אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ט

סימן ח

בענין הבלעת תחומין:

ענף א:

[א] תנינן בעירובין (דף נ"ב ע"ב) מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ר"א אומר שתים יכנס שלש לא יכנס, אמר רבי חנינא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגלך כתיב, והתניא רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס, הא מני אחרים היא דתניא אחרים אומרים למקום שרובו הוא נזקר, א"ד אמר ר"ח רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן, והתניא לא יכנס, הוא דאמר כאחרים דתניא למקום שרובו הוא נזקר, ופירש"י למקום שרובו הוא נזקר כלומר בתר רובו שדינן ליה וכיון דלא הויא אלא רגלו אחת חוץ לתחום עדיין רובו בתוך התחום הלכך יכנס עכ"ל:

ויש להסתפק באיסור יוצא חוץ לתחום, בכמה דיינינן ליה לעבור בלאו דאל יצא למ"ד תחומין דאורייתא או לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן, אם האיסור הוא בפסיעה בינונית דהיינו אמה כמבואר לעיל (דף מ"ב ע"א) יעו"ש, או דעובר בכ"ש אחרי שעקר מתחומו, והנה מלשון הרמב"ם (רפכ"ז מהלכות שבת) שכתב דהיוצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לוקה משמע דבפחות מכאן לא מחייב, וכן מתבאר מדברי הרמב"ן לעיל (דף מ"ג) והובא לעיל (סימן ז' אות ט"ו) יעו"ש, אמנם מלשון השאילתות (פ' בשלח סימן מ"ח) שכתב דמאן דמסגי טפי מאלפים אמה מלקינן ליה וכן הוא בה"ג בהלכות עירובין יעו"ש משמע דמחייב אפילו בכ"ש ועיין באור שמח (פכ"ז מהלכות שבת): ולכאורה היה נראה בטעם מחלקותם דהנה הרמב"ם פסק (בפכ"ז מהלכות שבת הלי"א) דרגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס כאיכא דאמרי דר"ח יעו"ש, ואף דדינא דר"ח נאמר לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן, מ"מ י"ל דגם בדאורייתא הדין כן כיון דאסכמכיה אקרא דאם תשיב וכו', ומשו"ה כשעדיין לא יצא אמה הרי רגלו אחת בתוך התחום דסתם פסיעה אמה, וא"כ עדיין לא מיקרי יוצא מתוך תחומו ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דדוקא היוצא חוץ לתחום אמה לוקה דאז כבר עקר לגמרי מתחומו, אבל השאילתות והבה"ג י"ל דסבירא להו כדעת הראב"ד שם בהשגות דפסק כלישנא קמא דר"ח דרגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת לחוץ לא יכנס, ומשו"ה מיקרי יוצא חוץ לתחום אפילו בכ"ש דמ"מ הרי עקר רגלו אחת מתחומו:

[כ] אמנם מדברי הרבינו יהונתן בסוגיין מוכח דהא דבעי אמה לאו מהאי טעמא הוא שהרי כתב וז"ל רגלו בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס, אפילו לת"ק דהלכתא כוותיה דקאמר אפילו אמה אחת לא יכנס ואע"פ שבפסיעה אחת בינונית יש אמה אחת וכ"ש אם היתה פסיעה גסה, אפ"ה כיון שלא עקר אלא רגלו אחת אינו נקרא יוצא חוץ לתחום דכתיב אם תשיב משבת רגלך רגליך קרינן עכ"ל, ומבואר מדבריו דדין יוצא חוץ לתחום דחייב באמה הוא בדוקא ולא מטעמא דכל שלא עקר אמה עדיין רגלו אחת בתוך התחום, דהא בהס"ד דרבינו יהונתן דמקשה דלחייב רגלו אחת חוץ לתחום דהא יש בפסיעה זו אמה, ולמה הוצרך לזה דהא אם אפשר לחייב ברגלו אחת חוץ לתחום לבד תו לא בעי שיעור אמה כלל וכמו דכתבנו לדעת השאילתות ובה"ג, ועל כרחך מוכח מדבריו דדין אמה הוא דוקא ובפחות מזה לא מיקרי יוצא חוץ לתחום וממילא בעקר שתי רגליו חוץ לתחום בפחות מאמה אינו חייב:

ולכאורה היה אפשר לומר בטעמא דמלתא לפי המבואר לעיל (דף כ"ג) אליבא דר"א דבית סאתים שלא הוקף לדירה אם היתה ארכה יותר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה ועיי"ש בראש סימן ב' דאמה הוא דוקא אבל פחות מאמה לא חשיב יעו"ש, והטעם הוא כיון דילפינן מחצר המשכן לשיעור בית סאתים וכל מדידת המשכן היה באמה ומשו"ה פחות לא חשיב, ואם כן ה"נ בתחומין כיון דיליף מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה משו"ה פחות מאמה לא חשיב:

אולם בדרך מרווח נראה דס"ל לרבינו יהונתן דיוצא חוץ לתחום אינו סגי במה שעקר מתחומו אלא בעי שיהלך חוץ לתחומו ואל"ה אינו בכלל אל יצא, ומשו"ה כל שלא הלך אמה חוץ לתחום לא חשיב הילוך כיון דסתם פסיעה בינונית אמה ל"ח הילוך בפחות ממנה, וע"ז לא בעי לימוד מקרא דמפשטיה דקרא דאל יצא נפקא, רק דביוצא ברגלו אחת חוץ לתחום אמה ע"ז בעי קרא דלא מיקרי יוצא כל שלא עקר שתי רגליו, ומשו"ה כמו דברגלו אחת חוץ לתחום יכנס משום דדיינינן ליה כאלו לא יצא כלל מתחומו, ה"נ ביוצא מתחומו בשתי רגליו פחות מאמה אף דבפועל כבר עקר לגמרי מתחומו, מ"מ כיון דעדיין אין אני קורא בו אל יצא יכול לחזור וליכנס תוך תחומו שלא זכה הד"א דיוצא חוץ לתחום כ"ז שאינו בכלל יוצא חוץ לתחום:

אמנם אפשר לצדד דכל שכבר עקר לגמרי מתחומו בשתי רגליו מודה הרבינו יהונתן דמיקרי יוצא חוץ לתחום ע"י עקירה לבד אע"פ שלא הלך עדיין חוץ לתחומו, ורק ברגלו אחת תוך התחום דהתם אם נדון אותו כיוצא חוץ לתחום אינו מצד עקירת תחומו דהא עדיין אגוד בתחומו, ורק דבלא קרא דאם תשיב הו"א דמ"מ נדון אותו כיוצא חוץ לתחום ע"י הילוכו ברגלו אחת, וע"ז שפיר כתב הרר"י דבעי דוקא פסיעה אמה ופחות מזה לא חשיב הילוך כלל, וא"כ אין עליו תורת יוצא חוץ לתחום לא מצד עקירה מתחומו ולא מצד הילוכו דחוץ לתחומו, ועפי"ז אפשר דביוצא חוץ לתחום בשתי רגליו פחות מאמה לא יכנס דמכיון דקרינן ביה אל יצא ממקומו אין לו אלא ד"א מקרא דשבו תחתיו, וכן משמע מדברי המ"מ (פכ"ז מהלכות שבת הלי"א) יעו"ש היטב: [ג] והנה לפי"מ דמסיק ללישנא בתרא דטעמא דר"ח משום דאמר כאחרים דלמקום שרובו הוא נזקר וכפירוש רש"י דכל זמן שרגלו אחת חוץ לתחום עדיין רובו בתוך התחום, ומשו"ה יכנס דשדינן ליה בתר רובו וזהו טעמא דקרא דאם תשיב, ולפי זה משמע דדוקא היכא שכבר היה בתחומו ויוצא מתחומו ע"י רגלו אחת דאז עדיין רובו בתוך התחום, אבל בסיפא דמתניתין דמי שהחשיך חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס אם החשיך באופן שרגלו אחת בתוך התחום לא יועיל דהא כאן רובו חוץ לתחום ושדינן ליה בתר רובו ולכו"ע לא יכנס:

אמנם מדברי הרמב"ם לא משמע כן שכתב (בפכ"ז מהלכות שבת הלי"א) וז"ל, מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס וכו' וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הר"ז לא יכנס וכו' היתה רגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום הר"ז יכנס עכ"ל, ומשמע דהך דרגלו אחת אתרווייהו קאי בין ארישא דמי שיצא חוץ לתחום ובין אסיפא דמי שהחשיך חוץ לתחום, וכן מתבאר גם מדברי הרי"ף והרא"ש בסוגיין שהעתיקו דברי ר"ח בתר מתניתין דמי שהחשיך יעו"ש, אלמא דאפילו באופן דרובו חוץ לתחום אלא שרגלו אחת תוך התחום גם כן יכנס, ואם כן קשה איך יתפרש לדידהו הא דקאמר בסוגיין הוא דאמר כאחרים למקום שרובו הוא נזקר:

ונראה דדעת הרי"ף והרמב"ם אתיא ע"פ גירסת רבינו חננאל דגריס והתניא לא יכנס ההיא אחרים הוא דאמרי למקום שכולו הוא נזקר עכ"ל, [וקצת חסרון יש בדברי ר"ח שלפנינו אבל ברור שכך היה גירסתו וזהו מ"ש רש"י בסוגיין ה"ג הא מני אחרים לאפוקי מגירסת ר"ח], ועפי"ז טעמא דר"ח דס"ל דרגלו אחת בתוך התחום יכנס הוא מקרא דאם תשיב משבת רגלך וקרינן רגליך, וגלי קרא דכל שעדיין אגוד בתוך התחום ע"י רגלו אחת מותר ליכנס תוך תחומו דנידון כאלו הוא בתוך תחומו, וטעמא דברייתא דרגלו חוץ לתחום לא כינס משום דאתיא כאחרים דס"ל דלמקום שכולו הוא נזקר וכל שאינו כולו בתוך תחומו מיקרי יוצא חוץ לתחום, ולא מהני גם כן הך סברא דבתר רובו שדינן ליה לתנא דברייתא, משום דס"ל דנהי דעדיין הוא בתוך תחומו אבל מ"מ מיקרי יוצא ע"י הילוך שחוץ לתחום וקרינן ביה אל יצא, ור"ח דדריש מקרא דאם תשיב ס"ל כת"ק דאחרים דס"ל יכנס. ועפי"ז א"ש דברי הרי"ף והרמב"ם ואין לחלק בין יוצא חוץ לתחום או מחשיך חוץ לתחום כיון דטעמא דר"ח הוא מקרא דאם תשיב ולא מטעמא דשדינן ליה בתר רובו כפירש"י. ועפי"ז א"ש גם כן קושית הראב"ד בהשגות שם שכתב די"מ דכיון דר"ח קם ליה כיחידאה הר"ז לא יכנס יעו"ש ועיי"ש במ"מ, ולפמ"ש אינו כיחידאה. והראב"ד גריס כדברי רש"י וכן דעת הטור והשו"ע (בסימן ת"ה) יעו"ש ששינו מלשון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכתבו דינא דרגלו אחת קודם דינא דמי שהחשיך יעו"ש, וכן שינה גם כן בפסקי הרא"ש בסוגיין יעו"ש:

[ד] וראוי לספק איך יהיה הדין לענין ד"א של יוצא חוץ לתחום אם יצא ברגלו אחת מן הד"א אם יש לדמותו לתחום אלפים או לא, ולכאורה נראה לומר דדוקא לענין אלפים דהאיסור הוא מקרא דאל יצא, משו"ה כל דעדיין אגוד תוך תחומו אינו בכלל יוצא וכמ"ש הרר"י הנ"ל, אבל לענין ד"א דהאיסור הוא מקרא דשבו תחתיו יש לומר דכל שאינו כולו תוך ד"א תו אינו בכלל תחתיו:

ונראה דלדעת רש"י ודעימיה דעיקר טעמא דרגלו אחת בתוך התחום יכנס משום דבתר רובו שדינן ליה, וחשיב כאלו הוא כולו בתוך תחומו דרובו ככולו, א"כ שוה דין אלפים לד"א דגם לענין ד"א הרי הוא בכלל תחתיו, אבל לדעת הר"ח והרמב"ם דאפילו בגוונא שרובו חוץ לתחום גם כן יכנס, אע"ג דאי שדינן ליה בתר רובו הרי הוא חוץ לתחום מ"מ כל שעדיין אגוד בפועל בתוך תחומו לא מיקרי יוצא מתחומו, ואם כן כ"ז שייך רק לענין אלפים דהאיסור הוא מצד יוצא, אבל בד"א כל שרגלו אחת חוץ לתחום ד"א תו לא מיקרי תחתיו דהא רובו חוץ לתחום, אמנם בגוונא דרובו תוך ד"א נראה דגם הר"ח והרמב"ם יודו לדברי רש"י דשדינן ליה בתר רובו וחשיב כאלו הוא בתוך תחומו והרי הוא בכלל תחתיו, רק דפליגי בטעמא דר"ח דלשיטת רש"י הוא דוקא מטעם דשדינן ליה בתר רובו, ולדעת הר"ח והרמב"ם הוא מקרא דאם תשיב ונ"מ לענין מחשיך, אבל באופן שרובו תוך התחום יוכל לכנס גם מטעם דשדינן ליה בתר רובו לכו"ע, וא"כ בד"א אם רובו תוך ד"א יכנס לכו"ע ואם רובו חוץ לד"א בזה חלוק דין ד"א מאלפים לשיטת הר"ח והרמב"ם דנהי דיוצא לא מיקרי אבל מ"מ תחתיו לא הוי: ועד"ז יתבארו דברי הירושלמי בפרקין עלה דאמר ר"א שתים יכנס שלש לא יכנס דפליגי אמוראי וז"ל ר' אחא בשם ר"ח ורב חסדא תריהון אמרין לא אמר אלא שתים הא שתים וכל שהוא לא יכנס דהוא דרבי לעזר דרבי לעזר אמר שתים יכנס א"ל ר' יוסה אמרין דבתרה שלש לא יכנס הא שלש פחות כ"ש יכנס עכ"ל, ופלוגתייהו אם דוקא שלש שלמות לא יכנס הא פחות כ"ש יכנס או דדוקא שתים יכנס ויתר משתים אפילו כ"ש לא יכנס, והיינו דלר"א דאמר ד"א והוא באמצען אם כן כשעוקר משתים כ"ש הרי רגלו אחת חוץ לד"א, ומשו"ה לא יכנס דתו לאו בכלל תחתיו כיון שאינו כולו תוך ד"א, ור"י ס"ל דפחות משלש אפילו כ"ש יכנס משום דכל שלא עקר שלש שלמות עדיין רגלו אחת תוך התחום ושדינן ליה בתר רובו כיון דעדיין כולו תוך התחום ומיקרי תחתיו: [ה] והנה בסוגיין פריך עלה דאמר ר"א שתים יכנס שלש לא יכנס והתניא ר"א אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ומשני לא קשיא הא דעקר חדא וקם אתרתי הא דעקר תרתי וקם אתלת, ופירש"י מתניתין דעקר חדא שיצא מן האחת ועומד בשניה, והכי קאמר אם בשתים עומד יכנס וברייתא דקתני שתים לא יכנס שיצא מכל השתים עכ"ל. ולכאורה תיקשי ללישנא בתרא דר"ח דאמר רגלו א' חוץ לתחום יכנס, וכן לדעת הרר"י דס"ל דאפי' ללישנא קמא ר"ח דאמר לא יכנס מיירי דוקא שיצא אמה שלמה מתחומו ואם כן אפילו עקר תרתי וקם אתלת נמי יכנס, דהרי זהו פשוט דהא דיוצא חוץ לתחום יש לו ד"א היינו דוקא באופן דעובר באל יצא, אבל כ"ז שלא עבר עדיין באל יצא אין לו ד"א שיש לכל יוצא חוץ לתחום, אם כן הך יוצא חוץ לתחום אינו זוכה בד"א אלא דוקא כשיצא חוץ לתחומו אמה שלמה, דאל"ה הרי רגלו אחת בתוך התחום ללישנא בתרא דר"ח ולהרר"י ליכא עדיין אמה שלמה אפילו ללישנא קמא, וכיון שזוכה הד"א דוקא בשיצא מתחומו אמה ואז זוכה שתי אמות מכל צד לבד אמה שלו שעומד בה שמקום רגליו אינו מן המנין וכמו שדקדק האו"ז (בהלכות עירובין סימן קנ"ב) מדברי רש"י לעיל (דף מ"ה ע"א) ד"ה והתנן דהוא באמצען שיש לו לכל צדיו שתי אמות עכ"ל, וכן מבואר בדברי הרר"י יעו"ש, ונמצא דהד"א שלו כלים בסוף שלשה שמחוץ לתחום דהרי אמה שלו מקום רגליו אינו מן המנין, ואם כן אפילו עקר מכל השתים ועומד בשלישית הרי לא יצא עדיין מתוך ד"א שלו שזכה מדין יוצא חוץ לתחום וא"כ יכנס בתוך תחומו מדין הבלעה:

ואפילו לפי דעת הרמב"ם שכתב האו"ז (שם) דמקום רגליו הוא מן המנין ואין לו לכל צד אלא אמה ומחצה ג"כ תיקשי, כיון דאינו קונה הד"א אלא כשכבר יצא אמה שלמה מתוך תחומו וכמו שנתבאר ואז זוכה באמה ומחצה לכל צד, ואם כן הד"א שלו כלים בשתים ומחצה מחוץ לתחומו, ואם כן אפילו עקר מכל השתים וקם אתלת ג"כ הרי רגלו אחת בתוך התחום, וכיון דנתבאר לעיל דאפילו בד"א אמרינן דלמקום שרובו הוא נזקר ושדינן ליה בתר רובו, ואם כן חשיב כמו שהוא כולו בתוך ד"א אם כן מותר לו לכנס כל שלא עקר שתים ומחצה, ובברייתא תניא שתים לא יכנס דמשמע כפירש"י דמכיון שיצא מכל השתים תו לא יכנס:

ונראה לפמ"ש הרמב"ן בחי' לעיל (דף מ"ג) דאדם מהלך לא קנה שביתה כיון דנייד ואין אני קורא בו אל יצא ממקומו ולא שבו תחתיו כיון שאין לו מקום יעו"ש, ואם כן כ"ז שהוא מהלך לא קנה הד"א שיש ליוצא חוץ לתחום מקרא דשבו איש תחתיו, ורק כשעמד אז קונה ד"א משו"ה כשעקר מכל השתים ועמד בשלישית קונה עתה הד"א, ונמצא דהד"א שלו אינם מובלעים עוד בתחומו הראשון אפילו לדעת רש"י והרר"י דמקום רגליו אינו מן המנין, דמ"מ הם כלים עד התחום ואינם מובלעים בתוך התחום ובכה"ג לא אמרינן הבלעת תחומין מילתא היא כמו שיבואר בסמוך, ולדעת הרמב"ם דמקום רגליו מן המנין אפילו לא עקר מכל השתים גם כן לא יכנס היכא דעקר מחצה מאמה שניה כיון דאין לו לכל צד אלא אמה ומחצה נמצא דאין כאן מובלעות כלל. ומה שדקדק רש"י לפרש דהא דתני שתים לא יכנס מיירי שעקר מכל השתים היינו לשיטתו דמקום רגליו אינו מן המנין ויש לו שתי אמות מכל צד וכמו שנתבאר לעיל: [ו] ועדיין צריך למודעי לפמ"ש רש"י והרר"י לפרש מתניתין דמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס מיירי במזיד יעו"ש, ולפ"ז ע"כ צריך לפרש דמאי דס"ל לר"א הבלעת תחומין מלתא הוא אין הטעם משום דע"י הבלעה חשיב כאלו נכנס לתוך תחומו הראשון, דהא ביצא לדעת אפילו החזירוהו באונס אין לו אלא ד"א כמבואר בריש פרקין, וע"כ צ"ל דטעמא דר"א דס"ל דע"י הבלעה חשיב כאלו לא יצא מעולם מתוך תחומו הראשון, וא"כ אם נימא דנייד אינו קונה מקום ד"א אף שכבר עקר מתחומו הראשון יותר מאמה, מ"מ כ"ז שלא עמד אין לו מקום, ונמצא דקודם שעמד יש לו דין יוצא חוץ לתחום דהא עדיין אין כאן קנין ד"א שנגמר בזה דין הבלעה, אם כן מה יועיל במה שעמד אח"כ וקנה מקום הד"א כיון דא"א לדון כאלו לא יצא דהא כבר היה עליו תורת יוצא חוץ לתחום קודם שהיה הבלעת תחומין, ואם כן צריך לדון אח"כ רק כאלו נכנס בתחומו הראשון ואיך יועיל במזיד, ומי עדיף מהחזירוהו עכו"ם בתחומו הראשון דאין לו רק ד"א אף בתחומו הראשון דכיון דיצא במזיד אבד תחומו הראשון משעה שיצא מתחומו:

ולכאורה היה אפשר לומר דהא דיוצא לדעת מפסיד תחומו הראשון אף שהוחזר באונס, היינו דוקא באופן שאסור לחזור לתחומו ונמצא דתו אין לו זכות בתחומו הראשון ולא מיקרי תו מקומו, אבל נייד דלא קנה מקום כלל ומותר לחזור לתחומו הראשון לפי מ"ש הריטב"א והתו"י ביומא (דף ס"ו) ד"ה בא יעו"ש, וכבר נתבאר לעיל (סימן ז') הטעם דאין האיסור אלא לצאת ממקומו ולא לחזור למקומו, רק דאעפ"כ יש לומר דבעלמא יוצא חוץ לתחום אסור לחזור למקומו מצד עשה דשבו תחתיו אבל נייד דאינו קונה מקום ד"א, ורק דעובר באל יצא לבד אין איסור אלא להרחיק מתחומו ולא לחזור לתחומו, ומשו"ה ל"ש כאן לומר שיפסיד תחומו הראשון כיון דעדיין מותר לחזור בו ובכה"ג מועיל שפיר החזירוהו באונס, וא"כ גם הבלעה מועיל וחשיב כאלו נכנס בתוך תחומו:

אולם לפמ"ש רש"י לקמן (דף ע"ט ע"ב) לענין גוב של תבן שבין ב' תחומי שבת דאסור ליקח תבן מחוץ לתחום ולהכניס תוך התחום, אלמא דאפילו לחזור לתוך תחומו גם כן אסור מדאורייתא עדיין לא יתיישב, וע"כ נראה מזה סיוע למ"ש לעיל (סימן ז') דכמו דשייך ד"א של יוצא חוץ לתחום דאדם כמו כן שייך ד"א של יוצא חוץ לתחום דכלים אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, דיליף מקרא דשבו תחתיו מ"מ מדמינן תחום כלים לתחום אדם לכל מילי, וכמו דס"ל לרש"י לענין גוב של תבן דלר"ע תחום כלים דאורייתא ה"נ קונין ד"א מדאורייתא, וממילא יש לפרש דהאיסור הוא מצד העשה דשבו תחתיו ולא מצד לאו דאל יצא:

ואפשר לומר עוד דהא דיוצא לדעת הפסיד תחומו הראשון אינו דמצד איסור דאל יצא קנסוהו אלא דכיון דגלי קרא דיש ד"א ליוצא חוץ לתחום ממילא מפסיד תחומו הראשון דאין אדם זוכה בשני מקומות, וכיו"ב כתב הרמב"ן במלחמות לעיל (דף נ') בענין לא סיים אתריה יעו"ש, ואם כן בנייד דלא קנה מקום ד"א לא הפסיד עדיין תחומו הראשון, וכל שנכנס אח"כ באונס או ע"י הבלעה מותר בתחומו הראשון דמקומו חשיב: [ז] ועדיין לא יתיישב לפמ"ש הרר"י דטעמא דנהרות המושכין לא קנו שביתה כיון דניידי ובע"כ נעקרים ממקומן יעו"ש, ואם כן לפ"ז משמע דאדם מהלך אף דנייד מ"מ כיון דמרצונו עוקר ממקומו קונה שביתה, ואם כן לפ"ז בד"א קונה גם כן אף כשהוא נייד דהא יותר קל לקנות הד"א מהאלפים, דהא מבואר ברמב"ן לעיל (דף מ"ג) דישן ועוקר שביתתו דלמ"ד לא קנה אלפים אסור לזוז ממקומו דקונה ד"א יעו"ש, ואם כן הדרא קושיא הנ"ל דמ"מ כשעקר כל השתים לא יכנס לר"א, הא עדיין עומד בתוך הד"א שלו שקנה אחר שיצא אמה מתחומו:

ואפשר לומר דאף לדעת הרר"י אדם מהלך לא קנה שביתה ולא מטעם נייד אלא מטעם דחשיב בע"כ, דהא אינו רוצה לקנות כאן מקום ואין אדם קונה שביתה בע"כ לא אלפים ולא ד"א, והא דעוקר שביתתו לא יזוז ממקומו אין הטעם משום דהד"א של שבו תחתיו קל לקנות אפילו בע"כ כדעת הרמב"ן, אלא הטעם כמ"ש הרר"י משום דפשע בעצמו וכמבואר לעיל בדברי רבינו יהונתן בסוגיא דלא סיים אתריה יעו"ש: אלא דבלא"ה יש לחלק בפשיטות בין ד"א לאלפים לענין אדם מהלך, דאפילו נימא דלדעת הרר"י אדם מהלך יש לו אלפים דקונה מקום וקרינן ביה אל יצא ממקומו, אבל מ"מ אינו בכלל שבו תחתיו כיון דלא נייחא ואם כן הד"א שאינו קונה רק מטעם שבו תחתיו לכו"ע אינו קונה בשעה שהוא מהלך וא"ש:

ועיין ברא"ש בפרקין (סימן א') שכתב דמי שיצא מד"א בשביל כבוד הבריות דמותר לחזור לצד מקומו הראשון עד שיכלה הריח ושם קונה ד"א חדשות ואסור לזוז מהם ולחזור למקומו הראשון יעו"ש, ומשמע דגם נייד קונה ד"א דאל"כ אמאי אסור לחזור למקומו הראשון הא לא נח:

אמנם מלשון הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הלט"ו) שכתב כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ד"א אם נצרך לנקביו הר"ז יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו עכ"ל, ומשמע דאפילו הרחיק כמה אמות מותר לחזור למקומו הראשון, אלמא דלא קנה ד"א חדשות במקום שכלה הריח והיינו מטעם דנייד אינו קונה ד"א, וכן משמע גם מדברי הרר"י בריש פרקין יעו"ש, וכן משמע גם מדברי התוס' לעיל (דף מ"ד ע"ב) ד"ה ומר סבר וז"ל, ולר"י נראה דאית ליה הא דנהרדעי כיון שנכנס בתחומו מפני כבוד הבריות ויצא מד' אמותיו כיון שצריך ליתן לו ד"א חדשות יכול לחזור ולקנות תחומו הראשון, אבל הכא מכיון שיצא חוץ מתחומו וקנה לו תחום אחר לא הותר ליעקר מתחום שקנה כדפירשתי לעיל עכ"ל, ומאי פסקא שלא קנה עדיין ד"א חדשות קודם שנכנס לתחומו הראשון בסוף אמה הראשונה שמחוץ לתחום, ואף שמפני כבוד הבריות מוכרח לכנס אמה בתוך התחום כדי למצוא מקום צנוע וכמ"ש הרא"ש שם, מ"מ אפילו אם יקנה הד"א באמה הראשונה שמחוץ לתחום גם כן יהיה לו שתי אמות בתוך התחום לפירש"י, ולהרמב"ם אמה ומחצה ולר"י יכול לברור כל הד"א בתוך התחום, ועכ"פ כבר קנה קודם שנכנס בתחומו הראשון ואם כן עדיין אסור לזוז ממקום שקנה למ"ד הבלעת תחומין לאו מלתא הוא דאליביה קיימינן, וע"כ משמע מדברי התוס' גם כן דנייד אינו קונה ד"א ואם כן לא קנה ד"א עד שעמד במקום צנוע, ושפיר כתבו התוס' דבשעה שצריך לתקן לו ד"א תקנו לו תחום אלפים הראשונות ואין כאן עקירה ממקום למקום, אבל במקום שקנה תחום חדש קודם שנכנס לתחומו הראשון ואנו באין להתירו לכנס לתחומו הראשון מדין הבלעה, בזה אמרינן דהבלעת תחומין לאו מלתא היא: ולדעת הרא"ש דס"ל דנייד קונה ד"א תתעורר הקושיא הנ"ל, דאמאי תניא בברייתא אליבא דר"א שתים לא יכנס לפי מאי דמוקי בגמרא דעקר תרתי וקאי אתלת, הא עדיין לא עקר מהד"א שקנה בתחלת אמה הראשונה שמחוץ לתחומו, וצ"ל דהרא"ש קאי בשיטת הרמב"ם דמקום רגליו הוא מהמנין ואם כן אין לו לצדו אלא אמה ומחצה, וכשעקר תרתי וקאי אתלת נמצא דעומד ברגלו אחת חוץ להד"א שלו, וס"ל להרא"ש דדוקא לענין תחום אלפים דהוא מצד אל יצא ס"ל לר"ח דרגלו אחת בתוך התחום יכנס דלא מיקרי יוצא מתחומו בכה"ג וכמ"ש הרר"י, אבל הד"א שעיקרם מדין שבו תחתיו כל שאינו כולו בתחום הד"א כבר בטיל השבו תחתיו וכאלו הוא חוץ לד"א, ואע"ג דעדיין רובו הוא בתוך ד"א מ"מ ס"ל להרא"ש דלא אמרינן כאן למקום שרובו הוא נזקר, דהא גירסת הרא"ש הוא כדעת הר"ח והרמב"ם דלמקום שכולו הוא נזקר, דאף במחשיך פסק לדינא דר"ח וכמו שנתבאר לעיל, ועוד דאפשר דלענין שבו תחתיו דד"א לא דיינינן כלל הך כללא דשדינן בתר רובו לדעת הרא"ש, דכל שיוצא מקצתו חוץ לד"א תו לאו תחתיו מיקרי, ועדיין צ"ת:

ענף ב:

[ח] והנה הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הלי"א) כתב וז"ל מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס שהד"א שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ד"א מעמידת רגליו ולחוץ, וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הר"ז לא יכנס לה אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד, ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו שאמרנו, היתה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום הר"ז יכנס, עכ"ל, ובהשגות כתב וז"ל הראב"ד ז"ל, זה המחבר בכל מה שכתב לא הועיל כלום מכדי קיי"ל הבלעת תחומין מלתא היא בין שיצא לדבר מצוה בין שיצא מאונס כדאמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומו וכיון דעל על, מעתה מי שיצא חוץ לתחום אמה או מי שהחשיך לו חוץ לתחום אמה שהוא אנוס בריחוק אמה אמאי לא יכנס הרי יש לו לילך ד"א לאיזה צד שירצה ונאמר כיון דעל על, הלכך לא משכחת לה אלא אליבא דרבי יהודה וכשבירר לו לצד החיצון עכ"ל, ואיברא דדברי הרמב"ם צריך ביאור דהא (לקמן בהלי"ז) כתב היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הר"ז חוזר למקומו וכאילו לא יצא עכ"ל. וכתב ה"ה דפסק הרמב"ם כרב שימי דאמרינן הבלעת תחומין יעו"ש, ובגמרא שם מבואר דאפילו לת"ק דר"א דס"ל דמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס ולא ס"ל הבלעת תחומין, היינו דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לכו"ע הבלעת תחומין מלתא הוא, ולפ"ז ע"כ צ"ל דמה שכתב הרמב"ם כאן דמי שיצא אפילו אמה לא יכנס מיירי לדבר הרשות ולקמן בהלי"ז מיירי לדבר מצוה, וא"כ לפי"ז תיקשי ממה שכתב הרמב"ם (שם בהלי"ד) מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף במחיצה בשבת יש לו להלך כל אותה המחיצה, והוא שלא תהיה יתר על אלפים אמה, ואם היה תחום שיצא ממנו מובלע מקצתו בתוך המחיצה שנעשית שלא לדעתו הואיל ויש להלך את כל המחיצה הר"ז נכנס לתחומו וכיון שיכנס הרי הוא כאלו לא יצא עכ"ל, וכאן הא לא מיירי לדבר מצוה ואעפ"כ פסק הרמב"ם דאמרינן הבלעת תחומין מלתא הוא, ועיין במ"מ: והנה לעיל (דף מ"ג ע"ב) במעשה דנחמיה בריה דרב חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך שרוי בצער א"ל לר"ח עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס וכו', א"ל ר"נ בר יצחק לרבא מאי קא מיבעיא ליה אילימא בדמלו גברי עסקינן וקא מיבעיא ליה הלכתא כר"ג או אין הלכה כר"ג, או דלמא בדלא מלו גברי עסקינן וקא מיבעיא ליה הלכה כר"א או אין הלכה כר"א, ובתד"ה א"ד בדמלו גברי עסקינן והשתא אפילו אין הלכה כר"א יכנס, וא"ת כיון דאמרי רבנן אפילו אמה אחת לא יכנס אע"פ שד"א שלו מובלעות בתוך התחום ראשון, ה"נ כי מלו גברי מחיצות ומגיעות תוך התחום לא יכנס, ויש לומר דלא דמי דהכא כשתסלק מחיצה דגברי וכבר יצא ע"י מחיצה מד"א שנתנו לו חכמים ומעתה היה לו ליתן ד"א אחרות, וכיון שהוא בתחום ראשון לא ניתן לו ד"א אחרות אלא חוזר לתחומו הראשון אבל בהבלעת ד"א שלא הפסיד בכניסתו ד"א לא יכנס עכ"ל, ומבואר מדבריהם דהא דאמרינן במחיצה שהוקף בשבת שאם היא מובלעת בתוך תחום הראשון דהבלעה מלתא היא, הוא לכו"ע ואפילו לת"ק דר"א וכיו"ב כתבו התוס' שם (דף מ"ד ע"ב) ומר סבר יעו"ש, אבל לדברי הרמב"ם לא יתכן תירוץ התוס' כלל דהא הרמב"ם במחיצה קיימת מיירי ואפ"ה מותר ליכנס לתוך תחומו:

והנה המ"מ כתב לפרש דברי הרמב"ם דטעמא דאפילו אמה אחת לא יכנס אינו מטעם דס"ל הבלעה לאו מלתא אלא משום דפסק כר"י דהד"א בורר לו לכל רוח שירצה, ומשו"ה כשיצא מתחומו הרי בירר לו הד"א אל עבר פניו שהולך שם וא"כ אין כאן הבלעת תחומין כלל יעו"ש, והנה מלבד שזה דחוק כמו שהעיד ע"ז המ"מ בעצמו, עוד תיקשי על זה מהסוגיא דלעיל (דף מ"ה ע"א) דפריך שם לרבה דס"ל דלא אמרינן הבלעת תחומין גבי מי שיצא ברשות מר"א דס"ל שתים יכנס ומסיק ומדר"א קא מותבת ליה למר יעו"ש, ומשמע דלת"ק ניחא, והא לדברי המ"מ תיקשי לכו"ע דהא גם הת"ק ס"ל הבלעת תחומין אם בירר לצד תחומו, ואם כן גבי יצא ברשות דתחום אחד מובלע בחברו שייך הבלעת תחומין גם לת"ק כמו בד"א שבירר לצד תחומו:

עוד יקשה על דברי המ"מ ממ"ש הרמב"ם וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הר"ז לא יכנס לה. והא כאן שהולך לצד תחומו הרי בירר לצד פניו ואם כן אמאי לא אמרינן בכאן הבלעת תחומין, ואין לומר דבמחשיך בלא"ה לא שייך הבלעת תחומין, דהא מבואר בירושלמי בסוף פרקין דפליג ר"א אף במחשיך, וס"ל הבלעת תחומין מלתא ויכנס, ומדס"ל לת"ק דמחשיך לא יכנס אלמא דלאו מטעמא שכתב המ"מ הוא אלא דחולק בעיקר דין הבלעה:

עוד יש לעורר על דברי המ"מ ממ"ש הרמב"ם (שם בהלט"ו) כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ד"א אם נצרך לנקביו הר"ז יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו בעת שיתרחק להפנות הואיל ונכנס יכנס וכאילו לא יצא עכ"ל, ולמה דקדק הרמב"ם דוקא אם נכנס למקצת תחומו שיצא ממנו, ולא סגי באם נכנס להד"א הראשונות של חוץ לתחום, ונימא אח"כ הבלעת תחומין דהא כאן הרי הוא בורר לצד עבר פניו ולכו"ע הבלעת תחומין מלתא, מיהו בהך קושיא היה אפשר לומר דבמקום שנפנה ס"ל לה"ה דאינו קונה ד"א כלל מדין שבו תחתיו כיון דמותר לצאת מהם בשביל כבוד הבריות לא קרינן בזה שבו איש תחתיו ותו אין כאן הבלעה: [ט] ונראה לומר בישוב דברי הרמב"ם בזה, לפמ"ש רש"י לעיל (דף מ"ה ע"ב) עלה דמתניתין שם היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו, ופרש"י וז"ל ובלבד שלא יפשוט זה ידו לתוך שתים החיצוניות שאין לו בהם כלום ויוציא לשם פתו או חפצו דחפציו כרגליו, דתנן (ביצה דף ל"ז ע"א) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דכל ד"א שוינהו רבנן לגביה כרשות היחיד ואסור להכניס ולהוציא מחיצה להן לתוכן עכ"ל ועיין במהרש"ל ומהרש"א שיש גורסים א"נ ותרי טעמי נינהו יעו"ש, וביאור הדברים נראה לפמ"ש הרמב"ם (בפי"ב מהלכות שבת הלט"ו) ז"ל, מותר לאדם לטלטל בר"ה בתוך ד"א על ד"א שהוא עומד בצדן ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל עכ"ל, והנך ד"א אם אליבא דר"י דבורר לכל צד שירצה וכמ"ש המ"מ (שם) לדייק מדברי הרמב"ם שכתב שהוא עומד בצדן יעו"ש, ולפ"ז נראה לומר דאליבא דר"א דס"ל דהד"א הם באמצען אינן כלל מהך קרא דשבו תחתיו שכתב הרמב"ם, אלא דרבנן נתנו תחום ד"א ליוצא מתחום אלפים והוא מתורת תחום ממש, רק דביה"ש אדם זוכה בתחום אלפים והיוצא חוץ לתחום שקונה בשבת אינו קונה רק תחום ד"א לבד, ועפי"ז מה שאסור להוציא חוץ לד"א לר"א הוא מדין תחום כמו שאסור להוציא מתחום אלפים דהבהמה והכלים כרגלי הבעלים, וא"צ להסמיך לאסור הטלטול מקרא דשבו תחתיו שכתב הרמב"ם אלא לר"י דס"ל דבורר לכל צד שירצה דלדידיה אינו מדין תחום כלל דלא מצינו תחום כזה שיהא לו מצד אחד לבד, ולדידיה לא תקנו רבנן כלל תחום ד"א ליוצא חוץ לתחום, אלא דכיון דלכל אדם יש לו ד"א בר"ה ממילא גם היוצא חוץ לתחום אע"פ שהפסיד תחום אלפים אבל מ"מ לא הפסיד הד"א שיש לכל אדם מקרא דשבו תחתיו, וכן מתבאר מלשון הטור באו"ח (סימן שצ"ו) וז"ל, תניא שבו תחתיו מכאן שכל אדם יש לו ד"א בכ"מ ואפילו יצא חוץ לתחום עכ"ל, והיינו מטעם שדעת הטור לפסוק כר"י דהד"א בורר לכל צד שירצה וכמו שכתב הב"י (שם) ועיין בדרישה, ומשו"ה דקדק לומר דאותם הד"א שיש לכל אדם הם אותם הד"א שיש ליוצא חוץ לתחום ולא מצד שתקנו לו חכמים תחום חדש ליוצא חוץ מתחומו, ומלשון השאילתות שנתבאר בריש דברינו (שבסימן ז') וכן הוא גם לשון הבה"ג בהלכות עירובין, נראה דהנך ד"א דשבו תחתיו הם דוקא הד"א של יוצא חוץ לתחום, וכן מבואר גם מלשון רש"י לעיל (דף נ"א ע"א) ד"ה אלו ד"א ליוצא חוץ לתחום עכ"ל, ואפשר דגם אליבא דר"א אסמכוהו רבנן הנך ד"א שהוא באמצען מקרא דשבו תחתיו אע"פ שהם מדין תחום כמו דאסמכינהו להנך אלפים אקרא דאל יצא ושניהם מתורת תחום הן, אבל עכ"פ אליבא דר"י לדעת הרמב"ם והטור הנ"ל אינו כלל מתורת תחום אלא דהוא הד"א שהן מקומו של כל אדם, ואסמכינהו רבנן אקרא דשבו תחתיו והנך ד"א דהילוך וד"א דטלטול חדא נינהו, לבד אליבא דר"מ דסובר דהילוך יש לו שמנה על שמנה ולטלטל ד"א, ומה שכתב בחידושי גאון יעקב לעיל (דף מ"ח ע"א) לחלק ביניהם יתבאר במק"א בע"ה, וכן משמע בירושלמי בפרקין (הלכה א') יעו"ש היטב: ומעתה יתבארו דברי רש"י ע"פ דרכו של המגיה א"נ ותרי טעמי נינהו, והיינו דהא במתניתין שם מבואר פלוגתא דר"א ור"י דלר"א והוא באמצען ולר"י בורר לו לכל שירצה, ועפי"ז כתב רש"י לפרש טעמא דסיפא דאסור להוציא מתוך ד"א והיינו אליבא דר"א דס"ל דד"א והוא באמצען והוא מתורת תחום כמו האלפים משו"ה אסור להוציא חפציו דחפציו כרגליו דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ולר"י דבורר לכל רוח שירצה דאינו מתורת תחום הוכרח רש"י לפרש דשוינהו הנך ד"א כרה"י לענין זה שאסור להוציא מתוכו:

ועיין בירושלמי בפרקין (הלכה א') ר' יודה בן פזי בעי ד"א שאמרו תחום הן או אינן תחום אין תימר תחום הן אין נותנין לו ד"א משני מקומות אין תימר אינן תחום נותנין לו ד"א משני מקומות אמר רבי זעירא מתניתין אמרה ד"א תחום הן והתנינן ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חברו וכו' עכ"ל, והיינו דבעית הירושלמי קאי אליבא דר"א דס"ל והוא באמצען ומספקא ליה אם הוא מתורת תחום שתקנו ליוצא חוץ לתחום כמו אלפים או דהוא מקום הד"א שיש לכל אדם כמו דס"ל לר"י, וע"ז פשיט מתניתין אמרה כן ובלבד שלא יוציא, וס"ל להירושלמי דהנך ד"א לא שויוה רבנן כרה"י כמו שפירש"י וכל האיסור שאסור להוציא הוא רק מתורת תחום דחפציו כרגליו ואתיא מתניתין דבלבד שלא יוציא לר"א דוקא דס"ל והוא באמצען, וכן נראה קצת ראי' דהירושלמי לא סבירא ליה הך טעמא דד"א כרה"י שוינהו, רבנן דהא עיקר יסודו של רש"י הוא דהנך ד"א דשביתה וחוץ לתחום כחדא נינהו וכי היכי דד"א דשביתה שוינהו רבנן כרה"י כמבואר לעיל (דף ל"ב ע"ב) ה"נ ד"א דיוצא חוץ לתחום, ומדברי הירושלמי (במכלתין פ"ג הל"ד) משמע דלא ס"ל כלל הך דינא דהו"ל רה"י יעו"ש היטב, ובעיקר דברי הירושלמי דאם תחום הן אין נותנין משני מקומות ופירושו יתבאר בסמוך:

[י] ומעתה י"ל דכל עיקר דינא דהבלעת תחומין ל"ש רק אליבא דר"א דס"ל ד"א והוא באמצען ולא אליבא דר"י דס"ל דבורר לכל רוח, והוא דעיקר היסוד של הבלעת תחומין אינו מצד דכיון דשני המקומות הם שלו מותר לעקור ממקום למקום ואין אני קורא כאן אל יצא ממקומו, דהא כתב הרמב"ן במלחמות לעיל בסוגיא דלא סיים אתריה, דלשיטת הרי"ף טעמא דשמואל משום דיכול אדם לקנות שני מקומות ד"א מצד זה וד"א מצד זה, ויש לו שני תחומין לשתי רוחות ואם עירב לצפון ולדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון מיצעו עליו את התחום הר"ז לא יזוז ממקומו ועי"ש, אלמא אע"ג דשני התחומין הן מקומו אעפ"כ אסור לצאת מאחד לחברו דקרינן כאן אל יצא ממקומו אע"פ דחוץ לתחום ג"כ מקומו, וע"כ צ"ל דעיקר טעמא דהבלעת תחומין משום דשני התחומין נעשין כתחום אחד ואין כאן אלא מקום אחד לבד ולא שייך כאן איסור אל יצא ממקומו דאינו יוצא כלל, ומשו"ה דוקא היכא דשייך לומר דשני המקומות כמקום אחד חשיבי אז מועיל דינא דהבלעת תחומין, אבל בגוונא שכתב המלחמות שעירב לשתי רוחות דהתם כיון דקונה שתי שביתות וכל אחת סותרת לחברתה ל"ש לומר דשתיהן יעשו תחום אחד, אבל בד"א דר"א ואלפים שיצא ברשות דהתם אין תחום אחד סותר לחברו כלל דשתיהן מתולדה אחת הן באין חשיבי תחום אחד, ועיין בתוספת לעיל (דף מ"ד ע"ב) ד"ה ומר סבר ובחידושי הריטב"א במעשה דנחמי' יעו"ש היטב:

ועפי"ז נראה דאימתי שייך לומר דשני התחומין כחד חשיבי ומקום אחד הן, דוקא אם לשתיהן דין אחד, אבל אם דיניהן חלוקין ע"כ שני מקומות הן וממילא אסור לעקור ממקום למקום ותו ל"ש לומר הבלעת תחומין מלתא, ומעתה נראה דלפי מה שנתבאר לעיל דלר"א דאמר והיא באמצען נמצא דהד"א הוא מתורת תחום כמו האלפים, וכל דין אלפים עליהן גם לענין חפציו כרגליו וכמו שנתבאר משו"ה ס"ל לר"א הבלעת תחומין, אבל לר"י דס"ל דבורר לכל רוח שירצה ואינו מתורת תחום כלל ואינו אוסר חפציו להוציא רק מתורת רה"י אם כן ל"ש בכאן לעשותם כתחום אחד דהא ע"כ מקומות חלוקות הן: ולפי"ז יתבאר היטב לשון הגמרא לעיל (דף מ"ה ע"א) בהא דפריך לרבה דס"ל הבלעת תחומין לאו מלתא לענין מי שיצא ברשות והתנן ר"א אומר שתים יכנס שלש לא יכנס מאי לאו ר"א לטעמיה דאמר והוא באמצען וד"א דיהבו ליה רבנן כמאן דמיבלען דמו וקאמר יכנס אלמא הבלעת תחומין מלתא היא, א"ל רבב"ח לאביי ומדר"א קא מותבת ליה למר, א"ל אין דשמיע לי מיניה דמר עד כאן ל"פ רבנן עליה דר"א אלא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מודו ע"כ, ובחידושי הריטב"א כתב בשם התוס' להעיר דל"ל להגמרא למימר ר"א לטעמיה דיהי' מאיזה טעם שיהיה קשיא לרבה יעו"ש מ"ש, ולפמ"ש א"ש דהנה עיקר החילוק דמחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות אינו מצד קולא דעירובין, אלא דלפמ"ש הוא מלתא בטעמא דלדבר מצוה שנתנו חכמים תחום אלפים וזהו בודאי מתורת תחום, משו"ה שייך לומר דשני התחומין כחד חשיבי כיון דחד דינא אית להו, אבל לדבר הרשות דאין לו אלא ד"א ולת"ק דר"א דהיינו רבי יהודה דס"ל דבורר לכל רוח שירצה נמצא דאינו כלל מתורת תחום משו"ה ל"ש הבלעת תחומין, ונמצא דאין הת"ק חולק בעיקר היסוד של הבלעת תחומין שא"א לומר דשני תחומין יעשו כתחום אחד דלפ"ז אין לחלק בין דבר הרשות לדבר מצוה, אלא דהת"ק דר"א דהוא ר"י דבורר לכל רוח שירצה לדידיה ליכא כאן טעמא דהבלעת תחומין, דגם ר"א דס"ל דאמרינן הבלעת תחומין אינו אלא משום דאזיל לטעמיה דהוא באמצען דהוא מתורת תחום ובכה"ג דשניהן מתורת תחום כו"ע ל"פ, ומשו"ה הקדים אביי לאקשויי מר"א מאי לאו ר"א לטעמיה כדי להקשות גם מרבנן דלדבר מצוה מודו לר"א דלא פליגי בעיקר היסוד של הבלעה אילו הוו סברי רבנן דהוא באמצען:

ומעתה יתבארו היטב דברי הרמב"ם דפסק דמי שיצא ברשות אמה אחת לא יכנס ובהוקף מחיצה בשבת יכנס ע"י הבלעה, והיינו משום דהרמב"ם פסק כר"י דבורר לכל צד שירצה דהיינו ת"ק דר"א, משו"ה ס"ל דל"ש דין הבלעה בכאן והיינו כחילוק הש"ס בין דבר הרשות לדבר מצוה ע"פ דרך שפירשנו למעלה, ואם כן בהוקף מחיצה בשבת שפסק הרמב"ם שם דמהלך בכל המחיצה אלפים דוקא ולא יותר אלמא דאין כאן דינא דכל ההיקף ד"א אלא דינא דאלפים מתורת תחום, אם כן הו"ל כדבר מצוה דשייך הבלעת תחומין אפילו לר"י כיון דשני המקומות דין תחום עליהן:

וארווחנא בזה ליישב מה שתמה הגאון מוהר"י פיק זללה"ה בחידושיו יש סדר למשנה על הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה בפרקין עלה דמתניתין דפליגי ר"א ור"י בד"א אם הן באמצען או לכל רוח שירצה שלא כתבו שם הלכתא כמאן כדרכן בכל מקום יעו"ש, ולפמ"ש א"ש מאד דהרי במתניתין דמי שיצא אמה אחת כתב הרמב"ם וז"ל, ר"א סובר כי יש לאדם במקומו ארבע אמות והוא באמצען וכשהוא חוץ לתחום שתי אמות הנה נפל השתוף בין ד"א שלו ובין סוף התחום ולפיכך יכנס וכו' ואין הלכה כר"א עכ"ל. וכוונתו דאין הלכה כר"א בהך דינא דהוא באמצען דא"א לפרש דאין הלכה כר"א בעיקר הדין דהבלעת תחומין, דהא במתניתין דלעיל דמי שיצא ברשות פסק הרמב"ם שם כרב שימי דאמרינן הבלעת תחומין, וע"כ דעיקר היסוד של הבלעת תחומין ס"ל גם לת"ק דר"א רק משום דס"ל דבורר לכל רוח שירצה משו"ה ל"ש כאן הבלעת תחומין. וזהו מה שפסק הרמב"ם דאין הלכה כר"א אלא כר"י דבורר לכל רוח שירצה, ומשו"ה לא הוצרך לפסוק שם הלכה כמאן דסמך על מה שכתב כאן דהלכה כת"ק דר"א דהיינו ר"י וזה ברור:

איברא דמ"ש הרמב"ם דאין לו להלך אלא ד"א מעמידת רגליו ולחוץ, ומשמע דאפילו באותן הד"א אין לו לברור אלא לחוץ מתחומו ולא לתוך תחומו עדיין לא יתיישב לפי דברינו. דנהי דל"ש הבלעת תחומין להתירו באלפים שמחוץ להד"א אבל למה לא נתירו לברור לצד תחומו, ולפי מ"ש המ"מ דכל שיצא מתחומו כבר בירר הד"א לעבר פניו ניחא, אבל כבר העיד המ"מ בעצמו שהוא דחוק, ובמרוצת דברינו יתבאר ישוב לזה בע"ה:

[יא] ועל פי הדברים האלה שכתנו בישוב דברי הרמב"ם יתיישבו דברי רש"י שפירש בסוגיין דמי שיצא אמה לא יכנס לת"ק מיירי במזיד ומדעת לשם מצוה יעו"ש, ומשמע מדבריו דבשוגג גם לת"ק יכנס אע"פ שלא יצא לדבר מצוה. והיינו דרש"י מפרש דמה שמחלק הש"ס לעיל בין דבר מצוה לדבר הרשות עיקר החילוק דבדבר מצוה אע"פ שמדעת יצא חשיב כשוגג, וא"כ קשיא ממעשה דנחמי' לעיל שיצא שלא לדעת, ואעפ"כ מספקא ליה להש"ס שם אם הלכה כר"א או לא יעו"ש אלמא דאפילו בשוגג לא יכנס לת"ק, ועיין בחידושי הרשב"א (דף מ"ה ע"א) שכתב וז"ל ומשמע דוקא לדבר מצוה הא באונס או בשגגה כההיא דנחמי' דלעיל לא, דהא אמרינן וקא מיבעיא ליה אי הלכה כר"א או לא אלמא אפילו בהא פליגי עכ"ל, ולשיטת רש"י לכאורה תמוה:

ונראה דהנה לפי המתבאר לעיל דהבלעת תחומין שייך לומר רק למ"ד דהוא באמצען, אבל לר"י דבורר לכל רוח שירצה לא, ואם כן מדברי רש"י דנראה דבשוגג לכו"ע הבלעת תחומין מלתא היא, והא דפליגי במזיד הוא מטעם דפליגי אם ע"י הבלעת תחומין אפשר לחשוב כאילו לא יצא, דר"א ס"ל דהבלעה משוי ליה כאלו לא יצא, ורבנן סבירא ליה דכיון דאסור לצאת חוץ מתחומו חל עליו תורת יוצא חוץ לתחום, ואף על פי שאחר כך קונה מקום והתחומין מובלעין זה בזה מ"מ לא עדיף מהוחזר שלא לדעת דאין לו אלא ד"א היכא דיצא במזיד, ומשו"ה ביצא בשוגג אז מהני שפיר הבלעת תחומין לחושבו כאלו נכנס בתחומו שלא לדעת ויש לו תחומו הראשון, ונמצא דלפ"ז דביסוד הך סברא דשייך הבלעת תחומין לחשוב שני התחומין כחד גם ת"ק דר"א מודה, ואם כן לכאורה תיקשי דאיך שייך לת"ק הבלעת תחומין כלל, כיון דס"ל דהד"א בורר לכל רוח שירצה אם כן ע"כ הם שני תחומין מיוחדין:

וע"כ צ"ל דרש"י ס"ל דת"ק דר"א דאמה אחת לא יכנס אינו ר"י דבורר לכל רוח שירצה וכמו שפירשו הרמב"ם והרע"ב הנ"ל, אלא דס"ל דהוא ר"מ דס"ל שמנה על שמנה והוא באמצען וכמו שפירש הרבינו יהונתן בסוגיין יעו"ש היטב, ואם כן לר"מ דס"ל והוא באמצען הוא גם כן מתורת תחום כיון דיש לו לשתי רוחות כמו תחום ד"א דר"א, ואע"פ דלר"מ חלוק הילוך מטלטול כמבואר בסוגיא דלעיל (דף מ"ח ע"א) יעו"ש, מ"מ לענין הילוך תורת תחום יש לו כמו אלפים, ואם כן שייך גם לדידיה תורת הבלעת תחומין, ואע"ג דס"ל לר"מ תחומין דאורייתא מ"מ גם למ"ד תחומין דאורייתא שייך הבלעת תחומין וכמו שנתבאר לעיל (סימן ז') יעו"ש, אבל בזה יודה ר"י לדעת הרמב"ם דאליבא דר"י דסבירא ליה דד"א בורר לכל רוח אין לדון דין הבלעת תחומין כלל אפילו בשוגג, כיון דהד"א והאלפים אינן מדין אחד וא"א לחושבן כחד מקום, אם לא לדבר מצוה שיש לו אלפים דבזה גם ר"י מודה לר"א דאמרינן הבלעת תחומין כיון דשני התחומין שוו אהדדי:

ולפ"ז א"ש מה דקא בעי הגמרא במעשה דנחמיה הלכה כר"א או לא, והיינו דאין הכוונה אם הלכה כר"א או כת"ק דידיה, דהיינו ר"מ דשמנה על שמנה דהא ר"מ לא פליג בשוגג כלל, אלא דשמא אין הלכה כר"א מטעם דלא קיי"ל כר"א בפלוגתא דהוא באמצען אלא כר"י דבורר לכל רוח, ולדידיה תו לא שייך הבלעת תחומין אפילו בשוגג לבד מדבר מצוה וזה נכון:

[יב] ועדיין פש גבן לברורי עיקר דברי הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הלי"ד) הנ"ל שפסק דמי שהוקף מחיצה בשבת דאינו מהלך בתוך ההיקף אלא אלפים ולא יותר, הא כיון דכל מקום המוקף מחיצות חשיב כד"א אמאי אינו מהלך בכולו, ואי לא חשיב כד"א אמאי מותר באלפים לא יזוז מד"א ככל יוצא חוץ לתחום ומאי שייטא דאלפים לכאן וכבר עמד ע"ז המ"מ יעו"ש, ועדיין לא נתבאר כל הצורך:

ונראה לומר בביאור ד' הרמב"ם עפ"י המבואר לעיל (דף מ"ב ע"א) שבת בבקעה והקיפוה נכרים מחיצה בשבת מהלך אלפים אמה, ופירש"י ז"ל מהלך בה אלפים דלא מהני ליה הנך מחיצות להיותה לו כד"א, דכי אמרינן כל הבית כולו כד"א היכא דשבת באויר מחיצות מבעוד יום אבל הכא דבשעת שביתה לא הוו מחיצות לא, ואפילו לר"ג דאמר בהוציאוהו נכרים ונתנוהו בדיר או בסהר דאע"ג דלא שבת באויר מחיצות נעשית לו כד"א ומהלך את כולה, התם הוא דמי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד"א הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כד"א, אבל הקונה שביתה שיש לו אלפים אמה לא הקילו חכמים אצלו להיות לו היקף מחיצות כד"א אלא א"כ שבת באוירן וכו', ובמתניתין נמי הכי תנן לקמן בפ' כיצד מעברין ומודד שאמרו נותנין לו אלפים אמה אפילו סוף מדתו כלה במערה אינה לו כד"א ואילו הוציאוהו נכרים ונתנוהו בה מהלך את כולה והא ד"ה היא עכ"ל, ויעו"ש בתוד"ה ונכרים שהקיפוה מ"ש בשם הירושלמי דלא אתיא כר"ג אלא כרבי יהושע יעו"ש, אמנם כבר כתבו הרשב"א והריטב"א דזהו רק הס"ד דהירושלמי אבל לבסוף מסיק דקל הוא מי שקנה שביתה ממי שלא קנה שביתה ואפילו כר"ג אתיא יעו"ש וזהו כפירש"י, ויש לבאר סברת רש"י אם הוא מתורת קולא וחומרא אתינן עלה ומקולי עירובין שנו כאן או דהוא דינא ואין מרחמין בדין, גם מה שהביא ראיה ממודד וכלתה מדתו בחצי מערה אין לה מובן כ"כ, ועיין בהגהות הרש"ש שכתב להעיר עוד ע"ז יעו"ש:

ונראה דהך איסור דאל יצא ממקומו לענין אלפים והך איסור דשבו תחתיו ליוצא חוץ מד"א אינם שוים באיסורם, דדין אלפים נתפס בשטח המדידה דיליף מקרא דומדותם וזהו סבת איסור ההילוך של חוץ למדידת האלפים, אבל בדין דד"א של שבו תחתיו אין האיסור נתפס בשטח המדידה לאוסרו עי"ז בהילוך חוץ לד"א, אלא דכל שיתבטל שבו תחתיו באיזה אופן שיהיה עובר באיסור אפילו אם בפועל נשאר בד"א שלו, רק דלא נוכל לקיים עוד שבו תחתיו עובר באיסור אע"פ שלא יצא עדיין מד"א, וכבר ביארנו כיו"ב בתחלת דברינו בענף א' יעו"ש, וכן הדין להיפך אם ילך חוץ לתחום בפועל רק דע"פ דין התורה מיקרי שדר עדיין בהד"א הראשונות שהיה שם מיקרי עדיין שבו תחתיו ואין כאן איסור כלל:

ועפי"ז א"ש החילוק בין שובת ביהש"מ והוקף במחיצה אח"כ דאין לו אלא אלפים לבד, ובין יוצא חוץ לתחום ונתנוהו במחיצות דמותר בכל ההיקף, דשובת ביה"ש שקנה תחום אלפים וחל עליו איסור לצאת חוץ למדידת אלפים, א"כ אם הוקף אח"כ במחיצה נהי דכל ההיקף חשיב לו כד"א, ואם יתרחק לסוף היקף אפילו חוץ לאלפים מיקרי עדיין דר בכל ההיקף ומתקיים קרא דשבו תחתיו, אבל מ"מ הרי עבר באל יצא ממקומו היינו חוץ למדידת אלפים שנאסר ביה"ש ושפיר קרינן כאן אל יצא ממקומו, אבל יוצא חוץ לתחום דזוכה בד"א מקרא דשבו תחתיו, א"כ נתנוהו במקום מחיצות גם כן זוכה בכל ההיקף דחשיב כד"א ודר בכל ההיקף מיקרי אפילו אם יתרחק מחוץ לאלפים, דאין עליו איסור אלא במה שמבטל השבו תחתיו ובתוך ההיקף דר בכולו חשיב ומשו"ה מותר בכולו, ועל זה היסוד לחלק בין דינא דאלפים לדינא דד"א, דאלפים הוא מדין מדידה וד"א אינו ענין למדידה, שפיר הביא ראיה ממודד וכלתה מדתו בחצי מערה אין לו אלא חצי מערה דכבר כלתה מדידת אלפים, ואמאי אסור בחצי מערה שחוץ לאלפים כיון דהדר במערה בחציה חשיב כדר בכולה כמו דמותר בנתנוהו במערה דיש לו כל ההיקף, אם כן כשיצא חוץ לאלפים הרי דר עדיין באלפים מדין שבו תחתיו דהא נמצא עדיין בתוך היקף זה, וע"כ מוכח מכאן דתחום אלפים אינו אלא מדין מדידה וכל שיצא חוץ לאלפים שחל עליו ביה"ש עובר באל יצא אף דבדיני התורה מתקיים קרא דשבו תחתיו, ועפי"ז מיושב מה שהעיר הרש"ש בזה על דברי רש"י יעו"ש:

ועפ"י דרך זה היה אפשר לפרש טעמא דר' יהושע דפליג גם על הך דינא דנתנוהו בדיר וסהר דלא ס"ל כל ההיקף כד"א גם לענין יוצא חוץ לתחום אע"ג דבעלמא מודה רבי יהושע דאמרינן, כמו בשובת ביה"ש בתוך מחיצות וכיו"ב, והיינו דס"ל לר"י דגם הד"א של שבו תחתיו האיסור הוא במדידה כמו אלפים וגלי קרא דחוץ לתחתיו דהיינו חוץ לד"א אסור בהילוך, ומשו"ה לא מהני היקף מחיצות לדידיה דהא הרי הוא יוצא חוץ לתחום מדידת ד"א, ואף דכאן חשיב כולו תחתיו מ"מ הכתוב דבר בהווה כמבואר לעיל (דף מ"ח ע"א) וכמה תחתיו ד"א יעו"ש:

[יג] ומעתה נראה לומר דאף דיוצא חוץ לתחום אין לו אלא ד"א ולא הותר בתחום אלפים, מ"מ אם יתרחק חוץ לאלפים ממקום הד"א שלו שקנה מצד יוצא חוץ לתחום עובר באל יצא מצד שעוקר ממקומו, ר"ל אלפים ממקום זה, ואין חילוק בין עוקר ממקום שקנה שביתה ביה"ש, או מממקום שקנה בשבת מצד יוצא חוץ לתחום, שהרי נתבאר בדברינו לעיל (סימן ז') מדברי התוספתא בפרקין דגם הד"א של שובת ביה"ש ילפינן מקרא דשבו תחתיו, ומה שאין לו היתר הילוך חוץ לד"א עד סוף תחום האלפים זהו לאו מידי הוא, שאין ההיתר תוך אלפים סבת האיסור שמחוץ לאלפים, [ויש לפלפל בזה עפ"י דברינו בריש סימן הקודם למעיין שם ואכמ"ל] ועיקר האיסור הוא מסיבת מקומו שיש לו ומהתם משחינן מדידת אלפים, והחילוק בין שובת ביה"ש ובין הד"א של חוץ לתחום אינו אלא בהיתר ההילוך של תוך אלפים, דזהו רק בשובת ביה"ש לבד ולא בתוך השבת:

ולפ"ז מיושבים היטב דברי הרמב"ם דפסק דיוצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף במחיצה בשבת אין לו להלך בכל ההיקף אלא אלפים, והיינו אף דכל ההיקף חשיב כד"א מ"מ כיון דביה"ש חל איסור אלפים על המדידה שחוץ לאלפים ונאסר בהילוך מדין אל יצא, אם כן מה יועיל מה שהוקף אח"כ מ"מ אסור לו להתרחק חוץ לאלפים שהרי עובר באל יצא, אף דחשיב דר בכל ההיקף ומתקיים ביה שבו תחתיו מ"מ באיסור דחוץ לאלפים עובר כמו בשובת ביה"ש והוקף אח"כ במחיצה, וכל זה רק בחוץ לאלפים, אבל בתוך אלפים אם אנו באין לאוסרו הוא רק מקרא דשבו תחתיו וע"ז שפיר מועיל ההיקף לחשוב כולו כד"א ואם כן אינו עובר באיסור שבו תחתיו, ואולי אפשר להעמיס כוונה זו בדברי המ"מ למעיין היטב בדבריו שם:

[יד] איברא דלפ"ז תתעורר הקושיא הנ"ל על דברי הרמב"ם דמאי פסק דאם תחום זה דאלפים מובלע מקצתו בתוך תחומו הראשון יכנס מדין הבלעה, והא לפימ"ש דדעת הרמב"ם לחלק בין תחום ד"א לתחום אלפים, דכל ד"א שאינן מתורת תחום אינן מצטרפין עם תחום אלפים לחושבן כחד מאחר שדיניהם חלוקין, ואם כן תיקשי בכאן מה יועיל שהותר בכל ההיקף אלפים, מ"מ כיון שעיקר ההיתר תוך אלפים הוא מתורת הד"א דכל ההיקף חשיב כד"א ומיקרי שבו תחתיו, אם כן לא עדיפי הנך אלפים מד"א דעלמא, ומה שאסור חוץ לאלפים מאיסור דאל יצא זהו אינו מועיל לדונו בתורת תחום, דהא בכל ד"א הדין כן לפי מה שנתבאר:

ונראה דס"ל להרמב"ם דאע"ג דבעלמא לא נתנו חכמים קנין תחום אלפים באמצע שבת ליוצא חוץ לתחום באיסור, אין הטעם משום דלא שייך קנין שביתה באמצע שבת כלל, דהא מבואר לעיל בחידושי הרמב"ן (דף מ"ג) דמי שהיה ביה"ש למעלה מעשרה דלא קנה שם שביתה קונה אח"כ שביתה באמצע שבת כשירד למטה מעשרה יעו"ש, וכן נתנו רבנן קנין אלפים גם ליוצא ברשות ואין זה היתר הילוך בלבד דא"כ לא שייך כאן דין הבלעת תחומין, וע"כ דהוא דין תחום ממש אלמא דשייך תורת קנין תחום באמצע שבת, ורק ליוצא חוץ לתחום לא נתנו לו תחום אלפים כיון שלא יצא ברשות משו"ה קנסו אותו שלא יזוז ממקומו, ואם כן כאן שהוקף במחיצה דבלא"ה הרי הותר בהילוך אלפים מצד ההיקף תו נתנו לו חכמים כל תורת תחום, דהא אין לו קנס במה שלא יתנו לו תורת תחום דהא בפועל יש לו כל האלפים, משו"ה נתנו לו חכמים כל תורת תחום ולא חלקו בין אלפים לאלפים, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דשייך כאן הבלעה: [טו] ועפ"י סברא הנ"ל אפשר לומר דבר נאות בדברי הירושלמי (ריש פרקין הלכה א') וז"ל, נתנו על פתח הדיר (פי' מחוץ לדיר) ע"ד דר"י ור"ע נותנין לו שתי אמות בחוץ ושתי אמות בפנים, ע"ד דר"ג ור"א אין נותנין לו שתי אמות מבפנים וב' אמות מבחוץ שאם את אומר ליתן לו שתי אמות מבפנים ושתי אמות מבחוץ אף הוא מטלטל בכל הדיר כולו עכ"ל, והנה לדעת הראשונים דסבירא להו דאם כלתה מדתו בסוף העיר דמהלך את כולה כד"א גם העיר עולה לו מחשבון התחום ונותנין לו לבד העיר אלפים פחות ד"א, עיין בטור (או"ח סימן ת"ח), א"ש כאן כיון דאין לו אלא שתי אמות בתוך הדיר תו אין לו כל הדיר, ושייך שפיר הגזירה דלמא מטלטל בכל הדיר, אבל לדעת הרר"י לקמן (ס"פ כיצד מעברין) עלה דמתניתין שם נתנו חוץ לתחום מה שנשכר הוא מפסיד, וז"ל דאע"פ שאנו אומרים כל העיר כד"א אין אנו רוצין לומר שנחשוב אותה כד"א ויפסיד מן התחום אותן ד"א, אלא כוונתו לומר שאין העיר עולה מן החשבון כלל עכ"ל יעו"ש, ואם כן תיקשי כאן דאע"פ שאין לו אלא שתי אמות בתוך הדיר מ"מ יזכה בכל הדיר ויעלה לו בחשבון השתי אמות, ואין לומר דכאן דמי למודד שכלתה מדתו בחצי הדיר שאין לו אלא החצי, דדוקא בתחום אלפים שתלוי במדידה שייך לומר כן, אבל לא בד"א של שבו תחתיו שאין האיסור על המדידה כלל אלא מדין שבו תחתיו לבד כמו שנתבאר, אם כן אמאי לא יזכה בכל ההיקף מדין שבו תחתיו: אבל לפי מה שביארנו דעיקר מה שהותר לו לצאת חוץ מד"א בתוך ההיקף הוא מטעם דע"י מה שמתרחק מהד"א לא מתבטל עי"ז השבו תחתיו, דאף כשעומד בתוך ההיקף הרחק מד' אמותיו גם כן מתקיים השבו תחתיו דדר בכל ההיקף חשיב, ואם כן כ"ז הוא דוקא באופן שקנה כל הד"א בתוך ההיקף לבד, אבל כאן שעומד בפתח הדיר וקנה גם שתי אמות מחוץ להיקף, ואם כן נהי דכשירחיק מפתח הדיר עוד שתי האמות עדיין מתקיים השבו תחתיו באותן השתי אמות שמחוץ להיקף, וכמ"ש הריטב"א לעיל במעשה דנחמיה (לעיל דף מ"ד) וז"ל, ושמעינן מהכא דלר"א אפילו המוקף מחיצה חוץ לתחומו יש לו אמות חוץ למחיצה ושאם לא כן הכא דלא מלו דברי ונשארו שתי אמות האיך יכנס באותן שתי אמות עכ"ל, אבל כשירחיק בתוך ההיקף יותר אז הרי עוקר דירתו מאותן השתי אמות שמחוץ להיקף, דנהי דדר בסוף ההיקף מיקרי דר בכולו דכל ההיקף כד"א, אבל לא מיקרי עי"ז שדר באותן השתי אמות שמחוץ להיקף שהיה לו, וכיון דעי"ז שיתרחק בסוף הדיר מבטל השבו תחתיו מאותן השתי אמות עובר באיסור דשבו תחתיו שהרי עקר דירתו מתחתיו, ואפילו במקצתו כה"ג גם כן איכא איסור: אמנם לפ"ז יקשה דברי הריטב"א שכתב דהמוקף במחיצה חוץ לתחומו יש לו שתי אמות חוץ למחיצה, והוא נגד דברי הירושלמי דמסיק דלר"ג ור"א אין נותנין מבפנים כלל מגזירה שמא יטלטל בכל המחיצה, וה"נ הכא שייך הך גזירה דשמא יתרחק לסוף המחיצה הרחק מהשתי אמות שמחוץ למחיצה ויעקור דירתו משם, ואם היינו מפרשים דברי הירושלמי מטעמא דלעיל שאינו קונה המחיצה רק אם יש לו ד"א ולא ב' אמות א"ש, דכאן כיון דכבר קנה כל המחיצה מקודם לא נתבטל מקום דירתו עי"ז שעומד בסוף ההיקף, אבל לפי מ"ש בדעת ההר"י צ"ע:

ונראה בדעת הריטב"א דהש"ס דילן פליג על דברי הירושלמי בזה, וס"ל דלא גזרינן בזה שאם יטלטל בכל הדיר כולו, ועפי"ז יש לעורר על מ"ש בחידושי גאון יעקב לעיל (דף מ"ב) אחר שהביא דברי הירושלמי, וז"ל ומסתברא מי שיצא חוץ לתחום במזיד דאמרינן אפילו אמה אחת לא יכנס נותנין לו ד"א מחוץ לתחום, אבל בתוך התחום לא יכנס כלל שאם אתה אומר יכנס אף הוא מהלך בכל תחומו ואל תשבני יצא ברשות לר"נ דל"ל הבלעה ואלפים יכנס טפי לא יצא ברשות שאני דלא גזור ביה כדאקילו ביה באלפים ולישנא דלא יכנס כוותין דייקא עכ"ל, ולפמ"ש דלשיטת הש"ס דילן צ"ל דפליג על דברי הירושלמי אם כן יכנס אפילו בד"א שתוך תחומו: אמנם יש לחלק דדוקא באופן דאין לו אלא ד"א שאסור לו לזוז ממקומו שפיר גזרינן דלמא יצא חוץ מד"א שלו ויטלטל בכל הדיר, אבל במעשה דנחמיה שביאתו לסוף המחיצה רק כדי ליכנס לעיר ע"י הבלעה בודאי לא שייך ליגזור, ואם כה נאמר יתיישבו היטב דברי הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הלי"א) שכתב דמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אין לו להלך ד"א אלא מעמידת רגליו ולחוץ, והקשינו לעיל דכיון דפסק הרמב"ם כר"י דבורר לכל רוח שירצה אם כן אמאי לא יברור הד"א לתוך תחומו, ולפ"ז א"ש דמקורו מדברי הירושלמי הנ"ל ע"פ דרכו של הגאון יעקב, אלא דלפ"ז צריך ליישב אמאי השמיט הרמב"ם לדינא דירושלמי דנתנו על פתח הדיר וצ"ע:

ענף ג:

[טז] ובעיקר דברי הירושלמי הנ"ל דמיבעי ליה ד"א שאמרו תחום הן או לא, וקאמר דנ"מ דאם תחום הן אין נותנין לו משני מקומות ואם אינן תחום נותנין לו משני מקומות, עיין בק"ע ובפ"מ שנדחקו בפירושו, ומ"ש הק"ע שם לפרש דנ"מ לענין אם מותר לטלטל בד"א לבד או בשמנה על שמנה ואם תחום הוא אין לו רק ד"א לבד ולא שמנה על שמנה ע"ש אין לזה מובן, דמה לי אם יש לו ד"א שתי אמות מכל צד, או שמנה אמות ד"א מכל צד דבשתיהן אפ"ל דמדין תחום הן, ודוקא למ"ד דבורר לכל רוח שירצה נתבאר לעיל דאינו מתורת תחום, אבל ד"א או שמנה דהוא באמצען אלמה לא נימא דדין תחום יש להן:

ונראה דאפשר לומר דכוונת הירושלמי הוא לדינא דנתנו על פתח הדיר שנתבאר לעיל דלר"ג ור"א אין נותנין לו שתי אמות מבחוץ ושתי אמות מבפנים מגזירה שמא יטלטל בכל הדיר כולו, וע"פ מה שביארנו דעיקר החשש דבשעה שיתרחק בתוך ההיקף תו לא מיקרי שבו תחתיו באותן השתי אמות שמחוץ להיקף, וזהו שייך רק אם הד"א הוא מתורת תחום נמצא דהרחיק מתחומו, אבל אם נימא דחשיב מקומו וכיון דקנה כאן מקום גדול לדעת הרר"י הנ"ל דהיינו שתי אמות מצדו אחת שמחוץ להיקף והדיר כולו עולה בהשתי אמות, אם כן מקום זה חשיב מקום דירתו ודר בכולו חשיב דזהו מקומו כד"א בכל מקום, ואף שמתרחק אח"כ לא פקע דירתו מהם ואין הפסק המחיצה מועיל לבטל דירתו מהם כמו דאינו מועיל בתוך ד"א ממש, ורק אם הד"א הם תחום ממש אז נמדדין במדת תחום וכל שמתרחק תו אינו בתחומו:

איברא דפירוש זה לא נתן להאמר לדעת הראשונים דס"ל דכל ההיקף אף דחשיב כד"א מ"מ עולה מן המנין ד"א, ואם כן דברי הירושלמי מתפרשין כפשוטו דכיון שאין לו רק שתי אמות בתוך הדיר אין נותנין לו כל הדיר, ואם כן תו ליכא נ"מ אם הד"א הן תחום או לא, דלכו"ע יש לגזור שמא יטלטל בכל הדיר שלא זכה שם מצד ד' אמות שלו: ואפשר לומר עוד עפ"י מש"כ המ"מ (בפכ"ז מהלכות שבת הל"ו) בשיטת הרמב"ם דישן אע"פ שקונה שביתה מ"מ אין לו ד"א שיש לכל שובת מלבד האלפים אלא דמהלך אלפים לבד יעו"ש, וכבר נתבאר במק"א דמקורו הוא מדברי הירושלמי (בפרקין הל"ה) וז"ל ישן לא קנה שביתה אין לו אלא אלפים אמה לכל רוח עכ"ל, ונמצינו למדין מזה דתחום אלפים אינו תלוי כלל במקום שביתתו שיש לכל שובת ועצם התחום אינו תלוי במקום כלל, [ועיין לעיל (דף מ"ט ע"ב) בסוגיא דלא סיים אתריה ובפירוש ר"ח שם יעו"ש היטב], ולפ"ז בישן דאין לו אלא אלפים לבד גם מקום רגליו הוא מן המנין, ואין לו אמה יתרה למקום רגליו דזהו ניתן לשובת שקונה מקום מתורת שבו תחתיו כדאיתא בתוספתא (פ"ג דמכלתין) יעו"ש, ומעתה יש לומר דזהו פירוש הירושלמי, דאם הד"א הוא מתורת תחום נמצא דגם מקום רגליו הוא מן המדה כמו תחום אלפים שאין לו מקום רגליו מתורת תחום, ואם כן אין לו לכל צד אלא אמה ומחצה וכדעת האו"ז לשיטת הרמב"ם הנ"ל, אבל אם אינן תחום אז י"ל דחכמים נתנו לו ד"א שלמות לכל צדדיו שתי אמות חוץ ממקום רגליו וכמו שפירש"י הנ"ל, ולפי"ז למסקנת הירושלמי דד"א הוא תחום גם מקום רגליו עולה בחשבון הד"א, וכן מתבאר מדברי הריטב"א לעיל עלה דמתניתין דר"א דהוא באמצען דגם הוא מן המנין ד"א יעו"ש: אמנם לשיטת רש"י דס"ל דמקום רגליו אינו מן המנין וכמו שדקדק האו"ז הנ"ל מדבריו לא תיקשי אע"פ שמסקנת הירושלמי דד"א תחום הן. משום דשיטת רש"י דתחום אלפים בלא ד"א ליכא וכשיטת ר"ח הנ"ל, ואם כן כמו דתחום אלפים הוא מלבד מקום הד"א, כמו כן תחום הד"א הוא מלבד מקום רגליו, ובעיית הירושלמי אם נותנין משתי מקומות או לא יתפרש כמו שנתבאר לעיל לענין נתנו על פתח הדיר: ובזה יתבארו היטב דברי האור זרוע (הלכות עירובין סימן ו') שכתב לדקדק מדברי רש"י לעיל (דף מ"א ע"ב) במתניתין פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לר"ג מה אנו לירד, ופירש"י מה אנו לירד מן הספינה לתוך העיר עכ"ל, ומשמע דלירד מן הספינה מותר משום דחשיב תוך ד"א מטעם דכל הספינה כולה חשיבה מקום רגליו. ולדעת רש"י יש לו חוץ למקום רגליו שתי אמות לכל צד לבד מקום רגליו יעו"ש, וזהו יתכן רק למסקנת הירושלמי דאם הד"א הוא מתורת תחום אז שייך לומר דכיון דספינה הויא רה"י חשיבה כמקום רגליו דלא נתפס בה תורת תחום אלא מחוצה לה, אבל אם נימא דהד"א הוא מתורת מקום אם כן כיון שכבר זכה בספינה כולה מצד דין דכל הספינה כד"א חשיבה וכולה כמקום ד"א היא, שוב אין לו לזכות במקום שחוץ לספינה דאין לו שתי מקומות:

[יז] איברא דיש להקשות ע"ז ממה שכתבנו לעיל בשם הריטב"א במעשה דנחמיה לעיל שכתב דמכאן שמעינן שהיוצא חוץ לתחום והוקף במחיצה יש לו שתי אמות חוץ למחיצה, דאל"כ היכא דלא מלו גברי ונשארו שתי אמות לר"א אמאי יכנס מדין הבלעה באותן שתי אמות שלא זכה בהן יעו"ש, והרי הריטב"א הוא מהסוברים דד"א שאמרו הוא עם מקום רגליו ואם כן לא יזכה בשתי אמות חוץ להיקף כיון דכבר זכה בכל ההיקף מדין ד"א, וכמו שכתב האו"ז דלדעת הסוברים דמקום רגלי עולה במנין הד"א מי שיושב בספינה אין זוכה חוץ לספינה כלום:

ונראה דס"ל להריטב"א דאע"ג דבא בספינה אין לו חוץ לספינה כלל דוקא שעומד באמצע הספינה דאז אין לחשוב כל הספינה כמקום רגליו ולזכות אותו בשתי אמות גם מחוץ לספינה, אבל בעומד בסוף הספינה כמו במעשה דנחמיה שעומד בסוף ההיקף שפיר זוכה בשתי אמות שמחוץ להיקף, ומלתא בטעמא הוא ע"פ מה שהקשה בחידושי גאון יעקב על דברי הריטב"א דלמא בגווני דהמחיצה קיימת אין לו חוץ למחיצה כלום, ורק במעשה דנחמיה שאני דיעשה מחיצה עד שתי אמות לתחום והדר ליזול הנך אינשי וקאי בלא מחיצות ותו אית ליה שתי אמות לצד תחומו ועייל לתחומו יעו"ש: ולכן נראה לומר דס"ל להריטב"א דכל יוצא חוץ לתחום והוקף במחיצה נהי דיש לו כל מקום ההיקף מצד דכל ההיקף כד"א חשיב, מ"מ אותן הד"א שיש לכל יוצא חוץ לתחום בלא היקף לא בטיל ממנו אע"פ שהוא בתוך המחיצות, ועפ"ז שפיר הוכיח הריטב"א דאם נימא דכל המוקף מחיצה אין לו ד"א מחוץ להיקף, אם כן במעשה דנחמיה שעומד בתוך ההיקף יש לו כל ההיקף מצד דכל ההיקף כד"א חשיב, ועוד יש לו שתי אמות בצדו שבתוך ההיקף מדין ד"א דעלמא, דנהי דאין לו שתי אמות מחוץ להיקף שהמחיצה מפסקת אבל בתוך ההיקף יש לו שתי אמות מדין ד"א דהוא באמצען, ורק דכ"ז שישנו תוך המחיצה זוכה גם בכל ההיקף מצד שעולה לו ההיקף באותן שתי אמות או משום שזכה כבר וכמ"ש לעיל, ואם כן לאחר שיסלקו המחיצה של ב"א נהי דנתבטל ההיקף שהיה לו מכבר מתורת ד"א, אבל אותן השתי אמות שהיה לו לצד ההיקף מתורת ד"א דעלמא לא נתבטלו, ונמצא דאסור לזוז מאותן ב"א שיש לו להלך לצד תחומו שאין לו שם השתי אמות, ול"ש לומר שיזכה באותן השתי אמות לצד תחומו לאחר שנסתלק המחיצה של ב"א, דהא כיון דמ"מ נשארו לו השתי אמות של תוך ההיקף דמעיקרא תו לא נתנו לו חכמים ד"א חדשות, דרק למי שאין לו מקום כלל נתנו חכמים ולא למי שיש לו מקום, ומזה כתב הריטב"א להוכיח דגם בעומד תוך ההיקף יש לו שתי אמות שמחוץ להיקף ר"ל השתי אמות שסמוכים לו כיון שעומד בסוף ההיקף ולא גרע מיוצא חוץ לתחום דעלמא, וה"נ הכא דל ההיקף מכאן הרי יש לו השתי אמות אלו, ומשו"ה אף לאחר שסילקו המחיצה הרי מ"מ נשארו הד"א ועייל לתחומו מדין הבלעה וזה נכון:

וא"כ כ"ז שייך רק בעומד בסוף ההיקף דאז שייך לומר דל מהכא המחיצה הרי יש לו ד"א כשאר יוצא חוץ לתחום, אבל כשעומד בתוך ההיקף דהתם בלא ההיקף אינו זוכה בכאן כלל בהרחק מקום, ואם כן אין לדון רק מטעם דכל ההיקף יחשב כמקום רגליו ויהיה לו חוץ להיקף מדין הד"א, וע"ז שפיר כתב האו"ז דכ"ז שייך רק לשיטת רש"י דמקום רגליו אינו מן המנין, אבל להסוברים דמקום רגליו עולה מן המנין אינו זוכה חוץ למחיצה כלום דהא כבר זכה בכל הספינה מצד הד"א. ואף דלפ"ז תיקשי דמ"מ מותר לירד מן הספינה דהא משבא לסוף הספינה הרי זוכה בשתי אמות שחוץ לספינה כמו במעשה דנחמיה שעומד בסוף ההיקף, ואם כן למה הוכרח האו"ז לפרש דדוקא לשיטת רש"י דס"ל מקום רגליו אינו מן המנין מותר לירד, דהא גם להריטב"א מותר לירד בכה"ג שהרי זוכה אז אותן ד"א הסמוכין לו, יש לומר דאז אינו קונה מקום ד"א דהרי נייד בשעה שיורד מהספינה ואז אינו זוכה כלל בד"א רק במה שזכה מקודם כשנח באמצע הספינה, אבל במעשה דנחמיה מיירי שיעמוד בסוף ההיקף ויזכה בהד"א: [יח] וראיתי באור שמח שכתב לפרש דברי הירושלמי הנ"ל, דהנ"מ אם ד"א תחום הן או לא לענין אם נותנין לו משתי מקומות, הכוונה אם שנים עירבו עליו זה לצפון וזה לדרום אם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, וכאן אם יתנו לו ד"א הרי יוצא מתחומו שלצד אחד דעובר בפסיעה אחת שהרי עוקר מגבול האלפים, ואם כן שפיר איכא נ"מ אם תחום הן או לא, דאם אינן תחום רק דאקילו רבנן גביה למיתב ליה ד"א מאחר שכבר יצא מתחומו ואין לו לזוז ממקומו, אם כן ה"נ כיון שא"א לו לזוז ממקומו נותנין לו ד"א, אבל אם מדין תחום הן אם כן לא הותר בכאן בד"א דהא פוגע בתחום האלפים שלצד האחד בפסיעה אחת יעו"ש:

ודבריו צ"ע דמ"ש מכל יוצא חוץ לתחום דעלמא דאע"פ שזוכה בד"א מ"מ הא אסור לזוז ממקום הד"א גם מצד תחומו הראשון וקאי באיסור אל יצא בכל פסיעה אע"פ שכבר עקר מתחומו, וכמו שהוכחנו לעיל (סי' ז') ממ"ש התו"י והריטב"א ביומא (דף ס"ו ע"א), דמשו"ה מותר למשלח השעיר לחזור למקומו אע"פ שהוא חוץ לתחומו, ואפילו למ"ד תחומין דאורייתא משום דלחזור לצד תחומו ליכא איסור תורה יעו"ש, אלמא דאין הד"א של שבו תחתיו גורם איסור לצאת מהן כלל דלפ"ז ליכא נ"מ בין אם הולך לצד תחומו או לא, אלא דעיקר האיסור הוא מצד אל יצא ומשו"ה איכא נ"מ דדוקא להתרחק ממקומו אסרה תורה ולא להתקרב למקומו, ואפילו להראשונים דסברי דאיכא איסור אפילו לחזור לתחומו, היינו משום דס"ל דאיכא איסור מצד שהולך חוץ למקום תחומו ולא משמע להו לחלק בהכי, או דהאיסור הוא משבו תחתיו, אבל בזה כו"ע לא פליגי דשייך איסור אל יצא ממקומו אפילו כשכבר עקר מתחומו הראשון, ואפ"ה בזה שנתנו לו ד"א ליוצא חוץ לתחום הותר לו להלך באותן הד"א, אלמא דהד"א אינן פוגעין כלל באיסור דאל יצא, דזהו גופיה חדית רחמנא דזוכה בד"א והותר בשיעור הילוך כזה שנקרא תחתיו, ואם כן ה"ה בזה שעירבו עליו משני רוחות אין כאן איסור דאל יצא מאחר שיש לו ד"א הם אמרו והם אמרו, ואם נימא דהתירו רק למי שכבר יצא מתחומו אבל לא בזה שעדיין הוא בתוך תחומו, אם כן אפילו אם ד"א אינן תחום גם כן לא אקילו רבנן גביה אע"פ שהקילו לשאר יוצא חוץ לתחום דהכא שאני שעדיין לא יצא מתחומו, ועוד דהרי כבר נתבאר בתחלת דברינו דאע"פ שכבר יצא חוץ לתחום רק באופן שהותר לו לחזור לתוך תחומו עדיין לא נתנו חכמים ד"א, דדוקא היכא דהפסיד תחומו ואסור לזוז ממקומו דתקנו ד"א דשבו תחתיו, ומינה דאפילו היכא שעדיין לא יצא מתחומו אלא שאסור לזוז ממקומו בודאי תיקנו ד"א, ואם כן ליכא נ"מ כלל אם תחום הן או לא דבכל אופן יש לו ד"א:

ענף ד:

[יט] והנה בדברי הראב"ד בהשגות הנ"ל שכתב דמכדי קיי"ל הבלעת תחומין מלתא היא, כדאמרי נהרדעי אי פקח הוא עייל לתחומיה וכיון דעל על, מעתה מי שיצא חוץ לתחום אמה או מי שהחשיך אמה הרי יש לו לילך ד"א לאיזה צד שירצה ונאמר כיון דעל על, הלכך לא משכחת לה אלא אליבא דר"י וכגון שבירר לצד החיצון יעו"ש, ולכאורה הרכיב הראב"ד שני דינים נפרדים לפי מ"ש התוס' לעיל (דף מ"ד ע"ב) ד"ה ומר סבר דדינא דהבלעה אינו ענין לדינא דנהרדעי ואפילו מאן דל"ל הבלעה מודה להו יעו"ש, וכן כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיין בתוספת ביאור יעו"ש, ומד' הראב"ד משמע דשניהם ממקום אחד יהלכון:

גם ברוקח (סימן קפ"ז) מתבאר גם כן כדבריו שכתב שם וז"ל, מי שיצא חוץ לתחום ויכול לבא בהיתר עד התחום מי שיצא ברשות מצוה שנותנין לו תחום אם תחומו מובלע בתוך תחום העיר כרבי שימי, או הוציאוהו עכו"ם, או רוח רעה, או יצא שלא לדעת והוצרך לנקביו, או עשו לו מחיצה של ב"א, או שבת במערה שתוכה ד' אלפים וגגה פחות מד' אלפים באלו שייך הבלעת תחומין, ואם אין אלו דרכים אינו מותר אלא אם כן בתוך ד"א שמובלעת ד' אמותיו, וכן מי שבא בדרך והחשיך לו בתוך שתים עכ"ל, ומבואר דהבלעת תחומין ודינא דנהרדעי חדא הוא כדברי הראב"ד וקשה כנ"ל: עוד קשה על דברי הראב"ד בהשגות שכתב להשיג על מה שכתב הרמב"ם דרגלו אחת תוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס, דלא קיי"ל הכי דבגמרא מוקי דינא דר"ח כיחידאה יעו"ש, והא הראב"ד כתב דדינא דאמה אחת לא יכנס לא משכחת לה אלא אליבא דר"י וכגון שבירר לצד החיצון דאל"כ הא קיי"ל הבלעת תחומין, ולפ"ז תיקשי דאמאי פסק הראב"ד דרגלו אחת חוץ לתחום לא יכנס, הא מ"מ שוב הותר לו לכנס ע"י הבלעה דכיון דחשיב יוצא חוץ לתחום אם כן קונה ד"א במקום שעומד שם כשאר יוצא חוץ לתחום, וכיון שקנה ד"א ואפילו אם בירר לצד חוץ, שהרי האו"ז הכריח מלשון הרמב"ם דהד"א הוא מעמידת רגליו ולחוץ דמקום רגליו הוא מן המנין, ומדשתיק ליה הראב"ד אודויי אודי ליה, וכיון דמקום רגליו עדיין בתוך התחום אם כן הו"ל הבלעת תחומין ואכתי מותר לו לכנס, ודוחק לפרש דכונת הראב"ד דוקא במזיד דלא אמרינן הבלעת תחומין אבל בשוגג יודה הראב"ד דרגלו אחת חוץ לתחום יכנס, דסתימת לשונו לא משמע כן וכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום:

עוד קשה לדעת הראב"ד דס"ל דקיי"ל הבלעת תחומין אף במחשיך, וכן מבואר בחידושי הרשב"א בסוגיין ומקורו מדברי הירושלמי בסוף פרקין, הא כיון דעומד חוץ לתחום האיך קונה תחום ביתו, הא דמי לנותן עירובו חוץ לתחום דלא מהני דאין אדם קונה שביתה חוץ לתחומו:

[כ] ונראה ליישב דברי הרוקח והראב"ד בהקדם ישוב דברי הי"מ שבפירש"י לעיל (דף מ"ד ע"ב) בפלוגתא דרבה ורב שימי לענין מי שיצא ברשות דנותנין לו אלפים במקום שעומד בו חוץ לתחום, אם תחום זה מובלע בתחומו הראשון דלרבה לא מהני הבלעת תחומין ולרב שימי מהני, ופירשו הי"מ דלכו"ע מותר לכנס לתחומו הראשון כמו דס"ל לנהרדעי דאם פקח הוא עייל לתחומו, רק דלרבה לא מהני הבלעת תחומין ליתן לו כל הד' אלפים ולרב שימי יש לו ד' אלפים, ורש"י הקשה על זה דאם כן מאי פריך לרבה מר"א דס"ל שתים יכנס אלמא הבלעת תחומין מלתא היא, הא גם רבה ס"ל דמותר לכנס לתחומו אלא דאין לו ד' אלפים, וכתב רש"י וז"ל ומאן דגריס לה מפרש דכיון דהא לא הוו מובלעות אלא דבוקות ואפ"ה שרי ש"מ הבלעה דבר גדול הוא, והיכא דמיבלען חד תחומא הוי עכ"ל והדברים סתומים:

ועוד הקשו התוס' לפירוש הי"מ מהא דקאמר ומדר"א קא מותבת ליה למר וכתבו התוס' וז"ל, משמע דרבה אמר אנא דאמרי כרבנן וזה קשה ללשון שני דרש"י דרבה אית ליה הבלעת תחומין מלתא היא לענין לכנס ולרבנן לית להן הבלעה כלל עכ"ל: וליישב דברי הי"מ נראה דהנה מדברי הרשב"א לעיל (דף מ"ה ע"א) מבואר וז"ל, האי שתים יכנס דקאמר לאו שתים גמורות קאמר דהא כיון דס"ל הוא באמצען אם כן אין כאן הבלעה אלא נשיקת תחומין ושתים פחות משהו קאמר, וכדאמרינן בשלהי פרקין דאקשינן שתים יכנס והתניא ר"א אומר אחת יכנס שתים לא יכנס, ופרקינן לא קשיא הא דעקר חדא וקאי בתרתי פי' שעומד באמה השניה, הא דעקר תרתי וקאי בתלת כלומר שיצא לגמרי מן השתים ועומד בשלישית דאין כאן הבלעה עכ"ל, אמנם מפירש"י שם ד"ה והא תנן מבואר להדיא דסגי בדבוקות לבד משום דכל דליכא הפסק בין שני התחומין ס"ל לרש"י דשני התחומין כחד חשיבי, ולשיטת הרשב"א בעי לכל הפחות משהו כדי שיצא מכלל נשיקת תחומין ולא חשיב כחד תחום אלא דוקא בשאחד מובלע משהו, בחבירו ואל"ה חשיבי כשני תחומין שנושקין זל"ז ושתי מקומות חשיבי ואם כן אסור לעקור מתחום אחד לחבירו:

ומעתה נראה דס"ל להי"מ שדין הבלעת תחומין לא איצטריך אלא בגוונא דפירש"י דהיינו בדבוקות, או אפילו לדעת הרשב"א במובלעות משהו להוציא מכלל נשיקת תחומין, אבל היכא שתחום אחד מובלע הרבה בתוך תחום חבירו אז לא צריך כלל לדינא דהבלעת תחומין להתירו לכנס, דנהי דאסור לעקור מתחום לתחום מלאו דאל יצא ממקומו, אבל מ"מ הרי מותר לכנס בתחומו הראשון עד סוף מדתו של תחום שני, ואף דבפועל הוא עומד בתחום ראשון גם כן מ"מ כיון דלא עקר מתחום שני ממילא אין כאן איסור דאל יצא, וכיון שעומד כבר בתחומו הראשון ממילא בטיל התחום שני שנתנו לו חכמים בשעה שהיה עליו תורת יוצא חוץ לתחום, דכל שזכה מתורת יוצא חוץ לתחום מתבטל אחר שכבר נכנס לתחומו הראשון, וממילא מותר אח"כ להלך כל התחום ראשון, דשוב אין כאן איסור דאל יצא ממקומו של תחום שני דהא כבר נתבטל משעה שנכנס לתחומו הראשון, וזהו דינא דנהרדעי דאי פקח הוא עייל לתחומו וכיון דעל על, דהמקום שנתנו לו חכמים חוץ לתחום כבר נתבטל ממנו משנכנס לתחומו, ומשו"ה ס"ל להי"מ דגם לרבה דס"ל דלא אמרינן הבלעת תחומין מ"מ לכנס לתוך תחומו הראשון מותר, דזהו אינו כלל מתורת הבלעה וכיון דעל על ומתבטל דין תחום שני ושוב מותר להלך כל תחומו הראשון, רק דפלוגתא דרבה ורב שימי הוא אם אמרינן דדין הבלעה עושה לשני התחומין כחד תחום, ורבה ס"ל דא"א לשני תחומין להיות כחד תחום, ומשו"ה אינו מותר בד' אלפים דאין אדם זוכה אלא בתחום אחד ולא בשני תחומין, ולרב שימי ס"ל דשני תחומין כחדא חשיבי וממילא זכה בכל התחום אע"פ שהוא גדול מאלפים:

ועפי"ז א"ש מאד מאי דפריך הגמרא לרבה מר"א דאמר שתים יכנס, אלמא דאמרינן הבלעת תחומין מלתא היא וכמו שפירש"י הנ"ל, דכיון דלא הוי מובלעות אלא דבוקות ש"מ הבלעה דבר גדול הוא והיכא דמיבלען הוי חד תחומא, והיינו דבדינא דר"א דלא הוו רק דבוקות ולא מובלעות שאי אפשר להתיר מטעם דהולך בתוך מקום הד"א שלו, שהרי בתחלת תחומו הראשון מיד כלים הד"א שלו וא"כ אמאי מותר לכנס הרי עוקר ממקום למקום, דבשלמא אם הוו מובלעות כשיעור כניסה דהיינו אמה אז היינו מתירין לו לכנס מטעם מקום הד"א שלו שיש לו בתוך תחום ראשון ושוב נימא כיון דעל על, אבל בדבוקות לא שייך לומר כן ואפ"ה שרי ר"א, אלמא דהבלעה דבר גדול הוא דהיכא דמיבלען כחד תחומא חשיב וממילא הוי תיובתא לרבה:

ומה שהקשו התוס' דמאי קאמר ומדר"א קא מותבת למר, דמשמע דרבה אתיא שפיר כרבנן, הא כיון דלרבנן אפילו אמה אחת לא יכנס, אלמא דלרבנן לא ס"ל הבלעה כלל אפילו לכנס לתחומו הראשון כמדת מקומו השני, ולהתירו מדין כיון דעל על דהא באמה אחת הרי יש לו בתוך התחום עדיין שיעור כניסה, נראה לומר דלדעת הי"מ יתפרש טעמא כמ"ש הראב"ד דחכמים היינו ר"י דס"ל בורר לכל רוח שירצה, ומיירי כגון שבורר לצד החיצון ואם כן אין לו לצד תחומו כלום, או כמ"ש לעיל בשם הגאון יעקב שכתב דמדברי הירושלמי דנתנו על פת הדיר מוכח דמי שיצא חוץ לתחום אמה אחת לא יכנס לצד תחומו, דדלמא יהלך בכל התחום ורק ביצא ברשות הקילו וא"כ מיושב קושית התוס':

[כא] אמנם נראה ליישב קושית התוס' באופן אחר לפי המתבאר לעיל דעיקר האיסור דאל יצא הוא על ההילוך לבד אבל האיסור דשבו תחתיו אינו תלוי בהילוך כלל, אלא דכל שעושה באיזה אופן לבטל דירתו שלא יהיה עוד בכלל שבו תחתיו זהו גופיה הוא האיסור, דאין האיסור חל על ההילוך לבד אלא דסתמא בכל הילוך מתבטל השבו תחתיו, ואם ההילוך אינו מבטל השבו תחתיו מותר, וכן אם מבטל השבו תחתיו בלא הילוך גם כן אסור, ומעתה נראה דדוקא ביצא ברשות ס"ל דמותר לכנס לתחומו הראשון, ונימא אח"כ כיון דעל על אע"פ שאח"כ מתבטל התחום שני לאחר שנכנס, מ"מ בשעת ההילוך ליכא איסור מצד אל יצא דהרי אינו עוקר ממקומו, ואחר שנתבטל מקומו שוב ליכא סרך איסור כלל, אבל בד"א דחוץ לתחום שפיר ס"ל לרבה כרבנן דלא יכנס לתחומו כלל דהא ע"י כניסתו יתבטלו הד"א ותו לא חשיב בכלל שבו תחתיו, ואם כן הרי עובר באיסור במה דנכנס לתחומו הראשון, ודוקא בדינא דנהרדעי דהותר לו לכנס מפני כבוד הבריות וליכא איסור מצד שבו תחתיו שייך כיון דעל על: ועפי"ז יתיישב קושית התוס' שם ד"ה ומר סבר שהקשו שם, לפירש"י דס"ל דרבה ס"ל הבלעת תחומין לאו מלתא כלל אפילו לכנס לתוך תחומו הראשון מדין כיון דעל על משום דהפסיד שביתת ביתו וקנה לו תחום חדש שנתנו לו חכמים, ופליג על נהרדעי דלעיל דס"ל דאי פקח הוא עייל לתחומו וכיון דעל על, והקשו התוס' דאם כן תיקשי לנהרדעי מתניתין דאפילו אמה אחת לא יכנס, ואע"ג דע"י ד"א נכנס לתחומו הראשון ולא אמר כיון דעל על, ולפמ"ש א"ש דטעמא דרבה דס"ל דאסור לכנס משום דס"ל דהתחום שקנה כאן אוסרו לעקור ממנו דלא מתבטל אפילו בכניסתו לתחום ראשון שכבר הפסיד תחום ראשון משקנה תחום חדש, ומדס"ל לנהרדעי דאמרינן דכיון דעל על אלמא דס"ל דאפילו לאחר שקנה תחום ד"א גם כן יכול לחזור ולקנות תחומו הראשון אלמא דפליגי אהדדי, אבל בדינא דר"א בלא"ה אסור לכנס לתוך תחומו דהא עובר האיסור במה דמבטל השבו תחתיו מד"א שקנה, ול"ד לאמרי נהרדעי דשם ברשות אזיל, ויש ליישב גם קושית התוספת עפי"מ שכתבנו לעיל לדברי הי"מ:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה