שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין
סימן ו
בענין צורת הפתח:
ענף א:
[א] גרסינן בעירובין (דף י"א ע"ב) תנא צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן צריכין ליגע או אין צריכין ליגע, רב נחמן אמר אין צריכין ליגע ורב ששת אמר צריכין ליגע, אזל רב נחמן ועבד עובדא בי ריש גלותא כשמעתיה, א"ל ר"ש לשמעיה רב גדא זיל שלוף שדינהו, אזל שלף שדינהו, אשכחוהו דבי ריש גלותא חבשוהו, אזל רב ששת קם אבבא, א"ל גדא פוק תא נפק ואתא, אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל, א"ל תני מר מידי בצורת הפתח, א"ל תנינא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרין, ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת, אמר אביי הכל מודים אם גבוה עשרה ואין ברגליה שלשה אי נמי יש ברגליה שלשה ואין גבוה עשרה ולא כלום, כי פליגי ביש ברגליה שלשה וגבוה עשרה ואין רחבה ארבעה ויש בה לחוק להשלימה לארבעה, ר"מ סבר חוקקין להשלים ורבנן סברי אין חוקקין להשלים, א"ל אי משכחת להו לא תימא להו לבי ריש גלותא ולא מידי מהא מתניתא דכיפה ע"כ: והנה הרמב"ם כתב בהלכות (מזוזה פ"י הל"ד) וז"ל, בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן וכפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף, אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר חייב במזוזה אם אין בהם עשרה טפחים פטור מפני שאין לו משקוף עכ"ל, ובכ"מ שם הקשה על דבריו וז"ל, ומה שכתב רבינו מפני שאין לה משקוף צ"ע, שאם הכיפה חשוב משקוף אפילו אין גובה המזוזות עשרה טפחים ליתכשר, ואם אין הכיפה חשוב משקוף כי הוו המזוזות עשרה טפחים מאי הוי, אטו גובה המזוזות משוי לכיפה משקוף עכ"ל, והט"ז ביו"ד (סימן רפ"ז סק"ג) כתב ליישב קושית הכ"מ וז"ל, ונ"ל דלק"מ דודאי יש בגובה עשרה אמרינן דיש כאן מזוזות וממילא יש משקוף על המזוזות, משא"כ באין גובה עשרה טפחים אין לך מזוזות, אלא שתאמר שמה שמתעקם הוא נחשב למזוזה, ואם כן אין לך משקוף שכל העיקום כחדא חשבינן ליה, ואין אתה יכול לעשות ממנו מזוזות וגם משקוף כן נ"ל עכ"ל, וכיו"ב כתב שם בבאר הגולה וז"ל, ולענ"ד נראה לפרש דחשבינן ממקום שמתחיל להתעגל שהוא המשקוף, ולכך צריך שיהיו המזוזות גבוהות עכ"ל. אמנם לשון הרמב"ם צ"ע, דהרי כיון דס"ל דהמזוזות בעינן שיהיו בגובהן עשרה והעיגול אינו מצטרף אל המזוזות וכמו שכתב ג"כ הט"ז (שם בס"ק הקודם) יעו"ש, אם כן הרי יש כאן משקוף ואין כאן מזוזות, ולמה שינה הרמב"ם לכתוב לשון שאינו אליבא דאמת:
[ב] והנה הרמב"ם (בפי"ז מהלכות שבת הלי"ד) כתב וז"ל, כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יותר מעשרים אמה וכו' בד"א שלא היה לו צורת הפתח, אבל אם היה לו צוה"פ אפילו יהא גבהו מאה אמה או פחות מעשרה הרי זה מותר עכ"ל. ובחי' הרשב"א פ"ק דעירובין (דף י' ע"ב) כתב לתמוה על דברי הרמב"ם בזה וז"ל, כתב הרמב"ם ז"ל דצוה"פ מהניא אפילו למבוי שאינו גבוה עשרה ואינו מחוור בעיני כלל, דצורת הפתח לא עדיפא ממחיצה גמורה, וכל מחיצה גמורה שאינה גבוה עשרה לא הויא מחיצה כ"ש צוה"פ דלא הויא מחיצה, ועוד דבהדיא תניא גבי כיפה דכל שאין ברגליה עשרה פטורה מן המזוזה דאינו פתח, ולא נחלק ר"מ אלא משום דסבר חוקקין להשלים, הא לאו הכי לא, ומינה דכל היכא דליכא למימר חוקקין, וכגון שאין בו כדי לחוק לכו"ע לאו פתח הוא עכ"ל: ולכאורה היה אפשר לומר לקושית הרשב"א דשפיר עדיף צוה"פ ממחיצה גמורה שאינה גבוה עשרה, דאלו היה דין צוה"פ מצד יורד וסותם לבד, וכמו דאמרינן לענין פי תקרה יורד וסותם וכמו שפירש"י לקמן (דף צ"ד ע"ב) ד"ה אמרי בי רב וכו', דאפילו בקרן זוית דלא עבדי אינשי פתחא אפ"ה שייך לומר פי תקרה יורד וסותם, ועיי"ש בתד"ה וקירויו באלכסון ולעיל (דף ו' ע"א) ד"ה דפתחא יעו"ש, דאלמא דפי תקרה אינו מדין פתח לפירש"י אלא מטעם דיורד וסותם, אז שייך שפיר סברת הרשב"א דלא עדיף צוה"פ ממחיצה ממש, אמנם בצוה"פ ס"ל להרמב"ם דמלבד דין דיורד וסותם אית ביה דין סתימה מתורת פתח, וכמו פתח פחות מעשר דחשיב כסתום, ה"נ ביותר מעשר בצוה"פ, דכל שיש צוה"פ מפיק לה מתורת פרצה והו"ל פתח ממש, ולא גרע מפתח פחות מעשר, דהתם אע"ג דליכא משקוף שיורד וסותם אעפ"כ חשיב כל הרשות כסתום, משום דעל כל החלל יש תורת פתח, ה"נ בצוה"פ נעשה כל החלל כולו פתח ואף החלל שלמעלה מהמשקוף חשיב הכל פתח עד המחיצות שבצדדיו, ומשו"ה מועיל צוה"פ למטה מעשרה שכיון שחל תורת פתח על חלל זה פקע ממנו תורת פרצה ונעשה כולו כסתום, ודמי למחיצה שגבוה יותר מעשרה:
והנה במאירי בשבת (דף צ"ט) כתב להקשות, דאמאי מועיל פי תקרה הא הו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בו, וכתב שם לתרץ דכך נאמרה הלכה דבקיעת גדיים לא מבטל מחיצת תקרה יעו"ש. והנה קושיא זו שייך רק אם נימא דעיקרו של תקרה הוא מצד דחשיב כסתום מתורת מחיצה, אז שייך לומר דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בו, אבל אם נימא דחשיב כפתח ל"ש כלל חסרון דגדיים בוקעין בו, דכך הוא דרכו של פתח להיות בוקעין בו, ואדרבה עיקרו עשוי לבקיעה, וצ"ל דדעתו כדעת רש"י הנ"ל דפי תקרה אינו מתורת פתח, דלשיטת התוס' שם דהוא מטעם פתח לא קשה מידי, וכן ממה דלא קשיא ליה אלא בפי תקרה ולא בצוה"פ, נראה דכל דחשיב כסתום מתורת פתח לא איכפת לן בזה שהגדיים בוקעין בו:
ומאי דקשיא ליה עוד להרשב"א מהא דכיפה שאין ברגליה גבוה עשרה פטורה מן המזוזה, אלמא דפחות מעשרה אינו בכלל פתח, היה נראה לומר דאינו כלל מדין פתח דעלמא אלא דהוא דין מיוחד במזוזה דבעי שיעור גובה עשרה בפתח, וכמו שכתב הרמב"ם שם (בפ"ו מהלכות מזוזה הל"א) עשרה תנאים יש בבית ואחר כך יתחייב הדר בו לעשות לו מזוזה ואם חסר תנאי אחד מהן פטור מן המזוזה, ואלו הן, שיהיה בו ד"א על ד"א או יתר, ושתהיינה לו שתי מזוזות, ויהיה לו משקוף, ותהיה לו תקרה, ויהיו לו דלתות, ויהיה השער גבוה עשרה טפחים או יותר וכו' עכ"ל. והך דין דבעי דלתות אינו כלל מתורת פתח דהא בלא דלתות גם כן חשיב צוה"פ, ואעפ"כ לענין מזוזה אינו חייב עד שיהיו לו דלתות, וכמו כן בעי שיהיה השער גבוה עשרה טפחים, אבל לא מטעם דבציר מהכי לאו פתח הוא. ועיין בכ"מ (הלכות מזוזה שם הל"ה) שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל על דינא דדלתות שהצריך במזוזה, וכתב הרמב"ם שם וז"ל, הלא תדעו שעיקר המצוה לא תלה אותה אלא בשער שנאמר על מזוזות ביתך ובשעריך, וכי בשני מקומות מניחין על המזוזה ועל השער, אלא כך אמר על מזוזות ביתך ועל מזוזות כל שעריך, וכך אמרו חז"ל אחד שערי בתים ואחד שערי מדינות, ולא אמרו אחד פתחי בתים, שכל פתח שאין לו דלתות פתח מיקרי שער לא מיקרי, וכן מוכח בריש עירובין וכו' עכ"ל, וזהו שדקדק הרמב"ם לכתוב ויהיה השער גבוה עשרה טפחים, ולא קאמר הפתח, משום דעיקר דין דבעי גובה עשרה טפחים אינו כלל מתורת פתח לשיטת הרמב"ם דגם פחות מעשרה מיקרי פתח, אלא דהוא מדין שער המזוזה ואי לאו הכי, לא מיקרי שער:
והרשב"א נראה דס"ל דהך דינא דבעי בפתח חלל עשרה עד המשקוף נמי הוא מתנאי פתח, דבציר מהכי לאו פתח מיקרי, ומה שהקשה להרמב"ם דצוה"פ לא עדיף ממחיצה גמורה הוא רק לטעמיה דהרמב"ם קשיא ליה, אבל לדידיה ס"ל דכל דליכא חלל עשרה לא נחית עליה תורת פתח כלל, וכן נראה ממה שהביא הרא"ש בפרקין (סימן י"ח) דברי הרשב"א, עלה דאמרינן פירס מחצלת על הקורה קורה אין כאן, דטעמא דמלתא הוא משום דכל שהקורה משוכה בתוך חלל עשרה לא מהני, ולמד מזה דה"ה לקורה רחבה שמשוכה למטה מעשרה דפסולה יעו"ש. וכבר ביאר הגר"א באו"ח (סימן שס"ג ס"ק מ"ד) דמקורו של הרשב"א הוא ממה דקאמר בריש מכילתין מה למעלה חללה עשרים אף למטה חללה עשרה, וכל דליכא חללה עשרה פסולה יעו"ש, והיינו מטעמא שכתב הרשב"א (דף ד' ע"ב) בשם הראב"ד דלמ"ד קורה משום מחיצה הוא משום דהו"ל פתח יעו"ש, וא"כ אפילו לדידן דקיי"ל קורה משום היכרא מ"מ מדרבנן בעי שיהא עליה שם פתח, אלא דלא ס"ל חודה יורד וסותם, וכל דליכא חללה עשרה אינו בכלל פתח:
אמנם מדברי הרא"ש מבואר דפליג שם על דברי הרשב"א, ופירש דטעמא דפירס מחצלת קורה אין כאן, משום דכיון דהקורה מיכסיה ע"י המחצלת אין כאן היכרא, אבל אם הקורה עצמה משוכה למטה מעשרה דהוי היכרא שפיר דמי, וסוגיא דלעיל דבעי חללה עשרה יפרש כפירש"י דאמבוי קאי, דבציר מעשרה לאו מבוי חשיב ולא על החלל שתחת הקורה, והיינו משום דס"ל כדעת הרמב"ם דפתח לא בעי חלל עשרה, ועפי"ז היה אפשר ליתן קצת טעם על השמטת הרי"ף להך דינא דפירס מחצלת, לפי מה שכתב הרא"ש (בסימן י') בפרקין לצדד דהרי"ף ס"ל דקורה משום מחיצה יעו"ש, והיינו משום פתח, וכמו שכתב הרשב"א בשם הראב"ד הנ"ל, ומשו"ה לא איכפת לן מה שהחלל נתמעט מעשרה ע"י פריסת המחצלת, אמנם מדברי הרי"ף רפ"ק דמכלתין בסוגיא דהיתה גבוה מעשרים ובא למעטו משמע קצת דס"ל קורה משום היכרא יעו"ש:
[ג] איברא דדברי הרמב"ם עדיין אינם מיושבים, דהרי כתב (בפט"ז מהלכות שבת הל"כ) פתח שצורתו כיפה אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים הרי זה צורת הפתח עכ"ל, ולמה הצריך הרמב"ם כאן רגליה גבוהות עשרה לפום מאי דס"ל דפחות מעשרה ג"כ מיקרי פתח, ועוד קשה מדבריו (שם בהלכה י"ט) שכתב וז"ל צורת פתח האמורה בכל מקום היא אפילו קנה וכיו"ב מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יתר והקנה וכיו"ב שעל גביהן אע"פ שאינו נוגע בשני הלחיים אנא יש ביניהן כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת פתח עכ"ל, הרי מבואר להדיא דפחות מעשרה לא מהני, ועיין בביאור הגר"א (סימן שס"ג ס"ק מ"ו) ובאבן העוזר שם מה שנדחקו ליישב דברי הרמב"ם יעו"ש, ועיין פמ"ג שם:
והנה לשון הרמב"ם גם כן צריך מובן במה שכתב אע"פ שאינו נוגע בשני הלחיים אלא אפילו יש ביניהן כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הר"ז צורת פתח, ולמה תלי הך דינא דאינו נוגע כשר בצוה"פ הוא מטעם דגובה הלחיים עשרה, הא הם שני דינים מיוחדים, והרי אפילו מאן דאית ליה בסוגיין דצוה"פ בעי נוגע בלחיים גם כן ס"ל דגובה הלחיים בעי עשרה, דזה הוא מדין שיעור גובה המחיצה דכל התורה, והך דצריך ליגע או א"צ הוא דין של עצמות צורת הפתח, הן אמת דהך לשון הרמב"ם נובע מדברי הרי"ף בסוגיין שכתב וז"ל, צריכין ליגע או א"צ ליגע פי' אל הקנים שבמזוזות המבוי אם היו גבוהין עשרה טפחים ולא הגיע לקורה של מעלה מהו, רב נחמן אמר אין צריכין ליגע ורב ששת אמר צריכין ליגע, והלכתא כרב נחמן דתניא כוותיה, מאי היא דתניא כיפה ר"מ מחייב במזוזה וחכמים פוטרים, ושוין כשיש ברגליה עשרה שחייבת, אלמא כיון שיש ברגליה עשרה אע"פ שאין הקירוי שבשמי הכיפה מגיע לרגליה פתח הוי וחייב במזוזה, הכא נמי כיון שיש בקנים עשרה אע"פ שאינן מגיעין לקורה פתחא הוי עכ"ל:
[ד] ולכן נראה לומר בישוב דברי הרמב"ם דס"ל דעיקר פלוגתא דר"ל ור"ש אם צוה"פ בעי נוגע בלחיים או לא, הוא תלוי אם שייך לדון דין גוד אסיק בלחיים שמן הצדדין ולכו"ע בעי נוגע, אלא דר"ש ס"ל דגוד אסיק לא שייך אלא במחיצה גמורה ולא במזוזות שבצוה"פ, ומש"ה לא מהני, ור"נ ס"ל דאמרינן גוד אסיק וממילא חשיבי כנוגעין ממש אע"פ שאין כאן נגיעה במציאות אלא מצד הדין לבד ג"כ מהני, כמו דמהני לרב ששת אם הרחיק הקנה שעל גביהן מהלחיים פחות מג"ט דאמרינן לבוד וחשיב נוגע, וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם בפי' המשנה רפ"ק דמכילתין וז"ל, אם יש גבוה קנה מכאן וקנה מכאן עשרה טפחים לא נצטרך לומר שיהיה קנה על גביהן נוגע בהן, אלא אפילו נתרחק מהן יותר מג"ט נחשוב אותו צוה"פ וכו' עכ"ל, אלמא דפחות משלשה טפחים כשר אפילו למ"ד דצריך ליגע משום דהדין לבוד משוי ליה נוגע, וה"נ דין גוד אסיק לר"ל משוי ליה נוגע, ולפ"ז אף לדעת הרמב"ם דס"ל דצוה"פ חשיב גם בפחות מעשרה, מ"מ אם אינו נוגע בלחיים ומופסק יותר משלשה אז בעי דוקא שיהיו גובה המזוזות עשרה, כיון דכל עיקר דמתכשר כאן צוה"פ הוא רק מטעם דאמרינן גוד אסיק במזוזות כמו במחיצה גמורה, א"כ כל שאין בגובה המזוזות עשרה אין בהם תורת מחיצתא לדון דין גוד אסיק, וזהו מה שדקדקו הרי"ף והרמב"ם דהואיל וגובה המזוזות עשרה משו"ה לא בעי נוגע, הא אם היה נוגע ממש או מופסק פחות משלשה דחשיב נמי כנוגע מדין לבוד לא בעי גובה עשרה במזוזות, מטעם דפתח פחות מעשרה נמי חשיב פתח:
שוב הגיע לידי חי' המאירי על מסכת עירובין ומצאתי ב"ה שבעיקר היסוד זו בטעמא דר"נ דלא בעי נוגע כוונתי לדבריו, וז"ל בסוגיין קנה שעל גביהן אינו צריך שיהא נוגע בקנה שבצדדין אלא כיון שגבוהות עשרה אומרים גוד אסיק עכ"ל, שוב ראיתי בחידושי רעק"א באו"ח (סימן שס"ב סעיף י"א) שהביא גם בשם הרא"ם (ח"ב סימן כ"ו), דטעמא דאין צריך ליגע הוא מטעם דדיינינן גוד אסיק, ומטעם זה מהני קנה אחד גבוה וקנה אחד נמוך ולא מיקרי פתחא שמאי יעו"ש, אמנם בחידושי רע"א שם סיים דצ"ע לדינא, ולפמ"ש נתבארו דברים אלו מדברי הרי"ף והרמב"ם והמאירי דזהו טעמא דאין צריך ליגע, ולפ"ז אם הקנה שע"ג משופע הרבה ודאי פסול דחשיב כפתחא שמאי:
ומעתה אתי שפיר נמי מה שהקשה הרשב"א לדעת הרמב"ם מכיפה שאין ברגליה עשרה דפטור מן המזוזה, אלמא דבציר מעשרה לאו פתחא הוא, דלפי המבואר בסוגיין דכיפה שיש ברגליה עשרה אינו חייב במזוזה אלא למ"ד צורת הפתח אין צריך ליגע, וכן מתבאר גם מדברי הרי"ף שנתבאר לעיל, וכן מפורש בפרש"י בסוגיין, והיינו עפ"י מש"כ הריטב"א להסביר טעמא דמלתא וז"ל, ושוין שאם יש ברגליה עשרה שהיא חייבת, פי' עיקרא דמלתא דלא חשיב פתח לענין מזוזה אלא כשיש מזוזות עומדות שוות מן הצד גבוהות עשרה לכל הפחות כשיעור פתח, ושיהא למעלה סף שוה נתון עליה כעין משקוף, וכל שהוא עשוי ככיפה זו יש עליה בנין עומד פשוט על פני כולה ואותו בנין עומד במקום סף, ולפיכך כשיש ברגליה גובה עשרה ברחב ד' כשיעור פתח מודים חכמים שהוא חייב במזוזה, שהרי יש לנו מזוזות וסף ואותו עיגול יהא כמי שאינו, וי"מ דמהא דמודו רבנן תפשוט לן שאין צריכין ליגע, שהרי בכאן אין המזוזות נוגעין בסף לפי מה שפירשנו שאין העיגול חשיב לנו לא מזוזה ולא סף אלא הבנין שעליו, ומה שהביא בתלמודא מימרא דאביי בפירושא דמתניתא וכו' כי שמא תאמר לעולם צריכין ליגע, ומה ששוים חכמים בזו אינו אלא משום דמודו דאמר בהא חוקקין להשלים, ומיירי שיש בכיפה כדי לחוק להשלים ומעתה הרי הם נוגעים, קמ"ל מדברי אביי דלרבנן אין אומרין חוקקין להשלים והרי אין צריכין ליגע וכו' עכ"ל, וזהו מה שדקדק הרי"ף שאע"פ שאין הקירוי שבשמי קורה מגיע לרגליה משום דכל העיגול לא מתחשב לא למזוזות ולא לסף אלא הבנין השוה שבשמי קורה, וזהו נמי מש"כ רש"י שהעיגול מפסיק בין תקרה עליונה למזוזות, ולפ"ז א"ש מה דבעינן בכיפה דוקא בשיש ברגליה גובה עשרה, אע"ג דבשאר צוה"פ סגי בפחות מעשרה לדעת הרמב"ם, משום דכיון דכיפה אינה מתכשרת רק למ"ד אין צריך ליגע, וכל שאין המזוזות נוגעות במשקוף עיקר הכשירו הוא רק ע"י דין גוד אסיק, ומשו"ה בעי דוקא בשיש ברגליה גובה עשרה דהו"ל מחיצה דשייך בה למימר גוד אסיק, ולפי"ז היכא דאין רגליה גבוהין עשרה אז ליכא חסרון בפתח כלל לדעת הרמב"ם דס"ל צורת הפתח לא בעי עשרה, אלא דכל דרגליה פחותין מעשרה נמצא דליכא תורת גוד אסיק, ואז פסול מטעם שאינו נוגע, אפילו לדידן דקיי"ל דאין צריך ליגע, ולפ"ז מבוארין דברי הרמב"ם (בפ"ו מהלכות מזוזה הל"ד) שכתב דאם אין המזוזות גובהן עשרה פטור מפני שאין לו משקוף, והיינו כיון דבעי שיהא המשקוף נוגע במזוזות, ואם אינו נוגע הו"ל מזוזות בלא משקוף, ומיושב קושית הכ"מ:
ומה שלא פטר הרמב"ם באין ברגלי הכיפה עשרה מטעם שכתב לעיל דבעי שיהא השער גבוה עשרה, היינו דכפי מה שנתבאר דזהו עיקר דין במזוזה לבד, מדין שער ולא מדין פתח, וא"כ הכא מיירי ביש בגובה השער עשרה טפחים אלא דאין ברגלי הכיפה עשרה וזה פשוט:
[ה] והנה לעיל בפרקין (דף ח' ע"ב) בהא דאמרינן נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן, דלמ"ד קורה משום מחיצה וחודה החיצון יורד וסותם לא מהני דאין כאן קורה ע"ג מבוי דחודה החיצון מופלג מן הכותל, וכתב הרשב"א וז"ל, אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברוחב הקורה אלא טפח, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת, ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בנתים, ואינו מחוור בעיני דהא מוקי בסמוך תלויה או משוכה בעומדת על שתי יתדות עקומות ואמרינן חבוט ולבוד, אע"ג דאפילו כי אמרת חבוט היכי אמרת לבוד, והא מפסקי הנך יתדות בין קורה לכותל וכו' עכ"ל, והנה לפי דעת רבותינו הצרפתים דכל דאיכא דבר המפסיק ל"ש לומר לבוד, תו א"א לפרש כלל טעמא דכיפה דיש ברגליה עשרה הוא מדין גוד אסיק, דהא כיון דהעיגול מפסיק בין תקרה למזוזות תו ל"ש דין גוד אסיק, וצ"ל דהרי"ף והרמב"ם קיימי בשיטת הרשב"א דאין דבר המפסיק מונע מלומר דין לבוד, ומשו"ה שייך שפיר למימר גם גוד אסיק:
אלא דיש לחלק קצת, דדוקא לענין קורה סבירא להו לרבותינו הצרפתים דבר המפסיק חוצץ מלומר דין לבוד, משום דהתם הדבר המפסיק צריך להכשר קורה ואם כן על כרחך אנו דנין שיש כאן דבר מפסיק, מה שאין כן כאן לא שייך לומר דהעיגול חשיב דבר מפסיק כיון דאף אם תסלק דבר המפסיק ג"כ מתכשר, כללא דמלתא דרק באופן שאם תסלק דבר המפסיק אז תפסול המחיצה לגמרי, וא"כ ע"כ צריך אתה לדון כאלו ישנה, משא"כ במקום דלא באה להכשר המחיצה לא מקריא דבר מפסיק והרי היא כמו שאינה, וכמו דס"ל לר"מ חוקקין להשלים ואנו דנין כאלו חקוק ואין כאן עיגול, ואפילו לרבנן דלא ס"ל חוקקין להשלים מ"מ חוקקין כמי שאינו ס"ל, וכמש"נ בשם הריטב"א, אבל בקורה דדנין כמו שישנו דהא בעי שיעור רחב הקורה חשיב דבר מפסיק, וכיו"ב כתב הרשב"א שם בעצמו לתרץ, דמשום הכי לא שייך לבוד דא"א לדון שני הפכים, במקום אחד דאם נחשוב כלבוד א"כ חסר קורה טפח, ואם נדון דהוי קורה טפח א"כ תו אין כאן לבוד יעו"ש, אלא דהרשב"א אתי עלה מתורת ממ"נ משום דס"ל דדבר המפסיק אינו מונע כלל דין לבוד, ואפילו במקום דמצד הדין חשיב כמי שישנו, ובזה פליגי רבותינו הצרפתים וס"ל דמטעם זה לבד סגי שלא נימא לבוד בכאן דקורה חשיב דבר המפסיק, אבל בכיפה אין העיגול מיקרי הפסק כלל:
ואיך שיהיה צריך להבין דברי הט"ז באו"ח (סימן שס"ג ס"ק י"ט) וז"ל, ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צורת הפתח בזה, כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים, ואין עושין צוה"פ בענין זה, אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק עכ"ל, והנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם והמאירי שנתבאר דכל הכשר צוה"פ שאינו נוגע הוא מדין גוד אסיק, וכיון דכיפה מטעם גוד אסיק מתכשר א"כ מוכח דאמרינן גוד אסיק אפילו בהפסק עיגול שאינו שייך כלל לצורת הפתח, ואם כן ה"ה בגג המפסיק שייך נמי גוד אסיק דדבר המפסיק חשיב כמי שאינו כלל, ואי נימא דהט"ז ס"ל דלדעת רבותינו הצרפתים דבאיכא דבר מפסיק לא אמרינן לבוד וה"ה גוד אסיק, ואפילו אם דבר המפסיק לא צריך כלל להכשיר מצד הדין, ולא ס"ל כמו שצדדנו לחלק, מ"מ תיקשי הא לפי"ז ע"כ צ"ל דלדעת רבותינו הצרפתים צורת הפתח אין צריך ליגע כלל, ואפילו היכא דלא שייך גוד אסיק, דאל"כ תיקשי מכיפה דאמאי חשיב צוה"פ, וא"כ גם בגג מפסיק מאי הוי, ואמאי כתב הט"ז לפסול בכה"ג: ונראה דהט"ז מסברא בעלמא פסלו דאין דרך לעשות צוה"פ בענין זה, וכמו שמבואר להדיא בדבריו, וכעין דאמרינן בפרקין פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, אלמא דכל דאין דרך לעשות פתח בכה"ג אינו בכלל צוה"פ מה"ת, וכמו שמבואר גם ברמב"ם (פט"ז מהלכות שבת הל"כ) האי טעמא יעו"ש, וא"כ לא דמי כלל לפתח שצורתו כיפה דהתם ודאי דרך לעשות צוה"פ בענין זה כיון דהעיגול וגם הבנין שבשמי העיגול מלמעלה הכל הוא מחובר ביחד, רק דמצד ההלכה אין על העיגול דין מזוזה ומשקוף משו"ה מתכשר במה שלמעלה ממנו, כיון דא"צ ליגע מאיזה טעם שיהיה, אבל בהפסק גג אפילו נדון דהוי נוגע מצד דין גוד אסיק או דא"צ ליגע כלל, מ"מ כיון דאין דרך לעשות צוה"פ בכה"ג א"כ דמי לפתחא בקרן זוית, ואפילו לדעת התוס' לעיל (דף ו' ע"א) ד"ה דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי דאם עשאו כעין פתח במשקוף ומזוזות הוי פתח אפילו מן הצד, היינו מטעם דע"י אופן זה חשיב דרכו בכך, משא"כ בהפסק גג דבשום אופן אין דרכו בכך:
שוב מצאתי בנשמת אדם הלכות שבת (כלל מ"ח) שהביא דברי הט"ז אלו, וכתב דבתו"ש השיג על דבריו מהאי דכיפה דכי היכי דהתם חשיב פתח בהפסק העיגול ה"נ חשיב פתח בהפסק גג יעו"ש, ולפמ"ש אין זה פירכא על דברי הט"ז דלא מטעם דין הפסק אתי הט"ז עלה אלא מטעם דאין דרך לעשות פתח בכה"ג, ומטעם אחר יש להחמיר כדברי הט"ז, דלפמ"ש הריטב"א בשם י"מ דלא ממתניתין ולא מפירושו דאביי לא פשטינן מידי להך דינא דא"צ ליגע, דשאני כיפה שאין אויר מפסיק, הא כל שיש אויר מפסיק אפשר דאינו פתח דצריכין הן ליגע יעו"ש, ועפי"ז יש לדון דבמקום שאינן נוגעין וגם יש דבר המפסיק לא חשיב פתח כיון דאז צריך לבא עלה מדין גוד אסיק, והיכא דאיכא דבר מפסיק לא אמרינן גוד אסיק כמו בלבוד, ולכן יש להחמיר כדברי הט"ז: [ו] ולפמ"ש דגם בלחיים שייך דין גוד אסיק לדידן דקיי"ל כרב נחמן דאין צריך ליגע, אפשר ליישב לשון הטור באו"ח (סימן שס"ג) וז"ל, מבוי ששוה בתוכו ומדרון לר"ה ותל המתלקט עשרה מתוך ארבע א"צ שום תקון שהתל עולה במקום לחי עכ"ל, והב"י כתב על זה וז"ל ורבינו לא דק במה שכתב עולה משום לחי דהול"ל עולה משום מחיצה כדפירש"י בשבת (דף ק' ע"א) וכו' עכ"ל ועיין ב"ח שם, ולפמ"ש י"ל דהנה המג"א (שם סק"מ) העיר דאמאי לא נימא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וכתב דמיירי שבוקעין בו פחות מששים ריבוא ובכה"ג לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא יעו"ש, והנה תירוצו יתכן לדעת הטור דס"ל (בסימן שמ"ה) דפחות מששים רבוא לא מיקרי ר"ה, וא"כ הו"ל בקיעת כרמלית, ומשו"ה אינם מבטלים מחיצתא, וכמו שכתב הרשב"א בפרק עושין פסין (דף כ"ב) דדוקא בקיעת רבים דמשוי לר"ה ע"י בקיעה זו יש בכחה לבטל מחיצה ולא בקיעה דמשווי כרמלית יעו"ש, אבל לפי דעת המחבר שתפס לעיקר (בסימן שמ"ה סעיף ז') כדברי הרמב"ם דלא בעי ששים ריבוא בוקעין, וא"כ כל בקיעה הו"ל בקיעת ר"ה, ואמאי לא מבטלי מחיצתא, ואיך סתם המחבר כאן ולא כתב דבלא בקעי ביה רבים מיירי:
אמנם לפי מה שפירש"י בשבת שם ד"ה ונעשה מדרון לר"ה דבכניסת המבוי משפע לרה"ר כרחב אמה ואח"כ הוא נעשה מדרון לדופן אמצעי יעו"ש, אלמא שאין כל דופן הפרוץ משפע לכניסת רבים וא"כ בצד הכתל דלא דרסי ביה רבים ל"ש לומר אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וא"כ אותו מקצת מחיצה עולה משום לחי, אבל מחיצה שלמה לא מקרי דהא במקום דדרסי רבים בטיל תורת מחיצה, וזהו מ"ש הטור דהתל עולה משום לחי, וקמ"ל דאפילו במחיצה שאינה נדונית אלא משום לחי נמי אמרינן גוד אסיק מחיצתא לדידן דקיי"ל כר"נ דצוה"פ אין צריך ליגע:
ענף ב:
[ז] ובהאי ענינא יש לבאר דברי רבינו יהונתן שכתב לקמן (דף י"ד ע"ב) עלה דמתניתין שם דס"ל לרבי יוסי דרחבן של לחיים ג"ט, וכתב וז"ל יש לומר דטעמיה דר"י דבעי דבר חשוב במחיצה, שאפילו יפליגנו מן הכותל בג' לא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא וליבטליה, כדאשכחן במדה אמצעית של ג' מדות במחיצות כלאים (דף ט"ז ע"א) כל שהוא ג' [ומגי ועד ד'] צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו, ומוקמינן לה במלואו נכנס ויוצא, ומשו"ה מחמיר רבי יוסי, ואפילו בסמכו לגמרי בכותל בעי ג' טפחים וכו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא אפילו בלחי רחב ג"ט ג"כ אם יפליגנו מן הכותל שלשה טפחים אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה עד דאיכא עומד מרובה כמבואר בסוגיא דלקמן (דף י' ע"ב) יעו"ש, וכן מבואר לקמן (דף ט"ז ע"ב) ובפירש"י שם יעו"ש, ואם כן מאי מהני רחב שלשה לרבי יוסי ליבעי שלשה ומשהו, ועיין בשלטי גבורים לקמן (דף י"ד ע"ב) שכתב בשם ריא"ז וז"ל שאם הגביהו מן הקרקע ג"ט או שהפליגו מן הכותל ג"ט לא עשה ולא כלום, ונראה בעיני שאם היה הלחי רחב יותר משלשה אע"פ שהפליגו מן הכותל ג"ט, הואיל והיה עומד מרובה על הפרוץ מותר כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל, אלמא דדוקא רחב יותר משלשה הוא דמהני הפליגו דאז לא שייך לומר דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא יבטלו אותו אבל בשלשה לא, וכן מבואר בירושלמי (בפרקין הל"ו) עלה דמתניתין דפליגי ת"ק ור"י בשיעור לחיים וז"ל מתניתין במשוכין מן הכותל, אבל אם היו סמוכין לכותל אף ר"י מודה, ותני כן עשה לחיים למבוי אם גבוהין מן האורך פחות מג' או שהיו סמוכין לכותל פחות מג' מותר ג' והוא שיהיה עומד רבה על החלל עכ"ל, הרי מבואר דבעי דוקא יותר מג"ט וע"ש בש"ק, ואם כן דברי רבינו יהונתן צריכין תלמוד דמאי אולמא שלשה מכל שהיא לענין שאם יפליגנו מן הכותל ג"ט:
ונראה דכוונתו הוא דטעמא דר"י דאינו מועיל לחי אלא דוקא היכא דבעצמותו יש לו דין מחיצה בכל מקום שהוא, ומשו"ה חדית רחמנא היכא דסמך מחיצה להרשות מועיל מתורת לחי לסתום כל הרשות כמו פתח, אבל אם בעצמו לא חשיב מחיצה לא אמרינן דנחית עליו תורת מחיצה ע"י שסמכו אל המחיצות, וזהו מש"כ רבינו יהונתן דרחב שלשה אפילו אם יפליגנו ג"ט מן הכותל, נהי דלא חשיב כל הרשות כסתום מצד דפרוץ מרובה משני הצדדין ואתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה, אבל נגד העומד הרי חשיב מחיצה כיון שיש בו שלשה דנפיק מתורת לבוד, ומשו"ה היכא דסמך מחיצה זו לכותל מחיצת לחי כזו יש בכחה לסתום הרשות, אבל בפחות משלשה דאם יפליגנה מן הכותל ג"ט אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי לה לגמרי, ואפילו נגד העומד ל"ח מחיצה דכמאן דליתיה כלל דמי אין זה מחיצה כלל ולא נחית עליה תורת לחי ע"י שאר המחיצות, כללא דמלתא דדין לחי אין עושה למחיצה רק לסתימה, אבל דין המחיצה צריך שיהא לו מצד עצמותו בכל מקום שיהיה ולא שיעשה מחיצה ע"י הרשות, ולרבנן הא דמועיל לחי כ"ש צ"ל דס"ל דלחי כ"ש נמי אית ליה תורת מחיצה, דהרי שייך ביה דין גוד אסיק כמו שנתבאר לעיל, ומה דהפליגו מן הכותל ג"ט לא חשיב מחיצה, הוא מצד דאוירא דהאי גיסא והאי גיסא מבטלי תורת המחיצה, אבל במעמידו באופן דלא בטיל ממנו תורת מחיצה חשיב דין מחיצה מצד עצמותו, ועיין בש"ק בירושלמי הנ"ל שרצה לפרש בדברי רבינו יהונתן דלר"י גזרינן בסמכו לכותל אטו לא סמכו, ומשו"ה בעי שלשה בכל גווני יעו"ש, ולפמ"ש דברים אלו לא נתנו להאמר כלל, וע"כ דכוונתו כמ"ש, ודינא קאמר ולא מטעם גזירה: [ח] עוד שם ברבינו יהונתן עלה דמתניתין דהכשר מבוי (דף י"א ע"ב) כתב וז"ל, וצריך שיהיו הלחיים לר"א או הלחי לב"ה סמוך לכותל המבוי בלא הפסק שלשה טפחים, שאם היו מרוחקים מן הכותל שלשה טפחים אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי להו, אבל בפחות משלשה אמרינן לבוד וכמאן דמיחבר דמי עכ"ל, ומבואר מזה דאם הלחי רחב יותר מג"ט דלא שייך אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא לבטלו, אם הפליגו שלשה טפחים מן הכותל שפיר דמי וכדעת הש"ג בשם הריא"ז הנ"ל. אמנם במג"א (סימן שס"ג סק"ה) כתב דהתוספות חולקים על זה יעו"ש, והיינו ממה שכתבו לעיל (דף י' ע"ב) עלה דאמר ר"י מבוי שהוא רחב חמש עשרה אמה מרחיק שתי אמות ועושה פס שלש אמות, וכתבו התוס' שם ד"ה ועושה פס שלש אמות וצריך לחי אחר, דהאי פס לא מהני הואיל ומופלג מן הכותל שלש, דאמר לקמן דלא הוי לחי, ומשום הכי פריך מדר' אמי ומדר' אסי שהיה לו להתבטל לאותו התיקון עכ"ל, הרי מבואר מדבריהם דטעמא דהפליגו מן הכותל ג"ט פסול הוא מטעם אחר, ולא כדעת הרר"י והש"ג בשם הריא"ז דכאן הא איכא עומד מרובה על הפרוץ ואין האויר מבטלו. ועפי"ז כתב התבו"ש בחידושיו לעירובין להקשות, דלפ"ז סותר הרר"י דברי עצמו, שהרי בדינא דר"י דמבוי שרחב ט"ו אמה דעושה פס שלש אמות ומרחיק שתי אמות כתב הרר"י דבעי לחי או קורה אחר יעו"ש, ולשיטתו הא סגי בפס עצמו כיון דהוא רבה על הפרוץ ולא מתבטל מחמת אוירא:
ונראה דכיון דדיינינן ליה כסתום חמש אמות מדין עומד מרובה על הפרוץ, אם כן יצא מתורת לחי דהו"ל לחי יותר מד"א דאינו נידון משום לחי, וכדאמרינן לעיל (דף ה' ע"ב) דפחות מד"א נידון משום לחי, ד"א נידון משום מבוי וצריך לחי אחר להתירו, ואע"ג דלפמ"ש רש"י ותוס' שם דאם העמידו לשם לחי מהני אפילו יותר מד"א, דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו יעו"ש, וא"כ הכא בפס ג' אמות הרי הועמד לכך, אמנם מדברי רבינו יהונתן בדינא דלחי הבולט יותר מד"א משמע דאפילו העמידו לכך גם כן לא מהני מדלא חילק שם כמ"ש רש"י ותוס'. וכן נראה מלשונו שכתב שם וז"ל, נידון משום לחי אפילו לא הועמד לכך וכו' עכ"ל, ומשמע דמימרא דר"ה מיירי בכל גווני דאל"כ מאי אפילו, ואע"פ דבפירש"י גם כן איתא כהאי לישנא, מ"מ הא אסיק בסיפא דבהועמד לכך מועיל, אבל מדברי הרר"י דסתם לגמרי משמע דחולק על זה, וכן משמע גם מסתימת לשון הרי"ף והרא"ש דבכל גווני מיירי, וכן דעת הרשב"א בעבוה"ק (שער א') יעו"ש, ואם כן א"ש מה שהצריך הרר"י לחי אחר דאין הפס עולה משום לחי, אבל התוס' לשיטתם דס"ל דבהעמידו לכך מהני אפילו ביתר מד"א, שפיר הוכיחו דהפליגו מן הכותל לא מהני אפילו היכא דלא נתבטל מחמת אוירא דהאי גיסא:
עוד אפשר לומר כיון דפס ג' אמות מועיל מדין עומד מרובה והוא מדין מחיצה, דהא מדין לחי ל"ש כלל לדון דין עומד מרובה כיון דלחי סגי בכ"ש, אם כן כך לנו לחי ג' אמות כמו לחי משהו דלא נתוסף בו תורת מחיצה על ידי רחבו, כיון דסתימת הרשות נעשה על ידי כ"ש, וכיון דדנין עליו תורת מחיצה אם כן בע"כ נעשה מכלל המבוי ואין עליו עוד תורת לחי, ואפילו לפי דעת רש"י ותוס' דבהעמידו לכך נמי מועיל מתורת לחי דמשום דריבה בסתימתו לא יצא מתורת לחי, היינו דאינו אלא לחי בעלמא ולא מתחשב בתורת מחיצה כלל דלא גרע מלחי משהו, אבל כאן ע"כ אנו צריכין לדונו בתורת מחיצה כדי לדון דין עומד מרובה נחית עליו תורת מחיצה, ובע"כ פקע ממנו דין לחי כיון דנעשה מכלל המבוי, ודברי רבינו יהונתן דמועיל בלחי שלשה אם הפליגו מן הכותל ג"ט, היינו דוקא היכא דכל הפרצה שמן צדדי הלחי אינה יותר מעשר, אם כן אין אנו צריכין לדון דין מחיצה כלל על לחי זו, דלא יהא אלא לחי משהו נמי מועיל כיון דלא שייך כאן אתי אוירא דהא ליכא אויר בפועל לבטלו: שוב מצאתי בתשובת רע"א (סימן י"ח) שכתב ליישב דברי הרר"י מעין דברינו בתירוץ השני יעו"ש שהביא דברי הירושלמי (בפרקין הל"א) וז"ל, היה רחב חמש עשרה אמה אמר רבי בא ור"ה בשם רב עושה פס של שלש אמות וכ"ש מרחיקו מן הכותל שתי אמות אותו כ"ש נידון משום לחי והשאר והוא שיהא העומד מרובה על החלל עכ"ל: וכתב שם דלדעת התוס' טעמא דירושלמי דבעי שלש אמות וכ"ש הוא מטעם שלא יהא מופלג מן הכותל ומשו"ה בעי האי משהו בצד הכותל יעו"ש. אמנם כבר נתבאר מדברי הירושלמי הנ"ל דפלוגתא דת"ק ור"י מיירי במשוכין מן הכותל ג"ט, אלמא דדעת הירושלמי דאפילו מופלג מן הכותל שלשה טפחים גם כן כשר היכא דעומד רבה על החלל, ואם כן עדיין תיקשי לשיטת התוס' האי כ"ש מאי עבידתיה, ליסגי בפס שלש אמות דמה לי מופלג ג"ט ומה לי מופלג שתי אמות, והפס עצמו יעלה מטעם לחי לשיטת התוספת דעיקר טעמא דאין הפס עולה משום לחי משום דמופלג מן הכותל: ואפשר להשוות דברי הירושלמי שלא יסתרו אהדדי ולקיים דברי הגרע"א, דהנה בלא"ה יש לדקדק על דברי הירושלמי דקאמר דמתניתין מיירי במשוכין מן הכותל שלשה והוא שיהא עומד מרובה על החלל, דלפ"ז אמאי סגי לרבי יוסי רחבן ג"ט ליבעי ג"ט ומשהו כדי שיהא עומד מרובה על החלל, וכיון דבמתניתין קתני לר"י רחבן ג"ט לבד איך משכחת לה שיהא עומד מרובה על החלל שהוא ג"כ ג"ט והוי פרוץ כעומד ושוב אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלי ליה:
וע"כ נראה לפי המבואר לעיל (דף ג' ע"ב) דאמות כלאים שוחקות ואמות סוכה ומבוי עוצבות יע"ש, וטעמא כפירש"י שם דאזלינן הכא והכא לחומרא, וכן מבוי ברמב"ם (פי"ז מהלכות שבת הלכה ל"ו) יעו"ש, ולפ"ז לאו דוקא היכא דהשיעור הוא באמות אלא אפילו בטפחים נמי דינא הכי, וכן מבואר בטור ושו"ע או"ח (סי' שס"ג ס' כ"ו) הא דמבוי ניתר בלחי וקורה דוקא כשאינו נמוך פחות מעשרה טפחים מרווחים ולא יהא רחבו יותר מעשר אמות מצומצמות ויעו"ש בחידושי רע"א, ולפ"ז הא דאמרינן בכל מקום דבשיעור ג"ט יוצא מתורת לבוד היינו מצומצמות להחמיר, וא"כ הא דאמר בירושלמי במשוכין מן הכותל ג"ט היינו מצומצמות ושיעור לחי ג"ט לר"י בעי מרווחת להחמיר, וא"כ הרי העומד של ג"ט דלחי רבה על ג"ט דחלל דהללו שוחקות והללו עוצבות, וכבר ביאר המ"מ בשם הרשב"א שם דשוחקות יתרות על עוצבות חצי אצבע לאמה יעו"ש. ומעתה א"ש דברי הירושלמי דמועיל הרחיק הלחי מהכותל ג"ט לר"י, דאף אם נחשוב ג"ט ומשהו לעומד כדי לבטל הפרוץ, אעפ"כ נשאר עוד משהו לדונו בתורת לחי כיון דהך לחי ג"ט הוי ג"ט ורבע אצבע דהוא כמה משהויין, וא"כ הך דינא דמי למבוי רחב ט"ו אמה דעושה פס שלש אמות וכ"ש דהך כ"ש נידון התם משום לחי סמוך לכותל וה"נ הכא:
ואף דכתב שם הגרע"א דדוקא היכא דאיכא שלש אמות וכ"ש אז אפשר לדון הכ"ש הנוסף ללחי, ולא היכא דאיכא שלש אמות דאז אין לחשוב שלש אמות פחות משהו לעומד לבטל הפרוץ והמשהו ללחי והוכיח כן מדברי הש"ס יעו"ש, וא"כ הכא לכאורה כיון דהלחי הוי רחב ג"ט שלמות אין לחשוב פחות מג"ט ומשהו לבטל החלל והשאר ללחי, אבל כד דייקת ז"א דהא כיון דהשיעור שוחקות ועוצבות הם רק להחמיר מצד ספק, א"כ ממ"נ מועיל לחי רחב ג"ט שוחקות שהעמידו מופלג מן הכותל ג"ט עוצבות, דאם השיעור הוא שוחקות ואז ליכא משהו יתר לדון בתורת לחי מ"מ הוא עצמו חשיב אז לחי דהרי הוא פחות מג"ט מן הכותל, דהא אם השיעור הוא שוחקות, גם הג"ט דלבוד הוא שוחקות ואם תחשוב השיעור עוצבות והוי מופלג מן הכותל ג"ט ממילא הוי הלחי רחב ג"ט ורבע אצבע, ואז יש בו כמה משהויין כדי לבטל החלל מדין עומד מרובה ועוד יתר משהו מדין לחי סמוך לכותל:
[ט] ואגב גררא נזכיר מה שיש לעורר עפי"ז בהא דאמרינן לעיל (דף ה' ע"א) משך מבוי בכמה ר"י אמר ד' טפחים ואביי אמר ד"א ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו ואי בד' היכי משכחת לה, ופירש"י ז"ל ואי אמרת בד' הוי מבוי האיך ניתר באורך ארבעה, מכדי מיעוט חצרות שתים ואין פתח פחות מד' ואיך יפתח פתח רוחבו ארבעה במשך המבוי שאינו אלא ד' איה מקום הפצימין ועוד כולו פרוץ הוא עכ"ל, וביאור דבריו נראה עפ"י דברי הריטב"א בחידושיו וז"ל ואי בד' היכי משכחת לה שיהא פתח חצר באחד מדופני המבוי כיון שאין כולו ארוך אלא ד' טפחים, דהא לפתח צריך לחללו לכל הפחות ד' טפחים מלבד הפצימין שלו, ואע"ג דפרישית דד' טפחים דאורך מבוי הם ד' ומשהו מ"מ אין באותו משהו שיעור לפצימי הפתח, ואפילו יהא בו שיעור נמצא כל אורכו של כותלי מבוי פרוץ בפתחים ואין כאן היכר כותל מבוי עכ"ל, אלא דלפי המבו' לעיל נמצא דהנך ד' טפחים דפתח הם שוחקות להחמיר, וא"כ צ"ע מאי מספקא להריטב"א אם יש שיעור לפצימין באותו משהו של מבוי דהם ד' טפחים ומשהו כיון דמשף מבוי ד' טפחים מצומצמת להחמיר ועם המשהו עדיין הם פחות מהד' טפחים של חלל הפתח, ואף שכתב הריטב"א לעיל מינה דלר"י הד' טפחים של משך מבוי הם שוחקות דהיינו ד' ומשהו יעו"ש, והיינו משום דלא ניחא ליה לפרש כמ"ש התוספות בד"ה ואי בד' דר"י ד' ומשהו קאמר, אלא דר"י מלתא דפסיקתא קאמר ד' שוחקות שהם ד' ומשהו, מ"מ עדיין אין מקום לפצימין כיון דגם הד' של חלל הפתח הם שוחקות וצ"ע: ודע דבדברי הריטב"א אלו מיושב קושית הגרע"א בגליון הש"ס שהקשה על פירש"י דל"ל להקשות מכח ההקדמה דמכדי מיעוט חצרות שתים, דהא אפילו פתח אחד א"א להיות דאם רק אפשר לעשות פתח אחד הלא גם שתים משכחת דאפשר לעשות דופן אחד וכנגדו בדופן השני וא"כ עיקר הקושיא רק דחדא לא משכחת לה יעו"ש, ולפי המתבאר בדברי הריטב"א דהטעם דכולו פרוץ הוא משום דכל ארכו של כותלי מבוי פרוץ בפתחים ואין כאן היכר מבוי, א"כ זה ל"ש רק בשתי פתחים אבל בפתח אחד אין זה כולו פרוץ דהרי יש לו שתי מחיצות שלמות ופתח בשלישי, וא"כ משו"ה הוכרח רש"י להקדים הקושיא מכח שתי פתחים כדי לקיים קושית הועוד שכולו פרוץ ופשוט, ועיין במ"מ (פט"ז מהלכות שבת הלכה כ') שכתב דלא בעי פתח רחב ד' לדעת הרמב"ם יעו"ש, וכן מבואר בשו"ע או"ח (סימן שס"ג סעיף כ"ח) יעו"ש, ולשיטתו צריך לפרש קושית הש"ס כאן ואי בד' היכי משכחת לה מטעם שכולו פרוץ, כיון דע"כ בעי רחב ג' אין כאן היכר כותלי המבוי דלא נשאר מכל אורך הכתלים אלא טפח, וכשיעמיד הפתח באמצע הכותל אין כאן טפח שלם במקום אחד ולא חשיב, ומש"ה משני רב יוסף דפתח לה בקרן זוית, ר"ל שהרחיק טפח מאורכו של כותל מראשו וסוף הפתח כלה עד דופן האמצעי, וא"כ יש כאן היכר מבוי טפח שלם במקום אחד, וא"צ לדחוק כפירש"י ותוס' ועי' רשב"א, ואביי דלא מוקי בהכי משום דס"ל פיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי, וכן מבואר בפיר"ח ובכה"ג דפתח כלה בסוף הכותל ל"ח פתח, וכ"כ הרמב"ם (שם) וכבר נתבאר יותר מזה בסימן הקודם (אות י"ז) יעוש"ה:
[י] וראיתי בכאן להזכיר מה שנוגע להלכה עפ"י דברי הרי"ף ורש"י והריטב"א הנ"ל דהעיגול של כיפה אינו עולה לא למזוזות ולא למשקוף, וכמי שאינו דמי דבעי מזוזות שוות וסף שוה, ולפי"ז צריך ליזהר בצוה"פ שלנו בהרבה מקומות שאינו ניתר בלחי וקורה אלא בצוה"פ שיהא הקנה ע"ג שוה, דאל"כ אין כאן משקוף, והרבה פעמים עושים המשקוף מחוטי ברזל דקים שאינם נמשכים בכח שיהיו שוים אלא נופלים הרבה למטה בעיגול, ודמי לכיפה שאין העיגול משקוף אלא הבנין שבשמי כיפה וכמ"ש הרי"ף, וכאן דליכא אלא העיגול לבד אין זה חשיב צוה"פ כלל:
ואף שהבעל המאור בסוגיין כתב להשיג על דברי הרי"ף בזה וס"ל דכיפה מיקרי נוגע, ואין ללמוד מכאן לצוה"פ דעלמא שאין צריך ליגע, וגריס בסוגיין תניא כיפה וכו' וכן בסוף לא גרס אי משכחת וכו' יע"ש, לא מטעם דפליג בזה בעיקר היסוד ולא בעי משקוף שוה, אלא הטעם כמ"ש הריטב"א בשם י"מ שנתבאר לעיל דכיון דליכא בכיפה הפסק אויר בין המזוזות והמשקוף משו"ה מהני ואין ללמוד להיכא דאיכא הפסק אויר יעו"ש, אבל בזה הדין דבעי משקוף שוה לית מאן דפליג, ועיין במלחמות בסוגיין מש"כ על דברי הבעל המאור יעו"ש:
כתבנו דאותן צוה"פ שהקנה שע"ג נופל למטה הרבה בעיגול ל"מ דל"ח משקוף עפ"ד הריטב"א בענין כיפה, ומצאתי שכ"כ גם המשכנות יעקב (חאו"ח סי' ק"י), איברא דיש לחלק בין פתח דמזוזה לפתח דשבת וכעין שכ' הרמב"ם (רפ"ו ממזוזה) דבעי גם תקרה וה"נ י"ל דבעי משקוף שוה והש"ם דהוכיח לענין דינא דאין צריך ליגע מכיפה דמזוזה אשבת במכ"ש מייתי לה, וכ"מ קצת מד' הריטב"א שפי' דהא דקאמר פתחי שמאי דל"ל שקפי ר"ל מזוזות מן הצד ודחה פירש"י דמיירי שנחלצו אבני המזוזות מכאן ומכאן אבן יוצאת ואבן נכנסת ע"ש ומשמע דבכה"ג דפירש"י מהני לשבת אע"ג דל"מ כה"ג לענין מזוזה דבעי מזוזות שוות וכמ"ש הריטב"א לענין כיפה: (השמטה):