שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן יא
בענין חמשת המינין:
ענף א:
[א] תנינן בפסחים (דל"ה) אלו דברים שאדם יוצא בהן יד"ח בפסח בחטים בשעורים ובכוסמין בשיפון ובשיבולת שועל, ובגמרא מפרש טעמא דילפינן מהיקשא דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן יד"ח בפסח אבל שאר מינין שאינן באין לידי חימוץ לא, וכן לענין חלה מבואר במתניתין (רפ"ק דחלה) דדוקא בהנך חמשת המינין חייבין בחלה וטעמא משום דילפינן בג"ש לחם לחם ממצה כמבואר במנחות (דף ע') יעו"ש:
ויש להסתפק אם עיקר הקישא ללמד על המינין אתי ולא הקפידה תורה שהלישה תהיה באופן שבאה לידי חימוץ כיון שעיקר המין בא לידי חימוץ, ואם כן באופן שהלישה באה לידי חימוץ אלא שאינו מחמשת המינין כמו שיתבאר בסמוך לא מהני לענין מצה וחלה, או דלמא דעיקר מה שהקפידה תורה הוא רק על אופן הלישה שתוכל לבא לידי חימוץ אבל במינין לא הקפידה תורה, ולפי"ז גם בחמשת המינין אם הלישה היא באופן שא"א לבא לידי חימוץ לא מהני ובשאר מינין שבאין לידי חימוץ ג"כ סגי: ולכאורה נראה להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בסוגיין אמר רבב"ח אמר ר"ל עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת א"ל ר"ה בריה דר"י לר"פ מ"ט דר"ל אמר ליה דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, דברים שאדם יוצא בהן יד"ח במצה חייבין על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא בהן יד"ח דהויא ליה מצא עשירה אין חייבין על חימוצה כרת. איתביה ר"ה בריה דר"י לר"פ המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא יד"ח בפסח והא הכא דאין אדם יוצא יד"ח במצה וחייבין על חימוצו כרת איתער בהו ר"א בר אבין א"ל דרדקי ה"ט דר"ל משום דהו"ל מי פירות ומי פירות אין מחמיצין ע"כ, ומבואר מזה דבהס"ד דהש"ס דרשינן הך היקשא לענין מצה עשירה שאין חייבין על חימוצה כרת משום שא"א לבא לידי מצה, ואע"פ שהמין בא לידי מצה מ"מ כיון שאין הלישה באה לידי מצה ממעטינן מהך היקשא אלמא דעיקר ההיקש לא ללמד על המינין אתי, אמנם לפי המסקנא דדחי הש"ס הך טעמא מברייתא דהמחהו וגמעו דיש דברים שחייבין על חימוצן כרת אע"פ שאין יוצא בהן יד"ח מצה, אלמא דלא דרשינן הך היקשא אלא לענין המינין בלבד ומשו"ה לא דרשינן היקשא לענין מצה עשירה גם כן משום דעיקר ההיקש ללמד על המינין בלבד אתא:
[ב] שוב ראיתי שדבר זה מפורש בתורתן של ראשונים דהרמב"ן במלחמות לקמן (דף ל"ו) כתב וז"ל ועדיין דברי בעל המאור קרובים אלא שיש לי לרחקם ולסמוך דברי רבינו הגדול, שהרי הביאו בגמרא דברי ריב"ל ללמד שאין יוצאין ביום ראשון במצה עשירה כדברי ר"ע ואי בלא מים תיפוק ליה שכל שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו במצה, וא"ת לשאר מינין נצרכה הא ליתא כדאיתמר לעיל בדר"ל דברים שאין אדם יוצא בהן יד"ח בפסח כגון מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת, ואע"פ שיש במינו חמץ ומצה, ואע"פ דאידחי הך סברא במסקנא לומר שיש שחייבין על חימוצו כרת ואין יוצאין משום שאינה קרויה מצה אבל אין לך דבר שאינו בא לידי חימוץ שיהיו יוצאין בו משום מצה דהא איתקוש, ועוד בעינן שימור דלישה ואפיה דכתיב ושמרתם את המצות יצתה זו שאינה צריכה שימור לפי שאינה באה לידי חימוץ, ותניא לקמן יכול יצאו יד"ח ברבוכה ת"ל ושמרתם את המצות מצה שצריכה שימור יצתה זו שאינה צריכה שימור, הא למדנו למצה שנילושה בלא מים שאפילו היתה עניה אין יוצאין בה, מעתה ריב"ל שהביאו דבריו ראיה לדברי ר"ע ע"כ כשנילושה במים קאמר עכ"ל, הרי מבואר מדבריו דנקט לדבר פשוט מסוגיא זו דההיקש לא ללמד על המינין אתי אלא כל שאינו בא לידי חימוץ אע"פ שיש במינו חמץ ומצה לא מהני, ואפילו למסקנא שנדחה הך היקשא דר"פ בטעמא דר"ל להקיש חמץ למצה, מ"מ הך היקשא דמצה לחמץ נשאר גם במסקנא אע"פ שאינו ענין לדין המינין אלא בעינן שאפשר לבא לידי חימוץ בפועל: אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות חמץ הל"ה) שכתב מצה שלשה במי פירות יוצא יד"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או בחלב משום לחם עוני כמו שביארנו ואם לש ואכלו לא יצא יד"ח עכ"ל, ובמ"מ כתב וז"ל וראיתי מי שכתב שאינו יוצא במצה הנילושה במי פירות בלבד אלא עם תערובת מים לפי שאנו צריכים שימור מחמץ וכל שאינו מחמץ אין יוצאין בו ידי מצה, וכבר נתבאר שמי פירות לבד אין מחמיצין ודבר נכון הוא עכ"ל, והוא מדברי המלחמות הנ"ל ולא חש כלל להביא קושית המלחמות דאיך יוצאין במצה הנילושה במי פירות לבד הא אינו בא לידי חימוץ משום דס"ל בדעת הרמב"ם דעיקר ההיקש למסקנת הש"ס דאידחי דברי ר"פ אינו בא אלא ללמד על המינין וכל דבמינו איכא חמץ ומצה סגי, ובגוף קושית הרמב"ן דכל שא"א לבא לידי חימוץ אינה בכלל משומרת יתבאר בסמוך בע"ה:
וראיתי במג"א (סימן תנ"ד סק"א) וז"ל סובין פירש"י קליפת חיטים הנושרת בשעת כתישה ומורסן הנשאר בנפה ע"ש, מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהן יד"ח מצה לדעת רש"י, ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה יד"ח עכ"ל, הנה נסתפק במה שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן לפי מה שנתבאר:
[ג] ונראה להביא קצת ראיה מדברי רש"י בסוגיין דקאי בשיטת הרמב"ם בזה, דהנה בהך ברייתא דהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין יוצא יד"ח פירש"י טעמא משום דלא דרך אכילה קאכיל ליה עכ"ל. וראיתי בהגהות הרש"ש ובגליון מוהרש"א שתפסו בכוונת רש"י דהו"ל שלא כדרך אכילה ומשו"ה אין יוצא יד"ח מצה דבעי כדרך אכילה דוגמת איסורין שאינו חייב אלא בכדרך אכילה. ועפי"ז כתבו לפשוט מכאן מה שנסתפק המ"ל (פ"ה מהלכות יסוה"ת) אם במ"ע דאכילה שייך גם כן הך דינא דכדרך אכילה כמו דשייך באיסורין יעו"ש, ובמחכ"ת לא עמדו בכאן על כוונת רש"י, דאי נימא דלאו דרך אכילה היא אם כן מ"ט דחמץ דחייב והלא באיסורין ודאי בעי דרך אכילה, אלא כוונת רש"י הוא בפשוטו דבחולין (דף ק"כ) פריך הש"ס על הך ברייתא דהמחהו וגמעו, בשלמא אם מצה הוא אין אדם יוצא בה יד"ח בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא, אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיבא ביה אמר ר"ל קרא נפש לרבות את השותה ע"כ, וס"ל לרש"י דהא דרבי רחמנא נפש לרבות השותה אינו אלא לענין חיובא דחמץ אבל לענין מצה דלא כתיבא ביה נפש אינו יוצא בשתיה, וזהו מ"ש רש"י בסוגיין דלאו דרך אכילה קאכיל ר"ל דדרך שתיה לא מהני במצה דאכילה כתיב ביה דחמץ גופיה אילולא דרבי קרא דנפש היה פטור מה"ט דאכילה כתיב ביה, ועי"ש בתד"ה לחם עוני אמר רחמנא הו"מ למימר נמי אכילה כתיב ביה עכ"ל, ואין כוונתם דלמסקנת הש"ס אידחי הך טעמא אלא דהך טעמא קאי גם למסקנא וזה ברור בכוונת רש"י:
ומה שהוצרך רש"י בסוגיין ליכנס בדוחק הזה ולפרש טעמא שלא הוזכר בש"ס שם ולא פירש הטעם דלחם עוני דאמר שם להדיא, נראה דהנה באור שמח (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות) כתב לתמוה על סוגית הש"ס דילן דמאי פריך לר"ל מברייתא דהמחהו וגמעו, דכמו דס"ל לר"ל על מצה עשירה ליכא חיוב חמץ כמו כן בהמחהו וגמעו לא יהא חיוב כרת, דהא זהו ברור דאם כבר לשו עיסה במים ואח"כ עירבו בתוכה יין ושמן קודם אפייה ודאי דאין יוצאין בה יד"ח מצה, ולענין חמץ אם כבר החמיצה בעודה עם המים לבד וכבר חל איסור חמץ תו לא פקע אח"כ אם עירב יין ושמן, דנהי דס"ל לר"ל דעיסה הנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת, היינו אם בשעה שצריך לחול איסור החמץ הוא באופן שא"א לצאת בו יד"ח, אבל כאן בעודה במים לבד כבר חל עליו איסור חמץ ותו לא פקע אח"כ, דהלא אפילו נפסלה מאכילת אדם והכלב יכול לאוכלה גם כן נשרפת בפסח, ואם כן מאי פריך לר"ל מברייתא דהמחהו וגמעו דאמאי חייב משום כרת דאין יוצא יד"ח מצה, הא כיון דכבר חל עליו איסור חמץ קודם שהמחהו תו לא פקע אח"כ ויע"ש, וכדי ליישב קושיא זו פירש"י טעמא דאין אדם יוצא יד"ח מצה הוא משום דדרך שתיה לא מהני במצה, וע"ז שפיר פריך הש"ס דא"כ דילפינן חמץ ממצה לכל דיניהם מהך היקשא כמו דס"ל לר"ל אם כן גם לענין הך דינא דלרבות השותה גם כן נקיש חמץ למצה וע"כ דהך היקשא לא נאמר לכל מילי אלא לענין חמשת המינין לבד:
ומעתה אם נימא דדעת רש"י כמו שכתב הרמב"ן דגם למסקנת הש"ס הך היקשא דבא לידי חימוץ אדם יוצא יד"ח מצה לא למינין נצרכה דרק הך היקשא דר"ל בלבד שרצה להקיש חיוב החמץ לדין מצה אידחי במסקנא אם כן תיקשי טעמא מאי כיון דאין היקש למחצה, וכי היכי דדרשינן להקיש מצה לחמץ ה"נ נקיש חמץ למצה דאין היקש למחצה, ולא שייך לומר דבכאן גלי קרא דלא נימא הך היקשא דהיכן גלי קרא במצה דאין אדם יוצא יד"ח בשותה, דהא עיקר טעמא דרש"י הוא מצד דלא רבי קרא במצה לרבות השותה ואי נימא דבמסקנא קאי הך היקשא אם כן נקיש מצה לחמץ להך דינא דשותה שיוצא יד"ח בשותה כמו שהקשה הש"ס לפטור בחמץ מטעם זה, וע"כ מוכח מדברי רש"י דלמסקנא הך דר"ל אידחי לגמרי ר"ל דלא דרשינן היקשא רק לענין המינין בלבד וכל שאינו בא לידי חימוץ יוצא יד"ח כדעת הרמב"ם:
והרמב"ן נראה שמפרש דטעמא דאין אדם יוצא יד"ח מצה הוא מטעם לחם עוני כמבואר בחולין או כמ"ש הש"מ שם דלאו לחם הוא, וכן מבואר בפי' ר"ח בסוגיין ולפ"ז גלי קרא דלענין זה חלוק חמץ ממצה שלא נדרוש הקישא בזה אבל לכל מילי דרשינן הך היקשא אף שלא לדין המינין, אמנם מדברי הש"ס לקמן (דף ל"ה ע"ב) עלה דברייתא דאין יוצאין במצה של טבל משמע כדברי הרמב"ן יעו"ש:
[ד] איברא דלכאורה מצאנו סתירה לזה מדברי הרמב"ן בעצמו בהלכות חלה שכתב עלה דמתניתין דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח, וכתב הרמב"ן וז"ל הא מתניתין חזינא לפרושה ולברורה הכא משום דקשיא ועמומה היא, ודאי מדקתני יוצא בה יד"ח בפסח שמעינן מינה דמדאורייתא היא דהויא כשל חטים כל אימת דאיכא טעמא דחטים, ואע"ג דמערבי בגוה אורז טובא, וה"נ אסיקנא בגמרא פרק כל הזבחים (דף ע"ח) דמתניתין אפילו ברובא אורז היא ואפ"ה כיון דאיכא טעמא לא בטיל, וכיון דהכי איכא למידק הא קיי"ל כזית בכא"פ בטעמו וממשו דאורייתא הא כל היכא דליכא בכאכ"פ דכו"ע לאו דאורייתא, ונהי נמי דטעמא לא בטיל האיך יוצא בה יד"ח מצה בפסח הא עיקרא אורז הוא, ואשכחן בתלמוד א"י פירושא דמלתא ופירוקא דקא פרישו טעמא דמתניתין משום גרירה, וה"ג התם בפ"ק דמכלתין דחלה כמה דאת אמר תמן אין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ודכותה אין לך נגרר עם כולן אלא חטים ושעורין בלבד רבי הילא בשם ר"ל לא שנינו אלא העושה עיסה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר אלא עם החטים בלבד, שמעינן השתא דטעמא דמתניתין משום דאע"ג דעיסת האורז פטורה דלאו לחם היא ומיהו כי מערב לה בהדי דגן ואית בה טעם דגן הדגן גוררו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה וכו', דקים להו לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי מצה וחמץ וכו', ודקא מייתי ראיה מהא מתניתין בפרק כל הזבחים דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא לא בטיל קושטא הוא, ועל הדין אורחא נמי איתמר דאע"ג דחטים גוררין את האורז אי טעמא בטיל דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים א"ו טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי לאיצטרופי בדנפשיה כגון דאיכא כזית בכא"פ מצטרף לכל עונשין לגבי חלה, ומצה נמי גורר את האורז ליעשות לחם כטעמא דפרשינן עכ"ל, ומבואר מזה דעיקר טעמא דגרירה הוא שע"י החטים באין האורז לידי חימוץ, וכן מבואר ברא"ש סוף הלכות חלה וכן כתב הגר"א בשנות אליהו (פ"ג דחלה מ"ד) ובביאור הגר"א (או"ח סימן תנ"ג סק"ט) יעו"ש, ואפ"ה לא סגי לן בהך טעמא לבד להחשיב את האורז לחם אי הוה ס"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא, אף דפעולת הגרירה עושה את שלה אף למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא ואפ"ה בלא דינא דטעם כעיקר ל"ח האורז בתורת לחם משום דבעי חמשת המינין ואי טעמא בטיל אין כאן חטים כלל אלא מין אחר שבא לידי חימוץ וזהו אינו מועיל לענין מצה וחלה אלמא דהיקשא דבא לידי חימוץ ללמד על המינין אתא ולא כמו שכתב במלחמות כאן:
ונראה דלדעת הרמב"ן תרתי ילפינן מהך היקשא דמצה לחמץ א) דין חמשת המינין מצד עצמותן ושאר מינין שאינן באין לידי חימוץ נפקו מכלל לחם אף אם ע"י מקרה באין לידי חימוץ. ומשו"ה אינו מועיל טעמא דגרירה לבד בלא דינא דטעם כעיקר וזהו דין כולל בין במצה ובין בחלה ב) דין פרטי לענין מצה דבעי שתהא הלישה באופן שיוכל לבא לידי חימוץ, ואל"ה אין אדם יוצא יד"ח מצה בזה ומשו"ה מצה הנילושה במי פירות לבד אין יוצאין בה יד"ח מצה משום דאינה באה לידי חימוץ, ואין הטעם משום דלא חשיב לחם אלא משום דל"ח מצה, דהא לענין חלה מבואר (פ"ב דחלה מ"ב) עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה וע"ש ברע"ב בשם הירושלמי אלמא דמיקרי לחם דאל"כ הא ילפינן חלה ממצה בג"ש דלחם לחם, וע"כ דהאי דינא אינו כלל מצד לחם אלא דהוא מדיני מצה ולא שייך למילף חלה לענין זה:
[ה] אולם עיקר דברי הרמב"ן עדיין צריכין ביאור במה שכתב דאי טעמא בטיל דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים, כיון דדינא דטעם כעיקר לא מהני כאן מצד עצמותו דהא ליכא כזית בכא"פ ועיקרו ע"כ הוא מדין גרירה איך תליא טעמא דגרירה בדינא דטעם כעיקר:
ולכאורה היה אפשר לומר בכוונתו כיון דעיקר פעולת הגרירה לא נעשה רק לאחר הלישה וכשנתערבו האורז והחטים בעודם קמח הרי כבר נתבטלו מתורת חמשת המינים שיש להם לכל הדינין, ואף שאח"כ כשנילושו נותנין טעם בהאורז מ"מ אי טעמא בטיל לא שייך כאן חוזר וניער וכמו כל דבר יבש שנתבטל ונתבשל אח"כ דרק למ"ד טעם כעיקר אמרינן חוזר וניעור דחשיב כהוכר האיסור, וכיון דכבר נתבטלו החטים מדין מצה וחלה בעודן קמח אם כן א"א עוד לצאת יד"ח מצה אפילו לאח"כ שהאורז חשובים כחטים ע"י גרירה דהחטים כבר נתבטלו ונעשו אורז, ואם כן חסר שיעור מצה כשאוכל כזית, ומשו"ה הוכיח הש"ס דטעמא לא בטיל וא"כ החטים חוזרים וניעורים והו"ל כולו חטים לאחר גרירה:
[וחכם אחד אמר להעיר ע"ז דבעודו קמח ל"ש ביטול כיון דעדיין לאו בר חלה הוא וכן לדין מצה הו"ל כמו היתר בהיתר דלא בטיל וכמ"ש כיו"ב בחידושי הרמב"ן בפ"ק דב"ב גבי מחיצת הכרם שנפרצה יעו"ש, אמנם כבר ביאר בתשובת רע"א (סימן ל"ח) דבכה"ג שייך ביטול יעו"ש ודברי הרמב"ן בפ"ק דב"ב אינם ענין לכאן כמבואר למעיין היטב בדבריו שם]:
ואף דלכאורה אפשר לומר דכאן אין לדון דין ביטול כלל דלא גרע המתבטל מהמבטל גופיה דהיינו האורז שאם מקבלים אח"כ טעם החטים נעשו כחטים מדין גרירה, ואם כן גם החטים עצמם שנעשו כאורז מתורת ביטול לא גרעו מינייהו, דלא יהיו אלא כאורז ממש שקבלו טעם החטים וה"נ הרי יש להם דין גרירה של עצמן כמו המבטל שלהם, מ"מ י"ל דשאני האורז שפועל עליו הגרירה לעשותו כחטים אבל החטים עצמן שלא נתוסף עליהם כלים אחר הביטול לא שייך לדון עליהם תורת גרירה:
אבל פירוש זה לא יתכן כלל דאם נימא כן נמצא דהגרירה פעל על האורז שיעשו כחטים רק דמשו"ה אינו מועיל לענין מצה וחלה מצד שהחטים שנתבטלו ונעשו כאורז אינן חוזרים וניעורים ולא שייך דין גרירה עלייהו, דהרי כיון דלאחר הגרירה הו"ל רובא חטים ומיעוטא אורז זהו מועיל אף בשאר מינין שנתערבו עם החטים אף דלא שייך דין גרירה אלא באורז לבד, מ"מ כל שרובו דגן מהני וכמ"ש הרמב"ן שם בשם הירושלמי דרובא דגן ומיעוטא דשאר מינין חייב בחלה ויוצא בהן יד"ח מצה דלאו גרירה הוא אלא חיובא דגופייהו הוא יעו"ש, ובמהרי"ט אלגזי שם, ואם כן הנך חטים שכבר נתבטלו כיון דהוו מיעוטא ל"ל בה, ואף דס"ל להרמב"ן שם דרובא דגן לבד אינו מועיל אלא עד שיהא בו כשיעור חיוב חלה נמי מ"מ כאן ע"כ מיירי דיש באורז יותר מכשיעור, דהא הרמב"ן מסיק שם דלא מהני דינא דגרירה אלא בשיש בחטים כשיעור וכיון דרובא אורז ע"כ שיש אורז יותר מחטים, ואם כן איכא שיעור דגן וגם רובא לאחר הגרירה ולא בעינן כלל להצטרפות החטים שכבר נתבטלו: וע"כ נראה דעיקר טעמו של הרמב"ן הוא דיסוד הגרירה אינו אלא שדבר הנגרר נעשה כמו דבר הגוררו וחל עליו כל דיני הגורר, אבל לא עדיף הנגרר מהגורר ומשו"ה הצריך הרמב"ן שיהא בהחטים כשיעור דהיינו שיעור מצה או שיעור חלה דאז כיון דאיכא דין מצה וחלה על הגורר נהפך הנגרר להיות כמוהו, ולפ"ז יהיה הדין בעושה עיסה משאור של חטים שכבר הורמה חלתה ממנה עם עיסת אורז אף דכאן איכא פעולת הגרירה ונהפך האורו לחטים מ"מ ליכא חיובא על האורז דלא עדיפי מדבר הגוררן, ועל פי זה מתבארים היטב דברי הרמב"ן דאי טעמא בטיל אם כן כבר נתבטל מהחטים תורת מצה וחלה בעודן קמח ותו אינו מועיל כאן דין גרירה לחייב האורז הנגרר ע"י החטים דאין דבר הפטור מועיל לחייב ע"י גרירה, ועיי"ש במהרי"ט אלגזי בשם ה"ה ובמחנה אפרים בהגהותיו על הרמב"ם (פ"ו מהלכות ביכורים הלי"א) יעו"ש: [ו] ועדיין צריך לברורי לפי המתבאר לעיל מדברי הרמב"ן והרא"ש בהלכות חלה וכן כתב הגר"א דעיקרו של גרירה הוא שעל ידי החטים באים האורז לידי חימוץ, אם כן תיקשי מדברי הירושלמי (פ"ק דחלה הל"ז) עלה דמתניתין דפליג ר"א ורבנן לענין תבואה שלא הביא השליש דלרבנן חייב ולר"א פטור, ומפרש שם בירושלמי טעמא דרבנן נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם הנאמר בפסח דבר שבא לידי מצה וחמץ אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, מ"ט דר"א כתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן מתבואה שהביאה שליש אף זו מפירות שהביאו שליש וכו'. ר"ח בר יוסף שאל על דעתיה דר"א מהו שיהא נגרר לענין חלה כעיסת האורז עכ"ל, ומאי גרירה שייך כאן כיון דבלא"ה באה לידי חימוץ ועיקר פטורה דחלה הוא מגזה"כ שהוקשה חלה לתרומה ועיין בר"ש (פ"ק דחלה מ"ג) יעו"ש: עוד שם בירושלמי (פ"ב דחלה הל"ג) עלה דמתניתין חמשה רבעים קמח חייבים בחלה הן ושאורן וסובן ומרסנן חמשת רבעים חייבים ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין, ובגמרא שם פליגי בטעמא דמתניתין דרבי יוחנן אמר דרך עיסה שנו כאן אמר רשב"ל דרשב"ג הוא, דאמר רשב"ג לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור דגן עכ"ל. והנה לר"י אתיא מתניתין לכו"ע משום דלאו לחם הוא דאין דרך עיסה בכך לחזור המורסן לתוכן לאחר שניטלו, אבל לרשב"ל לרבנן חייב מדין גרירה כמו עיסת האורז ורק מתניתין אתיא כרשב"ג דל"ל גרירה אלא בשיש בדגן כשיעור חלה, ואי נימא דעיקרו של גרירה הוא מטעם שעי"ז באין לידי חימוץ אם כן כאן במורסן דבלא"ה באין לידי חימוץ כמבואר במתניתין לקמן (דף ל"ט ע"ב) ועיקר טעמא דפטורין משום דלא מיקרי לחם מה יועיל כאן דין גרירה לרבנן: ונראה דאין הכוונה דהחטים גוררים את האורז רק לענין זה לבד שבאין לידי חימוץ, אלא שהחטים מהפכים את האורז לגוף אחר עד שנעשה כגוף הדבר הגוררו בעצמותו ובאיכותו וממילא בא לידי חימוץ כמו דבר הגוררו, ומשו"ה שפיר י"ל דגם התבואה שלא הביאה שליש נהפך לגוף אחר בעצמותו ובאיכותו כמו התבואה הגוררו וממילא חייב בחלה, וכן לענין מורסן אליבא דר"ל לרבנן שייך גרירה והתבואה מהפך המורסן ונעשו לחומר החטים:
ענף ב:
[ז] והנה הרא"ש בהלכות חלה (סימן ט"ו) אחר שהביא דברי הרמב"ן בהלכות חלה הנ"ל כתב על דבריו וז"ל ודברים שאין בהם צורך הם ולא ידענא מאי קשה ליה למה יוצא בו כיון דליכא כזית בכא"פ חיטי איתא בטעם וממש דטעם כעיקר בשא"מ דאורייתא, וכיון שנתנו החטים טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חטה וקרינן ביה טעמו וממשו חטה, וכן מוכח בזבחים בפרק התערובת דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה פטור וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, מתיב רבא העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח ואע"ג דרובה אורז, אלמא מין בשא"מ בטעמא וכיון שנתן בה טעם נקרא על שמו ויוצא בה יד"ח וחשיב כטעם וחטה ממש, ותדע דהא ר"י אמר בע"ז דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, ואיהו גופיה ס"ל כר"ע בפרק אלו עוברין ובנזיר טעם כעיקר דאורייתא, וההיא דטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו פי' ר"ת דמיירי במין במינו, והר"ר חיים פי' טעמו וממשו קרי כשיש בו כזית בכא"פ, ובהכי מיירי הכא כשיש כזית חטים בכא"פ דאורז ואז נהפך כולו חטים ויוצא בה יד"ח בכזית, והירושלמי שפי' הטעם משום גרירה דהוה קשה ליה נהי דאזלינן בתר טעם וחשיב כולן חטים מ"מ כיון דרובה אורז אינו בא לידי חימוץ והאיך יוצא בה משום מצה, ולכן הוצרך לפרש טעם החטה גורר את האורז וגורם לבא לידי חימוץ עכ"ל, והמתבאר מתוך דבריו דעיקר הטעם שהאורז נעשו כחטים הוא מדין טעם כעיקר ולא כמו שתפס הרמב"ן דזהו רק מתורת גרירה, ודינא דטעם כעיקר הוא רק כדי שיתקיים הגרירה דדבר שנתבטל מעצמו אינו גורר אחרים, דהרא"ש לא צריך להאי כללא ואפשר דלא סבירא ליה כלל שיהא תלוי דין הגרירה בדין דטעם כעיקר רק דהכל הוא מדין טעם כעיקר, ועי"ז נהפכו האורז לחטים רק דאעפ"כ הא אין באין לידי חימוץ וע"ז צריך לגרירה שעי"ז באין לידי חימוץ:
ולכאורה יש להקשות דמאחר דלדעת הרא"ש סגי בדינא דטעם כעיקר לבד לעשות האורז כחטים, אם כן מאי הוקשה ליה להירושלמי שאינן באין לידי חימוץ הא גם אם יבואו לידי חימוץ יהיה דינא דטעם כעיקר ויהא האורז כמו חטים חמוצים מדינא דטעם כעיקר, ואם כן בהנך גווני שבאין לידי מצה דהיינו ע"י טעם כעיקר באין לידי חמץ גם כן, ואין לדחוק בכוונת הרא"ש דאי לאו טעמא דגרירה הו"א דגם החטים אינן באין לידי חימוץ וכמו דמשמע לכאורה מלשון הרא"ש, דכיון דרובה אורז אין בא לידי חימוץ ובאמת סגי במה שהחטים לבד יבואו לידי חימוץ ויתנו טעם באורז, דמסוף לשון הרא"ש משמע דגוררין את האורז לבא לידי חימוץ. וע"כ הא דדייק הרא"ש כיון דרובא אורז אינו אלא לאפוקי דאי הוה מיעוטא אורז ל"צ כלל לטעמא דגרירה וכמו שנתבאר לעיל מדברי הרמב"ן דבכה"ג אפילו בשאר מינין שאינן נגררין גם כן מועיל רובא מחמשת המינין:
אבל כד דייקינן בזה נראה שאין כאן קושיא כלל דבאין לידי חימוץ הוא דין בעצמות המין היינו דבעינן שהחימוץ יהא מצד עצמותו, אבל כאן החטים שנעשו ע"י גרירה אינן מחמיצין מצד עצמותן אלא ע"י נתינת טעם ממק"א, אם כן לא עדיפי הנך חטים משאר מינין דעלמא שאינן נגררין דודאי אין אדם יוצא בהן אם לשן בחמשת המינין דבכה"ג ל"ח באין לכלל חימוץ:
[ח] והנה מדברי הרא"ש נראה דאין הגרירה פועל אלא לענין זה שהאורז באין לידי חימוץ אבל לא שמהפכין את האורז להיותו כמו חטים ממש וכמו שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ן, דאל"כ תיקשי למה הוצרך הרא"ש להך דינא דטעם כעיקר כלל תיסגי בדין גרירה לבד שהרי האורז נעשו כחטים ע"י גרירה וגם באין לידי חימוץ, וטעמו של הרמב"ן דאי טעם כעיקר לאו דאורייתא דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר אחרים לא שמיע ליה להרא"ש, וע"כ מוכח מדבריו דענין גרירה הוא רק להביאו לידי חימוץ לבד, ולפי"ז תיקשי להרא"ש מדברי הירושלמי שנתבאר לעיל לענין תבואה שלא הביאה שליש וכן לענין חזר מורסנן לתוכה דס"ל להירושלמי דהתם גם כן שייך דין גרירה, אף דהתם בלא"ה מהמיצין ולאיזה ענין פועל הגרירה שם לפי"ז:
וצ"ל דלהנך אמוראי דסברי דלענין תבואה שלא הביאה שליש ולענין מורסן נמי מועיל גרירה באמת טעמא דמתניתין משום גרירה לבד, והא דמבואר בזבחים דטעמא משום טעם כעיקר היינו לרבי יוחנן דס"ל בירושלמי שם דטעם מתניתין דחזר מורסנן לתוכה פטורין משום דדרך עיסה שנו כאן, ולדברי הרא"ש יתפרש טעמא משום דלא מהני גרירה בכה"ג לרבנן לעשות המורסן כחטים. וזהו פי' הירושלמי דרך עיסה שנו כאן ר"ל דברישא מאי דמצטרף המורסן להשלים השיעור מבואר בס"פ כלל גדול שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה. וע"ז קאמר בסיפא דאם כבר נטל המורסן אין דרך לאכול כך ומשו"ה לא מצטרף המורסן להשלים לכשיעור אבל אין הטעם משום דבטל תורת עיסה גם מהחטים עי"ז שחזר ונתן המורסן לתוכן, וכן משמע גם מדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות בכורים הלי"ח) ובשו"ע (יו"ד סימן שכ"ד ס"ג) ע"ש וכן משמע מד' הרשב"א שהובא בחי' מלאכת שלמה (בפ"ב דחלה מ"ו) יעו"ש היטב וע"ש בפי' מהר"י בן מלכי צדק, וא"ש לפ"ז מאי דנקט תנא דמתניתין דוקא בחמשת רבעים קמח משום דאי איכא שיעור חלה לבד המורסן לא צריך כלל לדין גרירה כיון דרובה חטים כמו במינין שאינן נגררין דמהני רובא, ור"ל דמוקי מתניתין כרשב"ג פליג בזה וס"ל דדין גרירה פועל גם בכה"ג, ומאי דמספקא ליה לר"ח בר יוסף לענין תבואה שלא הביאה שליש אם שייך גרירה פליגי בזה ר"י ור"ל:
והא דפריך רבא בזבחים (דף ע"ח ע"א) לר"ל דס"ל דפיגול ונותר שבללן זה בזה ואכלן פטור דטעם כעיקר לאו דאורייתא, מהך מתניתין דאדם יוצא יד"ח בפסח אע"ג דרובא אורז אלמא דטעם כעיקר דאורייתא, לא מקשה אליבא דר"ל לנפשיה דהא לפי מאי דס"ל בירושלמי הנ"ל אין כאן הוכחה כלל מהך מתניתין דמדין טעם כעיקר הוא דהא מדין גרירה לבד גם כן יוצא, אלא מקשה אליבא דהלכתא דקיי"ל כר"י דגרירה לבד ל"מ כאן לעשותו כחטים ממש רק מדין טעם כעיקר אם כן מוכח מכאן דטעם כעיקר דאורייתא:
ולפי"ז יתבארו לנכון דברי התוס' שם בד"ה מתיב רבא שהקשו תימא דלא מקשו ליה מכל התורה כולה דקיי"ל טעם כעיקר עכ"ל והגרע"א שם הקשה על דבריהם דאיך שייך להקשות מכל התורה דקיי"ל טעם כעיקר דלמא ס"ל לר"ל דבכל התורה טעם כעיקר דרבנן, וכן ס"ל גם לרש"י בחולין (דף צ"ט). ומשו"ה הקשה רק מהך מתניתין דמוכח דטעם כעיקר דאורייתא, ולפמ"ש א"ש מאד דהא בלא"ה אין הקושיא לר"ל לנפשיה דמפרש מתניתין מטעם גרירה אלא דמקשי רק אליבא דהלכתא לפי מה דקיי"ל כר"י בדין גרירה, אם כן גם מכל התורה כולה הו"מ להקשות לפום מאי דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא:
[ט] והנה לפי המתבאר מדברי הרא"ש נראה לכאורה דס"ל דבעי חמשת המינין דוקא וגם שיבא לידי חימוץ ומדלא מהני טעמא דבא לידי חימוץ לבד אלמא דכל שאינו מחמשת המינין לא מהני אע"ג דבא לידי חימוץ, אמנם אין לדמות הך דינא דבא לידי חימוץ שהוא תנאי עצמי בדין לחם, דהא לענין חלה גם כן לא היה מועיל בלא טעמא דגרירה להך דינא דבא לידי חימוץ שכתב הרמב"ן לעיל דענין מצה שלשה במי פירות שאינו אלא דין במצה לבד, ואפשר דהרא"ש פליג ע"ז וס"ל דגם דענין מצה שלשה במי פירות כיון דעצם המין בא לידי חימוץ רק שמעשה הלישה הוא באופן שאינו מחמיץ אינו בכלל היקשא דבא לידי חימוץ, וכן משמע מדברי הרא"ש בפרקין (סימן י"ג) דמצה שנילושה במי פירות בלא מים אין יוצאין בו אלא מטעם מצה עשירה לבד יעו"ש: ויש להקשות על דברי הרא"ש דאיתא במנחות (דף כ"ג ע"ב) תבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת, קס"ד דאפיש לה תבלין טפי ממצה, בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מעפשא הו"ל כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן תבלין מי קא הוי מצה, הב"ע דלא אפיש לה תבלין דרובה מצה היא ולא בטלה, דיקא נמי דקתני מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ש"מ. והנה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות מצה הל"כ) וגם מדבריו (בפי"ב מהלכות מעשה הקרבנות הלי"ז) מבואר דאינו יוצא במצה מתובלת אלא בדלא אפיש לה תבלין דרובה מצה וכמסקנת הש"ס יעו"ש, אמנם מדברי הרא"ש בפרקין (סימן כ"ג) שכ' וז"ל תניא בתוספתא יוצאין במצה המתובלת כתב בספר הרוקח (סימן רפ"ז) גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה (דף כ"ג ע"ב) תבלה בקצח בשומשמין בכל מיני תבלין כשרה הואיל ויש בה טעם מצה עכ"ל, ומשמע מלשון זה דאפילו אפיש לה תבלין נמי יוצא בה כיון שיש טעם מצה בהתבלין כהס"ד דהש"ס במנחות, ומה"ט השמיט סיפא דברייתא מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת דלשון זה משמע דאפיש לה קמח כמסקנת הש"ס שם. וכן מבואר בשו"ע או"ח (סימן תנ"ה ס"ו) לש המצה בקצח ושומשמין ובמיני תבלין כשרה כיון שיש בה טעם מצה עכ"ל. וכתב שם בביאור הגר"א וז"ל, בגמרא שם אמרינן דוקא דאפיש לה קמח, וכתבו תוספת דסוגיא זו פליגא על ההיא דזבחים שאמרו אע"ג דרובא אורז דנ"ט ברוב דאורייתא, וקיי"ל כסוגיא דזבחים דטעם בשא"מ בכא"פ דאורייתא לחייב עליה כמ"ש התוספת וכן פ' הטור בי"ד וז"ש הטושו"ע כיון כו' עכ"ל, הרי מבואר מדבריו דתפס בדברי הטור והשו"ע דאפילו באפיש לה תבלין נמי יוצא ממ"ש דכיון שיש בה טעם מצה ואם כן גם ברא"ש צ"ל כן והיינו מטעם דינא דטעם כעיקר דאורייתא, אע"ג דכאן ל"ש גרירה אלמא דטעם כעיקר לבד סגי להחשיב התבלין כחטים, ואמאי כתב הרא"ש בהלכות חלה דלא סגי בטעמא דטעם כעיקר לענין אורז דכיון דרובא אורז אינו בא לידי חימוץ וה"נ רובא תבלין הוא ואינו בא לידי חימוץ:
ולכן נראה מוכח מכאן דמ"ש הרא"ש בהלכות חלה והירושלמי דקאמר טעמא דגרירה משום דהוה קשיא ליה דנהי דחשיב כחטים משום טעם כעיקר אבל הא אינו בא לידי חימוץ, אין כוונת הרא"ש להשוות שיטת הש"ס דילן עם הירושלמי כמו לדעת הרמב"ן ולומר דגם לש"ס דילן בעי טעמא דגרירה, אלא דכוונתו ליישב שיטת הירושלמי לבד, דהירושלמי ס"ל דלעשות האורז כחטים שיהיו בכלל חמשת המינין סגי בדין טעם כעיקר, רק דחטים שאינן באין לידי חימוץ גם כן לא מהני לענין מצה וחלה וע"ז מועיל טעמא דגרירה לבא לידי חימוץ, אבל לשיטת הש"ס דילן באמת לא צריך כלל לדינא דגרירה, ולאו דוקא אורז בחטים מהני אלא ה"ה כל שאר מינין כיון שיש להם טעם חטים יוצאין מדין טעם כעיקר, והא דנקטה מתניתין חטים ואורז משום דדרך לעשות כן, ומשו"ה פסק הרא"ש לענין מצה מתובלת דאע"פ דאפיש לה תבלין גם כן יוצא מדין טעם כעיקר, וכן משמע מדברי הרא"ש (פ"ג דחולין סימן ל"א) דסגי בדין טעם כעיקר לחודא, וכן מבואר בטור (יו"ד סימן שכ"ד) דבכל חמשת המינין עם אורז חייב בחלה אע"פ של"ש בהו גרירה, ועיין בש"ך (שם ס"ק י"ז) דכתב דגם דעת הרא"ש הוא כן והיינו כמו שכתבנו דעיקר הטעם לש"ס דילן משום טעם כעיקר לבד ולא משום גרירה יעו"ש:
ונמצינו למדין לפ"ז דלפי דעת הרא"ש והטור וש"ע והגר"א כל שיש עליהן תורת חמשת המינין סגי לענין מצה וה"ה לחלה אע"ג דאינן באין לידי חימוץ, דהיקשא דבא לידי חימוץ אינו בא אלא לסמן המין, וכל שכבר הוא מאלו המינין תו לא בעי כלל בא לידי חימוץ לשיטת הש"ס דילן דזבחים דסגי בדין טעם כעיקר לבד, אבל הירושלמי דס"ל דלא סגי בטעם כעיקר לבד משום דס"ל דמלבד דין דחמשת המינין בעי גם שיבא לידי חימוץ ואל"ה לא מיקרי לחם, אבל בא לידי חימוץ ואינו מחמשת המינין לכו"ע לא מהני דעיקר היקשא למינין נצרכא, ומשו"ה לא היה מועיל טעמא דגרירה בלא דטעם כעיקר לשיטת הירושלמי, והך ברייתא דיוצאין במצה מתובלת מתוקמא לשיטת הירושלמי דאפיש לה קמח כמסקנת הש"ס דמנחות דכיון דגרירה לא שייך בתבלין בעי רובא דגן דמהני בכל המינין כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן, וכן מבואר בירושלמי (בפרקין הל"ד) וז"ל תני יוצאין במצה המתובלת אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שיהא רובה דגן עכ"ל, ולאו למימרא דאם יש בה טעם דגן לא בעי רובה דגן אלא רבותא קמ"ל דברובה דגן מהני אע"פ שאין בה טעם דגן מטעם דבטיל ברובא וחשיב כולה לחם: ענף ג:
[י] והנה הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מצה הל"ה) כתב העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה יד"ח עכ"ל, וכתב הראב"ד ז"ל נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל, וכתב המ"מ וז"ל אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכא"פ יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז, וזהו שהזכירו חטים ואורז בדוקא, וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה בהלכות בכורות, וגם רבינו פ"ו מהלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתינו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז דוקא ומשמע דוקא מאלו וכן עיקר עכ"ל, ודברי המ"מ מוכרחים לשיטת הרמב"ם דפסק (בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' ג') דטעם כעיקר דאורייתא אינו אלא בשיש בו כזית בכדי א"פ ויאכלו כל הפרס, ואם כן תו א"א לפרש כלל הך מתניתין דהעושה עיסה דסגי בטעם דגן לענין מצה וחלה רהוא מדין טעם כעיקר, כיון דאינו אוכל כל הפרס וכן לענין חלה ליכא כשיעור וע"כ דהוא רק מדין גרירה, וסוגיא דזבחים יתפרש עפ"י דרכו של הרמב"ן דאי טעמא בטיל דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר אחרים ועפ"י משנ"ת לעיל, רק דהרמב"ם פליג על דברי הרמב"ן בזה דס"ל דלא שייך גרירה רק אם יש בהתערובות כשיעור מצה וחלה ומדברי הרמב"ם מבואר דסגי בטעם דגן לבד אע"ג דליכא כשיעור, ויסוד מחלקותם תלוי בגירסת הירושלמי שם (פ"ג דחלה) עלה דמתניתין דהעושה עיסה וכו' והובא בר"ש וז"ל מתניתין דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור עכ"ל, וזהו נמי גירסת הרמב"ם ומשו"ה פסק כסתמא דמתניתין דלא בעי שיעורא כלל, אבל הרמב"ן נראה דגריס מתניתין כרשב"ג וכמבואר בדבריו שם בהלכות חלה יעו"ש, וס"ל דליכא פלוגתא בין ת"ק דמתניתין ובין רשב"ג דברייתא דאינו בא אלא לפרש דלא שייך גרירה רק בכה"ג, ועיין בכ"מ (פ"ו מהלכות ביכורים הלי"א) שכתב דגם הרשב"א גורס בירושלמי מתניתין דלא כרשב"ג וכן נמי גירסת הראב"ד שם יעו"ש, ומה שכתב הכ"מ לתמוה שם על הרמב"ם דמאחר דבירושלמי פסקו הלכה כרשב"ג למה דחה רבינו דברי הירושלמי מהלכה, נראה דמאחר דר"ל פוסק שם כן והרי רבי יוחנן ס"ל בכל מקום הלכה כסתם משנה משו"ה פסק הרמב"ם כר"י נגד ר"ל וזה פשוט: אמנם לדברי הראב"ד דפסק כרשב"ג כמבואר בדבריו בהלכות בכורים שם דגריס מתניתין דלא כרשב"ג, ומשו"ה הצריך שם כשיעור חלה וכן כאן כתב דבעי שיהא כזית בכא"פ ויאכל כל הפרס, אלמא דס"ל דרשב"ג פליג על ת"ק לגמרי בדין הגרירה, ולכאורה תיקשי דהא דעת הראב"ד (פ"ה מהלכות נזירות הל"ה) דטעם כעיקר דאורייתא אפילו היכא דליכא כזית בכא"פ, ואם כן נהי דס"ל לפסוק כרשב"ג דלא אמרינן גרירה מ"מ תיסגי בדין טעם כעיקר דאורייתא לבד, וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש דהטעם של חטים הפך את האורז להיות כחטים [ועיין ביאור הגר"א (או"ח סימן תנ"ג סק"ב) שהשוה דעת הראב"ד עם דעת ר"ח כהן ותמוה מאד]:
[יא] ועלה בדעתי לומר דלפי שיטת הראב"ד דטעם כעיקר כל דליכא כזית בכדי אכילת פרס נהי דאסור מדאורייתא אבל אין לוקין עליו כמבואר בדבריו בהלכות נזירות יעו"ש, וכן כתב הרשב"א בחולין (דף צ"ט) משמו יעו"ש, והוא כשיטת הר"י דאורלייניש בתוספת שם ד"ה רבא יעו"ש באורך, דמשו"ה אין לוקין על טעם כעיקר משום דיליף מגיעולי מדין דאינו אלא בעשה, והנה לפי"ז צ"ל הא דלא אמרינן באמת אהדריה לאיסורא קמא כמו שהקשו התוס' שם בשם ר"ת כמו דאמרינן לענין גיזה ועבודה בפסולי המוקדשין בבכורות (דף ט"ו ע"ב) יעו"ש, משום דהתם לא הועיל הפדיון לענין זה ונשאר עדיין מגוף הקדושה משא"כ כאן דהאיסור כבר נתבטל ואינו חוזר וניעור כיון שאין כאן עוד ממשו של איסור דהיינו כזית בכא"פ דחשיב כהוכר, וכיון שהאיסור נתבטל נמצא דמה שאסרה תורה בגיעולי מדין הוא איסור אחר כללי דכל טעמי האיסורין בלא ממשן אסרה תורה באיסור עשה, [ודוגמא לזה ביארנו במק"א מדברי הר"ן רפ"ג דשבועות דח"ש דאסור מה"ת גם כן הוא איסור אחר ומשו"ה שייך אפילו בשבועה לדעת הרמב"ם יעו"ש]. ולפ"ז לא מהני טעם כעיקר להחשיב את האורז כחטים שהרי אפילו לענין איסור כיו"ב נמי היה מתבטל הטעם לענין האיסור שהיה לו מכבר, אלא שנולד אח"כ איסור אחר שאינו אלא בעשה, ואם כן אין זה מועיל לענין מצה וחלה דהדין שלו של חמשת המינין כבר נתבטל, ומשו"ה הצריך הראב"ד שיהא בו כזית בכדי א"פ ויאכלנו דבכה"ג גם בעלמא לא שייך ביטול דזהו טעמו וממשו שלוקין עליו ומשום דחשיב כהוכר התערובות דחוזר וניעור:
ומה מאד תמוהין דברי הגרע"א בזבחים (דף ע"ח ע"א) שהקשה שם עלה דאמר ר"ל הפיגול הנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור, ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, והקשה שם בגליון הש"ס הא לשיטת הר"י דאורלייני"ש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא לקי דאינו אלא עשה ואם כן הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטעם כעיקר יעו"ש, ודברים אלו א"א להולמן דהא בטעמו וממשו מודה הר"י דאורלייניש דלקי והיינו כזית בכא"פ ואוכל את כל הפרס, דהרי הר"י דאורלייניש כתב רק לפרש דברי ר"י בטעמו ולא ממשו, דמשו"ה אין לוקין אף דטכ"ע דאורייתא מ"מ אינו אלא בעשה אבל טעמו וממשו לכו"ע לוקין בכה"ג שאוכל כל הפרס, וא"כ בדינא דר"ל דמיירי שאכל את כל הפרס ואפ"ה אין לוקין אלמא דבטל לגמרי אף הממש ונעשה כהיתר לגמרי, ושוב לא שייך עוד גם הך דינא דטעמו וממשו כיון דאין כאן איסור כלל:
[יב] אולם לפי הנראה מדברי הרשב"א בשם הראב"ד בחולין (דף צ"ט) דמשו"ה אין לוקין על טעם כעיקר בטעמו ולא ממשו כל דליכא כזית בכא"פ משום דילפינן ליה מנזיר לרבנן או מגיעולי נכרים לר"ע ואין מלקין על ההיקשות ולא על ק"ו עכ"ל, ומשמע דבגיעולי עכו"ם גופא גם כן לא בטיל האיסור הראשון אלא דאין לוקין מטעם אחר שאין עונשין מן הדין על ק"ו או במ"מ, ולפ"ז לענין לצאת ידי חובת מצה וכן לענין חלה בודאי סגי בטעם כעיקר לבד, כיון דטעמא לא בטיל הרי נהפך האורז להיות כחטים כמו דאמרינן לענין איסורין טעם כעיקר דאורייתא, ואם כן הדרא הקושיא הנ"ל על דברי הראב"ד ועוד דלמה הצריך הראב"ד לאכול כל הפרס, הא כשיש בתערובת כזית בכדי א"פ סגי, כיון דבכה"ג לוקין על כל זית שבו אע"פ שאינו אוכל כל הפרס כמבואר בדברי הרמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הל"ג) יעו"ש, אם כן מוכח דהטעם מהפך את העיקר להיות כמוהו כמ"ש הרא"ש (פ"ז דחולין סימן ל"א) ע"ש: ולכן נראה דלפי המתבאר לעיל מדברי הרא"ש בשיטת הירושלמי, דאע"פ דס"ל טעם כעיקר דאורייתא ואם כן כבר נהפכו האורז להיות כחטים אעפ"כ לא מהני משום דאינן באין לידי חימוץ אי לאו טעמא דגרירה דהיינו שעי"ז באין לידי חימוץ, ומעתה י"ל דלדעת הראב"ד הא דפליג הרשב"ג על ת"ק דמתניתין, וס"ל דלא אמרינן גרירה הכוונה דפליג בעיקר המציאות דגרירה דהיינו שאין האורז בא לידי חימוץ כלל ע"י החטים, ומשו"ה ל"מ טעם כעיקר לבד להחשיבו לחם דגם לרבנן לא היה מועיל טעם כעיקר לבד בלא גרירה. וכיו"ב איתא בירושלמי (בפרקין הל"ד) וז"ל ר"י בן נורי אמר קרמית חייבת בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנן אמרי אינה באה לידי מצה וחמץ ויבדקנה על עיקר בדיקתה הן חולקין ר"י נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנן אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ עכ"ל: ועפ"י דרך זה אפשר ליישב קושית הגרע"א הנ"ל גם באופן אחר, דהנה התוס' בזבחים שם ד"ה הפיגול הקשו וז"ל, וא"ת הא תנן במעילה בפ' קדשי מזבח (דף י"ז ע"ב) הפיגול והנותר אינן מצטרפין זה עם זה מפני שהם ב' שמות, ואמר בגמרא ל"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין, דתניא ר"א אומר לא יאכל כי קדש כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו, וי"ל דהתם בדלא מערב אבל הכא דמערב בטל דאיסורין מבטלין זה את זה עכ"ל, ומעתה פריך הש"ס שפיר דאי ס"ל לר"ל נותן טעם ברוב דאורייתא ואם כן אף דלא לקי מ"מ באיסורא קמא קאי לענין העשה והו"ל קדשים פסולים, אם כן שוב לילקי מטעם כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו דל"ש תירוץ התוס' דכיון דמערב בטיל, דהא עדיין נשארו באיסור עשה והו"ל בכלל קדשים פסולים, ואפילו לפמ"ש התוס' בסה"ד דליכא מלקות על לאו דכל שבקודש פסול, מ"מ אפשר לומר לפמ"ש הרמב"ם (פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין הל"ג) דהאוכל כזית מפסולי המוקדשין לוקה מלאו דלא תאכל כל תועבה, ומקורו הוא מדברי הספרי יעו"ש בכ"מ, ועיין פסחים (דף כ"ד.) ד"ה הא ואם כן שפיר הוכיח הש"ס דאי ס"ל לר"ל טעם כעיקר דאורייתא אמאי פטור ממלקות עדיין לילקי מלאו דלא תאכל כל תועבה דהא איכא עלייהו עשה והו"ל קדשים פסולים, וע"כ דטעם כעיקר לאו דאורייתא ואם כן נתבטלו מכל וכל וירדה מעליהם תורת פסולי המוקדשין לגמרי: [יג] ובל אמנע מלרשום כאן מה שראיתי חזות קשה בנוב"י (או"ח סימן ס"ו) שכתב לחדש דחלב טמא כיון דאינו אלא בעשה לא אמרינן ביה טעם כעיקר דאורייתא, דאין ללמוד ממשרת או מגיעולי נכרים דהתם איסורים בני מלקות נינהו. ועפי"ז כתב ליישב דברי הש"ך (ביו"ד סימן קי"ח סק"ח) שכתב דחלב טמא בטל מה"ת בחלב טהור אף דנותר טעם יעו"ש, ולפמ"ש הרי נתבאר מדברי הרא"ש והטור והשו"ע והגר"א דלשיטת הש"ס דילן הא דיוצא יד"ח בעיסת אורז בחטים הוא מדין טעם כעיקר לבד, והיינו משום דילפינן ממשרת ומגיעולי נכרים כמבואר ברא"ש (פ"ז דחולין סימן ל"א) יעו"ש, אלמא דאין לחלק בין איסורין שהן בני מלקות לשאר דוכתי: [יד] ודע דדין גרירה לא נאמר אלא במצה וחלה ולא בתרומה ומעשר, וראיה לזה נראה מדברי הירושלמי (פ"א דחלה הל"ג) והובא לעיל ר"ח בר יוסף שאל על דעתיה דר"א מהו שיהא נגרר לענין חלה כעיסת האורז עכ"ל, ולמה בעי הירושלמי אליבא דר"א בחלה בתבואה שלא הביאה שליש אם נגרר ע"י תבואה שהביאה שליש דלא קיי"ל כוותיה דר"א, ולא בעי אליבא דרבנן לענין תרומה דקיי"ל כוותייהו, וע"כ מוכח מכאן דלענין תרומה לא מהני גרירה, וטעמא דמלתא דנהי דהגרירה פועל להפך את הנגרר כדבר הגורר והאורז נעשים כחטים ממש וכמו שנתבאר מדברי הרמב"ן, אבל אין הגרירה פועל לחייב את דבר הנגרר אלא דלאחר שחזרו האורז להיות כחטים מעתה מתחייבים מצד עצמותם, ואם כן כ"ז שייך בחלה ומצה דבעת הלישה דאז איכא פעולת הגרירה נעשו אז כחלה, וע"י הגלגול חל עלייהו תורת לחם ונתחייבו בחלה ונחתא עלייהו תורת מצה, אבל לענין תרומה ומעשר דבלא מירוח ליכא חיוב כלל אם כן לאחר הגרירה ליכא מירוח המחייב ולא עדיפי מחטים שירדו בעבים לפירוש התוס' במנחות (ס"ט ע"ב) ד"ה חטין דמיירי שירדו ע"י נס דודאי פטורין מתרומה ומעשר, דעד כאן לא מיבעיא התם אלא לענין שתי הלחם דמושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ אבל דעבים שפיר דמי, אבל בתרומה ודאי פטור דליכא מירוח המחייב וה"נ הכא: וכן נמי לענין טעם כעיקר, אע"פ דלפי מה דקיי"ל דהוא דאורייתא והטעם מהפך וגורר את העיקר להיות כמוהו היינו דוקא לעשותו כגוף הטעם הגורר אותו, וכמ"ש הרא"ש לענין חטים ואורז דמשקבלו האורז טעם החטים חזרו להיות כחטים ממש, אבל אין טעם מועיל לחייב את העיקר כמוהו אלא אחר שחזר העיקר להיות כמוהו הרי הוא מתחייב מצד עצמו, וכן משמע מדברי הרא"ש בסוף הלכות חלה שכתב דמשו"ה הוצרך הירושלמי לטעמא דגרירה משום דאע"ג דטעם החטים הפך את האורז להיות כחטים, אבל בעי שיבא לידי חימוץ, אלמא דאין הטעם הגורר מועיל לחייב את העיקר, רק שאח"כ חל עליו דיני חטים מצד עצמותו, ולפי"ז לענין תרומה ומעשר אינו מועיל דין טעם כעיקר לחייב האורז במעשר, ועפי"ז יש לפקפק על מ"ש המח"א בהגהותיו על הרמב"ם (פי"ב מהלכות מעשר הלי"ח) לענין עיסה שנילושה ביין של טבל דמחויב לעשר כנגד כל העיסה כולה מדין טעם כעיקר ולא כנגד היין לבד, ע"פ דברי הרא"ש בסוף הלכות חלה הנ"ל, ולפמ"ש אין לדמות תרומה ומעשר לחלה לענין זה:
ענף ד:
[טו] ולפי האמור תיקשי לפי דעת הרי"ף בסוף פרקין וכן דעת הרמב"ם (פ"ה מהלכות חו"מ הל"ט) דלצאת יד"ח מצה בעי שימור משעת קצירה ולא סגי בשימור דלישה ואפיה יעו"ש, ואם כן מאי מועיל טעמא דגרירה וטעם כעיקר הא מ"מ בשעת קצירה דאורז לאו בני שימור היו, ומה שלא היו יכולים לבא אז לידי חימוץ זהו ל"מ בתורת שימור וכמבואר לעיל בשם הרמב"ן לענין מצה הנילושה במי פירות בלא מים, דכיון דאינה יכולה לבא לידי חימוץ חשיבה אינה משומרת, וכן מבואר בירושלמי דאין יוצאין ברבוכה מה"ט:
ונראה לומר לפי המבואר בחידושי רמב"ן בסוף פרקין שכתב דעיקר ספיקו של הש"ס אם בעי שימור משעת קצירה או דסגי משעת לישה. דאפשר דקודם הלישה לא נחתא לכלל מצה ואם כן ל"ש להצריך שימור דקרא כתיב ושמרתם את המצות דוקא משבאה לכלל מצה, וחטים לאו מצה מיקרי, או דמיקרי מצה תיכף משעת קצירה, ועפי"ז ביאר שם דברי הש"ס יעו"ש באורך, ולפי"ז נראה דבאורז ל"ש כלל לומר דהוא בכלל מצה כ"ז שלא באו לידי גרירה כמו למ"ד דסגי משעת לישה מה"ט, ולמ"ד דבעי משעת קצירה עכ"פ מודה דקודם קצירה אף דשייך חימוץ מ"מ אינה בכלל מצה להצריך שימור, וה"נ באורז דלא שייך בה ענין חמץ ומצה קודם הגרירה וגרירה דאורז כקצירה דחטים דמי: [טז] עוד אפשר לומר באופן אחר, דהנה דעת הרמב"ם (בפ"ו מהלכות חו"מ הל"ה) דעיסה שנילושה במי פירות יוצאין יד"ח מצה, ועיין שם במ"מ שהביא דברי המלחמות דכל שא"א לבא לידי חימוץ אינה בכלל שימור, והסכים לדבריו ועכ"פ צריך ליישב דעת הרמב"ם בזה דהא דברי הרמב"ן מבוארין בירושלמי לענין רבוכה, דמשו"ה אין יוצאין בה מה"ט דאינה באה לכלל שימור:
וע"כ צ"ל דבאמת לא הגבילה תורה דבעי דוקא שימור משעת קצירה, אלא דקרא כתיב ושמרתם את המצות ומשבאה לכלל מצה בעי שימור כדי לקיים קרא דושמרתם את המצות, ובאמת היה מועיל השימור רק בפעם אחת בלבד והרי קיים מצות שימור בזה אלא דאם לא יעשה שימור משעת קצירה מקריא אינה משומרת ותו לא יועיל בה שימור דלישה ואפייה לאפוקה מתורת אינה משומרת, אבל באופן שהיה חסר בה שימור משעת קצירה ולא נחתא עלה תורת אינה משומרת אלא דהיה חסר השימור בפועל סגי בשימור דלישה ואפייה שאח"כ כדי לקיים קרא דושמרתם את המצות שלא הגבילה תורה זמן מתי יהיה שימור זה, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דהיכא שנילושה במי פירות אע"פ שאינה יכולה לבא לידי חימוץ ע"י הלישה ואפייה ואם כן לא מתקיים ושמרתם ע"י לישה ואפייה מ"מ הא גם אינה משומרת נמי לא מיקרי ובעי כאן רק לקיים קרא דושמרתם וע"ז סגי משימור שהיה בשעת קצירה, ולפי"ז א"ש דברי הירושלמי לענין רבוכה דאין יוצאין בה יד"ח מצה לפמ"ש התוס' בר"ה (דף י"ג ע"א) ד"ה דאקריבו בשם הירושלמי דלא בעי שימור משעת קצירה, וכיון דשיטת הירושלמי דדוקא משעת לישה הוא דמקריא שימור אם כן ברבוכה דמעידן לישה אינה יכולה לבא לכלל חימוץ אם כן אינה בכלל ושמרתם. אבל הרמב"ם לטעמיה דפסק כשיטת ש"ס דילן בסוף פרקין דבעי שימור משעת קצירה משו"ה יוצאין במצה הנילושה במי פירות. ולפי"ז י"ל נמי לענין עיסת האורז אע"ג דליכא שימור משעת קצירה מ"מ כיון דעדיין לא נחתא לכלל אינה משומרת אלא דחסר בה שימור, וע"ז שפיר מועיל הלישה ואפייה לקיים קרא דושמרתם את המצות וזה נכון: [יז] עוד י"ל בעיקר קושית המלחמות איך יוצאין במצה הנילושה במי פירות לבד, דבאמת לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דבעי שימור משעת קצירה והיינו שצריך לשמור שלא יפלו עליהם מים והוא שימור שלילי ולא חיובי ובזה גם כן מתקיים קרא דושמרתם, ואם כן גם בנילושה המצה במי פירות לבד אע"פ שא"א כאן שימור בפועל דבלא"ה אינו בא לידי חימוץ ע"י מעשיו, אבל שימור שלילי אפשר כאן לשמור שלא יפלו מים אחר הלישה דאז מחמיצים דהו"ל מי פירות עם מים, ולדעת כמה ראשונים ממהרים להחמיץ, ואם כן הך שימור דישנו בשעת קצירה ישנו גם בשעת לישה, ואם כן מתקיים עי"ז דינא דושמרתם וכ"ז הוא דוקא לשיטת הרי"ף והרמב"ם ע"פ ש"ס דילן, אבל לדעת הירושלמי דלא בעי שימור משעת קצירה ועיקר קרא דושמרתם מתחיל מעידן לישה, אם כן אין לנו ללמוד דסגי בשימור שלילי ובעי דוקא לישה ע"י מים דהיינו שימור חיובי ע"י מעשה, ולפמ"ש הק"ע בירושלמי שם דרבוכה אינה באה לידי חימוץ מטעם דחלוטה ברוחתין, אם כן בלא"ה א"ש דלא שייך אפילו שימור שלילי דאפילו אם יפלו עליה מים שוב לא תחמיץ:
והנה לפי מ"ש ר"י (ח"ג נתיב ד) בשם הר"ש מאיוורא דהא דמי פירות אין מחמיצין היינו דוקא דרך לישה אבל אם שוהה יום או יומים מחמיצין יעו"ש, ועיין בתד"ה מחמת לעיל (דף כ"ח ע"ב). ולפי"ז אפשר ליישב קושית הרמב"ן דשפיר יוצאין במצה הנילושה במי פירות דהרי איכא נמי שימור בפועל במה שאופה אותה מיד ואינה משהה אותה ככל שימור דלישה, ודברי הירושלמי דרבוכה ע"כ מתפרשין בחלוטה לשיטה זו אמנם דברי הרמב"ם לא יתיישבו עדיין לפי"ז דהא מבואר להדיא בדבריו (בפ"ה מהלכות חו"מ הל"ב) דמי פירות אין מחמיצין לעולם יעו"ש:
והנה הצל"ח בסוגיין כתב להקשות על דברי הרמב"ן דלפ"ז ל"ל קרא דאין יוצאין אלא בחמשת המינין מקרא דלא תאכל עליו חמץ דברים הבאין לידי חימוץ, תיפוק ליה מקרא דושמרתם וכל שאינה יכולה לבא לידי חימוץ אין כאן שימור יעו"ש, והנה לפי דעת הראב"ד (בפ"ד מהלכות חו"מ הל"א) וכפי מה שתפסו בדבריו החק יעקב בהלכות פסח (סימן תנ"ג סק"ד) וגם בחי' קובץ על הרמב"ם דכוונתו להשיג על דברי הרמב"ם (בהלכה א') דאורז ודוחן אינן מחמיצין כלל וע"ז כתב הראב"ד דנוקשה מיהו הוי יעו"ש. ועפי"ז א"ש קושית הצל"ח לפי מה שיתבאר בסמוך דשימור דמצה אינו דוקא שלא יבואו לכלל חמץ גמור אלא שלא יבואו לידי נוקשה משו"ה בעי קרא למעט שאינו בכלל לחם, וגם לפי דעת הרמב"ן הנ"ל דגרירת חטים באורז לא מהני אלא דוקא בשיש בחטים כשיעור לענין מצה אע"פ דפעולת הגרירה ישנה בפחות מכשיעור ואפ"ה אין כאן דיני גרירה כל דליכא חיובא בדבר הגורר, דלא עדיף דבר הנגרר מדבר הגוררו והך דינא לא הוי ידעינן מקרא דושמרתם שהרי אורז זה כבר יכול לבא לידי חימוץ, ואעפ"כ לא מהני לענין לצאת יד"ח מצה דלא מקרי לחם לענין מצה וחלה, ובעיקר הקושיא נראה דהך דינא דחמשת המינין נצרכא לענין מצה לאפוקה מתורת לחם וללמד על חלה גם כן דילפינן חלה ממצה, אבל אם עיקר הדין לא היה אלא מטעם שימור לא הוה ילפינן חלה מיניה:
[יח] והנה האחרונים הקשו לפמ"ש התוס' בסוגיין ד"ה ומי פירות וכו' בשם ר"ת דאף מי פירות עם מים אין באין לידי חמץ גמור אלא לידי נוקשה בלבד יעו"ש. וכן דעת הרא"ש בפרקין (סימן י"ג) והטור באו"ח (סימן תס"ב) יעו"ש, ואם כן עדיין תיקשי על דברי המלחמות הנ"ל שהעלה לדעת הרי"ף דעיסה שנילושה במי פירות בלא מים לבד אין יוצאין יד"ח מצה משום דאינן באין לידי חימוץ, ואם כן לא חשיב בכלל ושמרתם, והלא אפילו עם מים נמי אינו בא לידי חמץ גמור אלא לידי נוקשה, ונוקשה מותר מה"ת לדעת הרי"ף והרא"ש כמבואר בטור (או"ח סימן תמ"ב) יעו"ש: ויפה אמר בזה חכם אחד, דלק"מ דזהו גופיה מיקרי שימור במה שמערב המי פירות בלישה זו שעי"ז משמר את המצה שלא תחמיץ, ואילולא זה היתה מחמצת מחמת הלישה שיש בה מים, ואם כן מה לי שהוא עצמו עומד ומשמר או שמעשה שלו עושה שמירה דהיינו במה שעירב את המי פירות, ועפי"ז יתיישב נמי מה שהקשה המנ"ח (מצוה י') דאפילו לדעת הסוברים דנוקשה אסור מה"ת אינו אלא בלאו ולא בכרת, אם כן מ"ט יוצאין במי פירות עם מים הא אי אפשר לבא לידי חמץ גמור ואנן בעינן שתהא יכולה לבא לידי חימוץ מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ, וכמ"ש לעיל בשם המלחמות דהך היקשא קאי גם להמסקנא, ולפי"ד החכם הנ"ל א"ש דהא מצד הלישה אפשר לבא לידי חמץ גמור רק שמשמרה שלא תחמיץ וזהו שפיר דמי ודפח"ח, אמנם לפי"ז יש לפקפק היכא דנתן מתחלה המי פירות ואח"כ עירב המים דאז אפשר דאיכא חסרון בעצם הלישה: אמנם נראה דעיקר דינו של ושמרתם את המצות אינו שלא יבא לידי איסור חמץ, אלא שלא תפקע ממנו תורת מצה באיזה אופן שיהיה, ומעתה נראה דאפילו לדעת הראשונים הנ"ל דנוקשה מותר מה"ת אינו אלא דכל שלא בא לידי חימוץ גמור אינו בכלל חמץ, אבל מ"מ לצאת ידי מצה בנוקשה בודאי לא מהני דמ"מ מצה תו לא מיקרי, ועיין חולין (דף כ"ג ע"ב) בפירש"י ותוס' שם, וראיה לזה נראה מדברי הש"ס מנחות (דף נ"ג ע"א) דבעי שם עלה דמתניתין דכל המנחות באות מצה מנלן, ומסיק מקרא דכתיב לא תאפה חמץ אלא מצה, ומתקיף לה ר"ח ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור, ופריך שיאור דמאן אי דר"מ לר"י מצה מעליא היא אי דר"מ לר"מ מדלקו עליה חמץ מעליא הוא, אלא דר"י לר"י, ומסיק אלא מנלן כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהי' הכתוב קבעה חובה ע"כ יעו"ש, אלמא דלמסקנא נפיק דנוקשה לא מהני למצה דמנחות מקרא דמצה תהיה ובכלל מצה לא הוי, והמקשן פריך רק להס"ד דהוה יליף מקרא דלא תאפה חמץ וע"ז פריך דנהי דלא תאפה חמץ אבל מ"מ אפשר בשיאור דלא מיקרי חמץ כיון שלא נתחמץ כל צרכו, וכיון דלמסקנא דשיאור לא חשיב בכלל מצה כ"ש נוקשה דלא הוי בכלל מצה וממילא מתקיים קרא דושמרתם במה שמשמרה שלא תחמיץ שלא תיפקע ממנה תורת מצה עי"ז ועיין בתד"ה אלא יעו"ש, ולפ"ז במי פירות עם מים כיון דעכ"פ באין לידי נוקשה ממילא חשיבה משומרת:
[יט] ועד"ז היה אפשר ליישב קצת דברי המג"א (בסימן תנ"ד סק"א) שנסתפק בסובין אם באין לידי חימוץ, והביא ראיה מדיוצאין בו יד"ח מצה לפירש"י, ודחה דאפשר דסגי במין הבא לידי חימוץ יעו"ש, והחק יעקב תמה על דבריו דהוא משנה ערוכה לקמן (דף ל"ט) אין שורין מורסן לתרנגולין מפני שהן מחמיצות יעו"ש: ולפמ"ש י"ל דהנה המג"א כתב עוד (בסימן תע"א סק"ה) להוכיח דהא דאין יוצאין במצה עשירה מיירי אפילו בנילושה במי פירות עם מים, דאי בלא מים ל"ל קרא דלחם עוני כיון דאינן באין לידי חמץ פשיטא דאין יוצאין בהן כמ"ש (בסימן תנ"ג), א"ו דאף ע"י מים מיקרי מצה עשירה עיין בב"י (סימן תס"ב) בשם המ"מ עכ"ד. וכתב הדגול מרבבה דדברי המג"א סותרין למ"ש בסימן תנ"ד הנ"ל דסגי במין הבא לידי חימוץ אע"פ שבלישה זו אין באין לידי חימוץ, ואם כן במי פירות לבד סגי, כיון דמין הבא לידי חימוץ הוא יעו"ש, ואפשר לומר דאין כוונת המג"א דכיון שאינו בא לידי חימוץ אין יוצאין בו מצד חסרון דכל שישנו בבל תאכל חמץ כמו שהבין הדגול מרבבה דהיקשא דבא לידי חמץ מתקיים במינין לבד אלא דכל שאינו בא לידי חמץ אינו בכלל שימור כמ"ש הרמב"ן הנ"ל, וזהו שרמז המג"א לדברי הב"י בשם המ"מ דהיינו שהביא לדברי הרמב"ן אלו והסכים עליהן וכמ"ש לעיל. ולפ"ז מה שנסתפק המג"א (בסימן תנ"ד) לענין סובין אם באין לידי חימוץ ולא פשט לה מדיוצאין בה לשיטת רש"י, אלמא דבא לידי חימוץ דאל"ה הרי אינה משומרת וע"ז לא היה מועיל טעמא דמין הבא לידי חימוץ, היינו משום דמעולם לא נסתפק המג"א אלא אם סובין באין לידי חמץ גמור אבל לידי נוקשה ודאי בא, דמהך מתניתין דאין שורין המורסן לתרנגולין עכ"פ מוכח דבא לידי נוקשה לכה"פ, ואם כן תו ליכא להוכיח מדיוצאין בסובין יד"ח מצה והא אינה משומרת היא, משום דכל שיכולה לבא לידי נוקשה הרי היא בכלל משומרת, אלא דעכ"פ עדיין אין לצאת בה מטעם היקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ, וע"ז לא יועיל מה דבא לידי נוקשה דהא נוקשה מותר מה"ת, ועוד אפילו למ"ד דאסור ד"ת אינו אלא בלאו ולא בכרת, וע"ז כתב המג"א דמצד היקשא סגי במין הבא לידי חימוץ: