אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן יד

סימן יג

בענין נוגע במי חטאת:

לרב גדול אחד:

ענף א:

[א] ע"ד מה שהקשה כתר"ה בהא דס"ל לר"ע ביומא (דף י"ד ע"א) דטהור שנפלה עליו הזאה טמא ויליף לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא, על הטמא טהור על הטהור טמא יעו"ש, והקשה מעכת"ה דודאי הדבר פשוט דכמו דס"ל לר"ע דהמוזה טמא ה"ה המזה גם כן טמא, דהו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה, ואם כן מיד שטבל האזוב להזות עליו נטמא המזה ונפסלו המים מתורת מי חטאת אף שלא נגע במים שבאזוב, וכשנפלו המים על הטהור הו"ל מי חטאת פסולים ושוב אינם מטמאין, וכמ"ש כיו"ב בתו"י (שם) בשם ר"ח עלה דמתניתין דנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם לא ישנה לנו ר"ח משום דהו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך ונפסלו המים מהלהזות עוד אפילו ע"י אחר יעו"ש, וכן מבואר בחידושי הריטב"א ביומא (שם) יעו"ש:

וכתר"ה כתב ליישב דהך דינא דר"ע מיירי בשהמזה לא הזה על זה הטהור בפ"ע אלא שהיו גם שאר טמאים עמו יחד, וכמו שהיו רגילין להזות על טמאים רבים ביחד וכמבואר בפרה (פי"ב מ"ד) המזה מחלון של רבים יעו"ש בפיה"מ להרמב"ם, ומדוקדק לשון הש"ס טהור שנפלה עליו הזאה ולא תני טהור שהזו עליו, ובכה"ג המזה לא נטמא מצד נושא דהו"ל נושא לצורך הזאה ככל מזה דעלמא, ואין הטהור שנפל עליו ההזאה מגרע לטמאות המזה על ידו, ואם כן המים כשרים להזאה עד שנפלו על הטהור ומשו"ה נטמא אליבא דר"ע עכ"ד:

[ב] אמנם הדברים מופרכים מגופא דסוגיא שם דאמרינן שם עלה דמתניתין דהיו מפרישין את הכ"ג ז' ימים ומזין עליו ועביד עבודה, ואמרינן מתניתין דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו היכי עביד עבודה יעו"ש, ולפי דברי כתר"ה מאי קשיא ליה להש"ס הא שפיר מצי אתיא מתניתין אפילו כר"ע והיו מזין על הכ"ג בפני עצמו דממ"נ הוא טהור, דאם היה טמא מכבר נטהר ע"י הזאה זו ואם היה טהור מכבר לא נטמא ע"י הזאה זו דהא המים נפסלו ע"י המזה דהו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך ושוב אינם מטמאין וכקושית כתר"ה, וע"כ מוכח מכאן דלר"ע נטמא המוזה בכל ענין ואפילו הזו עליו בפ"ע. והא דנקט טהור שנפלה עליו הזאה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להזות על הטהור בפ"ע שלא לצורך, ואם כן הדרא קושית כתר"ה לדוכתא:

ואין לתרץ קושית כתר"ה דמאחר דר"ע יליף מקרא דוהזה הטהור על הטמא דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, ואם כן גלי קרא בכה"ג דנטמא המוזה אפילו בגוונא שהמים נפסלים ע"י ההזאה, ז"א דהא אפשר לאוקמי קרא דאתי רק לרבות דעל הטהור טמא ובגוונא דהמים כשרים וכגון שהזה על טמאים אחרים ביחד עמו, אבל בגוונא דהזה על הטהור לבד אפשר דלא גלי קרא לרבות דנטמא ע"י מים פסולים להזאה: [ג] והנה במה שתפס מעכת"ה לדבר פשוט דלר"ע כשם שהמוזה טמא גם המזה טמא, ומדמי לה למש"כ התו"י והריטב"א בנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם דהמזה טמא משום נושא, לכאורה היה אפשר לחלק ביניהם דדוקא בנתכוין להזות על הבהמה שאינה בת הזאה כלל משו"ה אין עליו תורת מזה, משא"כ במזה על הטהור לר"ע כיון דגברא בר הזאה הוא אפשר דאין המזה בכלל נושא דלא נפיק מכלל מזה דעלמא: אלא דראיתי להר"ש (בפי"ב דפרה מ"ג) עלה דמתניתין דנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם לא ישנה משום דהמזה נטמא מטעם נושא, וכתב הר"ש וז"ל ובפ"ק דיומא (דף י"ד) דרשינן לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא, דהו"מ למיכתב והזה הטהור עליו מאי על הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא, דכי מזה על דבר המקבל טומאה כשר המותר להזאה, אבל על דבר שאינו מקבל טומאה אין כשר המותר להזאה וכו' משום דאדם המזה מיטמא מדכתב רחמנא על הטמא, משו"ה מיפסלי המים שבאזוב דהא גלי רחמנא דעל הטמא הוא דחשיבה הזאה על העכו"ם ובהמה לא חשיבה הזאה והו"ל כנושא מי הנדה דכתיב וכבס בגדיו ואפילו כי לא נגע במים שבאזוב דאין המים טמאים מ"מ נפסלה טבילת האזוב וכו', והך משנה דלא כר"ע דאיהו מוקי ליה לקרא בפ"ק דיומא לענין מזה דעל טמא טהור ועל טהור טמא, ואפילו תימצי לומר דלר"ע כיון דמוזה טמא מזה נמי טמא דנחשב כנושא מי חטאת, מ"מ משמע מתניתין דאדם דומיא דבהמה כגון אדם טהור המים כשרים והמזה טהור עכ"ל, ומבואר מזה דהך דינא דפשיטא ליה לכתר"ה מספק ליה להר"ש אליבא דר"ע אם המזה טמא משום נושא, ואם כן לפי מאי דמספקא ליה להר"ש לטמאות המזה משום נושא אליבא דר"ע, קושית כתר"ה צריכה לפנים דאיך משכחת לה להאי דינא כלל שיטמא המוזה ע"י מים הפסולים להזאה: [ד] ונראה לומר בפשיטות דהך דינא דמי חטאת שנפסלו פרחה טומאתן ושוב אינן מטמאין שייך רק אם אנו באין לטמאותו מדין נוגע או נושא כמו בשאר טומאות, ובזה אמרינן דמשעה שנפסלו המי חטאת פרחה טומאתן והנוגע בהן או הנושא אותן חשיב כנוגע בדבר טהור, ומשו"ה בהך דינא דר"ע אם מזה על הטהור ובה בשעה יגע אדם אחר במים שבאזוב קודם שיפלו על המוזה אינו טמא, דהא הו"ל נוגע במים טהורים שהרי כבר פרחה טומאתן קודם שירדו מעל האזוב מצד המזה הנושא אותם שלא לצורך, אבל הך טהור גופיה שנפלה עליו הזאה שפיר טמא דטומאתו אינה כלל מדין מגע, דהא שאר נוגע במי חטאת שאין בהן שיעור הזאה אינו טעון כיבוס בגדים כמבואר (פ"א דכלים מ"ב) ובזבים (פ"ה מ"ו) יעו"ש, ואלו לר"ע טהור שנפלה עליו הזאה טמא וטעון כיבוס בגדים, וע"כ דאין הטומאה מתורת נוגע אלא דכך הוא גזה"כ דכמו הזאה דעלמא בטמא גורמת טהרה כך אותה הזאה גופה בטהור גורמת טומאה ומדין הזאה נגעו בה, וכן מתבאר בסוגיין שם דאמרינן דלרבנן דס"ל דלא נטמא המוזה משום ק"ו דעל הטמא טהור על הטהור לא כ"ש, ור"ע היינו דקאמר שלמה אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני, ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור ושנוגע בהן טמא יעו"ש, אלמא דלר"ע אין הטהור המוזה טמא מתורת נוגע, דא"כ ליכא נ"מ בהך דרשא דאחכמה והיא רחוקה ממני בין ר"ע לרבנן, דהא לתרווייהו אנוגע קא מתמה שלמה, וע"כ מבואר מזה דלר"ע עצמותה של ההזאה מטהרת לטמא ומטמאה לטהור והיינו דקא מתמה שלמה: ולפי"ז לק"מ קושית כתר"ה דנהי דהמים כבר נפסלו קודם שהגיעו על הטהור המוזה, מ"מ כיון דגלי קרא דיש כח בהזאה לטמאות כמו לטהר, א"כ כך הוא דינן של מי חטאת דכל הזאה שיש בכחה לטהר אם היתה על גוף הטמא, כמו כן יש בכחה לטמא אם תהיה על הטהור, וא"כ מים שכבר נפסלו להזאה שאין בכחן לטהר פקע מהן תורת מי חטאת ושוב אין יכולין לטמא הטהור כמו שאין יכולין לטהר הטמא, אבל הנך מי חטאת שעיקר פסולן אינו בא מסבה צדדית אלא מזה גופיה שהוא מזה על הטהור ואלו היה מזה על הטמא היו אותן המים מטהרין, נמצא דבעצם המים ליכא פסול אחר אלא מצד הזאה זו בעצמותה, וזהו גופיה גלי קרי דהזאה שיש בכחה לטהר יש בכחה לטמאות, דכיון דבעצם ההזאה ליכא כאן פסול אחר מיקרי הזאה לטמאות וזה ברור: [ה] ועפי"ז יתיישב מה שהקשה בגבורת ארי (שם) דאמאי איצטריך קרא לר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמא תיפוק ליה דטמא מטעם מגע למ"ד הזאה א"צ שיעור דהו"ל נוגע במי חטאת שיש בהם כדי הזייה, וכן תיקשי גם בהא דקאמרינן שם מתניתין דלא כר"ע דאי כר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא, ומשמע דלרבנן ניחא, ואמאי נהי דטהור מצד מוזה דלא דרשי קרא דעל הטמא כר"ע אלא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי מ"מ הו"ל נוגע במי חטאת שאין בהם כדי הזייה דטמא יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דאי מטעם נוגע באנו לטמאותו הו"ל נוגע במי חטאת פסולים דהא נפסלו המים קודם שהגיע על המוזה, כיון דהמזה טמא משום נושא נפסלו המים קודם שהגיע על המוזה, כיון דהמזה טמא משום נושא נפסלו המים ופרחה טומאתן מלטמאות מדין נוגע או נושא: ולפי"ז יש פנים מסבירות למה שנסתפק הר"ש הנ"ל אליבא דר"ע אם המזה גם כן טמא משום נושא או לא, ולכאורה תיקשי דמ"ש לר"ע מלרבנן דכמו דאמרינן לרבנן דדרשי קרא דעל הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא, לומר לך דלא מיקרי הזאה אלא על דברים המקבלים טומאה ולא על עכו"ם ובהמה, ואינו אלא נושא בעלמא ונטמא המזה, כמו כן אליבא דר"ע דדרש קרא, דעל הטמא כפשוטו דעל הטמא טהור ועל הטהור טמא, נימא דעל הטמא מיקרי הזאה ולא על הטהור ואינו אלא נושא וליטמי המזה. אבל לפמ"ש א"ש דדוקא לרבנן מיקרי נושא שלא לצורך כיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה נמצא דאיכא חסרון בעצם ההזאה דלא מיקרי הזאה בכה"ג, אבל לר"ע כיון דגלי קרא דהמוזה טמא אלמא דאיכא שם הזאה עלה לטמאות המוזה, נמצא דדמי למזה דעלמא דכמו בעלמא כל היכי דמיקרי מזה לא חשיב נושא כמו כן הכא כיון דע"כ גלי קרא דאיכא שם הזאה עלה חשיבה הזאה, או דלמא דוקא הזאה לטהר הוא בכלל מזה ולא הזאה לטמאות והיינו דמספקא ליה להר"ש:

[ו] ועדיין יש מקום לקושית הגבורת ארי לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ (פ"י דפרה מ"ו) וז"ל, והשרש השביעי שמי חטאת לא יטמאו האיש אשר הוא טהור לחטאת בלוקחו אותם כמו מה שיטמאו זולתו במגע ובמשא כפי מה שהתבאר בראשון מכלים ואם היה טמא לחטאת וכו' הנה מי חטאת יטמאוהו אז במגע ובמשא וכו' עכ"ל, ומבואר מדבריו דהטהור לחטאת לא נטמא כלל לא במגע ולא במשא, וכן מתבאר גם בפי' הרא"ש (פרה פי"א מ"ג) וז"ל, דהטהור לחטאת שנסתפק במי חטאת אינו מטמא דאל"כ לא תמצא טהור מזה על הטמא וכו' עכ"ל, וכן כתב עוד (פרה פ"ח מ"ב) יעו"ש וכן כתב הגר"א (פרה פ"ט מ"ח) באורך יעו"ש. ולפי"ז המזה על הטהור לא נטמא משום נושא כלל כיון שהוא טהור לחטאת ואם כן המים עדיין כשרים להזאה והנוגע בהם טמא, ואם כן תיקשי דאמאי טהור המוזה לרבנן וכן לר"ע ל"ל קרא תיפוק ליה דהו"ל נוגע במי חטאת שלא לצורך, ולדעת הרמב"ם ל"ק דכפי המתבאר בדבריו בפיה"מ (כלים פ"א מ"ב) דנושא מי חטאת לצורך הזאה לא נטמא וכן כתב בפט"ו מהלכות פרה אדומה יעו"ש, אלמא דמלבד דבעי שיהא טהור לחטאת בעי גם שיהא לצורך הזאה אבל שלא לצורך לא מהני מה שהוא טהור לחטאת, ועיין במ"ל (פי"ג מהלכות פרה אדומה הלי"א) מש"כ בשם מהר"י קורקוס ובתפא"י (י"ב דפרה מ"ג) יעוש"ה, ואם כן י"ל דהמזה טמא כשהזה על הטהור דהו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך ונפסלו המים ומשו"ה טהור המוזה מתורת נוגע, אבל לדברי הרא"ש והגר"א דס"ל דכל שהוא טהור לחטאת לא נטמא אף שלא לצורך כמבואר למעיין בדבריהם שם יעו"ש הדרא קושית הגבו"א הנ"ל:

ולכן נראה לומר לפי המבואר במתניתין (פרה פי"ב מ"ד) המזה מחלון רבים ונכנס למקדש ונמצאו המים פסולים פטור וכו', מחליקין היו לפני חלון של רבים ודורסין ולא נמנעין מפני שאמרו מי חטאת שעשו מצותן אינן מטמאין, ופירשו הר"ש והרא"ש דחלון של רבים היינו שהיה חלון מיוחד שהיו מזין משם על בני אדם שנטמאו בספק טומאה בר"ה, אע"פ שהן טהורין מה"ת היו מקבלין הזאה כדי לצאת מן הספק, ואם אחר שהזה נכנס למקדש ונמצאו המים פסולין פטור מקרבן משום דבלא"ה טהור מן התורה מחליקין היו בחלון של רבים, כ"כ נפלו מי חטאת על הארץ שהיו רגלי אדם מחליקין בהם ולא נמנעו מלדרוס עליהן ולא חשו לטומאת גופן ובגדיהן לפי שכבר נעשית מצותו ושוב אינן מטמאין, ונקט חלון של רבים לרבותא דאע"פ שהזה מהן על ספק טומאה ברה"ר חשיב להו נעשית מצותן עכ"ד, והמתבאר מזה דאע"ג דמדין תורה אין מוזה צריך הזאה דהא טהור לכל מילי, מ"מ כיון דאיכא עליו ספק טומאה חשיבה הך הזאה הבאה להפקיע סרך טומאה זו ככל הזאה דעלמא לענין שנימא כבר נעשית מצותו, ופרחה טומאת מי חטאת מעליהן בודאי אף באופן דקמי שמיא גליא דהמוזה טהור: ואין לפרש בדברי הר"ש והרא"ש דלא מיקרי נעשית מצותו רק על צד שהוא טמא דאז פועל המי חטאת לטהר, אבל על צד שהוא טהור אין זה חשוב נעשית מצותו דהרי ההזאה לא פעלה כלום, אעפ"כ היו דורסין ולא נמנעין אע"ג דספק הוא דשמא המי חטאת עדיין מטמאין דכיון דאינו אלא ספק טומאה בר"ה א"כ טהורין הן, ומשו"ה לא חשו לטומאת גופן בספק טומאה בר"ה, ומה שחידש הר"ש דאף בספק חשיב נעשית מצותו הוא דלא נימא דאף על צד הטומאה לא חשיבה הזאה כיון דמה"ת טהור הוא וא"צ הזאה כלל אינו בתורת הזאה אף שהיא פועלת לטהר במציאות, מ"מ כיון דמדינא א"צ הזאה אין זה מצות הזאה ואולי אינו פועל אף לטהר ג"כ אם לא חשיבה הזאה, אבל באמת אינה הזאה רק על צד הספק והנוגע במי חטאת אלו לאחר הזאה זו הו"ל ספק טומאה בר"ה, ז"א דהא מבואר ברישא דמתניתין לפירוש הר"ש, דמשו"ה היו מקבלין הזאה בספק טומאה בר"ה משום דלא היו נכנסין לביהמ"ק אף בספק, רק דאם נכנסו אחר הזאה ונודע שהיא פסולה פטורים ואם כן אמאי היו דורסין ולא נמנעין בסיפא, וע"כ צ"ל דליכא אפילו ספק טומאה כלל כיון דחשיב נעשית מצותו על צד הודאי, אם כן המי חטאת טהורין בודאי אף באופן דהמוזה היה טהור וזה ברור:

ומעתה א"ש מאי דקאמר דמתניתין דלא כר"ע, אבל לרבנן א"ש דהכ"ג טהור לגמרי אף מדין נוגע דהך הזאה שהיו עושין על הכ"ג לא גרע מאלו היה נטמא בספק טומאה בר"ה, לא מיבעיא למ"ד לעיל (דף ד') דהך הזאה ילפינן ממילואים וא"כ הוא מדינא, אלא אפילו למאן דס"ל דהוא רק מעלה בעלמא מחשש ספק טומאה, מ"מ כיון דהך הזאה באה לאפוקי מידי סרך טומאה חשיבה הזאה וכל תורת הזאה עליה, ומשנפלה הזאה על הכ"ג חשיבה נעשית מצותו ואם אחרים היו נוגעין בהמי חטאת לאחר שנפלו היו טהורין, וכמו דהיו דורסין ולא נמנעין בהזאה דספק טומאה בר"ה כמו כן גם הכ"ג בעצמו לא נטמא דמיד כשנפלו עליו חשיב נעשית מצותן, וכמבואר במתניתין (פרק פי"ב מ"ה) אוחז הוא הטהור בקורדם הטמא בכנפו ומזה עליו אע"פ שיש עליו מים כדי הזייה טהור. והטעם מבואר שם בפיה"מ ובר"ש מפני שהמי חטאת מיד כשנופלין חשיבי נעשית מצותן יעו"ש:

[ז] והא דקאמר מתניתין דלא כר"ע, משום דלר"ע נטמא הכ"ג אף שכתבנו דחשיב נעשית מצותו על צד הודאי, היינו משום דלר"ע הא דנטמא המוזה אינו מתורת נגיעה אלא מתורת הזאה בעצמה דהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, ואם כן מה דהיא חשיבה הזאה זהו גופיה הוא המטמאו ואם כן אם הכ"ג היה טהור הרי ההזאה מטמאתו. ואפשר דהך מתניתין דחלון של רבים דלא כר"ע דלדידיה כיון דבאופן שהוא טהור אמרינן דההזאה מטמאתו תו לא שייך כלל הך דינא דנעשית מצותו, דמצות מי חטאת הוא רק לטהר ולא לטמא, וא"כ הוי ספק אם נעשית מצותן או לא והנוגע בהן טמא מספק, ועיין בר"ש שכתב במשנה הקודמת במתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם דאתיא נמי דלא כר"ע והובא לעיל בדברינו, ואם כן י"ל דהך סיפא נמי לא אתיא אליבא דר"ע: אולם י"ל דגם אליבא דר"ע כל שההזאה פועלת לטהר על צד הטומאה שפיר מיקרי נעשית מצותו עבור זה על צד הודאי, כמו דאתה אומר לרבנן, ומה דלר"ע נטמא המוזה על צד שהוא טהורה אינו מגרע לבטל תורת הזאה ממנה דהא גם לרבנן על צד שהוא טהור אין ההזאה פועלת כלום ואעפ"כ תורת הזאה עליה וחשיבה נעשית מצותו על צד הודאי, וה"נ לר"ע נהי דלא חשיבה נעשית מצותו מחמת שהיא מטמאתו, מ"מ כיון שהך הזאה מוציאתו מסרך טומאה שהיה עליו חשיבה הזאה ונעשית מצותו על צד הודאי, ואם כן הך מתניתין דהיו דורסין במים של רבים ולא נמנעין אתיא לכו"ע: וממ"ש התוספת ישנים לעיל בריש מכלתין ד"ה מטמאין וכו' וז"ל וא"ת למה לא היו נוגעין בו כל ששה ימים, והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני ההזאה שהיו מזין עליו, דהא דמזה ומזין עליו טהור היינו בשצריך הזאה מן התורה אבל משטהור הוא מה"ת הזאה מטמאתו, וי"ל שעד הערב לא היה מקבל הזאה לפי שכל היום היה עובד עבודה כדלקמן דף י"ד עכ"ל, אין לסתור מה שכתבנו דאין הכ"ג נטמא ע"י הזאה דחשיב נעשית מצותו, משום דהתו"י איירי אליבא דר"ע, ואף דהדברים סתומים מ"מ למדים אנו ממה שכתבו דלא היה מקבל הזאה עד הערב לפי שכל היום היה עובד עבודה, דהיינו אליבא דר"ע, כמבואר בסוגיין דאליבא דר"ע היה מקבל הזאה לערב דאל"ה טמא ולא עביד עבודה, אבל לרבנן לא נטמא כלל והיה יכול לקבל הזאה כל אימת שירצה, ועיין בריטב"א בשם הירושלמי יעו"ש:

[ח] ועדיין יש מקום לקושית הגבורת ארי בעיקר פלוגתא דר"ע ורבנן בטהור שנפלה עליו הזאה דהוא טהור לגמרי ואין ההזאה מטמאתו, נהי דרבנן לא דרשי קרא דעל הטמא כר"ע דלדברים המקבלים טומאה הוא דאתא מ"מ ליטמי מדין מגע, ולא מיבעי למ"ד הזאה צריכה שיעור דהו"ל נוגע במי חטאת כשיעור הזייה דטמא טומאה חמורה וטעון כיבוס בגדים, אלא אפילו למ"ד הזאה אין צריכה שיעור מ"מ ליטמי מדין נוגע במי חטאת שאין בהם כשיעור הזייה, ודוחק לאוקמי כמ"ד הזאה אין צריכה שיעור וטהור רק מטומאה חמורה כמו דס"ל לר"ע אבל טומאת מגע יש לו: ולכן נראה לומר דעיקר הקושיא ליתא בהקדם לשון הסוגיא עלה דמתניתין דמפרישין כ"ג והיו מזין עליו כל ז' ועביד עבודה, וקאמרה מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע, דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, היכי עביד עבודה, דתניא והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור על הטהור טמא דברי ר"ע, וחכ"א אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלין טומאה, מאי היא כדתנן נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם אם יש באזוב ישנה נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה, מ"ט דר"ע נכתוב רחמנא והיזה הטהור עליו מאי על הטמא ש"מ על הטמא טהור על הטהור טמא, ורבנן האי לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא אבל הכא ק"ו הוא על הטמא טהור על הטהור לא כ"ש, ור"ע היינו דאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ורבנן ההוא למזה ולמזין עליו טהור ונוגע בהן טמא, ופירש"י וחכ"א על הטמא לדרשא אתא לומר שאין דברי הזאה אמורין אלא בדברים המקבלין טומאה אבל בדברים שאין מקבלין טומאה אין הזאה הניתזת עליהן קרויה הזאה, ונ"מ שהשיריים שיש באיזוב שירי פסולין הן ואין להכשירן להזות וכו' כדתנן נתכוין להזות וכו' לא ישנה, דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה אין שם הזאה והו"ל כמים שנעשית בהן מלאכה, למזה טהור דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור עכ"ל, וכן מתבאר גם מדברי הר"ש (פרה פי"ב מ"ג) והובא לעיל דעיקר טעמא דמתניתין הוא משום דהזאה על דבר המקבל טומאה הוא דחשיבא הזאה על עכו"ם ובהמה לא חשיבא הזאה והו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך ונטמא המזה, ומשו"ה נפסלו המים הנשארים באזוב אפילו לא נגע בהם יעו"ש וכן כתב בתו"י בשם ר"ח בסוגיין יעו"ש. והמתבאר מתוך דבריהם דלרבנן דדרשי קרא דעל הטמא לדברים המקבלין טומאה אתא לומר, דאע"פ שהאדם הוא טהור מ"מ כיון דהוא בר קבולי טומאה הרי הוא בכלל על הטמא דקרא והתורה קראו הזאה וכל תורת הזאה עליו, בין לפירש"י שלא יפסלו המים מטעם מלאכה, ובין לפר"ח והר"ש שלא יפסלו מטעם נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה, משום דבכה"ג דהזה על הדבר המקבל טומאה אף שהוא טהור חשיבא הזאה וממילא המזה חשיב כלל מזה דעלמא כיון דהוא בכלל והזה הטהור על הטמא דקרא ושוב אינו בכלל נושא שלא לצורך הזאה: ולפי"ז כיון דמבואר בסוגיין דלרבנן מזה ומזין עליו טהור ונוגע טמא, אלמא דנוגע לא מיקרי אלא בשאין עליו תורת מזה או מוזה ומאחר דגלי קרא דוהזה הטהור על הטמא דהמזה על האדם טהור חשיבא הזאה ואין המזה בכלל נושא, ה"ה לענין המוזה נימא כן דאינו בכלל נוגע אלא דמי לכל מוזה דעלמא, ואף דכל מוזה דעלמא אי אפשר שיהיה טמא מטעם נוגע דהא המים הניתזין עליו כבר נעשו מצותן ופרחה טומאתן מעליהן וכמו שנתבאר לעיל ממתניתין דפרה (פי"ב מ"ה) יעו"ש, אבל כאן דלא נעשית מצותן שפיר ליחשב נוגע מ"מ מאחר דהמזה טהור, אע"פ שאין כאן צורך הזאה אלא דגלי קרא דוהזה הטהור דלאחר הזאה עדיין קראו טהור, וא"כ כיון דגם בכה"ג שהמוזה טהור לא נטמא המזה מצד נושא ילפינן מכאן דבכל הזאה אין כאן טומאת נוגע ונושא ובין המזה ובין המוזה שניהן טהורין דהו"ל דרך הזאה ועיין בתד"ה למזה וכו' יעו"ש, וגם לפמ"ש הרמב"ם (בפט"ו מהלכות פרה אדומה הל"א) ובפי' המשנה (פ"א דכלים מ"ב) דטעמא דמזה טהור משום דילפינן מק"ו אם טיהר את הטמא א"ד שהוא עצמו טהור ומקורו מדברי הספרי יעו"ש הך ק"ו נמי שייך על המוזה כמו על המזה, ולפי"ז אין להקשות אליבא דרבנן דליטמי המוזה מתורת נוגע כמו דאין להקשות דליטמי המזה מתורת נושא, דזהו גופיה גלי רחמנא דחשיבא הזאה לאפוקי מתורת נושא ונוגע וזהו ברירא דהך מלתא:

ולפ"ז תמוהים מאד דברי הגבורת ארי במה שהקשה על דברי התוס' בסוגיין ד"ה למזין שכתבו בתי' הב' דמזין עליו מיירי בטהור שנפלה עליו הזאה יעו"ש. ותמה בגבו"א דהא מזה דטהור ע"כ מיירי במזה על הטמא דאי על הטהור נטמא המזה משום נושא מי חטאת כשיעור וא"כ מזה ומזין עליו לאו בחדא מחתא נינהו ודוחק לומר דהש"ס לצדדין נקט להו יעו"ש. ולפמ"ש מכל הראשונים הנ"ל מבואר להדיא דמזה על אדם טהור גם כן המזה טהור מתורת נושא מי חטאת, ודוקא על עכו"ם ובהמה חשיב נושא אבל לא על אדם טהור שיכול לקבל טומאה דגם הוא מיקרי מזה:

איברא דיש עדיין להעיר על זה דנהי דהמוזה לא מיקרי נוגע בשעת הזאה, מ"מ ליטמי אחר כך דכיון דטהור ולא נעשית מצותו המים כשרים להזות, ואם כן הו"ל נוגע במי חטאת כשרים לאחר דירד ממנו תורת מוזה ואז חשיב נוגע ואם כן הדרא קושית הגבו"א הנ"ל. אולם נראה דכל שבאו עליו מי חטאת דרך הזאה אין לו תורת נוגע כלל לעולם וזה פשוט:

ענף ב:

[ט] ודע דהרמב"ם יש לו דרך אחרת בזה, שהרי הך דינא דטהור שנפלה עליו הזאה דס"ל לרבנן דטהור פסק (פט"ו מהלכות פרה אדומה הל"א) וז"ל, הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא וכו', בד"א שמי חטאת מטמאין בזמן שנגע בהן או נשאן שלא לצורך קודם שיעשו מצותן, אבל אחר שעשו מצותן אינן מטמאין כלל, כיצד הרי שטבל את האזוב והיזה על האדם הטמא או על הכלים והיו המים שותתין ויורדין מעל הטמא לארץ, וכן המים הניתזין בשעת הזאה על הארץ או על הטהור הרי אותן המים טהורין והנוגע בהן והנושאין טהור עכ"ל. ומבואר מדבריו דטעמא דרבנן הוא מטעם דכיון דנתכוין להזות על שאר הטמאין שעמו חשיבי המים נעשית מצותן אפילו קודם שנחו על גוף הטמא ופקע טומאתן מהן, ושוב אין הטהור שנפלו עליו מים אלו טמא מטעם נוגע או נושא, ולר"ע טמא מתורת הזאה דגלי קרא על הטמא דכל הזאה שיש בכחה לטהר הטמא מטמאת הטהור, אבל במכוין להזות על הטהור לבד לא הוזכר כלל בדברי הרמב"ם איך דינו, משום שמפרש בסוגיין דטהור שנפל עליו הזאה גם כן מיירי בכה"ג שהזו על שאר טמאים, ולהכי לא קתני טהור שהזו עליו וכמו שדקדק כתר"ה בדבריו הנ"ל. ולדברי הרמב"ם הא דקאמר בסוגיין מתניתין דלא כר"ע אבל לרבנן ניחא, יש לפרש בשני פנים א) משום דהא דמזין על הכה"ג משום סרך טומאה להפקיע ממנו דמי, כמו שמתכוין להזות על שאר טמאים ושוב חשיב נעשית מצותן ודמי לדינא דרבנן, ואף דהתם הרי הזאה נופלת על הטמאים שעמו ובדין שתחשב נעשית מצותו, אבל כאן על צד הספק דשמא טהור הרי לא עשו המים מצותן, מ"מ כבר נתבאר לעיל בדברינו מדברי הר"ש והרא"ש במתניתין (פרה פי"ב מ"ד) דמזה על ספק טמא בר"ה גם כן חשיב נעשית מצותו, ואף שהרמב"ם בפיה"מ שם ובהלכות פרה אדומה (פט"ו הל"ח) כתב פירוש אחר במתניתין דהמזה מחלון של רבים, מ"מ י"ל דבעיקר הדין לא פליג עלייהו או דדוקא ספק טומאה בר"ה דמדינא א"צ הזאה כלל, משום הכי ל"ח נעשית מצותו, משא"כ כאן אזלא הסוגיא כמ"ד הזאת כ"ג הוא דאורייתא דיליף ממילואים, וכן מבואר בפיה"מ, וכן פסק הרמב"ם (בפ"א מהלכות עבודת יום הכפורים הלכה ג') יעו"ש, ובכה"ג ודאי חשיב נעשית מצותן, ב) דאף שהכ"ג הוא טהור מה"ת מ"מ לא אתיא מתניתין כר"ע דהא טמא מדין הזייה, אבל לרבנן כיון דטהור הוא נמצא דהמזה הו"ל נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה ונטמא ונפסלו המים, ואם כן אין המוזה טמא כלל דהא נגע במים הפסולים להזאה:

ולפ"ז יוצא לנו דלדעת הרמב"ם במכוין להזות על הטהור לבד לא מקריא הזאה כלל, דהא דקאמרינן דלרבנן קרא דעל הטמא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא, כדתנן נתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם וכו', יש לו להרמב"ם דרך אחרת בזה כמבואר בדבריו בפיה"מ שם ובהלכות פרה אדומה (פ"י הל"ח) וע"ש בהשגות, וכיון דהמזה על הטהור לבד לא חשיבא הזאה, נמצא דהמזה טמא מתורת נושא מי חטאת שלא לצורך ונטמא ונפסלו המים, וממילא אין המוזה טמא עוד מתורת נוגע דהו"ל נוגע במים פסולים. ומה שלא הביא הרמב"ם הך דינא דטהור שהזו עליו בפ"ע, משום דכיון דמפרש דפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי בטהור שהזו עליו עם שאר טמאים ביחד, וא"כ אין דין טהור שהזו עליו בפ"ע מפורש בש"ס ואין מדרך הרמב"ם להביאו. איברא דלפ"ז יהא מוכח כפי' הראשון שכתבנו לפרש בהא דקאמר מתניתין דלא כר"ע, דלפי' הב' הרי מוכח מהש"ס דטהור שהזו עליו בפ"ע לא נטמא המוזה ועדיין צ"ת:

[י] שוב ראיתי בחי' מאירי בסוגיין וז"ל, מזה עצמו אע"פ שנגע או נשא טהור שהרי לצורך הזאה הוא, אם כן מהו שאמרו אזוב קצר מספקו בכוש שנראין הדברים לפרש בו כדי שלא יגע במים שעל האזוב, אלמא אף הוא טמא במגע אפשר שכשהוא מטביל את האזוב אינו נקרא מזה עד שיצא האזוב מן הכלי טהור שניתזו עליו צינורות של הזאה, או שנפלה עליו הזאה גמורה אפילו מדעת לא טמאתו שאין זה נקרא מגע, ומתוך כך לא היה כ"ג טמא בהזאה שמזין עליו כל ימי ז' פרישה, ואינו נמנע מלהקריב בסבתה אע"פ שמספק היו מזין עליו ושמא טהור היה עכ"ל. ומבואר מדבריו דכל דרך הזאה אין זה מגע ונושא ומה"ט לא נטמא המזה והמוזה, וזהו טעמא שהכ"ג לא היה נטמא אע"פ שאפשר שהוא טהור וה"ה דטהור דעלמא לא נטמא דרך הזאה: והנה מ"ש המאירי לחדש דכ"ז שלא נקרא מזה נטמא משום נושא או נוגע והיינו קודם שיצא האזוב מן הכלי, זהו שלא כדעת הרמב"ם דנוגע ונושא לצורך הזאה לא נטמא אף שאין לו תורת מזה עדיין כמבואר בדבריו (פט"ו מהלכות פרה אדומה הל"א), וכ"ש דחולק ע"ד הרא"ש (פרה פי"א מ"ג) דהטהור לחטאת לא נטמא ע"י מי חטאת ואפילו נוגע ונושא שלא לצורך יעו"ש:

איברא דצ"ע קצת לפי דברי המאירי דכ"ז שלא יצא האזוב מהכלי עדיין אינו נקרא מזה, ואם כן הדר הו"ל נושא מי חטאת קודם שיצא האזוב מהכלי ומה בכך שאינו נוגע, ואף דנראה פשוט דאין כוונת המאירי דוקא לאחר שיצא כל האזוב מהכלי, אלא משיתחיל להניעו ולהוציאו מהכלי מיד מיקרי מזה, מ"מ א"א שלא יסיט אותו משהו בתוך הכלי קודם שיתחיל להוציאו, ואם כן נטמא במשא דהיסט חשיב כמשא כמבואר בב"ב (דף ט' ע"ב) ובפי' רבינו גרשום יעוש"ה, ובפיה"מ והרע"ב (כלים פ"א מ"ב) יעו"ש. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ו מהלכות אה"ט הלי"ג) דמי חטאת מטמאין בהיסט יעו"ש בכ"מ בשם המהרי"ק, ואולי ס"ל להמאירי דאין מי חטאת מטמאין בהיסט, וכן משמע קצת מדברי התוספתא שהובאה בר"ש (פרה פי"א מ"ג) ועיי"ש בביאור הגר"א, ועיין שבת (דף פ"ג ע"ב) וברמב"ם (פ"א מהלכות טו"מ הל"ז) ובכ"מ שם ואכתי צ"ע: ומה שדקדק המאירי טהור שנתזו עליו צנורות של הזאה או שנפלה עליו הזאה גמורה אפילו מדעת, החלוקה הא', הוא דינו של הרמב"ם שהזה על שאר טמאים ונפל הזאה על הטהור, דהתם בלא"ה טהור המוזה מצד שכבר נעשה מצותו, והחלוקה הב', הוא שהזו על הטהור מדעת ובפ"ע ולזה הוצרך לחדש דטעמא הוא מפני שאין זה נקרא מגע כל שהוא דרך הזאה, והוא דינא דרבנן דקרא לדברים המקבלים טומאה הוא דאתא לפירוש הר"ח והר"ש דעל אדם טהור כיון דבר קבולי טומאה הוא חשיבא הזאה, ומאי דמסיק ומתוך כך היו מזין על הכ"ג ולא היה טמא בהזאה, אע"פ שמספק מזין עליו ושמא טהור הוא אין כוונתו לאפוקי שאינו טמא מדינא דר"ע, דהא ר"ע לא מטעם מגע מטמא וכמו שנתבאר לעיל, אלא דהוקשה להמאירי קושית הגבו"א הנ"ל, דמ"מ אפילו לרבנן יטמא הכ"ג מתורת מגע להצד שהוא טהור, וע"ז כתב דכל דרך הזאה אין זה מגע, ולפי"ז צ"ל דחולק על דברי הר"ש והרא"ש הנ"ל דהמזה על ספק טמא בר"ה חשיב נעשית מצותו, דלפ"ז בלא"ה טהור הכ"ג מטעם מגע כיון דבשעת מגע כבר עשו המי חטאת מצותן, ויש לחלק:

[יא] וראיתי להמ"ל (בפי"ט מהלכות אבות הטומאה הל"א) שכתב ע"ד הר"ש (פ"ה דטהרות מ"ב) דר"ע ור"י ס"ל דמחמרינן להצריך טבילה והזאה לספק טומאה בר"ה דשמא היום ולמחר יתברר הדבר שנטמא וז"ל, עוד אני מסתפק דכפי הנראה מדברי הר"ש אפילו לר"ע ור"י אינו אלא חומרא בעלמא דמחמרי להצריכו טבילה והזאה שמא היום ולמחר יתברר הדבר, דהתינח טבילה לא נפיק ריעותא אם אנו מצריכים אותו משום חומרא אבל הזאה כיון דמדין לא היה צריך נמצא שאנו מטמאין אותו בידים שהרי הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה טמא, וכמ"ש רבינו (בריש פט"ו מה' פרה אדומה), וכן המזה נטמא שא"א להזייה בלא היסט, ואולי כיון דתק"ח הוא להזות עליו נמצא שהוא לצורך הזייה וכל שהיא לצורך אינם מטמאין וכמבואר, ומיהו ראיתי לרבינו כשהביא דין דרבי ינאי לא הזכיר כי אם טבילה, אלמא דבהזאה לא החמיר להזות עליו שלא לצורך, ולפ"ז דין זה לא נאמר כי אם בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא אמרינן זילו טבילו כיון דטבילה לא מהניא כלל בלא הזאה. ועיין במ"ש התוספות בפ"ב דכתובות (דף כ"ז) ד"ה והלך ובפ"ק דפסחים (דף ו') ד"ה הלך עכ"ל, ודבריו תמוהים מאד במה שכתב דמזה על אדם טמא בספק טומאה בר"ה דהמזה טמא שא"א להזאה בלא היסט, דהא כבר נתבאר לעיל מדברי הר"ש (פי"ב דפרה מ"ג) דהמזה על אדם טהור בודאי ג"כ לא נטמא המזה לדידן דקיי"ל כרבנן, וכן מ"ש דהמוזה טמא מדין נוגע במי חטאת שלא לצורך קשה דלפי המבואר בסוגיין משמע דלרבנן הכ"ג טהור לגמרי ועביד עבודה, אלמא דכל דרך הזאה לא חשיב מגע וכמו שנתבאר מדברי המאירי, וכן מתבאר להדיא בפי' ר"ח בסוגיין שכתב אליבא דרבנן אבל המזה על הטהור בטהרתו עומד ולא נטמא עכ"ל:

ואם נפרש דעיקר קושית המ"ל הוא אליבא דר"ע לטעמיה דס"ל דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, אם כן נמצא שאנו מטמאין אותו דשמא טהור היה ונטמא ע"י הזאה, אם כן מה זה שכתב לתרץ דכיון שהצריכו חכמים הזאה נמצא דחשיב לצורך הזיה ומשו"ה טהור, דזהו לא יתכן רק אליבא דרבנן אם באנו לטמאותו מדין נוגע ונושא, אבל לר"ע דהמוזה טמא מדין הזאה אם כן כל דמה"ת הוא טהור נטמא ע"י הזאה, דלא עדיף מכ"ג דודאי הוא תק"ח להזות עליו, ולחד מ"ד היא מד"ת ואפ"ה קאמר הש"ס דלר"ע נטמא הכ"ג, סוף דבר דברי המ"ל שגבו ממני:

[יב] איברא דמ"ש המ"ל דמשו"ה לא כתב הרמב"ם אלא טבילה לבד ולא הזאה, משום דמיירי בטומאת שרץ אבל בטומאת מת לא מהניא טבילה בלא הזאה, וכיון דטהור מה"ת אין מזין עליו שלא לצורך לטמאותו, יש לקיים משום דאפ"ל בדעת הרמב"ם דהא דאמרינן דלרבנן טהור הכ"ג לגמרי ועביד עבודה אתיא למ"ד דמה"ת צריך הזאה כמש"ל, ובכה"ג חשיב צורך הזאה אבל בספק טומאה בר"ה דמדינא טהור הוא מיקרי נוגע ונושא שלא לצורך הזאה, ושניהם המזה והמוזה טמאים, ומה שהמזה נטמא משום נושא ס"ל להרמב"ם דאינו פוסל המים שלא יטמא המוזה מתורת נוגע, ואף דשיטת הר"ח והר"ש דכל שהמזה טמא ממילא נפסלו המים אע"פ שאינו נוגע בהם כמבואר בתו"י בסוגיין יעו"ש. מ"מ הרמב"ם חולק ע"ז דהרי עיקר דין זה שהוציאו הר"ח והר"ש ממתניתין דנתכוין להזות על הבהמה וכו' אינו מוכח לדעת הרמב"ם שפירש שם בפיה"מ ובספר היד פי' אחר יעו"ש:

ועיין בחי' הריטב"א בסוגיין שהביא בשם אחרים שפירשו דאפילו לגירסת הר"ח והר"ש דהמזה טמא משום נושא מ"מ המים לא נפסלו רק דהמזה עצמו כיון שהוא טמא פסול להזאה יעו"ש. ואם כן י"ל דגם דעת הרמב"ם הוא כן וכיון שהמים כשרים להזאה משו"ה המוזה טמא מטעם נוגע שלא לצורך:

וקצת ראיה יש להביא לזה מהא דאיתא בירושלמי (בפ"ק דמכלתין הל"ב) עלה דמתניתין דכ"ג עובד עבודה כל ז' ימים ופריך ואינו טמא משום הזייתו אמר רבי יוסה ב"ר בון משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו ע"כ, ולכאורה קשה דפריך בסתמא ולא קאמר דדוקא לר"ע קשה ולא לרבנן כמו דאמר בתלמודין, והק"ע כתב דקושית הירושלמי הוא דהא קיי"ל טהור שנפלה עליו הזאה טמאתו יעו"ש. ותמוה מאד דאיך אפשר לומר דקיי"ל כר"ע נגד רבנן דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחבריו. אכן לפמ"ש א"ש מאד דהא דפריך בתלמודין הוא דוקא למאן דס"ל דהפרשה והזאה הוא מדאורייתא, ומשו"ה חשיב נעשית מצותו וטהור הכ"ג לרבנן כמו טהור שנפלה עליו הזאה כשהזו על שאר טמאים עמו, אבל הירושלמי פריך למ"ד דאינו אלא מעלה בעלמא ולדידיה ל"ש לומר דנעשית מצותו וגם חשיב שלא לצורך הזאה כיון דמה"ת אין צריך הזאה, ואף שתקנת חכמים הוא להזות עליו ולטהרו מסרך טומאה מ"מ לא עדיף מספק טמא בר"ה וכמ"ש המ"ל הנ"ל:

ואף דבירושלמי (בריש פרקין הל"א) פריך גם כן הך קושיא עלה דמתניתין דפרה והתם פריך להך מ"ד דס"ל דבעי הזאה מדאורייתא, נראה מדברי הריטב"א בסוגיין דהתם גרסינן דלא כר"ע שהרי כתב בסוגיין וז"ל, ובירושלמי אמרו דהא דתנן במס' פרה כיצד מטמאין אותו וכו' דלא כר"ע דאמר טהור שנפלה עליו הזאה, כי לפי דבריו לא היו צריכין לטמאו שהרי מזין עליו כל שבעה, ואפשר דר"ע היה סובר שלא היו מזין עליו או דל"ל ההיא מתניתין ולית הלכתא כר"ע עכ"ל, ונראה דגם ביתר דברי הירושלמי שיתבאר בסמוך היה לו גירסא אחרת:

[יג] אמנם לפי הגירסא שלנו דגרסינן בסתמא נמי יש ליישב בהקדם לשון הירושלמי על דעתיה דרבי יוחנן דיליף לה מן הדין קרא שמע לה היא בפרה סלסול היא בפרה ניחא על דעתיה דבר קפרא דלא יליף לה מן הדין קרא למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין, א"ר חייא בר אדא שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים ולא כך אינו טמא מחמת הזייתו א"ר בון אף בר קפרא אית ליה מעלה הוא בפרה סלסול הוא בפרה עכ"ל, והק"ע והפ"מ הגיהו בירושלמי ע"ד דר"י דלא יליף לה מן הדין קרא וע"ד דב"ק דיליף לה מן הדין קרא, והיינו דפריך לב"ק דיליף פרישה דפרה ודיוהכ"פ מקרא למה החמירו בפרה שלא יהיו אחיו הכהנים נוגעין בו יותר מיוהכ"פ, ומשני שלא יטמאו אותו משום דבגדי קודש מדרס לחטאת, ופריך בלא"ה טמא משום הזייה ומשני מעלה בעלמא עשו בפרה אף לב"ק יעו"ש, אולם בסמ"ג (עשין רל"ב) נראה דהיה לפניו גירסא אחרת שהרי כתב שם וז"ל ויש מי שאומר בירושלמי דיומא כי מעלה בעלמא היא בפרה כי בלא זה הוא טמא מחמת הזיותיו ור' חנינא אומר לשם שלא היו נוגעין בו שלא יטמאו ממנו עכ"ל, ומדברי התו"י בריש פרקין ד"ה מטמאין ג"כ נראה דהיה לפניהם גירסא זו יעו"ש:

ונראה דלפי גרסא זו צריך להגיה בתחלת דברי הירושלמי ע"ד דבר קפרא דיליף לה מן הדין קרא ניחא ע"ד דרבי יוחנן דלא יליף לה מן הדין קרא למה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין ולא כך טמא משום הזיותיו א"ר בון אף הוא מעלה בפרה סלסול הוא בפרה א"ר חנינא שלא יטמאו ממנו אחיו הכהנים ע"כ, וביאור דברי הירושלמי הוא כך, דלמ"ד דיליף לה מקרא אם כן אין הכ"ג טמא כלל מכח מגע שלא לצורך כיון דהזאה הוא מד"ת, א"כ הרי כבר נעשית מצותן בהמים שוב אינם מטמאין, ומשו"ה עשו מעלה בפרה שלא יטמא הכ"ג מאחיו הכהנים דבגדי קודש מדרס לחטאת, אבל למ"ד דלא יליף מקרא רק מעלה בעלמא הוא אם כן נטמא הכ"ג במגע כדין טהור שנפלה עליו הזאה בפ"ע שטמא מדין מגע, ואם כן הכ"ג בלא"ה טמא ולמה אין אחיו הכהנים נוגעין בו, וע"ז משני דמ"מ מעלה בעלמא הוא בפרה כי היכי דלא ליזלזלו בה, ור' חנינא אמר כדי שלא יטמא אחיו הכהנים ממנו ר"ל שמא יגעו בו בשעת הזייה והרי נוגעין במים שעדיין לא נעשית מצותן וכשרין הן עדיין להזאה ויטמאו מחמת המים, דא"א לפרש שיטמאו מנגיעת הכ"ג דהא הכ"ג אינו אלא ראשון ואין מטמא אדם וכמו שכתב המה"פ יעו"ש, ועכ"פ לפי פירוש זה יוצא לנו כשיטת הרמב"ם לפי דרכו של המ"ל דאם מזין על ספק טמא בטומאת ר"ה דנטמא המוזה לכו"ע וגם המים כשרים עדיין להזאה, והא דפריך הירושלמי לגבי יוהכ"פ ואינו טמא משום הזיותיו, אע"ג דבין ר"י ובין ב"ק תרווייהו ס"ל דיוהכ"פ הוא דאורייתא ואם כן הרי הזאה אינו מטמאתו לרבנן דהא נעשית מצותו, ונראה דהתם מקשה לרשב"ל דיליף בירושלמי בריש מכלתין מפרישה דמשה שנתקדש בענן והתם לא היו הזאות, וא"כ ההזאה אינה אלא בשביל סרך טומאה, ומשו"ה הכ"ג טמא משום מגע אפילו לרבנן דר"ע, ועיין בריש פרקין (דף ד' ע"א) ובתד"ה נכנסו וכו' ובמ"ל (פ"ב מהלכות פרה אדומה הל"ב) יעו"ש:

ענף ג:

[יד] ודע דמה שכתב המאירי דהא דתנן אם היה אזוב קצר מספקו בכוש טעמא הוא משום שלא יגע במים שבאזוב ויטמא במגע, אין הטעם משום שיחזור אח"כ ויטמא את המים ויפסלו להזאה, דהא מבואר בר"ש (פ"ח דפרה מ"ב) וז"ל, נהי דהנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה או נוגע בהן טמא כדתנן בריש כלים, לחטאת מיהא טהור, דאל"ה הנושא צלוחית של מי חטאת נטמא ויחזור ויטמא את הצלוחית ותחזור הצלוחית ותטמא את המים, ומצינו נמי כל העסוקים בפרה דמטמאים בגדים והפרה טהורה עכ"ל וכן כתב עוד (בפ"י שם מ"ו) יעו"ש, וכן מבואר בדברי הירושלמי הובא בזבחים (דף ק"ה) תד"ה מחוסר, ר"א שאל פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין מהו שיטמאו בגדים בלא הכשר ובלא טומאה מפני שסופן לטמא טומאה חמורה, השיב ר"ש קפודקיא מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו ואפילו תימא דלא פירשו כהדא אין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמאות ממנו עכ"ל, ואם כן ה"נ אין מי חטאת מיטמאין בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן, אלא כוונת המאירי דאם האדם היה נטמא מחמת מגע או נושא היה פסול להזות אח"כ דאין טמא יכול להזות ולטהר כמבואר בר"ש (פרה פי"ב מ"ו), דבעינן שיהא המזה טהור והאזוב טהור דכתיב והזה איש טהור, וכ"כ הרא"ש ע"ש, ומה"ט כתב הריטב"א בסוגיין בשם אחרים שפירשו דנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם דאע"פ שהמזה נטמא משום נושא, מ"מ המים אינן נפסלין אלא שהוא פסול להזות עוד משום דכתיב והזה הטהור יעו"ש:

ואפילו לפי מאי דמסיק הריטב"א בשם ר"י דהמים נפסלין דכיון שהוא טמא אף מי חטאת נפסלין ולא ישנה פי' לא הוא ולא אחרים, אין הטעם משום דהמים נטמאו מחמת המזה אלא דהוא פסול בעלמא, וכן מבואר בתו"י בסוגיין וז"ל, וא"ת כיון שהאדם טמא משום נושא מנ"ל שהמים הן פסולין, דלמא לא ישנה משום דטמא הוא. וי"ל דממילא הן נפסלין כשעוסק בהן טמא אע"פ שאינו נוגע בם עכ"ל, אלמא דלא מטעם טומאה אתינן עלה, וגם מדברי הר"ש (בפי"ב דפרה מ"ג) משמע דלא מטעם טומאה אתינן עלה אלא מצד פסול בעלמא, אלא דמדברי הר"ש נראה דלא נפסלה אלא טבילת האזוב לבד אבל שאר המים שבמנא כשרים להזאה, וכן נראה גם מדברי הריטב"א שכתב דה"ט דכל שתחלת טבילתו פסולה הזאתו פסולה והוא מדברי התוספתא שהביא הר"ש (שם מ"ד) דבעינן שתהא תורת הזאה מתחלת טבילת האזוב דאז נקרא מזה, וכיון דמטמאינן אותו מטעם נושא אלמא דאין עליו שם מזה משו"ה הך טבילה פסולה היא אפילו להזאת אחר, וכיו"ב כתב הרמב"ם בפיה"מ שם ע"ש, ומדברי התו"י משמע דכל המי חטאת שבכלי נפסלין כיון שעוסק בהן טמא שהסיטן ע"י הזאה וצ"ע:

ובזה יתיישב מה שתמה במרכבת המשנה (פט"ו מהלכות פ"א) על דברי הר"ש (פי"ב דפרה מ"ג) שכתב דה"ט דלא ישנה משום דכיון דהזה על דבר שאינו מקבל טומאה הו"ל נושא מי חטאת, ואפילו כי לא נגע במים שבאזוב דאין המים טמאים מ"מ נפסלה טבילת האזוב עכ"ל, ומה בכך שאינו נוגע מ"מ הא תנן (בפי"א שם מ"ו) כל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא את מי חטאת במגע ובמשא ע"ש, ולפמ"ש דהר"ש לא פסל אלא טבילת האזוב כמבואר להדיא מדבריו והוא מדאורייתא וכמבואר שם בתחלת דבריו יעוש"ה, אם כן אינו ענין כלל להך דינא דכל הטעון ביאת מים וכו' דהתם מה דמטמא במשא הוא מדרבנן דהא כל הטומאות המסיטות טהורות כמבואר בשבת (דף פ"ג) יעו"ש, ודברי הר"ש במתניתין דלא ישנה לענין דאורייתא הוא שנויה וכדיליף לה מקרא דעל הטמא אליבא דרבנן כמבואר בסוגיין:

[טו] אמנם קשיא לי על מ"ש הר"ש ואפילו כי לא נגע במים שבאזוב דאין המים טמאין מ"מ נפסלה טבילת האזוב, ומשמע מדבריו דאם נגע במים שבאזוב לא הוצרכנו לדינא דפסול מים כלל, משום דהו"ל מים שנטמאו ממש, והא לפי המבואר לעיל מדברי הר"ש דאין מי חטאת מיטמאין בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן, ואם כן ה"נ כיון דהאדם שנטמא הוא מחמת נושא מי חטאת אין המים חוזרים ומיטמאין מחמתו, ועל דברי התו"י הנ"ל שכתבו גם כן כהאי לישנא דהר"ש, אע"פ שאינו נוגע בהם לא תקשי משום דאפשר דפליגי בהך יסוד שחידש הר"ש וס"ל דמי חטאת חוזרים ומקבלין טומאה אפילו בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן, ומה שכתב הר"ש להוכיח מהנך מתניתין הנ"ל דאין מי חטאת מקבלין טומאה בכה"ג לא תיקשי לשיטת התו"י, דהתם טעמא אחרינא הוא דכל שנושא לצורך הזאה לא נטמא כלל, וכן דעת התוס' בפ"ק דנדה (דף ט' ע"א) יעו"ש, משא"כ כאן דכיון דהמזה נטמא מטעם נושא ופסול להזאה שוב מה שנוגע אח"כ הו"ל נגיעה שלא לצורך הזאה ומשו"ה נטמאו המים אבל לדעת הר"ש צע"ג:

[טז] איברא דגם לדעת התו"י עדיין צריך למודעי דעדיין תיקשי מדברי הירושלמי הנ"ל שהובא בתוס' זבחים (דף ק"ה) שאין מי חטאת מטמין דבר לחזור ולטמות ממנו ואם כן אפילו נוגע בהם הנושא נמי אין המי חטאת מקבלין טומאה כיון שטומאת הנושא הוא מהמי חטאת גופיה:

ונראה דדברי הירושלמי יפרשו התו"י בדרך אחר, דהנה לפי הבנת רוב המפרשים דכוונת הירושלמי הוא כדברי הר"ש (פרה פ"י מ"ו) דאע"פ שהנושא מי חטאת נטמא מ"מ אין מי חטאת חוזרין ומיטמאין בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן וכ"כ הרע"ב יעו"ש, ונמצא דלפ"ז אין הך טעמא מועיל רק שלא יחזרו המי חטאת לקבל טומאה מן האדם אבל האדם הנושאן שפיר נטמא מהמי חטאת, אם כן לא תירץ הירושלמי כלום על הקושיא שהקשה דמאחר דפרים הנשרפין מטמאין בלא הכשר ובלא טומאה יטעמו אימוריהן (פי' שלא יקרבו כיון דטמאין הן מחמת מגע הבשר כמו שפירש הק"ע) וא"כ מאי משני כהדא, דכשם שאין מי חטאת מטמין דבר לחזור ולטמות ממנו ה"נ אין פרים הנשרפין מטמין אימורין לחזור וליטמות מהן, דמ"מ תיקשי כיון דהאימורין מקבלין טומאה אם כן איך יקרבו ומה בכך דאין הבשר חוזר ומקבל טומאה מהן:

הן אמת דהק"ע כנראה שכל בלשונו ליישב קושיא זו וז"ל, ודקשיא ליטמו אימוריהן שאני אימורין כיון שטומאת הפרים באין מחמת אימורין אין אימורין מתטמאין מהן כהא דאמרינן גבי מי חטאת, אע"פ שהן מטמאין אחרים אין מתטמאין מאותן שנטמאו מהן עכ"ל, אבל דברים אלו אין להולמן מאי שייטא לומר כאן דטומאת הפרים באה מחמת האימורין, דהא טומאה זו שיש בהפרים מדין סופן לטמות טומאה חמורה אינו אלא מצד עצמות הקרבן שהעוסקין מטמאין:

ולכן נראה דעיקר תירוצו של הירושלמי הוא דאין האימורין יכולין לקבל טומאה מהפרים כלל, וכמו דאמרינן לגבי מי חטאת במתניתין שם דהנושא אותם אינו מטמא המי חטאת ואינו מטעם הך כללא דאין מי חטאת מיטמאין מטומאה הבאה מחמתו, דלשון זה משמע דהנושא אותם באמת טמא כמ"ש הר"ש אלא דאין המי חטאת מקבלין טומאה ממנו, אבל הירושלמי דקדק בלשונו דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולטמות ממנו, והיינו דתחלתן של מי חטאת אינן מטמאין הנושאין כלל, וזהו טעמא דמתניתין שם דהנושא הלגין של מי חטאת אין מטמא המי חטאת משום דהוא עצמו אינו נטמא כלל מהמי חטאת, וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש והגר"א יעו"ש, וטעמא משום דנושא אותם לצורך הזייה ומשו"ה אין מי חטאת מטמאין בכה"ג וכדעת התוס' בנדה (דף ט') והרמב"ם (רפט"ו מהלכות פ"א) יעו"ש, וה"ה הכא כיון דהנגיעה של אימורין בבשר הוא לצורך הקרבן דא"א להפרידן מקודם שלא יגעו בהבשר הטמא משו"ה אינם מטמאין כלל, וזהו מאי דמדמי הירושלמי מי חטאת לפרים הנשרפין לענין הך דינא, אבל בגוונא דהתו"י דהמזה על דבר שאינו מקבל טומאה נטמא מטעם נושא שפיר היה מטמא המי חטאת אם היה נוגע בהם אע"פ שהטומאה באה מחמתן:

[יז] ונראה דגם התוס' מפרשים דברי הירושלמי בדרך זה, ועפי"ז יתיישב מה שהקשה הגרע"א בפסחים (דף ס"ט ע"א) עלה דאמרינן התם הזאה אינה דוחה שבת גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה, והקשו התוס' אמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה עכ"ל, והקשה הגרע"א ממתניתין (דפרה פ"י מ"ו) ומדברי הירושלמי הנ"ל דמבואר דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דטעמא דמתניתין ודירושלמי הכל הוא מטעם דהו"ל נגיעה לצורך משו"ה אינו מטמא וכשיטתם בנדה הנ"ל, ומשו"ה שפיר הקשו התוס' בפסחים דהנושא נטמא וחוזר ומטמא המים דהו"ל נושא שלא לצורך וכמ"ש הצל"ח שם משום דאפשר להביא הטמא אצל המים: ואע"פ שהצל"ח שדי בה נרגא והוכיח דע"כ לא מיירי שאפשר להביא הטמא אצל המים מדפריך שם ולר"א נעבריה דהא מכשירי מצוה דוחין שבת, ואי מיירי בכה"ג אם כן אינו דוחה שבת דאפשר לקיים שניהם וכמ"ש התוס' ר"פ ר"א דמילה ד"ה ר"א וד"ה שלא ברצון יעו"ש, מ"מ י"ל דכאן אזלי בשיטתם בפ"ק דיבמות (דף י"ד ע"א) ד"ה במקומו דאפילו אפשר לקיים בלא דחייה גם כן הותר לר"א, משום דלדידיה הותרה שבת אצל מכשירי מצוה ולא דחויה, וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ר"פ ר"א דמילה וכבר נתבאר יותר מזה (לעיל סימן י"ב) ע"ש ואכמ"ל:

[יח] איברא דדברי התוס' בפסחים עדיין צריכין ישוב מצד אחר דכבר תמהו עוד ע"ד במה שתירצו דמיירי בכלים דלא מקבלי טומאה, דמ"מ מטמא הנושא את המים במשא וכמבואר במתניתין (פרה פי"א מ"ו) כל הטעון ביאת מים בין מד"ת בין מד"ס מטמא מי חטאת בין במגע בין במשא, ואפילו מושך בחבל המים טמאים דהיסט חשוב כמשא, ועיין בחי' משנה אחרונה (פרה פ"י מ"ו) שהשאיר דבריהם בתימא, ובהגרש"ש עוד הקשה הגרע"א דבלא"ה הנושא טמא טומאת מת, ול"ל להתוס' להקשות מכח דהו"ל נושא מי חטאת אמנם אי משום הא לא אריא דמאן לימא לן דהטמא בעצמו נושא המים אבל הראשונה קשה:

ולכן נראה לומר דבאמת הו"ל נושא לצורך הזייה אע"פ שאפשר להוליך הטמא אל המים, וכ"כ גם המרכבת (פי"ד מהל' פ"א) אלא דדעת התוס' כאן כשיטת המאירי הנ"ל דגם נושא לצורך הזאה טמא וקודם שהוציא האזוב מן הכלי, ואף דמדברי התוס' בנדה משמע דכל לצורך הזייה לא נטמא כלל מ"מ לא ברירא להו הך מלתא לפמ"ש בחי' יד דוד בפסחים (שם) דהגירסא בתוס' נדה שם א"נ כדאיתא בדפוסים ישנים ולתי' קמא פליגי ע"ז ויעו"ש במהרש"ל, אלא דאע"פ שנושא לצורך הזאה נטמא מ"מ אין המים מיטמאין מחמתו דאין מי חטאת מטמאין לחזור ולטמות ממנו וכמ"ש הר"ש הנ"ל, וכן נראה מדברי התוספתא שהובאה בר"ש (פרה פי"א מ"ג) דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת נטלה ואכלה וכו' טהורין דאל"כ אין טהרה למי חטאת שאני אומר נטמא המזה במים וחזר וטימא המים עכ"ל ויעו"ש בביאור הגר"א, ומיירי בנוגע לצורך דאל"כ ל"ש לומר א"כ אין טהרה למי חטאת, אלמא דאפילו נוגע לצורך נטמא אלא דאין חוזר ומטמא המים דאין מי חטאת מיטמאין בטומאה הבאה מחמתן:

אלא דעיקר היסוד דאין מי חטאת מיטמאין בטומאה הבאה מחמתן יש לומר בתרי אנפי א) דכל שטומאה זו נובעת מעצמן כטהרה חשיבה לגבן דהא כבר יש להן טומאה זו בגופן ואעפ"כ טהורין, א"כ מה יתן ומה יוסיף אם יקבלו עוד הפעם טומאה זו שיש להם מכבר, וטעם זה יצדק רק אם נימא דטומאת מי חטאת הוא טומאה עצמיית כשאר אב הטומאה, והמכניס מי חטאת למקדש חייב, ועיין בפיה"מ (זבים פ"ה מ"ו) דנראה מדבריו דטומאת מי חטאת הוא טומאה עצמיית יעוש"ה ב) דגלי קרא דאין המים מיטמאין מטומאה הבאה מחמתן, דאל"כ לא תמצא טהרה למי חטאת כמבואר בתוספתא הנ"ל, ולא מטעם דטומאה זו כטהרה חשיבה לגבן דהרי אין למי חטאת טומאה בגופן כלל דעיקר טומאת הנוגע והנושא אינו אלא מתורת התעסקות לבד כמו פרים הנשרפין ולא מתורת קבלת טומאה מאביהן כשאר טומאה, אלא עיקרא דמלתא הוא רק מגזה"כ אע"פ שהאדם טמא מ"מ אין בכחו לטמא המים דלענין נגיעה כזו כטהור אחשביה רחמנא, ולא מצד קלשות הטומאה שיש בו לענין המים אתינן עלה דאם היו מקבלין המים אותה הטומאה שיש באדם היו נפסלין אע"פ שנטמא מחמתן, ונ"מ בין הני תרי טעמי אם האדם נוגע בכלי והכלי נוגעת במים, דלטעם הראשון אין המים נפסלין כלל דס"ס טומאה זו מגופן נובעת וטהרה היא לגבן, אבל לטעם השני כיון דעיקרו הוא מגזה"כ דנגיעה זו אין בכחה לטמאות דאל"כ לא תמצא טהרה למי חטאת דנטמא המזה וחוזר ומטמא המים, א"כ דוקא בכה"ג גלי קרא אבל היכא שהמים מקבלין טומאה ממק"א לא גלי קרא שאין הטומאה נמסרת בנגיעה זו:

ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דהנושא טמא ויטמא הכלי והכלי חוזרת ומטמאת המים, ותירצו דמיירי בכלים דלא מקבלי טומאה, ותו אין להקשות דמ"ל ליטמי המים מכח האדם דכל הטעון ביאת מים מטמא מי חטאת, דדוקא היכא דטעון ביאת מים מטומאה אחרת ולא מטומאה הבאה מחמתן דשוב הדרינן לכללא דאין מי חטאת מיטמאין מטומאה הבאה מחמתן דאל"כ אין טהרה למי חטאת, ובזה יתיישב מ"ש בספר דבר אברהם (סימן ז') להגאון אב"ד דקובנה שליט"א בשם גיסו הגאון מוהרר"א ז"ל להקשות ע"ד התוס' דאכתי המים נפסלין מצד דאין מקומן טהור, וכדתנן (פרה פ"י מ"ג) קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין, ופי' הרמב"ם שם דאפילו בכלים דלא מקבלי טומאה אפ"ה נפסלין המי חטאת דגלי קרא והניחו במקום טהור ויעו"ש בר"ש, ולפמ"ש א"ש דזהו דוקא התם שאם האפר חטאת היה מונח ע"ג השרץ ממש היה נטמא, נמצא דמקום זה חשיב מקום טמא לגבייהו משא"כ כאן אם האדם עצמו היה נוגע ונושא המי חטאת אין המי חטאת מקבלין טומאה, נמצא דמקום זה חשיב מקום טהור לגבייהו וקרינן כאן והניחו במקום טהור וזה נכון:

[יט] ובזה יתיישב מה שהרבה לתמוה באור שמח (פי"ג מה' פ"א) על דברי הירושלמי בחגיגה (פ"ב הל"ה) דהאוסף אפר הפרה בכלי מתכות מטמא הכלי וחוזר ומקבל טומאה ממנו ותו אינו טהור לחטאת דסותר דברי עצמו (בפ"ו דיומא) הנ"ל דאין מי חטאת מטמאין דבר לחזור ולהטמאות ממנו ע"ש, ולפמ"ש א"ש דדוקא היכא דאנו דנין שהמי חטאת יפסלו מהאדם עצמו שקבל טומאה מהן ובכה"ג גלי קרא דאין בכח נגיעה זו לטמאות המים משום דאל"כ לא תמצא טהרה למי חטאת, משא"כ כאן דהאוסף אפר הפרה שהוא טמא לכל דבר מטמא הכלי מתכת, ושוב חוזר ומקבל טומאה ממנה, ועל הטומאה זו שהאוסף מקבל ממקום אחר לא גלי קרא דאין נגיעה זו מטמא האפר דודאי אם האוסף היה נטמא מהאפר עצמו כשיטת רש"י בבכורות (דף כ"ג ע"א) ד"ה ואי אמרת דנושא אפר חטאת טמא במשא, בזה שייך הך כללא דאין האפר מיטמא מהאוסף בטומאה הבאה מחמתן, דאל"כ לא תמצא טהרה לאפר חטאת אבל בגוונא שהאדם נטמא באמצעית הכלי לא גלי רחמנא דגם במי חטאת כה"ג נפסלים המים, וכמ"ש לדעת התוס' הנ"ל דנושא מי חטאת לצורך בכלי מתכות מיטמאין המים מהכלי אע"פ שהטומאה באה מחמתן:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה