתה וכמ"ש רש"י והר"ן בכתובות (שם) וכן ס"ל להרמב"ם וכמ"ש הב"ש (בסי' נ"ז) יעו"ש, ועיין רמב"ם (פי"א מנדרים הלכ"ב) שכתב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר שהרי יצאת מרשותו ולא הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר בקודמין כמ"ש עכ"ל. וכתב הלח"מ שם דכוונת הרמב"ם עפ"י דרכו של הטור דאפילו נדרים שנדרה אחר מסירה אינו יכול להפר, ומה שהוצרך הרמב"ם לטעם דאין הבעל מפר בקודמין היינו אפילו אחר שתכנס לחופה, וכן כתב הבית מאיר (סימן נ"ז) יעו"ש, ולפי זה נמצא דמרשות האב יצאת לגמרי ע"י מסירה אבל לרשות הבעל עדיין לא נכנסה, ומשום הכי אינו מפר נדריה ולא מטמא לה, והא דיורש אותה היינו כמו שפירש"י דאחולי אחלה לגבי בעל או מטעם דירושת הבעל דרבנן, ועפ"ז א"ש לשון הרמב"ם שדקדק לומר דלא גמרו הנשואין אבל לא דהויא ארוסה לכל דבר ועיין במ"מ שם:

[ח] ומעתה יתיישבו היטב דברי הרמב"ם דמה שפסק דיש חופה לפסולות אינו לענין שיהא להו דין נשואה לכל דבר דבלא"ה אינו מטמא לה דאינו מטמא לאשתו פסולה, וכן י"ל דגם לענין הפרת נדרים ל"ח נשואה אלא דאעפ"כ לא גרע ממסר, ומשו"ה פסק הרמב"ם (בפכ"ב מהלכות אישות הל"ד) הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו יירשנה עכ"ל, והיינו מטעם דהך חופה דח"ל לא גריעה ממסירה לרשותו, וזהו שכתב הרמב"ם שם הך דינא בתר דינא דמסר האב לשלוחי הבעל לענין ירושה, ומה שפסק הרמב"ם (בפ"ז מהלכות תרומות) דחופה פסולה חשיבה חופה גם כן יתיישב לפי"ז ועיין בלח"מ (פ"י מאישות הל"ב), ואף דאין חופה לפסולות לעשות נשואה אם כן גם המסירה לא יועיל דאינה מסירה לשם נשואין, נראה לפמ"ש הרמב"ן ביבמות (דף נ"ז) דלמ"ד אין חופה לפסולות אינו אלא בחופה אבל בביאה לכו"ע הויא נשואה, דאם לא תימא הכי אלא דנשואין בפסולות ליכא כלל א"כ ל"ל קרא דאין מטמא לאשתו פסולה ויעו"ש בריטב"א. ומשו"ה כל שהכניסה לחופה הויא מסירה לשם נשואין דודאי כוונתו היה לביאה וכמש"ל בשם הלח"מ, ועפי"ז מיושב נמי הא דאלמנה מן הנשואין שלא נסתרה כתובתה מנה, אע"פ שלדעת הרמב"ם אינה נשואה גמורה מ"מ כיון דמתורת ארוסה כבר יצתה אלא שלא גמרו הנשואין שוב אין לה תורת ארוסה לענין כתובה:

[ט] ודע דלפמ"ש לעיל בשם הב"ש דגם באלמנה אע"פ שאין לה חופה מ"מ מועיל אצלה דין מסירה לנשואין, יתיישב מה שהקשה הגרע"א בכתובות (דף מ"ה) עלה דאמרינן התם דמוש"ר חידוש הוא דאלו נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא בחנק ואלו מוש"ר בסקילה, ותמה הגרע"א להסוברים דבבעולה ליכא חופה ואין גומר בה אלא ביאה כיון שזינתה תחתיו והיא בעולה לא מהני בה החופה, ואם כן עדיין היא ארוסה ממש ואין כאן אישתני דינא יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דמ"מ החופה לא גרעה ממסירה ואם כן שוב אינה בסקילה וכדיליף התם מקרא דלזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל יעו"ש. ומדגלי קרא במוש"ר דהיא בסקילה אלמא דלא אמרינן אישתני דינא ופשוט: ועיין בדו"ח להגרע"א ביבמות (דף נ"ח) שתמה על הא דמוקי שם דלא שטיתי ארוסה מיירי בקינא לה ואסתתר ונכנסה לחופה, והא להסוברים דבבעולה ליכא חופה אם כן עדיין היא ארוסה כיון דזנתה וא"כ לא הועילה החופה. ומתוך מו"מ שהיה לי בזה עם חכם אחד יצא ליישב דעיקר דינא דבעי תחת אישך אינו אלא באופן שהיא טהורה וגלי קרא דיש לו זכות להשקותה ולברר ע"י המים, אבל באופן שהיא טמאה אין צריך לכל התנאים, אבל מסוטה שנסתרה שפיר מייתי דיש חופה לפסולות דכיון דעשה בה הכתוב ספק כודאי, ואפילו הבעל יודע בעצמו שלא זינתה עובר בעשה כמ"ש התוס' בסוטה (דף כ"ח) ד"ה מה ת"ל, ואפ"ה מקרי תחת אישך אלמא דגם בפסולות מועיל חופה, ועפי"ז יתיישב נמי מה שמקשים בהא דמסקינן בסוטה (דף י"ח) דמגלגלין בהשקאה על נשואי אחיו והא אם זינתה תחת אחיו אינה אשתו כלל דסוטה אינה מתייבמת כמבואר ביבמות (דף י"א) ואיך משקה אותה באופן זה ועיין רמב"ם (פ"ד מסוטה) ולפי"ז א"ש: [י] ואגב אורחא ארשום בזה מה שיש להעיר בהאי ענינא לפמ"ש התוס' ביבמות (דף נ"ח) ד"ה דהני תנאי, דאפילו למ"ד אין חופה לפסולות מ"מ לא גרע מהגעת הזמן לענין מזונות וכ"כ הריטב"א שם יעו"ש, והנה לפ"ז הוא הדין להסוברים דבאלמנה לא מהני חופה כ"ש דעכ"פ הגעת הזמן חשיבה האי חופה, וק"ו הוא דאם בפסולות דבעמוד והוצא קאי אמרינן דחשיב כהגיע הזמן כ"ש הכא דהיתירא הוא, ועיין בחי' הרמב"ן שם, והנה הריטב"א בכתובות (דף נ"ז) עלה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו כתב וז"ל, פי' שאוכלת וחייב במזונותיה וה"ה במזונות ופרנסה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ומעשה ידיה עכ"ל, ולפ"ז באלמנה שנכנסה לחופה אע"פ דאין החופה קונה מ"מ כיון דהוי הגעת הזמן חייב במזונותיה וזוכה במציאתה ומעשה ידיה לדעת הריטב"א:

ולפי"ז יש להקשות לפמ"ש הרא"ש בפרקין (סימן ג') בשם הירושלמי וז"ל, אמר רב מתניא הדא אמרה אלין דנסין ארמלין בע"ש צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת, לפי שאלמנה אין לה חופה ובעת יחודו של ביאה הוא זוכה במציאתה ובמע"י הלכך צריך להתייחד עמה בע"ש מבעו"י, הלכך אין להכניס בתולה לחופה בשבת דע"י החופה הוא זוכה במציאתה ובמע"י והוה כקונה קנין בשבת עכ"ל, ולפי דברי הריטב"א הנ"ל כיון דהחופה היה בע"ש ונהי דלא קנאה כיון דאלמנה היא מ"מ הרי זכה כבר במציאתה ובמע"י מאחר שכבר נתחייב במזונותיה ע"י החופה דהויא כהגעת הזמן, ונמצא דתו אין כאן קנין בשבת דהרי לענין זה כבר זכה בה מבעוד יום, ואפשר דהריטב"א יפרש כמ"ש התוס' ביומא (דף י"ג) ד"ה לחדא משום דקונה אותה לירושה ולטמא לה ולהפר נדריה יעו"ש:

אמנם נראה בפשיטות לפמ"ש במק"א דהך חיוב מזונות של הגעת הזמן והך חיוב מזונות שמחויב הבעל לאחר הנשואין הם שני חיובים נפרדים, דבשעת נשואין הוא מתחייב מדין בעל לאשתו משא"כ חיוב דהגעת הזמן עדיין אינו מחויב מדין בעל אלא מצד שמאגד אותה והיא מעוכבת מחמתו להנשא, ומשו"ה מסיק בריש פרקין דחלה דאינו מעלה לה מזונות דאונס רחמנא פטריה, ואלו היה החיוב מדין בעל לאשתו ל"ש בזה טעמא דאונס כלל, וע"כ דעיקר החיוב מצד שמעכב אותה מלהנשא, ונמצא לפ"ז דהך חיוב שיש עליו מכח מאגד פקע בשעה שנושא אותה דתו אינו מאגד אותה, ומתחייב ע"י הנשואין מדין בעל לאשתו, ואם כן שפיר קאמר בירושלמי דהו"ל קונה קנין בשבת והיינו שקונה אותה למציאתה ולמע"י ע"י קנין נשואין שמעתה, דזכות שהיה לה מכבר ע"י הגעת הזמן פקע בשעת נשואין וזה נכון:

[וכעין זה יש ליישב מה שמקשים לשיטת הגאונים שפסקו כדברי הירוש' דהמגרש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה, והובא ברי"ף פ"ק דב"מ יעו"ש ממה שהקשו התוס' בב"מ (דף י"ז ע"ב) בד"ה הוציאה דמאי קאמר מתוך שיכול לומר לא גירשתיך יכול לומר גירשתיך ונתתי לך כתובתך דאם יאמר לא גירשתיך יתחייב במזונות, ותירצו דטענו חטים והודה בשעורין פטור ולשיטתם עדיין יתחייב במזונות אף לפי טענתה, ולפמ"ש נראה פשוט דחיוב המזונות לאחר גירושין אינו מדין בעל לאשתו אלא הוא חיוב חדש כדי לייפות כח האשה שתקנו לה חכמים כדי שיפרע לה כל הכתובה בב"א כמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ (סימן ל"ד), ואם כן עדיין הו"ל טענו בחטין והודה בשעורין:

וזה רבות בשנים במו"מ של הלכה עם הגאון האמתי ר' מאיר שמחה זלל"ה אמר ליישב קושית התוס' דבלא"ה לא יתחייב במזונות אף לפי טענתו, דכיון דהיא טוענת נתגרשתי הויא מורדת ועפי"ז יישב גם שיטת הגאונים ודפח"ח]:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה