אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן י

סימן ט

בענין תשביתו:

ענף א:

[א] גרסינן בפסחים (דף ה' ע"א) תנ"ה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם מעי"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים דברי ר"י, ר"ע אומר א"צ הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה לחלק יצאת, וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ופירש"י ובתוס' ד"ה לחלק דעיקר הראיה דס"ל לחלק יצאת מדקרי לה אב מלאכה, ובשם ריב"א כתבו דלמ"ד ללאו יצאת לא היה אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עלה יעו"ש: אמנם בפירוש רבינו חננאל כתב וז"ל, ושמעינן הבערה לחלק יצאת דאי ס"ד ללאו יצאת תיתי עשה דהשבתת חמץ לידחי לאו דהבערה עכ"ל, ולכאורה קשה דעיקרא דמלתא אם ללאו יצאת או לחלק יצאת לא נפ"מ לן כלל אלא לענין שבת, דאי לחלק הרי הוא בכלל מלאכה לענין מיתה וכרת וקרבן ואי ללאו אין בה אלא מלקות גרידא, אבל ביו"ט דליכא אלא לאו גרידא אם כן ליכא שום נפ"מ בין ללאו או לחלק, ואם כן עדיין תיקשי דאפילו אם נימא הבערה לחלק יצאת ליתי עשה דהשבתה ולידחי לאו דהבערת יו"ט, וכי תימא דיו"ט הו"ל עשה ול"ת ואין עשה דהשבתה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט וכמו דאמרינן לקמן (דף פ"ד ע"א) עלה דמתניתין דאין שורפין נותר ביו"ט, ופריך שם דליתי עשה ולידחי ל"ת ומסיק רב אשי שבתון די"ט עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה יעו"ש, דאם כן אפילו למ"ד הבערה ללאו יצאת תיקשי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, וע"כ צ"ל דדעת ר"ח דדוקא רב אשי מסיק התם דיו"ט הו"ל עשה ול"ת, אבל רבא דמפיק התם דשריפת נותר לא דחי יו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם ולא מילה שלא בזמנה פליג ארב אשי וס"ל דיו"ט הו"ל לאו גרידא, וכאן אליבא דרבא קיימינן שפיר שייך עשה דוחה ל"ת, ולא דמי למילה שלא בזמנה דלא דחי וכן לשריפת נותר, דהתם ה"ט משום דאפשר לשהוייה למחר וכמו שפירש"י שם אבל כאן למילה בזמנה דמי, ואם כן הדרה קושיא לדוכתא דמאי מהני אם לחלק יצאת דהא עדיין שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת:

ונראה לומר דדעת הר"ח כדעת התוס' לקמן (דף פ"ד ע"א) ד"ה ולא מילה שלב"ז דגם רבא ס"ל כרב אשי די"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה רק דרבא הוצרך ללמד מקרא דלבדו על מילה שלב"ז דאתיא בק"ו וממילא ידעינן גם שריפת נותר במכ"ש, ולפ"ז א"ש דאם הבערה לחלק יצאת ל"ש לומר דעשה דהשבתה דוחה לאו דהבערה דהו"ל עשה ול"ת, אבל אם ללאו יצאת שייך שפיר עשה דוחה ל"ת משום דלא קאי עשה דשבתון אלא על מלאכה דוקא, ואף דהר"ח פליג על שיטת ריב"א וס"ל דלמ"ד הבערה ללאו יצאת אסור גם ביו"ט דלא כתיב אלא ל"ת דכל מלאכה לא יעשה בהם אם כן לכאורה משמע דהוא בכלל מלאכה, מ"מ י"ל דלא מטעם דנכללה בהלאו דכל מלאכה אלא דילפינן יו"ט משבת לכל מילי, וכמו לענין תחומין למ"ד דאורייתא דילפינן מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי כמבואר ספ"ק דעירובין והאי קרא כתיב בשבת, ואעפ"כ גם ביו"ט אסור מדאורייתא כמבואר בביצה (דף ל"ז) דהוה בעי למימר טעמא דאין רוכבין ע"ג בהמה ביו"ט מגזירה שמא יצא חוץ לתחום ופריך ש"מ תחומין דאורייתא, וכן מתבאר גם מדברי התוס' לקמן (דף צ"ג ע"ב) ד"ה ר"י יעו"ש, וכן מבואר בחגיגה (דף י"ז ע"ב) בפירש"י, ותוס' שם ד"ה דכתיב ובחידושי רמב"ן ספ"ק דעירובין, אלמא דילפינן משבת ליו"ט לענין זה וה"נ לענין הבערה, אבל לא מטעם מלאכה אתינן עלה כיון דבשבת גופיה אינו בכלל מלאכה, ועיין בטו"א בחגיגה שם שהביא פלוגתא דרבוותא אי ילפינן יו"ט משבת לענין זה יעו"ש באורך, ולפ"ז מתבארים היטב דברי הר"ח דאי לחלק יצאת אם כן הוי הבערה בכלל מלאכה ואיכא עשה ול"ת, אבל אי ללאו יצאת אף דילפינן יו"ט משבת אינו אלא לאו בעלמא ואתי עשה ודחי ל"ת: [ב] וכיו"ב כתב הרשב"א ביבמות (דף ו' ע"א) עלה דאיתא התם יכול יהא כיבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי, ומסיק דאיירי בלאו דמחמר, ופריך דנילף מכאן דעשה אינו דוחה ל"ת, והקשה הרשב"א וז"ל איכא למידק אדרבה נגמור מהכא דדחי מיהא עשה ול"ת דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי אלמא בעלמא דחי, וי"ל דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאיצטריך לגלויי דלא דחי וכו' ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות עכ"ל, והבערה למ"ד ללאו יצאת דמי למחמר דאפילו בשבת ליכא אלא ל"ת גרידא, ואם כן יו"ט דילפינן משבת לא חמיר מיניה ואינו אלא לאו גרידא ומשו"ה אתי עשה ודחי ל"ת:

ולפ"ז גם בתחומין לדעת הר"ח והרשב"א בשם מורי ז"ל ליכא אלא לאו דאל יצא לבד ולא עשה דתשבות דכיון דאינו בכלל אבות מלאכות לא קאי עלה עשה דתשבות, ואע"ג דאמרינן בר"ה (דף ל"ב ע"ב) שופר של ר"ה אין מביאין מחוץ לתחום ומפרש התם טעמא משום דיו"ט עשה ול"ת ולא אתי עשה דשופר ודחי לה, היינו לדידן דתחומין דרבנן עשאוהו בכלל מלאכה דרבנן אבל מדאורייתא ליכא אלא לאו גרידא, ולמ"ד תחומין דאורייתא אפשר דטעמא דאין מביאין שופר מחוץ לתחום משום דלא הוי בעידנא וכמ"ש הר"ן שם, או דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא איכא עשה דתשבות מדרבנן, דהא כיון דהוצרכו רבנן לאסור תחומין בכרמלית דליכא איסור תורה אלא בר"ה וכמ"ש המ"מ בשם תשובת הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הל"ג) ממילא הכניסו איסור תחומין בכלל מלאכה דרבנן ואם כן גם בתחום ר"ה דאורייתא איכא עשה דרבנן. ועפי"ז אין צורך לפרש במה דפריך הש"ס ביומא (דף ס"ו ע"ב) עלה דרבי קרא במשלח השעיר עתי אפילו בשבת ופריך למאי הלכתא ופירש"י אי משום תחומין דרבנן הוא, ולפי"ד הר"ח ומורו של הרשב"א יתפרש הקושיא אפילו למ"ד תחומין ד"ת משום דכל דליכא עשה דיו"ט אתי עשה דשילוח ודחי ל"ת דיו"ט, ורש"י לשיטתו כאן דנראה מדבריו דאפילו למ"ד ההבערה ללאו יצאתה איכא עשה ול"ת מדהוכיח רק מדקרי לה אב מלאכה וס"ל כתי' ראשון של הרשב"א הנ"ל שפיר הוכרח לפרש דלמ"ד תחומין דאורייתא לא מקשה מידי, [ועיין שבת (דף ס"ט ע"א) דידע לה בתחומין ועוד שם (דף קנ"ג ע"ב) וכבר נתבאר יותר מזה בסימן ז' יעו"ש ואכמ"ל]:

[ג] איברא דיש להקשות עדיין על דברי הר"ח לפמ"ש התוס' לקמן (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אחרישה וכו', דכל עשה שאפשר לקיים אותה לאח"ז בלא דחייה אינה דוחה ל"ת דחשיב אפשר לקיים שניהם יעו"ש, וכן מתבאר מדברי התוס' ביבמות (דף ה' ע"ב) ד"ה כולה שהקשו אדיליף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת נילף משריפת קדשים דלא דחי יו"ט אלמא אין עשה דוחה ל"ת, ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשורפו אחר יו"ט יעו"ש, הרי מבואר דהיכא דאפשר לקיים למחר בלא דחייה לא אתי עשה ודחי ל"ת, דהא לענין זה שפיר נוכל למילף משריפת קדשים ואם כן ה"נ אמאי אמרינן דאתי עשה דתשביתו ודחי ל"ת דיו"ט הא אפשר לקיים למחר:

ואע"ג דדעת הרשב"א בביצה (דף ח' ע"ב) דעשה שאפשר לקיים למחר לא חשיב אפשר לקיים שניהם משום דמחויב לקיים מיד, והביא ראי' מבנין בית המקדש דהוה ס"ד לומר בפ"ק דיבמות דלידחי שבת מטעם עשה דוחה ל"ת אע"ג דאפשר לקיים למחר, וכן מתבאר גם מדברי הרשב"א בשם הרמב"ן בפ"ב דשבת (דף כ"ד ע"ב) יעו"ש, וכן משמע גם מדברי התוס' שבועות (דף ג' ע"א) תד"ה ועל וכו' יעו"ש, ואם כן י"ל דגם דעת הר"ח כן הוא ומשו"ה שייך עשה דוחה ל"ת:

אבל א"א לומר כן דלכאורה צ"ב לדברי הרמב"ן והרשב"א דמה יענו לקושית התוס' ביבמות וניליף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת בכה"ג דאפשר להמתין למחר עכ"פ, וע"כ צ"ל דאליבא דידן דקיי"ל כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת ליכא לאקשויי כלל, והתוס' בפ"ק דיבמות לא הקשו אלא לאינך אמוראי דילפי מקראי ולדידהו שפיר תירצו דקרא אתי ללמד דבכה"ג דלא בטלה מצותו לא דחי ל"ת, ומשו"ה לדידן דקיי"ל כרב אשי שפיר כתבו הרמב"ן והרשב"א דאע"פ שאפשר להמתין למחר גם כן דוחה כיון דמחויב לקיים מיד לא מיקרי אפשר לקיים שניהם, ואם כן כיון דאנן קיימינן למ"ד הבערה ללאו יצאת, ולדידיה ע"כ ליכא למימר טעמא דרב אשי לדעת הר"ח דליכא עשה דשבתון כמו שנתבאר, ואם כן ע"כ צריך למילף מקראי דהתם, ואם כן ממילא ילפינן מזה דכל שאפשר לקיים למחר ליכא דין דחייה וכמ"ש התוס' ביבמות הנ"ל, ואם כן גם על הר"ח תיקשי דמ"ש השבתת חמץ משריפת קדשים, ולומר דאליבא דרבא דיליף התם מקרא דלבדו, דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט באמת ידחה מ"ע דשריפת קדשים ביו"ט למ"ד הבערה ללאו יצאת, דממילה שלב"ז ליכא למילף דהתם איכא עשה ול"ת ולפיכך לא דחי, והא דאיצטריך קרא היינו משום דהו"א דמילה שאני דאתיא בק"ו וכמ"ש התוס' בפסחים שם, ואם כן דברי הר"ח דקאי אליבא דרבא אתיין שפיר זהו דחוק מאוד: [ד] ולכן נראה ליישב בפשיטות, דהנה יש לחקור במ"ע דהשבתת חמץ דיליף מקרא דאך ביום הראשון תשביתו, אם החיוב להקדים הוא רק מדין זריזין מקדימין למצוות ואם עבר מקצת זמן ולא השבית לא נתבטל גוף המצוה אלא דיצא מכלל זריזין, ודמי למ"ע דולקחתם לכם ביום הראשון דאם המתין לערב לא בטל גוף המצוה אלא בטל מ"ע דזריזין מקדימין וה"נ הכא, או דלמא הוא מ"ע דנוהג בכל רגע ואם עבר רגע משנתחייב בהשבתה ולא השבית בטל גוף המ"ע אלא דנתחייב מחדש ומה שבטל הוא מעוות לא יוכל לתקן. והנה מדברי הצל"ח לקמן (דף ו') נראה דתפס בפשיטות דעשה דהשבתה דמי למ"ע דלולב ולא מתבטל גוף המצוה ע"י האיחור, אולם מדברי המג"א (סימן תמ"ד ס"ק י"א) לא נראה כן, שהרי כתב שם דההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו בער"פ לאחר שש שעות יחזור ויבער, אע"פ שעי"ז יתבטל מ"ע דמילה, משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה יעו"ש, והאבן העוזר תמה עליו דהא התוס' כתבו לקמן (דף כ"ט ע"ב) דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר עליו בבל יראה דלאו הניתק לעשה הוא והביאם המג"א עצמו (סימן תמ"ו) יעו"ש, אמנם דברי המג"א פשוטים דאין כוונתו דחומרא דהשבתה הוא מצד הלאו בבל יראה כמו שהבין האהעו"ז, אלא דכוונתו מצד מצות תשביתו לבד דע"ז לא יועיל מה דמשהה ע"מ לבערו, לא עבר בבל יראה דהא עיקר טעמא הוא משום דניתק לעשה, אם כן נהי דלא קאי בלאו אבל בעשה ודאי מחויב, ואם כן מחויב לחזור מיד לבערו ואם לאו עובר בעשה כל שעה ושעה שמאחרה, אבל במילה לא נתבטל גוף המצוה למחר אלא דאינו בכלל זריזין ומשו"ה חמיר מ"ע דהשבתה שהיא גוף המצוה, [ועיין במ"ב שם שכתב לסייע לדברי המג"א מדברי מהר"ם חלאווה בפירושו לפסחים (דף מ"ט) יעו"ש ועיין בחי' רע"א שם ויתבאר במק"א בע"ה] ועכ"פ למדנו מדברים אלו דדעת המג"א דעשה דתשביתו נוהג בכל שעה ושעה דלא כהצל"ח. ומ"ש המג"א (בסימן תמ"ו סק"ב) דמשו"ה מוצא חמץ בי"ט אסור לשורפו ולא חשיב לצורך היום, משום דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר בב"י יעו"ש, ולכאורה הוא נגד דברי הש"ס דסוגיין וגם סותר דברי עצמו יתבאר במרוצת דברינו בע"ה:

[ה] שוב ראיתי שדבר זה במחלוקת שנוי בין הראשונים, דהנה לקמן (דף ו') כתב הבעל המאור דלר"ש דס"ל חמץ בע"פ אינו עובר עליו בלא כלום מותר באכילה משש שעות ולמעלה עד הערב, שאין לך השבתה גדולה מזו, אבל לכתחילה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחלת שעה שביעית מדכתיב אך חלק יעו"ש, ובהשגות הראב"ד שם כתב עליו וז"ל, והאמת כי ר"ש סובר שהוא אסור באכילה משש שעות ולמעלה איסור תורה מקרא דאך ביום הראשון וכו' או מלא תשחט על חמץ וכו', אבל איסור הנאה אין לו דלא כתיב ביה לא תאכל ולא יאכל כמו שדרש ר"י מ"מ איסור בל יראה ובל ימצא יש בו מכח העשה שנאמר בו תשביתו, הלכך אינו רשאי להשהותו אלא ימכרנו או יבערנו זהו דעת ר"ש ד"ת עכ"ל, ומבואר מדברי הבעל המאור דעשה דתשביתו אינו עובר בכל שעתא ושעתא דאל"כ איך מותר באכילה ד"ת לר"ש, נהי דס"ל להבעל המאור דאכילה אין לך השבתה גדולה מזו אבל מ"מ הרי משהה את החמץ באכילתו ומיד שנכנסה שעה שביעית עובר באיסור עשה אם משהה אף רגע, וע"כ דרק מדין זריזין הוא וכשעוסק באכילתו דהיינו בהשבתתו לא נפיק מכלל זריזין, אבל מדברי הראב"ד דס"ל דאינו רשאי לשהותו אלא ימכרנו או יבערנו, ונר' דר"ל מיד כשנכנסה שעה שביעית ואל"ה עובר בעשה דתשביתו וכמו שקראה הראב"ד איסור בל יראה ובל ימצא מכח העשה דתשביתו, ואין כוונתו אלא דהעשה דתשביתו אוסר להשהותו בכל רגע כמו הלאו דבל יראה אלא דזה בלאו וזה בעשה, דאין לפרש דכוונתו ללאו דבל יראה ממש הרי דעת הראב"ד (בפ"ג מהלכות חמץ הל"ח) דבל יראה ליכא בע"פ דז' ימים כתיב יעו"ש:

ונראה דגם התוס' ס"ל כדעת הבעל המאור, שהרי כתבו לקמן (דף כ"ח ע"ב) ד"ה ר"ש דלר"ש שרי להסיק החמץ ע"פ תחת תבשילו מעט מעט ד"ת דמקיים בזה מצות תשביתו ואסור באכילה ד"ת יעו"ש, ואי נימא דתשביתו הוא בכל שעתא ושעתא אם כן אמאי שרי מעט מעט הא עובר באיסור עשה ועכ"פ יסיקנו בב"א, וע"כ נראה דקיימי בזה כשיטת הבעה"מ, אכן מדברי הרא"ש שם משמע דקאי בשיטת הראב"ד בזה שהרי כתב (בפ"ב סימן ד') וז"ל, אלא ודאי לר"ש נמי אסור באכילה ומפיק ליה מתשביתו ואך חלק, ואע"פ דכשאוכלו משביתו תשביתו משמע שלא כדרך הנאתו, אבל להסיקו תחת תבשילו ולמוכרו לנכרי מותר, וא"צ להשביתו מן העולם אלא מביתו ולאחר חצות מיד צוה הכתוב להשביתו עכ"ל, נראה מדבריו דאם אינו משבית מיד עובר באיסור תשביתו, ומשו"ה השמיט לשון התוס' דשרי להסיקו תחת תבשילו מעט מעט משום דאז עובר באיסור תשביתו במה שמשהה אותו לאחר חצות:

[ו] אמנם מדברי התוס' בסוגיין יש להוכיח דס"ל כדעת הראב"ד והרא"ש, שהרי כתבו עלה דאמר רבא ש"מ דר"ע ס"ל דלא אמרינן מתוך ואע"ג דבעי צורך היום קצת הכא מה שמבער הוי צורך יעו"ש, והשאגת אריה (בסימן פ"א) כתב להקשות על דבריהם, דלמ"ש התוס' לקמן (דף כ"ט ע"ב) דהמשהה ע"מ לבערו אינו עובר אם כן אין כאן צורך היום כלל כיון דדעתו לבערו למחר אם כן מותר להשהותו יעו"ש, וע"כ צ"ל דכוונת התוס' דמה שמבער חשיב צורך היום אינו מטעם שמצילו מהלאו דבל יראה, אלא דהמצוה דתשביתו עצמה חשיב צורך היום וכן מבואר בכתובות (דף ז' ע"א) תד"ה מתוך וכן נראה גם מדברי הטור (סימן ת"מ) יעו"ש, ואם כן אע"ג דאמרינן דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר היינו בבל יראה אבל בעשה דתשביתו ודאי חייב ומשו"ה חשיב צורך היום. ומעתה אי נימא דדעת התוס' דתשביתו יכול לקיים לאח"ז והחיוב להקדים הוי רק מדין זריזין, אם כן תו ל"ש בכה"ג צורך היום להתירו מדין מתוך כמו דשריפת נותר לא הותרה ביו"ט מדין מתוך, ולא חשיב צורך היום מטעם דאפשר להשהות למחר כמ"ש בחי' רמב"ן שבת (דף קכ"ד ע"ב) וברא"ש (פ"ק דביצה סימן י"ח) ובר"ן (פ"ק דביצה דף ו' ע"א) לענין מצות קבורה דל"ח צורך היום דדמי לשריפת נותר יעו"ש, וע"כ מוכח מדבריהם כאן דמ"ע דתשביתו הוא בכל שעתא ושעתא ומשו"ה חשיב צורך היום, ומ"ש התוס' לקמן דהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר בבל יראה אין כוונתם דהותר להשהותו עד כמה שירצה אלא דמחויב להשביתו מטעם העשה, אלא דהתם קיימי לריה"ג דס"ל דחמץ של הקדש פודין להסיקן תחת תבשילו. וע"ז כתבו התוס' דאם נימא דהמשהה ע"מ לבער עובר בבל יראה אם כן אסור לפדותו דהרי עובר מיד בבל יראה, וע"כ דבל יראה ליכא ומצד מ"ע דתשביתו הרי יכול מיד להסיקו תחת תבשילו או למוכרו לעכו"ם:

[ז] ובמק"א כתבנו לבאר עפי"ז דברי האו"ז (הלכות פסחים סימן רנ"ו) מפירוש הר"ש מפליש זצ"ל וז"ל, שמעתי אומרים על רבינו יצחק ב"ר אברהם שהיה רגיל בפרוסה אחת לשהות מלשורפה עד תחלת שבע כדי לקיים ביעור דאורייתא כדעת רבינו שלמה שפירש דשעת ביעורן היינו שבע, ובירך על אותה הפרוסה על ביעור חמץ, ופליאה היא איך היה סומך על השעות לעמוד בספק תשביתו מתחלת שבע עכ"ל, וכן הובאו דברים אלו במרדכי פ"ק דמכלתין בשינוי לשון קצת יעו"ש היטב ובהגהות בגדי ישע ע"ש, וביארנו בזה דהא דלא הוקשה לו רק מעשה דתשביתו לבד היינו משום דבל יראה ליתא רק בתוך הפסח ולא מחצות וכמו שנתבאר לעיל בשם הראב"ד, או דאפשר דס"ל דמשהה ע"מ לבער אינו עובר בל יראה ומשו"ה הוקשה לו רק מעשה דתשביתו, ואם כן י"ל דהריב"א ס"ל דהחיוב להקדים ההשבתה אינה אלא מדין זריזין ומשו"ה אין לאבד גוף המצוה בשביל דינא דזריזין, וגם כל זמן דלא נתברר זמן החיוב בודאי לא שייך כלל חיובא דזריזין, ומשו"ה היה סומך הריב"א להשאיר פרוסה כדי לקיים המ"ע מדאורייתא בודאי, אבל האו"ז שתמה עליו הוא משום דס"ל דאיסור תשביתו הוא בכל שעתא ושעתא כדעת הראשונים הנ"ל, ואם כן משהגיע תחלת שבע הרי עובר מיד אע"פ שלא נתברר הזמן, ואם כן אין לכנוס בספק איסור תורה כדי לקיים המ"ע מדאורייתא: [ח] והעולה לנו מכל האמור דדעת הרבה ראשונים דעשה דהשבתה הוא בכל שעה ושעה כדעת המג"א הנ"ל, ומעתה נראה לומר דגם דעת הר"ח הוא כן, ומשו"ה פירש בסוגיין דאי הוה ס"ל לר"ע הבערה ללאו יצאת הוה אתי עשה דהשבתה ודחי ל"ת דהבערה, ולא שייך כאן הך סברא שכתבו התוס' דכל שאפשר לקיים למחר חשיב אפשר לקיים שניהם ולא דחי, דדוקא במצוה שלמחר אפשר לקיים גוף המצוה שישנה היום ואין בשהיה זו ביטול מצוה זו אלא ביטול מצות זריזין לבד, בזה ליכא דין דחיה, אבל השבתת חמץ שבשהייתה איכא ביטול גוף המצוה דהרי לאחר שעה מצוה אחריתי היא, בכגון זה כו"ע מודו דלא מיקרי אפשר לקיים שניהם:

[ט] איברא דיש ליישב דברי הר"ח גם לדעת הסוברים דעשה דהשבתה אינה בכל שעתא ושעתא, דהנה באו"ז שם כתב עוד וז"ל, ובשם ריב"א נאמר שהחטה שנמצאת בתרנגולת בפסח שצריך כפיית כלי לחטה כדי לשורפה בחול המועד, כי שמא ביום הראשון תשביתו דאסיקנא לעיל שרוצה לומר תבערו לאו דוקא ביום הראשון דה"ה כל ימי הפסח, ורבינו יעקב פי' דמזמן האיסור ואילך קרי שלא בשעת ביעורו שהרי מנותר למדנוה וקורא שלא בשעת ביעורו לאחר האיסור, לפי שאין בני האדם ממתינים כ"כ לבער, ואם כן טעונה החטה שריפה ולשורפה ביו"ט א"א דשמא ביום הראשון דוקא, וכ"ש לפירוש רבינו שלמה שפירש שלא בשעת ביעורו בשש, אבל בשבע השבתתו בכל דבר וכ"ש ביו"ט אם כן אינו יכול לשורפה ביו"ט עכ"ל, ולפ"ז אפשר לומר דמה דספוקי מספקא ליה להריב"א פשיטא ליה להר"ח, דליכא מ"ע אלא בע"פ דביום הראשון דוקא כמו דאמרינן גבי לולב דולקחתם לכם ביום הראשון דוקא, ואם כן ה"ה בהס"ד דהש"ס דאך ביום הראשון קאי על ראשון דפסח נמי דוקא בראשון ולא בשאר ימי הפסח כמו דאמרינן להמסקנא דקאי על ע"פ דוקא, ומעתה א"ש מ"ש הר"ח דאי הבערה ללאו יצאת אתי עשה דהשבתה ודחי ל"ת דיו"ט, ולא שייך לאקשויי דאפשר להמתין למחר דהא בטלה מצותו כשיעבור יום הראשון:

[י] ויש לעורר קצת על דברי הריב"א דאמאי מספקא ליה אם מותר לשרוף החטה תוך הפסח, דנהי דליכא מצוה בשריפתה כדי שנוכל להתיר מדין מתוך, מ"מ אפשר להתיר מצד אחר דהא התוס' בסוגיין ד"ה וכתיב כל מלאכה הקשו דהא מותר להנות בגחלתו, ותירצו בתי' הב' דכיון דבתחלת הבערה א"א להנות ממנו אע"פ שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט למ"ד (ביצה דף י"ט ע"ב) אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף עכ"ל, ובחידושי הגרע"א הקשה על דבריהם דגם בתחלה מותר להנות דהא הו"ל שלא כדרך הנאתו יעו"ש, וע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דכיון דמשום מצות שריפה עומד החמץ להשרף חשיב כמו עצים שעומדים לכך והו"ל כדרך הנאתו, ואם כן אם נימא דבתוך הפסח ליכא דין שריפה מצד מצות תשביתו אם כן הדר מותר להנות מצד שלכה"נ, וממ"נ מותר לשרוף החטה שנמצאת תוך הפסח או מצד מתוך דמצוה או מצד צורך דשלכה"נ:

ונראה דהריב"א ס"ל דשלכה"נ אע"ג דמותר מה"ת מ"מ מדרבנן איכא איסורא וכדעת התוס' בע"ז (דף י"ב ע"ב) ד"ה אלא יעו"ש, וכדעת הראשונים בפ"ב דקדושין (דף נ"ה ע"ב) עלה דמתניתין דהמקדש באיה"נ אינה מקודשת יעו"ש, ועיין במ"ל (פ"ה מהלכות יסודי התורה הל"ח) באורך ואם כן שוב לא מיקרי צורך כיון דמ"מ מדרבנן אסור להנות, ועוד אפשר לומר דס"ל דכל שמשלה בו האור וחרכו שאינו ראוי אלא לשריפה תו חשיב עומד לכך, דהו"ל כמו עצים וממילא אסור להנות אף מתחלתו דהו"ל כדרך הנאתו, גם אפשר לומר דכל שאינו ראוי להנות בו כדרך הנאתו לא מיקרי אוכל נפש וצורך היום כיון דאינו שוה לכל נפש, וממילא חשיבא כמאן דליתא כלל, ונמצא דעיקר ההנאה אינה אלא בסופה והו"ל כמו נו"נ:

כתבנו דצורך שלא כדרך אכילה ל"ח צורך אוכל נפש ביו"ט ואף לא צורך היום דאינו שוה לכל נפש, ומצאתי בטו"א במגילה (בסופו) שתפס בפשיטות להיפך, אמנם בקו"א שם השיג עליו ע"ש, ועי' תוס' ביצה (דף י"ב ע"ב) ד"ה ה"נ:

השמטה :

[יא] ועפ"י דרך זה יתיישבו דברי רש"י לקמן (דף ל"ו ע"א) ד"ה אין לשין את העיסה של מצות ביין ושמן ודבש מפני שקרובה וממהרת להחמיץ ואין אדם יכול לשומרה, לפיכך אם לש תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך הוא עכ"ל, ובהגהות הרש"ש הקשה דהא לפמ"ש רש"י לקמן (דף ו' ע"א) בד"ה כופה עליו את הכלי דמיירי דבטליה מאתמול ולכך לא חזי לטלטולי ואפוקי יעו"ש, ומשמע דאי לא בטליה דעובר בבל יראה מותר לשורפו ביו"ט משום דינא דמתוך לדידן דקיי"ל הכי, וגם דעת רש"י דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמבואר ברא"ש לקמן (פ"ב סימן ג') יעו"ש וכן מבואר בבעה"מ לקמן (דף י"ב ע"ב) יעו"ש, וא"כ לפי שיטת רש"י לקמן רפ"ג דחמץ נוקשה איתא בבל יראה אמאי אסור לשורפו ביו"ט יעו"ש, ועכצ"ל דאין כוונת רש"י דהו"ל ודאי נוקשה אלא דספק הוא, וכן משמע מלשונו שכתב דקשה לשומרה מפני שקרובה להחמיץ, וכיון דאינו אלא ספק לא חשיבא צורך היום להתיר מדין מתוך כמו שכתבו התוס' בחולין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה תקיעת שופר יעו"ש היטב, ואם כן לפ"ז עדיין תיקשי דמ"מ עדיין יהא מותר לשורפו מתורת ממ"נ, דאם נתחמץ אם כן איכא צורך היום מצד מצוה ואם לא נתחמץ אם כן מותר להנות והו"ל אוכל נפש דיכול להנות בשעת שריפה, אבל לפמ"ש א"ש דהא כיון דמצד ספק אסור להנות ומחויב לשורפו שוב ליכא צורך כלל אלא מצד המצוה לבד וכיון דאינו אלא ספק ל"ה צורך היום:

איברא דעיקר קושית הרש"ש על דברי רש"י נראה דלק"מ, דהא לפי המבואר לעיל באו"ז בשם ריב"א דלדעת רש"י לאחר זמן ביעורו דהיינו לאח"ז איסורו מתחלת שבע, וכן בתוך הפסח אפילו לר"י השבתתו בכל דבר ואסור לשרוף תוך הפסח, אם כן א"ש דברי רש"י שפירש דהא דתנא בברייתא תשרף מיד ע"כ מיירי בחוה"מ דבי"ט הו"ל הבערה שלא לצורך כיון דיכול לקיים בכל דבר דלא הוי מלאכה, ומה שפירש רש"י דמשו"ה כופה את הכלי דכיון דבטליה תו לא עבר בבל יראה היינו דאם לא בטליה הוה מטלטלו להוציאו ולקיים השבתתו בכל דבר, אבל כיון דבטליה אסור לטלטלו מטעם מוקצה, ועיין בכתובות (דף ז' ע"א) תד"ה מתוך, וס"ל לרש"י דלענין בל יראה דאורייתא לא העמידו חכמים איסור טלטול מוקצה אבל לאחר ביטול דאינו אלא דרבנן אסור בטלטול, ועיין בהגהות מיימוני (פ"ג מהלכות חמץ הל"ח) מ"ש בשם הריטב"א ובטור (או"ח סימן תמ"ו) ובב"ח שם יעו"ש:

[יב] ודבר תימא ראיתי בדברי הכ"מ (פ"ג מהלכות חמץ הל"ח) על מ"ש ה"ה דמ"ש הרמב"ם דאם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי מיירי בלא ביטלו. והקשה בהגמ"י הא אית ליה לר"י מתוך שהותרה הבערה לצורך בפ"ק דכתובות ואם כן יבערנו במקומו, וכתב הכ"מ וז"ל, י"ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת. וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה, ליתא דהא שריפת קדשים מ"ע ואינו דוחה יו"ט, ועוד דהא אמרינן בכתובות (דף ז' ע"א) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף עכ"ל, ותמוה הא בסוגיין מבואר דאי הוה ס"ל לר"ע מתוך היה מותר לשורפו ביו"ט מטעם דחשיב צורך היום כמ"ש התוס', אלמא דאיכא חילוק בין השבתת חמץ לשריפת קדשים כמ"ש לעיל דהשבתה נוהג בכל שעה או מצד הלאו דבל יראה, ואיך שיהיה מוכח מדברי הש"ס דשייך דין מתוך בשריפת חמץ, ועוד דהתינח דלא אפשר בשריפה מה"ט דלא הותר איסור הבערה שלא לצורך, אבל עדיין אפשר לפרר ולזרות לרוח לדעת הרמב"ם שפסק (בפ"ג מהלכות חמץ הלי"א) דהשבתתו בכל דבר, ובכה"ג אין כאן מלאכה דאורייתא כמ"ש הבעל המאור לקמן (דף י"ג ע"א) לענין ע"פ שחל בשבת דמפרר וזורה לרוח החמץ שנשאר לאחר זמן אכילתו יעו"ש, ואפילו אם נימא שדעת הכ"מ כדעת המג"א (סימן תמ"ו סק"ב) שכתב דמפרר וזורה לרוח הו"ל מלאכה דאורייתא ע"פ דברי הרמ"א (סוף סימן שי"ט) בשם הירושלמי (פרק כלל גדול הל"ב) רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה יעו"ש, מ"מ לדעת הרמב"ם שהשמיט דברי הירושלמי אלו תיקשי, ואע"ג דאפשר לומר דדוקא ברוק ס"ל להרמב"ם דפטור משום זורה משום אינו ג"ק אבל בחמץ דהוי ג"ק דאינו חייב מדאורייתא, אכתי תיקשי דמ"מ אפשר להטיל לים, וע"כ צ"ל דטעמו של הרמב"ם הוא דהעמידו חכמים דבריהם כנגד האיסור דתשביתו ובל יראה דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת ואף לאו דב"י חשיב שוא"ת כמ"ש במק"א ועיין בב"ח (סימן תמ"ו) ובט"ז (שם סק"ג) יעו"ש:

גם מ"ש הכ"מ דלא שייך מתוך אלא בדבר השוה לכל נפש והכא ליכא הנאה לשום גוף, תמוה וכי רוצה לומר דמשום צורך מצוה ליכא כלל תורת מתוך, והרי מבואר להדיא בפ"ק דביצה (דף י"ב ע"א) דב"ה מתירין להוציא לולב וס"ת לר"ה מטעם מתוך, וא"כ מוכח דצורך מצוה ג"כ הותר מדין מתוך וע"ש בפירש"י ותוס' וברמב"ם (פ"א מהלכות יו"ט הל"ד), הן אמת דלשון זה של הכ"מ איתא כיו"ב בד' הרמב"ן (שבת קכ"ד) ובר"ן פ"ק דביצה (דף ו') וז"ל, דהוצאת המת לקבורה כהוצאת אבנים לבנין שאין לומר בו מתוך כיון שאין בו צורך היום כלל, וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא, דהא שריפת קדשים מ"ע ואפ"ה אינה דוחה, יו"ט ועוד דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש והרי אין כאן נפש עכ"ל, אבל דברי הרמב"ן פשוטים מאד דקבורת המת כיון דאפשר להשהות למחר אין כאן צורך היום כלל ודמי לשריפת קדשים וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דביצה יעו"ש, אבל מ"ע דהשבתה שהיא בכל שעתא ושעתא או מצד הלאו דבל יראה חשיב שפיר צורך היום, ואע"ג דמלין את המת בל"ת מ"מ אינו עובר אלא עד שילינו כל הלילה עד הבקר כמבואר בשו"ת רדב"ז (ח"א סימן שי"א) יעו"ש, וגם טעם השני של הרמב"ן דבמת אין כאן נפש כלל אינו טעם מוסיף על המ"ע של קבורת המת דמשו"ה ל"ח הך מצוה כאוכל נפש, אלא דהוקשה ליה להרמב"ן דנהי דאין להתיר ההוצאה מצד המצוה אבל מ"מ הרי אפשר להתיר מצד המת גופיה, כיון דתועלת לו בקבורה אם כן חשיבא אצלו כשאר הנאות הגוף, וע"ז כתב הרמב"ן דהנאה זו אינה אוכל נפש דאין כאן נפש, אבל בדברי הכ"מ דקאי לענין המ"ע של השבתת חמץ להתיר מצד המצוה ודאי דשוה לכל נפש הוא, כמו הוצאת לולב וס"ת לר"ה שהותר מטעם מתוך, סוף דבר דברי הכ"מ שגבו ממני, ועיין מג"א (סי' תמ"ו סק"ג) ובחת"ס (תאו"ח סי' ק"נ) ודבריו תמוהים ואכמ"ל:

ענף ב:

[יג] ובעיקר דברי האו"ז בשם הריב"א שכתב לצדד דעשה דתשביתו אינו נוהג אלא בע"פ ולא בתוך הפסח, ראיתי בספר פרי יצחק (סימן י"ז) שכתב להקשות עליו מדברי הירושלמי רפ"ב דשבת וז"ל, ולא בשמן שריפה אמר ר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת, והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולים כדי שיצת האור ברובן, א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת וכו' מהו להצית את האור במדורת חמץ, מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר עכ"ל, והנה בעיקר חילוקו של הירושלמי בין שריפת קדשים דאסור להצית מע"ש אע"פ שהמלאכה נעשית ממילא בשבת ובכה"ג מותר בעלמא משום דלא תעשה כל מלאכה כתיב, פירשו הק"ע והפ"מ דלאו משום מלאכה הוא אלא דגזה"כ הוא מקרא דוהנותר ממנו עד בוקר יעו"ש. אבל במחכ"ת נעלם מהם דברי הרמב"ן בחי' ברפ"ב דשבת (דף כ"ג) וז"ל, ובודאי אפשר לומר דאביי סבר דאלו היה בו משום שריפת קדשים אף מבעו"י אסור כיון שעיקר השריפה בשבת, ובירושלמי נמי איכא הכי ולא דמיא להדלקת נר דחולין דהכא הבערה גופיה חשיבא ליה מלאכה עכ"ל, הרי מבואר מדבריו דמתורת מלאכה הוא, והיינו דכיון דהתורה רמיא עליה מצות שריפה ובמה שדולק אח"כ מקיים אז מצות שריפה, ואם כן כיון דאתה מחשיבו בלילה כאלו מקיים מצות שריפה ממילא חשיבה נמי מלאכה לגבי שבת דליכא למיפלג בינייהו, ואע"פ דמ"מ בפועל לא עשה כלום, אפ"ה כיון דמדיני התורה חשיב כאלו עשאו הוא הרי הוא בכלל לא תעשה כל מלאכה, וכמ"ש הנימוק"י (בפ"ב דב"ק דף כ"ג) כיו"ב למ"ד אשו משום חציו דהוה אסור להדליק ע"ש, דמה שדולק אח"כ בשבת חשיב כאלו עשאו הוא אח"כ אי לאו דמסיק התם דחשיב כאלו עשה הכל מע"ש, וזהו דמחלק הירושלמי בכאן דגבי שבת כתיב לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאליה, דמה שדולק אח"כ לא חשיב כאלו עושה אח"כ, משא"כ בשמן שריפה כיון דמקיים המצוה במה שדולק אח"כ בלילה אם כן ע"כ אנו רואין כאלו עושה אח"כ, וכיו"ב כתב רש"י בביצה (דף כ"ז ע"ב) עלה דמתניתין דחלה שנטמאת דאסור לתתה לכלבו בי"ט דגזה"כ שאין קדשים טמאין מתבערין בי"ט, דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב ישרף הלכך מלאכה היא יעו"ש ועיין בפנ"י בסוגיין מ"ש בזה, ועכ"פ איך שיהיה בדברי הירושלמי אם הפירוש הוא כדברי הרמב"ן או כדברי המפרשים תיקשי לדברי האו"ז בשם הריב"א, דמאי קאמר דלהצית האור במדורת חמץ מע"פ ותהא דולקת והולכת בפסח אסור למאן דיליף מנותר דהיינו ר"י דס"ל אין ביעור אלא שריפה, הא כיון דבתוך הפסח ליכא כלל עשה דתשביתו ממילא ליכא ילפותא מנותר אלא על ע"פ מחצות עד הלילה, אם כן מאי איכפת לן שדולק והולך בלילה דאז הו"ל כנר של חולין שדולק בשבת ובלבד שמדליקו מע"ש, ואם כן מוכח מדברי הירושלמי דעשה דתשביתו נוהג בכל ימי הפסח:

ונראה דאין כאן הוכחה מדברי הירושלמי לספיקו של הריב"א דאפשר לפרש דברי הירושלמי באופן אחר, דהנה שם בירושלמי איתא וז"ל מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת רבי ישמעאל כמה דרבי ישמעאל אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום ובין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום ובין בלילה ומה אית לך שמן שריפה שעבר זמנה ר"י בר פזי מכיון שניטמאה כמו שעבר זמנה עכ"ל, והובא גם בחי' הרשב"א בפ"ב דשבת (דף כ"ד) יעו"ש, ומבואר מזה דלמ"ד שריפת קדשים אינו נוהג בלילה אסור להצית האור בשמן שריפה בכל ימי החול מבעו"י כיון שדולק אח"כ בלילה ואין שורפין קדשים בלילה, ומעתה י"ל דהא דקאמר הירושלמי מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור לא קאי אטעמא דר"ח דלעיל דאסור להצית האור במדורת קדשים מע"ש ותהא דולקת בשבת, אלא עיקר איסור דחמץ הוא מטעם דכמו דאסור להצית מבעו"י בשמן שריפה ותהא דולקת משום שאין שורפין קדשים בלילה והיינו דמבטל מ"ע דשריפת קדשים, וה"נ מבטל הכא המ"ע של תשביתו כיון דבלילה תו ליכא עשה לדברי הריב"א הנ"ל, ואף דלפ"ז הך דמהו להצית האור במדורת חמץ אינו בדומה ממש להך דאסור להצית במדורת קדשים, מ"מ יתבאר בדברינו להלן מדברי הרשב"א בתשובה שגם הוא פירש באופן אחר לגמרי דלא קאי כלל על ע"פ אלא אתוך הפסח, וא"כ כ"ש שיש לקיים פירושינו לדעת הריב"א: והא דתלי הירושלמי הך דינא אם מותר להצית האור במדורת חמץ מע"פ ודולקת בפסח בפלוגתא דר"י ורבנן, נראה ע"פ מאי דאמרינן לקמן (דף כ"ח ע"ב) אליבא דרב יוסף דע"ז דלא ממיסה בעי שחיקה חמץ דממיס לא בעי פירור, ואפילו רבה לא פליג התם אלא משום דחמץ כיון דלשאר נהרות אזלא בעי פירור דחיישינן דלמא תפגע בו ספינה ותטלנו כמו שפירש"י שם, וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות חמץ הלי"א) דחמץ קשה שאין המים מחתכו בעי פירור אבל רך לא בעי פירור יעו"ש, ולכאורה תיקשי לפי המתבאר לעיל מדעת הראשונים דעשה דתשביתו בכל שעתא ושעתא עבר עלה, א"כ מאי מהני דחמץ ממיס לאחר שעה הא כ"ז שלא ממיס הרי לא קיים מ"ע דהשבתה והרי עובר בכל רגע ורגע, וע"כ מוכח מזה דכל שמטילו במקום שסופו לילך לאיבוד מיקרי השבתה גם מעכשיו אף שעדיין החמץ קיים, דזהו בכלל תשביתו כיון שסופו להיות אבוד מן העולם, ומעתה י"ל דאפילו הראשונים דסברי דהמ"ע דתשביתו הוא כעין המ"ע של לולב דהמאחרה אינו עובר אלא במצות זירוז לבד, מ"מ בהך סברא לא פליגי ולכו"ע בכה"ג מיקרי השבתה:

ומעתה א"ש מאד דברי הירושלמי דהך דינא אם מותר להצית האור במדורת חמץ מע"פ ותהא דולקת בפסח, שפיר תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י אסור מטעם שמבטל מצות תשביתו בלילה שהרי משהגיע תוך הפסח תו ליכא מ"ע דשריפת חמץ, אבל לרבנן מותר דאע"ג שדולקת בלילה מ"מ כבר קיים המ"ע דתשביתו מבעו"י, ואע"פ שלא נשרף רובו או כולו מ"מ כיון דסופו לישרף ולאיבוד אזיל כבר מושבת הוא, וכ"ז שייך דוקא לרבנן דהשבתתו בכל דבר, ומשו"ה נוכל לומר אף דבפועל עדיין לא נשרף כל החמץ אבל מ"מ כבר הוא מושבת מן העולם עי"ז שסופו לאיבוד אזיל, אבל לר"י דשום השבתה לא מהני רק שריפה לבד ל"ש לומר דמה שהולך לאיבוד לבסוף חשיב כמו שכבר מושבת הוא, דהא השבתה זו לא הויא בכלל שריפה ואינה אלא כהשבתה בכל דבר, דלא שייך לומר דמה שהולך לשריפה כשרוף דמי כמו דלא שייך לומר בשריפת קדשים דכשרוף דמי ויהא מותר להדליק ביום ודולק בלילה, וע"כ דכל שלא נשרף רובו או כולו עדיין לא נתקיים מצות שריפת קדשים וה"ה בשריפת חמץ נמי הכי הוא דלר"י לא קיים המ"ע דהשבתה בע"פ ומשו"ה אסור דבלילה תו בטלה מצותו ולרבנן מתקיים המצוה מיד: [יד] וראיתי בתשובת הרשב"א (ח"א סימן ע"א) וז"ל שאלת עוד המוצא חמץ ביו"ט קודם שבטלו מהו לשורפו בי"ט כדי שלא יעבור עליו, מי אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד צורך יו"ט והא צורך יו"ט שהרי מצוה לשורפו או לא, ומצינו לחכם הגדול רבי יצחק ז"ל שכתב בפירושיו ששורפין אותו, ואנן סייעינן ליה מהא דאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ה') אמר ר"ע א"צ ה"ה אומר אך ביום הראשון וכו' ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה, ואמרינן עלה ש"מ מדר"ע תלת ש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך דאלמא למאן דסבר מתוך שפיר שרפינן ליה ביו"ט, ומיהו קשיא לן בהך ראיה דדלמא התם לכשתמצא לומר שזמן שריפתו ביו"ט כדאמר התם, אבל השתא דזמנו בי"ד דכו"ע לא שרפינן ליה ביו"ט דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט או דלמא כל שבמצוה כזה לא אמרינן ביה כיון דאפשר לעשותו מעי"ט, תשובה מ"ש מורי החכם הגדול רבי יצחק ז"ל בפירושיו אמת והראיה שהבאת ודחית האמת אמרת בדחייתה אבל הדבר אמת, ואע"פ שיראה מלשון רש"י ז"ל שאינו מותר לשורפו לכו"ע שכך כתב שם גבי אותה דר"ע שאמרת אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר לוקמה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר ויאכילנו לכלבים, דאלמא דוקא להאכילו לכלבים הא לשורפו לא וליתא אלא ה"ה בשריפה, וכן מצאתיה בירושלמי מפורש בפרק במה מדליקין גמרא ולא בשמן שריפה דגרסינן התם מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור מאן דלא יליף מנותר מותר ע"כ, ואף לכשתמצא לומר דלהצית קודם שחשיכה להיות דולקת והולכת ביו"ט קאמר שאע"פ שאסור לעשות כן במדורת קדשים ובשמן שריפה שאפילו מע"ש אסור כיון שהיא דולקת והולכת בשבת, וכדגרסינן התם בירושלמי גבי שמן שריפה אמר ר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת, וכדגרסינן התם בירושלמי גבי שמן שריפה אמר ר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת, אעפ"כ שמעינן מינה שפיר שאפילו ביו"ט עצמו מותר, והיא הנותנת שכל ששריפתו ביו"ט עצמו אסור להצית לו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט וזה מבואר עכ"ל:

והנה עיקר ספיקת השואל לאסור שריפת החמץ בפסח מטעם דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט, או דלמא כל שבמצוה כזה לא אמרינן ביה כיון דאפשר לעשותו מעי"ט, נראה דתלוי בהך שכתבנו לעיל במ"ע דהשבתה אם היא בכל שעתא ושעתא או אינה אלא מצות זירוז לבד, דאם המצוה שישנה היום היתה אפשר להתקיים מאתמול שייך לומר דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט, אבל אם בכל שעתא ושעתא חלה עליו המצוה אם כן המצוה שנתחייב בה היום לא היתה יכולה ליעשות מאתמול. ואם כן הרשב"א שכתב דהדחייה שאמרת הוא אמת נראה לכאורה שהסכים להך סברא דהמצוה דהשבתה אינה חיוב להקדים אלא מדין זירוז בעלמא, ואעפ"כ מסיק לבסוף דמותר בשריפה והיינו ע"כ מדין מתוך, ואם כן תיקשי אמאי לא נימא באמת דדמי לדבר שאפשר לעשותו מעי"ט. ואפשר דלדעת הרשב"א עיקר ההיתר דמתוך הוא מצד בל יראה וכמו דמשמע קצת מלשון השואל מהו לשורפו ביו"ט כדי שלא יעבור עליו ובזה ודאי לא שייך לחושבו כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט, ולא ס"ל כדעת התוס' דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר, ויותר נכון לומר דאפשר לעשותו מעי"ט שייך רק באופן דאם היה עושה מעי"ט היה לו הנאה זו גם היום, אבל כאן בתשביתו לא שייך לומר כן דאם היה מקיים המ"ע מעי"ט תו ליתא כלל ביו"ט, דעיקר מצותה הוא בקו"ע דהיינו מעשה ההשבתה ולא בשוא"ת דהיינו מה שהחמץ מושבת ומבוער, (מצוה ט') ואע"ג דמדברי הרמב"ן בחידושיו בפרקין משמע דהמצוה הוא בשוא"ת יעו"ש היטב, מ"מ י"ל דהרשב"א חולק ע"ז ואם כן כמו שאין לומר באוכל נפש דעלמא שהיה אפשר לאוכלו מערב יו"ט, ה"נ לענין המצוה א"א לומר כן ומשו"ה לא חשיב בכה"ג כאפשר לעשותו מעי"ט:

אמנם בעיקר דברי הרשב"א ק"ל במ"ש להוכיח מדברי רש"י דכתב דאי השבתתו בכל דבר לוקמה בי"ט ויאכילנו לכלבים דמשמע בשריפה לא, ודחה הרשב"א דבריו דגם בשריפה מותר והא עיקר הטעם שיש להתיר שריפת חמץ הוא לדידן דקיי"ל מתוך, ואם כן אליבא דר"ע דל"ל מתוך שפיר כתב רש"י דאי ס"ל השבתתו בכל דבר אם כן ליכא להוכיח מידי דקרא בעי"ט מיירי דאפשר דמיירי בי"ט ומשבית באופן דליכא איסור מלאכה, אבל לדידן בודאי גם רש"י מודה דמותר לשרוף חמץ מטעם מתוך וכמו דאמרינן אליבא דר"ע ש"מ דל"צ מתוך, ותמה על עצמך איך יפרנס הרשב"א פירוש הגמרא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וצע"ג:

ועוד קשה במ"ש הרשב"א לפרש דברי הירושלמי דמהו להצית האור במדורת חמץ מיירי ביו"ט עצמו ולמאן דיליף מנותר אסור ולמאן דלא יליף מנותר מותר, והוכיח הרשב"א מזה דלדידן דקיי"ל כחכמים דלא ילפינן מנותר מותר, והרי כיון דעיקר ההיתר הוא מדין מתוך אם כן מאי טעמא אסור למאן דיליף מנותר, דנהי דס"ל לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל מ"ט לא נתיר לו לשרוף מדין מתוך, ואין לומר דלמאן דיליף מנותר גם לענין זה יליף מנותר דלא אמרינן מתוך, דהא בשריפת נותר גופיה שייך מתוך ואפ"ה אסרה תורה ויליף מינה לחמץ גם להך מלתא וכמו שכתב הרא"ש מלוניל בשו"ת תמים דעים (סימן ק"כ) והובא בפנ"י בסוגיין יעו"ש, דאם כן מאי קאמר בסוגיין ש"מ דל"ל לר"ע מתוך, דלמא בעלמא אית ליה מתוך אלא דגבי חמץ שאני דכיון דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר ממילא לא אמרינן דינא דמתוך גם כן, וע"כ דאין לדמות חמץ לנותר לענין זה דשאני נותר דאין בה צורך היום כמ"ש הרא"ש פ"ק דביצה והרמב"ן שבת (דף קכ"ד) והמאירי שם (דף קל"ג) דאפשר להשהותו למחר משא"כ עשה דהשבתה כמו שנתבאר לעיל באורך, וא"כ אמאי תלי הירושלמי הך פלוגתא אם אמרינן מתוך בשריפת חמץ בפלוגתא דר"י ורבנן וצע"ג: ועוד קשה במאי דמסיק הרשב"א דלכשתמצי לומר דהירושלמי דקאמר מהו להצית האור במדורת חמץ על ע"פ קאמר ותהא דולקת בלילה, מ"מ שמעינן מינה שפיר שגם ביו"ט עצמו מותר והדין נותן שכל ששריפתו אסור ביו"ט אסור נמי בעיו"ט שתהא דולקת והולכת ביו"ט, והלא אפילו אם נימא לאסור ביו"ט עצמו לרבנן מטעם דלא שייך מתוך דהו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט וכמו שתפס השואל מ"מ אין לאסור מעי"ט אע"פ שדולק ביו"ט, דביו"ט גופיה ה"ט דאסור מטעם מלאכה אבל בעיו"ט אין כאן סרך מלאכה כלל דהו"ל כנר של חולין שדולק מע"ש כל הלילה, ודוקא לר"י דיליף מנותר דדינו בשריפה שייך לומר דרחמנא אחשבה להבערתו והויא מלאכה כמ"ש הרמב"ן, או דגזה"כ מקרא דוהנותר דאין קדשים מתבערין ביו"ט וה"ה לחמץ כדעת המפרשים, אבל לרבנן מאי איסורא שייך כאן וצע"ג:

ודע דבירושלמי (פרק כיצד צולין הלכה ו') בסוף משמע קצת דספיקו של הירושלמי דמהו להצית האור במדורת חמץ מיירי ביו"ט עצמו וכמו שתפס לה הרשב"א בתחלת דבריו יעו"ש היטב, שוב ראיתי בביאור הגר"א (סימן תמ"ו סק"ג) שכתב על דברי הרמ"א בשם הר"ן דמוצא חמץ בי"ט אסור לשורפו במקומו אע"ג דאמרינן מתוך, משום דלדידן דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט, ומ"ש בירושלמי פ"ב דשבת מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור מאן דלא יליף מנותר מותר היינו להצית מעי"ט שתהא דולקת בי"ט וכן משמע שם בהדיא יעו"ש ונראה דלא חש לדברי הרשב"א:

ענף ג:

[טו] איברא דיש ליישב דברי הירושלמי לדעת הריב"א באופן אחר וע"פ מה שפירשו המפרשים דמיירי דומיא דשריפת קדשים דלעיל וכמו שנראה גם מדברי הגר"א הנ"ל, ואעפ"כ שפיר קאמר הירושלמי דלמאן דיליף מנותר אסור להצית מע"פ שיהא דולק בפסח, משום דאף דס"ל להריב"א דעשה דאך ביום הראשון תשביתו לא קאי אלא אע"פ לבד מ"מ לא בא לאפוקי דבפסח ליכא מצוה כלל, אלא דהך עשה דאך ביום הראשון ליכא בפסח כמו דליכא בלולב מצוה לאחר יום הראשון דיום ראשון דוקא הוא, ומ"מ ס"ל להריב"א דמאחר דיליף ר"י מנותר דנותר ישנו בבל תותירו וחמץ בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה, ואם כן אף לעיקר גוף המצוה יליף מנותר אף דלא נכללה בעשה דביום הראשון, דלא מסתבר לומר דבע"פ דליכא בל תותירו ילפינן מנותר ובתוך הפסח דאיכא בל תותירו לא יליף מנותר, כיון דעיקר הלימוד דחמץ מנותר הוא מצד לאו דבל יראה שיש בו כמבואר לקמן (דף כ"ח ע"א), וכבר נתבאר לעיל דהריב"א קאי בשי' הראב"ד דבע"פ ליכא לאו דבל יראה, וא"כ ע"כ ילפינן חמץ מנותר אף לדין שריפה בתוך הפסח, ואעפ"כ שפיר אסר הריב"א לשרוף החטה תוך הפסח משום דליכא מ"ע דהשבתה היינו לפי מה שנתבאר לעיל לחלק בין עשה דהשבתה דשייך מתוך ובין עשה דשריפת נותר דל"א מתוך, משום דנותר לא חשיב צורך היום כיון דאפשר להשהותו למחר אבל תשביתו בכל שעתא ושעתא עבר עליה ומשו"ה חשיב צורך היום, ואם כן מה דאיכא מצוה בתוך הפסח דומיא דנותר אינו מועיל להתירו בשריפה משום מתוך משום דהך מצוה גם כן אפשר להשהותה למחר דומיא דנותר דאתיא מינה, רק דהיה אפשר לומר דאיכא תוך הפסח מצוה בחמץ מצד העשה דתשביתו דהוא בכל שעתא ושעתא דומיא דבל יראה, וזהו חשיב שפיר צורך היום וע"ז שפיר כתב הריב"א להסתפק: ואף שכתבנו לעיל בשם הריב"א שהיה משהה עוגה בע"פ לאחר שש שעות כדי לקיים מ"ע דאורייתא, וביארנו דמשו"ה היה עומד בספק תשביתו משום דס"ל דההקדמה אינה רק מצד זירוז לבד ואם כן מה יועיל לנו אם המ"ע דתשביתו גם כן ישנה בתוך הפסח אכתי מי עדיף מנותר דלא שייך מתוך, נראה דעיקר ספיקו של הריב"א לא היה מטעם דאולי מתפרש קרא דאך ביום הראשון על כל ימי הפסח, ועיין בתשובת נוב"י (מהדו"ק סימן כ') שתמה באמת מנ"ל דאיכא מצוה בכל ימי הפסח דלמא ביום הראשון דוקא וכשעבר יום הראשון שוב ליכא מ"ע ומחויב רק מצד הלאו דב"י לבד, וכתב לתרץ דכיון דשאור שאור נתקבלה לגז"ש כי היכי דשאור האמור בבל יראה נוהג כל שבעה ה"נ שאור האמור בתשביתו נוהג כל שבעה יעו"ש, ואם כן בזה נסתפק ריב"א דאם נימא כן דתוך ימי הפסח איכא מ"ע דהשבתה מצד הגז"ש דשאור שאור מלאו דב"י אם כן בודאי עשה זו נוהגת בכל שעתא ושעתא כמו הלאו דב"י דילפינן מינה, משא"כ ביום הראשון גופיה דכתיב בקרא לא ילפינן כלל מג"ש וכל יומא זמנו הוא אלא שזריזין מקדימין כמו במילה ולולב וכיו"ב, ומשו"ה בע"פ לדידן דילפינן מאך ביום הראשון היה הריב"א נכנס בספק שעות דשבע משום מצוה דאורייתא דתשביתו דאין חיובה להקדים רק מצד זירוז לבד וכמש"ל:

ולא תיקשי להריב"א מסוגיין דמשמע דאי הוה ס"ל לר"ע מתוך היה מותר לשורפו מצד צורך היום משום מ"ע דתשביתו דאיתא בראשון של פסח להס"ד, ומאי אולמא מנותר דלא דחיא יו"ט משום דלא אמרינן בה מתוך כיון דאפשר להשהותו וה"נ בחמץ, וזהו באמת קושית הרא"ש מלוניל שכתבנו לעיל, וצ"ל דעיקר צורך היום הוא מטעם בל יראה דאיכא בכל שעתא ושעתא ולא ס"ל כדעת התוס' דמשהה ע"מ לבער אינו עובר ומשו"ה חשיב צורך היום, ועפי"ז נדחה מה שצדדנו לעיל בדעת הריב"א דמשו"ה היה משהה הפרוסה לאחר חצות ולא היה חושש בלאו דב"י משום דס"ל כדעת התוס', אלא הטעם כמ"ש שם באופן הראשון דס"ל כדעת הראב"ד דבע"פ ליכא לאו דב"י: [טז] ועפי"ז יתיישב מה שיש להקשות מדברי הירושלמי הנ"ל אש"ס דילן דאמרינן בסוגיין דאי הוה ס"ל לר"ע מתוך הוה שרי לשרוף גם ביו"ט, ומדברי הירושלמי משמע דאסור דקאמר מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ואף שדולק מע"פ מ"מ רחמנא אחשבה להבערתו מלאכה אף שדולק אח"כ מאליו, והא לא עדיף מאלו עושה ביו"ט גופיה דמותר אפילו לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה כמבואר בסוגיין, והנה לפי דעת השואל שבתשובת הרשב"א דס"ל דלדידן דזמנו בי"ד הו"ל כדבר שאפשר לעשותו מעי"ט א"ש, דלפי הס"ד דסוגיין דתשביתו מיירי ביום ראשון דפסח שפיר שייך מתוך אבל לפי מסקנת הרשב"א דשייך מתוך ולא חשיב אפשר לעשותו מעי"ט אף לדידן א"כ תיקשי:

ולפמ"ש י"ל דכיון דאך ביום הראשון הוא דוקא וכשעבר יום הראשון אינו מחויב בשריפה רק מצד דיליף מנותר והוא מצוה אחרת שלא נכללה בהך קרא, והיא נוהגת כל תוך הפסח וכשמאחרה עד סוף הפסח אינו עובר אלא מצות זירוז לבד, ומשו"ה א"ש מאי דס"ל לירושלמי דלמאן דיליף מנותר אסור דלא שייך כאן דין מתוך כמו דלא שייך בנותר גופיה, אבל בסוגיין להס"ד דהש"ס דאך ביום הראשון קאי בראשון דפסח אם כן תו אין להשהותה עד הערב דהא בטלה מצותה ביום שני, וע"כ חשיב צורך היום דאי אפשר עוד להשהותה למחר:

[יז] ועפי"ז אפשר ליישב מה דקשה לכאורה במ"ש התוס' דבל יראה חשיב ניתק לעשה ומשו"ה משהה ע"מ לבער אינו עובר, דכ"ז שייך רק לשיטת הסוברים דעשה דהשבתה אינו בכל שעתא ושעתא ואם כן שייך לומר דהלאו דבל יראה שעבר עכשיו אפשר לתקנו ע"י השבתה דלמחר וליומא אוחרי עד סוף הפסח, אבל לפי דעת הסוברים דעובר בכל שעה ושעה א"כ כשעובר בלאו דבל יראה הרי ביטל גם עשה דתשביתו עמו ומה דמחויב להשבית אח"כ הוא חיוב חדש שחל עליו אח"כ אם כן אינו בכלל ניתק לעשה, דעשה שהיתה עם הלאו כבר נתבטלה עמו יחד והרי ביטל גם עשה שבו ועיין במקו"ח בפתיחה להלכות פסח:

ולפמ"ש י"ל דנהי דכ"ז דאיכא עשה דתשביתו לא מיקרי ניתק לעשה, מ"מ כיון דלאחר שעבר יום הראשון בטלה מצות תשביתו מקרא דביום הראשון וחלה עליו מצות שריפה דומיא דנותר, וההיא שפיר ניתק לעשה דאינה בכל שעתא ושעתא דומיא דשריפת נותר: ולפ"ז יתיישב מה שהקשה הש"א (בסימן פ"ג) על מ"ש התוס' בסוגיין דשריפת חמץ מיקרי צורך היום והא משהה ע"מ לבערו אינו עובר באותה שהייה ואם כן אפשר להשהותו למחר וכבר כתבנו בישוב דבר זה, אמנם לפמ"ש י"ל דבהס"ד דביום הראשון קאי על ראשון דפסח תו לא מיקרי תשביתו ניתק לעשה כיון דאיתא לעשה בכל שעתא כמו דאמרינן לפי המסקנא דבע"פ לא חשיב לאו דב"י ניתק לעשה דתשביתו. ועפי"ז יתיישבו דברי המג"א שבסימן (תמ"ד ס"ק י"א) כתב דההולך למול את בנו ונזכר שיש לו חמץ בביתו יחזור ויבער אע"פ שמבטל מצות מילה, דמצות תשביתו עדיף דאיתה בכל שעתא ושעתא משא"כ במילה דאפשר לקיימה לאח"ז יעו"ש, ולענין מוצא חמץ ביו"ט כתב המג"א (סימן תמ"ו סק"ב) דמשו"ה אסור לשורפו דלא חשיב צורך היום דאפשר להשהותו והמשהה ע"מ לבער אינו עובר יעו"ש, ואם כן סותר דברי עצמו וגם קשה עליו מסוגיין דמבואר להדיא דאי הוה ס"ל לר"ע מתוך היה מותר לשורפו אלמא דחשיב צורך היום, אבל לפמ"ש א"ש דבתוך הפסח כיון דליכא עשה דתשביתו דכל שעתא ושעתא ורק מצד דילפינן מנותר, משו"ה חשיב ניתק לעשה ואם כן מותר להשהות ע"מ לבערו ומשו"ה ל"ח צורך היום, אבל בע"פ מחצות היום לא הוי ניתק לעשה, ומשו"ה בסימן תמ"ו דמיירי במוצא בתוך הפסח אסור לשורפו דאפשר להשהותו ע"מ לבערו, אבל בסימן תמ"ד דמיירי בע"פ אין להשהותו ע"מ לבערו אפילו להסוברים דאיכא בל יראה מחצות עיין נוב"י (סימן כ'), וכן בסוגיין דס"ד דתשביתו מיירי בא' של פסח תו אין כאן ניתק לעשה כמש"ל. ולפ"ז צ"ל דמ"ש המג"א (בסימן תמ"ו) דאפשר להשהותו דקאי להראשונים דפסקו הלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולדידהו ילפינן מנותר. אבל להסוברים דהלכה כרבנן דהשבתתו בכ"ד לא נתנו הדברים להאמר כלל ועדיין צ"ת: [יח] ולפי האמור יוצא לנו דמ"ש התוס' דמשהה ע"מ לבערו אינו עובר עליו מטעמא דבל יראה ניתק לעשה אינו אלא לשיטתם דס"ל דהלכה כר"י כמבואר בדבריהם לקמן (כ"ז ע"ב) ד"ה ביעור חמץ יעו"ש, ודוקא בתוך הפסח דעיקר מ"ע דשריפה נלמד מנותר, אבל בע"פ דהעשה היא מקרא דתשביתו לא הוי ניתק לעשה ולהסוברים דאיכא בל יראה בע"פ לוקה אם חימץ עיסתו או קנה חמץ בפסח, וכן לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר ולא ילפינן מנותר כלל אם כן תו אין כאן ניתק לעשה, דהא ליכא עשה אחרת חוץ מקרא דאך ביום הראשון דנוהגת בכל שעתא ושעתא, וגם לפמ"ש הנוב"י הנ"ל דיליף משאור שאור לג"ש גם כן נוהג בכל שעתא ושעתא כמו לאו דבל יראה דיליף מיניה: ועפי"ז יש ליישב שיטת התוס' שלא יקשה עליהם מדברי התוספתא שהביא המ"מ (בפ"א מהלכות חמץ הל"ג) המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים אינו לוקה, אלמא דעיקר טעמא דאין לוקין אלאו דבל יראה הוא מטעם דהו"ל לאו שאין בו מעשה אבל חימץ עיסתו או קנה חמץ דהו"ל מעשה לוקין עליו יעו"ש, ולפמ"ש י"ל כיון דע"כ הך תוספתא לא אתיא כר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וע"כ כרבנן אתיא. ואם כן י"ל דס"ל גם בחמץ השבתתו בכל דבר ולדידהו גם התוס' מודים דלא הוי ניתק לעשה, והרמב"ם דפסק כרבנן דהשבתתו בכ"ד פסק שפיר כדברי התוספתא דב"י לא חשיב ניתק לעשה. אבל לר"י גם הרמב"ם מודה דהו"ל ניתק לעשה כשיטת התוספת, ועפי"ז אפשר ליישב סוגיית הש"ס לקמן (דף צ"ה ע"א) לפי גירסא דילן דמשו"ה אין לוקין על לאו דבל יראה משום דהו"ל ניתק לעשה וע"ש בתוס' שכתבו לסייע דבריהם (בדף כ"ט ע"ב) דהמשהה ע"מ לבער אינו עובר יעו"ש, ובפי' ר"ח גרס דהו"ל לאו שאין בו מעשה יעו"ש, ולפמ"ש אפשר ליישב גם גירסא דילן לשיטת הרמב"ם דהא באמת הא דהוצרך הש"ס למיתי עלה מטעם ניתק לעשה ולא קאמר בפשוטו מעטם לאו שאין בו מעשה, וע"כ דמלתא דפסיקתא נקט אליבא דכו"ע, ואפילו לר"י דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מ"מ אינו לוקה אבל יראה מטעם ניתק לעשה וכמסקנת הש"ס בסוף חולין יע"ש, ואם כן לר"י שפיר קאמר הטעם משום ניתק לעשה דלדידיה גם הרמב"ם מודה כיון דיליף מנותר הו"ל ניתק לעשה:

[יט] ועפ"י דרך זה היה אפשר ליישב דברי הרמב"ם שפסק (בפ"ג מהלכות חמץ הלי"א) דאם שרף החמץ בשעה ששית פחמין שלו מותר אבל שרפו משעה ששית ומעלה אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה. והמ"מ כתב ע"ז משום דחרכו אחר זמנו ועוד שאין חמץ בפסח מן הנשרפין שאפרן מותר יעו"ש, וכבר הקשו האחרונים ע"ז דלפמ"ש התוס' בתמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין דטעמא דנשרפין אפרן מותר דכיון דנעשית מצותו אזיל איסורו כמו דאמרינן בעלמא אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו יעו"ש, וא"כ כ"ז שייך רק בנקברין דעלמא דליכא מצוה מש"ה אפרן אסור, אבל בחמץ דבין לר"י ובין לרבנן איכא מצות תשביתו אלא דלר"י בשריפה ולרבנן בכל דבר א"כ לכו"ע כל שנעשית מצותו אזיל איסורו וא"כ כמו דלר"י אפרן מותר לאחר שריפה ה"נ לרבנן, [ועיין בחיי רע"א לאו"ח (סימן תמ"ה ס"א) ומדבריו נראה שם דס"ל בדעת הרמב"ם דאפרן מותר ופחמין אסור, ופחמין לחוד, ואפרן לחוד, אמנם מדברי המ"מ הנ"ל בתי' השני לא נראה כן.]:

ולפמ"ש י"ל דגם לדעת הרמב"ם מצות תשביתו אינו אלא בע"פ דוקא ובתוך הפסח ליכא מצוה אלא לר"י דוקא דיליף מנותר, וא"כ לרבנן כששורפו בתוך הפסח בודאי אפרן אסור כיון דאין מצוה בשריפתו אלא כדי שלא יעבור בכל יראה והו"ל כמו נקברין. וא"כ ה"ה בע"פ דאיכא מצות השבתה ג"כ לא שייך לומר הך טעמא דנעשית מצותו, דהא עיקר טעמא דנעשית מצותו אזיל איסורו הוא מטעם דעיקר האיסור בא מסבת המצוה כמו לגבי מעילה דעיקר המעילה בא מכח ההקדש שהוקדש למצותו, וה"נ בכל איסורי הנאה שמצותן בשריפה עיקר איסורן נובע מזה שהוקצו למצות שריפה, וא"כ כיון דחזינן שאיסור חמץ של תוך הפסח אינו ענין למצוה שלו ה"ה לאיסור חמץ של ערב פסח וע"כ המצוה של תשביתו הוא ענין אחר שאינו שייך כלל להאיסור, ואין לדון בזה דין נעשית מצותו אלא לר"י דאיכא מצוה מתחלתו ועד סופו ואז דינו כשאר נשרפין שאיסורן נובע מזה שהוקצו למצותן, ומיושבים דברי הרמב"ם ע"פ דרכו של המ"מ: [כ] עוד אפשר לומר בישוב הקושיא דל"ח נעשית מצותו לרבנן לפי דברי המ"מ, דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ב מהלכות חמץ הל"א) וז"ל מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד וכו', ומה היא השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל עכ"ל, ובהגהות מיימוני הקשה ע"ז מסוגיין דמבואר דלר"ע הך השבתה הבערה היא יעו"ש והוא קושית התוס' במכלתין לעיל (דף ד' ע"ב) ד"ה מדאורייתא לפירש"י שם יעו"ש. ונראה לומר בזה דודאי לר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה והשבתת כל דבר לא מהני בודאי אי אפשר לומר כלל דגם הביטול שהוא השבתת הלב יהיה בכלל תשביתו, דהא לא עדיף מהשבתת כל דבר ואשריפה דוקא קפיד רחמנא, ודברי הרמב"ם שמקורם הוא מדברי הספרי כמ"ש הכ"מ לא אתיא כר"י, אלא כחכמים דקיי"ל כותייהו דהשבתתו בכל דבר וכמבואר ברמב"ם (פ"ג מהלכות חמץ הלי"א) ולדידהו חדית רחמנא דמתקיים המצוה ע"י ביטול בלב, ונראה מדברי הרמב"ם שכתב ומה הוא השבתה האמורה בתורה הוא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר ומשמע דזהו עיקרו של השבתה, והא דמועיל השבתה בכל דבר היינו משום דהתם נמי הרי איכא ביטול בפועל אע"פ שלא אמר ולא חשב כלום, שמאחר שמשבית אותו ע"י שחיקה או מטיל לים בודאי הוא מבטלו ומעשיו בעצמם הם הביטול שאמרה תורה, ומשו"ה אע"ג דביטול לאחר זמן איסורו אינו מועיל מ"מ השבתה בכל דבר מועיל משום דכל שהחמץ כבר נאסר ואינו ברשותו אין הביטול פועל כלום בזה דלאו ברשותו קאי לבטלו דבלא"ה אינו ברשותו מצד האיסור, אבל כשמשביתו בכל דבר אף לאח"ז איסורו ע"י מעשה הרי זהו השבתה ממש וישנו בפועל גם לאחר איסורו דאין השבתה במעשה הוא ענין חלות כמו הביטול בלב שנאמר בזה דלאו ברשותו קאי לבטלו דהא ע"כ הוא מתבטל, ולפ"ז א"ש מה שהקשה ההגמ"י מהא דס"ל לר"ע דתשביתו הוא הבערה וכן מיושב קושית התוס' על פירש"י יעו"ש היטב:

ולפ"ז א"ש מה דס"ל להרמב"ם דחמץ אפרו אסור מטעם דאינו מן הנשרפין ואע"פ דמ"מ איכא מצוה בהשבתתו משום דשאני מצות השבתה לר"י ממצות השבתה לרבנן, דלר"י עיקר מצות השבתה הוא בעצמות הדבר שצריך שריפה ונמצא דעיקר המצוה מתקיים במעשה השריפה, ומשו"ה שייך לדידיה הך כללא דנעשית מצותו היינו דעיקר איסור החפץ הוא נובע מזה שהוקצה למצותו שנעשה בו דהיינו השריפה, משא"כ לרבנן דעיקר המצוה היא אקרקפתא דגברא דמשבית החמץ מלבו וכאלו אינו ברשותו כלל נמצא דלא מתקיים המצוה בעצמות החפץ כלל, ועיקר המצוה הוא מעשה הביטול של אדם לא שייך לדון בזה כלל ענין נעשית מצותו כמו דל"ש לומר נעשית מצותו בביטול להתירו אח"כ מטעם זה וזה נכון:

[כא] ועדיין צריך למודעי לשיטת הרמב"ם איך יתישבו דברי הש"ס לקמן (דף כ"ט ע"ב) דאוכל חמץ של הקדש מעל אליבא דריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה דאפשר לפדותו להסיקו תחת תבשילו, דמזה הוכיחו התוס' שם דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר דאל"כ אמאי מעל לריה"ג הא מיד כשפודה הוא שלו וא"כ עובר בבל יראה, אלא ודאי לא עבר יעו"ש. ולדברי הרמב"ם תקשי קושית התוס' ואין לומר דאתיא אליבא דר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ולדידיה גם הרמב"ם מודה דחשיב ניתק לעשה וכמו שנתבאר לעיל, דהא לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה א"א ללמוד חמץ מנותר דמה לנותר שכן אסור בהנאה:

ונראה לפימ"ש לעיל דהמצית אור במדורת חמץ מקיים מצות השבתה מיד אליבא דרבנן כיון דסופו לאיבוד אזיל חשיב מושבת מעכשיו אע"פ שעדיין לא משלה בו האור ברובו או בכולו, וא"כ הרי שפיר משכחת לה שפודה את ההקדש ע"מ שיחול הפדיון בשעה שיתחיל להסיקו תחת תבשילו לאחר ששלט בו האור דאז תו לא עבר עליו בבל יראה לאחר הפדיון דכל דמתקיים עי"ז מצות השבתה תו אינו בכלל בל יראה, וגדולה מזו נראה דאפילו לפי"מ שכתבנו לעיל דאליבא דר"י לא מתקיים מצות שריפה עד שמשלה האור ברובו או בכולו דקודם לכן אע"פ שהולך לשריפה לא חשיב אלא כמושבת בכל דבר. היינו דוקא לענין קיום העשה דתשביתו אבל לענין לאו דבל יראה גם ר"י מודה דכל דחשיב השבתה לרבנן תו אינו בכלל בל יראה:

ורב גדול אחד העיר בזה דכל זמן שלא חל הפדיון אסור להציתו דהא מפסיד קדשים עיין לקמן (דף פ"ד ע"ב) ומבואר במכות (דכ"ב) דהשורף עצי הקדש עובר בלא תעשו כן לה' אלקיכם וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות יסוה"ת הל"ז) יעו"ש, אמנם לק"מ דדוקא דרך השחתה אסור כמבואר ברמב"ם שם אבל כאן כיון דהשריפה צורך פדיון הוא אין זה דרך השחתה ומותר להגזבר או להפודה להציתו דצורך הקדש הוא, ועוד הא באמת איכא גם צורך הקדש ע"י הסקה לחמם הלשכות או המים ועיין ביומא (דף ל"ד ע"ב). והא דקרי הש"ס לחמץ של הקדש לאו בר דמים הוא אפילו לריה"ג כיון דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ולא קאמר דחשיב בר דמים מפני צורך הקדש לבד ה"ט דכל הקדש שאין בו תורת פדייה לאו בר דמים הוא, וגדולה מזו מבואר בירושלמי (בפרקין הל"ד) דהמקדיש חמץ בשעה חמישית לר"י דאסור באכילה אינו מוקדש דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים יעו"ש, אלמא דכל שאין בהם תורת פדייה לא חל הקדש אף מתחלתו אף דאיכא הנאה להקדש גופיה כגון להאכילו לבהמת הקדש וכיו"ב, ועיין במעילה (דף ט"ו ע"א) תד"ה ואפילו, וא"כ משכחת לה שהגזבר יסיקנו מתחילתו לצורך הקדש גופיה והפדיון יחול אח"כ כשהתחיל לשלוט בו האור ואח"כ יוכל הפודה להשתמש בו ואין כאן עוד לאו דבל יראה כיון דחשיב השבתה בכה"ג:

[כב] ואגב גררא נזכיר בכאן מה שיש להעיר על דברי הגר"א בביאורו (באו"ח סימן תמ"ה ס"א) על מ"ש הרמ"א שם והמנהג לשורפו וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום אך אם רוצה לשרפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה הרשות בידו, וכתב הגר"א (שם ס"ק ה') וז"ל וטוב לשורפו דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל, ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך וכו' וערש"י ו' א' ד"ה עושה ובלילה כו' וסימן תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום עכ"ל. ומבואר מדבריו דלר"י דיליף מנותר דין החמץ כדין הנותר לכל מילי ומדאורייתא אינו נשרף בלילה, ועפי"ז הקשה על מ"ש רש"י לענין מוצא חמץ בי"ט דכופה עליו כלי ובלילה יבערנו, וכן בשו"ע (תמ"ו ס"א) כ' המחבר כן והתם כיון דלאח"ז איסורו מדינא בעי יום דדוקא בלילה של הבדיקה דאינו אלא חומרא בעלמא מותר לשרוף, וע"ז כתב לתרץ דדוקא לרבנן כתב כן דלא ילפי מנותר אבל לר"י מדין תורה אין שורפין חמץ בלילה זהו ת"ד ותירצו לא יתכן אלא לדברי השו"ע דפסק הלכה כחכמים, אבל לפי שיטת רש"י דס"ל דהלכה כר"י כמ"ש לעיל בשם הבעל המאור והרא"ש בפרק כל שעה, א"כ נקט רש"י שלא כהלכתא ומי הכניסו לדוחק הזה לאוקמי דוקא כרבנן במקום שאפשר לומר כהלכה וצ"ע:

גם עיקר קושיתו על דברי רש"י אינו מובן הא רש"י כתב שם דדינא דר"י דמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי מיירי בביטלו דלא עבר בבל יראה, וא"כ מה שצריך שריפה לאחר הביטול הוא רק חומרא דרבנן בעלמא וזהו לא ילפינן מנותר כלל ומשו"ה שפיר כתב רש"י דשורפו בלילה דבזה רבנן ור"י שוין:

ועוד דלשיטת רש"י דפירש לקמן (דף י"ב ע"ב) דדוקא קודם שש ס"ל לר"י דחמץ בשריפה אבל אחר שש השבתתו בכל דבר ועיי"ש בתד"ה אימתי, וכבר נתבאר לעיל מדברי האו"ז בשם הריב"א דלדעת רש"י מתחלת שבע וגם בכל ימי הפסח לר"י השבתתו בכל דבר וא"כ תו לא יליף מנותר ומשו"ה שפיר כתב רש"י דבלילה יבערנו, ומה שהקשו התוס' על דברי רש"י דאם לאחר זמן איסורו לא צריך שריפה לר"י אלא קודם זמן איסורו איך יליף מנותר, כבר תירץ יפה בספר אור שמח הלכות חמץ יעו"ש: הבאנו דברי הגר"א דלמ"ד חמץ בשריפה אין שורפין בלילה דומיא דנותר. ועפ"ז א"ש בפשיטות ד' הירושלמי שהובא בפנים (אות י"ג) מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף מנותר אסור ור"ל דאין להצית בע"פ ותהא דולקת בלילה דומיא דנותר: (השמטה):

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה