שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן טו
בענין סיכה כשתיה:
ענף א:
[א] גרסינן ביומא (דף ע"ו ע"ב) אשכחן סיכה רחיצה מנלן אמר ר"ז ברבי טוביה א"ק ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי, והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוהכ"פ שנאמר ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ובתד"ה דתנן כתבו דסיכה כשתיה מדאורייתא מדיליף מקרא דולא יחללו לרבות הסך כשותה בנדה (דף ל"ב), ואח"כ כתבו בשם ר"ת דכל עינויים דיוהכ"פ ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא לבר מאכילה ושתיה, דהאמר לקמן ואם היה מלוכלך בטיט רוחץ כדרכו ואינו חושש, מי שיש לו חטטין סך כדרכו ואינו חושש ובמס' כריתות (דף ז') אמרינן כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין, אלא מדרבנן ומותר אדם לסוך בחלב דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוהכ"פ ובתרומה ובאיסורי הנאה, אבל חלב דהתירי הנאה מותר ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו וביוהכ"פ אסרו משום תענוג עכ"ל, ובספר תוספת יוה"כ כתב לתמוה על דבריהם במה שכתבו דאי סיכה כשתיה מדאורייתא לא הותר לבן בתו זר להתעגל בו, אלמא דטעמא דכבר נתחלל דאמרינן התם אינו דבר תורה, א"כ מאי פריך עלה התם מהא דתני ר"ח מנין לכה"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך ומשני שאני תרומה שכבר נתחלל אבל שמן המשחה גלי קרא דאפילו על ראשו לא נתחלל יעו"ש, ולדעת ר"ת דאי סיכה כשתיה מדאורייתא לא מהני טעמא דנתחלל א"כ בכ"ג דהסיכה הוא מדאורייתא משו"ה חייב יעו"ש:
[ב] עוד הקשה המנ"ח (מצוה רפ"ב) לפמ"ש התוס' ביבמות (דף ס"ו ע"ב) ד"ה לא יאכילנה בשם ר"ח דהנאה של כילוי בתרומה אסור מה"ת, והביא ראיה מהא דתנן בתרומות (פי"א מ"ו) מדליקין בשמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלין וע"ג החולין ברשות כהן, פי' כשיש שם כהן שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר למאה אבל לא ברשות ישראל יעו"ש, וכן מתבאר מדברי התוס' פסחים (דף ל"ד ע"א) ד"ה מחמין בשם ר"ת יעוש"ה ובר"ש (פי"א דתרומות מ"ט) יעו"ש, וא"כ דברי ר"ת סתרי אהדרי. דעדיין תיקשי דנהי דסיכה כשתיה אינה דבר תורה מ"מ אמאי הותר לבן בתו ישראל להתעגל בו, הא עובר באיסור תורה דנהנה מתרומה הנאת כילוי לפי מאי דס"ל דלענין דאורייתא לא מהני טעמא דכבר נתחלל יעו"ש:
וכתב לתרץ דכאן לא חשיב הנאה של כילוי, דהנה הר"ש הקשה לדעת ר"ת מהא דאמר בירושלמי בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת אלמא דהנאת כילוי אינה דבר תורה, ובירושלמי אמר ר"ה בשם ר"י שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל יעו"ש, והמ"ל (בפ"ב מהלכות תרומות הלי"ד) כתב דזהו רק להסוברים דהנאת כילוי אינה דאורייתא משו"ה כיון שהתירו משום סכנה בהיתרו הראשון קאי כיון שלא עמדו וביטלו אבל לדעת ר"ת כיון שעברה הסכנה חזר לאיסורו דבר תורה יעו"ש, וכתב המנ"ח לתרץ ע"פ דברי הירושלמי שם דכהן שנכנס אצל ישראל לעשות עמו חשבון מדליק שמן שריפה ואם הלך הכהן א"צ הישראל לכבותו יעו"ש, וכן פסק הרמב"ם (פי"א מתרומות) יעו"ש, אלמא דכה"ג לא חשיב הנאת כילוי כיון דבלא"ה היה כלה שלא ע"י הישראל, ומשו"ה בבת ישראל הטובלת פתילה כיון דבלא"ה היה כלה השמן בשביל הכהן חשיב הנאה שלא ע"י כילוי לגבי הישראל, ואם כן ה"נ בכהן שסך בשמן תרומה כיון דהשמן היה כלה מאליו ע"ג גופו של כהן נמצא דאין הכילוי בא ע"י הישראל המתעגל בו אח"כ יעו"ש:
אבל דברי המנ"ח תמוהים מאד, ואינו דומה כלל להדליק הכהן והלך לו דמותר הישראל להנות וא"צ לכבותו, דהתם הכילוי ע"כ נעשה בלא הנאת הישראל נמצא דהנאתו אינו של כילוי אבל כאן מה דכלה השמן הוא להשתמשות הכהן, וכי תעלה על דעתך שמותר לישראל ליקח מבית כהן נר שהודלק בשביל הכהן ולהשתמש בו אח"כ ברשות עצמו לצורכו, או ליטול כרשיני תרומה מלפני בהמתו של כהן וליתנה לפני בהמת ישראל, מטעם דכיון דבלא"ה היה הדבר כלה בשביל השתמשות הכהן תו לא מיקרי הנאת כילוי בשביל ישראל, ישתקע הדבר ולא יאמר דודאי כל שהישראל נהנה באופן דבלאו הנאתו היה הכילוי בשביל השתמשות של כהן חשיב הנאת כילוי אצל ישראל, ואם כן בן בתו ישראל דמתעגל בו כיון דנוטלו מרשות הכהן ומכלה אותו בשביל עצמו איכא איסור הנאת כילוי דבר תורה, וכן בת ישראל טובלת פתילה מנר של כהנת ומדלקת גם כן חשיב הנאת כילוי ממש וזהו קושית הר"ש:
[ג] איברא דקושיא זו של הר"ש אפשר ליישב קצת לפמ"ש הש"מ בב"מ (דף נ"ג) על מ"ש התוס' שם בד"ה ואסורין לזרים בשם הירולשמי דהיינו לענין חצי שיעור, וכתב הש"מ דאע"ג דבכל התורה קיי"ל דח"ש אסור מדאורייתא ואמאי איצטריך לאשמעינן גבי תרומה וחלה וביכורים משום דכיון דאיסורן אינו שוה בכל לא דמי לחלב דיליף מינה ר"י דח"ש אסור מה"ת יעו"ש, ודוגמא לזה כתב הלח"מ בשם מהרלנ"ח (בפ"א מחמץ הל"ז) דמשו"ה הוצרך הרמב"ם ללמוד ח"ש בחמץ מקרא מיוחד משום דלא דמי לחלב שלא היה לו שעת הכשר יעו"ש, ונראה שזהו נמי דעת הגהות מרדכי שהובא בכ"מ (פט"ו ממאכלות אסורות הלכ"ו) דס"ל דבבשר בחלב חצי שיעור מותר מה"ת וה"ט דהיה לו שעת הכשר יעו"ש, ולפ"ז אפשר לומר דאף שכתבו התוס' בב"מ דבתרומה אסור ח"ש לר"י מה"ת, מ"מ הר"ת חולק בזה וס"ל דאינו אלא דרבנן משום דל"ד לחלב ולא ילפינן מינה אלא לאיסורים דדמו לה:
ומעתה נראה דה"ט דבת ישראל טובלת פתילה מנר של כהנת, משום דמסתמא ליכא אלא ח"ש דשיעור איסור שמן של תרומה הוא בכזית כמבואר ברמב"ם (רפ"י דתרומות) או רביעית ע"פ גירסת הגר"א בתוספתא (פ"ז דתרומות) יעו"ש, וכיון דאינו אלא ח"ש ממילא ליכא איסור תורה לכו"ע ושוב שייך טעמא דירושלמי דהתירו משום סכנה ולא עמדו וביטלו ובהיתרו קאי, ואף דבירושלמי (רפ"ו דתרומות) מבואר דמודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש מדאורייתא י"ל דה"ט משום דלענין איסור הנאה יליף ר"ל ח"ש מקרא דחמץ שכתב הרמב"ם הנ"ל, ואם כן הדר בעי איסור השוה בכל, ועוד דדוקא חמץ דאסור בכל הנאות אבל תרומה דאינו אסור אלא בהנאת כילוי דמי לאיסורי אכילה דח"ש אינו אלא מדרבנן, וכן מבואר להדיא בדברי התוס' בב"מ (שם) דלר"ל ח"ש בתרומה אינו דבר תורה וע"כ דלא דמי לאיסורי הנאה, ומש"כ מוהר"א פולדא שם דטעמא דר"ל דמשו"ה אסור ח"ש באיסורי הנאה דמ"מ הרי נהנה אפילו בחצי זית וכ"כ בביאור הגר"א צ"ע, ואולי י"ל דס"ל דבאיסורי הנאה לא בעי שיעור כזית וסגי בפרוטה [ועיין בתשובת רע"א (סימן ק"צ), שנסתפק בזה, וכבר קדמו המאירי בנדרים (דף ל"ב) וז"ל וצריך שתדע שהנאה זו שאסורה במודר הנאה פירושה אף בפחות מש"פ, ויש מפקפקים בשאר איסורי הנאה אם איסור הנאתם אף בפחות מש"פ אם לאו ולא הוכרעה בידם עכ"ל אלא דמבואר מדבריו דזהו פשיטא ליה דלא בעי כזית, אלא דשמא בעי שיעור פרוטה או דאסור בכ"ש כמו במודר, ועיין בגבו"א ביומא בסוגיא דח"ש ואכמ"ל] ואף שביארנו במק"א בשם הריטב"א בשבת (דף צ"א) דאיסור משמרת לא בעי שיעור, וא"כ עדיין איכא איסור מצד משמרת לפ"מ שיתבאר בסמוך דזר האוכל תרומה עובר בעשה דמשמרת, מ"מ י"ל דהר"ת סובר דגם משמרת בעי שיעור כזית כדעת הרשב"א שם, וכ"ש דגם להריטב"א לא ברירא ליה הך מלתא, ועוד דכאן בשמן שריפה איירי והיינו שמן של תרומה שנטמא דתו ליכא איסור משמרת ועיין יבמות (ע"ד ע"א) תד"ה תהא יעו"ש, ואם כן כ"ז ניחא ליישב קושית הר"ש מהא דטובלת פתילה, אבל בן בתו מתעגל דאיכא שיעור איסור תורה אם כן הדרא קושית המנ"ח דאכתי איכא איסור תורה מצד הנאת כילוי:
[וגדול אחד אמר ליישב דמשו"ה טובלת פתילה בשמן שריפה ולא חשיב הנאת כילוי משום דכיון דתרומה טמאה בלא"ה טעון שריפה ולדעת התוס' בשבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה כך מדאורייתא הוא יעו"ש, אם כן כיון דבלא"ה צריך לכלותו שוב הותרה ההנאה דאין זה הנאה של כילוי עכ"ד וסברא נאותה היא, אבל זהו נסתר מדברי הר"ת עצמו שהביא ראיה לדינא דהנאת כילוי אסור ממתניתין דאסור להדליק בשמן שרפה במבואות האפלין שלא ברשות כהן, אלמא דלא ס"ל האי סברא ואם כן לשיטתו שפיר הקשה הר"ש]: [ד] עוד יש להקשות לפמ"ש העונג יו"ט (סימן צ"ו) ועוד כמה מהאחרונים דהמאכיל תרומה לזר עובר באיסור משמרת דבר תורה יעו"ש, ולפ"ז זר האוכל תרומה מלבד איסור זרות עובר גם כן באיסור משמרת, ואם כן עדיין איך הותר לבן בתו ישראל להתעגל בו הא עובר באיסור משמרת דאורייתא, ואף דהרשב"א בגיטין (דף נ"ג) הביא דעת התוס' דאיסור משמרת אינו אלא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא מ"מ הרשב"א דחה שם דבריהם יעו"ש:
ונראה להביא ראיה דגם התוס' ס"ל דהמאכיל תרומה לזר עובר באיסור משמרת דבר תורה, דהנה החתם סופר בחי' בסוגיא דקטן אוכל נבלות (יבמות קי"ד) צידד לומר דאע"ג דהמאכיל איסור לקטן עובר באיסור דאורייתא לכו"ע כדיליף לה מקרא דלא תאכילום, מ"מ באיסור נדר וכיו"ב דאיתנייהו בשאלה דקילי אינו עובר באיסור דלא תאכילום משום דא"א למילף בהני איסורי מלאו דלא תאכילום וכיו"ב אמר התם לחלק בין לא תאכילום דטומאת כהנים לשאר יעו"ש, ונראה דיסוד זה מספקא ליה להרשב"א בנדרים (דף ל"ז) עלה דמוקי הש"ס דהא דתנן המודר הנאה מחברו לא ילמדנו מקרא מיירי שהמודר קטן, וכתב הרשב"א וז"ל תמיהא לי וכי איסור נדר מי מיתפס אקטן וי"ל דהכא במופלא הסמוך לאיש עסקינן וכדרב הונא דאמר במס' נדה פרק יוצא דופן הקדיש ואכל לוקה וכו', אי נמי י"ל דאפילו באיסור נדר הו"ל עליה כבשר חזיר ואסור להאכילו בידים וזה שהוא מלמדו הרי הוא מאכילו בידים עכ"ל, ונראה דהא דנדחק הרשב"א עצמו בתי' הא' לאוקמי סוגיא דהתם כיחידאה ודלא כהלכתא, משום דס"ל דע"כ מיירי באיסור שיש על הקטן בעצמו דמצד המדיר ליכא כאן איסור כלל דלא תאכילום לא קאי אאיסור נדר דקיל, ומשו"ה הוכרח לאוקמי במופלא הסמוך לאיש וכדר"ה דהקטן בעצמו עובר באיסור נדר:
וראיתי לגדול אחד שתפס בכוונת הרשב"א בפשוטו דאין איסור נדר מיתפס אקטן כלל לתי' הא', ועפי"ז הקשה ע"ד מהא דאמרינן התם (דף פ"ה) כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו כהנים ולוים אלו נהנים לי לא יטלו על כרחו, ומוקי רבא דס"ל טוה"נ ממון ורישא דכיון דאסר עלייהו שווינהו כעפרא בעלמא דהא אין לו תו טוה"נ ולאו דידיה חשיב, וסיפא דמותר למקצת כהנים יש לו טוה"נ ומשו"ה אסור למקצת כהנים שנאסרו יעו"ש, ולדעת הרשב"א דאין איסור נדר מיתפס אקטן כלל, אם כן גם ברישא כיון דלא חל הנדר על כהנים קטנים הו"ל כאומר כהנים אלו נהנים לי ועדיין יש לו טוה"נ ליתן לכהנים קטנים דמתקיימא מצות נתינה ע"י כדאיתא ביבמות (דף צ"ט ע"ב) וכולן משגרין לבתיהן וקא חשיב שם קטנים יעו"ש, ועיין בסוכה (דף מ"ב) ובפירש"י ותוס' ד"ה הידוע יעו"ש ובקצוה"ח (סי' רמ"ג סק"ד) ובנתיבות יעו"ש וגם יש לו טוה"נ ע"י קרובי הקטן שמקבל ממון מהם ליתן לכהנים קטנים עכ"ד: אמנם נראה דאין כוונת הרשב"א מתפרש בדרך זה, דאם עיקר קושיתו היה מטעם דאין איסור נדר מיתפס אקטן כלל, א"כ מכיון שכתב לתרץ דמיירי במופלא הסמוך לאיש הרי מיתפס נדר עליו ול"ל לאוקמי כר"ה ודלא כהלכתא, הא גם לדידן ניחא דאפשר לפרש דהמדיר עובר בלאו דלא תאכילום, וע"כ מוכח מזה דהרשב"א ס"ל דמצד המדיר בלא"ה ליכא איסור דלא תאכילום ועיקר האיסור מצד הקטן בעצמו, ומשו"ה תמה מי עדיף איסור נדר דמיתפס אקטן טפי משאר איסורים, והוכרח לתרץ דסוגיא כדר"ה דמופלא הסמוך לאיש עובר גם באיסור נדר וה"ה באחר המדירו לוקה הקטן דלנדרים כגדול חשיב לר"ה וזה ברור, ולפי"ז שוב ל"ק מכהנים נהנים לי דאע"ג דעדיין מותר לכהנים קטנים דאין כאן איסור מצד המאכיל וגם מצד הקטן דאוכל נבלות, מ"מ כיון דהקונם בעצמותו חל אין הכהן זוכה בהתרומה, ואע"ג דכאן ע"כ מיירי שלא אסר גוף התרומה אלא הנאתו לחוד, מ"מ י"ל דמיירי שאסר את זכות הטוה"נ שיש לו בהתרומה דאפילו למ"ד טוה"נ ממון אינו בעלים רק כפי ערך הטוה"נ שיש לו כמבואר ברשב"א שם (דף פ"ה) יעו"ש, ונמצא דתו אין הכהן קטן יכול לזכות בהתרומה כל שעדיין יש לו הטוה"נ דאין זכייה באיסורי הנאה וכמבואר בתשובת הרשב"א, והובא באו"ח (סימן תרמ"ט ס"ב) דהמודר הנאה מחברו אינו יוצא בלולבו דבעי לכם ואין זכייה באיסורי הנאה יעו"ש, ועיין מח"א (הל' זכייה מהפקר ס"ד) ואכמ"ל וכל שאין הכהן קונה תו לא מתקיים מצות נתינה כמבואר בב"מ (דף י"א ע"ב) דבעי חצר המשתמרת דוקא ועיין בנתיבות (סימן רמ"ג) שמצדד להיפך יעוש"ה:
[ה] ונראה להביא ראיה דגם התוס' קיימי בשיטה זו דלא עבר בלאו דלא תאכילום באיסורים שישנם בשאלה, דהנה איתא בנדה (דף מ"ו ע"ב) יתומה שנדרה בעלה מפר לה אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן, אלא אי אמרת דאורייתא אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דאורייתא, אמר ר"י אמר שמואל בעלה מפר לה ממ"נ אי דרבנן דרבנן הוא ואי דאורייתא קטן אוכל נבלות ואין ב"ד מצווין עליו להפרישו, והמ"ל (בפי"ז ממ"א הלכ"ז) תמה דהא דאומר לה מופר ליך הוי כמאכילה בידים, והביא דברי הרשב"א שם וז"ל תימא הא לר"י הוא דמתרצינן והתם בפרק חרש אמרינן דר"י ספוקי מספקא ליה, וע"ק לי דהיכי קרי ליה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו דהא תניא בפ' חרש מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר הבא לי מהם כו' דהו"ל כעין מאכיל בידים דאסור כדאמרינן לא תאכילום, וה"נ כיון דאמר לה בעל מופר ליך הו"ל כמו דאמר אכול וכו' עכ"ל, אך ראיתי להתוס' בסוגיא שלא הקשו אלא הקושיא הראשונה שהקשה הרשב"א דהיינו דר"י מספקא ליה משמע דס"ל דמה שמפר הבעל ל"ח מאכיל בידים, והוא תימא בעיני עכ"ל המ"ל. ולפמ"ש לק"מ דדעת התוס' דבאיסור נדר ליכא לאו דלא תאכילום אע"פ דמאכיל בידים, והרשב"א שהקשה כן אזיל לטעמיה לפי תירוצו הב' בנדרים הנ"ל דגם באיסור נדר שייך לאו דלא תאכילום:
ובזה יתיישב היטב מה שדקדק עוד (שם) המ"ל באותה סוגיא במאי דמשני שם לעיל מינה לאותן המוזהרין עליו ופריך ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו ומאי פריך אימא דמאי דקאמר לאותן המוזהרין עליו, היינו שלא להאכילן בידים דאליבא דכ"ע איכא איסורא כדאיתא בפ' חרש יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דהתם דמיירי באיסור נדר ושבועה שישנו בשאלה אין כאן דינא דלא תאכילום כלל רק דמצווין להפרישו לבד: ולפי כל האמור לכאורה יש להקשות על מ"ש התוס' בגיטין (דף נ"ה ע"א) ד"ה ועל הקטנה בת ישראל שנשאת לכהן וכו' בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת כדאמרינן בהאשה רבה (יבמות צ') דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן, וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא, וי"ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא בפ' חרש ולא איפשטא אי ב"ד מצווין להפרישו אי לאו, ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפילו מאכילה בידים עכ"ל, וכיון דתרומה ישנה בשאלה א"כ אפילו מאכילה בידים אין כאן איסור תורה לפמ"ש בדעת התוס' בנדה הנ"ל, ולכן נראה מזה דס"ל להתוס' דמאכיל תרומה לזר עובר באיסור משמרת, וזהו כוונת התוס' דמאכילה בידים ואיכא איסור תורה מצד משמרת ולא מצד לא תאכילום, ואע"ג דהרשב"א כתב ג"כ הך תירוצא דמאכילה בידים ואסבר לה מטעם לא תאכילום יעו"ש היינו דאזיל לטעמיה לפי תי' הב' בנדרים הנ"ל:
ואפשר דגם הרשב"א מודה ליסוד זה דהמאכיל תרומה לזר איכא איסור משמרת דבר תורה גם מלבד לאו דלא תאכילום, ועפי"ז אפשר ליישב מה שהקשה המ"ל (שם) לשיטת הרשב"א בפ' חרש דמותר להאכיל איסור דרבנן לקטן בידים, אם כן מאי מיבעיא ליה להש"ס בר"פ הערל ערל קטן מהו לסוכו בשמן של תרומה הא איסור סיכה לרוב ראשונים אינו אלא דרבנן, אם כן אף אם ס"ל ערלות שלא בזמנה חשיבה ערלה גם כן אין כאן איסור כלל. ולפמ"ש א"ש דמ"מ איכא איסור משמרת מצד המאכיל. ובזה מיושב גם לדעת הכ"מ (בפ"א משביתת עשור) שכתב דאיסור דלא תאכילום אינו אלא דוקא בקטן שהגיע לחינוך, אם כן מאי מיבעי בערל קטן לסוכו בשמן תרומה כיון דלא הגיע לחינוך ליכא איסורא כלל, וזה נכון. ועכ"פ לפי המבואר בדעת התוס' דהמאכיל תרומה לזר עובר באיסור משמרת דאורייתא וכדעת האחרונים הנ"ל, אם כן תתעורר הקושיא הנ"ל לדעת ר"ת דאמאי הותר לבן בתו ישראל להתעגל בו הא עובר באיסור משמרת: כתבנו דדעת התום' והרשב"א דבאיסור שישנו בשאלה ליכא לאו דלא תאכילום, ועיין בתוס' פסחים (דף פ"ח.) ד"ה שה. שו"מ בס' קהלת יעקב להרי"ט אלגזי (ח"א סי' ר"ה) פלפול עצום בענין זה ע"ש:
השמטה :
[ו] איברא דעיקר דברי המ"ל שתמה על דברי התוס' בנדה שם שלא הוקשה להם קושית הרשב"א דהו"ל כמאכיל בידים לק"מ, ותימא על המ"ל שהעלים עין מדברי הרשב"א ביבמות בסוגיא דקטן אוכל נבלות (שם קי"ד) שהקשה ג"כ קושיא זו כיון דמפר לה הו"ל כמאכילה בידים ויעו"ש שהאריך, ולבסוף כתב וז"ל ומיהו לגירסת קצת ספרים דגרסי התם אלא כדרב פנחס אפשר לומר דלא תלי טעמא מעתה משום קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפריש אלא מפר לה וספו לה בידים דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכו', והדין נותן דכיון דאתית להכי מ"ש קטנה ומ"ש גדולה כיון דעל דעת בעלה היא נודרת אפילו גדולה נמי, ולעולם אין אומרין לו שיאכל ולא נתיר לו לאכול אלא ששותקין ואוכל, א"נ אפשר דמעמידין אותו סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל דומיא דעובדא דר"י בר ביסנא וכו' עכ"ל. אלמא דמה דהוה פשיטא להרשב"א שהביא המ"ל בנדה שם דאומר מופר ליך חשיב מאכילה בידים ספוקי מספקא ליה ביבמות אם חשיב מאכילה בידים, דאפשר דמאכיל בידים אינו אלא באומר לו אכול אבל מפר לה שאינו אומר לה טלי ואכלי אלא בלשון מופר היינו שהרשות לה לאכול אם תרצה אינו אלא כמעמיד הקטן סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל, ואפשר דזהו לא חשיב מאכיל בידים ולפ"ז שפיר קאמר בנדה שם דמפר לה אינו אלא קטן אוכל נבלות שאין ב"ד מצווין להפרישו וזה ברור בכוונת הרשב"א שם, וכן מצאתי להדיא בחי' הריטב"א בנדה שם שהביא קושית הרשב"א ואח"כ כתב וז"ל, לכך נ"ל דכי ה"ג לא חשיב כמאכיל בידים וכאומר הבא לי מפתח דהא לא כפי לה דתיכול מנדרה אלא דיהיב לה רשותא והתירה שאם תרצה תאכל עכ"ל. ולפ"ז אזדא לה התימא שעמד המ"ל ע"ד התוס' שלא הקשו דמפר לה הו"ל מאכיל בידים, משום דקיימו בשיטת הרשב"א ביבמות והריטב"א דכה"ג שאינו מצוה לה שתאכל אלא שנותן לה רשות בעלמא ל"ח מאכיל בידים, ולפ"ז אזדא לה גם הראיה שהוכחנו מדברי התוס' גיטין הנ"ל דהמאכיל תרומה לזר עובר באיסור משמרת:
[ז] ולכן נראה ליישב דברי התוס' ביומא בפשיטות ואין כוונתם דהך דינא דכבר נתחללה התרומה עיקרו לאו דאורייתא אלא לפי המבואר אצלנו (בסימן א') בשיטת הרשב"א בפ"ק בשבת (דף י"ד) דאוכל תרומה מיד לאחר לעיסה נתחלל מתורת תרומה, ותו אין איסור דאורייתא לטמאותו, והא דפליגי ר"א ור"י (רפ"ח דתרומות) באוכל תרומה ואמרו לו נטמאת או שחררך רבך ר"א אומר יבלע ור"י אומר יפלוט וקיי"ל כר"י, אלמא דלא אמרינן דכבר נתחלל בלעיסה דא"כ שוב ליכא איסור לבולעו בטומאה או בזרות כיון דכבר נעשה חולין, וכתבנו שם דנהי דאיסורא דאורייתא ליכא כיון דבטלה מתורת תרומה, אבל מ"מ איסור דרבנן עדיין איכא ומדרבנן עדיין תורת תרומה עליה יעו"ש באורך. ולפי"ז י"ל דגם שיטת ר"ת הוא כדברי הרשב"א בזה דהתרומה שסך בה כבר נתחללה מתורת תרומה דאורייתא, ואעפ"כ אסור לזר לשתותה לדידן דקיי"ל יפלוט כר"י, וא"כ שפיר כתב ר"ת כמו דאסור בשתיה לאחר שנתחללה מדרבנן כמו כן אסור בסיכה, וע"כ דסיכה אינו אלא מדרבנן ומשלך נתנו לך אע"פ דמדרבנן הסיכה כשתיה חשיב מדמחייבינן עלה חומש:
ולפ"ז י"ל דאף דמדרבנן עדיין תורת תרומה עלה אף לאחר החילול מ"מ לא העמידו דין תרומה לכל מילי כמו בתרומה דאורייתא אלא לענין אכילה ושתיה לבד אבל לענין איסור טומאה מצד משמרת ואיסור הנאת כילוי אף דהוא דאורייתא קודם שנתחללה התרומה מ"מ מאחר דלא מצינו דין תרומה אלא במתניתין דיפלוט אליבא דר"י הבו דלא לוסיף עלה, ואף דמד' הרשב"א בשבת (שם) נראה דאף לענין לטמאותה איכא איסור דרבנן מתורת משמרת יעו"ש, אלמא דס"ל דרבנן נתנו עלה תורת תרומה לגמרי, מ"מ הר"ת לא ס"ל כן ומשו"ה מהא דהותר לבן בתו להתעגל ועובר באיסור משמרת והנאת כילוי לא קשיא ליה כלל, דמאחר דכבר נתחללה התרומה אין כאן איסור משמרת והנאת כילוי אלא דמסיכה קשיא ליה הא קיי"ל יפלוט ומשו"ה הוכיח דסיכה כשתיה אינה דבר תורה:
[ח] ונראה להביא קצת ראיה לדברי הרשב"א מהא דאיתא בנדה (דף מ"ג ע"א) עלה דמתניתין דהיה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה, ופריך אוחז ס"ד והאמר ר"א כל האוחז וכו' כאלו מביא מבול לעולם, וכתב שם בתוספת הרא"ש וז"ל פירכא זו תמוה בעיני כיון דכתיב בקרא משמרת תרומותי וצוה הכתוב לשמור אותה שלא תטמא וכי בשביל חכמים שאמרו כאלו מביא מבול לעולם לא ימנע מלטמאות את התרומה וצ"ע עכ"ל, ולפמ"ש דכל שכבר לעס התרומה נתחללה מדאורייתא, א"כ א"ש דשפיר פריך הש"ס דכיון דאסור לאחוז מדרבנן א"כ מוטב שתטמא התרומה ויפלוט ויעבור באיסור משמרת דרבנן בשוא"ת מלאחוז ולעבור איסור דרבנן בקו"ע, וכ"ש לדעת ר"ת שכתבנו דלענין איסור טומאה מותר אפילו מדרבנן לאחר החילול, א"כ פריך שפיר דנהי דאם לא יאחוז אסור לבלוע כדקי"ל דיפלוט וכר"י מ"מ הא אפשר לפלוט לאחר הטומאה ואאיסור דמשמרת לא עבר:
וראיתי באור שמח (פ"ז מתרומות) שכ' ליישב ק' הרא"ש דק' הש"ס הוא אליבא דר"א דס"ל יבלע כיון שהתחיל בהיתר וכמבואר בירוש' בתרומות (שם), ומשו"ה פריך שפיר דאסור לאחוז באמה דבלא"ה הלא לא תאבד התרומה דאפילו אם יטמא יבלענה אח"כ, וא"כ לר"א לטעמיה דס"ל דאסור לאחוז שפיר מקשה יעו"ש, ודברים אלו קשים להולמם דאם כוונת הש"ס הוא לר"א דוקא לטעמיה דס"ל דמותר לבלוע א"כ לא יתכנו כל תירוצי הש"ס שם במטלית עבה וכיו"ב דלמה צריך לאחוז כל עיקר, ומאי איכפת ליה אם יצא לחוץ ויטמא האדם ויחזור ויטמא התרומה וכמו שפירש"י (שם דף י"ג) הלא יבלענה אח"כ בטומאה, כמו דס"ל לר"א במתניתין דמותר אפילו לכתחלה ואיסור לטמאות התרומה מדין משמרת נמי ליכא כיון דלר"א ע"כ כבר נתחללה התרומה בלעיסה דזהו טעמא דר"א דס"ל יבלע וכמ"ש האור שמח שם, וע"כ צ"ל דעיקר הסוגיא אינו אלא לר"י דס"ל יפלוט ולכך צריך לאחוז כדי שלא יטמא ויפסיד התרומה וא"כ שפיר מקשה הרא"ש, וכן נראה ממה שהקשו התוס' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א (שם) דמאי פריך מר"א דס"ל דאסור לאחוז, הא רבנן פליגי עליה יעו"ש, ואי נימא דקושית הש"ס הוא לר"א לטעמיה א"כ לא מקשו מידי:
ענף ב:
[ט] אמנם דעת רש"י דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא, שהרי ביבמות (דף ע"ד ע"א) עלה דאמרינן התם מנין למע"ש שנטמא שמותר לסוכו, פירש"י ואע"ג דקיי"ל (שבת דף פ"ו.) דסיכה כשתייה והו"ל כמאן דשתי ליה בטומאה עכ"ל, ואי נימא דסיכה כשתיה אינו דבר תורה למה איצטריך קרא להתיר מע"ש שנטמא בסיכה, ולשיטת ר"ת דס"ל סיכה אינה מה"ת צריך לפרש כמ"ש התוס' שם ד"ה מנין למע"ש דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה יעו"ש:
וכן דעת הרמב"ם בפיה"מ (פ"ו דתרומות מ"א) וז"ל, ואמר השם יתעלה ולא יחללו את קדשי בני ישראל ואמרו (נדה ל"ב) להביא הסך והשותה אף על פי שהעיקר אצלנו שתיה בכלל אכילה מן הכתוב שאמר בבקר ובצאן וביין ובשכר ואמר ואכלת וכמו כן הסיכה מכללו כדבר הבא בתוך הגוף הוא אמרם ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו עכ"ל, וכן מתבאר מדבריו (בפ"י מתרומות הל"ב) דסיכה כשתיה מדאורייתא לענין חיוב חומש ועיי"ש (בהל"ד) לענין חומש בתרו"מ של דמאי, וכן מתבאר מדבריו (בפ"ג ממע"ש הל"י) יעו"ש:
אבל קשיא לי דבפיה"מ (רפ"ב דמע"ש) עלה דמתניתין דמע"ש ניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה כתב וז"ל, התורה אמרה שיהיה מע"ש לאכול שנאמר ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך אבל שיהיה מותר לסוך בו הוא דבר נסמך לאומרו ית' במעשר ולא נתתי ממנו למת ואמרו וכו' איזה דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה עכ"ל, והך דרשא הוא בירושלמי שם יעו"ש. וקשה דע"כ לא איצטריך להך דרשא להתיר סיכה במע"ש אלא לדעת הירושלמי שם דס"ל סיכה אינו מה"ת, דקאמר שם סיכה אין מיחוור אין תימא מיחוור הוא ילקה עליו חוץ לחומה, וכן מדפטור עליה ביוהכ"פ מכרת ופריך והתני לא יחללו לרבות הסך והשותה, ומשני לית כאן סך יעו"ש בפי' מוהר"א פולדא. וכיון דסיכה אינו דבר תורה משום הכי איצטריך קרא דמע"ש ניתן לסיכה, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דסיכה כשתיה הוא מדאורייתא, אם כן לא איצטריך קרא להתיר סיכה במעשר דבכלל שתיה הוא, וכן מתבאר מדברי הר"ש שם דאחר שהביא דברי הירושלמי אלו כתב ובפרק בתרא דיומא (דף ע"ו ע"ב) יליף סיכה כשתיה מקרא אחרינא עכ"ל, הרי מבואר דלפי מאי דיליף בש"ס דילן סיכה כשתיה לא איצטריך האי דרשא כלל, וביבמות (דף ע"ד) יליף מהך קרא דלא נתתי ממנו למת להתיר מע"ש שנטמא שמותר בסיכה ולא מיירי בטהור וצ"ע:
[י] ונראה לפמ"ש הרשב"א בתשובה והובא במח"א (פ"ח ממאכלות אסורות הלט"ז) דחולה שאין בו סכנה אסור לרחוץ בסתם יינם משום דרחיצה חשיבה כשתיה, ואע"פ שכל איסורין שלא כדרך הנאתן מותרים לחולה, אפשר לומר שאף יין אין כל דרך הנאתו בשתיה שהרי מזלפין בו ואחד מגדולי הנאתו בכך יעו"ש. והמח"א תמה עליו דבהדיא תנן (רפ"ב דמע"ש) לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן והיינו טעמא משום דיין וחומץ אין דרכן בסיכה אלא לשתייה, וכמבואר בירושלמי שם זה דרכו בכך וזה אין דרכו בכך, ומה שהביא ראיה מזילוף ללמוד דיין דרכו לזילוף אינו כן דגבי שביעית דרשו לאכילה ולא לזילוף כדאיתא בב"ק (דף ק"ב) יעו"ש. אכן דברי הרשב"א פשוטים דמה שנאסר היין לזילוף בשביעית אין הטעם משום דחשיב שלא כדרך הנאתו דודאי חשיב דרך הנאתו כמו שהביא שם המח"א בשם התוס' בע"ז (דף ס"ו) יעו"ש, אלא דשאני שביעית דכל שמורידו מהשתמשות חשובה לפחותה ממנו הרי הוא בכלל הפסד ואסור מדאורייתא דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, ומשום הכי אף דזילוף אסור בכל איסורי הנאה מה"ת מ"מ גבי שביעית הוא בכלל הפסד, וכן רחיצת יין אע"ג דדרך הנאתו הוא בכל איסורי הנאה אעפ"כ לגבי מע"ש בכלל הפסד הוא ואסור להפסיד מע"ש מה"ת כמבואר בסוכה (דף ל"ה ע"ב) יעו"ש, שו"מ בש"מ בב"ק (שם) וז"ל הא דאמרינן לאכילה ולא לזילוף אע"ג דאמרינן בעלמא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים אלמא זילוף חשיב משתיה ה"מ לאדם חשוב ומעונג אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד וכו' הראב"ד ז"ל עכ"ל, ומבואר כמ"ש דעיקר הטעם משום הפסד ולא משום דלאו דרך הנאתו דאם לא כן אף לאדם חשוב ומעונג נמי אסור כיון דאין זה בכלל לאכלה לפי דברי המח"א וזה ברור:
ומעתה א"ש דברי הרמב"ם במה שהצריך ללמד היתר סיכה במע"ש מקרא דלא נתתי ולא סגי בטעם דסיכה כשתיה, משום דהוה ס"ד דסיכה בכלל הפסד הוא לגבי שתיה עצמה דהא אפשר להשתמש בהשמן לשתיה ממש ונמצא דמוריד אותו מהשתמשות חשובה להשתמשות פחותה ממנו, ומשו"ה גלי קרא להתיר סיכת שמן במע"ש, ואעפ"כ שפיר קאמר בירושלמי דמשום הכי לא הותר סיכת יין דמקרא אין ללמוד רק לסיכת שמן שדרכו יותר מסיכת יין ודי לנו אם נוקי קרא בסיכת שמן אע"פ שגם סיכת יין ררכו בכך לענין שאר איסורי הנאה, ואע"ג דלפי ש"ס דילן דיליף מקרא דלא נתתי להתיר שמן מע"ש טמא בסיכה אין ללמוד לשמן טהור, מ"מ הרמב"ם השמיט הך דינא דמע"ש שנטמא דמותר בסיכה, ומשמע דס"ל דלדידן דקיי"ל סיכה כשתיה מדאורייתא אסור, ור"ל משמיה דרב סמיא דס"ל להתיר ה"ט משום דקאי בשיטת הירושלמי דסיכה כשתיה אינו מיחוור מה"ת, ועיין במנ"ח (מצוה תר"ט) שעמד ע"ד הרמב"ם בהשמטת הך דינא המפורש בש"ס, ועכ"פ כיון דלהרמב"ם לא מיירי בשמן שנטמא ממילא מייתר לן קרא דלא נתתי לרבות סיכה בשמן טהור ועיין בתוספת רע"א (רפ"ב דמע"ש):
[יא] ובאופן אחר נראה ליישב הא דלא סגי להתיר סיכת מע"ש מטעם סיכה כשתיה לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ (בפי"א מתרומות מ"ב) עלה דמתניתין שם דאין עושין תמרים דבש ושאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה ומע"ש אלא זיתים וענבים בלבד. וכתב הרמב"ם וז"ל התמרים אוכל והדבש משקה ואסור לו להחזיר האוכל משקה כשהאוכל אוכל של תרומה או של מע"ש אלא הזיתים והענבים לבד למאמר השי"ת כל חלב יצהר וכל חלב תירוש, ותירוש הוא היין ויצהר הוא השמן וקראו הכתוב ראשית כמו שקרא הביכורים ראשית וחייב אותם בתרומה, ולפיכך מותר להוציא מהן משקה בין שיהיו תרומה או מע"ש וכו' עכ"ל. ומבואר מדקדוק לשונו שכתב דמאחר דיין ושמן חייב אותם הכתוב בתרומה מקרא דראשית דיליף מביכורים כמבואר בחולין (דף ק"כ) יעו"ש, לפיכך מותר להוציא מזיתים וענבים יין ושמן, אבל בשאר פירות דאין על היוצא מהן תורת תרומה נמצא דכשמחזיר מהאוכל משקה פקע ממנו תורת תרומה מדאורייתא וזהו אסור, ונראה דהוא בכלל משמרת תרומותי דאסור להפקיע שם תרומה אע"פ שהדבר עדיין קיים ואין הפסד בגופו של דבר אלא שמפקיע דין תרומה לבד. שוב ראיתי בקרית ספר להמבי"ט שכתב (פי"א מתרומות) וז"ל והנך משקין דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מביכורים דאם קרא עליהן שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקה היוצא מהן, אבל שאר משקין דלא כתיב בהו תרומה אפילו היא כתובה בפירות עצמן לא הוי משקה היוצא מהן כמותן, ולכך אינו חייב זר האוכלן לשלמן כדאמרן, וכיון דאינו חייב אסור לעשותן משקה דהא מפקיעו מידי תרומה וקרא כתיב משמרת תרומותי וכן נמי אסור לאבדה עכ"ל, והוא כדברינו ות"ל שכונתי לדעתו: ומעתה יש לומר דלפי המבואר בפ"ק דכריתות דכהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש משום דמיד כשניסוך נתחללה ופקע ממנה תורת תרומה, והנה מדברי הירושלמי (פ"ב דמע"ש הל"ב) נראה דהך דינא דמתעגל הוא אפילו במע"ש ועיי"ש בפיה"מ ובמ"ל (פי"א מתרומות הל"ח), וכיון דלאחר סיכת תרומה ומע"ש פקע מהן דין תרומה ומע"ש לכל דבר ומותר לנהוג בהם כחולין ואם כן הו"א דנהי דסיכה חשיב כשתייה מ"מ אסור מדין משמרת שהרי מיד כשניסוך בהם מפקיעו מתורת תרומה ומע"ש, ודמי למחזיר אוכל של תרומה למשקה דאסור מה"ת מה"ט ומשום הכי איצטריך קרא להתיר סיכה במע"ש, וכן בתרומה הותר מדיליפנן מקרא דלא יחללו לאסור סיכה לזרים אלמא דלכהנים מותר. ועיין רמב"ם (פ"י מתרומות הל"ב) יעו"ש: [יב] איברא דלפ"ז צ"ע אמאי נוהג דין זה בשביעית כמ"ש הרמב"ם (פ"ה משמיטה הל"ג) דלא ישנה פירות מברייתן בשביעית כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש יעו"ש, והרי לפמ"ש דהוא מתורת משמרת א"כ אין דין זה שייך רק בתרומה ומע"ש ולא בשביעית, דרק הפסד אסור בשביעית, ולומר דכיון דמפקיע ממנו תורת שביעית ונעשה חולין הרי הוא בכלל הפסד כיון דאינן מקפידין על חולין להפסידן זהו דוחק, שהרי אף דמדאורייתא פקע תורת תרומה ומע"ש במשקין של שאר פירות חוץ מזיתים וענבים מ"מ מדרבנן עדיין תורת תרומה ומע"ש עליהן, כמבואר ברמב"ם (פי"א מתרומות הל"ב) דאם עבר ועשה האוכל משקה הר"ז שותהו וזר האוכלן מכין אותו מכת מרדות, וממילא מחויב לשומרן מצד הדין דרבנן, ונמצא דהאיסור משמרת הוא רק מכח הפקעת דין תרומה ומע"ש מה"ת אם כן אין זה שייך רק במקום דאיכא דין משמרת, אבל בשביעית דאינו אלא מצד הפסד לבד ממילא כל דעדיין מחויב לנהוג כל דיני שביעית מדרבנן שוב אינו בכלל הפסד כיון דבפועל לא יבא לידי הפסד כלל מאיזה טעם שיהיה. ואולי י"ל דכיון דירדה מעליהן קדושת שביעית מה"ת הרי הוא בכלל הפסד שביעית, דמה שאוכל אותם אחר כך אינו אלא כשאר חולין דעלמא וכ"מ קצת מלשון הקרית ספר הנ"ל: ולכאורה נראה דמ"ש הרמב"ם דאין משנין אותן מברייתן בשביעית כמו בתרומה ומע"ש אינו אלא להנך דברים דקא חשיב שם דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל לא יאכלנו חי וכו' יעו"ש, ומדחשיב רק אלו והשמיט דין לעשות מאוכל משקה המבואר לענין תרומה, אלמא דאין זה נוהג בשביעית, ולהכי פרט שם הרמב"ם כל מה שנוהג בשביעית, והיינו הנך דינים שהם מצד הפסד ובזה דמי שביעית לתרומה ומע"ש שבכולם ההפסד אסור מדאורייתא:
אמנם נראה דגם בשביעית אסור לשנות פירות מברייתן אפילו להחזיר האוכל משקה חוץ מזיתים וענבים כמו בתרומה ומע"ש, ולא מטעם משמרת אלא מטעם אחר, והוא לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ (רפ"ב דמע"ש) דאסור לאכול שלא כדרך אכילה יעו"ש, וכן בשביעית (רפ"ח מ"ב) כתב הר"ש בשם הירושלמי דאסור לכוס חטים חיות משום שאין דרכו בכך, ויעו"ש בר"ש דטעמא משום דלאכלה ולא להפסד, ובפ"ב דפסחים (דף כ"ד ע"ב) אמר ר"ז אף אנן נמי תנינא אין סופגין על ערלה אלא היוצא מזיתים וענבים ואלו תותים ורמונים לא מ"ט לאו משום דקאכיל להו שלא כדרך הנאתן ודחי אביי דה"ט משום דזיעה בעלמא הוא יעו"ש. והנראה מפשטות הדברים דאביי לא אתי לפלוגי בעיקר הדבר לומר דתותים ורמונים חשיב דרך הנאתן בכך, אלא לדיחויא קאמר דאפילו תימא דאסור שלכה"נ מ"מ אין לוקין מטעמא דזיעה בעלמא, אבל בעצם הדבר כו"ע מודו דהו"ל שלא כדרך הנאתן, ולפ"ז יוצא לנו טעמא דמלתא דאסור להחזיר האוכל משקה חוץ מזיתים וענבים דכיון דהוי שלכה"נ לא עדיף מכוסס חטים חיות וכיו"ב: [יג] איברא דלפ"ז צע"ק דלמה הוצרך הרמב"ם לפרש טעמא בתרומה ומע"ש מטעם דפקע שם תרומה ומע"ש מהמשקין היוצאין ועובר באיסור משמרת, ותיפוק ליה מטעם דהו"ל שלא כדרך אכילה דטעם זה כולל אף לשביעית, ומזה היה נראה לכאורה דדעת הרמב"ם דהך טעמא דר"ז דאמר בפסחים דהו"ל שלכה"נ אינו להלכה לפי טעמא דמסיק בחולין (דף קכ"א) משום דגמר פרי פרי מבכורים, וזהו קושית התוס' שם ד"ה והדר לפי גירסא דילן ויעו"ש במהר"ם שהגיה דבריהם, וסובר הרמב"ם דהעיקר כסוגיא דחולין דמקומה עיקר, ועיין ברכות (דף ל"ח ע"א) ופירש"י שם ד"ה ורבי יהושע יעוש"ה, ובאמת הו"ל כדרך הנאתן דאם לא כן לא איצטריך לטעמא דגמר פרי מבכורים: ומתוך מו"מ עם חכם אחד יצא ליישב דשפיר איצטריך לשני הטעמים יחד, והיינו דודאי לאחר שהוציא הדבש תמרים הו"ל כדרך הנאתו לשתותו כן, אלא דאין דרך לאכול התמרים בענין זה שיוציא מהם דבש כדי לשתותו אחר כך, ודרכן לאכול הפרי עצמו, לבד מזיתים וענבים דדרכן לאוכלן גם על ידי המשקין שלהם, ומשום הכי אילו היה הדין דמשקין של שאר פירות גם כן תורת פרי עליהן, נמצא דאיכא עליהן תורת ערלה מצד עצמותן אם כן הו"ל כדרך הנאתו לשתותו, אבל אחר דגלי קרא דאין תורת פרי עליהן כלל מצד עצמותן, אלא דאעפ"כ היה אסור לשתות הדבש תמרים דהרי אוכל הפרי עצמו דהיינו התמרים ע"י שתייה ושתייה בכלל אכילה, ועל זה שפיר קאמר הש"ס דאם באת לאסור מצד האוכל עצמו הו"ל שלכ"א לאוכלו בענין זה, נמצא דהסוגיא דפסחים ודחולין צריכי אהדדי וד"ת עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, וקושית התוספות בחולין שם ע"כ צריך לפרש כמ"ש המהר"ם שם כדמוכח מתירוצם יעו"ש, ולפ"ז הדרא קושיא הנ"ל דשפיר יש לפרש טעמא דהו"ל שלא כדרך אכילתו:
[יד] ולכן נראה לומר דאף דמפשטות לשון הר"ש משמע דהא דאיתא בירושלמי דאין כוססין חטין חיות בשביעית הוא מדאורייתא ויליף לה מקרא דלאכלה ולא להפסד, וכן נראה גם מדברי הרשב"א בתשובה שהביא המח"א (פ"ח ממ"א) והובא לעיל בדברינו, מ"מ לדעת הרמב"ם נראה דלאו מדאורייתא הוא שהרי כתב הרמב"ם (פ"י מתרומות הל"ז) דכוסס חטין של תרומה משלם קרן וחומש, אלמא דמיקרי דרך אכילה בכך, ודוקא בכוסס שעורין הו"ל שלכד"א כמבואר ביומא (דף פ"א) ויעו"ש בכ"מ, ואם כן אין להביא כלל כוסס חטין בכלל הפסד, דעיקר דינא דהפסד נלמד מקרא דלאכלה ולא להפסד אלמא דכל שהוא בכלל לאכלה לאו בכלל הפסד הוא, ומאחר דכוסס חטין חיות בכלל לאכלה ממילא אינו בכלל הפסד, וע"כ הא דאסור לכוס בשביעית אינו אלא דרבנן, אלא אפילו לדעת הראב"ד בהשגות שם דס"ל דכוסס חטין אינו משלם חומש דשלא כדרך אכילה הוא מ"מ גבי שביעית הוא בכלל לאכלה, לפמ"ש הבית הלוי (ח"ג סימן נ"א) דאע"ג דשלכד"א לא חשיב אכילה לגבי איסורין וה"ה לגבי מ"ע כמ"ש המ"ל (בפ"ה מהלכות יסודי התורה) מ"מ מ"ע דאכילת קדשים מתקיימא אפילו שלכד"א, והטעם הוא דדוקא באיסורין ובשאר מ"ע דעיקרו של דין אכילה הוא מצד האוכל משום הכי אמרינן דכל שאכל שלא כדרך לא מיקרי אכילה לגביה, אבל מ"ע דאכילת קדשים עיקר מצותה הוא שהדבר יהא נאכל ומשום הכי לא בעי שיעור כזית באכילת קדשים אף על גב דבכל אכילות דעלמא שיעורם בכזית משום דפחות מכזית לא מיקרי אכילה אצל האדם, אבל לגבי הקדשים בודאי חשיבה אכילה וה"ה אכילה שלכד"א כגון אכל בשר חי מתקיים מצותה, דמ"מ הקדשים נאכלו, והביא ראיה מהא דאמרינן מנחות (דף צ"ט) הבבלים אוכלין אותו כשהוא חי יעו"ש, אע"ג דבשר חי הו"ל שלכד"א, ובזה כתב ליישב קושית התוס' נזיר (דף כ"ג ע"א) ד"ה פסח בדברים נעימים יעו"ש, וע"ע יומא (דף ל"ט ע"א) בתו"י ד"ה שמגיעו כפול יעוש"ה. ומעתה נראה דלפ"ז גבי שביעית נמי הא דבעי לאכלה היינו שהשביעית יהא נאכל ואפילו שלכד"א גם כן בכלל לאכלה וה"ה תרומה ומע"ש אע"ג דאיכא מצוה באכילה מ"מ לא עדיפא ממצות אכילת קדשים דגם שלכד"א מתקיים מצותה, ולפ"ז שוב אין לאסור מה"ת להחזיר האוכל משקה מטעם דהו"ל שלכד"א אי לאו טעמא דפקע מהן תורת תרומה ומע"ש, וממילא עובר באיסור משמרת, [אבל] לגבי שביעית אינו אלא דרבנן לבד, ומשום הכי הוצרך הרמב"ם לטעמא דפקע מהן תורת תרומה ומע"ש כדי לאסור מדאורייתא:
כתבנו דאכילת מע"ש מתקיים מצותה אפילו שלא כדרך אכילה, ולכאורה נראה להוכיח כן מהא דתנן בסנהדרין (דף ע') אכל מע"ש אינו נעשה בן מורר וטעמא משום דכדרך מצותו הוא דעביד והרי בן סורר אינו חייב עד שיאכל בשיל ולא בשיל כבשר כיבא דאכלי גנבי והוא שלכד"א ואפ"ה חשיב דרך מצותו לגבי מע"ש, ונראה דאין מכאן ראיה דהא תנן התם אכל טרפות אינו נעשה בן סורר וטעמא דכתיב איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום, ואי נימא דאכילת בן סורר מיקרי שלכד"א אכילה המותרת היא, ואין לומר דכיון דעכ"פ אסור מדרבנן לא גרע מאוכל בתענית ציבור דא"כ ל"ל משנה יתירה לאשמעינן דבאיסור דרבנן אינו נעשה בן סו"מ תיפוק ליה ממתניתין דאכל טריפות א"ו דאכילת בן מו"מ חשיב כדרך אכילה כל שנתבשל כמאב"ד ועי' שבת (דף י"ח ע"ב) תד"ה בשיל, ובזה יתיישב מה שהקשה הגאון מוהר"י ראזין שליט"א ע"ד רש"י שפי' שם עלה דקאמר דמשנה יתירה אתי לאשמעינן לאתויי תנחומי אבלים דאי מרישא הו"א דוקא מצוה דאורייתא כגון אכילת קדשים או פסחים ותמה דהא באכילת בן סו"מ לא מתקיים מצות פסח דהיינו נא וכדאמרינן בפסחים (דף מ"א), ופירש"י שם דהיינו צלי ואינו צלי ע"ש ולפמ"ש א"ש דכל שכבר נצלה כמאב"ד הרי הוא בכלל צלי אש לגבי פסח וכמ"ש המנ"ח (מצוה ז') ואעפ"כ נעשה בן סו"מ כיון דהלא מאכל גנבי, איברא דבלא"ה יש ליישב קושיתו דמיירי שנצלה מצד אחד לגמרי ומתקיים מצוה דפסח כגון שיש בו כזית ואעפ"כ היה נעשה בן סו"מ לולא מצות פסח דכיון דרוב אכילתו לא נצלה כל צרכו מהני הך כזית להשלים וכדאמרינן (שם) לענין בשר עוף כה"ג דתרווייהו חד טעמא הוא משום דלא מימשך בתרייהו ע"ש, אמנם לפמ"ש הרמב"ם (ממרים פ"ז הל"ב) דאינו חייב עד שיאכל כל התרטימר בשר במלוגמא אחת, ומקורו מדברי התוספתא (סנהדרין פי"א) וז"ל אין נעשה בן סו"מ ע"ד שיתן לתוך פיו כשיעור עכ"ל וכמ"ש הק"ע ובכה"ג תו לא משכחת דישלים ע"י כזית דפסח דאתי שאר הבשר שלא נצלה כ"צ ומבטל לאכילה דפסח וכדאמר כיו"ב לענין אכילת מצה ומרור ביחד דאתי אכילת רשות ומבטל לאכילת מצוה כדאיתא בפסחים (דף קט"ו) ועי' זבחים (דף ע"ח) תד"ה אלא ובגהש"ס ואכמ"ל:
השמטה :
ענף ג:
[טו] וראיתי להמח"א (פ"ח ממ"א הלט"ז) שכתב ליישב קושית התוס' דאמאי הותרה סיכת חטטין ביוהכ"פ, אי נימא דסיכה כשתיה מדאורייתא וכתב דלא אמרינן סיכה כשתיה אלא בסיכה של תענוג אבל לא בסיכת חטטין שאינה של תענוג, וראיה לזה מפירות שביעית דניתנו לאכילה ולסיכה משום דהוי כשתיה ואפ"ה למלוגמא אסור משום דלאכלה אמר רחמנא ולא למלוגמא, ומדברי הרמב"ם ז"ל בהל' יוהכ"פ ובהל' תרומות נראה דסיכה אסור מה"ת ודוקא סיכה של תענוג אבל סיכה שאינה של תענוג אינה אסורה ביוהכ"פ אלא מדרבנן ולצורך חולה התירו עכ"ד, ודבריו תמוהים דאם באנו לדמות סיכת חטטין למלוגמא אם כן גם סיכת חטטין ליתסר בשביעית, ובהדיא מבואר בירושלמי שהובא בר"ש (רפ"ח משביעית) החושש בראשו או עלו בו חטטין סך שמן אבל לא יין וחומץ יעו"ש, וכן במע"ש הותר סיכת חטטין כמבואר בתוספתא והובאה בפי' מהר"י בן מלכי צדק (רפ"ב דמע"ש) יעו"ש, וע"כ דסיכת חטטין אינו בכלל מלוגמא דדל רפואה מכאן הרי הוא סיכה גמורה, ומה שהוא עושה לשם רפואה לא בטלה תורת סיכה ממנה, ודוקא במלוגמא שעיקרה אינה אלא רפואה בלבד דהיינו שכוסס חטה או תאנה לשום ע"ג מכתו כמבואר בפיה"מ (רפ"ח דשביעית) יעו"ש, דאין זה תורת סיכה כלל, ואעפ"כ איצטריך קרא לאסור בשביעית משום דלא נימא דכמו דהותרו שאר הנאות בשביעית כגון כביסה והדלקה מקרא דלכם לכל צרכיכם, ה"נ הותר מלוגמא אע"פ שאינה בכלל שתיה, ומשו"ה גלי קרא לאכלה לאסור מלוגמא, ודוקא הנאה השוה לכל נפש הותר מקרא דלכם ולא מלוגמא כמבואר בב"ק (דף ק"ב) יעו"ש, ומש"כ הרמב"ם (בפ"ג ממע"ש הלט"ז) מע"ש אע"פ שניתן לסיכה אין נותנין אותו לא ע"ג מכה ולא ע"ג חזזית וכו' שהרי לא ניתן לרפואה עכ"ל ויעו"ש בכ"מ, צריך לחלק בין סיכה זו לסיכת חטטין ועיין בתוספתא (פ"ו דשביעית), ועכ"פ דברי המח"א לדמות מלוגמא לסיכת חטטין הוא תמוה מאד וצ"ע:
איברא דעיקר יסודו של המח"א דסיכה כשתיה דאורייתא אינה אלא סיכה של תענוג ולא סיכת חטטין, מצאתי ביראים (מצוה ת"כ) לענין יוהכ"פ וז"ל, סיכה נקרא עינוי דכתיב בדניאל לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי, ומנלן דחשיבא ליה כעינוי דכתיב ויאמר אל תירא כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך, ותנן נמי בשבת פ"ט מנין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ודוקא דברים שדרכו לסוך בהם כשמן שהוא לתענוג אבל סיכת חלב ע"ג מכה א"נ שמן ע"ג מכה, ורפואה ההיא לא מיתסרא משום עינוי כדתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו אם היה חולה או היו לו חטטין בראשו סך שמן כדרכו ואינו חושש עכ"ל, והרי דעת היראים שם דכל הני חמשת עינויים ביוהכ"פ הוא מדאורייתא ואעפ"כ מסיק דלא אסרה תורה סיכה כשתיה אלא דוקא סיכה של תענוג ולא סיכת חטטין ורפואה והיינו כדברי המח"א, וכ"כ שם עוד כיו"ב לענין רחיצה וז"ל חסרון רחיצה נקראת עינוי דאמר רנב"י מים קרים על נפש עיפה וכו', ומזה למדנו שאפילו רחיצת צונן אסורה מדאורייתא דהכא כתיב מים קרים ודוקא רוב גופו ומתכוין להנות ברחיצה אסור מדאורייתא, אבל מיעוט גופו אפילו מתכוין ליהנות אינו אסור אלא מדרבנן דתנן וכו' עכ"ל, אלמא דכל שמכוין להנות ועיקרו לשם תענוג אסור מדאורייתא, וכן מבואר מדברי התו"י לקמן (דף ע"ז ע"ב) ד"ה משום שיבתא דרחיצה של עונג בעינן אפילו להסוברים רחיצה אסורה מה"ת יעוש"ה וע"ש עוד במ"ש בר"פ יוהכ"פ לענין סיכה:
[טז] ונראה דאין הטעם כמו שתפס המח"א דבסיכה שאינה של תענוג לא אמרינן כלל הך דינא דסיכה כשתיה ומשו"ה גם לענין תרומה לא יתחייב חומש בסיכת חטטין, אלא דוקא לענין יוהכ"פ לבד נאמר הך כללא וטעמא דמלתא הוא לפמ"ש התוס' לקמן (דף ע"ז ע"ב) ד"ה מנין לסיכה להקשות דאמאי איצריך קרא למיגמר סיכה מוסך לא סכתי, הא מותבא כמים בקרבו נפקא במתניתין דשבת (פ"ו ע"א) וכתבו לתרץ דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו היינו אוסרין אף סיכה שאינה של תענוג כשתיה, להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות וכו' עכ"ל, ומבואר מתוך דבריהם דדוקא סיכה של תענוג הוא מבטל העינוי ולא סיכה שאינה של תענוג, ונהי דמצד סיכה כשתיה אין לחלק בין סיכה של תענוג לאינה של תענוג, וכמו דאין לחלק בין שתיה של תענוג לאינה של תענוג, אבל כיון דנפקא לן מקרא דדניאל לא אסמכוה רבנן לאסור בסיכה אלא הך סיכה דמבטלת העינוי דהיינו סיכת תענוג לבד, אבל סיכה שאינה של תענוג עדיין בכלל עינוי הוא: ומעתה נראה לומר דלכל הנך ראשונים דסברי דכל ה' עינויים דיוהכ"פ הוא דאורייתא, היינו משום דס"ל דכל הני נכללו בקרא מכיון דהם בכלל עינוי, רק דמיעטה תורה מלאו וכרת, וכל עיקרם של כל חמשה עינויים הוא משום דעל ידם מבטל מעינוי, וחלקה תורה בין עינוי דאכילה ושתיה ובין שאר עינויים רק לענין חומר האיסור לבד אבל איכות האיסור הוא ביטול העינוי לבד, ובכל אחד מכל אלו החמשה אם לא יתבטל העינוי על ידו אין לחייב עליו מדאורייתא כלל, וזהו טעמא דסיכת חטטין אינה אסורה מדאורייתא משום דכיון דלא באה לתענוג עדיין לא נתבטל העינוי עי"ז, וכן לענין רחיצה ונעילת הסנדל, וכמו שדקדק היראים דחסרון כל הני נקרא עינוי וכל שעושה אותם לצורך תענוג מיבטל בטל העינוי, ומשו"ה ברחיצת מיעוט גופו דליכא ביטול עינוי מצד עצמותו מותר מה"ת אפילו מכוין לתענוג, וכן רחיצת רוב גופו אם אינו מכוין לתענוג כגון ההולך להקביל פני רבו עובר עד צוארו במים בכל הני ליכא ביטול עינוי ולדעת התו"י אפילו בסיכת מקצת גופו ליכא איסור תורה יעו"ש, ואלו היה אפשר לאשכוחי גם באכילה ושתיה שאינה של תענוג דלא מבטל העינוי היה גם כן מותר מה"ת, אלא דהתם לא משכחת לה כלל דאפילו לא מכוין לתענוג ממילא בטיל העינוי מצד עצמותו. ועפי"ז מיושב מה שנדחק בחי' אור גדול ליישב דברי התו"י שכתבו דאפילו רחיצה וסיכה מדאורייתא לא נאסרה אלא כל גופו ולא מקצת גופו דאכתי תיקשי ליתסר מקצת גופו מדין חצי שיעור, וכתב ליישב ע"פ דברי הח"צ דח"ש אינו כי אם באיסורי אכילה ולא בשאר איסורים או דבאיסור עשה לא אמרינן ח"ש יעו"ש, ואכתי תיקשי בסיכה דחשיב כשתיה מא"ל, ועוד דשיטת רש"י (שבת ע"ד) דגם באיסורי שבת שייך ח"ש מה"ת אלמא דבכל האיסורים אמרינן דינא דח"ש וכן באיסור עשה דעת התוס' בשבת (דף צ"א ע"ב) והרשב"א שם דשייך דינא דח"ש יעוש"ה, אבל לפמ"ש א"ש דכל דליכא רחיצת רוב גופו אינו בכלל האיסור כיון דעדיין אינו יוצא עי"ז מתורת עינוי ונמצא דאינו מסוג האיסור כלל ועיין במ"מ (פ"א מגניבה הל"ב) ובפירש"י בסנהדרין (דף נ"ז ע"א) ד"ה בשעתיה ובחי' הרמ"ה יעו"ש: [יז] וראיה לדברינו נראה להביא מדברי הר"ר מנוח ז"ל דעל מ"ש הרמב"ם (בפ"ב משביתת עשור הל"ה) אכל אוכלין שאין ראוין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושים או ששתה משקין שאינן ראוין לשתיה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפי' אכל ושתה מהן הרבה הר"ז פטור עכ"ל, כ' הר"ר מנוח ז"ל אמר המפרש משום דכל הני כיון דלא חזו לאכילה לא מייתבא דעתיה מינייהו וצעורי קא מצטער ולא קא עבר אכל הנפש אשר לא תעונה שאין לך עינוי גדול מזה עכ"ל, ול"ל טעם זה הא בפשוטו ניחא דהרי כל אלו כיון שאין דרך לאוכלן הו"ל שלכד"א דפטור בכל איסורים שבתורה כמ"ש הרמב"ם (פי"ד ממ"א הל"י) וע"כ דדעת הר"ר מנוח ז"ל דביוהכ"פ אפילו שלכד"א גם כן חייב וכמבואר בתשובת שאגת אריה (סימן ע"ו) משום דגבי יוהכ"פ לא כתיב ביה אכילה אלא כל הנפש אשר לא תעונה ומשו"ה אוכל חלב חי ובשר חי חייב יעו"ש, ועפי"ז הוקשה ליה דאם כן אמאי פטור באכל אוכלין שאינן ראוין ביוהכ"פ, והוכרח לתרץ דבהני לא מייתבא דעתיה ונמצא דלא קא עבר על לא תעונה באכילה זו דעדיין קא מתענה דאין לך עינוי גדול מזה:
וכן נראה גם מהא דאמר לקמן (דף פ' ע"ב) האוכל אכילה גסה ביוהכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה כתיב פרט למזיק, ופרש"י פרט למזיק לזה שאינו מבטל שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק את האוכלין ואת עצמו עכ"ל, ואמאי הוצרך לזה תיפוק ליה דאכילה גסה ל"ח אכילה בכל התורה כולה וכמבואר בתוס' ע"ז (דף י"ב ע"ב) ד"ה אלא יעו"ש, וכן נמי אמר התם לענין תרומה דהאוכל אכילה גסה פטור מ"ט כי יאכל כתיב פרט למזיק והתם ליכא טעמא דפירש"י לגבי יוהכ"פ, וע"כ מוכח מזה דלגבי יוהכ"פ אין לפוטרו כלל מטעמא דלא חשיב אכילה לגבי שאר איסורים משום דלא בעי כדרך אכילה, ואפילו אוכל בשר חי נמי חייב ולבד שיתבטל העינוי ע"י אכילה זו, ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דע"י אכילה גסה ליכא שום ביטול עינוי:
והא דמייתי ראיה ביבמות (דף מ') דאכילה גסה בקדשים לא שמה אכילה מהא דאכילה גסה ביוהכ"פ פטור, ולפמ"ש דהתם ביוהכ"פ טעמא אחרינא הוא אם כן איך ילפינן מיניה לקדשים, ומנלן דאכילה גסה ל"ש אכילה דהא ע"כ ביוהכ"פ פטור מטעם דלא מבטל עינוי באכילה זו, ואף דאליבא דאמת ידעינן דאכילה גסה ל"ש אכילה מדפטור בתרומה, מ"מ מאי מייתי מיה"כ הו"ל להביא מתרומה כיון דהך דינא דאכילה גסה ל"ש אכילה אין ללמוד מיוהכ"פ כלל:
ונראה לפמש"ל בשם הבית הלוי דבקדשים מתקיים מצותו אפילו באכילה שלא כדרך גם כן דעיקר מצותו אינו מצד האוכל אלא מצד דבר הנאכל, ואם כן מהא דפטר בתרומה באכילה גסה מחומש אין ללמוד לענין אכילת קדשים דבתרומה שאני דבעי כי יאכל לחייבו חומש, ולגביה לא מיקרי אכילה, אבל בקדשים דסגי באכילה לגבי הקדשים א"א ללמוד מתרומה, ומשו"ה הביא ראיה מיוהכ"פ דהתם גם כן מחייב אף דלא חשיבא אכילה לגבי האוכל ואפ"ה באכילה גסה פטור, אלמא דאין אכילה זו פועלת כלום דלא מיבטל שום עינוי ע"י רק מזיק לבד וזהו ודאי דכה"ג ל"ח אכילה גם לגבי דבר הנאכל וכמ"ש רש"י דחשיב מזיק את עצמו ואת האוכלין וכזורק אבן לחמת דמי: [יח] וראיתי בר"ן ר"פ יוהכ"פ אחר שהעלה כדעת הרמב"ם דכל ה' עינויים הוא מדאורייתא שכ' להקשות וז"ל, אלא דלא מיחוורא לי הא דתניא לקמן (ע"ח ע"ב) התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל, ומוכח בגמרא דמותרין בכולן דקאמר היינו דמותר לגדולים לרוחצן ולסוכן וכמו שנפרש עלה דההיא בס"ד והא הני ודאי לתענוג עבדי להו ואי מנעין הני מינייהו חד יומא לא מסתכני, ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים וכו', ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצורכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור מדרבנן אפילו בידים וכדמוכח בפרק יוצא דופן וכו' אלא אי אמרת מדאורייתא נינהו היכי שרי עכ"ל, והנה מלשון הר"ן נראה דדוקא בהני עינויין לבד מאכילה ושתיה קשיא להו משום דאפילו כי מנעין הני מינייהו חד יומא לא מסתכני, אבל באכילה ושתיה מסתכני לבד באלו השיעורים שקבעו להם חכמים לחינוך שעות ומשו"ה הותר להאכילן משום סכנה:
אמנם מפירש"י מבואר דגם באכילה ושתיה ליכא סכנה דאיתא לקמן (דף ע"ח ע"ב) ת"ר התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל, מ"ש נעילת הסנדל דאמרי אינשי עבדו ליה הנך נמי אמרי אינשי עבדו ליה רחיצה וסיכה אימר מאתמול עבדו ליה וכו', והא מותרין לכתחלה קתני אלא הנך דלאו ריביתייהו גזרו בהו רבנן הנך דריביתייהו לא גזרו בהו רבנן, ופירש"י מותרין בכולן בכל הני דמתניתין אכילה ושתיה רחיצה וסיכה אינשי עבדו ליה גדולים עשו לו והתורה הזהירה גדולים על הקטנים שלא יעשו להם בידים דבר האסור כדאמרינן במס' יבמות וכו', הא מותרין לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו עכ"ל, ומאי פריך מאכילה דאיכא סכנה בדבר ומבואר מדברי רש"י דגם באכילה ליכא סכנה בדבר אם יאחרו זמן חינוך שעות שקבעו חכמים, ומה"ט פירש"י לקמן במתניתין (דף פ"ב) התינוקות אין מענין אותן לשעות אין חייבין למנוע מהן מאכל עכ"ל ומשמע דאם רצו למנוע הרשות בידן דלא כפירוש הר"ן שם בשם הרמב"ם דאסור לענותן שלא יבואו לידי סכנה יעוש"ה. ומעתה תיקשי כיון דאכילה ושתיה לכו"ע דאורייתא אמאי הותר להאכילן בידים דאסור מדאורייתא:
ולכן נראה לומר דס"ל לרש"י דשאני איסור דיוהכ"פ משאר איסור לענין זה דעיקר האיסור דלא תעונה הוא אזהרה למי שמחויב במצות עינוי, דמאחר דמחויב במצות עינוי בא הלאו לחזק ולומר דכל מי שלא יקיים מצות עינוי הוא עובר בלאו דלא תעונה, וכיו"ב כתב הרמב"ן בקדושין (דף ל"ד) לענין מ"ע דעשיית מעקה דהלאו דלא תשים דמים עיקרו לחזק העשה בא ולומר שיקיים מ"ע דמעקה והפטור מהעשה פטור גם מהלאו יעו"ש, ומשו"ה קטנים דליתנייהו במ"ע דעינוי דיוהכ"פ ממילא אין בהם סרך דלא תעונה כלל אפילו למאכיל אותן בידים, דכל דפטורין מעיקר המצוה דיוהכ"פ תו לית בהו לאו כלל, ומשו"ה לית בהו אלא דין דחינוך מצד המ"ע לבד והיינו מתניתין דמחנכין אותן לשעות, ואם כן כ"ש בהנך שאר עינויים חוץ מאכילה ושתייה דליכא בהו אלא עשה לבד כמבואר בר"פ יוהכ"פ וברמב"ם (פ"א משביתת עשור הל"ה), ומשמע שם מדברי המ"מ דליכא איסורא דעינוי כלל אלא מ"ע בעלמא מקרא דשבתון אם כן ל"ש איסור דלא תאכילום כיון דליתנייהו במצות שבתון, ואפילו לפי המבואר מדברי הסמ"ג, (עשין ל"ב) דאיכא איסור תורה גם כן מלבד המ"ע יעו"ש, וכן נראה גם מדברי הר"ן ר"פ יוהכ"פ מ"מ לא עדיף הך איסור דאורייתא דאיכא בשאר עינויים מגופו של עינוי דאכילה ושתיה, וכי היכי דעיקרו של לא תעונה אינו בא אלא לחזק העשה דמצות עינוי לענין אכילה ושתיה ה"נ לענין שאר עינויין עיקר האיסור הוא רק למי שמחויב לקיים מ"ע דשאר עינויים, ואם כן קטנים דפטורי ממ"ע אין כאן איסור דלא תאכילום כלל. ומאי דמקשה בסוכה (דף כ"ח) דל"ל קרא לרבות נשים לעינוי יוהכ"פ מדר"י אמר רב נפקא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, אע"ג דגוף העשה הו"ל זמ"ג והל"ת בא לחזק העשה ה"ט משום דכל ל"ת או עשה דאיכא עונש עלה ילפינן מהך קרא דר"י, ועיין רפ"ג דמכות ובב"ק (דף ט"ו) יעוש"ה: הבאנו דברי הרמב"ן בקדושין (דף ל"ד) שכ' ליישב קושית התום' דמש"ה איצטריך לחייב נשים במעקה מצד העשה אע"ג דאיכא לאו דלא תשים דמים משום שעיקר מצותו הוא עשה ואין הלאו שבו אלא לחזק העשה כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו ואלו היו נשים פטורות מהעשה היו פטורות אף מהלאו ע"ש וק"ל מהאי קרא דלא תשים ילפינן אזהרה שלא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו אלמא דלאו דלא תשים לא בא לחזק העשה שהרי אין כאן מצות מעקה ואף דמ"מ איכא מצוה לסלק הנזק כמבואר בב"ק (דף צ"א) וברמב"ם (פ"ז מחובל הלי"ג) מ"מ מצוה זו לאו מתורת מעקה היא אלא מקרא דהשמר לך וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מרוצח הל"ד) ול"ש לומר דלא תשים בא לחזק עשה דהשמר שהוא בפרשה אחרת, ועוד דמ"מ ליחייבה האשה לעשות מעקה מקרא דלא תשים דלא גרע ממעמיד סולם רעוע דגם האשה מוזהרת מחמת הלאו. ונראה דבלא"ה יש לדקדק בלשון התוס' בקדושין (שם) שהקשו דליחייבה האשה במעקה מצד הלאו דלא תשים ואע"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולס רעוע דהיינו שימה בידים מ"מ אתי נמי למעקה דדרשינן בספרי ועשית זו מ"ע לא תשים דמים זו מצות ל"ת עכ"ל, והמתבאר מדבריהם דאי לאו דילפינן דלא תשים קאי אמעקה לא הוי ידעינן דאיכא לאו דלא תשים אלא היכא דאיכא שימה בידים ולפ"ז נראה דבכל הני דאיתמעטו מתורת מעקה כגון בית שאין בו ד' על ד' וכיו"ב ליכא גם לאו דלא תשים ולפ"ז א"ש דברי רמב"ן דלאו דלא תשים דמעקה בא לחזק העשה וזה נכון:
השמטה :
[יט] וראיתי בשעה"מ (פ"א משביתת עשור) שהקשה ע"ד הר"ן אלו שלא הוקשה לו אלא להסוברים דה' עינויים מה"ת האיך מותר לרוחצן ולסוכן לקטנים, ומשמע דמדרבנן ניחא ליה משום דספינן לקטן איסור דרבנן בידים, וס"ל כדעת הרשב"א פ' חרש דהא דאיתא שם דאסור להאכיל לקטן איסור דרבנן בידים היינו למ"ד בדאורייתא ב"ד מצווין להפרישו מש"ה בדרבנן אסור להאכילו בידים, אבל לדידן דקיי"ל אין ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא בדרבנן נחתינן דרגא ומותר להאכילו אפילו בידים, ועיין במ"ל (סוף מאכ"א) מזה באורך ואם כן עדיין תיקשי לר"י דמספקא ליה דשמא ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דהתינוקות מותרין בכולן והא אסור להאכילן בידים אפילו איסור דרבנן יעו"ש:
ונראה לפמ"ש בהגמי"י (פ"ג משביתת עשור) דמשום הכי מותר לומר לעכו"ם לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום דחמין ושמן היינו ריביתייהו וסתם תינוקות חולים הן אצל חמין והוי כחולה שאין בו סכנה דאומר לנכרי ועושה יעו"ש, ולפ"ז שפיר ניחא ליה להר"ן להסוברים דהני עינויין מדרבנן דמשו"ה הותר איסור דלא תאכילום דרבנן בשביל התינוק דדמי לחולה אצל רחיצה וסיכה וכל איסורי דרבנן הותרו לחולה שאב"ס, ורק להסוברים דהנך עינויים דבר תורה נינהו אם כן לא הותר לחולה שאב"ס, וזה שדקדק הר"ן והני אי מנעין מינייהו חד יומא לא מסתכני ואע"ג דחולים הם מ"מ הו"ל חולה שאב"ס ולא הותר איסור תורה:
[כ] עוד ראיתי שם בשעה"מ שכתב על דברי הרמב"ם דפסק (בפ"ג משביתת עשור הל"ט) דסיכה בין של תענוג בין שאינה של תענוג אסור וה"ה הראה מקור לזה מדברי הירושלמי בפ' יוהכ"פ יעו"ש, וכתב השעה"מ ע"ז דא"צ לזה דיש להכריח דין זה גם מסוגיין לפמ"ש התוס' להקשות לקמן (ע"ז ע"ב) ד"ה מנין דל"ל תרי קראי לאסור סיכה מקרא דוסוך לא סכתי ומקרא דותבא כמים בקרבו יעו"ש, ולדעת הרמב"ם א"ש מאד דמקרא דדניאל אין ללמוד אלא סיכה של תענוג לבד כמ"ש התוס' שם, משו"ה איצטריך קרא דותבא ללמוד דאפילו סיכה שאינה של תענוג נמי אסור דסיכה חשיב כשתייה יעו"ש:
ודבריו צ"ע דלפ"ז דילפינן סיכה שאינה של תענוג מקרא דותבא כמים בקרבו והך קרא הוא דאתא ללמד דין סיכה כשתייה והוא מדאורייתא לדעת הרמב"ם כמ"ש לעיל באורך, ולפ"ז הך דינא דסיכה שאינה של תענוג אסור הוא דינא דאורייתא, ואמאי כתב הרמב"ם (שם) ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה או שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש עכ"ל, והא כיון דאיסור תורה הוא מדין סיכה כשתייה לא הותר בשביל חולה שאב"ס, וע"כ מוכח כדברי ה"ה דמקורו הוא מדברי הירושלמי ועיקרה של סיכה מדאורייתא אינה אלא סיכה של תענוג כמ"ש לעיל בשם היראים וסיכה שאינה של תענוג אינו אלא מדרבנן ומשו"ה התירו בשביל חולה שאב"ס, וכן נתבאר לעיל בשם המח"א דלדעת הרמב"ם סיכה שאינה של תענוג אינו אלא מדרבנן ומשו"ה התירו בשביל חולה שאב"ס וכן נתבאר לעיל בשם המח"א דלדעת הרמב"ם סיכה שאינה של תענוג אינה דבר תורה, וכן מוכח גם מכל מה שנתבאר לעיל בישוב דעת הרמב"ם וסייעתו ודברי השעה"מ צ"ע:
ענף ד:
[כא] והנה ממ"ש לבאר דברי הרמב"ם דמשו"ה אסור להחזיר האוכל משקה חוץ מזיתים וענבים, משום דכיון דמפקיע שם תרומה מהמשקה עובר באיסור משמרת דבר תורה וכמ"ש בשם הקרית ספר, יש לעשות סמוכין לדברי האבני מילואים בתשובה (סימן י"ח) שכתב דאסור לבטל תרומה בחולין דבר תורה אף להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחלה אינו אלא מדרבנן, משום דכיון דמפקיע שם תרומה ע"י הביטול עובר באיסור משמרת דאורייתא יעו"ש:
שוב ראיתי בדברי התורי"ד (בע"ז דף ל"ג) שכתב כדברי הא"מ הנ"ל בד"ה נודות העכו"ם, שהקשה דלמה ביי"נ צריך שכשוך ובתרומה תנן המערה מכד לכד ונוטף ג' טיפין נותן לתוכו חולין וא"צ שכשוך, ותירץ דהתם לא קמיירי אלא במשמרת התרומה שאינו הייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין וכו', וכיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשיב ואינו מוזהר בשמירתו אלא נותן לתוכה חולין ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים, אבל מיהו לענין איסור אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים ואם רוצה להאכילן לזרים צריך לשכשך הכד במים עכ"ל, הרי מבואר להדיא דמבטל תרומה בחולין אפילו שלא להאכיל לזרים מ"מ עובר באיסור משמרת:
[כב] ורב גדול אחד כתב אלי להוכיח נגד דברי הא"מ ממתניתין (פי"א דתרומות מ"ו) מגורה שפנה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין, והרמב"ן בב"ב (דף פ"ז) כתב על משנה זו למדנו מענין המשנה שהשאר בטל לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטיל בהן ואינו מדמע, קל הוא שהקילו בדבר מפני שא"א להטריח על הצבור יותר מדאי יעו"ש, והרשב"א בתשובה (סימן רפ"ב) והובא בתור"ע מוקי להך מתניתין בתרומה דרבנן, וכן משמע מירושלמי אמנם דעת מקצת מרבותיו והרמב"ם דמיירי בתרומה דאורייתא יעו"ש. ואי נימא דלבטל תרומה בחולין איכא איסור תורה, איך הקילו חכמים לעקור דברי תורה בקו"ע, הא איסור משמרת ודאי לא בעי שיעורא וא"כ כשנותן לתוכה חולין הרי עובר באיסור תורה, וע"כ ראיה ברורה מכאן דגם לבטל תרומה אינו אלא דרבנן ודלא כהא"מ עכ"ד:
ונראה דאין מזה ראיה דאכתי לפי דבריו תיקשי מדברי הר"ש שכתב עלה דמתניתין שם, וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שנוהג בחולין, וכתב הר"ש וז"ל ומיהו כוס שפינו ממנו יי"נ לא שרי למרמי ביה חמרא, אע"ג דתנן גבי חבית תרומה ולא חייבוהו לטפח, לא דמי דההיא לא מיירי שרוצה לתת בתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איבוד תרומה איירי ולא חייש במה שמתייבש כוס של שמן והולך וכלה עכ"ל, וכיון דהר"ש אינו מפרש המשנה בנותן לתוכה חולין אלא שהשמן מתייבש וכלה מעצמו, ובכה"ג בודאי איכא איסור משמרת דאורייתא במה שהשאיר להתייבש בדופני החבית הרי דגם איסור תורה הותר בכה"ג, א"כ ל"ק גם ע"ד הא"מ, וטעמא דליכא כאן משמרת מטעם שכתב התורי"ד דכיון שהוא מפוזר בדופני הכד אין כאן איסור משמרת דלא חשיב, וה"ט שייך גם בחבית ומגורה דלא חייבה תורה משמרת בתרומה אלא לנהוג בו כמו שנוהג בחולין, וכל שבחולין כה"ג דרכו להניחו לאיבוד מותר לאבדו גם בתרומה, וזהו טעמא דמתניתין (שם מ"ה) כדרך שהוא נוהג בחולין כך נוהג בתרומה ופי' הרמב"ם והר"ש דהיינו שמותר לו לכבור התרומה וישליך הסובין ואין בו משום מאבד תרומה מאחר שאינו ראוי לאכילה יעו"ש, אע"ג דהנך סובין בהיותן בתוך הקמח דין תרומה עליהם כמבואר במתניתין (חלה פ"ב מ"ו) ועיין ברא"ש פ"ב דפסחים (סימן י"ד) הרי דמפקיע מהן תרומה עי"ז שמתקן הקמח ומפריד הסובין, וע"כ דכל שנוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין יצא יד"ח משמרת ולא חייבתו תורה יותר ממה שדרכו לשמור וזה ברור: וגדולה מזו מבואר בתו"כ (פרשה אמר) כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומנקב את הירק כל שהוא רוצה, יכול תהא קניבתו חול ת"ל הוא הרי הוא בקדושתו עכ"ל, ופירש הראב"ד ז"ל לחמו ולא קאמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה, ואע"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין עכ"ל, אלמא דכל שהוא דרכו בכך אין איסור בהפסד תרומה וע"כ לא איצטריך קרא לרבות אלא באדם מפונק שאין דרך האוכלים לעשות כן אלא זה בלבד, אבל כל שדרך כולם לעשות כן בודאי אין חוששין לאיבוד תרומה מסברא בעלמא ועי' במשנה (תרומות פי"א מ"ה) המסלת קב וכו' ובר"ש בשם הירושלמי יעו"ש:
[כג] וראיתי בס' אחיעזר (ח"ב סימן ט') שהעיר על דברי הא"מ מסוגיא דגיטין (דף נ"ג ע"ב) דר"מ אדר"מ לא קשיא כי קניס בדרבנן בדאורייתא לא קניס, והא מנסך דאורייתא וקא קניס ומדלא פריך אמדמע אלמא דבדמדמע ליכא איסור משמרת דאורייתא, וכתב ליישב עפ"י דברי המהר"ם שי"ף שהקשה ממטמא דאסור מדאורייתא, ותירץ דמיירי בתרומה דרבנן, ואם כן גם ממדמע לק"מ יעו"ש, איברא דמדברי הרשב"א שם נראה דמיירי בתרומה דאורייתא יעו"ש:
אמנם קשיא לי מסוגיא דלעיל מינה דקאמר ולמאן דיליף קנסא מקנסא כל הני ל"ל צריכא דאי תנא מטמא הו"א משום דקא מפסיד לה לגמרי ואי מטמא חולין משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י, אבל מדמע אימא לא, ופירש"י דמשום דעביד איסורא דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י קנסוהו, אלמא ליכא איסורא כלל מצד איסור משמרת דאי בתרומה דאורייתא אסור מה"ת בתרומה דרבנן עכ"פ איכא איסורא דרבנן וע"כ דאין זה בסוג משמרת מה שמפקיע דין תרומה לבד, שי"מ קושיא זו בספר חו"מ (סימן קי"ט) ונדחק לפרש דאולי שייך לשון דמוע במערב רוב תרומה במעוט חולין, ואם כן י"ל דמדמע דמתניתין מיירי בכה"ג דלא בטיל התרומה כלל ותו אין כאן איסור משמרת יעו"ש:
אמנם נראה ליישב קצת דברי הא"מ דהנה אם נימא דשייך איסור משמרת במבטל תרומה בחולין יש לפרשו בשני פנים. א) מצד הפקעת דין תרומה, ב) מצד הפסד שמאחר שנתבטל הרי אין מקפידין על הפסדו. והנה במחזיר האוכל של תרומה למשקה חוץ מזיתים וענבים שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם דשייך איסור משמרת שמפקיעו מדין תרומה, התם כיון דמצד עצם הדין בטיל תורת תרומה ממנו משעה שנעשה משקה שייך שפיר משמרת מצד הפקעת דין תרומה, אבל במבטל תרומה אף במדאורייתא בטל ברוב ומותר לנהוג בו כחולין לכ"ד, מ"מ ל"ש איסור משמרת מצד הפקעת הדין, לא מיבעי לדעת הסוברים דבביטול ברוב אסור לאדם אחד לאכול כל התערובות ביחד, כמבואר ביו"ד (סימן ק"י ס"א) אלמא דעצם דבר המתבטל בדינו עומד אלא דגזה"כ הוא להתיר כאו"א מכח כל דפריש, וכיון דעצם דבר המתבטל בדינו עומד כ"מ שהוא אם כן לא שייך כלל הפקעת דין תרומה ממנו, אלא אפילו להסוברים דמותר לאוכלם ביחד אפילו לאדם אחד בב"א, מ"מ נראה דתורת תרומה לא פקעה מעצם התרומה דהא בודאי המתבטל כ"מ שהוא עומד בדינו שהרי אם הוכר האיסור חוזר וניעור אלמא דלא פקע ממנו האיסור בעצמותו, אלא דגזה"כ הוא שמותר לנהוג בו תורת היתר אע"פ שבעצמותו הוא איסור. ולפי זה נראה דאיסור משמרת בביטול ברוב ליכא כלל מדין הפקעת תרומה רק מטעם הב' לבד דאחרי שיש עליו תורת תרומה בעצמותו נמצא דע"י הביטול גורם לנהוג בתרומה כחולין ושלא להקפיד על טומאתו והפסדו וזהו בכלל האיסור דמשמרת, ועיין בחי' הרמב"ן רפ"ק דחולין ובתוס' שם (דף ב') ד"ה דליתיה יעוש"ה: ומעתה נראה דעד כאן לא כתב האבני מילואים דשייך איסור משמרת בביטול ברוב אלא בגוונא דלאחר הביטול מותר לזר לאוכלן, וכגוונא דידיה ביומא שם דע"י הביטול מאכילין אותו מיד, או כמ"ש התורי"ד הנ"ל דמערבין התרומה בחולין יותר מק"א שמותר לזרים דבכה"ג שייך משמרת מטעם השני שהרי מאכילן לזר וזהו גופיה מיקרי הפסד לתרומה והמאכיל תרומה לזר גם כן עובר באיסור משמרת כמש"ל, אבל בגוונא דמיירי בסוגיא דגיטין דמדמע בתרומה באופן דאסור לזרים ומדרבנן כל תורת תרומה עליהן לענין טומאה והפסד ועיין בתוס' נדה (דף מ"ז ע"א) ד"ה אתי דימוע וברמב"ם (פ"ו מבכורים הל"ד) יעו"ש, אין כאן איסור משמרת כלל כיון דע"כ צריך לשומרן בתורת תרומה מדין דרבנן א"כ אין כאן הפסד בפועל, ומצד הפקעת תרומה גם כן ל"ש בביטול דעדיין תורת תרומה דאורייתא עליו בכ"מ שהוא ועפי"ז יתיישב מה שהקשה המגיה בא"מ שם יעו"ש ואכמ"ל:
[כד] שוב כתב לי חכם אחד להקשות לפמ"ש מדעת הרמב"ם דהאיסור להחזיר האוכל משקה הוא מטעם משמרת, א"כ כיון שאמרו גידולי תרומה חולין מה"ת בשבת (דף י"ז ע"ב) אמאי מותר לזרוע אותם הא עובר באיסור משמרת כיון דע"י הזריעה פקע מהן תורת תרומה, ואע"ג דהתרומה הזרועה בתורת תרומה עומדת עד שמתרקבת, והגידולין שהם חולין פנים חדשות הן מ"מ יהא בהן איסור משמרת מצד איבוד תרומה, כיון שהגידולין חולין. אולם לפי המתבאר גם קושיא זו מתיישבת בפשיטות דכל שנוהג בחולין נוהג בתרומה ואין זה איבוד, כיון דדרכו בכך, ועיקר הקושיא לק"מ להמעיין בסוגיא דשבת דמיירי רק בעבר וזרעם ולא לענין אם מותר לזורעם יעו"ש, ועיין ברש"י פסחים (דף ל"ד ע"א) ד"ה הטבל שהוא נגד מסקנת הש"ס דשבת וצ"ע: [כה] ודע דמה שכתב הרב הנ"ל דמשמרת ודאי לא בעי שיעורא אינו פשוט כ"כ, דכבר נתבאר לעיל בדברינו (בסימן א' אות ז') דהוא מחלוקת הראשונים דלדעת הרשב"א אית ליה שיעורא, ככל איסורי תורה בכזית, ואעפ"כ ח"ש גם כן אסור מה"ת אע"ג דעיקרו דמשמרת אינו אלא בעשה מ"מ ח"ש איסור בעלמא הוא, [ועיין בשבועות (דף כ"ג ע"ב) תד"ה דמוקי יעוש"ה, ובר"ן שם אם שייך איסור ח"ש בשבועה ואכמ"ל], והריטב"א ספוקי מספקא ליה אם איכא שיעור במשמרת או דחייב בכ"ש יעו"ש, והא דאיתא בפסחים (דף ט"ו) חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתונה חולין טמאין מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל, אלמא דבפחות מרביעית ליכא איסור משמרת ורביעית בלח הוא כזית ביבש עיין שבת (דף ע"ז), אין ראיה מכאן, דאיסור משמרת דאורייתא היינו דוקא במטמא או בגורם טומאה בידים, אבל כל שהתרומה נטמאת מעצמה אין עליו חיוב מדאורייתא לשומרה שלא תטמא אלא מדרבנן בעלמא ולא החמירו בפחות מרביעית, ומדברי העונג יו"ט (סימן צ"ו) נראה דתפס לדבר פשוט דכל שרואה תרומה שהולכת לאיבוד ולא הציל עובר באיסור משמרת דבר תורה יעו"ש: