שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן יג
בענין בל תאחר:
ענף א:
[א] גרסינן בראש השנה (דף ד' ע"א) ת"ר חייבי הדמין והערכין החרמין וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר, וכתבו בתד"ה צדקות והא דאמר רבא לקמן (דף ו') וצדקה מחייב עלה לאלתר ה"מ היכי דקיימי עניים אבל לא מחייב להדורי בתרייהו כ"ז שלא עברו ג"ר, והא דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ובענינא דקרבנות כתיב עד דעברו עליה ג"ר כקרבנות, היינו אפילו היכי דקיימי עניים, ואין לפרש דהא דקאמר עובר לאלתר היינו בעשה כדאשכחן באחריני דברגל אחד עובר בעשה דא"כ הו"ל למימר עד דעבר עליה רגל אחד כקרבן עכ"ל, והמתבאר מתוך דבריהם דב"ת דצדקה הוא בתרי אנפי היכי דקיימי עניים עובר לאלתר והיכי שלא קיימי עניים אינו עובר אלא לאחר ג"ר כקרבנות:
ובחידושי הרשב"א הרבה להקשות על דבריהם וז"ל, ולדידי קשה לי טובא חדא דאם איתא כי קאמר רחמנא דלא עבר בקרבנות עד שיעברו עליו ג"ר משום דלא אטרח רחמנא עליה עד ג"ר, וכיון שכן אילו איתיה בירושלים ואפרשיה לקמן יעבור עליה לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים וקיימא בהמה, ועוד דכיון דחייב בעשה ברגל אחד מובאת שמה והבאתם שמה, ממילא ליקום בב"ת וכר"מ דהא חייב להביאו, וכיון שהוא מחויב בכך ובא לירושלים יעבור דהא קאי מקדש וכהנים וכו' אלמא שהוא גזה"כ מה לי קרבנות מה לי צדקה, ועוד דאם איתא דצדקה קעבר עלה לאלתר בבל תאחר אם כן קרא לצדדין כתיב וכו'. ועוד דמנלן דפוסק עליו צדקה לעניים ולא אתו הכא עניים תוך ג"ר שיהיה צריך לחזר ולהוליך אחריהם למדי, ומי שליקט את הפאה לפלוני עני שיהיה צריך להוליך אחריו באיזה מקום שיהיה, דאלו לדבריהם ודאי צריך הוא לחזר אחריו תוך ג"ר דאילו איתיה הכא מיד קא עבר דהא קאי עני והא לא אשכחן, אלא מסתברא לי דלעולם ג"ר דב"ת גזה"כ הוא ועד דעברו עליו אינו עובר, ואפילו קיימי עניים וקאי מקדש וקיימי כהנים והיינו ברייתא ודרבא לחייבו בעשה וכו' עכ"ל ויעו"ש עוד בפ"ק דנדרים שהאריך בזה:
[ב] ונראה דאין כוונת התוס' לחלק ב"ת דקרא לצדדין ולתת טעמא לקרא דמשום הכי אינו עובר בפחות מג"ר משום דלא אטרח רחמנא עליה עד ג"ר כמו דנסיב לה הרשב"א בשיטתם, אלא גדרן של דברים כך הוא. דלפי מה שיתבאר בסמוך בשיטת רש"י ותוס' דעיקר זמן דג"ר לענין ב"ת הוא מטעם דגלי קרא דכל שלא עברו ג"ר עדיין הוא תוך זמנו ואינו בכלל איחור רק דע"י ג"ר נקבע הזמן ואז מיקרי מאחר, ומה"ט בפסח דזמנו הוא בע"פ דוקא אי לא אקרביה מיד עובר ולא בעי ג"ר, וכן מתבאר לקמן (דף ה' ע"א) תד"ה ואי ובפירש"י לקמן (דף ד' ע"ב) ד"ה ור"מ יעוש"ה, ונמצא דיסוד האיסור דלא תאחר הוא שלא יאחר מן הזמן שקבע לו תורה אלא דכל דבר יש לו זמנו, פסח זמנו בע"פ דוקא, ושאר קרבנות זמנם בג"ר. ולפ"ז מתבאר היטב דינא דרבא דצדקה אי קיימי עניים עובר לאלתר ואי לא קיימי אינו עובר אלא לאחר ג"ר, משום דזמנו של צדקה הוא מיד דקיימי עניים ואז הוא קביעת הזמן שלה ודמי לפסח דזמנו מיד, אבל אי לא קיימי עניים אז נקבע זמנה ע"י ג"ר ככל שאר הדברים השנויים בברייתא דחדית רחמנא דזמנם נקבע בג"ר, ולפי"ז אין לדמות כלל קיימי עניים דצדקה לקאי מקדש וקיימי וכהנים, דאין הטעם משום דסיפק בידו לקיים מיד: ובתוספת ביאור י"ל דבנודר לצדקה יש לחייבו בב"ת משני צדדין א) מצד נדרו כמו שאר נדרי גבוה דמחויב לקיים נדרו, ב) מצד עצם הצדקה דלאחר שנתחייב לתת צדקה לא גרע הך חיוב צדקה משאר מתנות עניים דאיכא ב"ת אף שלא בא ע"י נדרו כלל כמו לשו"פ, וכן מהא דיליף בסוגיין דגבי צדקה שייך ב"ת מדכתיב לה' אלהיך זו צדקה ופירש"י דכתיב בקרא ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך, והך קרא בהשבת עבוט כתיב שאין חיובו בא ע"י נדר כלל, אלמא דצדקה שלא ע"י נדר נמי איכא ב"ת והיינו ע"כ מצד הצדקה בעצמותה, וא"כ הך צדקה שבאה ע"י נדר לא גרע מינה דמ"מ הרי הוא מחויב לתת צדקה לעניים. ובאמת נראה דלדעת רבותינו הצרפתים שהובאו ברשב"א שבועות (דף כ"ה) דמשו"ה באומר שבועה שאתן לפלוני עני לא חלה שבועה עליו דמושבע ועומד מהר סיני ליתן לו דוקא מיירי שהעני שואל ממנו, ובכה"ג מחויב ליתן לו מיד ולא מצי פטר נפשיה באחריני יעו"ש, עובר גם בב"ת מיד דהא זהו בכלל צדקה דשייך ב"ת אף שלא ע"י נדר דומיא דהשבת העבוט, וגם בהשבת העבוט איכא ב"ת ועובר מיד:
ולפ"ז נראה בנודר לצדקה היכא דקיימי עניים עובר לאלתר מצד הצדקה דזהו זמנה של צדקה ואין לה זמן אחר כלל, אבל היכא דלא קיימי עניים דאז ליכא כלל חיוב מכח צדקה כיון דליכא עניים, אלא דאז מחויב עכ"פ לקיים נדרו מכח נדרי גבוה דזמנו נקבע בג"ר ככל שאר נדרי גבוה השנויים בברייתא, ואם כן אין זה לצדדין כלל דשני חיובים נפרדים הם וכל אחד יש לו זמנו שקבעה לו תורה:
[ג] ומה שהקשה הרשב"א דמנלן דפוסק צדקה לעניים ולא אתו עניים הכא דמחויב לחזור אחריהן למדי לפמ"ש א"ש, דכיון דבלא קיימי עניים עיקר חיובו מכח נדרו אם כן מחויב להוליך אחריהן למדי כדי שלא יעבור בלאו דב"ת כמו דמחויב לעלות בירושלים ולקיים נדרו שלא יעבור בלאו דב"ת עיין ביצה (דף י"ט ע"ב) בפירש"י ד"ה כי פליגי וכו' יצטרך לבא בשבילה לירושלים וכו' יעו"ש, וכן בבכור בשנה בלא רגלים מחויב לעלות בירושלים ולהקריבו, וה"נ מחויב לחזר בתר עניים למדי שלא יעבור בלאו, דכל טצדקי מחויב למיעבד שלא יעבור בלאו דב"ת:
ועיין בתשובת הריב"ש (סימן שפ"ז) שהעלה דאפילו בלאו שאב"מ נמי מחויב לבזבז כל ממונו כדי שלא יעבור עליו, והובא בחי' רע"א (יו"ד סימן קנ"ז) יעו"ש. והא דגוזל את חבירו א"צ להוליך אחריו למדי רק בנשבע כמבואר ב"ק (דף ק"ג) כבר עמד ע"ז במנ"ח (מצוה ק"ל) יעו"ש, אמנם הדבר פשוט דכל שהאיסור הוא מצד סרך ממון חבירו אין לו לבזבז ממונו כדי להשלים ממון חבירו דמאי חזית, וזהו בכלל מאי דגלי קרא לענין השבת אבידה דשלו מרובה משל חבירו פטור מהשבה אף על גב דבשאר מ"ע מחויב לבזבז חומש ממונו כמבואר באו"ח (ס"ס תרנ"ו) וביו"ד (סימן קנ"ז) יעו"ש, ומשו"ה כאן בלאו דב"ת דהוא מכח נדרו בודאי מחויב לחזר למדי כדי שלא יעבור בלאו:
ולפ"ז בלקט שכחה ופיאה בגוונא דאיכא ב"ת כגון בליקט לפלוני עני שכתבו התוס' דהתם כיון דעיקר חיוב דב"ת אינו כלל מצד נדרו אלא מכח מצות עזיבה, ואע"ג שכבר זכה עבור העני מ"מ עדיין לא נתקיים מצות עזיבה כל שאלו ידע העני היה נוטל לעצמו, או דאפילו נימא דכבר נתקיים מצות עזיבה כל שזכה העני והרי הוא רק כפקדון ביד הבעה"ב מ"מ מחויב הבעה"ב ליתנו לעני מקרא דמעמך דיליף בגמרא, ואם כן תו ליכא כלל חיובא להוליך אחריו למדי דאין הלאו דב"ת מחייבו אלא שיקיים מצות עזיבה או מעמך המוטלת עליו, וכל דליכא כאן עניים אינו מחויב להוליך אחריהן אלא דמחויב להודיע לפלוני עני שיבא ויטול את שלו ובזה מתקיים מצותו כעין דאמרינן גבי גזילה בב"ק (ק"ד ע"א) יעו"ש, ולפ"ז מה שכתב הרשב"א דלדעת התוס' כמו דמחויב להדורי אעניים בצדקה כמו כן בלשו"פ לפמ"ש חילוק גדול יש ביניהם דדוקא בצדקה מחויב מצד נדרו להמציאם לעניים ולא בלשו"פ: [ד] והנה הפנ"י כתב לדקדק לשון התוס' דכתבו אבל לא מחייב להדורי בתרייהו כ"ז שלא עברו ג' רגלים דקודם לזה ליכא אפילו מצוה, והקשה דמ"מ יהא מחויב להדורי בתרייהו מצד העשה כמו דמחויב בשאר קרבנות להקריב מצד העשה ולהביאו בירושלים, ועפי"ז העלה שם דגם בשאר קרבנות ליכא חיוב להקריבו בירושלים אלא כשעלה כבר אבל בגוונא דפטור לעלות לרגל כגון מי שאין לו קרקע וכיו"ב אינו מחויב כלל לעלות בירושלים מצד העשה לקיים נדרו, ומשו"ה עשה דצדקה דלא קיימי עניים לא עדיפא מקרבנות יעו"ש:
אמנם נראה להביא ראיה דלדעת התוס' כמו דמחייב להדורי אעניים מצד לאו דב"ת בג"ר כמו כן מחייב להדורי ברגל אחד מצד העשה, דלקמן (דף ה' ע"ב) בעי ר"ז אשה מה היא בבב"ת מי אמרינן הא לא מחייבא בראיה או דלמא הא איתא בשמחה ויעו"ש בפירש"י ובתד"ה הא איתא בשמחה וקרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה עכ"ל, ומבואר מדבריהם דעיקר מה דמספקא ליה להש"ס לחייב אשה בב"ת הוא רק מטעם דעכ"פ כיון דמחייבא לעלות ברגל מצד שמחה קרינא בה ובאת שמה והבאתם שמה, ואי לאו הכי ליכא כלל חיובא דב"ת בג"ר, כיון דעיקרו דלאו בב"ת לא נאמר אלא לאחר ג"ר בעינן ג"ר כאלו שמחויב לבא לירושלים להקריב הקרבן יהיה מצד מצות ראיה בעצמותה או מצד שמחה, אבל אם אשה פטורה משמחה גם כן למ"ד אשה בעלה משמחה לפירש"י, או לשיטת התוס' (שם) ד"ה אשה דהחיוב הוא על בעלה ולא קרינא בה ובאת שמה ליכא ב"ת דבג"ר כאלו לא מצינו שחייבה תורה בלאו דב"ת כיון דתוך ג"ר לא רמיא עליה חיובא כלל, ואם כן אם נימא דבלא קיימי עניים ס"ל להתוס' דעד שיעברו ג"ר אינו מחויב כלל להדורי אעניים מצד העשה, אם כן תו ליכא אחר כך לאו דבל תאחר כשיעברו ג"ר כיון דבכה"ג שלא היו עניים הלא לא רמי עליה חיובא כלל חוץ ג"ר ואין עולים בחשבון ג"ר לענין לאו דב"ת, א"ו דגם ברגל ראשון מחויב להדורי אעניים מצד העשה, ומה שנקטו התוס' האי לישנא דלא מחייב להדורי בתרייהו כ"ז שלא עברו ג"ר כוונתם מצד לאו דב"ת דעסיקי ביה, אבל עדיין לא נחתי כלל לחייבו מצד עשה עד דמסקי לבסוף, וגם דינא דרבא דעובר בעשה ברגל אחד נאמר אחר דינא דצדקה מחייב עלה לאלתר, ומשו"ה לא הזכירו התוס' מזה אבל לדינא בודאי מחייב להדורי מצד העשה כמו מצד הלאו כמ"ש:
ואף דלפי"מ שצדדנו לעיל דהחיוב להדורי בתר עניים הוא מצד דמחויב לבזבז כל ממונו קודם שיעבור בלאו דב"ת, ואם כן כ"ז שייך בלאו ולא בעשה מ"מ גם מצד העשה מחויב לבזבז חומש ממונו כמבואר בשו"ע (או"ח ס"ס תרנ"ו) ועיין ביו"ד (סימן קנ"ז ס"א) ובש"ך (שם סק"ג), ועוד דמדברי הראב"ד שהובא בר"ן פרק לולב הגזול משמע דמדאורייתא עשה שוה לל"ת לענין זה דמחויב לבזבז כל ממונו, אלא דמכח התקנה שהתקינו באושא המבזבז אל יבזבז יותר מחומש משו"ה אינו מחויב לבזבז כל ממונו יעו"ש, וע"ע בש"מ פ"ק דב"ק (דף ט') דמבואר כן ועיין ביו"ד (שם) ובביאור הגר"א (סק"ה) ואכמ"ל:
ואין להקשות דלפי"ז דאיכא חיוב ברגל ראשון בצדקה היכא דלא קיימי עניים להדורי בתרייהו, ואם כן ע"כ צ"ל דברגל ראשון מחייב לקיים נדרו מצד עצמותו לבא בירושלים אף דליכא מצות ראיה או שמחה, ואם כן מאי מיבעיא ליה באשה לענין ב"ת דכיון דליתא בראיה לא קרינן ובאת שמה והבאתם שמה תפ"ל דאיכא חיוב לבא בירושלים מצד העשה דנדר עצמה, ז"א דודאי עיקר קרא דובאת שמה מיירי לענין ראיה או שמחה, ומשו"ה קאמר הש"ס דהחיוב לקיים נדרו מקרא דוהבאתם שמה תליא בעשה דובאת שמה או מצד ראיה או מצד שמחה, אבל מי שפטור בשניהם בודאי לא רמיא עליה חיובא דוהבאתם גם מצד נדרו, ומשו"ה מסתפק הש"ס לענין אשה אי קפיד קרא אביאה דראיה או דשמחה והיינו אם כוונת התורה אביאה דעזרה או דירושלים כמ"ש התורי"ד שם וכן כתב בטו"א יעו"ש:
אמנם כ"ז שייך רק לענין עשה דוהבאתם עצמה, דנהי דמחויב לעלות לירושלים מצד עצמות הנדר ולקיים מ"ע דוהבאתם. מ"מ כיון דאסמכיה קרא למ"ע דובאת שמה לא חייבה רק למי שישנו במ"ע דובאת שמה אבל הפטור מזה פטור מזה, משא"כ לענין לאו דב"ת ליכא לפרושי דמשו"ה אשה פטורה מב"ת משום דכל דפטור בעשה דרגלים פטור מלאו דב"ת, דהא הלאו דב"ת לא נסמכה בהאי פרשה כלל כי היכי דנוכל לאקושי חד לחבריה, וע"כ דרק מסברא קאמר הש"ס דכל דליכא חיובא ברגלים לקיים נדרו מצד העשה תו לא קרינן עברו ג"ר לענין לאו דב"ת דרגלים כאלו אינם נכנסים בחשבון ג"ר, ועיקר הספק באשה אם חייבת בעשה דוהבאתם שמה ברגל ראשון או לא, ואם כן שפיר קמה ראיתנו הנ"ל דמאחר דהתוס' ס"ל דבצדקה מחויב מצד ב"ת להדורי אעניים ע"כ דאיכא גם עשה ברגל ראשון להדורי בתרייהו דאל"כ עדיין לא עברו ג"ר: [ה] איברא כד דייקינן היטב נראה, דעיקר היסוד שהעלינו דג"ר שאינם מחייבים בעשה לקיים נדר אינם גורמים גם לחייב בב"ת, ליתא שהרי מבואר בביצה (דף י"ט ע"ב) אין מביאין תודה בחג המצות מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט, אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ר"ש אומר הרי הוא אומר בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכל שלא בא בחג המצות אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות, ומוקי הש"ס דפלוגתייהו לענין למיקם עליה בבל תאחר, ת"ק סבר ג"ר אמר רחמנא ואפילו שלא כסדרן ור"ש סבר כסדרן אין שלא כסדרן לא, ופירש"י וז"ל ת"ק סבר כל המאחר נדרו ג"ר אפילו שלא כסדרן עובר בבל תאחר וכו' והיינו דקא אתי לאשמעינן עצה טובה כל מי שיש עליו תודה יביאנה בחג הסוכות ואפילו הוא רגל ראשון אחר נדרו, שאם לא יביאנה עכשיו יצטרך לבא בשבילה לירושלים שהרי בעלותו ברגל בפסח לא יביאנה מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא יו"ט נמצא שאיחרה ג"ר שלא כסדרן, ואתא ר"ש למימר הרי הוא אומר וכו' כסדרן אין שלא כסדרן לא הלכך הנודרה לפני סוכות יש לו שהות עד לשנה הבאה, וה"ק כל שבא בחג המצות כגון שנדר קודם הפסח והיה עליו להביאה בחג המצות בא בחג השבועות שלאחריו או בחג הסוכות ואין לו עוד שהות, וכל שאינו בא בחג המצות שלא היה עליו להביאה בפסח כגון שנדר אחר הפסח אינו בא כלומר א"צ להביאה לא בחג השבועות שלאחריו ולא בחג הסוכות שיש לו שהות עד חג הסוכות של שנה הבאה שעברו ג"ר כסדרן עכ"ל, הרי מבואר דגם ברגלים כאלו דליכא חיוב להביאם מצד העשה אעפ"כ עולין למנין ג"ר בין לת"ק ובין לר"ש, דלת"ק הנודר קודם חג הסוכות עובר בב"ת לאחר עצרת אע"פ שא"א להביאו בפסח ובעצרת, וכן לר"ש הנודר קודם הפסח עובר בב"ת אחר החג אע"פ שא"א להביאו בפסח, אלמא דזמן ג"ר דב"ת אינו תלוי כלל בחיוב הבאה שיש ברגלים מצד העשה:
ואפילו לפי הגירסא שהובא במאירי שם ת"ק סבר ג"ר אפילו כל שהן ור"ש ס' דחזי אין דלא חזי לא, ופליגי אם הך רגל שא"א להביאו אם עולה מן המנין ג"ר או לא דלת"ק עולה מן המנין ולר"ש אינו עולה מן המנין וממילא הו"ל שלא כסדרן יעו"ש, מ"מ קיי"ל בזה כת"ק דר"ש, ואם כן מבואר מזה דעכ"פ להלכה גם ברגל שא"א להביא וליכא חיוב העשה עולה למנין ג"ר לענין לאו דב"ת. ולפי"ז ע"כ א"א לפרש טעמא דמשו"ה מספקא ליה להש"ס באשה לענין ב"ת משום דכיון דלא מחייבא למיסק לרגל ולא קרינן ובאת שמה והבאת שמה ממילא אין הרגלים עולים לחשבון לענין ב"ת, אלא דעיקר ספיקת הש"ס הוא דכיון דגברא לא מחייב בביאת עזרה או ירושלים לית ביה גם חיובא דב"ת, אבל היכא דגברא מחויב אלא דליכא חיובא מצד הקרבן כגון תודה בפסח או בעצרת למ"ד אין קרבן ביו"ט איכא ב"ת. ולפי"ז יש פנים לדברי הפנ"י דרק בג"ר מחויב להדורי בתר עניים ולא ברגל ראשון, ואעפ"כ איכא ב"ת כיון דגברא מחויב בעשה דרגלים, אלא דאעפ"כ אין לחלק בין לאו דב"ת לעשה דרגל לענין זה מסברא שנתבאר לעיל:
[ו] אולם עדיין יש לומר דעיקר טעמא דאשה ליתא בב"ת אי לא מחייבה למיסק לרגל הוא מטעם דרגל כי האי אינו עולה בחשבון ג"ר, ואעפ"כ יש ליישב הסוגיא דביצה דשייך ב"ת בתודה לאחר ג"ר אע"פ דאינה באה בפסח, משום די"ל דלא בעינן שיהיו כל הג"ר בני חיובא לענין העשה וסגי ברגל אחד המחייבו קודם שיחול עליו איסור ב"ת יהיה איזה רגל שיהיה הראשון או השני, ומשו"ה לת"ק כשנדר קודם חג הסוכות איכא ב"ת לאחר שיעבור עצרת, דנהי דליכא חיובא עליו אח"כ בפסח ובעצרת מ"מ כיון דכבר נתחייב בחג הסוכות דהוא רגל ראשון, וכן לר"ש כשנדר לפני הפסח איכא ב"ת לאחר החג משום דמחויב להביאו בעצרת, וכמו שפירש"י דס"ל לר"ש נדרים ונדבות קרבין ביו"ט אבל באשה דליכא חיובא ברגלים כלל משו"ה אין לחייבה בלאו דב"ת כמו שפירש"י בר"ה שם יעו"ש. [שוב מצאתי בספר עמודי אור (סימן ל"א) שנסתפק אי בעינן חיוב ביאה בכל הרגלים לענין שיעבור אח"כ בב"ת או סגי ברגל אחד יעו"ש, ומדברי הירושלמי פ"ק דמכלתין בהא דבעי התם שלמה שנתו בעצרת אם עובר בב"ת לפירוש הק"ע ע"ש, משמע דלא בעי ג"ר המחייבים דאל"כ לא הו"ל למיבעי בשלמה שנתו בעצרת דוקא כיון דלעולם ליכא ג"ר בלא עצרת]:
ועפי"ז יתיישב קושית התוס' בביצה שם לגירסת רש"י בדברי ר"ש, כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות וכל שאינו בחג המצות אינו בא בחג השבועות ובחג הסוכות, והקשו בתוס' דאמאי ס"ל לר"ש דכשנדר קודם הפסח בא בחג השבועות הא נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ורק ר"א בר"ש ס"ל דקרבין יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דכיון דס"ל לר"ש דנודר קודם הפסח עובר בב"ת לאחר החג, ע"כ צ"ל דקודם לזה כבר נתחייב בעשה דרגל, וא"כ מוכח מזה דר"ש ס"ל דקרבין ביו"ט וממילא מחויב בעצרת וזהו גורם לחיוב ב"ת בחג הסוכות, אבל לגירסת התוס' שם דלר"ש אינו בא בחג המצות ובחג השבועות, ואפ"ה עובר בחג הסוכות בב"ת, ע"כ מוכח דלא בעי כלל רגלים המחייבים לענין לאו דב"ת, והסוגיא דפ"ק דר"ה לענין אשה ע"כ יתפרש כמש"ל: אלא דבעיקר דברי רש"י שכתב דלת"ק עצה טובה קמ"ל דהנודר לפני החג יביאנה בחג כדי שלא יצטרך אח"כ לבא בירושלים משום לאו דב"ת, קשה טובא דהלא מצד הדין מחויב להביאו בחג מצד העשה כדפריך הש"ס בפ"ק דר"ה (דף ו' ע"א) אלא ולדה בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה, וכן מ"ש רש"י דלר"ש ל"צ להביאה בחג דיכול להביאה בחג לשנה הבאה דבעי כסדרן דמ"מ הא מחויב מצד העשה וצע"ג:
[ז] שוב מצאתי בפנ"י בביצה שם שהביא קושיא זו בשם תשובת ח"צ (סימן י"ב) והפנ"י כתב לחדש שם דעשה דובאת שמה והבאתם שמה אינו אלא באפריש ולא אקריב אבל אמר ולא אפריש ליכא עשה דמוצא שפתיך תשמור דמינה יליף לעשה באמר ולא אפריש אינו אלא לאחר ג"ר דומיא דל"ת דסמיך ליה יעו"ש. אולם מדברי הרשב"א שכתב דבצדקה דקיימי עניים עובר בעשה לאלתר ובלאו דב"ת לאחר ג"ר, משמע דלאו בחדא מחתא נינהו אע"ג דסמיכי אהדדי, וכן מדברי התוס' הנ"ל דהוי ניחא להו לפרש כן לולי לשון הסוגיא דמשמע דמיירי לענין הלאו, וכן נראה מלשון הרמב"ם (פי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלי"ג) דהך עשה דרגל הוא בין באמר ולא אפריש או באפריש ולא אקריב יעו"ש היטב:
ומ"ש חכם אחד להוכיח מלשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות ערכין הלכה ל"א) יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ל, אם אמר הרי עלי להקדישו הר"ז חייב להקדישו משום נדרו ואם לא הקדיש הר"ז עובר משום בל תאחר ולא יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים עכ"ל, אלמא דליכא עשה דובאת והבאתם שמה משום דכאן מיירי באמר ולא אפריש ומוכח כדברי הפנ"י עכ"ד, ואין זה ראיה כלל דעדיין תיקשי לדברי הפנ"י דמ"מ אמאי לא חשיב הרמב"ם עשה דמוצא שפתיך דאיכא באמר ולא אפריש לאחר ג"ר כמ"ש הפנ"י, וכן ע"כ מיירי הרמב"ם לאחר ג"ר דהא הלאו דב"ת דהקדשות אינו עובר אלא לאחר ג"ר, וכן מתבאר להדיא מדברי הר"ן פ"ק דר"ה בשיטת הרמב"ם דהקדש בד"ה ג"כ עובר בג"ר דהוי מידי דתליא במקדש יעו"ש ויתבאר בסמוך, ועכצ"ל דאין כונת הרמב"ם כאן למיחשב כל האיסורין שעובר אם לא קיים נדרו, אלא דכוונתו למה שהעלה בספר המצות (מל"ת קנ"ז) דהמאחר נדרו ג"ר מלבד שעובר בבל תאחר עובר גם בלא יחל והוא מדברי הספרי ויעו"ש בהשגות הרמב"ן (מ"ע צ"ד) ובלב שמח, וזהו מה שכתב כאן דאם לא הקדיש תוך ג"ר עובר בבל תאחר וגם בלא יחל ובעשה דכל היוצא מפיו יעשה כשאר עובר על נדרו, ואין חילוק בין מאחר נדרו ובין עובר על נדרו כל שהגיע לכלל איחור כזה שעובר בבל תאחר, וזהו מה שרמז המ"ל (בפי"ד מהלכות מעה"ק שם) בדבריו הקצרים וז"ל, ומ"ש ה"ז עובר בל"ת וכו' דע דעובר נמי משום לא יחל דברו עיין לעיל פ"א מה' ערכין עכ"ל וע"ש במ"ל הל"א יעו"ש וזה פשוט, שו"מ שהטו"א באבני שהם תמה ע"ד רש"י בביצה כדברי הח"צ וכתב דאין לחלק בין אמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב לענין עשה דובאת שמה והבאתם שמה יעו"ש, גם כתב לתמוה שם ע"ד רש"י, דאיך אפ"ל דבתודה איכא ב"ת בג"ר, הא כיון דלא מחייב ברגל מטעם עשה אינו עולה מן המנין כמו בחלה הקרבן באחד מג"ר או כל הפטורים מראיה ושמחה דליכא ב"ת בג"ר יעו"ש. וכבר נתבאר לעיל דיש לחלק בין היכא דגברא לא מחייב בעשה ובין היכא דהפטור הוא בקרבן, וחלה הקרבן שאני כיון דקרבן פסול הוא לא מיקרי עברו ג"ר על הקרבן ופשוט. ובזה יתיישב מה שתמה הח"צ והפנ"י על מ"ש התוס' לקמן דאם חלה הקרבן ברגל לר"מ או בשני רגלים לראב"י אינו עובר בב"ת כמו דאינו עובר בעשה, דל"ד כלל דבעשה שאינו עובר בכל יום משו"ה פטור כיון שלא נתחייב ברגל משא"כ לענין ב"ת יתחייב אח"כ כשעמד מחליו דהא עובר בכל שעה בב"ת יעו"ש. ולפמ"ש א"ש דכל שהקרבן פסול עדיין לא עבר עליו הרגל כלל ולא נקבע זמנו, וא"כ לא חל עליו חיוב בל תאחר כלל כיון דעדיין לא עבר זמנו ואין זה איחור וז"ב:
[ח] עוד ראיתי שם שתפס לדבר פשוט דאם לא עלה ברגלים לירושלים אינו עובר בב"ת, ואף היכי שהוא בר חיובא דובאת שמה משמע ביאה ממש ולא סגי במה שמחויב יעו"ש, אכן מדברי הרמב"ן בספר המצות (מ"ע ל"ד) משמע להיפך שכתב שם וז"ל וממה ששנו בספרי לא יחל דברו מגיד שעובר על בל יחל ועל ב"ת, ור"ע אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה איש עובר על בל יחל ועל ב"ת אף האשה עוברת על בל יחל ועל ב"ת ירצה בזה לרבות בל יחל בנדרי גבוה עם מה שעובר עליהם בב"ת, וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אע"פ שאינה עולה לרגל תתחייב בב"ת ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל, ומבואר להדיא דבאינו עולה כלל ג"כ עובר בב"ת דאל"כ לא עדיפא אשה מאיש, וס"ל לרמב"ן דאשה בעלה משמחה בשאר דברים ואינה עולה כלל לרגל ואעפ"כ איכא ב"ת:
עוד ראיתי שם שהעלה הטו"א דעשה דרגל אחד בעצרת אינו עובר עד שיעברו כל שבעה מאחר דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה הרי הוא כרגל עצמו יעו"ש, אכן מדברי הרמב"ן בסוכה (דף מ"ח) מבואר להיפך וז"ל, ואפשר עוד שיהא רגל בפ"ע אף לענין בל תאחר, וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג בלבד עובר בב"ת, ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוי אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה, ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בב"ת עכ"ל, וכן משמע גם מדברי התוס' בביצה (דף י"ט ע"ב) יעוש"ה:
ענף ב:
[ט] ובעיקר היסוד אם שייך דינא דב"ת קודם ג' רגלים דפליגי בזה התוס' והרשב"א נראה טעמא דמלתא, דיש לחקור אם מצד עיקר הדין כל המאחר נדרו הרי הוא בכלל לא תאחר ואילולא שקבעה תורה שיעור דג"ר לא הוי ידעינן דעובר אפילו בג"ר, דאע"ג דכבר נתחייב להביאו ברגל ראשון מצד העשה מ"מ עדיין אינו בכלל מאחר דעדיין לא נקבע הזמן, דדוקא לר"מ ס"ל דכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בב"ת משום דס"ל דזהו הזמן שקבעה תורה, אבל לרבנן ס"ל דעשה דרגל הוא מצוה אחריתי מדין הרגל בעצמותו וכמו שיתבאר בסמוך אבל עצם הרגל עדיין לא קבע זמנו ואינו בכלל מאחר, ומשו"ה גלי קרא דג"ר הוא זמנו, אבל לאחר מכאן עבר זמנו ואז הוא בכלל מאחר וכמו דאמרינן לענין שנה בלא רגלים דלכו"ע הוא עובר בב"ת משום דהתם בודאי לאחר שעבר שנתו עבר זמן הקרבת הקרבן ומיקרי מאחר, או דהנך ג"ר הוא שיעור באיחור כמו דאיכא דין שיעור בשאר מילי ה"נ הכא מיקרי מאחר קודם ג"ר, אלא דחדית רחמנא דלא עבר אלא בשיעור איחור דג"ר:
והנה התוס' לקמן (דף ה' ע"א) ד"ה ואי וכו' כתבו דהא דפריך הש"ס פסח אי לא אקרביה מיד אידחי ליה היינו דיעבור בב"ת מיד ולמה תני בברייתא ג"ר יעו"ש, אלמא דס"ל דכל שעבר זמנו אפילו תוך ג"ר ג"כ שייך ב"ת דליכא שיעור באיסור האיחור, ובכל אופן דחשיב מאחר מיד עובר, רק דבעלמא לא מיקרי איחור בפחות מג"ר ובפסה מיקרי איחור מיד, ועפי"ז שפיר כתבו התוס' דבצדקה היכי דקיימי עניים עובר בב"ת מיד משום דזהו מיקרי איחור מצד הצדקה וכמ"ש לעיל ודמי לפסח דעובר מיד:
אבל הרשב"א ס"ל דזמן ג"ר הוא שיעור באיסור האיחור ומפרש קושית הש"ס לענין פסח אי לא אקרביה מיד אידחי ליה דליכא ב"ת כלל, וכן פירש גם הטו"א יעו"ש, אלא דהטו"א אתי עלה מטעם אחר דכל שא"א להקריבו לאחר זמנו אינו בכלל איחור דהכי דייקא לישנא דלא תאחר לשלמו דגם לאחר איחורו הוא בר תשלומין דאכתי רמי חיובא עליה, משא"כ בפסח דלאחר זמנו בטיל חיובו לגמרי וליתיה בתשלומין, אכן לדעת הרשב"א מתפרש ברוחה דכיון דגזה"כ הוא דזהו שיעור האיסור ב"ת היינו שיאחר זמן ג"ר, אם כן א"א שיעבור בפסח זמן איחור ג"ר דכיון דאידחי ליה תו אין הזמן דלאח"כ מצטרף לשיעור בל תאחר וזה נכון:
והנה מפירש"י לקמן (דף ה' ע"ב) בהא דאמרינן לענין שלמים הבאים מחמת פסח דסד"א דכפסח דמו לענין ב"ת, ופירש"י דברגל ראשון יעבור עליהם יעו"ש, אלמא דשייך ב"ת בפסח מיד דאל"כ איך אפשר לעבור בשלמי פסח בב"ת יותר מפסח עצמו הבאים מכחו, בין לטעמא דהטו"א דבפסח ליכא ב"ת משום דלאחר האיחור ליתיה בתשלומין, ובין לטעמא דילן שכתבנו משום דחסר שיעור ג"ר איך אפשר שיעבור בב"ת בשלמי פסח ברגל ראשון לדידן, וע"כ דס"ל לרש"י כשיטת התוס' דכיון דזמן הפסח הוא מיד משו"ה זמנו דב"ת הוא ג"כ מיד, וה"ה לשלמים הבאים מחמת פסח להס"ד דכפסח דמו יעבור עליהם ברגל ראשון דלענין שלמי פסח ל"ש לעבור מיד קודם הפסח דהא לא חזיא להקרבה ע"פ כמו שביאר הטו"א יעו"ש, וכן מדברי התוס' פ"ק דנדרים (דף ד') ד"ה מידי דהוי מבואר דשייך ב"ת לאלתר, וכן דעת הר"ן שם יעו"ש וכ"ד היראים (סימן שצ"ג) יעוש"ה:
[י] ונראה להוכיח כדעת התוס' וסייעתם דשייך לאו דב"ת קודם ג"ר מהא דאיתא בירושלמי פ"ק דמכלתין (הל"א) רבי חגיי בעיא קומי רבי יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל (פי' אם עובר בבל תאחר) א"ל כי תדר נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין, ופי' הפ"מ דבר שהוא ניתן לתשלומין שהוא משלם למחר או באיזה יום והוי כמו שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו, יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אחר כך מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא זה עכ"ל, אלמא דבלאו ה"ט היה עובר בב"ת כשעבר יום השמיני ולא מל ומבואר מזה דג"ר אינו לעיכובא בשיעור האיחור כדעת התוס', ועוד אמר התם בירושלמי פסחים בזמנן מהו שיעבור אשכחן תני עובר מיד ויעו"ש בק"ע, אלמא דשייך ב"ת קודם ג"ר, ולדעת הרשב"א ל"ש כלל ב"ת כל דליכא ג"ר:
ואין להקשות לפמ"ש התוס' לפרש קושית הש"ס לענין פסח דעובר בב"ת מיד אף דלאחר שעבר זמנו תו ליתיה בתשלומין, ואם כן איך יפרנסו תירוץ הירושלמי לענין מילה בשמיני ומ"ש מפסח דעובר לאלתר בב"ת, די"ל דלשיטתם יתפרשו דברי הירושלמי דלא תאחר לשלמו בדבר שעיקרו בא לתשלומין יהיה לגבוה או להדיוט, אבל מ"מ תורת תשלומין עליו כגון הקדשות וערכין וחרמים וקרבנות שהוא תשלומי גבוה או צדקה ומת"ע שהוא תשלומי הדיוט, אבל מצות מילה אינו כלל תשלום לגבוה ול"ד למצות תגלחת דנזירות דאמרינן פ"ק דנדרים דשייך ב"ת משום דהתם חיוב תגלחת הוא חלק מגוף הנזירות הבא מצד תשלום נדרו לגבוה כמו גוף הנזירות, ועפי"ז יתיישב נמי מה דלכאורה תיקשי לפירושו של הפ"מ, דמ"מ יעבור במילה שלב"ז על ב"ת כשאיחרה ג"ר לפמ"ש בסימן הקודם דחיוב מילה שלב"ז אינה בכל שעתא ושעתא אלא חיובה להקדים הוא מתורת זריזין לבד יעו"ש:
וראיתי בקרבן העדה שפי' דברי הירושלמי דבר שהוא ניתן לתשלומין שע"י הקדשו חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא עכ"ל, ותמוה דמה יענה מלשו"פ, שו"מ בשירי קרבן שעמד בעצמו להקשות מבכור שלא בא ע"י הקדשו ונדחק מאד יעו"ש:
[יא] והנה הרשב"א כתב עוד להוכיח דאפילו קיימי עניים ליכא ב"ת בפחות מג' רגלים ממה שכתבו התוס' בסוגיין להקשות דהיכי משכחת לה בלקט שכחה ופאה ב"ת דג"ר, דהא ע"כ מיירי בעבר ונטלו אם כן אם קיימי עניים עובר בב"ת לאלתר כמו צדקה ואי לא קיימי עניים מותר ליטלם לעצמו כדאמרינן בחולין (דף קל"ט) לעני ולגר תעזוב אותם לא לעורבים ולעטלפים, ותירצו דמיירי שליקט לצורך עני וכההיא דתנן מי שליקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר"א זכה לו וחכ"א יתננו לעני הנמצא ראשון יעו"ש. ותמה הרשב"א ע"ז דאם כן אינו אלא אליבא דר"א, דאלו אליבא דרבנן כיון דקיימי עניים אחריני מחייב בה לאלתר, ומי נימא דהך דרשא לא ס"ל לרבנן, ועוד א"כ הו"ל לאקשויי עלה הניחא לר"א אלא לרבנן מה איכא למימר דאקשינן בסמוך כיו"ב גבי הוא ולא חילופיו, הניחא לרבנן אלא לר"מ מא"ל, ומזה הכריח הרשב"א דבל תאחר בפחות מג"ר ליכא אפילו קיימי עניים דגזה"כ הוא, ורבא מיירי לענין עשה דמוצא שפתיך תשמר והיינו דאמרה רבא אהך ברייתא ולא אברייתא דכי תדר נדר יעו"ש:
והנה מדברי הטו"א נראה דרצה ליישב קושיא זו ברהיטת דבריו, וכתב לפרש דכוונת התוס' הוא אפילו לרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"א אלא במלקט לצורך עני פרטי, משום דכתיב לא תלקט לעני ודרשינן לא תלקט לו לעני בפ"ק דגיטין (דף י"ב ע"א), אבל במלקט לצורך עניים דעלמא ליתן לכל הבא ראשון אפילו לרבנן שפיר דמי יעו"ש, ולפי דבריו היה ניחא עוד מה שלכאורה יש להקשות דמאחר שכבר זכה לעני א"כ הרי נתקיים מצות עזיבה דהא נפיק מכלל לקט ואינו אלא כפקדון בידו, ומאי ב"ת שייך עכשיו, אבל אם נימא דמיירי במלקט לצורך עניים דעלמא א"ש דעדיין לא קיים מצות עזיבה ומשום הכי עובר בב"ת:
אמנם אין זה מעלה ארוכה ליישב קושית הרשב"א דע"כ צריך לפרש בדברי התוס' דכוונתם דמיירי במלקט לצורך עני פרטי ואליבא דר"א דוקא, דאי במלקט לצורך עניים דעלמא ליתן לכל הבא ראשון, א"כ הדר תסוב קושית התוס' דג' רגלים היכי משכחת לה אם מיירי בקיימי עניים א"כ עבר בב"ת לאלתר, ואם מיירי בלא קיימי עניים לא חלה עליו מצות עזיבה לעורבים ומותר ליטלם לעצמו, ואף שהוא מחזיק אותם ליתן לעניים מ"מ כיון דליכא כאן מצות עזיבה תו ליתיה ללאו דב"ת, משא"כ במלקט לצורך עני פרטי שפיר מתוקמא דמיירי בליתא אותו העני כאן, ומשו"ה איכא ב"ת בג"ר לאהדורי בתריה כמו בצדקה היכי דלא קיימי עניים, ואף שכבר זכה אותו העני מ"מ מצות עזיבה לא נתקיימה עדיין כל שלא בא ליד העני בפועל, ולא דמי להיכא שכבר זכה העני וחוזר ומניחו אצל בעה"ב דהתם מדעתיה יהיב ליה, משא"כ כאן דאלו ידע העני היה נוטלו מבעל הבית ל"ח כפקדון אצלו, ולא דמי לתרומה דמזכה לכהן ומקיים מצות נתינה כמבואר בגיטין (דף ל' ע"א), דהתם עיקר מצותה בנתינה דהיינו שיבא ליד הכהן וכל שזכה כבא לידו דמי, משא"כ כאן דעיקר המצוה אינו שיזכה העני אלא העזיבה של הבעלים, וא"כ אפילו זכה העני מ"מ מצות עזיבה עדיין לא נתקיים עד שמודיע לעני, ועוד דאפילו נימא דמצות עזיבה כבר נתקיים במה שזכה העני מ"מ ילפינן מקרא דעמך זה לשו"פ דכל שעדיין עמך איכא ב"ת, וזה ברור בכוונת התוס' ומעתה הדרא קושית הרשב"א דא"כ לרבנן לא משכחת לה כלל הך דינא דלשו"פ בב"ת דג' רגלים:
[יב] וראיתי בחינוך (מצוה תקע"ה) שהביא שיטת התוס' דצדקה עובר לאלתר בב"ת, והביא בשם י"מ לחלק בין צדקה ללשו"פ דצדקה שהאדם עצמו מתחייב בהם עובר לאלתר משא"כ לשו"פ יעו"ש, והמנ"ח שם כתב דהוא שיטה חדשה שלא ראה אותה בראשונים יעו"ש, אמנם שיטה זו מתבארת היטב בחידושי הריטב"א בסוגיין בשם הרא"ה וז"ל, והא דמקשי על פי' מלשו"פ ל"ק דרחמנא לא חייביה לאלתר במה שסיפק בידו לעשות אלא כשהוא עצמו נתחייב בדבר בפיו כגון נדר של צדקה, אבל לשו"פ דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמי עליה לא חייביה בב"ת לאלתר, ודקשיא להו מקרבנות אנשי ירושלים הא נמי לדידהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדש וכהנים, וא"כ בכל מה דנדר או הקדיש לחייב לאלתר דהא כולהו איתנייהו בעשה דמוצא שפתיך, א"ו בצדקה דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכים לו בכל שעה רמי רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה, שאם אתה קובע לו זמן מרובה והרי עניים רעבים וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר, אבל קרבנות שרוב הנודרים ל"ש להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה ואפשר להמתין לא חלק הכתוב בין אנשי ירושלים לשאר מקומות וכו' עכ"ל, וכפי הנראה מדבריהם עיקרו מטעם דעת הנודר אתו עלה משום דאמדינן דעתיה דמתחייב עצמו ליתן מיד, וגם בקרבנות כי האי גוונא אם אמר הרי עלי להביא קרבן מיד עובר בב"ת כמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים (דף ד') יעו"ש: איברא דלא דמי להתם כ"כ דנראה דאומר הרי עלי להביא קרבן מיד עובר נמי בבל יחל דהא עבר על נדרו ג"כ, ולמחר תו ליתיה בב"ת כיון דא"א לו לקיים נדרו להביא מיד, משא"כ כאן בצדקה דעובר בכל שעה היכי דקיימי עניים וכמבואר בריטב"א לקמן (דף ו') עלה דאמר רבא כיון שעברו ג"ר עובר בכל יום וז"ל, וכן הדין בצדקה כל היכי דקיימי עניים אפילו לאלתר כל שעה עובר עליו, וכן בנשבע סתם לפרוע או לתת לחברו ולא קבע לו זמן כיון שספק בידו לעשות ולא עשה עובר בכל שעה לאו דלא תאחר דבכל נדרים ושבועות איתיה ואפילו בנדרי איסור כדאיתא בפ"ק דנדרים וכו' עכ"ל, וא"כ ע"כ ליכא לפרושי דהוי כאלו אמר הרי עלי ליתן לעניים מיד, אלא עיקר כוונת הריטב"א דכל שדעת הנודר כך רמא רחמנא עליה חיובא לאלתר, משא"כ באינך שהתורה חייבתו אינו אלא עד ג"ר, אבל לפי מה שנתבאר לעיל בדברינו דעיקר טעמא לדעת התוס' בקיימי עניים אינו מטעם דספק בידו לעשות, אלא דכל דקיימי עניים התובעים או גבאי התובע מיקרי מאחר מיד דזהו זמנו ליתנו, ואם אינו נותן עובר בב"ת כיון שהזמן עובר, א"כ תו אין לחלק בין קיימי עניים דצדקה לקיימי עניים דלשו"פ, ומשו"ה הוכרחו התוס' לדחוק ולאוקמי במלקט לצורך עני פרטי ואליבא דר"א:
[אמנם מ"ש הריטב"א דגם בנשבע סתם לפרוע או לתת לחבירו ולא קבע לו זמן דעובר בב"ת דבכל נדרים ושבועות איתא ב"ת כמבואר בפ"ק דנדרים ואפילו בנדרי איסור, תמוה, דע"כ לא מרבינן בפ"ק דמכלתין אלא נדרי גבוה והדיוט המפורשים בברייתא כדיליף להו מקראי אבל נדרי הדיוט כגון שנשבע לתת לחבירו ליתיה בב"ת אלא בבל יחל לבד כשעובר על נדרו, ובשלמא הנשבע לפרוע לחבירו איכא ב"ת משום דהוא דבר מצוה והוא בכלל נדרי צדקה כמו שיתבאר בסמוך מדברי הריטב"א בפ"ק דנדרים, אבל נשבע לתת לחבירו דהיינו מתנה לעשיר דאינו אלא רשות מאי ב"ת איכא, וכ"ז נתבאר היטב בדברי הרמב"ן בספר המצות (מ"ע צ"ד) ובחינוך (מצוה תקע"ה), ובריטב"א רפ"ק דנדרים וז"ל, כל כינוי נדרים פי' שני ענייני נדרים הן האחד נדרי הקדשות והוא כל שמקבל עליו לתת דבר לגבוה הן קדשי שמים הן קדשי בד"ה, וכן הנודר לצדקה או המקבל עליו לעשות שום מצוה, וזהו שאמר הכתוב מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך לא תאחר לשלמו ודרשינן להו בפ"ק דר"ה בקדשי גבוה וצדקה, ונדר זה בשני פנים או שאומר הר"ז או שאומר הרי עלי, והענין הב' הוא נדרי איסור וכו' וזש"ה כי ידור נדר וכו' לאסור איסר על נפשו וכו' עכ"ל, הרי מבואר דמלבד נדרי גבוה וצדקה ליתיה בב"ת, ועיין בתשובת רדב"ז (ח"ב סימן תרצ"ח) שהעלה דהנודר לתת שמן למאור ביה"כ אינו עובר בב"ת דנהי דאיכא צד מצוה דכתיב באורים כבדו ה' מ"מ אינו מצוה של תורה והו"ל כדבר הרשות לענין ב"ת יעוש"ה, וצע"ג]: [יג] ולולא דברי התוס' היה אפשר לחלק בין קיימי עניים דצדקה לקיימי עניים דלקט שכחה ופאה, דהנה מה שהוצרכו התוס' להעמיד ברייתא דלשו"פ דמיירי בעבר ושקלם לא משום דס"ל דל"ש בל תאחר אלא בנתינה ולא בעזיבה, אלא דהוקשה להם דאי מיירי בלא נטלם א"כ כבר קיים מצות עזיבה ומאי ב"ת שייך כאן, וע"כ הוכרחו להעמיד דמתחלה עבר ונטלם דלא קיים מעולם מצות עזיבה והך מצות עזיבה רמי עליה עדיין, ומשו"ה עובר בב"ת במה שמאחר לקיים מצות עזיבה:
ומעתה נראה דאין לדמות חיוב מצות צדקה לחיוב עזיבה דלשו"פ, דבצדקה עיקר חיובה הוא להמציאה וליתנה ליד עניים, ומשו"ה כל היכי דקיימי עניים כבר נקבע זמנו עי"ז והמאחרה עובר בב"ת, משא"כ בלשו"פ דעיקר מצותו אינו אלא מצות עזיבה והוא מצוה דבעה"ב, ואילולא דחדשה תורה מקרא דלעני ולגר תעזוב הו"א דאפילו לא יגיע לעולם ליד העניים ג"כ מחויב בעזיבה דהוא מצוה דרמי אקרקפתא דבעה"ב ואין לו עסק עם עניים כלל, רק דגלי קרא דלעני ולגר תעזוב ולא לעורבים, אבל לא איכפת לן מתי יגיע ליד העני אם למחר או לאחר זמן מרובה אם היה באפשרי שיהא שמור מהעורבים, ונמצא דגם לאחר דגלי קרא ולא לעורבים אמרינן דעזיבה הוא מצוה דנפשיה, ואין חיוב הבעלים להמציא לעניים אלא דלא משכחת לה רק באופן שימציא אותה לעניים דאל"ה הוי לעורבים, ולפ"ז אפילו קיימי עניים גבי לשו"פ אין זה מועיל לעשות קביעת הזמן על מצות עזיבה יותר מאם לא קיימי, דבין כך וכך היא מצוה דבעה"ב לבד, ולא עדיפא מחרמים לדעת התוס' דגם חרמי כהנים הם בכלל בל תאחר ואעפ"כ אינו עובר בב"ת לאלתר אע"ג דקיימי כהנים, ועיין ברשב"א פ"ק דנדרים וה"ט משום דמלתא דנפשיה היא ואינו תלוי בקיימי כהנים או לא ומשו"ה אין הזמן נקבע רק בג"ר, משא"כ בצדקה דקיימי עניים הוא סבה לקבוע זמן החיוב ליתנם מיד, ועיין באו"ז הלכות צדקה (סימן ה') אימתי מיקרי קיימי עניים והובא במרדכי פ"ק דב"ב (סימן תצ"א) יעו"ש:
ענף ג:
[יד] והנה הרמב"ם כתב (בפ"ח מהלכות מתנות עניים הל"א) הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עבר בב"ת הרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן, אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש עכ"ל, וכבר נתבאר היטב טעמא דמלתא בדברי הר"ן רפ"ק דמכלתין דעיקר החילוק בין צדקה להקדשות וקרבנות הוא דכל מידי דתליא במקדש תליא רחמנא בג"ר, ומידי דלא תליא במקדש לא תלי ברגלים, וליכא פלוגתא בין קיימי עניים ללא קיימי עניים ובין היכא דקאי מקדש וכהנים להיכא דלא קאי, שהתורה לא נתנה דבריה לשיעורין, ומאי דתניא דבברייתא דבכל הני עובר בב"ת כיון שעברו ג"ר היינו דליכא חד מינייהו שלא יעבור עליו בב"ת לאחר ג"ר אבל יש מהן שעובר לאלתר, והיינו מידי דלא תליא במקדש כצדקה, ונמצאת למד דהיכי דקיימי עניים קאי עלה דצדקה בב"ת לאלתר, והיכא דלא קיימי מסתברא דכיון דעבדי צריכותא בגמ' ומוקמינא תרי קראי חד לאפרשיה ולא אקרביה וחד לאמר ולא אפרשיה, משמע דכל היכא דלא קיימי עניים שצריך להפריש מה שנדר ומניח אצלו עד שיבואו עניים, אבל לחזר אחריהם אין לנו, וכ"ה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מתנות עניים עכ"ד הר"ן ז"ל:
וראיתי בערוך לנר בסוגיין שנדחק ליישב הא דתנא בברייתא דלשו"פ עובר בב"ת בג"ר, וכן פ' הרמב"ם (בפי"ד מה' מעשה הקרבנות הלי"ג) היכי משכחת לה דאי קיימי עניים עובר לאלתר כמו בצדקה ואי לא קיימי עניים זוכה לעצמו דלעני ולגר תעזוב ולא לעורבים, ובמלקט לצורך עני ג"כ לא מצינן לאוקמי דהא אינו אלא לר"א ואנן קיי"ל כרבנן דלא זכה לו, והתוס' לא כתבו כן אלא להעמיד דברי הברייתא אבל דברי הרמב"ם קשה ויעו"ש באורך:
אמנם לכשנדקדק היטב בלשון הרמב"ם (בהלכות מעה"ק) שם נראה דקושיא מעיקרא ליתא שהרי כתב שם ז"ל, אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים מצות עשה מה"ת שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' כלומר בעת שתבא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הר"ז בטל מ"ע, עברו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכין והחרמים והדמים הר"ז עבר בל"ת שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בל"ת עד שיעבור עליו רגלי השנה כולה ואין לוקין על לאו זה לפי שאב"מ עכ"ל, הרי מבואר דברישא לענין העשה דרגל הזכיר גם מתנות עניים דהיינו צדקה ולשו"פ, ובסיפא לענין לאו דב"ת דג"ר שבק מתנות עניים ומנה רק דברים התלויים במקדש, וה"ט משום דמתנות עניים דלא תליא במקדש עובר ב"ת לאלתר וזהו בכלל צדקה שכתב (בפ"ח מהלכות מת"ע) שעובר מיד שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויים וה"ה והוא הטעם לענין שאר מת"ע כיון שעניים מצויין ולא תליא במקדש עובר לאלתר, והשתא א"ש מה רתנא בברייתא לשו"פ לענין ב"ת דג"ר דהוי דומיא דצדקה שכתב הר"ן דעובר לאלתר, ואעפ"כ תנא ליה בברייתא משום דגם לאחר ג"ר איתא וזה ברור:
וראיתי במנ"ח (מצוה תקע"ה) שהביא מחלוקת רש"י ותוס' לענין לאו דב"ת גבי חרמים דלדעת רש"י אינו עובר אלא בחרמי גבוה ולא בחרמי כהנים, ולדעת התוס' עובר גם בחרמי כהנים, וכתב דדעת הרמב"ם כדעת התוס' מדסתם, אלמא דגם בחרמי כהנים עובר בב"ת יעו"ש, ולפמ"ש א"א לומר כן דהא חרמי כהנים מידי דלא תליא במקדש וירושלים הוא א"כ אם איתא גבייהו לאו דב"ת הרי עובר מיד, ואמאי חשיב ליה הרמב"ם לענין ג"ר דוקא, וע"כ מוכח מזה דכונת הרמב"ם הוא רק לחרמי גבוה לבד, ונקט לשון הברייתא ומשו"ה חשיב ליה רק בסיפא לענין ב"ת דג"ר לבד להורות דהוא דוקא חרמי גבוה דהוא מידי דתליא במקדש:
[טו] שוב מצאתי בטו"א באבני מילואים שהביא דברי הרמב"ם אלו וכתב ג"כ לדקדק, דמשו"ה השמיט הרמב"ם מת"ע לגבי לאו דב"ת דג"ר, משום דכל מידי דלא תליא במקדש עובר לאלתר, ומשו"ה לא חשיב אלא מידי דתליא במקדש ולא מנה מתנות עניים אלא לגבי עשה דרגל יעו"ש באורך:
אלא שתמה ע"ד הרמב"ם דמ"ט לענין הלאו דב"ת עובר מיד במת"ע ולענין העשה אינו עובר אלא ברגל, ואפי' תימא כיון דעשה נפקא לן מובאת שמה אשעת ביאה קפיד רחמנא מ"מ תינח שאר מתנות עניים דלא איתרבו בקרא דמוצא שפתיך, אבל צדקות דאיתרבו בהדיא מהאי קרא בסיפא בפיך זו צדקה א"כ כמו דאמרינן לענין הלאו דעובר מיד ה"נ לענין העשה כיון דהך עשה לא תלי רחמנא בזמן ביאה יעו"ש, וכן תמה המנ"ח (מ' תקע"ה) דכל דעובר בלאו בודאי עובר על העשה דלאו בלא עשה ליכא ורק עשה בלא לאו משכחת לה יעו"ש:
ונראה להביא ראיה מדברי הש"ס דגם עשה דמוצא שפתיך אינה כוללת יותר מעשה דובאת שמה, דכמו דעשה דובאת אינה אלא ברגל ועד הרגל אינו עובר כלל כמו כן עשה דמוצא שפתיך, מדפריך הש"ס מוצא שפתיך זו מ"ע ל"ל מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, ואי נימא דמוצא שפתיך עובר מיד מאי קשיא ליה, ואפילו לפי המסקנא דמשני חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ג"כ לא הדר מזה, דהא כיון דהך עשה דמוצא שפתיך קאי גם למידי דתליא במקדש לרבות אמר ולא אפריש א"כ ע"כ א"א לחייב בעשה קודם הרגל, ואף שדעת הרשב"א דצדקה עובר בעשה דמוצא שפתיך לאלתר, כבר הקשה עליו הריטב"א דאיך אפשר לחלק הך עשה לצדדין לענין קרבנות ודומיהן ברגל ולענין מת"ע לאלתר יעו"ש, ואף דבלאו דב"ת מחלקינן בין מידי דתליא במקדש דבעי ג"ר ובין מידי דלא תליא במקדש דעובר מיד ומוקמינן קרא לצדדין, שאני התם דמידי דתליא במקדש לא מיקרי איחור קודם ג"ר ומידי דלא תליא במקדש מיקרי איחור מיד, אבל קרא דבל תאחר אינו לצדדין כלל דכל שהגיע לכלל מאחר כל חד וחד כאורחיה קאי בכלל לא תאחר, ועפי"ז שפיר פסק הרמב"ם דצדקה וכיו"ב ליכא חיובא דעשה קודם הרגל:
ומה שהקשה המנ"ח דאיך אפשר לעבור הלאו בלי העשה נראה דלק"מ דהנה בסוגיין אמרינן דטעמא דר"מ דעובר ברגל אחד דכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בב"ת, ופירש"י דכיון דאמר ליה רחמנא אייתי ברגל ראשון זהו זמן שקבע לו ואם איחרו מן המועד הוה איחור וממילא קם ליה בב"ת עכ"ל, ומפרש הרמב"ם דטעמא דרבנן הוא דמשו"ה אין הרגל קובע לו זמן לשווייה איחור דאין זמן הרגל הוא בעצם הקרבן כמו זמן דשנה בשנה תאכלנו, דהתם לכ"ע עובר בב"ת אף בלא רגלים דלאחר שנתו הוה איחור מן המועד, משא"כ חיובא דרגל הוא מצות הרגל כמו שאר מצות הרגל וכעין דאמרינן לקמן (דף ט"ז ע"ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל ויליף מקרא וכן כתב הרמב"ם (פט"ז מהלכות טו"א הל"י), ויעו"ש במ"ל באורך דלשיטת הרמב"ם הוא מדאורייתא ודומה לזה חייבה תורה שישלם כל חובות שחייב לה' ברגל, ובזה פליגי ר"מ ורבנן דלר"מ הוא זמן בעצם הקרבן וכיון דקיי"ל כרבנן שפיר פסק הרמב"ם דאף דב"ת עובר במת"ע לאלתר דמיקרי איחור מיד, אבל העשה שישנה מצד הרגל כוללת את כולם, ועיין בריטב"א שתמה בטעמו של דבר דאיכא ב"ת בשנה בלא רגלים, דמקרא דשנה בשנה אינה אלא בעשה, ועיין בבעל המאור שמצדד באמת דליכא לאו דב"ת אלא עשה בעלמא יעו"ש, אכן הרמב"ם (פ"א מהלכות בכורות הלי"ג) כתב להדיא דעובר בב"ת יעו"ש, ולפמ"ש א"ש דלענין זמן דשנה גם רבנן מודו לר"מ דכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בב"ת ועיין בטו"א:
וראיתי בביאור הגר"א ביו"ד (סימן רנ"ז סק"ו) שכ' וז"ל, אבל הר"ן פסק כדברי הרמב"ם שאף בג"ר אף בעשה לא עבר, וכן נ"ל דטעמא דרגלים ורגל א' משום דכיון דבלא"ה בא בבהמ"ק וכמ"ש ובאת שמה וכו', וה"נ בצדקה תליא בעניים ואין ענין כלל צדקה לרגלים עכ"ל, ומבואר מדבריו דלשיטת הרמב"ם ליכא עשה דרגל בצדקה, ותמוה דהוא נגד דברי הרמב"ם הנ"ל דלענין עשה דרגל ליכא חילוק בין מידי דתליא במקדש או לא וצ"ע:
[טז] והנה המנ"ח (מצוה תקע"ה) הקשה על דברי הרמב"ם במ"ש דאם אין עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, למה צריך להפריש ומאי חילוק איכא בין מפריש אי לא, אם ימצא עני בכל ענין צריך ליתן ואם לא ימצא א"צ לחזר לשיטתו, והר"ן כתב דנראה בגמרא אם לא קיימי עניים צריך להפריש ואיני יודע היכן מוכח כן, ולפ"ד אפשר דעצה טובה קמ"ל דאם לא יפריש אולי לא יהיה לו בעת שיבא העני, אבל מדברי הר"ן נראה דמדינא צריך להפריש וצ"ע היכן מוכח כן בגמרא עכ"ד:
ודברים אלו א"א להולמם, דהר"ן לא כתב כלל דכן מוכח בגמרא, אך כתב דמאחר דבגמרא ילפינן מתרי קראי, חד לאמר ולא אפריש, וחד לאפריש ולא אקריב, א"כ כל דליכא עניים נהי דאין צריך לחזר עליהם וליכא עליו ב"ת מצד הנתינה, אבל מ"מ שייך ב"ת מצד ההפרשה, והוא דין מיוחד דיליף מקרא לאמר ולא אפריש: ואף ששני החיובים באים ע"י נדר אחד שקבל עליו ליתן צדקה לעניים, וכיון שאין לחייבו בב"ת לקיים כל נדרו דהיינו נתינה אין לחייבו גם בהפרשה דהיינו מקצת נדרו, וכיו"ב מצינו להר"ן בפ"ק דנדרים שם בהא דמוקי הש"ס ב"ת בנזירות משכחת לה באומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר או בנדר והוא בבית הקברות דקא מאחר נזירות טהרה, או במאחר תגלחתו דמאחר מצות גילוח או במאחר קרבנותיו, וכתב הר"ן שם דלהך אוקימתא בתרא דמיירי במאחר קרבנותיו אינו עובר ב"ת אלא לאחר ג"ר יעו"ש, ומשמע דלכל הנך אוקימתות עובר בב"ת לאלתר, ובשלמא לאוקימתא דלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר כתב הר"ן טעמא דעובר מיד משום דחשיב כאלו אמר הרי עלי להביא קרבן מיד, וכן לאוקימתא דנדר והוא בבית הקברות טעמא משום דקיבל עליו נזירות מיד, אבל לאוקימתא דעובר במאחר תגלחתו מיד ע"כ צריך לומר טעמא משום דתגלחת הוא מידי דלא תליא במקדש, דאם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד כמבואר במתניתין נזיר (דף מ"ה ע"ב) יעו"ש, ועיין בכ"מ (פ"ח מהלכות נזירות הל"ג) יעוש"ה, ולפ"ז אמאי כתב הר"ן שם דאם אמר קודם שיעברו שתי שנים אהא נזיר אינו עובר בב"ת אלא לאחר שיעברו ג"ר הא נזירות עצמה נמי לא תליא במקדש, וא"כ עובר בב"ת לאלתר כמו לאוקימתא דמאחר תגלחתו, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה להר"ן דכיון דאין נזירות בלא קרבנות הנך קרבנות הם חלק מגוף הנזירות, וכן משמע מדברי התוס' בנזיר (דף י"א ע"א) ד"ה דהוי שכתבו דמשו"ה חשיב נזירות אפשר לקיים ע"י שליח משום שאחרים יכולים להביא קרבנותיו יעו"ש, וכן נראה גם מדברי הרמב"ם (פ"ב מהלכות נזירות הלי"ג) שכתב דמופלא הסמוך לאיש שנזיר משלים נזירותו ומביא קרבן ע"ש, אע"ג דשאר קרבנות ליכא במופלא הסמוך לאיש, דרק לענין נדרים והקדשות דינו כגדול, אלא ה"ט משום דקרבנות נזיר הוא חלק מגוף הנזירות, ומשו"ה ס"ל להר"ן דליכא ב"ת בנזירות קודם, ג"ר אע"ג דעצם הנזירות הוא מלתא דלא תליא במקדש, מ"מ כיון דכל הנזירות בכללו הוא מידי דתליא במקדש ליכא ב"ת לאלתר, כיון דאינו מחויב לקיים כל נדרו לאלתר, דקרבנות נזרו הוא מידי דתליא במקדש לא מחייב לקיים מקצת נדרו, וה"נ הכא כיון דלא קיימי עניים וליכא ב"ת לקיים כל נדרו האיך אפשר לחייבו ב"ת במקצת נדרו:
איברא דלא דמו אהדדי, דדוקא בנזירות דאין נזירות לחצאין ואין נזירות בלא קרבן ולכן חשיב הכל נדר אחד, וכל דל"ש ב"ת על קרבנות קודם ג"ר תו ליכא ב"ת גם על גוף הנזירות, אבל באמר ולא אפריש ואפריש ולא נתן דצדקה דישנו לחצאין, דאפשר שיחייב עצמו להפריש לבד בלא נתינה, נמצא דשני חיובים נפרדים הם, אלא היכי דקיימי עניים דבידו לקיים שניהם ישנו בב"ת גם מצד הנתינה אבל בלא קיימי עניים ישנו בב"ת מצד חיוב הפרשה והוא חיוב בפ"ע שאינו תלוי חד בחבריה, וכן צ"ל גם בתגלחת שכתב הר"ן דעובר בב"ת לאלתר, ומ"ש מאומר קודם שיעברו שתי שנים אהא נזיר דאינו עובר קודם ג"ר, וע"כ צריך לומר דהתם כיון דנזירות וקרבנות מעכבין זה את זה הו"ל חד נדרא, אבל תגלחת שאינו מעכב הו"ל מלתא באפי נפשיה וכיון שאינו תלוי במקדש עובר בב"ת לאלתר:
[יז] והנה הטור (ביו"ד סימן רנ"ז) כתב לתמוה על מ"ש הרמב"ם דאם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים, ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני א"צ להפריש, יראה מדבריו שאין תנאי מועיל אלא כשאין עניים, ולא נהירא, ועוד מה צריך תנאי כשאין עניים והלא אין עליו חיוב אלא משום שבכל שעה עניים מצויים וא"כ פשיטא שאינו חייב עד שיזדמנו עניים עכ"ל, והב"י נדחק לפרש דמ"ש הרמב"ם אם התנה שלא יתן כוונתו שלא יפריש, וכבר דחה אותו בתשובת רדב"ז (ח"ב סימן תרצ"ח) יעו"ש: ונראה דודאי תנאי מועיל אף כשעניים מצויי' וזהו מלתא דפשיטא שלא הוצרך הרמב"ם להשמיענו כלל, כיון דעיקר חיוב צדקה הוא מקרא דבפיך אין לנו לחייבו יותר מכפי נדרו, אלא דעיקר אתא להשמיענו דאע"פ שהתנה רק שלא יתן לבד אעפ"כ א"צ להפריש כיון דפטור בנתינה תו אין עליו חיוב הפרשה ג"כ, ואף דהיכא דלא קיימי עניים ג"כ אין עליו חיוב נתינה דהא לא מחייב לחזר אחריהם, ואעפ"כ ס"ל להרמב"ם דמפריש ומניח עד שימצא עניים וא"כ ה"נ נימא כן דמפריש ומניח עד שימצא עני, לא דמו אהדדי ודוקא היכי דליכא עניים דהתם חיובא איכא מצד נדרו אלא דא"א לו לקיים בפועל מצד דליכא עניים ולא חייבתו תורה לחזר אחריהם, ומשו"ה כיון דאיכא חיוב נתינה איכא נמי חיוב הפרשה, משא"כ היכי דהתנה שלא יתן עד שימצא עני דהתם פטור מצד דלא רמיא עליה חיובא דנתינה כלל כ"ז דלא בא העני אין לחייבו גם בהפרשה, ואף דלפמ"ש חיוב הפרשה וחיוב נתינה הם שני חיובים נפרדים ולא תלי חד בחבריה, מ"מ נראה דעיקר חיוב הפרשה הוא עצמו חלק מהנתינה, דהא בגמרא ס"ד לפטור אפריש ולא אקריב משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתיה, וה"ה בצדקה צריך לאצרוכי דקראי בכה"ג, אלמא דהוי ס"ד דהוי כאלו כבר נתן קמ"ל דעדיין לא נגמר הנתינה בשלמותה אבל עיקר החיוב של הפרשה הוא מצד שהיא עצמה מיקרי נתינה במקצת שכבר זכו עניים עי"ז, ומשו"ה הך חיובא תליא בחיוב נתינה, ואם לא רמיא עליה חיוב נתינה אין עליו גם חיוב הפרשה, אבל כל שהוא חייב בנתינה אלא דליכא עניים וא"א לו לקיים בפועל, משו"ה כל מה שהוא יכול לקיים חייב ועובר בב"ת: [יח] ודרך אגב אזכיר בכאן מה שאמר חכם אחד ליישב דברי הכ"מ (בפ"א מהלכות חגיגה הל"א) על מ"ש הרמב"ם שם דנשים חייבות בשמחה והשיג הראב"ד דאשה בעלה משמחה וכאביי יעו"ש, וכתב הכ"מ דגם דעת הרמב"ם הוא כן יעו"ש. ובלח"מ (פי"ד מהלכות מעה"ק הלי"ד) הקשה עליו דא"כ אמאי פסק הרמב"ם דאחד האיש ואחד האשה עוברים בב"ת, והא בסוגיין מיבעיא ליה לר"ז באשה מהו בב"ת מי אמרינן הא לא מחייבא בראיה או דלמא הא מחייבא בשמחה ופריך אביי הא איתא בשמחה, ופריך הש"ס לאביי הא ס"ל אשה בעלה משמחה ומשני לדברי ר"ז קאמר אלמא דלאביי דאשה בעלה משמחה ליתה בב"ת, ועוד הקשה שם דאמאי לא השיג הראב"ד על הך דינא דאשה ישנה בב"ת לשיטתו דס"ל אשה בעלה משמחה יעו"ש. ואמר ליישב דלפי שיטת הרמב"ם וכדאסבר לה הר"ן דמידי דלא תליא במקדש עובר בב"ת מיד, יש לפרש בעיא דר"ז לענין אשה אם ישנה בב"ת היינו לענין אם עוברת מיד, דכיון דליתה בראיה הויא לה לגבה כל הנדרים מידי דלא תליא ברגלים, או דלמא כיון דמחייבה בשמחה תליא ברגלים, ומשו"ה פסק הרמב"ם דעוברת בב"ת משום דמעולם לא אסתפקא ליה להש"ס לפטור אשה בב"ת לגמרי עכ"ד:
איברא דמלשון הרמב"ם שכתב דאחד האיש ואחד האשה עוברים בב"ת משמע דליכא חילוק ביניהם כלל לענין רגלים, וע"כ משום דמה דהאשה פטורה מלמיסק לרגל אינו בכלל לא תליא ברגלים לענין לעבור מיד, דדוקא צדקה ודומיהן דאפשר לקיים מיד ולא תליא במקדש וירושלים עוברים מיד, אבל באשה כיון דדבר הנדור תליא במקדש מיקרי שפיר מידי דתליא במקדש אף שהיא פטורה, וע"כ צריך לפרש דעיקר הספק הוא לפוטרה לגמרי, וא"כ קושית הלח"מ עדיין במקומה עומדת:
אמנם נראה ליישב קושית הלח"מ לפי המבואר לעיל בדברינו להוכיח מסוגיא דביצה דמסיק אביי דאיכא ב"ת בתודה אע"ג דאינה באה בחג המצות בשביל חמץ שבה ובעצרת מפני שהוא יו"ט, אעפ"כ אם לא הקריבה בחג איכא ב"ת, אלמא דאין ב"ת תליא כלל בחיובא דרגלים דהא לגבי קרבן תודה ליכא חיוב הקרבה ברגל לבד החג, והקשינו לעיל דמ"ש מאשה דאם פטורה מראיה ומשמחה ליתה בב"ת, וכתבנו לחלק בין היכא דהפטור מצד הקרבן ובין היכא דהפטור מצד גברא, אבל לדברי הכ"מ י"ל דסוגיות חלוקות הן, דהא דפריך אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה רק לדברי ר"ז פריך, אבל לדידיה בלא טעמא דאיתה בשמחה איחייבה בב"ת דאין לאו דב"ת תליא בחיוב דרגלים, והרמב"ם והראב"ד פסקו כסוגיא דביצה וכאביי דס"ל דב"ת אינו תלוי ברגלים, ופליג ביסוד זה ע"ד ר"ז וגם כי מדברי הספרי שהובא ברמב"ן בסה"מ (מ"ע צ"ד) מבואר להדיא דהוקשה אשה לאיש לענין בל תאחר וכמו שנתבאר לעיל:
[יט] ודע דמלשון הרמב"ם (בפי"ד מהלכות מעה"ק) הנ"ל שכתב דאינו עובר בל"ת דב"ת עד שיעבור עליו רגלי השנה כולה ולא כתב ג' רגלים כמו ברישא, משמע דבעי שיעבור אף שמיני עצרת וכן דקדק בספר אור שמח יעו"ש. ונראה דמקורו הוא מדברי הירושלמי בפ"ק דמכלתין (הל"א) וז"ל וחכ"א רגל שפגע ובלבד שיעברו עליו רגלי שנה כולה וכו', יכול אם עובר אחד מהן ולא הביא יהא עובר עליו משום ב"ת, ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם אינו עובר עליו משום ב"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה עכ"ל. אבל מד' הרמב"ן בסוכה (ד' מ"ח) מבואר להיפך שכתב שם עלה דאמרינן שמיני רגל בפ"ע וז"ל, ואפשר עד שיהא רגל בפ"ע אף לענין ב"ת וכיון שעברו עליו לר"ש שני רגלים ושבעת ימי החג ולר"מ שבעת ימי החג בלבד עובר בבל תאחר, ואע"ג דשמיני תשלומין להם מידי דהוי אעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה ואפ"ה כל שלא הקריב בעיקר הרגל עובר בעשה ולר"מ עובר בב"ת, וגם זה נכון דרגל בפ"ע לכל ענין קרבנות התלוי ברגלים קאמרינן לראיה חגיגה ושמחה ולהבאת קרבנות המוטלין עליו להביא ברגל, וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה עכ"ל. הרי דתפס בפשיטות דלא בעי שיעבור עליו שמיני עצרת שלא כדברי הירושלמי והרמב"ם הנ"ל:
ונראה דלא קשיא מדברי הירושלמי לדברי הרמב"ן דכיון דעיקר טעמא דירושלמי דבעי שיעבור גם שמיני עצרת אינו מטעמא דשמיני תשלומין להם, אלא מדרשא דקרא דאלה תעשו לה' במועדיכם וגלי קרא דבעי כל המועדים, ומדברי הש"ס דילן בסוגיין מבואר דראב"י ס"ל דכיון שעברו שני רגלים עובר בב"ת, וקאמר וראב"י מ"ט דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מיעוט מועדים שנים, ורבנן ההוא לכדרבי יונה דאמר רבי יונה הוקשו כל המועדים כולם זה לזה שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, אלמא דקרא לאו להכי אתי לרבות שמיני עצרת לענין ב"ת, וזהו שדקדק הרמב"ן וקראי הכי כתיבי בחג השבועות ובחג הסוכות ולא כתיב התם שמיני ומיניה דרשינן בל תאחר בפ"ק דר"ה, והיינו דסוגיין חולק על דרשת הירושלמי בזה דלרבנן נלמד ב"ת מקרא דמועדיכם וזה פשוט, ולדעת הרמב"ם תיקשי קצת מסוגיית הש"ס דילן וכעת צ"ע: וראיתי בחידושי הריטב"א בסוכה (שם) שהביא דברי הרמב"ן אלו ודחה אותם וז"ל, ולא נהירא דהתם מוכח במה שאמרו שנה בלא רגלים היכי משכחת לה גמר מדרבי מאיר לכלהו רבנן, מכיון שהגיע הרגל השלישי ואין קרבנו בידו הוא עובר בבל תאחר ואפילו ביום הראשון עכ"ל. וקצת חסרון יש בדבריו, אבל כוונתו להקשות דכיון דמוכח שם דלר"מ עובר בב"ת מיד כשהגיע רגל ראשון ואין קרבנו בידו אע"פ שעדיין לא עבר כל הרגל, ומדר"מ ילפינן לכלהו רבנן דלא בעינן שיעבור כל הרגל השלישי לענין ב"ת. אבל דברים אלו מרפסין איגרא, דאדרבה לר"מ מבואר להדיא דבעי שיעבור כל הרגל בהא דקאמר (דף ה' ע"ב) ולר"מ דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בב"ת מאי איכא למימר אמר רבא הב"ע וכו', והתוס' לקמן (דף ז' ע"ב) ד"ה והרי הוכיחו מזה דכמו דלר"מ אינו עובר בב"ת עד שיעבור כל הרגל ה"נ לרבנן עד שיעברו כל הג"ר, ועוד הביאו מסוגיא דביצה (דף י"ט) דמבואר להדיא דליכא ב"ת אלא עד סוף הרגל יעו"ש. ועכ"פ אין להקשות דנילף מדר"מ דליסגי לעבור בב"ת בהגיע תחלת הרגל השלישי לרבנן וצע"ג, ומדברי הריטב"א בפ"ק דר"ה (דף ז' ע"ב) נראה דתפס שם דב"ת חייל מיד בתחלת רגל שלישי כפשטות לשון רש"י שם דחייל משקידש היום, והריטב"א אסבר לה התם משום דמחויב להביא קודם הרגל יעו"ש, והוא כדבריו בסוכה שם יעוש"ה וצ"ת ועיין בטו"א:
[כ] אמנם יש להביא קצת ראיה לשיטת הריטב"א מדברי הירושלמי (פ"ק דמכלתין הל"א) וז"ל רבי בון בר חייה בעי שלמה שנתו בעצרת איפשר לומר הוא אינו כשר ועובר כהדא לא ילין חלב חגי עד בקר ואימורי חול קריבין ביו"ט וכו' אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבא לידי בל תלין והכא הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר א"ר חיננא אילו עבר והביא שמא אינו כשר מאחר שאם עבר והביא כשר עובר עכ"ל, ונראה דפלוגתא דאמוראי היא בטעמא דשלמה שנתו בעצרת שעובר בב"ת בג"ר אף שאינו יכול להקריבו ברגל אחרון דאין נו"נ קרבין ביו"ט, מ"מ עובר בב"ת משום דאמרה תורה הקריבהו מבעו"י דביו"ט עצמו ל"ש חיובא כלל דהא אין קרבין ביו"ט, אבל לרב חיננא מחויב ביו"ט עצמו אלא דאיסורא דיו"ט רביע עליה, אבל מצד עצם הקרבן איכא חיובא מאחר דאם עבר והקריבו כשר, ולפ"ז הך דינא דאם עובר מיד בתחלת רגל שלישי או בסוף הרגל, תליא בהך פלוגתא, דלטעמא דהקריבהו מבעו"י עובר מיד בתחלת הרגל, ולטעמא דר"ח אינו עובר אלא בסוף הרגל. ומשו"ה כתב הריטב"א בהא דאמרינן בתלמודין דב"ת חייל מאורתא דהיינו משקידש היום כפירש"י משום דהו"ל להקריב מבעו"י וס"ל כסתמא דירושלמי:
והנה יש להסתפק לענין עצרת אם עובר בעשה דרגל, אם שייך נמי הך סברא דאמרה תורה הקריבהו מבעו"י שלא יעבור בעשה, או דלמא כיון דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה חל חיוב העשה בתחלת הרגל דוקא וכל שא"א להקריבו ממילא ליכא עשה ואינו מחויב להקריב קודם עצרת דבלא"ה אינו עובר בעשה בעצרת שאינו מחויב, ונראה דעכ"פ לרב חיננא דס"ל טעמא דמאחר שאם עבר והביא כשר משו"ה עובר בבל תאחר, וה"ט כיון דחיוב מצד הקרבן רביע עליה אלא דאיסור יו"ט מעכבו ואם כן ממילא מחויב להקריבו קודם עצרת כדי שלא יעבור בעשה אחר כך בעצרת וזה פשוט:
ובזה יתיישב מה שתמה הטו"א בהא דמקשינן הסוגיין אלא ולדה בעצרת היכי משהי לה ועברי עליה בעשה, והקשה הטו"א דלמא חל אותו עצרת בשבת ואין קרבן יחיד דוחה שבת, ומזה הוכיח הטו"א דעצרת כיון דיש תשלומין כל ז' זמנו לענין העשה נמי בכל ז' כמו בשאר רגלים יעו"ש. אבל כבר נתבאר בדברינו לעיל בשם הרמב"ן והריטב"א דעצרת זמנה אינו אלא יום אחד לענין זה, וגם בלא"ה לא הו"ל להטו"א להקשות דחל בשבת דבכל עצרת תיקשי הא נו"נ אין קרבין ביו"ט ואפילו להקריבו לצאת בהם ידי שלמי שמחה נמי אין קרבין כמ"ש הטו"א שם ד"ה מאי יעו"ש. אבל לפמ"ש א"ש מאד, דודאי איכא עשה מאחר שאם עבר והביא כשר איכא חיובא ומחויב להקריבו קודם עצרת, וסתמא דתלמודין ס"ל כטעמא דרב חיננא בירושלמי, ואפילו לדברי הריטב"א הנ"ל דס"ל כסתמא דירושלמי דמחויב להקריבו מבעו"י אלא יבא לידי ב"ת י"ל דה"ה לענין העש' כן הוא, אף דמרהיטת לשון הריטב"א בסוכה היה נראה לדקדק לכאורה איפכא מ"מ אינו מוכרח למעיין היטב שם: