שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן ז
בענין תחומין:
ענף א:
[א] גרסינן בעירובין (דף י"ז ע"ב) אמרי רבי רבי ינאי ל"ש אלא ערובי חצרות אבל עירובי תחומין חייבין, דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה מתקיף לה רבי יונתן וכי לוקין על לאו שבאל וכו' ר"י הכי קשיא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אמר רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב, ע"כ, והנה השאילתות (בפרשה בשלח סי' מ"ח) כ' וז"ל, שאילתא דאסור להן לדבית ישראל לסגויי ביומא דשבתא טפי מן תרי אלפין אמה וכו' ותניא שבו איש תחתיו אלו ד"א, אל יצא איש ממקומו אלו אלפים של תחום שבת, ואלו ד"א דקאמרינן מאי היא דמאן דאפקוהו עו"ג או רוח רעה חוץ לתחום היכא דשבקוהו אית ליה ד"א, ומאן דמסגי טפי מאלפים אמה בשבת מלקינן ליה, דתני רבי חייא מלקינן על עירובי תחומין מדברי תורה וכו', ומדידת אלפים בקדירות הרים ובבליעת גיאיות וגדירות, ורואין כאלו הן מישור וכו' עכ"ל, ומבואר מדבריו דפסק כר"ע דתחום אלפים הוא דאורייתא וכן דעת הבה"ג הלכות עירובין (סימן י) וכן דעת רבינו אפרים הובא בלקוטי הרמב"ן בסוגיין יעו"ש, וכן דעת הרמב"ם בספר המצוות ל"ת שכ"א יעו"ש:
והנה דברי השאילתות לכאורה תמוהים מאד, דהא מבואר לקמן (דף ל"ה ע"ב) וסבר ר"מ תחומין דאורייתא והא תנן אינו יכול להבליעו בזו אמר רבי דוסתאי ב"ר ינאי משום ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים, ואי ס"ד סבר ר"מ תחומין דאורייתא מי מקדרין, והא אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שהן של תורה ומסיק ל"ק כאן דידיה כאן דרביה יעו"ש, אלמא דלמ"ד תחומין דאוריי' אין מקדרין, וא"כ מאחר דפסק השאילתות דתחומין דאורייתא איך פסק דמקדרין, וכבר עמד ע"ז בספר העמק שאלה בפירושו על השאילתות לדינא דרבי חייא דלוקין על עירובי תחומין ד"ת, היינו משום דנ"מ לדידן דקיי"ל תחום י"ב מיל דאורייתא אפילו לרבנן דר"ע וכדעת הרי"ף ודעימיה, וכן משמע גם מדברי השאילתות בפ' מקץ שכתב שם דמחנה ישראל הוא שיתא פרסי ע"ש אבל תחום דאלפים אינו אלא דרבנן יעו"ש, והרואה יראה כמה מן הדוחק יש בדברים אלו להעמיס בכוונת השאילתות דכוונתו למכת מרדות דרבנן שלא הוזכר כלל בדבריו, וגם הך דינא די"ב מיל לא נזכר בד' השאילתות בשום מקום, וממה שזכר השאילתות בפרשה מקץ דמחנה ישראל היה שיתא פרסי אין להוציא הך דינא די"ב מיל הוי דאורייתא לענין תחומין דכל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום, וע"כ נראה מסתימת הדברים דפסק כר"ע דתחום אלפים דאורייתא, וא"כ תמוה דאיך פסק דינא דמקדרין והוא נגד ד' הש"ס הנ"ל:
[ב] ונראה לישב דברי השאילתות דהנה איתא בירושלמי במכלתין (פ"ה הל"ג) עלה דמתניתין דאמר ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים וז"ל רבי זעירא אמר בשם רב חסדאי אין מקדרין לא בערי הלוים ולא בעגלה ערופה, ניחא כמאן דאמר אלף אמה מגרש ואלפים תחום שבת ברם כמ"ד אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים כלום למדו לתחום שבת לא מתחום ערי לוים לעיקר אין מקדרין לטפלה לא כ"ש עכ"ל הירושלמי, וביאור דברי הירושלמי הוא משום דהוקשה ליה מ"ט דר"מ דס"ל במתניתין מקדרין בתחומין אע"פ דס"ל תחומין דאורייתא, וכמבואר לעיל בירושלמי (פ"ג הל"ד) עלה דמתניתין דנתגלגל חוץ לתחום אם ספק ר"מ אומר הר"ז גמל משום דהו"ל ספק תורה יעו"ש, והרי בשל תורה אין מקדרין ומהאי טעמא אין מקדרין בערי לוים ועגלה ערופה, ועכצ"ל דס"ל לר"מ דאיכא חילוקא ביניהם ומשו"ה קאמר בירושלמי דהך חילוקא דמחלק בין שבת לערי הלוים ניחא רק למ"ד אלף אמה מגרש ואלפים תחום שבת, ומשו"ה נהי דבערי לוים אין מקדרין אבל בשבת מקדרין, אבל למ"ד אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים ותחום שבת ילפינן מערי הלוים בג"ש דמקום מקום כמבואר בסוטה (דף כ"ז) במתניתין שם פלוגתא דתנאי בזה יעו"ש, וא"כ אין מקדרין בשבת כיון דבערי הלוים אין מקדרין דהא לא עדיף טפל מעיקר דאם לעיקר אין מקדרין לטפלה לא כ"ש: אולם דברי הירושלמי לכאורה תמוה מאד דכיון דעיקר הטעם דאין מקדרין בערי לוים וע"ע הוא מטעם דרק מדרבנן הקילו לקדר ולא בשל תורה וכמבואר להדיא הך טעמא בתלמודין (דף ל"ה ע"ב) יעו"ש, וא"כ אפילו למ"ד אלף מגרש ואלפים תחום שבת דלא יליף שבת מערי לוים מ"מ עדיין תיקשי אמאי מקדרין בשבת יותר מערי לוים דהא תרוייהו דאורייתא נינהו ובשל תורה אין מקדרין, ואם יש טעם מיוחד בשבת מבערי הלוים לענין דין קידור א"כ מאי הוקשה להירושלמי כלום למדו שבת מערי לוים לעיקר אין מקדרין לטפלה לא כ"ש:
[ג] ונראה דהנה יש לחקור ביסוד איסור תחומין דאל יצא איש ממקומו, אם האיסור הוא מצד עקירה ממקומו והיינו דהתורה אמרה שאלפים לכל רוח נעשה מקומו וחשיב כאלו דר בכל האלפים וכשעקר אח"כ מיקרי עוקר ממקומו, וכמו שמרומז הך טעמא בדברי הרמב"ם (רפכ"ז מהלכות שבת) דאסור לצאת חוץ לתחום שאלפים הוא מגרש העיר ובכלל העיר היא יעו"ש, ואף דהרמב"ם לא נסיב לה אלא בדרך אסמכתא, שהרי פסק שם דתחום אלפים דרבנן מ"מ גם לדידן אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא י"ל כן, או דאפשר דמקומו לא נקרא אלא מקום שביתתו ממש היינו הד"א או העיר או מקום מחיצות דחשיב כד"א, והלאו דאל יצא אינו משום עקירת מקום כלל דבלא"ה היא חוץ ממקומו אלא דהיא מדין שיעור באיסור תחומין דאם הרחיק עצמו ממקום שביתתו אלפים עובר באיסור:
ונראה דהך ספיקא תליא מהיכן נלמד דין תחומין דלהך תנא דיליף בסוטה (דף כ"ז) מקרא דומדותם מחוץ לעיר אלפים דקאי לתחומי שבת א"כ מסתבר לומר דהוא מדין שיעור, דהא אין לנו ראיה מהך קרא דכל האלפים נעשה מקומו של אדם והם בכלל העיר שדר שם דהא הכתוב קראו חוץ לעיר א"כ אינו מכלל העיר, ועוד דלהך תנא לא היו מודדין לערי לוים אלפים למגרש העיר רק אלף כמבואר בסוטה (שם) יעו"ש. וא"כ ע"כ דהוא מדין שיעור לשבת ולא מתורת מגרש כלל, אכן להך תנא דיליף מקרא דמקום מג"ש מקום מקום מערי לוים, וס"ל דבערי לוים נותנין אלפים מגרש ומגרש העיר כעיר דמי וכמ"ש הרמב"ם (רפכ"ז מהלכות שבת), א"כ כמו דלענין ערי לוים הנך אלפים מכלל העיר הם כמו כן לענין שבת הך תחום אלפים הוא מכלל העיר וכאלו דר בכל התחום חשיב והוי מקומו, והלאו דאל יצא ממקומו מתפרש כפשוטו ומדין עקירת מקום הוא, ומשו"ה הרמב"ם דפסק (בפ"ט מהלכות שמיטה הל"ב) דלגבי ערי לוים נותנין אלפים מגרש שפיר כתב (בפכ"ז מהלכות שבת הל"א) לענין תחום אלפים דשבת דהם מכלל העיר דמגרש העיר כעיר חשיב, אף דהרמב"ם פסק שם דאלפים הם מדרבנן מ"מ נסיב לה בדרך אסמכתא ואנן לדידן נימא כן בדאורייתא:
והנה לקמן (דף ל"ב ע"ב) אמרינן דהנותן עירובו דיש לו ד"א הויא ליה רה"י ורה"י עולה עד לרקיע, והיינו משום דחשיב מקום דירתו מדרבנן וחשיב כרה"י דעולה עד לרקיע, וא"כ י"ל דאף דלענין שביתה דרבנן אמורה, מ"מ גם לענין שביתה דאורייתא נימא כן דלהך מ"ד דס"ל תחומין דאורייתא חשיב דירתו כרה"י דעולה עד לרקיע, ומעתה נראה לומר דלהך מ"ד דאלפים דתחום שבת הוא מדין שיעור להרחקה ממקומו ע"כ מוכרח לדידיה לומר דמקדרין בהרים, דהא בלא קידור אף דבפועל נתרחק אלפים ממקום שביתתו דלמטה מ"מ ממקום שביתתו באויר עדיין לא נתרחק אלפים, והרי זה דומה לנתרחק אלפים מצד אחד מעירו ומצד השני עדיין הוא תוך אלפים, וה"נ כל האויר של מקום שביתתו עד לרקיע כעירו דמי, וא"כ ע"כ א"א לחייבו עד שיתרחק אלפים ממקומו מכל וכל, וא"א זה אלא ע"י קידור למדוד כאלו היו מישור:
אמנם להך מ"ד דיליף תחום שבת מערי לוים ומטעם דכל האלפים חשיבי מגרש העיר ובכלל העיר הוא, וא"כ א"א לדון דין קידור לענין שבת כלל כמו בערי לוים, דגם בלי קידור יש אלפים מגרש לעיר ע"י שדות וכרמים, ואין המגרש נעשה כלל ע"י קידור, וא"כ ה"ה לענין שבת כל שיצא אלפים בלי קידור הרי יצא ממקומו דלאחר שכלה המגרש שוב אינו בכלל העיר, ואף דעדיין לא נתרחק אלפים רק ממקום שביתתו דלמטה ולא ממקום שביתתו באויר, מ"מ להך מ"ד אין אנו דנין מדין שיעור הרחקה כלל, אלא דכל שעקר ממקומו באיזה אופן שיהיה עובר בלאו דאל יצא דהיציאה אין לה שיעור כלל, ולא שייך גם לומר כיון דאנו דנין דדר בכל המגרש של אלפים, וכיון דשביתתו עולה עד לרקיע א"כ עדיין לא יצא ממקומו דהרי כל האלפים חשיבי מקום דירתו וחשיב כמו הד"א לאידך א"כ א"א לחייבו בלא קידור, ז"א דדוקא בהד"א שייך לומר דמקום דירתו עולה עד לרקיע כרה"י אבל לענין האלפים אף דחשיב ג"כ מקומו מ"מ לא שייך לומר דדר גם באויר האלפים, כיון דעיקר טעמא הוא רק דהאלפים הם מכלל העיר מדין מגרש העיר וממילא כל שדר בעיר מיקרי דר גם במגרש העיר, א"כ מה שאינו בכלל מגרש העיר אינו בכלל דירתו ומקומו, ומשו"ה כיון דלא שייך לומר דין מגרש על האויר ממילא אין האויר של אלפים מכלל העיר, ומשו"ה כשיצא אלפים בלי קידור כבר יצא ממקומו:
ומעתה מתבארים היטב דברי הירושלמי דלהך מ"ד דיליף תחום שבת מקרא מיוחד, וס"ל דאלף אמה מגרש לדידיה ע"כ מקדרין לענין שבת, ואין לדמות דין שבת לערי לוים וע"ע, דהתם אין מקדרין משום דגם בלא קידור מתקיים מדידת ע"ע, וכן מגרש האלף בערי לוים משא"כ לענין שבת, אבל להך מ"ד דיליף תחום שבת מתחום ערי לוים א"כ אין לקדר בשבת יותר מערי הלוים דהוא מדין מקום וכמו שנתבאר: ועפי"ז א"ש דברי השאילתות דאף דפסק דאלפים תחום שבת הוי דאורייתא מ"מ פסק גם לדינא דמקדרין משום דפסק כהך מ"ד דאלפים לתחום שבת מקרא דומדותם וכמו דס"ל לר"ע בסוטה (שם) ומשו"ה א"א לחייב בלא קידור, ומשו"ה א"ש גם מה שדקדק השאילתות בלשונו ומדידת אלפים בקדירות הרים ובבליעת גיאיות וגדירות ורואין אותן כאלו הן מישור וכו' עכ"ל, ולא הביא דברי הש"ס לקמן (דף נ"ט) דמקדרין בחבל של ד"א, משום דהתם הוא רק לדידן דתחומין הוי דרבנן, אבל למ"ד תחומין דאורייתא אין לחייב ביצא אלפים, רק אם נימא רואין כאלו הן מישור ממש ואי לא"ה אין לוקין, ואף דמדידה בחבל ד"א הוא בערך מדידת מישור מ"מ לענין מלקות אין לחייב אם חסר משהו לשיעור אלפים, וכיון דהשאילתות כתב לעיל דיוצא חוץ לאלפים מלקין אותו מה"ת משו"ה כתב דהמדידה צריך להיות במישור ממש לפי החשבון, ומה שכתב השאילתות שם גם הג"ש דמקום מקום לענין תחום שבת אינו מטעם דס"ל לעיקר הלימוד כהך מ"ד דיליף מקום מקום, אלא ס"ל דגם הך מ"ד דיליף מקרא דומדותם אלפים ג"כ צריך להך ג"ש דמקום לענין אזהרת דאל יצא איש ממקומו דמיירי לענין אלפים, דאי מקרא דומדותם אינו אלא בעשה לבד וגלי קרא מג"ש דשיעור דאל יצא הוא שיעור אלפים כמו בערי לוים:
[ד] והא דפריך בש"ס דילן לר"מ דס"ל תחומין דאורייתא אמאי מקדרין הא אין מקדרין לא בע"ע ולא בערי לוים מפני שהן ד"ת, ולא משני דר"מ ס"ל תחומין דאורייתא מדרשא דומדותם מחוץ לעיר אלפים כמו דדריש ר"ע, נראה דהנה הרמב"ן בחידושיו לקמן (דף מ"ג) כתב להסתפק ביוצא חוץ לתחום אלפים למ"ד דאורייתא או י"ב מיל אם עובר אחר כך בכל פסיעה ופסיעה, או דאינו עובר אלא עד שיהלך חוץ לתחום כשיעור תחום למ"ד אלפים אלפים ולמ"ד י"ב מיל י"ב מיל יעו"ש: והנה מדברי רש"י והריטב"א לקמן (דף מ"א ע"ב) עלה דאמרינן דיוצא חוץ לתחום שאין לו אלא ד"א ואסור לזוז מחוץ לד"א דמותר לצאת משום כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה, שכתבו דהיינו לאו דלא תסור דתחומין דרבנן, משמע דלמ"ד תחומין דאורייתא אסור לזוז מד"א מדין דאורייתא אף דכבר עקר מתחומו הראשון, וע"כ דהלאו דאל יצא ממקומו הוא בכל פסיעה ופסיעה חוץ לתחום, וכן מתבאר בדברי הירושלמי (רפ"ד דמכלתין הל"א) כשהוא נפנה נפנה מן הצד וכשהוא מתפלל מתפלל לוכסן עכ"ל, הרי מבואר להדיא דאסור לזוז חוץ לד"א אף בשביל כבוד הבריות, והיינו משום דשיטת הירושלמי בכל מקום דתחום אלפים הוא מדאורייתא וכמו שביאר המלחמות בסוגיין יעו"ש, ומוכח מזה כדעת רש"י והריטב"א דלמ"ד תחומין דאורייתא אסור לזוז חוץ לד"א דבר תורה משום דעובר בכל פסיעה ופסיעה בלאו דאל יצא, ואף דאפשר לדחות דאין האיסור משום לאו דאל יצא אלא מהעשה דשבו איש תחתיו דהיינו הד"א של יוצא חוץ לתחום, וגלי קרא דצריך לישב דוקא בתוך ד"א ולא לזוז חוצה להם, מ"מ איך שיהיה נקטינן מדברי הירושלמי ורש"י והריטב"א דאיסור תורה יש ביוצא חוץ לתחום לזוז חוץ לד' אמותיו:
וכן יש לדקדק גם מלשון השאילתות הנ"ל שכתב דקרא דשבו איש תחתיו אלו ד"א מאי היא דמאן דאפקוהו עו"ג או רוח רעה חוץ לתחום היכא דשבקוהו אית ליה ד"א עכ"ל, משמע דבלאו קרא הו"א דאסור לזוז כלל ואין לו אפילו ד"א וע"כ דהלאו דאל יצא איש ממקומו אוסר בכל פסיעה ופסיעה מדאורייתא, דאם נימא דכל האיסור הוא רק מדין שבו איש תחתיו א"כ קרא דשבו תחתיו לא אתי להתירו תוך ד"א אלא לאוסרו לזוז חוץ לד"א, ואין זה משמעות לשון השאילתות דמשמע דעיקר קרא לאורויי דיש לו היתרא בד"א קאתי:
ועפי"ז היה אפשר ליישב גירסת הירושלמי (בפ"ב דר"ה) לענין עדי החדש שהלכו חוץ לתחום, דאיתא בש"ס דילן (דף כ"ג ע"ר) בראשונה לא היו זזין משם כל היום התקין ר"ג הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח, ובירושלמי שם הגירסא והובא בחי' הרמב"ן לקמן (דף מ"א) בראשונה לא היו זזין משם כל היום חזרו ועשו אותן ככלי שבא מחוץ לתחום שמותר לטלטלו בתוך ד"א וכו' עד שבא ר"ג והתקין שיהו מהלכין אלפים לכל רוח עכ"ל, והרמב"ן כתב שאין גירסא זו נכונה דאיך הוי סבירא להו לאסור בראשונה שלא יהו זזין משם כלל אפילו בתוך ד"א יעו"ש, אבל לפמ"ש דשיטת הירושלמי הוא דתחומין דאורייתא ואם כבר עקר מתחומו אסור בכל פסיעה ואין ההיתר אלא מקרא דשבו תחתיו כלשון השאילתות הנ"ל, אם כן יש לומר דבראשונה לא היו דורשין קרא דשבו תחתיו ליוצא חוץ לתחום להתירו בד"א, אלא לד"א של שביתה אתא כמו דדריש הך קרא בתוספתא (פ"ג דעירובין) וז"ל רשות שבת כך הוא, עומד אדם במקומו ואומר שביתתו במקומו שנאמר שבו איש תחתיו כמה תחתיו מלא קומתו ופשוט ידיו הרי ד"א רבי יהודה אומר גופו ג' אמות וכו' עכ"ל, ויעו"ש גירסת הגר"א, ועיין ברש"י לקמן (דף נ"ב ע"א) ד"ה אלו ד"א ובטור או"ח (סימן שצ"ו) יעו"ש: והנה לקמן (דף מ"ח ע"א) מבואר בגמרא דאליבא דר"מ יוצא חוץ לתחום יש לו שמנה על שמנה, ואמר רבא דוקא להלך אבל לטלטל ד"ה ארבע אמות אין טפי לא יעו"ש, ולכאורה תיקשי כיון דר"מ אית ליה תחומין דאורייתא אם כן מנ"ל להתיר ליוצא חוץ לתחום בהילוך שמנה על שמנה, דליכא למימר דמשמע ליה דשבו תחתיו היינו שמנה אמות דאם כן אמאי אסר בטילטול חוץ לד"א מהך קרא דשבו תחתיו וכמבואר ברמב"ם (פי"ב מהלכות שבת הלט"ו) וז"ל, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל עכ"ל, אלמא דשבו תחתיו אינו אלא ד"א ולא יותר, ואיך אפשר למיפלג הך קרא דשבו תחתיו למידרש מיניה שמנה להילוך וארבע לטילטול, וגם מדברי התוספתא שהובא לעיל דת"ק דר"י דריש הך קרא דשבו תחתיו לענין שביתה ד"א כדי פישוט ידיו והך ת"ק דר"י הוא ר"מ, והגר"א גורס להדיא דברי ר"מ, וכן משמע מברייתא דהובא בתלמודין (דף מ"ח ע"א) דפליגי ר"מ ור"י בכה"ג יעו"ש היטב אלמא דתחתיו הוא ד"א ולא יותר, [ועיין לקמן (דף ס' ע"ב) תד"ה כאן וכו' שתפסו בפשיטות דלר"מ גם מקום השביתה הוא שמנה על שמנה יעו"ש, ומשמע דס"ל דת"ק דר"י בתוספתא אינו ר"מ, אמנם לדעת הרז"ה והובא לקמן ברא"ש (פ"ד סימן י"א) דפסק כר"מ דיש לו שמנה על שמנה שפיר י"ל דהך ת"ק הוא ר"מ וכמו דמשמע מסוגיין (דף מ"ח ע"א) שם, ולפי"ז מיושב קושית התוס' שם לשיטת הרז"ה יעו"ש]: וע"כ נראה דמשו"ה מתיר ר"מ בהילוך שמנה מסברא בעלמא משום דכל שכבר יצא מתחומו שוב אין עליו איסור כלל, דכל האיסור דאל יצא ממקומו הוא רק עקירת מקומו אבל היכא שכבר עקר שוב אין לאסור ההילוך כלל מדאורייתא, ולא מיבעיא לדעת הראשונים דס"ל דבאמצע שבת אינו קונה שביתה כמבואר בתו"י יומא (דף ס"ו ע"א) ד"ה בא וישב תחת סוכה האחרונה עד שתחשך וכו' וז"ל, ואומר רבי אפילו למאן דאמר תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבוע עוד מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה וכו' עכ"ל, וכן הובאו דברים אלו בחי' הריטב"א שם יעו"ש, א"כ מותר לילך כמה שירצה, אלא אפילו לדעת הרמב"ן בחי' לקמן (דף מ"ג) דגם באמצע שבת קונה שביתה מ"מ מודדין לו משם אלפים אמה כמבואר בדבריו שם יעו"ש, ואם כן אין לאסור לר"מ כלל ההילוך מדאורייתא כל שכבר יצא מתחומו הראשון, וגם מקרא דשבו תחתיו גם כן אין לאסור דלא דריש ליה כלל לענין הילוך אלא לענין שביתה וטלטול לבד כמבואר לעיל, ורק מדרבנן אסרו לילך חוץ לד"א מטעם קנס משום הכי יש לו שמנה על שמנה, וכמ"ש הרז"ה דכל ד"א דרבנן הם שמנה על שמנה: ומה שנתבאר לעיל מלשון השאילתות דקרא דשבו תחתיו להתיר בהילוך ד"א אתא, ואי לאו קרא היה אסור אף בתוך ד"א, היינו משום דדעת השאילתות דאיסור אלפים הוא מדין שיעור הרחקה שאסור להרחיק חוץ לאלפים ממקום שביתתו, ומשו"ה שייך לאוסרו על כל פסיעה אף שכבר הוא חוץ לתחומו, אבל אליבא דר"מ דס"ל דהוא מדין עקירת מקום, אם כן כל שכבר עקר תו ליתא לאיסורא כלל רק לדעת הרמב"ן אסור לילך אלפים ממקומו מפני שקונה בתוך השבת שביתה חדשה:
[ודע דמדברי התו"י והריטב"א אלו מבואר להדיא דאף שכבר עקר מתחומו מ"מ עובר באל יצא בכל פסיעה, דמקרא דשבו תחתיו אין נ"מ בין חוזר לתחומו או לא ומלשונם משמע דלהרחיק מתחומו אסור מה"ת, וע"כ צ"ל דהאיסור הוא מאל יצא ממקומו ומשו"ה דוקא ממקומו הוא דאסור ולא למקומו, וא"כ מה שכתבנו לעיל בשם הריטב"א דלמ"ד תחומין דאורייתא אסור מפני כבוד הבריות גם כן הוא מצד הלאו ולא מצד העשה דשבו תחתיו שצדדנו לעיל]:
ומעתה א"ש קושית הש"ס דילן לר"מ דאי ס"ל תחומין דאורייתא האיך מקדרין בשל תורה, דאין לומר דס"ל דדין תחומין הוא מדין שיעור הרחקה ממקומו מקרא דומדותם דדרש ר"ע, דלפ"ז אין להתיר כלל שמנה על שמנה, וע"כ דהוא מדין עקירת מקום, ועפי"ז אין מקדרין בשבת כמו בערי לוים, וכמו דאיתא בירושלמי הנ"ל לעיקר אין מקדרין לטפלה לא כ"ש, אבל בירושלמי דליתא כלל להך דינא דשמנה על שמנה לר"מ שפיר י"ל דס"ל תחומין דאורייתא ואפילו הכי מקדרין:
ענף ב:
[ה] ועפ"י הדברים האמורים למעלה בביאור דברי הירושלמי דאיסור תחומין אם הוא מטעם עקירת מקום או מטעם הרחקה תלוי בפלוגתא דתנאי בסוטה (שם) מהיכן נלמד תחומי שבת, יש לומר דבר נאות בדברי הירושלמי המובא ברי"ף בסוגיין וז"ל, הגיעוך סוף תחומי שבת אינן מחוורין דבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים אמה מחוור הוא ר"ש בר ביסנא בשם רבי אחא אמר אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל עכ"ל, ודברי רבי מנא הם סתומים דמאין יש מוצא לחלק בין אלפים לד' אלפים:
ומצאתי בביאורי מהר"ר אייזיק שטיין ז"ל על הסמ"ג (לאוין ס"ו) שעמד ע"ז וכתב לבאר דברי ר' מנא וז"ל, והכי סלקא דעתיה דר' מנא דבהכי פליגי ר"ע ורבנן כמו שמפורש במשנה בפ' כשם, כתיב מקיר העיר וחוצה לה אלף אמה סביב וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים וא"א לומר אלפים שכבר נאמר אלף אלא אלף אמה מגרש ואלפים תחום שבת דברי ר"ע ורבנן סברי אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים, ובסוף פ"ק דעירובין תני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין ד"ת ואזהרתו מאל יצא איש ממקומו כך מפרש רב אשי שם, ומסתמא תני ר"ח ברייתא גם אליבא דרבנן כי גם הם צריכין למדרש אל יצא ואע"ג דאלפים דערי הלוים מצריך צריכי, מ"מ מינה שמעינן כמה הוא תחונתו של אדם ומקומו, והיינו ד' אלפים, אלפים מכאן ואלפים מכאן, ועל זה אמר קרא אל יצא איש ממקומו כלומר אל יצא איש לצד אחד ממקומו והיינו ד' אלפים שהוא מקום תחונתו של אדם, ואלף אמה דמגרש לא חשיב משום דלא היה צריך לאדם ואינו קרוי ממקומו, רק לנוי העיר היו נתונים כדלקמן במצות ערי הלוים, נמצא שגם אליבא דרבנן היו תחומין ד' אלפים דאורייתא, או שמא ו' אלפים דאורייתא והמגרשים גם המה מן החשבון, והשיב לו ר"ש בר ביסנא בשם ר"א אין מכולן מחוור אלא תחומין י"ב מילין כלומר אין לך מכולן מחוור פי' תחום ד' אלפים או ו' אלפים כולן אינן מחוורין, אלא י"ב מילין כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים דערי הלוים ליכא למשמע מינה וכו' כך נראה לי פשט הירושלמי עכ"ל, והרואה יראה עד כמה הדברים קשים להולמן לומר דמערי הלוים יליף רק לד' אלפים, אף דהתם היה ששת אלפים משום דאלף אמה מגרש לא מחשב מקום תחונתו דאינו אלא לנוי העיר דאדרבה דכל שהוא לנוי העיר בודאי הוא מכלל תחונתו, ועוד דכיון דהך אלף מגרש מפסיק בין מקום העיר להנך אלפים דשדות וכרמים, א"כ א"א לומר כלל דבערי הלוים היה חשוב הנך אלפים דשדות וכרמים מקום תחונתם וכאלו דר בהם דהא כבר כלתה מקום תחונתו עד המגרש של אלף דהתם לא מיקרי מקומו, ועוד ו' אלפים מאן דכר שמיה:
ולפמ"ש י"ל דהנה כבר נתבאר לעיל בשם הרמב"ן בחי' לקמן (דף מ"ג) דגם באמצע שבת קונה שביתה אם יצא כבר מתחומו, ולפ"ז באדם מהלך שכבר יצא מתחומו א"כ בכל פסיעה קונה שביתה חדשה ומכאן מודדין לו אלפים לכל רוח, ואף שכתב הרמב"ן לקמן (דף מ"ג) לענין מהלך בספינה שאינו קונה שביתה מטעם דמינד נייד ודמי למים בעבים דלא קנו שביתה מטעם דמינד ניידי כמבואר לקמן (דף מ"ו ע"א) ואין אני קורא בו אל יצא איש ממקומו ולא שבו איש תחתיו שאין לו לזה מקום ולא שביתה כלל כ"ז שמהלך, ועפי"ז הקשה שם על דברי הראב"ד שפסק דאדם מהלך אינו קונה שביתה אין לו אלא ד"א דכיון שאינו קונה שביתה אין לו מקום כלל לא אלפים ולא ד"א יעו"ש, וא"כ אדם מהלך אינו קונה שביתה כלל לדעת הרמב"ן, מ"מ מדברי הרבינו יהונתן לא משמע כן דהרי כתב שם דטעמא דמים בעבים ונהרות המושכין דלא קנו שביתה משום דלא חשיב אצלם מקום שביתה דבעל כרחם נעקרים ממקומם עכ"ל, ומשמע דדוקא בכה"ג אבל באדם מהלך שמדעתו הוא עוקר בודאי קונה שביתה, וכן מתבאר גם בדברי הרשב"א בעבודת הקדש (דיני תחומין סימן כ"א) וז"ל וכן מימי הים אינן קונין שביתה שכל דבר שהוא נע ונד אינו קונה שביתה וכו', ויש מן הגדולים שדנו מזה אפילו לגופו של אדם שלא יהא קונה שביתה אם הוא מהלך ביה"ש ולא יראה לי כן שאין דנין לאדם מן הנכסים וכו' עכ"ל, והוא כדעת רבינו יהונתן דעיקר טעמא בנכסים הוא מטעם שבע"כ נעקרים ובאדם ל"ש טעם זה:
[ו] איברא דנראה דאפילו לדעת הרר"י והרשב"א דגם מהלך קונה שביתה משום דקרינן ביה אל יצא איש ממקומו דיש לו מקום אף שמהלך, אבל ד"א שיש ליוצא חוץ לתחום מדין שבו איש תחתיו אין לו דכל שמהלך לא קרינן ביה שבו תחתיו, ואף דלפ"ז לכאורה תיקשי כיון דגם הד"א של שביתה ג"כ ילפינן מקרא דשבו תחתיו כמבואר לעיל מדברי התוספתא, א"כ כיון דמהלך אין לו ד"א האיך קונה שביתה לענין אלפים, אמנם מצינו כיו"ב לענין ישן דקיי"ל שקונה שביתה, ואפ"ה מבואר במ"מ (פכ"ז מהלכות שבת הל"ד) דלדעת הרמב"ם אינו קונה ד"א רק יש לו אלפים לכל רוח ויעו"ש שהביא דעת הרשב"א שחולק ע"ז וס"ל דיש לו אלפים לבד הד"א, הרי מבואר דאפשר לקנות מקום אלפים בלא ד"א דשביתה, ואפילו לדעת הרשב"א דחולק על הרמב"ם בדין ישן אינו אלא בהך סברא דס"ל להרמב"ם דישן לא קרינן ביה שבו תחתיו, ומשו"ה אין לו ד"א וע"ז חולק הרשב"א וס"ל דגם ישן בכלל שבו תחתיו, אבל במהלך דודאי לא מיקרי שבו תחתיו לד"ה אין לו ד"א של שביתה:
וחכם אחד הקשה דמ"מ אדם מהלך לא יקנה שביתה מטעם דחשיב בע"כ, כיון דעוקר ממקום רגליו, ודמי למאי דאמרינן לקמן (דף מ"ט ע"ב) דאם אמר שביתתו תחת האילן דתחת האילן לא קנה ומקום רגליו עקר יעו"ש בפירש"י ותוס' והטעם משום דבע"כ אינו קונה שביתה, אולם לא דמו אהדדי ובקל יש לחלק ביניהם, ועוד דגם התם דעת הרמב"ם דיש לו ממקום רגליו אלפים לכל רוח, וביארנו במק"א משום דהוקשה ליה קושית התוס' שם ד"ה ואפילו יעו"ש, ואינו מחלק בין עומד בביתו לעומד בדרך כמ"ש התוס' שם, לא דס"ל דמקום שעומד שם שאני דהוא שביתה במציאות ולא מהני עקירה, וה"נ באדם מהלך יש לו אלפים ממקום רגליו:
ומעתה נראה דלפי"מ שנתבאר לעיל דתחום אלפים מיקרי מקומו וכאלו דר בכולו חשיב, א"כ כשיוצא חוץ לתחום כיון דבמקום שעומד עתה ג"כ יש לו אלפים לכל רוח מטעם דקונה עתה שביתה חדשה, וכל שיש לו אלפים לכל רוח מיקרי שדר בכל תחומו, ונמצא דכל שלא נתרחק מסוף תחומו הראשון אלפים אמה עדיין לא מיקרי עקירה מתחומו הראשון, דכיון דמיקרי דר בכל התחום א"כ עדיין אגוד בתחומו הראשון כיון דחשיב עדיין מקומו, ואין אני קורא בזה אל יצא ממקומו כיון דלא עקר ממקומו לגמרי ודמי לרגלו אחת בתוך התחום דלא מיקרי עקירה לחייבו, ורק כשנתרחק מסוף תחומו הראשון אלפים אמה אז חשיב יצא מתחומו הראשון מכל וכל שאינו עוד מקומו כלל, ואף דמה שקונה שביתה חדשה כשיצא חוץ לתחום הוא לאחר שכבר אבד תחומו הראשון מ"מ אין לדונו בשעה זו לעוקר מתחומו הראשון משום דלא פסקה דירתו אף רגע, ולפ"ז מבוארין היטב דברי הירושלמי תינח אלפים אינן מחוורין ד' אלפים מחוור והיינו דנהי דר' הושעיה ס"ל דלא קיי"ל כר"ע דיליף מקרא דומדותם לתחום שבת, אבל מ"מ אפשר דילפינן מקום מקום ויהיו התחומין מדין מקום, ועפי"ז מותר לילך ד' אלפים מדאורייתא ממקום שקנה שביתה, ומשו"ה מסיק אין לך מחוור מכולן אלא י"ב מילין כמחנה ישראל ור"ל דלא קיי"ל לא כר"ע דיליף מקרא דומדותם ולא כתנא דיליף מג"ש מקום מקום, ומדאורייתא הותר באלפים ובד' אלפים עד י"ב מיל דזהו לכו"ע דאורייתא:
[ז] ועפי"ז אפשר ליישב דברי הטור באו"ח (סימן ת"ח) שכתב וז"ל מפני שתחומין דרבנן הקילו בהם והתירו למי שצריך לילך ד' אלפים לרוח אחת שיתן עירובו לסוף אלפים וילך מהלאה לעירובו אלפים עכ"ל, ומשמע מדבריו דלמאן דס"ל תחומין דאורייתא לא מהני עירוב פת, וכבר תמהו האחרונים על דבריו דהא ר"מ ס"ל תחומין דאורייתא ואפ"ה ס"ל לקמן במתניתין דנתגלגל חוץ לתחום דמהני עירוב פת וכן לר"ע נמי מועיל עירוב פת כמבואר לקמן במתניתין (דף ס"א) דנתן עירובו במערה אע"ג דס"ל תחומין דאורייתא, וכבר האריך הרמב"ן בסוגיין בטעמו של דבר דמועיל עירוב פת מדאורייתא אם הוא מסברא או מהלכה יעו"ש, ועכ"פ עירוב פת הוא ד"ת ולמה כתב הטור דהקילו בעירוב פת מפני שתחומין דרבנן:
ולפימ"ש י"ל דהטור ס"ל דהנך תנאי דס"ל תחומין דאורייתא האיסור הוא מטעם עקירת מקום, וממילא אינו עובר מדאורייתא אלא כשעוקר אלפים מסוף התחום כדברי הירושלמי הנ"ל, ולא מיבעי לר"מ דכבר הוכחנו לעיל דע"כ ס"ל דעיקר האיסור הוא מדין עקירת מקומו, אלא אפילו דיליף מקרא דומדותם מ"מ ס"ל להטור כיון דעיקר הלאו הוא מקרא דאל יצא ממקומו גלי רחמנא דכל האלפים נעשו מקומו, ונמצא דמה שאסור לעקור אף פסיעה אחת חוץ לתחום הוא מדרבנן, ומשו"ה אין עירוב פת אלא להתיר איסור דרבנן שבתוך ד' אלפים, אבל אם היה איסור ההילוך חוץ לאלפים מדאורייתא לא היה מועיל עירוב פת:
ולא תיקשי לדעת הטור מהא דאמרינן לקמן (דף ל"ה) דטעמא דר"מ דס"ל בנתגלגל העירוב חוץ לתחום דאם ספק הו"ל חמר גמל משום דס"ל תחומין דאורייתא, ופירש רש"י וספיקא דאורייתא לחומרא אבל בטומאה קלה דאינו אלא דרבנן ס"ל ספיקו להקל יעו"ש, אלמא דספק עירוב הו"ל ספיקא דאורייתא ולדעת הטור הרי אינו פוגע כלל באיסור דאורייתא כיון דהותר לילך ד' אלפים בלא עירוב מדאורייתא אליבא דר"מ, צ"ל דהטור מפרש דתחומין דאורייתא היינו דחשיב עיקרו דאורייתא יותר מטומאה קלה דעצם טומאה זו אינה אלא דרבנן, משא"כ עצם ההילוך הו"ל דאורייתא אם יעקור לגמרי מתחומו:
[ח] עוד אפשר לומר בישוב לשון הטור דס"ל דלהנך תנאי דסברי תחומין דאורייתא עיקר האיסור הוא ההילוך לבד, אבל קנין שביתה ליכא כלל מה"ת, ועיקר האיסור דאורייתא הוא ממקום רגליו דהיינו הד"א או העיר דחשיבי כד"א, והנך ד"א שאינן נכנסין בשיעור האלפים אינם מדין קנין שביתה אלא מטעם דמקומו של אדם הוא ד"א. ולפי"ז ע"כ מוכח דלא אסרה תורה אלא לאחר שכבר הלך ד' אלפים אבל תוך ד' אלפים ליכא איסור דאורייתא, דמאחר שהתירה תורה לילך לצד אחד עד סוף התחום ולחזור לצד השני נמצא שהולך ד' אלפים, הרי חזינן דשיעור איסור הילוך בשבת הוא יותר מד' אלפים מדאורייתא, דמה לי אם הולך מתחלת תחומו לסוף תחומו ד' אלפים או מאמצע תחומו, כיון דמה"ת ליכא קנין שביתה כלל א"כ עיקר האיסור הוא ההילוך לבד:
והא דאסור לילך לצד אחד יותר מאלפים אינו אלא דרבנן דתקנו רבנן קנין שביתה ואסרו להרחיק ממקום שביתתו יותר מאלפים, ומשו"ה הקילו באיסור זה בעירוב פת כיון דע"י העירוב אינו פוגע רק באיסור דרבנן לבד ומשלך נתנו לך, וגם עפ"י דרך זה אפשר לפרש דברי רבי מנא בירושלמי הנ"ל אלפים אינו מחוור ד' מחוור: [ט] אמנם בעיקר דברי הטור נראה עפ"י המבואר לעיל בשם הרמב"ן דמי שלא קנה שביתה אינו עובר באיסור תחומין דאין אני קורא בו אל יצא איש ממקומו ולא שבו תחתיו שאין לו לזה מקום כלל, וה"ה באדם מהלך שאינו קונה שביתה מותר לילך כמה שירצה יעו"ש, ומבואר לקמן (דף מ"ט ע"ב) דהאומר שביתתי חוץ לאלפים או לא סיים אתריה לא יזוז ממקומו דמקום הנחת עירוב לא קנה ומקום רגליו הא עקר דבע"כ אינו קונה שביתה וכמו שפירש"י ותוס' שם וכן פסק הטור באו"ח (סימן ת"ט) יעו"ש, והנה התוס' שם ד"ה ואפילו הקשו דבנתגלגל חוץ לתחום נמי נימא דלא יזוז ממקומו מה"ט דעקר שביתתו ממקומו ובמקום הנחתו לא קנה, ותרצו דעומד בביתו שאני דלא עקר תחום ביתו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו וכן מבואר בפירש"י לקמן (דף ס' ע"א) ד"ה ואסור יעו"ש:
והנה הך דינא דהיכא דעקר דעתו ממקום שביתתו דלא קנה עירוב כלל שייך נמי בדאורייתא, דהרי בע"כ אינו קונה שביתה ונמצא דהמערב בפת לאחר שתיקנו חכמים דקונה שביתה במקום פיתא הרי עקר שביתת רגליו מדאורייתא דתו אין דעתו על מקום רגליו אלא על מקום פיתא, ונהי דמקום פיתא אינו קונה אלא מדרבנן לדעת הטור, אבל מ"מ מה שעוקר דעתו מתחום רגליו זהו דינא דאורייתא, ונמצא דמדאורייתא אין לזה מקום כלל ואין אני קורא בו אל יצא איש ממקומו ולא שבו תחתיו: ומעתה י"ל דדעת הטור דאדם שאין לו מקום כלל ג"כ אין לו לזוז ממקומו מדרבנן דכיון דתקנו רבנן קנין שביתה לא הותר להלך אלא במקום שקנה שם שביתה, וכן נראה גם מדברי הראב"ד שהובא ברמב"ן הנ"ל דאדם מהלך אע"פ שלא קנה שביתה משום דנייד ודמי לנהרות המושכין אעפ"כ לא יזוז מד"א והרמב"ן השאיר דבריו בצ"ע, ולפמ"ש נראה דה"ט משום דס"ל דהא דאסרו רבנן חוץ לתחום הוא מטעם שאין לו קנין שביתה שם, וה"ה לאדם שאין לו תחום כלל נמי דינא הכי, וכן נראה גם מדברי רבינו יהונתן שם דקאי בשיטת הראב"ד יעו"ש:
ומעתה א"ש דברי הטור דס"ל דעירוב פת אינו מועיל לקנות מקום מה"ת, ואעפ"כ ס"ל להנך תנאי דמועיל עירוב פת גם בתחום דאורייתא. והיינו דלאחר שתיקנו דמועיל עירוב פת מדרבנן א"כ שוב עוקר דעתו ממקום רגליו, דאצלו אין נ"מ אם יקנה במקום הנחתו מה"ת או מדרבנן ובלבד שיהא מותר בהילוך, ומאחר שעקר דעתו ממילא אין לו מקום כלל מה"ת ואסור רק מדרבנן, וא"כ שוב מועיל עירוב פת להתירו מאיסור דרבנן דהא מדרבנן קונה מקום שביתה, ונהי דאם לא תקנו רבנן עירוב פת דאז אם היה מניח עירוב כזה כיון שלא קנה במקום הנחה אינו עוקר דעתו מתחום ביתו כמ"ש התוס', אבל אחר שתקנו לקנות במקום הנחה ממילא עוקר דעתו ממקום רגליו: [י] ועפי"ז יש ליישב גם דברי הרמב"ם בפי' המשנה לקמן (דף ל"ה ע"א) עלה דמתניתין דנתגלגל חוץ לתחום דס"ל לר"י דספק עירוב אינו מועיל, ופי' הרמב"ם הטעם משום דס"ל לר"י תחומין דאורייתא, וכן כתב הרא"ש לקמן (פ"ד סימן ח') וכן כתב גם האו"ז (הלכות עירובין סימן קנ"ב) יעו"ש, וכבר תמהו על דבריהם מסוגיא דלקמן (דף ל"ז ע"ב) דאמרינן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה, דתניא אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה אין עירובו עירוב, ופריך ולימא ליה תנא דבי איו הוא ופרש"י אליבא דרבי יהודה דבעירוב נמי קאמר אין ברירה, ומהנך תנאי דלעיל לא מצי למימר דכולהו מילי דאורייתא נינהו עכ"ל, ואי נימא כדבריהם א"כ מתנא דבי איו אליבא דר"י גם כן אין ראיה דכיון דס"ל תחומין דאורייתא א"כ הו"ל מילי דאורייתא ומשו"ה אין ברירה:
ולפמ"ש לדעת הטור דכל עירוב פת אינו בא לעקור ד"ת אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, ומאי דאמרינן בטעמא דר"מ דמחמיר בספק עירוב מה"ט דס"ל תחומין דאורייתא אינו אלא מטעם דהו"ל עיקרו דאורייתא וגרע מטומאה, א"כ כ"ז שייך לדין ספק אבל לענין ברירה כיון דעצם העירוב הוא דרבנן, וכיון דבדיני דרבנן אמרינן ברירה א"כ הו"ל עירוב, ומדתני איו אליבא דר"י דל"מ ברירה לענין עירוב שמעינן מזה דאפילו בדרבנן אין ברירה, ולפ"ז נצטרך לומר דמאי דאמרינן בכל מקום בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה אינו מצד ספק כדעת הר"ן ר"פ כל הגט, ומשו"ה בדרבנן ספקו להקל, אלא דכך הוא מדת חכמים לומר יש ברירה מדרבנן ומדין ודאי הוא, דאם לא כן כיון דלענין ספק ס"ל לר"י דספיקו להחמיר אמאי מקיל לענין ברירה:
ואף שכתבו התוספות שם בד"ה מאן האי תנא לתי' אחד דהיכא דעיקרו מדאורייתא חשיב ליה כדאורייתא לענין ברירה יעו"ש, מ"מ שפיר פריך הש"ס דאם כן גם מברייתא דאמר לחמשה לא מוכח מידי דדלמא סבר תחומין דאורייתא, וע"כ דכונת הגמרא להוכיח רק לדין עירוב לבד ולא לדין דרבנן דעלמא, ומשום הכי פריך שפיר דזהו גם מתנא דבי איו אליבא דר"י מצי להוכיח כן, אמנם לדברי הרא"ש לא יתכן לומר כן, דהא הרא"ש הוכיח שם מהאי סוגיא דתחומין דרבנן מדקאמר דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה יעו"ש, ולפמ"ש לא מוכח מידי אמנם לדעת הרמב"ם והאו"ז הנ"ל י"ל כן, ועיין במ"מ (פ"ו מהלכות עירובין הל"ו):
[יא] ועדיין צריך ליישב דברי הראשונים שכתבו דרבי יהודה ס"ל תחומין דאורייתא, מהא דאיתא לקמן (דף צ"ז ע"ב) עלה דמתניתין דתנן התם רבי יהודה אומר נותן אדם חבית לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום, אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה, ופריך ול"ל לר"י הא דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים, ומסיק דמתניתין בשיירא תנן ואפילו חבית שקנתה שביתה מותר יעו"ש, ובחי' הריטב"א כתב בשם הראב"ד וז"ל, בשיירא במחנה כארבעה דברים שהתירו במחנה כדאיתא בפ"ק, וסבר רבי יהודה שאף בתחומין התירו להם כמו בעירובי חצרות, דהא ודאי דרבנן דפליגי עליה סברי דתחומין דאורייתא וכאותה שאמר רבי ינאי בפ"ק ל"ש אלא בעירובי חצרות אבל לא בעירובי תחומין ומשום דס"ל תחומין דאורייתא עכ"ל, ולדברי הראשונים הנ"ל דר"י ס"ל תחומין דאורייתא תיקשי דאמאי התיר ר"י בשיירא:
ואפילו לרב אשי דמוקי מתניתין דהתם בחבית ומים דהפקר, וס"ל לר"י דחפצי הפקר אינן קונין שביתה מ"מ מודה דבשיירא התירו אפילו בחבית ומים שיש להם בעלים כמבואר שם בברייתא אליבא דרבי יהודה יעו"ש היטב ואיך הותר איסור תחומין דאורייתא בשיירא:
ונראה דס"ל להנך ראשונים דתחומין דאורייתא אינו אלא לאדם עצמו ולא לכלים דקרא כתיב אל יצא איש ממקומו אבל לכלים לא מצינו איסור מדאורייתא וכדעת הרלב"ח שהובא במג"א (או"ח סימן ת"ד) יעו"ש ומשו"ה התיר ר"י בשיירא, ופליגי על דעת הרמב"ן בסוגיין ובחידושיו לקמן (דף מ"ג) דלמ"ד תחומין דאורייתא לאדם אף לכלים כן, וכן תפס הגר"א (באו"ח סימן ת"ד סק"ד) יעו"ש, וכן מתבאר גם מדברי רש"י לקמן (דף ע"ט ע"ב) עלה דאמרינן התם וכן אתה אומר בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת פשיטא ל"צ לר"ע דאמר תחומין דאורייתא, מהו דתימא לגזור דלמא אתי לאחלופי קמ"ל, ופירש"י מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאחלופי וליקח מתחום שאינו שלהם וקא עברי אדאורייתא עכ"ל, אלמא דגם לכלים הוי דאורייתא כדעת הרמב"ן: ולהנך ראשונים דס"ל תחומי כלים לאו דאורייתא לא תיקשי מסוגיא זו, דמשמע דעיקר טעמא משום דלא גזרינן דלמא אתי לאיתחלופי אבל אם היה מחליף עובר אדאורייתא, משום דיפרשו כמ"ש הריטב"א שם וז"ל שם אחר שהביא דברי רש"י, וקשה לי דאפילו לר"ע ליכא איסורא דאורייתא אלא כשיוצא חוץ לתחום, אבל לעומד תוך התחום ולהביא מחוץ לתחום תוך ד' אמות אין בו איסור לר"ע יותר מלרבנן, לכך נראה לפרש מהו דתימא ליחוש דלמא אתי לאחלופי להביא מחוץ לתחום ולא רמי אנפשיה ונפיק מחוץ לתחום כדי להביא אצלו וקא עברי אדאורייתא עכ"ל, וא"כ לפי זה עיקר הגזירה משום תחום עצמו ולא משום תחום כליו:
אולם אפשר להשוות דעת הראשונים הנ"ל עם דברי הרמב"ן, דמה שכתב הרמב"ן דלמ"ד תחומין דאורייתא לאדם אף לכלים כן היא מטעם דמוכח כן מאמרו לו דר"י דס"ל דאף בשיירא אסרו בחבית ליתן לחבירו וחבירו לחבירו חוץ לתחום משום דסברי תחומין דאורייתא כמ"ש לעיל בשם הריטב"א והראב"ד, אלמא דאפילו בכלים תחומין דאורייתא, ור"י דס"ל בשיירא התירו הוא משום דס"ל תחום כלים לאו דאורייתא ורק לאדם עצמו דאורייתא, וממילא לדידן ע"כ נקטינן בזה כרבנן דר"י, וא"כ אליבא דהלכתא גם הראשונים הנ"ל יודו לדברי הרמב"ן דתחום כלים דאורייתא כמו באדם עצמו ונ"מ לענין י"ב מיל:
ענף ג:
[יב] ובעיקר דברי רש"י הנ"ל לענין גוב של תבן שכתב דלמא יקחו מתחום שאינו שלהן וקא עברי אדאורייתא, יש להסתפק אם כוונתו דמיירי בתבן של שותפות ומה שנוטל בשבת יוכל להיות שקנה שביתה בתחום חבירו, כיון דבדאורייתא אין ברירה הרי הוא חפץ של חבירו שקנה שביתה בתחומו של חבירו ונמצא דמוציא חפץ חבירו מתחום בעליו, ולפ"ז יהיה הדין דלמ"ד תחום כלים דאורייתא אינו דוקא לבעל הכלי לבד אלא לכל העולם, משום דכל שהחפץ קונה שביתה אצל בעליו אסור להוציא החפץ ממקומו, ודמי לתחום אדם שאסור לעקור עצמו ממקומו, ואין האיסור מצד שמוציא החפץ ממקום הבעלים שהרי אפילו בחפצי הפקר כתב הרמב"ן בחי' לקמן (דף מ"ז) דאיכא דין תחומין דאורייתא והתם ליכא רק עקירת מקום החפץ לבד, או דלמא עיקר האיסור של תחום כלים אינו מצד עקירת חפץ ממקומו של החפץ, דאפשר דמדאורייתא אין החפץ קונה מקום לעצמו כלל אלא דכמו שאסרה תורה לאדם לעקור ממקומו כמו כן אסור לעקור כליו ממקומו ר"ל ממקומו של האדם, והיכא דליכא מקום הבעלים ליכא תורת שביתה מדאורייתא בכלים, ופליג על דברי הרמב"ן דס"ל גם בחפצי הפקר קונין שביתה מדאורייתא, ולפ"ז ה"ה לאדם אחר שאינו בעל החפץ ליכא איסור תורה להוציא חפציו של חברו, ועפי"ז מה שפירש"י בגוב של תבן דגזרינן דלמא יקחו מתחום שאינן שלהם, מתפרש באופן שאינם שותפים בתבן אלא לכל אחד חלקו מסוים אלא שחלק כל אחד נכנס לתחום חבירו, ואם כן התבן המונח בתחום חבירו לא קנה שביתה בתחום חבירו, אלא כשנוטל התבן להביאו לתוך תחומו הרי הוא מטלטל חפצו חוץ לתחומו שלו, וזהו איסור דאורייתא כמו שאסור בעצמו לילך חוץ לתחומו:
ועפי"ז מ"ש הריטב"א להקשות על דברי רש"י דבכה"ג שהבעלים עומדים בתחומם ומביאים מחוץ לתחום תוך ד"א אין בו איסור תורה, לפי פירוש הראשון שצדדנו בדברי רש"י כוונת הריטב"א להקשות, דכאן כיון דליכא תחום אדם אלא תחום כלים לבד זהו לאו דאורייתא לכו"ע כדעת הרלב"ח הנ"ל, ולפי פירוש הב' שצדדנו בפירש"י יש לפרש דגם הריטב"א יודה לדברי הרמב"ן דתחום כלים דאורייתא רק הריטב"א לטעמו שפיר מקשה, דכבר נתבאר לעיל מדברי הריטב"א יומא (דף ס"ז ע"א) בשם ר"י דליכא איסור תורה אלא להרחיק מתחומו ולא לחזור לתחומו יעו"ש, והיינו דאל יצא ממקומו כתיב ולא לחזור למקומו, ואם כן לפי זה אף בתחום כלים ג"כ דלא חמירי מתחום אדם, ועפ"ז הקשה הריטב"א דבכה"ג שלוקח חפצו מחוץ לתחום להביאו לתוך תחומו ליכא איסור תורה לכו"ע, ומה שהזכיר הריטב"א תוך ד"א זהו אינו מעיקר הקושיא, אלא דלא משכחת בענין אחר שיהא האדם לוקח חפצו מחוץ לתחום להכניסו בתחומו, דאם כן הרי יוצא בעצמו מתחומו ואיכא איסור תחום האדם וכמו שכתב הריטב"א בתירוצו: ואם נרצה לפרש דמה שכתב הריטב"א תוך ד"א היא בדוקא, נראה דקושית הריטב"א היא כך, דכיון דהחפץ מונח חוץ לתחומו של הבעלים הרי הוא קונה ד"א במקומו דדמי לפירות שיצאו חוץ לתחום שיש להם ד"א כמבואר לקמן (רפ"ד), וכן מתבאר מדברי הירושלמי שהובא לעיל לענין עדי החדש שיצאו חוץ לתחום דעשו אותם ככלים שיצאו חוץ לתחום שיש להם ד"א יעו"ש, וס"ל להריטב"א דאפילו מדאורייתא גם כן דינא הכי שהרי סתמא דירושלמי קאי למ"ד תחום אלפים דאורייתא וכמו שהוכיח המלחמות בסוגיין ואפ"ה ס"ל דכלים שיצאו חוץ לתחום יש להם ד"א, ועפי"ז הקשה הריטב"א דכיון דלוקח החפץ רק תוך ד"א אם כן ליכא איסור תחומין כלל, ואפילו להנך שיטות דסברי דגם לחזור לתחומו אסור מה"ת, מ"מ כיון דהד"א של החפץ מובלע בתוך תחומו הו"ל הבלעת תחומין ומותר ליכנס לתחומו, דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא שייך לומר דין הבלעת תחומין, וכן משמע מסתימת לשון הירושלמי (לקמן פ"ד) עלה דמתניתין דמי שיצא ברשות דס"ל לאמוראי דהתם דהבלעת תחומין מלתא היא, אע"ג דלשיטת הירושלמי תחום אלפים דאורייתא, וכן משמע קצת גם מדברי רבינו יהונתן לקמן (דף נ"ב ע"ב) עלה דמתניתין, דמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, משום דס"ל לת"ק דלא אמרינן הבלעת תחומין דהך ת"ק הוא ר"מ דס"ל דד"א שאמרו הם שמנה על שמנה יעו"ש. ואפ"ה דוקא במזיד ס"ל דלא יכנס אבל בשוגג לא, כמבואר שם בדבריו ויתבאר בדברינו במק"א דבכה"ג לכו"ע הבלעה מלתא כמו ביצא לדבר מצוה המבואר (בדף מ"ה) יעו"ש, אלמא דגם לר"מ דס"ל תחומין דאורייתא איתא לדינא דהבלעת תחומין, אמנם לפי המתבאר מדברינו לעיל דלר"מ אם כבר יצא מתחומו שוב אין עוד איסור דאורייתא אין ראיה מכאן ועכ"פ לדעת הריטב"א שפיר י"ל כן, וכמשמעות דברי הירושלמי דלכו"ע איתא לדינא דהבלעת תחומין, ומשו"ה הקשה שפיר לדברי רש"י דבכה"ג ליכא איסור תורה כיון דהד"א בתוך תחום אלפים: אמנם לדעת רש"י לא תיקשי, משום דלפי המבואר בדברינו במק"א בטעמא דהבלעת תחומין משום דכל ששני המקומות הם מחוברים אהדדי נעשו הכל כמקום אחד ותחום גדול חשיב, כיון דשני המקומות דין תחום יש להם לכל דיניהם, ואם כן כ"ז שייך אם שני התחומין שייכים אל האדם או אל החפץ חשיבי כתחום אחד, משא"כ כאן דהאלפים הם מקומו של אדם והד"א הם מקומו של חפץ לא שייך לומר כאן הבלעת תחומין שיעשה הכל תחום אחד:
איברא דלפ"ז יהא מוכח מדברי הריטב"א שתפס בפירש"י דהתבן אינו של שותפות כפי שצדדנו לפי' הראשון, דהחשש הוא דלמא יקח חלק חבירו מטעם דאין ברירה ונמצא דלוקח חפץ חבירו מתחום של חבירו, דא"כ אין זה שייכות לדין הבלעת תחומין כלל, וע"כ דהריטב"א מפרש דהתבן הוא מסוים לכל אחד חלקו, והחשש הוא רק דלמא יקח מחלקו שחוץ לתחום:
ונראה להוכיח כפירוש הב' דחלק של כל אחד מסוים הוא, דאם נימא דמיירי בשותפין, א"כ מאי קאמר גזירה דלמא אתי לאחלופי היינו שיקח ממה שחוץ לתחומו, כיון דעיקר האיסור הוא מה שלוקח חפץ חבירו מחוץ לתחומו של חבירו, אם כן אפילו בתוך תחומו נמי איכא איסורא דדלמא פוגע בחלק חבירו ומוציא חפצו חוץ לתחום, ואפשר לומר דנהי דלהך פירושא נקטינן שעיקר איסור תחומין דכלים הוא מצד עקירת מקום החפץ בעצמותו ולא מצד הבעלים, דהא גם בחפצי הפקר דליכא בעלים איכא איסור תחומין דאורייתא מ"מ זהו דוקא במקום שאין תחום הבעלים מעכב על החפץ שיקנה מקום בפ"ע, אבל בגוונא דידן שהחפץ מונח בתחום חבירו הבעלים הוא מקום החפץ, וכל שהחפץ הוא חוץ למקום הבעלים ממילא אין כאן עקירת מקום החפץ כלל, ומשו"ה ליכא איסור רק אם יקח מחוץ לתחום דהיינו מה שמונח בתוך תחום חבירו:
אמנם כדי לקיים הך דינא שצדדנו לעיל דלשיטת רש"י איכא איסור גם לאדם אחר לטלטל חפץ של חבירו חוץ לתחום, לא נצטרך כלל לאוקמי בתבן של שותפות אלא דיש לאוקמי כאופן הב' שתבן כל אחד מסוים חלקו, אלא שאינו נכנס בתחום חבירו כלל וחלק כל אחד ואחד מונח בתוך תחומו דוקא, ומשו"ה בתוך תחומו ליכא סרך איסור כלל אי לאו גזירה דלמא אתי לאחלופי והיינו שיחליף חלקו עם חלק חבירו מרצונו ומדעתו, ואז פוגע באיסור תורה מה שמוציא חפץ חבירו מתחומו: [יג] שבתי וראיתי דעיקר הספק שנסתפקנו לדעת רש"י אם איסור תחום כלים הוא מצד מקום הבעלים או מקום החפץ, ונ"מ לאדם אחר שאינו בעל החפץ תליא באשלי רברבי, דהנה לקמן (דף מ"ט ע"ב) בהא דפליגי רב ושמואל אם אמר שביתתי תחת אילן פלוני ולא סיים אתריה, דלרב לא קנה שביתה ולשמואל קנה, כתב הרי"ף דהלכתא כוותיה דשמואל משום דהך ברייתא דתניא כוותיה דשמואל שייכא בהא דת"ר (פרק בתרא דביצה) שנים ששאלו חלוק אחד זה לילך בו שחרית וזה לילך בו ערבית לבהכ"נ וכו', מיצעו עליו את התחום הר"ז לא יזוז ממקומו, וקיי"ל דהלכתא היא, הלכך הלכתא נמי כהאי דתניא כוותיה דשמואל דתרוייהו חד טעמא נינהו עכ"ל, והשיג עליו בעל המאור וז"ל, ואנן לא ידעינן היכי שייכא הא בהא לפי שהחלוק תלוי בבעלים והבעלים יש להם תחומין כ"ז שסיימו ד"א מקום שביתתן ואם לא סיימו ד"א מקום שביתתן אין להם לזוז ממקומן לדעתיה דרב וכוותיה מסתברא וכו' עכ"ל, והמלחמות כתב ליישב דברי הרי"ף וז"ל, אבל הענין כך הוא, לדעת רב אין אדם קונה בשביתה שלו שמנה אמות, ולפיכך באילן שיש תחתיו שמנה אמות ואמר תהא שביתתו תחתיו לא אמר כל עיקר דשמנה אמות כולן אינו קונה וארבע מתוך שמנה לא סיים, וכאן אמרו בברייתא שהוא זוכה בשמנה אמות לשביתתו ואפילו במקומות חלוקין ויש לו שביתה כאן וכאן למקום הראוי לשניהם, הלכך גבי אילן נמי כיון שאמר תחתיו של אילן זוכה הוא בארבע אמות של אילן לצפון ובארבע אמות שלו לדרום ובלבד למקום הראוי לשניהם, ומעתה אף בחלוק שהשאילוהו הבעלים מעיו"ט לזה בשחרית ולזה בערבית ע"כ אתה צריך להקנות לו מקום שביתה בשמנה אמות ברשותו של זה בשחרית בד"א לצפון וברשותו של זה בערבית בד"א לדרום, ובין השמשות צריך לזכות בשתי שביתות הללו, והרי הוא כמערב לשתי רוחות, כסבור שמערבין לשתי רוחות לזה בשחרית ולזה בערבית,ולדעת רב אינו יכול להיות לו שביתה בשני מקומות כלל, ומה שאמר שהוא תלוי בבעלים והבעלים סיימו מקומן אינו כלום כמו שפירשתי שאף כאן סיימו וע"כ החלוק עצמו קונה שביתה הוא וכו', וכן זה ששנויה בתוספתא עבד של שני שותפין יוצא בעירוב שניהם המהלך בצפון כרגליו של זה בדרום ובדרום כרגליו של זה בצפון, אם מיצעו את התחום הר"ז לא יזוז ממקומו אף זו כדברי שמואל היא שנויה וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל:
ונראה דדעת הבעל המאור הוא דתחום כלים עיקרן מדין תחום הבעלים הוא, והחפץ בעצמו אינו קונה מקום שביתה לעצמו לדידן דקיי"ל חפצי הפקר אינן קונין שביתה, ואם כן בהך ברייתא דחלוק עיקר האיסור לכל אחד מה שמוציאו מתחום חבירו, וזהו מאיסור תחומין שאסור לכל אדם להוציא חפץ ממקום שביתת בעליו דמקום הבעלים הוא מקום החפץ, ועפי"ז שפיר תמה הבעל המאור, דאם כן הך ברייתא דחלוק לא שייכא כלל בדינא דשמואל דהא החלוק בעצמו אינו קונה שתי שביתות כלל אלא כל בעלים קונה שביתה אחת, וזהו חשיב סיים אתריה דהא הבעלים סיימו מקומן, וכן בעבד של שני שותפין אין העבד קונה שתי שביתות אלא חשיב כבהמה של שני שותפין, ואין לו קנין שביתה בפ"ע אלא מקומו הוא מקום הבעלים והבעלים הרי סיימו שביתתן ומשו"ה לא יזוז ממקומו אם מיצעו עליו התחום, אבל הרמב"ן סובר דתחום כלים מצד מקום החפץ בעצמותו הוא, דהחפץ קונה מקום שביתה לעצמו ואם יש לו בעלים הוי מקום החפץ מקום הבעלים, אבל עיקר השביתה שייך להחפץ בעצמו ואיסור דתחומי כלים הוא מצד עקירת חפץ ממקומו או מתחומו, ולפי זה ע"כ החלוק והעבד קונין שביתה לעצמן בשתי מקומות של תחת האילן, וא"כ חשיב סיים אתריה, וא"כ הך ברייתא דחלוק והך ברייתא דתניא כוותיה דשמואל מישך שייכא אהדדי והלכתא נינהו:
[יד] אמנם נראה שאף לדעת הרמב"ן דעיקר איסור תחומין של חפצים הוא מצד עקירת מקומם ולא מצד הבעלים, מ"מ בגווני דאין החפץ יכול לקנות מקום שביתה לעצמו וליכא למיסר מצד עקירת חפץ ממקומו יש לאסור מצד עקירת החפץ ממקום הבעלים, ועפי"ז יש לבאר דברי הרמב"ן לקמן (דף מ"ג) שכתב דאע"ג דתחלת היום קונה עירוב, מ"מ מי שהיה בתחלת היום בספינה למעלה מעשרה שלא קנה שביתה בשום מקום, כשיצא ליבשה באמצע שבת קונה שביתה אלפים, דזה תחלת היום שלו ולא דמי לישן דרבנן דאין קונה שביתה שלא מדעת לא יזוז מד"א, דהתם הרי קרינן ביה שבו תחתיו אבל למעלה מעשרה אין שם לא אלפים ולא ד"א, והביא ראיה מדאמרינן בפ' משילין מילא מים ונתן לחבירו ר"נ אמר כרגלי שנתמלאו לו ור"ש אמר כרגלי הממלא, אלמא אע"פ שלא קנו שביתה ביה"ש שחפצי הפקר הן קונין שביתה בחצי היום, ולא אמרינן אין להם שביתה לאלו ויוליך אותן כל אחד כרגליו, ואח"כ מסיק אבל יש מן המפרשים שאומרים שאם מילא זה לעצמו ואח"כ מצאו חבירו ונתנו במתנה, השני מוליכן כרגליו ואין הראשון אוסרן עליו אלא כ"ז שהן שלו, ויש להן ראיה כפי דעתן מפרק המוצא תפילין, וגם זה אפשר ונכון הוא לפי הענין שכתבנו ונאמר דשביתת אמצע היום אינה מבטלת שביתת תחלת היום אבל שביתת אמצע היום מבטלת שביתת אמצע היום, ולפי דעתם שכל אדם קונה שביתה בעולם וזוכה באלפים אמה, ואין העומד למעלה מעשרה שאין בו תחומין חמור מן העומד למטה מעשרה אלא קל הוא ממנו, הלכך ממקום שהגיע בו למטה מעשרה משם מודדין לו אלפים אמה שזכה בהן מע"ש, ואין למעלה מעשרה שהיה שם ביה"ש מפסיד ממנו שביתה שהיא ראויה לו ועתידה לבא אצלו בשבת וזהו הנכון, ובירושלמי פירשו דטעמא דריב"נ מאחר שאלו היה ער היה קונה לו שביתה ישן ולא קנה לו שביתה יש לו אלפים לכל רוח, הרי פירשנו השיטה הזו כהוגן וכראוי עכת"ד באורך:
והדברים באו סתומים קצת והגאון המגיה שם נדחק בדבריו במ"ש ונאמר דשביתת אמצע היום מבטלת שביתה דתחלת היום שהיא הגירסא הכתובה לפנינו בדפוסים החדשים שבאו מארץ ישראל, ובאמת אין לזה שום מובן כלל, אבל הגירסא שהעתקנו כאן בדברי הרמב"ן מצאתי ברמב"ן דפוס ישן נושן והוא מדוקדק מאד, אך קושית הגאון המגיה תיקשי דלפ"ז למה מסיק דכל אדם קונה ביה"ש אלפים אע"פ שהוא למעלה מעשרה, ולא פי' כפשוטו דקונה לאחר שבא ליבשה באמצע שבת כמו שכתב לעיל מינה יעו"ש שהשאיר בצ"ע, אבל לפי מה שכתבנו י"ל דלדעת הרמב"ן איכא בתחום כלים שני דינים א) מצד שהחפץ בעצמו קונה מקום שביתה לעצמו ואיכא עקירת מקום החפץ ב) מצד שהבעלים אסורים להוציא חפצם ממקומם של הבעלים כמו שאסור בעצמו לצאת מתחומו, ומשו"ה היכא שהחפץ קנה שביתה בתחלת היום דאז קנה מקום שביתה לעצמו לכל השבת כמו הבעלים, משו"ה כשנתנו אח"כ לחבירו במתנה באמצע שבת אין שביתת החפץ מתבטל ע"י חילוף הבעלים ומשו"ה אסור להוציא החפץ ממקום שקנה שביתה ביה"ש, אבל במילא מים ונתן לחבירו דביה"ש לא קנו שביתה מצד דחפצי הפקר אינן קונין שביתה, נמצא דביה"ש לא קנו שביתה כלל ואין להם מקום שוב אינן קונין בשבת מקום שביתה לעצמן, ולא דמו לאדם שהיה ביה"ש בספינה למעלה מעשרה שלא קנה שביתה דקונה אח"כ באמצע השבת כשיצא ליבשה כמ"ש הרמב"ן, משם דהתם הרי כל אדם יש לו אלפים מקום שביתה בעולם, והנך אלפים קונה ביה"ש, אע"פ שאינו קונה אותן האלפים שנמצא בהם ביה"ש, אבל מ"מ קונה דין האלפים העתידים לו והראוים לו לשבת, והך קנין של האלפים העתידים קונה משקידש היום, אבל בחפצי הפקר שאין להם קנין שביתה בלא בעלים, א"כ ביה"ש לא קנו כלל דין מקום אלפים לכשיהיו להם בעלים דאין כאן על מי לחול דין התחום, ודמי להא דאיתא בירושלמי שם (פ"ד הל"ה) ר' חונה אמר ר"נ ב"י בעיא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאלו היה ער היה קונה שביתה עכ"ל, והיינו דמספקא ליה אליבא דריב"נ דס"ל דישן קונה אלפים אע"פ שאין בדעתו לקנות שביתה, מ"מ מאחר שאלו היה ער היה קונה ישן נמי קונה, וה"נ נימא מאחר שאלו היה גר היה קונה ולא איפשטא, והמראה הפנים כתב שם דמסתברא דלא דמי לישן דגר שלא טבל לאו בר אקנוי שביתה הוא כלל ביה"ש יעו"ש, והיינו כמ"ש דישן יש לו דין קנין אלפים אלא דאין בדעתו לקנות, אבל גוי אין לו כלל דין קנין אלפים וגרע הרבה יותר ממי שהיה למעלה מעשרה ביה"ש, וא"כ ה"נ בחפצי הפקר אין להם דין שביתה כלל ודמי לגר שטבל לאחר שהאיר המזרח דאין לו דין שביתה באמצע שבת כלל דכל דיני תחום אלפים חלין בתחלת היום דוקא, וא"כ בזכה הראשון בהמים באמצע שבת תו אין המים קונין מקום שביתה לעצמן ככל כלים, אלא דאעפ"כ אסור להוציאן חוץ מרגליו משום דאסור להוציאן ממקום הבעלים, ומשו"ה כל שנתנו לחבירו במתנה דשוב אינו בעלים עליהן מוליכן השני כרגליו שאין הראשון אוסרן עליו אלא כ"ז שהן שלו, וזהו מה שדקדק הרמב"ן דאע"פ שאין שביתת אמצע שבת מבטלת שביתת תחלת שבת, מ"מ שביתת אמצע שבת מבטלת שביתת אמצע שבת וזה נכון:
אלא דלפ"ז יהא מוכח מלשונו של הרמב"ן שכתב דאין הראשון אוסרן על השני אלא כ"ז שהן שלו, ומשמע דבזמן שהן שלו מיהא אוסר על השני אף דהשביתה הוא רק מצד אמצע שבת ואין להחפץ מקום כלל אלא מצד מקום הבעלים, ואעפ"כ יש איסור לכל העולם אע"פ שאין החפץ, שלהם והוא היפך מה שכתבנו לעיל לצדד לדעת רש"י דאם תחומי כלים מצד מקום הבעלים מותר לאדם אחר שאינו בעל החפץ, אמנם י"ל דדוקא מדרבנן דינא הכי, אבל לדברי רש"י דמיירי אליבא דר"ע בתחום דאורייתא שפיר י"ל דבכה"ג ליכא איסור אלא לבעליו לבד, מקרא דאל יצא איש ממקומו ולא לאדם אחר: איברא דלפ"ז תתעורר הקושיא בדברי המלחמות הנ"ל שהוכיח דע"כ החלוק בעצמו קונה שתי שביתות, ולפי האמור כאן שפיר י"ל דאין החלוק באמת קונה שתי שביתות דאי אפשר לקנות שתי שביתות כדברי רב, ואעפ"כ הרי הוא כרגלי שניהן משום דהוי חפץ השותפין ואסור כאו"א להוציא מתחום של מקום חבירו ולא מצד מקום החלוק בעצמותו: ונראה דהרמב"ן שפיר הוכיח דע"כ צריך לומר דהחלוק בעצמו קנה ביה"ש שתי שביתות דאז הו"ל שביתת תחלת היום ואינה מתבטלת ע"י שביתת אמצע היום, אבל אם נימא דעיקר האיסור הוא מצד תחום הבעלים, א"כ נהי דאסור להוציא למי שמשתמש בו ראשון בשבת זה מצד דעדיין יש זכות לשני וא"כ הרי מוציא חלק חבירו חוץ מתחומו, אבל אח"כ כשמשתמש בו השני שכבר נתרוקן זכות הראשון לגמרי שאין לו עוד להשתמש בו יותר, א"כ אין עוד לאסור להוציא מתחומו של ראשון שאין שביתת אמצע שבת אוסר אלא כ"ז שהוא שלו וכאן דמי לשביתת אמצע שבת אם אין החלוק קונה שתי שביתות לעצמו, וע"כ דהחלוק קונה כאן שביתה עבור שניהם והו"ל שביתת תחלת שבת ותו אינה מתבטלת ע"י שביתת אמצע שבת, ולדעת בעה"מ דס"ל דדינא דחלוק הוא הכל מצד הבעלים, צריך לחלק דכאן עדיף הרבה משביתת אמצע שבת משום דכל שחל הדין בתחלת שבת חל לכל השבת ואינו נפקע באמצע שבת, וכיו"ב מבואר בביצה לענין מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולא יומא, ועיין שם (דף כ"ו) בסוגיא דיש מוקצה לחצי שבת [ויש לפלפל עוד בשביתת החלוק עפ"י דברי הר"ן בנדרים ר"פ השותפין יעו"ש, אמנם מדברי הרמב"ן שם שהובא בר"ן נראה דשיטה אחרת יש לו בזה ועפי"ז א"ש כאן ואכמ"ל]:
ענף ד:
[טו] והנה הרמב"ם (בפכ"ז מהלכות שבת הל"א) חזר בו ממ"ש בספר המצות (ל"ת שכ"א) שהובא לעיל בדברינו דתחום אלפים דאורייתא ותפס שיטת הירושלמי דדוקא י"ב מיל הוא מדאורייתא, וז"ל הרמב"ן היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל שכנגד מחנה ישראל וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור שאלפים אמה הוא מגרש העיר וכו', ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכח מרדות עד י"ב מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה עכ"ל, וכן דעת הרי"ף בסוגיין לפי דברי בעל המאור והרשב"א יעו"ש, וכן דעת הסמ"ג (ל"ת ס"ו) יעו"ש, וכן דעת המאירי בשבת (דף ס"ט ע"א) ובביצה (דף ל"ז ע"א) יעו"ש, וכן דעת תוס' שאנץ בסוטה (דף ל' ע"ב) יעו"ש, ובתוס' חגיגה (דף י"ז ע"ב) ד"ה דכתיב וכו' הובא שיטה זו בשם י"מ יעו"ש היטב:
והנה הרי"ף בסוגיין כתב וז"ל וקשיא לן היכי אמרינן הכא לוקין על עירובי תחומין ד"ת ואנן קיי"ל דליתא לדר"ע דאמר תחומין מדאורייתא, ואשכחינא בגמרא דבני מערבא דגרסינן הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין לך ד"ת ר' מנא בעא ניחא אלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים מחוור הוא ר"ש בר ביסנא בשם ר"א אמר אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל כמחנה ישראל, נמצאו עכשיו תחומי שבת מהן דרבנן ומהן דאורייתא, מאלפים אמה ולמעלה עד י"ב מיל לוקה עליהן לרבנן מדרבנן ולר"ע לוקה עליהן מדאורייתא וכו' מי"ב מיל ולמעלה לוקה עליהן מדאורייתא לד"ה דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו י"ב מיל כנגד מחנה ישראל אבל מאלפים אמה ולמטה מותר לד"ה, ועדיין הקושיא במקומה עומדת שאין לנו עירובי תחומין אלא עד סוף אלפים אמה ולבד ואם הניח עירובו חוץ לאלפים אמה אין עירובו עירוב ואסור לו לצאת חוץ לאלפים אמה אפילו אמה אחת ואם איסור זה מדרבנן הוא לא ילקה עליהן ד"ת אלא לדברי ר"ע עכ"ל, ובחי' הרמב"ן בסוגיין אחר שהביא דברי הרי"ף כתב וז"ל, והראב"ד ז"ל הלך אחריו בדרך הזה והוא גורס בברייתא דרבי חייא לוקין על התחומין ד"ת ומפרש לה בתחומי ג' פרסאות וכו', וכיון דתחומין אית להו עיקר מה"ת ואלפים אמה נמי איכא למסמכינהו אקרא בני מחנה נמי מוזהרין עליהן וכו' אלו דברי הרב ז"ל, והרמב"ן ז"ל שם אחר שהעלה מכמה ראיות דאפילו למ"ד תחום אלפים דאורייתא נמי מועיל עירוב מדאורייתא כתב, וז"ל נמצאו העירובין בין ברגליו בין בפה בין בפת כולן ד"ת הם, וכיון שהענין כן לכשתמצא לומר מודים חכמים בג' פרסאות שהן מד"ת וזהו מקומו הכתוב בתורה אף הן יש בהן עירוב מד"ת, ומניח אדם עירובו בסוף ג' פרסאות ומהלך ג' פרסאות אחרות, וכי יהבינן ליה ג' פרסאות לדברי חכמים ובין אלפים אמה לדברי ר"ע אלו ואלו מה"ת ועירוב מועיל בהן, ומעתה נסתלקה הקושיא הזו מדברי רבי חייא ולוקין על עירובי תחומין דג' פרסאות קאמר, ומעתה אין הרב ר' אברהם צריך למחוק הספרים ולהגיה לוקין על התחומין, וכן רבינו הגדול ז"ל עצמו אין קושיתו עומדת במקומו מדברי רבי חייא וכו' עכ"ל הרמב"ן ז"ל ויעו"ש באורך:
והבעל המאור בסוגיין וכן התוס' בחגיגה שם הקשו, דאם נימא די"ב מיל לכו"ע דאורייתא, א"כ הא דאמר בשבת (דף ס"ט ע"א) דידע לשבת במאי ומשני דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע, ולא קאמר דידע לה בי"ב מיל ואליבא דכו"ע, אלמא דלרבנן ליכא תחומין מדאורייתא כלל ועיין במאירי שם, עוד הקשו מהא דאמר בביצה (דף נ"ז ע"א) עלה דמתניתין דאין רוכבין ע"ג בהמה ביו"ט, וקאמר בגמרא מ"ט גזירה שמא יצא חוץ לתחום, ופריך ש"מ תחומין דאורייתא ומסיק גזירה שמא יחתוך זמורה יעו"ש, ואי נימא די"ב מיל דאורייתא אמאי הדר מטעמא דשמא יצא חוץ לתחום הא יש לגזור שמא יצא חוץ לי"ב מיל דלכו"ע דאורייתא הוא:
והרמב"ן בסוגיין במלחמות ובחידושיו הוסיף להקשות עוד מהא דאמרינן בשבת (דף קנ"ד ע"א) המחלל שבת בדבר שאין זדונו סקילה ולא שגגתו חטאת מאי נינהו ומוקי לה בלאו דמחמר, ודחי הש"ס דמיירי בתחומין אליבא דר"ע יעו"ש ולא מוקי לה בי"ב מיל אליבא דכו"ע, עוד הקשה מהא דאמר לקמן (דף ל"ו ע"א) עלה דמתניתין דהתם דרבי יוסי ס"ל דספק עירוב כשר אע"ג דבספק טומאה דרבנן מחמיר משום דטומאה יש לה עיקר מדאורייתא, ופריך שבת נמי דאורייתא ומשני קסבר ר"י תחומין דרבנן, ואי נימא די"ב מיל דאורייתא א"כ תחומין נמי יש לו עיקר מדאורייתא, ואדרבה תחומין חמירי דבדידהו גופייהו יש עיקר מה"ת אבל טומאה דבא ראשו ורובו במים שאובין ליכא בדידיה תורה כלל אלא גזירה משום טומאה אחרת של תורה, עוד הקשה מהא דאמרינן ביומא (דף ס"ו ע"ב) גבי שעיר המשתלח עתי אפילו בשבת, ופריך למאי הלכתא ואמר ר"ש שאם חלה מרכיבו על כתפו, ופריך כמאן דלא כר"נ דאמר חי נושא את עצמו, ומשני חלה שאני, ופירש"י למאי הלכתא מה חילול שבת יש כאן אי משום תחומין דרבנן בעלמא נינהו ע"ש, ואי נימא די"ב מיל דאורייתא מאי קושיא לימא שמוליכו עד הצוק בלא סוכות ג' פרסאות וכן היו מירושלים נמי י"ב מיל כדאיתא התם, אלא ש"מ לדברי חכמים תחומין לעולם מדבריהם:
והנה הרמב"ן בחידושיו לקמן (דף מ"ג) כתב בשם י"מ דמשו"ה נהגו מפרשי ימים שלא לצאת מן הספינה בשבת ליבשה משום דתחומין י"ב מיל הם ד"ת, וא"כ אם הלכה ספינתן שלש פרסאות בים אסורין הן לצאת מספיקא דלמא יש תחומין למעלה מעשרה וספיקא דאורייתא לחומרא, וכתב הרמב"ן ע"ז וז"ל, וגם זה אינו נכון ולא ראוי לחוש מפני שהליכתן בספינה בים בין למעלה בין למטה ודאי מותרת וכו', ואין אני קורא בזה אל יצא איש ממקומו כיון שלא הלך ג' פרסאות ברגליו שהרי הילוך הספינה אינו קרוי הילוך כלל, ותמה על עצמך הוא יושב ברה"י שלו שהספינה רה"י היא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכדאיתא בפרק הזורק, ואתה חושש משום מהלך שלש פרסאות, איהו מינח נייח וספינה הוא דקא מסגיא מתותיה וחצר מהלכת הוא ולא אדם מהלך כלל, וא"ת כיון שיש לחוש דלמא קנה שביתה ביה"ש במקומו בים דיש תחומין למעלה, והרי יוצא לו מחוץ לתחום שלש פרסאות אסור הוא מן התורה לצאת ברגליו חוץ לד"א, לאו מלתא היא דג' פרסאות בהלוך של תורה כד"א של העברה בר"ה, כל שמעביר מתחלת ארבע לסוף ארבע באיסור חייב, וכל שמהלך שלש פרסאות באיסור הוא לוקה, ובשלא הלך ואין ביציאתו חוץ לתחום איסור אין בהלוכו משום חיוב תורה עד שיהלך משם י"ב מיל ורבנן הוא דגזור שלא לצאת אפילו אמה אחת, וגדולה מזו אמרו בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו, התקין ר"ג הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח, ולא אנו בלבד אלא חכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת הוי כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח, והרי העדים הללו הלכו שלש פרסאות עד מקום הועד שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת, ואם היוצא חוץ למקום שביתתו שלש פרסאות על כל פסיעה ופסיעה עובר מן התורה משום אל יצא איש ממקומו, אנו כיון שנעשית מצותן האיך ר"ג מתיר להן אלפים אמה והלא עוברין מה"ת בכל יותר מד"א שהרי כבר הלכו שלש פרסאות חוץ למקום שביתה שלהם, ומכאן ואילך בה' אמות אני קורא בהן אל יצא איש ממקומו ואין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת, וזו התקנה ודאי ד"ה היא, ואפילו לר"ע ור"מ שהם סוברים תחומין דאלפים אמה מה"ת, וש"מ אין לוקין על התחומין ד"ת אלא במהלך שלש פרסאות באיסורי תחומין לדברי האומר כן או במהלך אלפים אמה באיסור תחומין לר"ע, הא אילו הלך בהיתר כל היום אע"פ שיצא לו לכמה תחומין אינו חייב עד שילך מאותו מקום כשיעור תחומי שבת, וכ"ש היושב בספינה שאין הליכת הספינה בהיתר מתחשבת לו מן התורה ואין חיובו אלא אם כן הלך ממקום שיצא לשם כשיעור תחומין, ועוד אמרינן לקמן גבי ליקנו שביתה באוקיאנוס ואבע"א ספק דבריהם להקל ואע"פ שהגשמים הללו חוץ למקום שביתתן כמה פרסאות הן, ובודאי כשתמצא לומר תחומין דאורייתא לאדם, אף לכלים תורה הם, ואף על פי כן אין אומרים בהן כיון שקנו שביתה באוקיאנוס ויצאו חוץ לשלש פרסאות אסורין הן מה"ת ואפילו בתוך אלפים, וש"מ שאין תחומין מה"ת אלא מתחלת תחומין לסופן באיסור עכ"ל, ובדברי הרמב"ן אלו יתיישב קושית הגבורת ארי ביומא (דף ס"ו ע"א) דאיך הותר להמשלח השעיר לחזור מהצוק עד הסוכה האחרונה הא כבר יצא י"ב מיל דלכו"ע מדאורייתא יעו"ש, ובתו"י והריטב"א, ולפמ"ש הרמב"ן כאן דבעי איסור הילוך בכל התחום א"ש:
אולם מי יתנני להבין ד"ק של הרמב"ן, דמאהר שחייב על התחום אם שבת ביה"ש פחות אמה לסוף התחום אע"פ שלא יצא בשבת אלא אמה אחת חוץ לתחום דליכא הילוך אלפים באיסור אלמא דלא בעי הילוך אלפים באיסור אלא שיצא חוץ לתחום בלבד, ואין לומר דעוקר מתוך התחום לחוצה לו מודה הרמב"ן דלא בעי הילוך באיסור, אבל כאן דכבר עקר מתחומו בהיתר ס"ל להרמב"ן דליכא עליו איסור מצד תחומו הראשון אלא קונה תחום חדש ויש לו מכאן י"ב מיל או אלפים לר"ע, ומשו"ה בעי כל ההילוך באיסור דאל"ה הרי הוא בתוך תחומו של עכשיו ואין לאוסרו מצד עשה דשבו תחתיו שאסור לכל יוצא מהד"א שחוץ לתחום, דהתם כיון שעקר מתחומו באיסור זכתה לו תורה ד"א לבד משא"כ כאן יש לו כל התחום, דהא מדברי הרמב"ן מבואר להדיא דכל יוצא מחוץ לד"א עובר בלאו דאל יצא ממקומו, אלמא דמקום תחומו הראשון אוסר עליו גם לאחר שיצא מתחומו, וא"כ מה לי יצא באיסור מה לי יצא בהיתר כיון דלא אבד מקומו הראשון הרי אני קורא בו אל יצא איש ממקומו וצע"ג, ומצאתי בביאור הגר"א (באו"ח סימן ת"ד) שהביא ראיה נגד דעת הראשונים דס"ל י"ב מיל ד"ת מהא דקאמר ספק דבריהם להקל שהביא הרמב"ן וכתב שזהו ראיה גדולה יעו"ש, ונראה מזה שלא חש לתירוצו של הרמב"ן הנ"ל:
ועוד תיקשי מהא דמבואר לקמן (דף מ"ה ע"ב) במתניתין דמי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה יש לו אלפים לכל רוח, ומי לא עסקינן דכבר הלך י"א מילין שעדיין לא עבר באיסור תורה וע"י שנותנין לו עכשיו אלפים פוגע באיסור תורה, וכן משמע גם מסתימת לשון הרמב"ם (פכ"ז מהלכות שבת הלט"ז והלי"ז) דבכל גווני מיירי יעו"ש, וא"כ תיקשי וכי ב"ד מתנין לעקור דבר בקום ועשה וזה לא מיתרצה בתירוצו של הרמב"ן הנ"ל:
והנה הרי"ף בפרק אין צדין עלה דאמרינן התם מהו להראות סכין לחכם ביו"ט, רב מרי בריה דרב איקא שרי ורבנן אסרי, ופי' בעל הלכות גדולות טעמא דמלתא דחיישינן דלמא אזלי חוץ לתחום לאחוויי עכ"ל, והבעל המאור הקשה שם על דברי הרי"ף מסוגיא דפרק משילין דאין לגזור משום תחומין למ"ד תחומין דרבנן יעו"ש, [ולא הקשה לדברי בעל הלכות גדולות משום דאזיל לטעמיה דבהלכות עירובין פסק דתחום אלפים דאורייתא יעו"ש אבל להרי"ף דפסק בסוגיין דאלפים דרבנן שפיר הקשה] והרמב"ן במלחמות שם וכן המאירי כתבו לתרץ דכוונת הרי"ף הוא לתחום י"ב מיל דהוי דאורייתא, ומשו"ה לא הוי גזירה לגזירה והסוגיא דפרק משילין נדחקו ליישב שם יעו"ש:
ובחידושי גאון יעקב בסוגיין כתב ליישב קושית הראשונים מהסוגיא דפרק משילין, דפריך דאמאי גזרינן לרכוב שמא יצא חוץ לתחום הא תחומין דרבנן ולא בי"ב מיל דלכו"ע דאורייתא, משום דאחרי שגזרו רבנן תחום אלפים וכבר נאסר בהילוך חוץ לאלפים האיך יבא לידו איסור י"ב מיל, דבשלמא למ"ד אלפים דאורייתא שפיר שייך לגזור כיון דמותר בהילוך עד אלפים שמא יטעה ויעבור חוץ לאלפים יעו"ש, אולם סברא זו נסתרה מדברי הרי"ף לפי מה שפירשו המלחמות והמאירי דעיקר הגזירה הוא שמא ילך לתחום י"ב מיל ויפגע באיסור תורה אע"פ דכבר נאסר בתחום אלפים: [טז] וליישב כל הקושיות הנ"ל נראה לומר דמה שהניח הרמב"ן ליסוד מוסד דכמו דמועיל עירוב לתחום אלפים למ"ד דאורייתא, כמו כן מועיל עירוב לתחום י"ב מיל לדידן, ועפי"ז כתב לתרץ קושית הרי"ף והראב"ד מדברי רבי חייא דאמאי קאמר לוקין על עירובי תחומין ד"ת כיון שאין לנו עירוב אלא לאלפים ולא לי"ב מיל, והוכרח הראב"ד להגיה בדברי ר"ח לוקין על התחומין, ולדברי הרמב"ן אין מהצורך להגיה כלל דודאי מועיל עירוב גם בי"ב מיל, אכן יש לדון בזה טובא, דהנה בחי' הרמב"ן בסוגיין הקשה עוד לדעה זו די"ב מיל דאורייתא גם לתלמודין וז"ל, אבל עכשיו אני חוזר על העיקר שהם סומכין עליו בתחומי ג' פרסאות, ובודאי לפי גמרא שלנו אין הפירוש הזה מחוור כמו שאמרנו, שא"א לומר שהכתוב מזהירן שלא לצאת ממחנה ישראל שהיא ג' פרסאות שהמחנה כעיר גדולה ומהלכין את כולה וחוצה לה בתחומי שבת כדאמרינן לקמן בפרק כיצד מעברין, מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישימון עד אבל השטים, ואמר רבב"ח לדידי חזי לי והוי אתלתא פרסי על תלתא פרסי, ותניא כשהיו נפנין אין נפנין אלא לאחוריהן כלומר שהן מהלכין מתחלת המחנה לסופו ויוצאין משם ונפנין, ומתרץ רבא דגלי מדבר קאמרת שאני התם כיון דכתיב ע"פ ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקבע להו מקום דמי לומר שהמחנה כעיר, וא"ת דשיעור מקום בלבד גמרינן שהוא כמחנה ישראל אף זה אינו מחוור עכ"ל: והנה הא דדייק הרמב"ן בלשונו דלפום גמרא שלנו אין הפירוש מחוור, משמע דלשיטת הירושלמי לא קשיא ליה משום דשפיר יש ללמוד י"ב מיל מקרא דאל יצא איש ממקומו, והיינו משום דבירושלמי ר"פ כיצד מעברין איתא וז"ל עיר שהיא בנויה אוהלים כל אחד ואחד מודד מאהלו היו שם שלשה צריפין ושלשה בורגנין מודד מן החיצון התיב אסי והכתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה האיך היו נפנין לחוץ ר"ח בריה דר"ש מקשי האיך היו יוצאין לבית מדרשו של משה, משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין אמר ר' יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין ע"פ הדיבור כמי שהיו חונין לעולם, אמר ר"י ב"ר מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה עליה אמר ר' אבין משה עשה להן שלשה צריפין ושלשה בורגנין עכ"ל, הרי דס"ל להירושלמי דאוהלים שבמחנה ישראל אין להם דין עיר דלא קביעי, ומשו"ה אסור לילך חוץ למחנה בלא צריפין ובורגנין, ועפי"ז שפיר מתפרש קרא כפשטיה דאל יצא איש ממקומו היינו חוץ למחנה בלא צריפין ובורגנין והזהירה תורה להמהלך בראש שלא יצא חוץ למחנה דלדידיה איכא ג' פרסאות עד סוף המחנה, וא"כ ילפינן מזה דג' פרסאות מיקרי מקומו ומשו"ה הותר לו עד סוף המחנה ולא חוצה לה, וילפינן מזה דגם לאמצעיים חשיב מקומם עד ג' פרסאות. ולפ"ז שפיר דקדק הרמב"ן דלפי שיטת הש"ס דילן דמחנה ישראל יש לה דין עיר שמהלך את כולה, א"כ א"א לומר שהכתוב מזהירן שלא לצאת מן המחנה שהרי מותרין לצאת חוץ למחנה דעדיין הוא תוך התחום שלהם, וע"כ מוכרח לומר דלש"ס דילן יתפרש הקרא דאל יצא איש ממקומו היינו לשיעור מקום מחנה ישראל ולא כפשוטו, וע"ז כתב הרמב"ן שאין זה מחוור:
ועכ"פ נמצינו למדין מזה דלשיטת הירושלמי דקרא דאל יצא מתפרש כפשוטו דהיינו שאסור לצאת חוץ למקומו דהיינו חוץ למחנה, א"כ חזינן מזה דכל השיעור דג' פרסאות נעשה מקומו של אדם כמו שכתבנו לעיל לענין תחום אלפים למאן דס"ל דהוא מדאורייתא מג"ש דמקום מקום, אבל לפי שיטת הש"ס דילן דקרא דמקומו אינו רק לשיעור בעלמא וכאלו כתיב בקרא אל יצא איש כמקומו א"כ אין לנו ראיה דשלש פרסאות חשיב מקומו של אדם:
ועפי"י יש לומר עוד דלש"ס דילן שונה דין י"ב מיל לרבנן מאלפים דר"ע, דהאיסור דאלפים הוא מצד עקירת מקום או ריחוק מקום כמו שנתבאר לעיל, דהא הקרא מתפרש לר"ע כפשוטו אל יצא איש ממקומו, הרי דעיקר האיסור הוא מצד שיוצא ממקומו וכל שאין לו מקום כלל לא אלפים ולא ד"א אינו עובר באיסור כלל, וכמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן דאדם מהלך שאינו קונה שביתה משום דנייד מותר לילך כמה שירצה, דאין אני קורא בו לא שבו תחתיו ולא אל יצא ממקומו שאין לזה מקום כלל, אבל דין די"ב מיל אינו תלוי כלל בקנין מקום ואין סבת האיסור בא מצד עקירת מקום או ריחוק מקום, אלא כך הוא הדין דאסור לזוז ממקום רגליו היינו הד"א דזהו חשיב מקום רגליו מקרא דשבו תחתיו, או מהעיר דחשיבה כד"א, ומשם אסור בהילוך להתרחק ג' פרסאות, וההילוך בעצמותו הוא האיסור ולא מדין מקום כלל, ואף באדם מהלך שלא קנה שום מקום נמי קרינן אל יצא איש שיעור ג' פרסאות כמקומו דמחנה ישראל: ומעתה י"ל דלדידן דליכא תחום אלפים דאורייתא אלא י"ב מיל ממילא לא מהני עירוב כלל להתיר לו בהילוך ג' פרסאות ממקום שהניח עירובו, ודוקא לענין אלפים שייך דין עירוב דכיון שהניח עירובו במקום אחר משחינן תחומו ממקום שקנה שם עירובו, דאזלינן בתר מקום פיתא והתם חשיב דירתו ומקומו, אבל בתחום די"ב מיל דעצם ההליכה הוא האיסור ואינו תלוי במקום כלל א"כ איך אפשר להתירו בהילוך ג' פרסאות לכל צד ממקום עירובו, דהרי מ"מ הרחיק ג' פרסאות ממקום רגליו וזהו גוף האיסור, וכן מ"ש לעיל דמי שישב ביה"ש בסוף תחומו ויצא אמה א' בשבת חוץ מתחום לוקה אינו אלא בתחום אלפים דסבת האיסור הוא מצד קנין המקום, או מצד עקירת המקום או ריחוק המקום, ומשו"ה לא איכפת לן אם ליכא הילוך אלפים, אבל בתחום די"ב מיל אם יהיה ביה"ש בסוף י"ב מיל מעירו אינו חייב במה שיוצא חוץ לתחום דהרי ליכא איסור כלל כל שלא הלך בפועל י"ב מיל ממקומו דהיינו מקום רגליו וד"א שלו, וזהו שדקדק הרמב"ם (רפכ"ז מהלכות שבת) הנ"ל דלענין אלפים כתב דאם יצא חוץ לאלפים מכין אותו מכת מרדות, ולענין י"ב מיל כתב אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על י"ב מיל לוקה, ולא כתב אם יצא חוץ לי"ב מיל כמו שכתב לענין אלפים, משום דאז הוה משמע דאם ישב ביה"ש בסוף תחומו גם כן לוקה מה"ת כמו באלפים, וזה אינו כמו שנתבאר, ולכן כתב אבל יצא והרחיק יתר על י"ב מיל לומר דבעי שיהלך כל הי"ב מיל בשבת:
ומעתה א"ש מה שכתב הרי"ף דעדיין הקושיא במקומה עומדת דאין לנו עירובי תחומין אלא באלפים ולא בי"ב מיל, ואיך אפשר לאוקמי דברי ר"ח דאמר לוקין על עירובי תחומין ד"ת דמיירי בי"ב מיל, והראב"ד הוכרח להגיה בדברי ר"ח לוקין על התחומין משום דכיון דלא מהני עירוב לי"ב מיל, אם כן אם הגירסא בדברי ר"ח היא כמו שלפנינו א"א להעמיד דברי ר"ח אלא בתחום אלפים דמועיל עירוב מדאורייתא: [יז] ונראה להביא ראיה דלא מהני עירוב לי"ב מיל דאמרינן לקמן (דף נ"ה ע"ב) אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן, מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמר רבב"ח לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה תלתא פרסי, ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחריהן, אמר רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו עפ"י ה' יחנו ועפ"י ה' יסעו כמאן דקביע להו דמי, ופירש"י אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות וישראל במדבר יושבי אהלים היו שאינן קבועין ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כד"א עכ"ל. ובחי' הריטב"א כתב וז"ל הא דפרכינן ממה דתניא שאין נפנין אלא לאחריהן קושיין למ"ד תחומין דאורייתא, ולפי שיטת הירושלמי קושיין לדברי הכל שהירושלמי סובר דכל חוץ לג' פרסאות תחומין דאורייתא לדברי הכל עכ"ל, ודברי הריטב"א מוכרחין דלמ"ד תחומין דרבנן ליכא קושיא כלל דהא גדול כבוד הבריות שדוחה תחומין דרבנן כדאמרינן (רפ"ד) לענין יוצא חוץ לתחום יעו"ש, ובהגהות הב"ח בסוגיין על הרי"ף וכן בשעה"מ (רפכ"ז מהלכות שבת) כתבו להקשות כן ועשו סמוכין מדברי הש"ס אלו לדעת הראשונים די"ב מיל הוא מד"ת, וכן משמע גם מפירש"י שכתב דאלמא המהלך בראש חוזר לאחריו ג' פרסאות, אלמא דגם שיטת רש"י די"ב מיל לכו"ע דאורייתא דאי לר"ע מקשה ל"ל לרש"י לפרש דמקשה מהמהלך בראש יעו"ש, ואי נימא דגם לי"ב מיל מועיל עירוב א"כ ליכא קושיא כלל אף למ"ד י"ב מיל ד"ת, דהא אפשר לומר דהיו מניחין עירוב תוך המחנה קצת כדי שיוכל להרחיק עצמו חוץ למחנה ד"א ועדיין יהא בתוך י"ב מיל, ומוכח מזה דלתחום י"ב מיל לא מהני עירוב: