אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ח

סימן ז

בענין לא סיים אתריה:

ענף א:

[א] תנינן בעירובין (דף מ"ט ע"ב) מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה, ובגמרא מאי לא אמר כלום אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל, ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל, ונעשה תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הצפון מודדין לו מן הדרום בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון, אמר רבה מ"ט דרב משום דלא מסיים אתריה, וא"ד אמר רבה מ"ט דרב משום דקסבר כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו, מאי בינייהו, א"ב דאמר ליקנו לי ארבע מגו תמניא, מ"ד משום דלא מסיים אתריה האי לא מסיים אתריה, ומ"ד משום כל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו האי כד"א דמי וכו', אמר ר"ה בריה דר"י ל"ש אלא באילן שתחתיו שמנה אמות אבל באילן שתחתיו שבעה אמות הרי מקצת ביתו ניכר וכו', תניא כותיה דרב מי שבא בדרך וחשכה לו והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום, אבל אם אמר שביתתי במקום פלוני מהלך עד שמגיע לאותו מקום וכו', בד"א כשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו, לימא תיהוי תיובתא דשמואל, אמר לך הב"ע כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וארבע גרמידי דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא אי סיים ד"א מצי אזיל ואי לא לא מצי אזיל, תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות או שאמר לעבדיו צאו ועירבו לי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו, לימא תיהוי תיובתא דרב רב תנא הוא ופליג ע"כ:

והנה לפי מה שפירש"י וכן דעת הרשב"א והריטב"א עיקר פלוגתא דרב ושמואל הוא לענין מקום השביתה שלא סיים אותה, דלרב לא קנה שם שביתה, ולשמואל קנה, אבל לענין לקנות שביתה במקום רגליו לכו"ע לא קנה דמאחר שעקר שביתתו ממקום רגליו אינו קונה שביתה בע"כ, והא דאמרינן לעיל לענין נתגלגל עירובו חוץ לתחום שלא קנה עירוב יש לו שביתת ביתו, כתב רש"י לקמן (דף ס' ע"א) ד"ה ואסור, וכן התוס' בסוגיין לחלק בין עומד בביתו ובין בא בדרך דעומד בביתו אין דעתו לעקור שביתת ביתו אם לא יקנה מקום שביתתו יעו"ש:

[ב] אמנם דעת הל"א שבפירוש רש"י והוא דעת הרבינו חננאל בסוגיין, דרב ושמואל פליגי גם במקום רגליו, וז"ל ר"ח רב אמר ל"א כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל דהא עקר שביתתו ממקומו באומרו שביתתי תחת האילן פלוני, ותחת אותו האילן לא קנה שביתה דהא לא סיים מקום שביתתו, דמקום שביתתו הן הד' האמות המקום שמותר לו לטלטל ומשם מודד תחומו וכיון שאין לו מקום אין לו תחום, ושמואל אמר לא אמר כלום שאינו יכול להלך מן האילן לביתו אם הוא בתוך אלפים אמה מן האילן, אבל אם אל האילן יש לו להלך, קסבר שמואל אם במקומו קנה שביתה יש לו להלך אלפים אמה עד תחתיו של אילן ואם תחת האילן קנה יש לו להלך שם, אבל כיון שיגיע אל תחת האילן אין לו לזוז ממקומו, בא למדוד מן הצפון אומר לו מן הדרום תחומך עכ"ל, ורש"י תמה על פי' זה דאם כן מ"ט דשמואל אי קנייה היא בלא סיום ליקני תחת האילן ואי לאו קנייה היא לא ליקנו לא תחת האילן ולא במקום רגליו דהא כאן לא רצה לקנות, ואפילו ריב"ל לא קאמר אלא חפצי הפקר או ישן אבל זה שאמר בפירוש איני רוצה לקנות כאן האיך יקנה יעו"ש:

ובחידושי הגרע"א בסוגיין נדחק לפרש טעמא דרב ושמואל לשיטת ר"ת וז"ל, דתרוייהו ס"ל דהיכא דאיכא למימר הכא קני ואפשר לומר הכא קני לא קנה כלל גם סוברים תרווייהו דעקר ממקומו, מ"מ בהא מיהו פליגי, דלרב כיון דעקר דעתו ממקומו אסור לו לילך גם למקום דשרי לילך ע"י מקומו וגם ע"י העירוב, אבל לשמואל מה דשרי ע"י מקומו וע"י העירוב רשאי לילך בו, ואולי סברתו דעוקר דעתו ממקומו רק שלא לילך למקום שהיה רשאי אלו היה העירוב קונה אבל מה דמותר ממנ"פ לא עקר דעתיה עכ"ל. והרואה יראה עד כמה מן הדוחק יש בטעמא דשמואל דהאיך יכול אדם לסלק עצמו מחצי שביתתו, הן אמת דכיו"ב כתב רש"י לקמן (דף נ"ב ע"א) ד"ה ורב יוסף וכו' אליבא דל"א וז"ל, וקסבר ר"מ כל שהוא עשיר והיה לו לערב בפת ולא עירב בפת אלא באמירה הפסיד באמירתו אלפים שהיו לו לעבר הלז מביתו, שסילק עצמו מרוח זו ובמקום שביתתו לא נשתכר דלאו עירוב הוא ואין לו אלא אלפים הללו עכ"ל, אבל כבר כתב הריטב"א שם לתמוה על לשון זה, וז"ל ואין פי' זה נכון, חדא כי מי סילק לנו שביתת עירו לומר דבאמירה שאמר שביתתי במקום פלוני הפסיד הזכות שהיה לו בעבר הלז ולא הפסיד זכות שהיה לו כלפי מקום עירובו, וכי תימא כן היה בדעתו מפני שהוא לא היה צריך לילך אלא למקום עירובו וכי בדעתו הדבר תלוי לקנות חצי שביתה עכ"ל, ויעו"ש בחי' הרשב"א:

[ג] והנה בעיקר קושית רש"י דהאיך אפשר לשמואל לספוקי דלמא קנה מקום רגליו הא עקר דעתו ממקום רגליו, ואפילו לריב"ל דישן קונה שביתה מ"מ זה שאמר בפירוש איני רוצה לקנות האיך קונה בע"כ, היה אפשר לומר, לפמ"ש השאילתות (פ' בשלח סימן מ"ח) וז"ל ברם צריך למינדע מי שבא בדרך וישן קנה שביתה או לא קנה מי אמרינן גברא הוא דבעי למיקני שביתה והכא לא קא מכוין למיקני שביתה או דלמא שבת הוא דקנה ליה שביתה ואע"ג דלא מכוין למיקני וכו' עכ"ל, ולפי"ז נראה דלפי"מ דקיי"ל כריב"נ דישן קונה שביתה, אין הטעם משום דהאדם קונה שביתה משום דאמדינן דעתיה דאלו היה ער היה קונה שביתה אלא דאין קנין שביתה תלוי באדם כלל אלא דהוא מדיני שבת דרחמנא זכה ליה אלפים למ"ד תחומין דאורייתא כמו שפסק השאילתות שם, וכן למ"ד תחומין דרבנן זכו ליה רבנן אלפים, והא דקאמר לעיל (דף מ"ה ע"ב) דטעמא דריב"נ הואיל וניעור קונה ישן נמי קונה אין הטעם משום דהשביתה הוא מכח האדם, אלא דלחלק בין ישן לחפצי הפקר קאמר הגמרא דישן כיון שהוא בר קנין זכה ליה רחמנא, אבל חפצי הפקר אין להם קנין כלל משום דלאו בני קנין נינהו, ומעתה א"ש דברי הר"ח בטעמא דשמואל דס"ל דאפילו עקר דעתו ממקום רגליו גם כן קונה שביתה משום דדמי לישן דחד טעמא הוא, כיון דשביתה הוא מדין השבת אין בידו לבטלה דלא שייך כאן לומר אין קנין בע"כ:

[ד] איברא דאף אם נימא דעדיין יש לחלק בין ישן לבע"כ משום דכל שאומר אי אפשי לקנות כאן שביתה הו"ל כאומר אי אפשי בתק"ח למאן דאמר תחומין דרבנן, ועוד דכל שעוקר דעתו מכאן תו לא מיקרי דירה בכאן ואף השבת אין יכול לקנות לו שביתה בכאן דעיקר קנין שביתה א"א אלא במקום דירתו וכמ"ש הרמב"ן בחי' בספ"ק דמכלתין יעו"ש, מ"מ אפשר לומר בטעמא דשמואל לפמ"ש הרשב"א לעיל (דף מ"ה ע"א) עלה דמתניתין דמי שישב בדרך וראה שהוא סמוך לעיר ר"י אומר יכנס וז"ל, כיון שהוא רוצה לילך אל העיר ואלו היה יודע שהוא בתוך התחום היה נכנס מסתמא דעתו לקנות שביתה עם אנשי העיר כל זמן שהוא בתוך תחומם ודעתו להיות נגרר אחר אנשי העיר, והלכך אע"פ שלא ידע והיה בדעתו לשבות כאן מחמת שהוא סבור שהוא רחוק מן העיר אפ"ה הולכין אחר כוונתו ויכנס, וכתב הראב"ד ז"ל דדוקא שלא אמר בשפתיו שביתתי במקומי אבל אמר תהא שביתתי במקומי הרי עקר בפיו שביתתו מן העיר וקנה כאן שביתה, והביא ראיה מהא דתנן לקמן דהאומר שביתי תחת האילן לא אמר כלום ולרב לא יזוז ממקומו, ולא אמרינן כיון דאלו היה יודע זה שלא קנה שביתה תחת האילן בכענין זה לא היה עוקר שביתתו בפירוש ממקום רגליו לא קנה שם עוד שביתה וה"נ דכותיה ולא איכפת לן בטעותא עכ"ל הרשב"א, ומבואר מדבריו דאומר שביתתי תחת האילן דעתו שאם לא יקנה שביתה שם יהיה לו שביתה במקום רגליו, ואעפ"כ לא קנה שביתה במקום רגליו משום דכך הוא דיני עירוב דכל שעוקר בפיו שביתת עירובו של מקום רגליו או שביתת ביתו לא מהני עירובו, דאין הטעות משוי ליה לעירוב כיון דבפועל לא חשב לקנות שביתה במקום עירובו ואין הולכין בכהאי גוונא אחר דעתו כיון דעקר בשפתיו שביתת עירובו, אבל אין לפרש הטעם משום דכל שפירש הו"ל כוונתו רק דברים שבלב ולא היו דברים כיון שסותרין למה שאמר בפיו אבל לא אמר בשפתיו אזלינן בתר דברים שבלב וכמ"ש הרשב"א. בקדושין (דף נ' ע"א) יעו"ש, דהא בכה"ג דידעינן דדעתו וכונתו לכך הו"ל דברים שבלבו ובלב כל אדם ובכה"ג בעלמא אמרינן דהוו דברים וע"כ כמ"ש דרק מדיני עירוב הוא:

ואע"פ שכתבנו לעיל בשם רש"י ותוס', דבעומד בביתו יש לו תחום ביתו כ"ז שלא קנה שביתה במקום אחר, אע"פ שאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני, אלמא דאזלינן בתר כוונתו, שאני התם דעומד בביתו לא עקר דעתו כלל מתחום ביתו אע"פ שאמר שביתתי במקום פלוני דחשיב כאלו התנה בפירוש שאם לא יקנה שביתה במקום פלוני ישאר לו תחום ביתו, משא"כ בעומד בדרך כל שאמר שביתתי במקום פלוני כבר עקר דעתו לגמרי ממקום רגליו, דאמדינן דעתו וכוונתו שאלו היה יודע שלא יקנה במקום הנחתו רוצה בשביתת מקום רגליו, נמצא דאין כאן מחשבה בפועל אלא ניחותא בעלמא, וכיו"ב בכל התורה כולה לא היה מועיל ניחותא כזה דדמי ליאוש שלא מדעת ועיין ר"פ אלו מציאות, אלא דבעירוב מועיל כה"ג היכא שלא פירש בשפתיו ומשו"ה אמרינן דכל שפירש בשפתיו לא איכפת לן בטעותא, וכן משמע גם מדברי הרשב"א לקמן (דף נ"ב) במה שחילק שם בין עומד בביתו לבא בדרך יעו"ש היטב:

אמנם ממה שכתב רש"י לקמן (דף ס' ע"א) עלה דמתניתין דמי שהיה במזרח ואמר לבנו ערב לו במערב אם יש הימנו ולביתו אלפים אמה ולעירובו יותר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו, והקשה רש"י דהא בסוגיין אמרינן דאם שביתתו רחוק מאלפים לא יזוז ממקומו, וכתב לחלק דדוקא בא בדרך לא קנה במקום רגליו משום דעקר דעתו ולא ניחא ליה למיקני, אבל מתחום ביתו לא עקר דעתו וניחא ליה למיקני בשאין עירובו עירוב וכדמוכח ממתניתין דנתגלגל חוץ לתחום יעו"ש, ומבואר מזה דלאו דוקא עומד בביתו ממש אלא אפילו בתחום ביתו כההיא דהיה במזרח נמי לא עקר דעתיה מתחום ביתו אע"פ שעירב בפירוש במקום אחר, והוא היפך דברי הראב"ד שכתב דבמתניתין דמי שישב בדרך אם אמר בפירוש שביתתי במקומי עקר דעתו מתחום ביתו אע"פ שאם היה יודע שהוא בתוך התחום לא היה עוקר שביתת ביתו, אלמא דתחום ביתו כבא בדרך דאם עקר שביתת ביתו בפירוש מועיל כל שאינו עומד בביתו וא"כ תיקשי מתניתין דמי שהיה במזרח לדעת הראב"ד, וצ"ל דהתם כיון דלא אמר בפירוש עירובי למערב אלא השליח עירב עבורו לא חשיב עקירה מתחום ביתו כיון דלא עביד השליח את שליחותו, דהרי יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ונמצא דחשיב כלא עירב כלל, וכיו"ב כתב הרר"י שם ועיין באו"ח (סימן תי"א) ובט"ז שם סק"א ובמג"א שם: [ה] ובאופן אחר יש לומר לדעת הראב"ד לחלק בין תחום ביתו לבא בדרך דלא כדעת רש"י ותוס', אלא דהראב"ד ס"ל דמה שאדם קונה תחום ביתו כשעומד בביתו אינו כלל מתורת קנין שביתה שיהא תלוי בדעתו וכוונתו אלא דזהו מקום שביתתו במציאות ולא שייך בזה ענין עקירה כלל, ורק כשקונה שביתה במקום אחר אז מיבטל בטיל תחום ביתו דאין אדם קונה שתי שביתות, משא"כ בא בדרך דאז מה שקונה תחום ביתו הוא מצד קנין שביתה, וכן מה שקונה מקום רגליו הוא גם כן מתורת קנין שביתה וכמבואר בחי' הרמב"ן ספ"ק דמכלתין דעירוב פת ופה ורגל כולן ד"ת הן דחשיב מקום דירתו שם יעו"ש, ומשו"ה בעוקר שביתתו בשפתיו אע"פ דכוונתו לקנות לא מהני משום דלא איכפת לן בטעותא ואין זה עירוב מעליא:

ואע"פ שבסימן אח"ז יתבאר לדעת הראב"ד דמחשיך חוץ לתחום אמה יכנס מדין הבלעת תחומין אע"פ שהמניח עירוב חוץ לתחום לא מהני מ"מ תחום ביתו שאני, וביארנו שם טעמא דמלתא משום דעיקר טעמא דלא מהני הנחת עירוב חוץ לתחום משום דאינו יכול להגיע אל עירובו, ואם כן כ"ז שייך רק בעירוב פת דעיקר טעמא משום דאנן סהדי דבמקום פיתא מיתדר ליה וכל שאינו יכול להגיע למקום פיתא לא מיקרי דירה, אבל תחום ביתו הרי חשיב דירה במציאות אע"פ שאינו יכול להגיע שם, והוא סתירה לדברי הראב"ד כאן לפי מה שכתבנו, מ"מ י"ל דאעפ"כ עדיף תחום ביתו שאינו עומד שם מהנחת עירוב דפת לענין לקנות חוץ לתחום, דעירוב פת כיון שאינו דר שם ממש רק מטעם דבמקום פיתא ניחא ליה למיתדר משו"ה כל שאינו יכול להגיע לשם אין כאן דירה כלל, משא"כ תחום ביתו שדר שם ממש אע"פ שאינו עומד בביתו מ"מ קונה שם שביתה אע"פ שהוא חוץ לתחום, וזהו דינא דמחשיך ועיין בהשגות הראב"ד (פ"ז מהלכות עירובין הל"ג) יעו"ש היטב:

[ו] נמצינו למדין מדברי הראב"ד מה שנוגע לענין סוגיין דבאומר שביתתי תחת אילן פלוני ולא סיים אתריה דאינו קונה שביתה אליבא דרב לא תחת האילן ולא במקום רגליו משום דעקר שביתתו ממקום רגליו, אע"ג שאילו היה יודע שלא יקנה שביתה במקום עירובו לא היה עוקר ממקום רגליו מ"מ לא איכפת לן בטעותא. והנה כ"ז שייך לענין שלא נימא דמ"מ יקנה במקום רגליו מטעם מערב ברגל, וע"ז שייך לומר דבעיקר שביתתו בפירוש כה"ג לא מיקרי עירוב לקנות שביתה, אבל לענין עצם העקירה בודאי דהויא עקירה בטעות ובעלמא עקירה בטעות כה"ג לא מיקרי עקירה, אלא דלבטל עירובו שהיה צריך לחול ע"י ניחותא דידיה סגי בעקירה כזו אע"פ שהיא בטעות, ולפ"ז כיון דכל הטעם שאינו קונה במקום רגליו אלפים מטעם דלא חשיב עירוב מעליא, אם כן כ"ז שייך לרבנן דריב"נ דישן לא קנה שביתה משום דלא כיון לקנות שביתה, אבל לריב"נ דלא בעי כוונה לקנות שביתה אם כן בודאי קונה שביתה במקום רגליו דלא גרע מישן, ואע"פ שגם ריב"נ מודה דבעוקר בפירוש שביתתו לא קנה משום דבע"כ אינו קונה, מ"מ כאן תו לא מיקרי בע"כ ע"י עקירתו בטעות דלענין זה מועיל הטעות דלא מיקרי בע"כ כיון דמ"מ ניחא ליה לקנות מקום רגליו:

ומעתה יתבאר היטב פלוגתא דרב ושמואל לענין אם קנה מקום רגליו באומר שביתתי תחת האילן לפירוש ר"ח הנ"ל, דהנה בפלוגתא דריב"נ ורבנן לענין ישן אם קונה שביתה או לא מבואר לעיל (דף מ"ו ע"א) דאע"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים מ"מ הלכה כדברי המיקל בעירוב ומשו"ה ישן קונה שביתה, והנה מבואר שם (דף מ"ז ע"ב) דרב ל"ל הני כללי, ומבואר בחידושי הריטב"א (דף מ"ו ע"ב) בסופו דגם הך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ל"ל יעו"ש, ולפ"ז הדרינן לכללא דיחיד ורבים והלכה כרבנן דישן אינו קונה שביתה, אכן אליבא דשמואל לא מצאנו בהדיא אם אית ליה הך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב, והנה בחידושי הרמב"ן שם (דף מ"ו) כתב דגם שמואל ל"ל כללא דכל המיקל בעירוב יעו"ש, ונראה דכוונתו להוכיח מהא דקאמר שם (דף מ"ז ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל חפצי נכרי אין קונין שביתה, ומסיק הש"ס שם דלריב"נ חפצי נכרי קונין שביתה כמו חפצי הפקר, ושמואל דא' כרבנן אלמא דל"ל הלכה כד' המיקל בעירוב דאל"כ הו"ל למיפסק הלכתא כריב"נ וכמו דס"ל לריב"ל (בדף מ"ו ע"א) שם, אולם הרמב"ן שם הביא דברי הירושלמי במכילתין (פ"ק הל"א) דבהדיא אמר שמואל הלכה כדברי המיקל בעירובין אלא דהרמב"ן כתב שם דסוגית הש"ס דילן פליג על הירושלמי בזה, אמנם לדעת הר"ח י"ל דאין כאן פלוגתא, ומה דקאמר בתלמודין דשמואל דאמר כרבנן אין הכוונה דפסק כרבנן לגמרי ואפילו באדם ישן אלא לענין חפצי הפקר לבד, דגם ריב"ל דס"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב ס"ל דישן קונה שביתה וחפצי הפקר אינן קונין וכמבואר (בדף מ"ו ע"א) בתד"ה קמ"ל יעו"ש, ואע"ג דמסתימת לשון הש"ס דקאמר ושמואל סבר כרבנן היה משמע לן יותר לומר כדברי הרמב"ן מדלא קאמר בהא ס"ל כרבנן, מ"מ ניחא לן לסבול דוחק זה כדי להשוות שיטת הש"ס דילן עם הירושלמי אליבא דשמואל, וכן משמע מלשון המרדכי בפ"ק דמכלתין (דף י"ג) בשם מהר"ם ב"ר ברוך דשמואל אית ליה הך כללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב יעו"ש היטב:

ונמצא לפ"ז דלרב דל"ל הך כללא דהמיקל בעירוב והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים הלכתא כרבנן דישן לא קני שביתה משום דגברא בעי לקנויי שביתה וישן לא קמכוין למיקני, ואם כן ה"ה היכא דאמר שביתתי במקום פלוני תו לא קנה במקום רגליו אלפים דהא לא קמכוין, ונהי דלא חשיב בע"כ משום דהו"ל עקירה בטעות אבל מ"מ לא עדיף מישן דהא לא מכוין לקנות, אבל שמואל דס"ל בישן כריב"נ דקונה שביתה ממילא קונה שביתה במקום רגליו דלא גרע מישן, ובע"כ לא מיקרי דהא הו"ל עקירה בטעות כמו שנתבאר לעיל ועפי"ז מתבארים היטב דברי הר"ח ז"ל: [ז] ועדיין צריך לברורי דברי הר"ח במה שכתב דלשמואל מספקא ליה אם קנה תחת האילן או מקום רגליו ומאי מספקא ליה אי קנייה בלא סיום קנייה היא ליקני תחת האילן ואי לאו קנייה היא לא ליקני כלל תחת אילן וכמו שהקשה רש"י ז"ל, ונראה לומר בזה דהנה מלשון המשנה דקתני אמר שביתתי תחת האילן לא אמר כלום אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה, משמע דגם ברישא דאמר שביתתי תחתיו מיירי בכה"ג דממקום רגליו ועד עיקרו אלפים ותחתיו דאילן לאידך גיסא לצד ביתו הוא חוץ לאלפים, וכן מתבאר מלשון הר"ח לקמן בסוגיין וז"ל ומוקים שמואל להא ברייתא כגון דהוי ממקום רגליו ועד עיקר האילן ב' אלפי וד' גרמידי וכיון דא' שביתתי תחת האילן והוא ממקום רגליו ועד עיקר האילן אלפים וד"א נמצא ד"א שתחת האילן חוץ לתחומו ואין אדם קונה שביתה חוץ לתחומו לפיכך אין לו אלא ד"א שהוא עומד בהן, והא דתניא הגיע לאותו מקום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה אימתי בזמן שהוא בתוך אלפים אמה שלו אבל אם היה אותו מקום חוץ לאלפים אמה שלו אין לו אלא ד"א שהוא עומד בהן אבל אם היה ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונת מהלך את כולן עד שמגיע תחת האילן ונעשה שם חמר גמל דהא לא סיים מקום שביתתו, ויש לומר שבאותן ד"א שהיה עומד בהן מבעוד יום שהן עכשיו לו לאלפים אמות בהו קנה שביתה ועכשיו יצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א בלבד עכ"ל, והרואה יראה שסיום דבריו שכתב אבל אם היה ממקום רגליו עד עיקרו אלפים מכוונת נעשה חמר גמל הוא דינא דמתניתין אליבא דשמואל דס"ל דבא למדוד מן הצפון א"ל מן הדרום תחומך, הרי מבואר מזה דתחתיו של אילן לצד ביתו הוי חוץ לאלפים לפי מאי דמוקי ר"ה בריה דר"י דמיירי באילן שמנה: ומעתה י"ל דלפי המתבאר לעיל מלשון הר"ח בטעמא דרב דס"ל דלא סיים מקום שביתתו לא מהני משום דמקום שביתתו הן הד"א שיש לאדם מקום טלטול ומשם מודד תחומו וכיון שאין לו מקום אין לו תחום, ולפ"ז אפשר לומר בטעמא דשמואל דפליג וס"ל דגם לא סיים אתריה מהני אין הטעם משום דס"ל דגם מקום שאינו מסויים מיקרי מקום, אלא דבזה מודה לרב דכל דלא סיים מקומו אין לו מקום כיון שאין ביתו ניכר, אלא דשמואל ס"ל דאף שאין לו מקום גם כן יש לו תחום דתחום אפשר בלי מקום וכמ"ש המ"מ (בפכ"ז מהלכות שבת הל"ג) בדעת הרמב"ם דאף דישן קונה אלפים מ"מ אין לו ד"א ולא דמי לשובת דעלמא שנתכוין לשבות יעו"ש. [ובמק"א הראנו מקום לזה מדברי הירושלמי בפרקין עלה דמתניתין דפליגי ריב"נ ורבנן יעו"ש היטב], ולפי"ז אליבא דשמואל באומר שביתתי תחת האילן דקונה שביתה אין לו ד"א כלל אלא אלפים לבד כיון דא"א לקנין מקום בלא סיום, ואם כן גם הד"א שבחר הם נכנסים במנין האלפים וכיון דלא סיים אתריה נהי דקונה תחום אלפים אליבא דשמואל, מ"מ ספוקי מספקא ליה מהיכן מודדין האלפים דשמא בחר לו הד"א של האילן לצד מקום רגליו ונמצא דעומד עתה בסוף תחומו, או שמא בחר לו הד"א של האילן לצד ביתו וקנה משם אלפים וגם הד"א הם מהמנין נמצא דעומד עתה חוץ לתחום, ואם כן בטיל עירובו של תחת האילן דהא א"א לו לקנות שביתה חוץ לתחום כמבואר בדברי הר"ח הנ"ל: ולפ"ז יתבארו היטב דברי הר"ח במ"ש דשמואל ספוקי מספקא ליה אם קנה שביתה תחת האילן או במקום רגליו. והיינו דאם בחר הד"א של תחת האילן לצד מקום רגליו קונה שם שביתה כיון שעומד עתה בסוף תחום האילן, אבל אם בחר הד"א של תחת האילן דאז נמצא שעומד עתה חוץ לתחום ואם כן בטיל שביתתו באילן רא"א לקנות שביתה חוץ לתחום, וממילא קנה שביתה במקום רגליו דהרי אמדינן דעתיה שאילו היה יודע שלא יקנה שביתה תחת האילן יקנה במקום רגליו, ואף שאמר בפירוש שביתתי תחת האילן ואם כן עקר שביתת מקום רגליו דלא איכפת לן בטעותא, זהו רק אליבא דרב דס"ל דישן אינו קונה שביתה משום דגברא בעי לקנויי ובכה"ג אין כאן קנין שביתה, אבל לשמואל דס"ל דישן קונה שביתה ולא בעינן כוונתו כלל אלא דבע"כ אינו קונה וכיון דעקירה בטעות הוא תו לא חשיב בע"כ, וזהו מש"כ הר"ח דכיון דלא סיים שביתתו משו"ה כשמגיע אל תחת האילן נעשה חמר גמל, היינו דכיון דלא סיים אם כן מספיקא לא ידעינן איזה ד"א בחר לו משו"ה מספקא לן אם אפשר בכאן קנין שביתה תחת האילן או לא:

ולפ"ז יוצא לנו דגם להצד דמספקא לן דשמא קנה שביתה במקום רגליו גם כן אין לו רק אלפים לבד בלא ד"א, דהא כיון דמספקא באיזה מקום קנה שביתה מיקרי לא סיים אתריה כיון דאין ביתו ניכר אין זה מקומו כלל ואינו קונה ממקום רגליו ועד האילן אלא אלפים לבד, ועפי"ז יתבאר היטב לשון הר"ח המבואר לעיל שכתב אבל אם היה ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונת מהלך את כולן עד שמגיע תחת האילן ונעשה שם חמר גמל דהא לא סיים מקום שביתתו, ויש לומר שבאותן הד"א שהיה עומד בהן מבעוד יום שהן עכשיו לו לאלפים אמות בהו קנה שביתה ועכשיו יצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א בלבד עכ"ל, ולכאורה כיון דמיירי באילן שמנה ועד עיקרו של אילן אלפים מכוונת א"כ עדיין לא יצא חוץ לתחום שהרי יש לו אלפים וד"א ממקום רגליו ואם כן עדיין הוא בסוף התחום, אבל לפמ"ש א"ש מאד דאם במקום רגליו קנה אין לו אלא אלפים לבד ותחתיו של אילן לצד ביתו הוא חוץ לתחום ואם כן הרי יצא חוץ לתחום משהגיע לתחתיו דאילן לצד ביתו, וזהו שדקדק הר"ח דהד"א שהיה בהן מבעו"י הן עכשיו לו לאלפים היינו שהן מן המנין אלפים, וכן מה שכתב הר"ח בריש סוגיין הנ"ל דמשיגיע אל תחת האילן אין לו לזוז ממקומו גם כן יתבארו על דרך זה דהו"ל ספק שמא יצא חוץ לתחום, [ויש לפלפל עוד בזה עפימ"ש בסימן שאחר זה לענין הד"א של שובת אם הן באמצען או לכל רוח שירצה ואכמ"ל]:

[ח] אמנם בגוונא דמוקים הש"ס אליבא דשמואל דהך ברייתא דלא סיים שביתתו לא יזוז ממקומו מיירי כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן תרי אלפי וד' גרמידי, וכיון דאמר שביתתי תחת האילן והוא ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים וד"א דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומיה, ל"ש לומר דבאופן דשמא בחר הד"א של תחת האילן לצד ביתו ישאר לו אלפים ממקום רגליו כמו בדינא דשמואל עצמו, דהתם שאני כיון דאם בחר לו מתחלה הנחת העירוב בהד"א של חוץ לתחום בודאי תו לא קנה שביתה במקום רגליו דזהו חשיב עקירה ממש ומועיל אפילו לבטל תחום ביתו כמ"ש המהרש"א כיו"ב לחלק לפירש"י בסוגיין (דף נ' ע"ב) ד"ה לימא תיהוי וכו' יעו"ש היטב שכתב, דכל היכא דהוה ידע כל מה דהוה ליה למידע ואפ"ה עירב כה"ג מיקרי עקירה אפילו מתחום ביתו משא"כ בנתגלגל דלא ידע שנתגלגל ואילו הוה ידע לא הוה עקר דעתיה מתחום ביתו, וה"נ היכא דמתחלה הניח עירובו חוץ לתחום שידע מתחלה שמניח חוץ לתחום שלא כדרך המניחין אלמא דעקר דעתיה לגמרי מתחום שעומד בו, משא"כ בלא סיים אתריה דהתם הרי הניח בסוף התחום לפי דיני הנחת עירוב של כל המניחים שיש להם ד"א מלבד האלפים, רק שמצד הדין לא קנה המקום מכיון שלא סיים ומשו"ה אין לו אלא אלפים לבד, ובכה"ג שייך שפיר לומר דחשיב עקירה בטעות שאילו הוה ידע שלא יקנה כאן עירובו לא היה עוקר דעתו ממקום רגליו ומשו"ה יש לו במקום רגליו אלפים לשמואל כנ"ל:

ואין להקשות לפירוש ר"ח דלמה הוצרך הש"ס לפרש טעמא דרב משום דלא מסיים אתריה ולא קנה עירוב בלא סיום, וכמו שביאר הר"ח שם דמקום שאינו מסויים לא חשיב דירה, הא בלא"ה א"ש טעמא דרב דלא יזוז ממקומו דשמא בחר לו הד"א של תחת האילן לצד ביתו, וממילא חשיב נותן עירובו חוץ לתחום ולא קנה עירוב ומקום רגליו עקר, ודמי לישן דלא קנה שביתה אליבא דרב דפ' כרבנן דריב"נ, ומשו"ה לא יזוז ממקומו כל עיקר דאפילו לתחתיו לא מצי אזיל ול"ל לאפושי פלוגתא בין רב ושמואל לענין דינא דלא סיים אתריה, י"ל דלישנא דלא אמר כלום כל עיקר משמע דאין אמירתו פועל כלום וכאלו לא הניח דמי, ומתורת ודאי הוא ולא מטעם ספיקא הוא כמו דס"ל לשמואל:

[ט] ועפ"י כל האמור יתבאר היטב מה דקאמר בסוגיין תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לעבדיו צאו ועירבו לי אחד עירב לצפון ואחד עירב לדרום מהלך לצפון כעירובו לדרום ולדרום כעירובו לצפון ואם מיצעו עליו את התחום לא יזוז ממקומו לימא תיהוי תיובתא דרב רב תנא הוא ופליג, והקשה רש"י לשיטת הר"ח וז"ל, קשיא לי מאי דוחקיה למימר רב תנא הוא ופליג מכדי פלוגתייהו דרב ושמואל במאי דרב סבר לא קנה מקום רגליו ולא תחת האילן ולשמואל קנה או מקום רגליו או תחת האילן, ומותבינן לרב מהא דקתני דקנה או לצפון או לדרום ומהלך כרגלי שניהן, מי דמיא הא לדרב הכא איכוין לתרוייהו וגבי עבדים נמי תרוייהו שליחותייהו עבוד ובשתי שביתות אי אפשר מיהו חדא מינייהו קניא, ומדלא ידיע הי קניא נותנין חומרי שתיהן עליו ואידך שרי ממ"נ, אבל התם במקומו לא רצה לקנות ותחת האילן סבר רב דכיון דלא סיים לאו קנייה היא הלכך אין לו שביתה כלל וכו' עכ"ל:

והנה שיטת רש"י הוא בטעמא דלא סיים אתריה דעיקר החסרון הוא במעשה הנחת העירוב דבעי שיהא ניכר מקום הנחתו, ומשו"ה בטעה ועירב לשתי רוחות הרי חשיב סיים אתריה דהא כל הנחה בפ"ע מסוימת, ומשו"ה שפיר הקשה לשיטת הר"ח דלפ"ז לא קשיא כלל מהך ברייתא לרב, אבל לפי מה שנתבאר מדברי הר"ח דאין החסרון במעשה הנחה אלא בעצם הקניה דכל שאין מקומו מסוים אינו חשוב מקומו כלל ואינו קונה מקום כזה, ואם כן בטעה ועירב לשתי רוחות כיון דלא ניכר מקום שביתתו שקנה אינו קונה אף שביתה אחת, וכן מבואר בפיר"ח וז"ל, תניא כוותיה דשמואל טעה ועירב לשתי רוחות וכו' הנה טעה ועירב לשתי רוחות דומה לזה שטעה ועירב ברגליו לקנות שביתה תחת האילן ולא קתני לא יזוז ממקומו אלא אומר מהלך לצפון כרגלי מי שעירב עליו לדרום כשמואל דאמר מהלך אלפים אמה קשיא לרב וכו' עכ"ל, והיינו דמקומו ניכר הוא דין מצד עצם הקנין ומיושב קושית רש"י:

ענף ב:

[י] והנה הרמב"ם (פ"ז מהלכות עירובין הל"ב) כתב וז"ל או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשיכה יותר מאלפים אמה או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה הר"ז לא קנה שביתה ברחוק מקום ואין לו אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה, הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם, כיצד היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה הר"ז לא קנה שביתה ברחוק ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשיכה עכ"ל, והנה על מה שכתב הרמב"ם דאם יש בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שעומד בו יותר מאלפים יש לו אלפים ממקום רגליו, כתב הראב"ד ז"ל אם יש בין המקום שהוא עומד משחשיכה ומקום שנתכוין לשבות בו יותר מן אלפים אמה הרי הוא כמי שיצא חוץ לתחום ואין לו אלא ד"א במקומו עכ"ל, ודברי הראב"ד מתבארין מדברי הש"ס בסוגיין דמוקי שמואל להך ברייתא דתניא כוותיה דרב דבלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו מיירי כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי, דאי מוקמת באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא דאין לו אלא ד"א: והמ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם דפסק הלכתא כשיטת הרי"ף ופירוש דברי שמואל לדעת הרמב"ם הוא, לא אמר כלום לביתו ואפילו הוא תוך אלפים לאילן אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דקסבר שמואל במקומו קנה שביתה ויש לו להלך אלפים אמה עד תחתיו של אילן, אבל כיון שמגיע תחת האילן אין לו לזוז ממקומו לפי שלא קנה שביתה באילן לפי שנעשה כחמר גמל, שכשאתה אומר קנה שביתה בצפון מודדין לו ואומרים שבדרום קנאה ואם אתה אומר בדרום אומרים שבצפון קנאה ואין שביתתו ברורה לפיכך לא קנה שביתה כלל, ונתבארו דברי רבינו שכתב כאן וקרוב לזה בעיקר הדין כתב בספר העתים אמר לך שמואל הב"ע כגון דאיכא וכו' אינו ר"ל לא יזוז כלל כדברי הראב"ד ז"ל שכתב למעלה אלא לכשיגיע שם לא יזוז ממקומו לפי שלא קנה שם שביתה אלא אם כן סיים ד"א שקבע והן בתוך אלפים אמה ממקום רגליו וזה דעת רבינו עכ"ל, וכבר תמה על המ"מ בביאור הגר"א באו"ח (סימן ת"ט סק"כ) וז"ל, עיין במ"מ שפי' דרמב"ם מפרש דברי שמואל שקנה במקומו וה"ק ונעשה תחתיו של אילן וכו' ולפיכך לא קנה שם כלל אלא במקומו, ואין נראה לי פירושו חדא דנעשה תחתיו דחוק מאד לפי', ועוד דאם כן מאי אמרו תניא כוותיה דרב וכו' לימא תיהוי תיובתא וכו', אדרבה סייעתא היא לשמואל כמ"ש למטה, אלא נ"ל שפוסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי ודלא כרי"ף וכו' ור"ה בריה דר"י נמי סבר כרב, אלא שצ"ע הא דסי' תי"ב שכתב הרמב"ם דהוא כוותיה דשמואל ואמר שם רב תנא וכו', ואפשר דגירסא אחרת היה לו שם עכ"ל, והוא באמת תימא גדולה דאיך פסק הרמב"ם (ברפ"ח מהלכות עירובין) הך דינא דטעה ועירב לשתי רוחות דלא אתיא כוותיה דרב, ומ"ש הגר"א דגירסא אחרת היה להרמב"ם מי יתננו להבין גירסתו, ועיין בחידושי גאון יעקב שתמה גם כן על דברי הרמב"ם אלו דאם דעתו לפסוק כרב האיך פסק לברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות שאינה אלא אליבא דשמואל והאיך הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי יעו"ש באורך: עוד תיקשי מהא דקאמר תניא כוותיה דרב מברייתא דלא סיים שביתתו לא יזוז ממקומו והא גם לרב יש לו אלפים לכל רוח ומאי לא יזוז ממקומו והא גם לרב יש לו אלפים לכל רוח ומאי לא יזוז ממקומו, והגר"א (שם בס"ק כ"א) רמז לזה וכתב דאליבא דרב יש לפרש לא יזוז ממקומו היינו מן האלפים שקנה במקומו יעו"ש והוא דחוק:

עוד כתב להקשות בחידושי גאון יעקב לדעת הרמב"ם דל"מ עקירה ממקום רגליו בין אומר שביתתי במקום פלוני ולא סיים אתריה ובין אומר שביתתי במקום פלוני יותר מאלפים שעומד בו, מדברי התוספתא (בפ"ג דמכלתין) וז"ל האומר שביתתי ע"ג האילן וכו' מודד עד שמגיע לאותו מקום בא לאותו מקום מהלך כולו וחוצה לו אלפים אמה, אימתי בזמן שהיה בתוך אלפים שלו לא היה בתוך אלפים שלו אין לו אלא ד"א בלבד עכ"ל, הרי מבואר להדיא דבמקום רגליו לא קנה שביתה היכא דעקר עירובו באומרו שביתתי במקום פלוני אלא נידון כיוצא חוץ לתחום וכהשגת הראב"ד הנ"ל: [יא] ונראה ליישב דברי הרמב"ם עפי"מ שנתבאר לעיל, דהנה לפי דעת הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הל"ד) דישן קונה אלפים אע"פ שאין לו ד"א אם כן תו ליכא לפרש טעמא דרב דמשו"ה לא מהני לא סיים שביתתו משום דלא קנה מקום וכל שאין לו מקום אין לו תחום כשיטת הר"ח הנ"ל, דהרי אפשר לתחום בלי מקום כמו דס"ל לריב"נ בישן, ועל כרחך דהרמב"ם מפרש כפירש"י דעיקר הטעם דלא סיים הוא מטעם דבעי שיהא ניכר מקום הנחתו והוא דין בהנחת העירוב, ולפ"ז הא דמקשה הש"ס לרב מברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות דמהלך כרגלי שתיהן לא קשיא, כלל דהרי התם סיים שביתתו דהא הנחת העירוב של כל אחד ואחד שפיר מסויים וכמו שכתב המלחמות שם, וע"כ צריך לתרץ לדעת הרמב"ם כמו שהביא שם המלחמות בשם י"מ דקושיא זו לא קאי אלא לאידך לישנא דטעמא דרב הוא משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו יעו"ש: ומעתה נראה דבעיקר פלוגתא דרב ושמואל בעינן לא סיים אתריה פסק הרמב"ם כרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכמ"ש הגר"א הנ"ל, אלא דבטעמיה דרב פסק כלישנא קמא דמשו"ה לא מהני שביתתו תחת האילן משום דלא סיים אתריה, ומשו"ה שפיר פסק להך ברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות, דהא להך טעמא דלא סיים שפיר אתיא הך ברייתא אליבא דרב, ולא הוצרך לומר רב תנא הוא ופליג אלא לאידך לישנא ומיושב קושית הגר"א:

ולפ"י בעיקר פלוגתא דרב ושמואל יפרש הרמב"ם דאליבא דרב דס"ל לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל כפירש"י, דמקום האילן לא קנה משום דלא סיים ומקום רגליו לא קנה משום דעקר דעתיה ממקום רגליו ולא עדיף מישן לרב דס"ל הלכה כרבנן דריב"נ, דישן לא קנה שביתה וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והריטב"א לדעת הר"ח, ואם כן כ"ז הוא אליבא דרב, אבל הרמב"ם דפסק כריב"נ דישן קונה שביתה אם כן שפיר פסק דקונה במקום רגליו אלפים ולא אמרינן דעקר דעתיה ממקום רגליו משום דלא גרע מישן, ואף על פי שאמר בפירוש שביתתי במקום פלוני ועקר דעתיה מ"מ אפשר דס"ל בטעמא דריב"נ כדעת השאילתות משום דשבת הוא דקונה לו שביתה ואינו תלוי בדעתו כלל, ועוד משום דס"ל כדעת הראב"ד דכל שקונה שביתה במקום אחר אין דעתו לעקור שביתתו ממקום שעומד בו אם לא יקנה שביתה במקום אחר, וכיון דהו"ל עקירה בטעות לא חשיב עקירה ממקום רגליו, ואע"פ דמ"מ הרי לא נתכוין מ"מ לענין זה יש לדמותו לישן, וס"ל להרמב"ם ז"ל דלאו דוקא באופן דטעה וסבור שהוא חוץ לתחומו אמרינן דלא הוי עקירה, אלא אפילו בנותן עירובו חוץ למקומו אלפים כגון שידע שיש בינו ובין המקום שנתכוין לשבות יותר מאלפים גם כן אמרינן דכיון דטעה וסבור שאפשר לקנות בריחוק מקום כי האי הו"ל עקירה בטעות ואלו הוה ידע דלא יקנה שביתה במקום פלוני רוצה לקנות כאן, ומשו"ה פסק הרמב"ם דקונה במקום רגליו אלפים בכל גווני לא שנא בלא סיים אתריה ולא שנא ברוצה לקנות שביתה חוץ לאלפים, והא דמוקי שמואל לברייתא דלא יזוז ממקומו כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו של אילן תרי אלפי וד' גרמידי, דאי מוקמית ליה לאידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא ומשו"ה לא יזוז ממקומו לא תיקשי לדעת הרמב"ם, משום דהא ברייתא דלא יזוז ממקומו קאי אליבא דרבנן דריב"נ דס"ל דישן לא קנה שביתה, ולדידהו ה"ה בעוקר שביתתו ממקום רגליו גם כן לא קנה שביתה משום דבעי כוונה לקנות שביתה, וכמו דלרב ע"כ הך ברייתא מתוקמא אליבא דרבנן דריב"נ דהא סבר לה כוותייהו, ה"נ לשמואל הך ברייתא מתוקמא כרבנן אע"ג דשמואל בעצמו אפשר דסבר כריב"נ באדם ישן וכמ"ש לעיל בשיטת הר"ח ומיושב קושית הגר"א: ועפי"ז מיישב נמי קושית הגאון יעקב שהקשה מדברי התוספתא הנ"ל דמבואר להדיא דהקונה שביתה ברחוק יותר מאלפים אין לו אלא ד"א ולא אמרינן דיש לו אלפים ממקום רגליו, משום דהך ברייתא נמי אתיא כרבנן דישן לא קנה שביתה ומשו"ה אינו קונה במקום רגליו כלל דהא לא נתכוין לקנות:

[יב] ושיטת הראב"ד נראה שגם הוא ס"ל דכל שהיה עקירה בטעות כגון אמר שביתתי במקום פלוני ולא סיים אתריה, דאילו הוה ידע שלא יקנה שביתה במקום פלוני רוצה במקום רגליו יש לו אלפים במקום רגליו דלא גרע מישן לדידן דקיי"ל כריב"נ, ונהי דלרב דס"ל דלא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל אין לו אלא ד"א, היינו משום דפסק כרבנן דריב"נ, ומשו"ה דקדק הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם שם שכלל הרמב"ם שני דינים דהקונה שביתה ברחוק יותר מאלפים או אפילו תוך אלפים אלא שלא כיון המקום שקנה בו שביתה לא קנה שם שביתה ויש לו אלפים ממקום רגליו שעומד בהן משחשיכה, והראב"ד השיג שם רק על הך דינא דהקונה שביתה ברחוק יותר מאלפים דאין לו במקום רגליו אלא ד"א לבד, אבל בלא כיון המקום דהיינו דינא דלא סיים אתריה מודה הראב"ד דיש לו ממקום רגליו אלפים לכל רוח ולא אמרינן הרי עקר דעתיה ממקום רגליו והאי קונה שביתה בע"כ, משום דהראב"ד לשיטתו שכבר נתבאר לעיל מדבריו דהו"ל עקירה בטעות אם כן תו לא חשיב בע"כ אלא דהו"ל בלא מתכוין ואם כן דמי לישן, משא"כ הקונה ברחוק מקום יותר מאלפים דאז כיון דידע מתחלה שמניח חוץ לתחומו בכה"ג חשיב עקירה ממש וכמ"ש לעיל כיו"ב בשם המהרש"א ע"פ שיטת הר"ח:

ומה מאד תמוהין בזה דברי המגדל עוז שכתב להקשות על דברי הראב"ד שסותר דברי עצמו בהשגתו שבהל"ג השיג וס"ל דעוקר דעתו שביתתו אין לו במקום רגליו אלא ד"א לבד, ובהל"ה כתב וז"ל אף זה אינו כן אלא הולך עד אותו מקום ממקום שהוא בתוך תחומו ואם רוצה לילך מאותו מקום ואילך מחמירין עליו ואם בא למדוד מצפונו מודדין לו לדרומו עכ"ל, וכתב המגדל עוז ע"ז וז"ל, ואני אומר השגה זו בהיפך מן הראשון כי בראשון אמר שלא יהיה לו אלא ד"א במקומו הואיל ורצה לקנות ברחוק מקום ועתה הוא אומר שילך עד אותו מקום עכ"ל, ולפמ"ש אין כאן סתירה כלל, דהרי בהל"ה לא מיירי ברחוק יותר מאלפים אלא תוך אלפים רק שלא סיים שביתתו וע"ז לא השיג כלל בהל"ג, שם ולפי דברי המגדל עוז שהשווה אותם היה לו להקשות על דבריו שבהל"ג למה לא השיג על לא סיים מקום שביתתו ועל כרחך דס"ל כמו שכתבנו וזה ברור:

ודע דמדברי הראב"ד בהשגה שבהל"ה נראה דפוסק כשמואל וכשיטת הרי"ף דלא קיי"ל כאן הלכה כרב, ומדברי הרשב"א בחידושיו בסוגיין מבואר בשם הראב"ד דהלכתא כוותיה דרב דלא אמר כלום כל עיקר דבמקום שביתתו לא קנה משום דלא סיים וממקום רגליו הא עקר וגרע מישן משום דבע"כ אינו קונה שביתה, ויעו"ש באורך וצ"ע: ענף ג:

[יג] והנה הרי"ף הביא פלוגתא דרב ושמואל, ואח"כ הביא הנך תרי טעמי שאמר רבה בסוגיין אליבא דרב אי משום דלא סיים אתריה אי משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו. והביא גם מימרא דר"ה בריה דר"י לחלק בין אילן שמנה לאילן שבעה דכיון דמקצת ביתו ניכר מיקרי סיים אתריה, והביא הברייתא דתניא כוותיה דרב דלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו בסתמא, והשמיט אוקימתא דשמואל דמיירי באיכא תרי אלפי וד' גרמידי עד מקום שביתתו, ואח"כ הביא הברייתא דתניא כוותיה דשמואל דטעה ועירב לשתי רוחות, ומסיים בה וז"ל, ואע"ג דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל, דהא דתניא כוותיה דשמואל שייכא בהא דת"ר שנים ששאלו חלוק זה לילך בו שחרית לביהמ"ד וזה לילך בו ערבית לביהכ"נ וכו' מיצעו עליו את התחום הר"ז לא יזוז ממקומו וקיי"ל דהלכתא היא, הלכך הלכתא נמי כהאי דתניא כוותיה דשמואל דתרווייהו חד טעמא נינהו עכ"ל, וכבר הרבה לתמוה על דברי הרי"ף בחידושי גאון יעקב וז"ל ודהריא"ף קשיא וכי מאחר דאמר הלכתא כשמואל הא דרבה והא דר"ה בריה דר"י ל"ל לאתוי ולפרושי להו הנך הא אליבא דרב נינהו, ותו הא דתניא כוותיה דרב דמייתי לה סתמא ולא פירש בה בדאיכא עד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי כדאוקימנא אליבא דשמואל, אלמא אפילו בכוליה תוך אלפים נמי ואנן הא אמרינן דלשמואל לא מתוקמא אלא בכה"ג הא כוליה בתוך אלפים קנה שביתה עכ"ל ויעו"ש באורך:

[יד] ונראה לומר בישוב דברי הרי"ף, דהנה הבעל המאור כתב לתמוה על דברי הרי"ף במ"ש דהך דתניא כוותיה דשמואל שייכא בהך ברייתא דחלוק וז"ל, ואנן לא ידעינן היכא שייכא הא בהא לפי שהחלוק תלוי בבעלים והבעלים יש להם תחומין כל זמן שסיימו ד"א מקום שביתתן, ואם לא סיימו מקום שביתתן אין להם לזוז ממקומן לדעתיה דרב עכ"ל, והמלחמות כתב וז"ל, אבל הענין כך הוא לדעת רב אין אדם קונה בשביתה שלו שמנה אמות, ולפיכך באילן שיש תחתיו שמנה אמות ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כל עיקר דשמנה אמות אינו קונה ארבע אמות מתוך שמנה לא סיים, וכאן אמרו בברייתא שהוא זוכה בשמנה אמות לשביתתו ואפילו במקומות חלוקות ויש לו שביתה לכאן ולכאן למקום הראוי לשניהם, הלכך גבי אילן נמי כיון שאמר תחתיו של אילן זוכה הוא בד"א של אילן לצפון ובד"א שלו לדרום ובלבד למקום הראוי לשניהם, ומעתה אף בחלוק כן שהשאילוהו הבעלים מעי"ט לזה בשחרית ולזה בערבית על כרחך אתה צריך להקנות לו מקום שביתה בשמנה אמות ברשותו של זה בשחרית בד"א לצפון וברשותו של זה בערבית בד"א לדרום, ובין השמשות צריך לזכות בשני השביתות הללו והרי הוה כמערב לשתי רוחות כסבור שמערבין לשתי רוחות לזה בשחרית ולזה בערבית, ולדעת רב אינו יכול להיות לו שביתה כלל בשני מקומות ומה שאמר שהוא תלוי בבעלים והבעלים סיימו מקום שביתתן אינו כלום כמו שפירשתי אף כאן סיימו ועל כרחך החלוק עצמו קונה שביתה הוא, אלא ודאי הנך תרתי מתנייתא בני חד ביקתא אינון ותרוייהו מסייעי לשמואל וכו' עכ"ל, ומדברי בעל המאור נראה שתפס בטעמיה דלא סיים אתריה הוא מטעם עצמות קנין חנות מקום השביתה וכמו שכתבנו לעיל לדעת הר"ח ועפי"ז שפיר תמה על הרי"ף, ובעיקר פלוגתא דהבעל המאור והמלחמות אם שביתת החלוק תלוי בבעלים או בחלוק עצמו כבר נתבאר בסימן הקודם אות י"ג יעו"ש: נמצינו למדין מדברי הרמב"ן לדעת הרי"ף דבין לרב ובין לשמואל היכא דלא סיים מקום שביתתו לא מהני, רק דמשו"ה ס"ל לשמואל באומר שביתתי תחת האילן דמהני משום דקונה כל תחתיו של אילן דהיינו כל השמנה אמות דאדם זוכה אף בשני מקומות, ומשו"ה מיקרי סיים אתריה, אבל באומר ארבע מגו תמניא גם אליבא דשמואל לא מהני דהא כיון דאין ביתו ניכר אינו קונה שביתה בכה"ג לכו"ע:

ולפ"ז אף שפסק הרי"ף הלכתא כשמואל דקונה שביתה תחת האילן אף דלא סיים, הוא מטעם דקונה כל תחת האילן ומיקרי סיים, ומשו"ה הביא לדינא דר"ה בריה דר"י לחלק בין אילן שמנה לאילן שבעה אף דאמרה אליבא דרב, מ"מ נ"מ גם לשמואל לענין אם אמר ארבע מגו תמניא דלא מהניא גם לשמואל, וכ"ז הוא דוקא באילן שמנה אבל באילן שבעה מועיל ארבע מגו תמניא כיון דמקצת ביתו ניכר, ואפשר דר"ה בריה דר"י אמרה לשמעתיה אליבא דשמואל לענין ארבע מגו תמניא, ומיושב בזה מה שהקשה בעל המאור לשיטת הרי"ף דהרי סוגיא כוותיה דרב שייכא מדשקלו וטרו אמוראי בתראי אליבא דרב אלמא הלכתא כוותיה יעו"ש, ובביאור הגר"א (סימן ת"ט סק"כ) יעו"ש: ומשו"ה הביא הרי"ף גם להך ברייתא דתניא כוותיה דרב דבלא סיים ד"א לא יזוז ממקומו והשמיט אוקימתא דשמואל דמיירי באיכא עד עיקרו תרי אלפי וד' גרמידי משום דבפשוטו ניחא, דלא סיים מיירי באמר ארבע מגו תמניא דלא מהני לכו"ע, והא דדחיק הש"ס לאוקמי אליבא דשמואל דמיירי בדאיכא תרי אלפי וד' גרמידי עד מקום עיקרו ולא מוקי בכה"ג, משום דללישנא בתרא דרבה בטעמא דרב דתחת האילן לא מהני משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו ובאומר ארבע מגו תמניא מהני לרב משום דלא בעי מסוים מקום שביתתו, ולפ"ז אין צורך לאפושי בפלוגתא ולומר בטעמא דשמואל דבעי מקום מסוים וגם ס"ל אדם קונה שתי שביתות דלפ"ז פליג בתרתי אדרב, אלא דלכו"ע לא בעי סיים אתריה רק דעיקר פלוגתא דרב ושמואל הוא אם האי כללא דכל שאינו בזא"ז שייך גם בעירובין דתחומין דרבנן וכמבואר בתד"ה מ"ט בסוגיין יעו"ש, ולפ"ז שפיר הביא הש"ס ראיה לרב מברייתא דלא סיים אתריה לא יזוז ממקומו, דהא על כרחך מיירי דאמר שביתתי בכל השמנה שתחת האילן, דאי באמר ארבע מגו תמניא אמאי לא קנה הא לכו"ע לא בעי סיום מקום שביתה, ומשו"ה הוכרח הש"ס לאוקמי אליבא דשמואל דהך ברייתא מיירי בקונה שביתה ברחוק מקום יותר מאלפים, אבל ללישנא קמא דרבה בטעמא דרב משום דלא סיים אתריה ובאומר ארבע מגו תמניא לא מהני, וגם שמואל לא פליג בזה לדעת הרי"ף ע"פ דרכו של הרמב"ן, לא תיקשי כלל מהך ברייתא לשמואל דשפיר מתפרשה כפשוטה דמיירי באומר ארבע מגו תמניא, ומשו"ה הביא הרי"ף להך ברייתא דהלכתא היא לכו"ע לפי מאי דפסקינן כלישנא קמא דרבה בפלוגתא דרב ושמואל:

ומה שהביא הרי"ף ללישנא בתרא דרבה בטעמא דרב משום דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו אע"ג דלפום מאי דקיי"ל הלכתא כשמואל לא נפק"מ לן מידי בהאי טעמא, היינו משום דלפי מה שכתבו התוס' בסוגיין דאף דשמואל מודה בהך כללא דכל שאינו בזא"ז בעלמא, מ"מ בעירובין דתחומין דרבנן הקילו, ובזה פליגי רב ושמואל אם גם בעירוב דרבנן איתא להאי כללא, ומשו"ה אחרי שנתבאר דלפי שיטת הרי"ף קיי"ל כלישנא קמא דרבה בטעמא דרב דפלוגתא דרב ושמואל הוא אם אדם יכול לקנות שני מקומות ובזה הלכתא כשמואל כדמוכח מברייתא דחלוק, אבל בהך כללא דכל שאינו בזא"ז שפיר קי"ל כלישנא בתרא דרבה דגם בעירובין דרבנן שייך האי כללא כיון דתו לא אשכחן מאן דפליג עלה, ונפק"מ בהך דינא לענין אם אמר שביתתי במקום פלוני לקנות ארבעת אלפים לכל רוח אם קונה אלפים, דאם הו"א דבתחומין דרבנן הקילו אז היה קונה אלפים, אבל אם נימא דגם בעירובין איתא להאי כללא לא אמר כלום ואינו קונה אף אלפים, ואף שכתב הרמב"ן דאדם יכול לקנות שתי שביתות ובעירב לשתי רוחות קונה שתיהן אלמא דיכול לקנות גם ארבעת אלפים, היינו דנהי שיש לו שני התחומין אבל לא הותר בשתיהן, וכמו שמפורש בברייתא מהלך לצפון כעירובו לדרום וכמו שכתב המלחמות דקונה שני תחומין ובלבד למקום הראוי לשתיהן, אבל ברוצה לקנות ארבעת אלפים להיות מותר בכולו בודאי א"א ובכה"ג אינו קונה כלל:

[טו] וראיתי בגאון יעקב שכתב ליישב דברי הרי"ף דס"ל דללישנא קמא דרבה פליגי רב ושמואל בתרתי וחדא ועוד קאמר, חדא משום דלא סיים אתריה ועוד משום דכל שאינו בזא"ז ומשום דללישנא בתרא דרבה דס"ל דפליגי רק בחדא דהיינו בכל שאינו בזא"ז אבל בלא סיים לכו"ע מהני כגון דאמר ארבע מגו תמניא, וע"ז קאמר בלישנא קמא דאפילו בכה"ג נמי לא מהני משום דלא מסיים, ולפ"ז בפלוגתא דלא מסיים אתריה פסק הרי"ף כרב, ומשו"ה הביא לישני דרבה ודינא דר"ה בריה דר"י ותניא כוותיה דרב דכולהי דיני דלא סיים אתריה הלכתא נינהו, אבל בפלוגתא דכל שאינו בזא"ז פסק הרי"ף כשמואל, משום דברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות שייכא בהך ברייתא דחלוק ובשתיהן שייך הך כללא דכל שאינו בזא"ז, ועיקר קושית הש"ס לרב מהך ברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות אינו ללישנא דלא סיים כלל משום דכאן הרי סיימו הבעלים מקום שביתתם וכמו שכתב הרמב"ן, אלא עיקר הקושיא הוא ללישנא דכל שאינו בזא"ז דשייך בטעה ועירב לשתי רוחות וע"ז קאמר הרי"ף דבהך סברא דבעירובין לא אמרינן כללא דכל שאינו בזא"ז הלכה כשמואל, משום דהך דטעה ועירב רוחות וברייתא דחלוק חד טעמא נינהו ובשתיהן שייך טעמא דכל שאינו בזא"ז דחלוק נמי ליתא בזא"ז יעו"ש:

ודבריו צ"ע דמאחר דנטה מפירוש הרמב"ן במלחמות ביסוד דלא סיים אתריה, אלא ס"ל דטעה ועירב מיקרי שפיר סיים ולא קשיא כלל לרב לדינא דלא סיים, אם כן תו לא שייך לומר דבחלוק שייך כללא דכל שאינו בזא"ז אפילו בב"א אינו כיון דתו אין החלוק עצמו קונה שביתות, אלא תלוי בתחום הבעלים ובבעלים שלו בודאי לא שייך הך דינא דכל שאינו בזא"ז דהא בודאי אם הבעלים של החלוק יקנו שביתה בזא"ז נמי יהי' דינא הכי, ולדעת הרמב"ן בפירקין (דף מ"ג) שכתב דמי שהיה ביה"ש למעלה מעשרה ואח"כ ירד למטה מעשרה בשבת קונה תחום אלפים אע"ג דבעלמא אין אדם קונה תחום באמצע שבת מ"מ כאן זהו תחלת שבת שלו יעו"ש, ואם כן אם הבעלים האחד של החלוק יקנו שביתה ביה"ש והשני שהיה ביה"ש למעלה מעשרה יקנה שביתה אח"כ, בודאי דהחלוק יהיה כרגלי שניהן, דהרי החלק של הבעלים שלא קנו שביתה ביה"ש נגרר אחר בעליהן שקנו שביתה אח"כ כשירד למטה מעשרה ואם כן איתא בזא"ז, ומשו"ה איתא נמי בב"א ומה זה שכתב הרי"ף דהך ברייתא דטעה ועירב לשתי רוחות שייכא בחלוק: [טז] ודרך אגב ארשום כאן מה שכתבנו להסתפק במק"א בהך דר"ה בריה דר"י דהיכא דמקצת ביתו ניכר חשיב סיים אתריה בכמה השיעור לחשוב מקצת ביתו ניכר אם במשהו או דבעי איזה שיעור, והנה מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות עירובין הל"ז) שכתב ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי אין שם שיעור שני מקומות והרי מקצת ביתו מסויים עכ"ל, משמע דסגי במשהו שהרי פחות משמנה אמות ליכא אלא משהו מסויים, אמנם מדקדוק לשון הרי"ף בסוגיין שכתב אבל אילן שאין תחתיו שמנה אמות אלא שבעה הרי מקצת ביתו ניכר, כלומר שאין בחציין אלא אותה חצי אמה כמסוימת וניכרת והיא מקצת בית שביתתו עכ"ל, ומשמע דפחות מחצי אמה לא חשיב מקצת ביתו ניכר, וה"ט דכל דאיכא ג"ט דחשיב בעלמא לאפוקי מתורת לבוד חשיב נמי כאן ופחות מג"ט לא חשיב, אמנם מפי' ר"ח משמע דבעי אמה שלמה שכתב וז"ל, אבל באילן שתחתיו שבעה כיון דבית שביתתו לא פחות מד"א בין מצד אחד ובין מצד אחר אתה מודד לו ד"א אמה אחת מביתו ודאי ניכר עכ"ל, ויש להסביר הדברים עפ"י המבואר בפ"ק דסוכה (דף ז' ע"ב) דגברא באמתא יתיב וא"כ כל שיש לו אמה מסוים דהיינו מקום ישיבתו חשיב דירה, ובפחות מכאן כיון דאין מקום המחזיק אותו ניכר לא חשיב דירה:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה