אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ד

סימן ג

בענין כותב בשבת:

ענף א:

[א] תנינן בשבת (דף ק"נ ע"א) הכותב שתי אותיות בין בימינו, בין בשמאלו, בין משם אחד, בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון חייב, אמר רבי יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכו', ופירש"י וז"ל בין משם אחד, שתיהן אלפין, משתי שמות, אלף בית, משתי סמניות, אחת בדיו ואחת בסיקרא, בכל לשון, של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה, משום רושם, סימן שהיו עושים בקרשי המשכן מפני שמפרקין אותו, ולכשיקימוהו לא יחלפו סדר הקרשים, ואתא רבי יוסי למימר דאפילו לא כתב אלא רשם שני רשימות בעלמא לסימן חייב עכ"ל. והנה מפירש"י נראה דעיקר מחלוקת ת"ק ור"י הוא מהו מלאכת כותב, דלת"ק כתיבה הוא האב משום דבמשכן היו כותבים, ורושם אינו חייב כלל אפילו מדין תולדה, ותולדת כתיבה לת"ק הוא בסם ובסיקרא וכל דבר המתקיים כמבואר בסמ"ג (ל"ת ס"ה) יעו"ש, וכ"כ ביראים (סימן ער"ד) ע"ש ולר"י האב הוא רושם שכן היו עושים במשכן שלא היו כותבין, אלא סימן בעלמא היו עושים, וכותב דחייב לר"י הוא מדין תולדה, או דלא גרע מרושם ולא יצא מכלל אב, ולפ"ז לדידן דקיי"ל כת"ק אינו חייב ברושם, וכן דעת כל הראשונים שיתבאר בסמוך: ונראה להביא ראיה לזה דלת"ק פטור ברושם אפילו מדין תולדה, דאמרינן בגמרא בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי הא אין דרך כתיבה בכך וכו', אמר אביי בשולט בשתי ידיו, ר"י אמר הא מני רבי יוסי היא דאמר לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, והא מדסיפא ר"י היא רישא לאו ר"י כולה ר"י היא ע"כ, ופירש"י הא מני ר"י דלא בעי כתיבה אלא רושם בעלמא ובשמאלו רושם מיהא הוי עכ"ל, וה"ט משום דדרך לרשום גם בשמאל ולא גרע משולט בשתי ידיו, וכ"כ בחי' הר"ן ע"ש, ואי נימא דגם לת"ק רושם חייב משום תולדה דכותב, אמאי דחיק לאוקמי מתניתין כולה כר"י, נימא דשמאל חייב מטעם רושם דהו"ל תולדה דכותב בימין, ואין לומר דדחיקא ליה להש"ס לאוקמי מתניתין דהחיוב הוא מטעם תולדה, דהא לפמ"ש לעיל בשם הסמ"ג דאב אינו אלא כותב בדיו, ובסם וסיקרא וכיו"ב אינו אלא תולדה, ואפ"ה פירש"י משתי סמניות אחת בדיו ואחת בצבע, והיינו משום דאב ותולדה דידיה מצטרפין, הרי מיירי מתניתין גם בחיוב תולדות, וכן לדעת הרמב"ם שפירש בפיה"מ דמשתי סמניות איירי שעשה רושם לסימן, והחיוב הוא מטעם רושם לת"ק דהו"ל תולדה, א"כ גם בשמאלו דמתניתין נפרש שחיובו מטעם תולדה, וע"כ דלת"ק רושם פטור לגמרי אף מדין תולדה:

הגה"ה ועפי"ז ידוקדק היטב חילוק הלשון בין הש"ס דילן להירושלמי בהך דינא דבש"ם דילן איתא אפילו השאילו מקום לתנור וכיריים ומשמע דלא בעי שיעמיד התנור והכיריים כלל רק שיהא לו הזכות להשתמש והירושלמי קאמר כותבין פרוזבול על מקומה של תנור וכו' ומשמע דכבר העמיד התנור במקום המישאל לו אבל במה שיש לו האפשרות להעמידו לא סגי לכתיבת פרוזבול והיינו כמ"ש דבמקום שיש קנין על השאלה לא בעי כלל שישתמש בפועל דהרי המקום קנוי לו, משא"כ במקום דליכא רק היתר שימוש לבד בעי דיקא השתמשות זכות כלל להלוה וזה נכון.

ואין לומר דלת"ק דרושם חייב רק משום תולדת כותב באמת כותב בשמאל פטור לגמרי מטעם דאין לחייב בתולדה יותר מאב דידיה, וכמו דהאב דכותב פטור בכותב בשמאל ה"נ ברושם דהו"ל תולדה דידיה, ורק לר"י אמרינן דרושם בשמאל חייב משום דהוא עיקר המלאכה ומדין אב מחייב, דז"א דדוקא היכא דאיכא פטור בעצם המלאכה של האב, ע"ז שייך שפיר לומר דלא עדיף תולדה מאב אבל כאן דעיקר פטור דשמאל אינו בעצם המלאכה, אלא דהוא פטור צדדי מטעם דאין דרך מלאכתו בכך, וא"כ בתולדה דידיה דדרך מלאכתו בכך ודאי חייב:

ואף דלפ"ז יש להקשות דאמאי קאמרינן דלר"י דלא חייבו בכותב שתי אותיות אלא משום רושם חייב גם בשמאל, כיון דעיקר הטעם הוא משום דדרך לרשום גם בשמאל, וא"כ כ"ז שייך רק ברושם ממש אבל כותב בשמאל נהי דלא גרע מרושם, אבל כיון דמלאכה זו אין דרכה בכך אמאי חייב, יש לומר דכוונת הגמרא לאוקמא מתניתין כר"י דכותב בשמאל מיירי שלא היתה כוונתו לצורך כתיבה אלא לצורך רשימה, ובכה"ג דרכו גם בשמאל אבל במכוין לצורך כתיבה פטור באמת גם לר"י דאין דרך מלאכתו בכך, ודבר זה יש ללמוד מפי' רבינו חננאל וז"ל הא דרבי יוסי דאמר משום רושם פשוטה היא ומקום שנתכוין לרשום ולא לכתוב חייב, ואפילו אינו דבר ידועה ברשימה במה בין בימינו בין בשמאלו חייב עכ"ל ואם כפי הנראה יש ט"ס קצת בדבריו אבל כוונתו ברור כמו שכתבנו דדוקא היכא דמכוין לרשימה ולא לכתיבה ועיי"ש עוד בדבריו לעיל מינה דמשמע ג"כ דאין חייב אליבא דר"י אלא באופן זה יעו"ש:

[ב] אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה יש לו דרך אחרת דבין לת"ק ובין לר"י רושם חייב, אלא דלת"ק רושם חייב מדין תולדה ולר"י הוא מדין אב ע"ש, וז"ל אמרם בין בימינו בין בשמאלו ר"ל מי שהוא משתמש בשתי ידיו והן קורין אותו שולט בשתי ידיו, אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין, אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם ולא כותב, סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד, וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה, ורבי יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם, ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן, כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכו', והיו כותבין על הקרש הראשון בצדו האחד א' ועל הקרש השני ב', וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ', וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד י"ט חייב משום רושם, ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות, כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב ב' אותיות בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהוא מלאכה אחת, והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים וכו' עכ"ל, ודבריו צריכין ביאור וכבר עמד על זה במנחת חינוך (מצוה ל"ב) יעו"ש:

וראיתי בחי' מלאכת שלמה למשניות שהעתיק דברי הרמב"ם אלו ובסוף דבריו כתב וז"ל, והאומר משום רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים, אחת משום כותב, ואחת משום רושם, דהיינו השתי אותיות, דאיהו ס"ל דמי שאינו כותב אלא שתי אותיות בלבד יקרא רושם וכשיכתוב יותר משתים אז יקרא כותב ויתחייב גם משום כותב עכ"ל ז"ל בקיצור ובשינוי קצת להבנת דבריו ז"ל לפע"ד וכו' עכ"ל. והדברים עדיין סתומים בכמה מיקרי כתיבה אם סגי בשלש או בעי יותר, ובחי' יש סדר למשנה להגאון מוהר"י פיק זלל"ה תמה ע"ד הרמב"ם אלו, דאכתי לר"י, אמאי חייב שתים כיון דלדידיה רושם מאבות מלאכות, א"כ כשכתב כתיבה בשבת נמי לא יתחייב אלא משום רושם כי במשכן לא היתה כתיבה כלל אלא ב' אותיות בלבד, ומנלן לחייב משום כותב בפ"ע אליבא דר"י, דהיכן מצינו כתיבה במשכן זולתי שהיו כותבין על קרשי המשכן. ותו דלפמ"ש הרמב"ם דכותב בשמאל אינו נקראת כתיבה אלא רושם לבד בשתי ידיו א"כ למה להרמב"ם למצוא תועלת רחוקה בין ת"ק לר"י בפשוטו הומ"ל דכתב בשמאלו דלת"ק דהחיוב מטעם כותב פטור ולר"י דהחיוב משום רושם חייב יעו"ש בחי' למשניות. והנה לפי המתבאר מדברי המ"מ על מה שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הלי"ז) וז"ל רושם תולדת כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמין הרי זה חייב משום כותב עכ"ל, ובמ"מ שם וז"ל ופירש רבינו בפירוש המשנה שדעת ר"י הוא שהרושם הוא אב בפני עצמו וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין בקרשי המשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדות הכותב הוא והאריך בזה שם ורש"י ז"ל פי' פירוש אחר עכ"ל המ"מ, ומבואר דלת"ק ג"כ חייב רושם משום תולדה דכותב אלא דלר"י רושם הו"ל אב, ולפי זה מיושב הקושיא שהקשה בחידושי יסל"מ הנ"ל על דברי הרמב"ם דמשום הכי לא כתב הנ"מ בין ת"ק ור"י לענין כתיבת שמאל, דהא לשניהם חייב לת"ק משום תולדה ולר"י משום אב, וא"כ ליכא נ"מ ומשו"ה כתב הנ"מ לענין כתיבה ושתי אותיות, דלת"ק חייב אחת ולר"י שתים, וכן מתבאר ג"כ ממה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל דמתניתין דמחייב בשמאלו מיירי בשולט בשתי ידיו, אבל לשאר ב"א אינה נקראת כתיבה אלא בימין, אבל בשמאל אינו אלא רושם לא כותב, וע"כ מיירי אליבא דת"ק דר"י, דהא הך אוקימתא דשולט בשתי ידיו שכתב הרמב"ם אליבא דרבנן מתוקמא בגמרא דלר"י אפילו בכל אדם חייב, וכיון דהרמב"ם מפרש הך משנה דבשמאלו חייב אליבא דת"ק ואעפ"כ כתב דלשאר ב"א הו"ל רושם, אלמא דמ"מ מחייב בשמאל משום רושם מדין תולדה גם לת"ק. וראיתי במנ"ח (מצוה ל"ב) שתפס לדבר פשוט דדוקא אליבא דר"י דרושם הו"ל אב מחייב בשמאל, אבל לת"ק דרושם הו"ל תולדות כותב פטור בשמאל כמו כותב יעו"ש, ותמוה דמדברי הרמב"ם כאן מפורש להיפך, וממה שכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת הלי"ד) דהכותב בשמאלו פטור לבד איטר ושולט בשתי ידיו, ומשמע דפטור אפילו מדין רושם היינו מטעם שביארנו לעיל דאינו חייב מטעם רושם אלא כשמכוין לרשימה ולא כשמכוין לכתיבה, דאז לא מיקרי דרך מלאכה בשמאל, ואפילו רושם אינו, וא"כ הרמב"ם דכתב כאן הכותב דמשמע מסתימת הלשון דמכוין לכתיבה משו"ה פטור אפילו מדין תולדה, והא דאוקי בגמרא אליבא דר"י היינו מטעם דמיירי שנתכוין לרשימה וכמש"ל בשם רבינו חננאל, ומשו"ה בהלי"ז שכתב הרמב"ם דהרושם חייב לא זכר כלל בימינו, דרושם אפילו לת"ק חייב בשמאל, ומשו"ה כייל הרמב"ם שם מלאכת רושם עם שאר מלאכות דמוחק ומשרטט דחייב בכל אנפי ולא בעי ימינו דוקא [ועיין בחידושי הר"ן בסוגיין יעו"ש]. איברא דמה שהקשה בחי' יסל"מ דמאי מחייב הרמב"ם אליבא דר"י כשכתב כתיבה בשבת משום כותב ועל השתי אותיות משום רושם, והיכן מצינו במשכן כתיבה אחרת לבד מהנך שתי אותיות שהיו על קרשי המשכן, וא"כ הך מלאכה לא היתה במשכן כלל אליבא דר"י, קושיא זו צריכה לפנים, ואין לומר דילפינן מציץ או מאבני האפוד דהיתה שם כתיבה יותר משתי אותיות ז"א דכל מלאכות ילפינן מגוף המשכן ממש ולא מכלי המשכן:

הגה״ה ועיין ברמב"ם (פ"י מהלכות שבת הלט"ז) שכתב שם הצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש יעו"ש וע"ע במנ"ח לשיטת הרמב"ה ויעו"ש בתוספת רע"א. ומעתה נראה לומר דאם כוחב שתי אותיות שהם מלה בפ"ע זהו מיקרי כתיבה, ואם אינן מלה בפ"ע בשום מקום אין עליהם תורת כותב אלא רושם לבד ומשו"ה דקדק הרמב"ם לקרותן שתי אותיות משום דהן אותיות נפרדות ואין להם מובן ביחד ומשו"ה אינן כתיבה אלא רשימה וזהו שכתב הרמב"ם דאם כתב כתיבה בשבת היינו שם שיש לו מובן כמו גג יד, ואח"כ כתב שתי אותיות שאינן נקראין ביחד כגון י"א או י"ט שזכר הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל דזהו אינו אלא רושם לבד דלרבנן אינו חייב אלא אחת דהו"ל אב ותולדה דידיה ולר"י הו"ל ב' אבות בפ"ט וחייב שתים ולא פליג ר"י על שתי אותיות דת"ק דכיון דהם מלה ושם בפ"ע הו"ל כותב אלא הנך שתי אותיות דקאמר ר"י היינו י"א או י"ט דלא מיירי בהו ת"ק וכן משמע מלשון הרמב"ם בפיה"מ שם, ומעתה שפיר יליף לה ר"י הנך תרתי אבות דכותב ורושם הכל מקרשי המשכן שהרי בקרש הי"ד היו כותבין וד שהוא מלה בפ"ע וזהו מתורת כותב ועל שאר הקרשים דהו"ל רק שתי אותיות לבד אינו אלא מתורת רושם ומה דנקט הרמב"ם שכתב בקרש אחד י"א וככה עד הי"ט חייב משום רושם היינו חוץ מן הקרש הי"ד דהתם תורת כותב עלה ולא תורת רושם דכל דהוי כתיבה ליכא דין רושם כלל כמבואר ברמב"ם שם. ואף דלשונו של ר"י אינו מדוקדק כ"כ לפי' זה דהלשון לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם משמע לכאורה דלאפוקי משתי אותיות של ת"ק קאמר דמה שמחייב ת"ק משום כותב קאמר ר"י לחייב משום רושם מ"מ הדברים ע"כ מתפרשים לפי דרך זה.

כתבנו דכל המלאכות דילפינן ממשכן היינו מגוף המשכן ולא מכלי המשכן אכן בתוס' (ר"פ הבונה) ד"ה מכה בפטיש לא משמע כן ע"ש:

השמטה :

וחכם אחד הקשה עוד ע"ד הרמב"ם דלפ"ז הא לרבי יוסי פשו להו מל"ט מלאכות, ואנן תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולא אישתמיט תנא דפליג על זה, אמנם במחכ"ת נעלם ממנו דברי הירושלמי (פרק כלל גדול הל"ב) וז"ל תני רבי ישמעאל בנו של ריב"ב אומר הצבעים שבירושלים היו עושין סחיטה מלאכה בפני עצמה, על דעתיה דרבי ישמעאל בנו של ריב"ב מ' מלאכות אינון וכו' עכ"ל וא"כ גם לר"י א"ש, ואפילו לדעתו דתפס דהך מתניתין דל"ט מלאכות לית מאן דפליג עלה א"ש, דהא ר"י לטעמיה דס"ל הבערה ללאו יצאת כמבואר בשבת (דף ע' ע"א) יעו"ש ומבואר בפסחים (דף ה' ע"ב) בפירש"י ותוספת דאינה בכלל אב מלאכה א"כ לרבי יוסי אפיק הבערה ועייל רושם, וכיו"ב אמרינן בכלל גדול (דף ע"ה ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט יעו"ש, וע"ש עוד, מ' חסר אחת לאפוקי מדר"י דתניא ר"י מוסיף אף השובט והמדקדק וכו', הרי דלר"י ע"כ מינה מ"א מלאכות יעו"ש: ע"כ נראה לפרש דמ"ש הרמב"ם דשתי אותיות חייב מטעם כותב, אין הכוונה כמו דתפס לה בחי' מלאכת שלמה שהובא לעיל דדוקא יתר משתי אותיות מיקרי כתיבה, וכן נראה גם מדברי המרכבת המשנה (פי"א הלכות שבת הל"י) יעו"ש היטב, אלא הכוונה הוא עפ"י מ"ש הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל"י) וז"ל הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד כמו דד תת גג רר שש סס חח חייב עכ"ל, וכתב המ"מ שם ונראה מדברי רבינו שאין חייב אלא כשהן שם אחד ר"ל שיש להם כוונה כגון אלו גג דד שכתב, אבל א"א דאאזרך וכיו"ב שאינן מלה אינו חייב, וכן נראה מן הגמרא עכ"ל המ"מ, ופליג על מה שפירש"י במתניתין בין משם אחד שתיהן אלפין משתי שמות אלף בית, אלא משם אחד מפרש אותיות כפולות שהן שם אחד כגון גג וכו', ומשתי שמות אלף בית, אבל א"א פטור, וכן מצאתי בשנות אליהו וז"ל בין משם אחד פי' גג, בין משתי שמות א"ב, אבל א"א פטור עכ"ל והוא לשיטת הרמב"ם ויעו"ש בתוספת רע"א. ומעתה נראה לומר דאם כותב שתי אותיות שהם מלה בפ"ע זהו מיקרי כתיבה, ואם אינן מלה בפ"ע בשום מקום אין עליהם תורת כותב אלא רושם לבד, ומשו"ה דקדק הרמב"ם לקרותן שתי אותיות משום דהן אותיות נפרדות ואין להם מובן ביחד ומשו"ה אינן כתיבה אלא רשימה, וזהו שכתב הרמב"ם דאם כתב כתיבה בשבת היינו שם שיש לו מובן כמו גג יד, ואח"כ כתב שתי אותיות שאינן נקראין ביחד כגון י"א או י"ט שזכר הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל דזהו אינו אלא רושם לבד דלרבנן אינו חייב אלא אחת דהו"ל אב ותולדה דידיה ולר"י הו"ל ב' אבות בפ"ע וחייב שתים, ולא פליג ר"י על שתי אותיות דת"ק דכיון דהם מלה ושם בפ"ע הו"ל כותב, אלא הנך שתי אותיות דקאמר ר"י היינו י"א או י"ט דלא מיירי בהו ת"ק, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפיה"מ שם, ומעתה שפיר יליף לה ר"י הנך תרתי אבות דכותב ורושם הכל מקרשי המשכן שהרי בקרש הי"ד היו כותבין יד שהוא מלה בפ"ע וזהו מתורת כותב, ועל שאר הקרשים דהו"ל רק שתי אותיות לבד אינו אלא מתורת רושם, ומה דנקט הרמב"ם שכתב בקרש אחד י"א וככה עד הי"ט חייב משום רושם היינו חוץ מן הקרש הי"ד, דהתם תורת כותב עלה ולא תורת רושם דכל דהוי כתיבה ליכא דין רושם כלל כמבואר ברמב"ם שם. ואף דלשונו של ר"י אינו מדוקדק כ"כ לפי' זה דהלשון לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם משמע לכאורה דלאפוקי משתי אותיות של ת"ק קאמר דמה שמחייב ת"ק משום כותב קאמר ר"י לחייב משום רושם מ"מ הדברים ע"כ מתפרשים לפי דרך זה:

[ג] ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש רושם חייב מדין תולדה ולא פירש כפרש"י ז"ל דלת"ק פטור לגמרי, הוא מטעם שלא נראה לו פירש"י לפרש סמניות היינו אחת בדיו ואחת בסיקרא וכמו שתמה הרשב"א ג"כ על פירש"י יעו"ש, והוכרח לפרש דהיינו משני סימנים כגון שכותבים א' וב' לסימן שנים כמבואר בדבריו הנ"ל, וא"כ מוכח ממתניתין דגם לת"ק חייב ברושם דהא סימנים אלו אינן מתורת כותב דהא אין להם מובן, ואף דא' ב' הם מלה בפ"ע מלבד הסימן שהם מורים ע"ז, מ"מ כשנעשו לסימן מיגרע גרע דתו אין נקראים כאחד, ותנן לקמן כתב על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור וע"ש בפיה"מ. והך רישא דשני סמניות אתיא כת"ק ולא כר"י להך אוקימתא דבין בשמאלו מיירי בשולט בשתי ידיו. ואם כן מוכח מזה דלת"ק רושם ג"כ חייב וע"כ דהוא מדין תולדה. ועפי"ז אפשר ליישב קצת מה שהקשינו לעיל, דאם גם לת"ק רושם חייב אמאי מוקי מתניתין כר"י דוקא, הא גם לת"ק א"ש דשמאל חייב מדין תולדה, ולפמ"ש י"ל דא"כ הך דינא דשני סימניות מאי קמ"ל כיון דכבר ידעינן דרושם חייב מדמחייב בשמאל, אבל לר"י לא שייך לאקשויי מאי חידושא דשני סימניות דהא מתניתין לא אתא לאשמעינן דיוקא דרושם חייב דהא ר"י בהדיא קאמר לה בסיפא, וע"כ דרק גווני גווני נקט וכמו דתני תרתי בבי בכותב ועדיין צ"ע: ובחידושי הרשב"א כתב וז"ל משני סימניות פי' רבינו האי גאון ז"ל שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות אלא סימנין בעלמא כגון נונין הפוכין דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון, כדמפרש בגמרא דכל כתבי הקדש וכו' דכתיבי הדדי תהלים ק"ז, וכדמפרש בגמרא דד' ראשי שנים הן, אבל רש"י ז"ל פירש משני סימניות האחד בדיו והאחת בסיקרא, ואינו מחוור בעיני דבבא זו אינה אלא בצורת האותיות ובבא שניה במינין שהן נכתבין ולמטה הוה לה למיתני הא עכ"ל, והנך שתי אותיות דנונין הפוכין אין עליהם תורת כותב כלל ואפ"ה חייב לת"ק, וע"כ דדעת רב האי גאון ג"כ דלת"ק חייב רושם משום תולדה דכותב, וכן נראה גם מדברי הרשב"א שהסכים לפירושו של רב האי ז"ל:

אבל תמיהני לדעת הרמב"ם ודעימיה דמחייבי לת"ק גם ברושם מדין תולדה מהא דקאמר בירושלמי עלה דמתניתין מאן תנא סימניות רבי יוסי, וע"ש בפ"מ ובק"ע דלת"ק פטור כיון דאינו אלא לסימן בעלמא אינו אלא רושם ולא כותב, וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דרושם חייב גם לת"ק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דש"ס דילן פליג על זה, דהא מקשינן בגמרא בשמאלו אמאי חייב ומשני אביי דמיירי בשולט בשתי ידיו, ואי נימא דסימניות חייב דוקא לר"י א"כ ע"כ רישא אתיא כר"י, ואפילו לר' יעקב דמוקי לה כולה כר"י הוא רק משום קושיא דשמאל, אבל בלאו הכי מודה לאביי אלמא דסימניות אתיא גם אליבא דרבנן, ועוד דבירושלמי (פרק כלל גדול הל"ב) איתא הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע, ועיקר חיובא דראשון משום שמסמן הצורה באבר או בדיו ומשו"ה חשיב כותב יעו"ש בפ"מ ובק"ע, אלמא דגם רושם חייב משום תולדה דכותב, ודוחק לומר דהך דינא אזיל דוקא אליבא דרבי יוסי, דכל הני הלכות דבירושלמי פרק כלל גדול הלכתא נינהו וע"כ דפליג אההיא דפרק הבונה, ומשו"ה פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי פרק כלל גדול כיון דגם מש"ס דילן משמע כן וכפי שנתבאר, והך דינא שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל' י"ז) דהצר צורה בכותל חייב משום כותב מקורו הוא מדברי הירושלמי אלו דפרק כלל גדול, וכן הובא דברי הירושלמי אלו ברוקח (סימן ע') במלאכת צובע יעו"ש, ומשמע דגם דעתו דאליבא דת"ק אתיא וחולק על דברי הירושלמי דפרק הבונה דמוקי מתניתין כר"י, ועפי"ז יתיישב נמי שלא תיקשי לפירש"י דשני סימניות אחת בצבע ואחת בדיו מאי שייטא דרבי יוסי לזה ואמאי צריך לאוקמי בירושלמי אליבא דרבי יוסי, ולפמ"ש דש"ס דילן פליגא אירושלמי א"ש:

הגה"ה וצ"ע לפירש"י מדברי התוספתא בפרק הבונה וז"ל והסורט סריטה אחת ע"ג שני נסרים או שתי סריטות ע"ג נסר אחד הר"ז חייב א"ר יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכן רושמין על קרשי המשכן וכו' עכ"ל אלמא דגם ת"ק מחייב ברושם ואליבא דרבי יעקב דמוקי בסוגיין דמתניתין כולה ר"י הוא גם בתוספתא י"ל כן, אבל לאביי קשה, וצ"ע.

[ד] והנה לקמן במתניתין תנן כתב אות אחת נוטריקון פטור, ופירש"י שכתב אות אחת ולמעלה כתב עליה נקודה להבין בה תיבה שלמה ע"כ, ולכאורה כיון דעיקר הטעם הוא משום דליכא שתי אותיות רק אות אחד, אבל אליבא דרבי יוסי דס"ל דסורט סריטה אחת על שני נסרים או שתי סריטות על נסר אחד חייב מטעם רושם, א"כ באות נוטריקון הרי לא גרע משתי סריטות וחייב משום רושם וחכמים דפטרי התם ס"ל דלא כרבי יוסי, וא"כ כל זה ניחא רק לפירש"י דלת"ק רושם פטור לגמרי, אבל להרמב"ם ודעימיה דגם רושם חייב לת"ק מדין תולדה, א"כ אמאי פטור באות נוטריקון. והנה מדברי הרמב"ם (בפי"א הלכות שבת הלי"ג) שכתב וז"ל הכותב אות אחת אע"פ שקורין ממנה תיבה שלמה פטור, כיצד כגון שכתב מ' והכל קורין אותה מעשר, או שכתבה במקום מנין ארבעים הר"ז פטור, ולא כתב דמיירי שכתב עליה נקודה מלמעלה כמו שפירש"י, והיינו לכאורה דלטעמיה אזיל דס"ל דרושם חייב אליבא דכו"ע, ומשו"ה בכה"ג שפירש"י חייב מטעם רושם כיון דהו"ל שתי רשימות והו"ל כשתי אותיות, ורק באופן שכתב רק אות אחת לבד אף אם נידון כרשימה ג"כ פטור דבעי שתי רשימות. אמנם מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם שכתב וז"ל ונוטריקון הוא שיכתוב אות אחת מראש המלה ויובן מאותו אות כל המלה, כמו שיכתוב ק' וינקוד עליה ויהיה רמז על קרבן, או יכתוב מ' ויהיה רמז על מעשר וכו', ר"י ב"ב אמר כיון שהכל מבינים מאותו אות המלה כולה כאלו כתב אותיות הרבה והלכה כחכמים עכ"ל, הרי דגם בכתב נקודה מלמעלה ג"כ פטור לת"ק, ואמאי גרע משתי רשימות על נסר אחד דחייב לת"ק דר"י:

ונראה דלפמ"ש הרמב"ם דאין חייב בכותב שתי אותיות אלא משם אחד כמו גג דד וכו' או אב דהם מלה בפ"ע אבל א"א פטור דאין להם כונה בפ"ע וכמ"ש לעיל בשם המ"מ, וא"כ ה"ה ברושם אע"פ דחייב מדין תולדה בזה לא עדיף מאב דידיה ואינו חייב אלא היכא ששתי הרשימות יש להן כונה בפ"ע, וכ"ז שייך רק בקרשי המשכן וכמו שכתב הרמב"ם שכתב א' המורה על אחד וב' על שנים דזהו ענין וכוונה שלהם, אבל כאן שאין הכוונה והענין יוצא מאלו הנוטריקון בעצמותן, רק שזה הוראה להקורא שיגמור את כוונתו ויקרא בע"פ מה שלא נכתב בכתב, ובכה"ג לא מיקרי מלה בפ"ע כיון שאין להם מובן וכוונה עצמית ולא עדיף מא"א דפטור:

וכזה יש לומר גם בדברי הירושלמי בפרקין (הל"ד) ובגיטין (פ"ב הל"ז) וז"ל וכתב ונא המטיף ר' יודן בר' שלום ור' מתניה חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנה אמר אפילו בשעירב נקודות וכו' ומסיק עשה כן בשבת מהו וקאי בתיקו לפי' הק"ע שם יעו"ש, והנה להך מ"ד דס"ל דאפילו בשעירב נקודות ג"כ אינו מועיל בגט הוא מטעמא דאין זה כתיבה כלל, וכמו שמבואר מדברי הרמב"ן בפ"ב דגיטין (דף כ' ע"ב) וז"ל ומסתברא כיון שהותר לכתוב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם, ועל עלה של זית, ועל יד של עבד לח בעינן מוקף גויל, אלא כל אות שקורא אותה לא חכים, ולא טפש כשרה בגט בין נוגעות בין אינן נוגעות, ובירושלמי וכתב ולא מעיף ר"י בר שלום ור' מתניא חד אמר שלא עירב נקודות ואחרינא אמר אפילו עירב את הנקודות, ואנו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב את הנקודות אין זה כתב עכ"ל, ואעפ"כ מספקא ליה להירושלמי לחייב בשבת, דאפשר דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחשיב כתב כל שקורא תינוק אותו, אע"ג דנ"מ לענין ס"ת וגט כמו שיתבא' לפנינו לענין חק תוכות כיו"ב, ולהך מ"ד דבעירב הנקודות מועיל לענין גט משום דלא גרע מכל לשון וכמ"ש הרמב"ן, רק דבלא עירב אינו אות כלל רק סימן בעלמא, יתפרש ספיקו של הירושלמי לענין שבת, דמ"מ אפשר לחייב משום דכל שתינוק קורא אותו הו"ל מלאכה, משום דלא גרע מרושם בעלמא אע"פ שאינו אות כלל, או דגרע מרושם, דהתם הרושם הוא ענין שמובן כוונתו מצד עצמותו, אבל כאן שלא עירב הנקודות הוי כמו שקורא בע"פ ממש כיון שלא נכתבו האותיות כלל, וע"י רושם זה מבין לקרות בע"פ ודמי לנוטריקון, ולהך מ"ד דאפילו עירב הנקודות, מספקא ליה לענין שבת אליבא דרבנן דפטרי ברושם לדעת הירושלמי כאן כמ"ש לעיל, דאינו לר"י בעירב הנקודות לא גרע מרושם לענין שבת דהרי הוא תיבה שלמה בפ"ע, ולהך מ"ד דלא עירב הנקודות אתיא הבעיא גם למ"ד רושם חייב משום דאפשר דכאן גרע מרושם דעלמא דדמי לנוטריקון: [ה] והנה יש להקשות לפי מה שנתבאר דלשיטת רב האי ז"ל בפירוש סימניות דמתניתין דהיינו נונין המנוזרין, ע"כ מוכח דלת"ק גם רושם חייב מדין תולדה, וא"כ הרשב"א שהסכים לפירושו ע"כ דס"ל גם כן דרושם חייב לכו"ע, וא"כ תיקשי על מ"ש הרשב"א ס"פ הבונה (דף ק"ד ע"ב) גבי הא דאמרינן הגיה אות אחת חייב, ומוקי דמיירי שנטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין וז"ל:

מכאן נ"ל שזה לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד שני אותיות דבוקות, וכן כשנטלו לתגיה דדל"ת ועשאו ריש אינו אלא כמו שנפלה טפת דיו על האות ומעבירו עכ"ל, וכתב הר"ן ע"ז, וז"ל:

ולי נראה דאין מכאן ראיה, דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מחייב, שהרי אפילו מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דליחזי כתיבה] כי האי גוונא אין לנו עכ"ל, ונראה מדברי הרשב"א דס"ל דגם לענין שבת חק תוכות לא חשיב כתיבה, והא זה ודאי פשוט, דלדעת הרמב"ם ודעימיה דמחייבי גם ברושם חק תוכות לא גרע מרושם בעלמא, וכן מבואר בדברי הב"ש באהע"ז (סימן קכ"ה סק"ג) יעו"ש, אלא דבמה שהעתיק הב"ש הך סברא בשם הסמ"ג והמרדכי, דבריו תמוהין, דהסמ"ג בהלכות גירושין (סימן נ') וכן המרדכי בפ"ב דגיטין כתבו להדיא לחלק בין גט לשבת כדברי הר"ן, ולא מטעם דלא גרע מרושם, וכבר תמה ע"ז בחידושי רע"א (באו"ח סימן ל"ב) יעו"ש, אבל עכ"פ הך סברא ברורה היא דלמאן דמחייב משום רושם א"א לפטור בחק תוכות, וא"כ לכאורה דברי הרשב"א תמוהין, דמאחר דתפס כשיטת רב האי דרושם חייב, אמאי פטר בחק תוכות: ונראה דהנה בלא"ה קשה על עיקר דבריו שכתב להכשיר ולא הוי חק תוכות, משום דאינו אלא כמפריד שני אותיות דבוקות, או דדמי לנפלה טפת דיו על האות ומעבירו, ונראה מדבריו אלו דאין עיקר הכתיבה נתהוה ע"י מעשה זו כלל, אלא כיון דמתחלה היה אות גמור ע"י כתיבה כשרה, נמצא דחשיב מעתה רק מתקן כתיבה ראשונה, ובודאי דאם כתיבה ראשונה תהי' ע"י פסולים לכתיבה דלא נתכשר מעולם ע"י, ואנו באין לעשותה כתיבה רק ע"י תיקון זה של הפרדת גגו של א', או תיקון תגיה דדלית, בודאי אינו מועיל דזהו הא לא עדיף מחק תוכות, ואפילו לפמ"ש הב"ש באהע"ז (סימן קכ"ה סק"ה) דפסול שהתחיל מקצת האות ולא גמרו והכשר גמרו מהני לענין גט יעו"ש, ועיין בתוס' רפ"ק דגיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה מקרעין וכו' דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים וכו', ועיין בר"ן בפ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) יעו"ש, היינו משום דהתם אין עדיין תורת אות ע"י כתיבת הפסול לבד ועיקרו של האות נעשה רק ע"י מעשה הכשר, מה שאין כן היכא שהפסול כתב כל האות והכשר מתקנו על ידי גרירה לבד, נמצא דעיקר מעשה של הכשר שאינו בגוף האות כלל בודאי אין עליו תורת אות ע"י כתיבת פסול, וא"כ אמאי מחייב הרשב"א בהך תיקון של גרירה, נהי דמכשיר האות עי"ז אבל אין כאן מלאכת כתיבה בשבת, ולומר דכוונת הרשב"א לחייב מדין מכה בפטיש ע"י שמכשיר אות הכתיבה אין זה במשמע כלל, ועוד דבירושלמי (פרק כלל גדול הל"ב) איתא וז"ל, יש מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק היך עבידא, היה דלית ועשאו ריש עכ"ל הרי מבואר להדיא דהחיוב הוא מטעם כותב ולא משום מכה בפטיש:

הגה"ה ועיין במרדכי פרק הקומץ רבה (דף כט) דקאי ג"כ בשיטת הרשב"א והביא ראיה מסוגיא דס"פ הבונה כמ"ש הרשב"א ולכאורה אין להעמיס בדבריו מ"ש בסמוך בביאור דברי הרשב"א אמנם המעיין היטב יראה שאפשר ליישב דבריו ע"פ דברינו.

ולכן נראה לומר דבאמת גם לדעת הרשב"א חייב בשבת על כתיבת חק תוכות משום דלא גרע מרושם דהא ס"ל כדעת הרב האי, או דאפשר דס"ל גם סברת הר"ן דבשבת לא בעי רק דין מלאכת מחשבת לבד, ואעפ"כ הוצרך הרשב"א להך דינא דכה"ג לא מיקרי חק תוכות ולא סגי לחייבו ע"י הגרירה לבד, משום דהוקשה לו לפמש"כ רש"י בסוגיא דהתם ד"ה ועשאו שני זיינין והספר צריך לכך, וכן באוקימתא שניה דעשאו ריש מיירי בספר וכמבואר בפירש"י, והיינו מטעם דבעי שתי אותיות שהם משם אחד כגון גג דד שיש להם כונה בפ"ע אבל א"א פטור, ואפילו לפירש"י דמפרש דמתניתין דא"א ג"כ חייב מ"מ אנן קיי"ל כחכמים דפטרי בגמרא, ות"ק דמתניתין הוא ר"ש דברייתא וכמו שנתבאר לעיל בשם המ"מ דקיי"ל הכי, ואם כן הנך שתי זיינין או דלית שעשאו ריש ע"כ מיירי בספר, ואין החיוב אלא מדין כתב להשלים את הספר משום דהספר מתכשר עי"ז, וא"כ שפיר דקדק הרשב"א דאי ס"ד בכה"ג דגורר מסביב להאות חשיב חק תוכות ואין האות מתכשר ע"י כך, א"כ נהי דבשבת שפיר יש לחייבו ע"י גרירה זו משום דלא גרע מרושם, אבל כיון דלענין ספר לא מהני בתיקון זה דהא עדיין פסול מטעם חק תוכות, וצריך לגרור עוד כל האות או לכל הפחות מקצת ולכותבו מחדש להכשיר הספר, וא"כ עדיין לא חשיב כתיבה לגבי שבת כיון דלא תיקן עדיין כלום, ומשו"ה הכריח הרשב"א דהספר מתכשר עי"ז וממילא חשיב השלים לספר, אבל עיקר חיובו בשבת הוא באמת מטעם חק תוכות דהא לא עשה בגוף האות כלום מלבד הגרירה: איברא דלפ"ז צריך להבין מה שדחה הר"ן דברי הרשב"א דשבת שאני דחשיב כתיבה אפילו בחק תוכות, ואין ללמוד מכאן לשאר מידי דבעי כתיבה ממש, והלא הרשב"א ג"כ ע"כ ס"ל כן ואעפ"כ הוכיח ממה דסוגיין מיירי בספר, וע"כ צ"ל דהספר מתכשר בכך ולא הוי חק תוכות, וצ"ל דס"ל להר"ן דאוקימתא דנטלו לגגו דחית לא מיירי בספר כלל דשני זיינין הן תיבה בפ"ע וכמו שהאריך המנ"ח (מצוה ל"ב) לתמוה על דברי רש"י, דלמה הוצרך לפרש דאוקימתא דשני זיינין מיירי ג"כ בספר דהא שני זיינין נקראין בעלמא תיבה בפ"ע כגון זז ממקומו יעו"ש, [ובגוף קושיתו יתבאר בסמוך ליישב דברי רש"י] ובר"ן שם השמיט לשון רש"י והספר צריך לכך יעו"ש משמע דלא מיירי בספר כלל, וא"כ שפיר דחה דברי הרשב"א דאין ללמוד מדין שבת לשאר מילי, ואע"ג דאוקימתא דהגיה דלית ועשאו ריש ע"כ מיירי בספר גם לדעת הר"ן דהא אינו אלא אות אחת, כבר הקשה כן בתשובת רע"א (סימן כ"א) על דברי הר"ן יעו"ש מ"ש לתרץ באורך:

[ו] אמנם נראה דאפשר ליישב דברי הרשב"א אף אם נימא דשני זיינין חשיבי תיבה בפ"ע לחייבו משום שבת בלא דינא דהשלים לספר, דמ"מ שפיר כתב הרשב"א להוכיח דלא מיקרי חק תוכות, והיינו כיון דע"כ הך אוקימתא דדלית שעשאו ריש מיירי בספר ומסתמא ה"ה הך אוקימתא דשני זיינין מיירי ג"כ בספר, ועפי"ז שפיר הוכיח הרשב"א דאי ס"ד דהספר פסול ע"י תיקון זה אמאי חייב, נהי דבלא ספר הוי חייב בנטלו לגגו דח' ועשאו שני זיינין, היינו משום דחשיב מלאכה גמורה, אבל בספר כיון דהוא פסול וע"כ סופו למחוק ולכתוב מחדש כדי להכשיר הספר, א"כ מלאכה כי האי ה"ל מלאכה שאינה של קיימא, וכמו דאמר בפרק אלו קשרים לענין קשר העשוי להתירו דלא הוי קשר, וה"ה לכל מלאכות שבת דבעינן מלאכה של קיימא, וע"כ דהספר מתכשר ע"י תיקון זה ומוכח דחשיב כתב לכל מילי:

ונראה להביא ראיה לזה דגם בכתיבה בעינן מלאכה של קיימא ממתניתין דלקמן, כתב במשקין ובמי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פטור, וכן מבואר ברמב"ם (פי"א מהלכות שבת הל' ט"ו) אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד, כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיו"ב, ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עליו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיו"ב וכו' עכ"ל, הרי מבואר דבעי כתיבה מתקיימת ואל"ה לא מיקרי מלאכה של קיימא. ואין לדחות דהא דבעי בכתיבה בדבר המתקיים על דבר המתקיים, אינו מדין מלאכת שבת, אלא דהוא מדיני כתיבה, ובשאר מילי ג"כ דינא הכי, דהרי לענין גט כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גירושין הל"א) אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד, כגון דיו וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיו"ב וכו', על הכל כותבין את הגט וכו' על הדפתרא ועל החרס ועל העציץ וכו', ובהל"ז כתב המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הר"ז כשר, ובמ"מ שם תמה על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד אני תמה בזה שהוא כתב (פי"א מהלכות שבת) הקורע על העור כתבנית כתב חייב, הרושם על העור כתבנית כתב פטור, אלמא שהרושם על העור אינו כתב, וא"כ למה אמר בכאן כשר, ואיני יודע בזה טעם נכון, ואולי משום דקיי"ל דאפילו על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים, משא"כ לענין שבת כנזכר שם עכ"ל, וכן הביא הב"ש דברי המ"מ אלו (בסימן קכ"ה סק"ו) יעו"ש, ומדחזינן דכתבו בדבר המתקיים על דבר שאינו מתקיים בגט כשר, אלמא דחשיב כתיבה ואעפ"כ לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכה של קיימא, אלמא דאפילו במלאכת כתיבה בעי נמי מלאכה של קיימא אע"ג דחשיב כתיבה לשאר מילי, וא"כ ה"ה בנדון דידן דכתב חק תוכות בספר כיון דעומד למוחקו לאו מלאכה של קיימא היא:

ונראה להביא ראיה דדינא דמלאכה של קיימא בשבת שייך בכל מלאכות ולאו דוקא בקשירה לבד, מהא דאיתא בירושלמי (פרק כלל גדול הל' ב') מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים, ולא לשעה היתה אמר ר' יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין עפ"י הדיבור כמי שהוא לעולם, ופריך מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, ומסיק מתופרי יריעות למדו נפסק היה קושרו וכו', מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג אדנים ולא לשעה היתה, א"ר יוסה מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמי שהיא לעולם, ופריך מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין עכ"ל, ומבואר מזה דאי לאו דילפינן דבנין לשעה חשיב בנין היה פטור גם בבנין לשעה, וא"כ בכל מלאכת שבת שלא היתה לשעה אלא לעולם ליכא למילף דמלאכה לשעה חשיב מלאכה, דרק בנין יצתה מכלל ל"ט מלאכות לענין זה כיון דעיקר הבנין שהיה במשכן היה רק לשעה: כתבנו עפ"ד הירושלמי דבנין לשעה חייב דילפינן ממשכן, וראיתי בחת"ם (חאו"ח סי' ע"ב) שכ' דלש"ם דילן אין לחלק בין מלאכת בונה לשאר מלאכות ובכולהו בעינן מלאכה של קיימא, והביא ראיה מד' הש"ם בשבת (דף ל"א) ומכח זה השיג על הנוב"י שחשש אודות הפאראסאל בשבת לחייב חטאת מתורת בונה, שהרי כיון דעשוי לפרקו אינו אלא לשעה יעו"ש, והעלים עין מד' התוס' בשבת (דף צ"ד ע"ב) עלה דקאמר גודלת משום מאי מחייבה משום אורגת ופריך וכי דרך אריגה בכך, ופי' התוס' דכיון דעומדת לסתירה אינה מלאכה מתקיימת, ואפ"ה מסיק שם שחייבת משום בונה אלמא דבונה לשעה חייב, ועד כאן ל"פ רבנן התם אלא דל"ש ענין בונה בגודלת שער וכמ"ש בפיה"מ ע"ש, ומ"ש החת"ם דמדברי הש"ם דילן נראה דחולק ע"ד הירוש' אינו ראיה כלל למעיין שם ויעו"ש בפי' ר"ח, שו"מ במנ"ח (מצוה ל"ב) שהעלה ג"כ דבונה לשעה חייב ויעו"ש בהשמטות שהשיג ע"ד הפנ"י בביצה (דף י"ב) דם"ל דבונה לשעה פטור, ועי' שבת (קכו.) תד"ה והמונח:

הגה״ה וצ"ע מהא דאמרינן בר"פ הבונה שכן קרש שנפל לתוכה דרנא מטיף בה אבר וסותמה יעו"ש ואם כן מצינו בנין במשכן שהיה לעולם ונילף מלאכת בונה מכאן ושוב ליכא להוכיח דבנין לשעה חשיב בנין וכמו דאמרינן לגבי קשירה דלא ילפינן מקשירת מיתרים כיון שהיה לשעה אלא מקשירת יריעות עצמן וה"נ לגבי בנין, ואין לומר דלש"ם דילן באמת גם בנין בעי לעולם דילפינן מקרש שנפל לתוכה דרנא דחשוב בנין עולם דהא לקמן (דף צ"ה ע"א) אמרינן דגודלת חייבת משום בונה לר"א אף דהוי רק לשעה ואפילו רבנן לא פליגי אלא מטעם דאין דרך בנין בכך כמבואר בסוגיא שם ועיין רמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הלכ״ו) ואולי י"ל דילפינן רק מאבות שהיה במשכן דהיינו הבנין עצמו של משכן ולא מקרשים שמעיף אבר לתוכן שאינו אלא תולדה וצ"ע. ומה

השמטה :

ולא נראה לחלק דדוקא במלאכת קשירה ובנין בעי מלאכה של קיימא דוקא, ועומד לסתור אינו מועיל מטעם דאיכות המלאכה שלהם היא מצד החיבור דהיינו שמחבר חלקים הרבה לעשות מהן גוף אחד, וכיון דעיקר המלאכה נעשה ע"י החיבור שלהם, משו"ה כל שחיבורן עומד לסתור ואינו אלא לשעה לא מיקרי חיבור, וכמו דאמרינן בעלמא כיו"ב דעומד לתלש לא חשיב מחובר לענין תלוש ולבסוף חיברו, משא"כ בכתיבה דענין המלאכה אינה כלל מטעם חיבור, דז"א דמלאכת קשירה אינה דוקא במחבר שני חלקים ביחד, דהרי קושר חבל אחד באמצע נמי חשיב קושר כמבואר בפרק אלו קשרים יעו"ש, ועוד דגם במלאכת כתיבה שייך לומר ענין חיבור במה שמחבר האותיות אל הקלף, שהרי כותב אותיות לבדן בלי קלף ליכא חיוב כלל, ומה שמחייב הרמב"ם בצר צורה מטעם כותב הוא דוקא על הכותב דהוא חשיב כמו קלף, ועיין במג"א (סימן ש"מ סק"י) שמצדד לענין תוחב אותיות של כסף בבגד דחשיב כותב, ויעו"ש במחצית השקל, ועיקר המלאכה כאן אינו אלא החיבור לבד, ועכ"פ כתיבה בלי חיבור בודאי דלא חשיב כתיבה, ועיקרו מה שמחובר ונקלט הכתב בקלף, וא"כ כל שדעתו לסותרו לא מיקרי חיבור כמו קשירה ובנין:

ומה שכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת הלט"ז) הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הר"ז דומה לכתב שנמחק עכ"ל, לא תיקשי לפמ"ש בדעת הרשב"א דגם בכתיבה בעי מלאכה המתקיימת, דדוקא היכא דעיקר מלאכתו נעשתה רק לזמן מצד עצמותה, או מצד דעתו, לא חלה עליה תורת מלאכה מתחלה, משא"כ כאן דמצד מעשה הכתיבה הרי תוכל להתקיים לעולם, וגם אין בדעתו למחקו ולהעבירו, ואם תחתך ידו באופן שתתקיים הרי ישאר הכתב לעולם, ונמצא דמה שנמחק הכתיבה מחמימות הבאה למחר וליומא אוחרי זהו התחדשות שאינו מצד עצם המלאכה, אלא דומה לאדם אחר שיבא וימחוק או יסתור הקשירה והבנין, דודאי לא מיקרי מלאכה שאינה של קיימא, וזהו שדקדק הרמב"ם דמה שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן דומה לכתב שנמחק, ר"ל אחרי כן ע"י אחר שאינו שייך לעושה המלאכה כלל, משא"כ היכא שבדעת עושה המלאכה לסותרה ולמוחקה וכיו"ב בודאי דהו"ל רק מלאכה לשעה, ולא חשיבא מלאכה, זולתי מלאכת בונה שיצתה מכלל ל"ט מלאכות:

והעולה מכל האמור דדעת רב האי ז"ל והרמב"ם והרשב"א בחדא שיטתא לחייב משום רושם גם אליבא דת"ק, דהא דוחק לומר דלדעת רב האי והרשב"א, רישא דסימניות אתיא אליבא דר"י וכדאמר בירושלמי, מדאוקי אביי דשמאלו דמתניתין מיירי בשולט בשתי ידיו ולא מוקי כולה ר"י, וע"כ דרושם חייב מדין תולדת כותב וכמו שנתבאר: ענף ב:

[ז] ומעתה נפן לראות דעת הראשונים החולקים ע"ז ועומדים בשיטת רש"י דלת"ק רושם פטור מכל וכל ואפילו תולדה לא הוי. והנה מדברי הסמ"ג (לאוין ס"ה) והיראים (סימן ער"ד) שכתבו עיקר הכתיבה הוא בדיו ובקלף, תולדה דאורייתא בסם ובסיקרא וכל דבר שעושה רושם יעו"ש, ושבקו לרושם דמנה הרמב"ם לתולדה משמע דפטור לגמרי. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג בהלכות גירושין (סימן נ') שכתב לחלק בין גט ושבת בדין חק תוכות, וז"ל ת"ר וכתב ולא חקק וכו' ומתרץ הא דחק תוכות הא דחק ירכות, פי' חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות בולעת מאליה פסול דהא לא עשה שום מעשה בגוף האות, אע"פ שלענין שבת נקראת כתיבה כמו שזכרנו למעלה נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב, גבי שבת דוקא הוא דבר זה מפני שעל קרשי המשכן שהיו כותבין לסימן לא היו חוששין באיזה ענין היו האותיות עשויות, אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב ירכות האותיות או יחקוק אותם שיעשה מעשה בגוף האותיות וכו' עכ"ל. וכן מתבאר גם מדברי המרדכי בפ"ב דגיטין וז"ל, וא"ת והלא כה"ג דחק תוכות מקריא כתיבה לגבי שבת כדאמרינן בפרק הבונה נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב, וי"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מילי דשבת, וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא ע"י מעשיו וכו' עכ"ל. ומבואר להדיא דרושם פטור לגמרי ובעי שיהא עליו תורת כתב, אלא דאעפ"כ לגבי גט לא מהני ח"ת דבעי וכתב שיעשה מעשה בגוף האות ואז נקרא כותב, והך דינא ליתא לגבי שבת דמעשה המלאכה לא בעי שיהא עליה שם כותב רק כל שנעשה כתיבה על ידה מיקרי מלאכת כתיבה, ובחק תוכות ליכא חסרון בעצם הכתב רק במעשה הכותב, וכן נראה נמי כוונת הר"ן שנתבאר לעיל [והג"ה הנוספת בר"ן שם דליחזי כתיבה אינה מדוקדקת כ"כ לפי הדברים האלו דגם חק תוכות מיקרי כתיבה]:

[ח] וכן מתבאר גם מדברי האו"ז הלכות שבת (ח"ב סימן ע"ו) דכתב שם בשם ר"י בר' יואל דכתב גלחית לא חשיב כתב לענין שבת, ודוקא כתב אשורית או כתב יונית חשיב כתב, והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי עלה דמתניתין דבכל לשון חייב, מהו בכל לשון, אלף אלפא ביתא ביטא ע"כ, והוא לשון יוני ומשמע או בגופן שלנו או בגופן יונית הוא דמיקרי כתב, ומהאי טעמא בקונה בית מנכרי בא"י הותר אמירה לעכו"ם לכתוב אותו אפילו בשבת דמיירי בכתב גלחית יעו"ש. וכן הובאו הדברים בקצרה בהגהות מיימוני (בפ"א מהלכות תפלין) וז"ל, ועוד נראה לרבינו יואל ראיה מדאמר פ"ב דסנהדרין, והניח להדיוטות כתב עברי וכתב ארמי והוא תרגום ואנן כמו הדיוטות, והא דאמרינן בפ"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב גלחית דאינו אלא משום שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו עכ"ל, ונשנו דברים אלו (בפ"ז מהלכות ס"ת) יעו"ש. ודברים אלו לא יתכנו אלא לדעת רש"י דרושם פטור לגמרי משום דבעי כתב ממש, ומשו"ה י"ל דמלבד כתב אשורית או יונית לא מיקרי כתב, אבל להסוברים דרושם ג"כ חייב כתב גלחית וכיו"ב לא גרע מרושם: וזה נראה בכוונת המג"א (סימן ש"מ סק"י) שכתב על דברי ההג"מ הנ"ל וז"ל, ותמהני דהרמב"ם כתב הכותב בכל לשון חייב ואפילו משני סמניות, ופי' המ"מ אפילו אינן אותיות ידועות רק סי' בעלמא כגון נונין הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכ"ז שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן וכו' אבל בכתב עו"ג כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכו' ואפשר דפליג על הרמב"ם עכ"ל, והנוב"י (באו"ח סימן ל"ג מהדו"ת) תמה, דלמה להמג"א להקשות מדברי הרמב"ם דהא ממתניתין דבכל לשון חייב הו"ל לאקושי ומה הוסיף מדברי הרמב"ם יעו"ש. ולפימ"ש אין כוונת המג"א להקשות מלשון הרמב"ם דכל לשון חייב, כמו שהבין הנוב"י דכבר פירש האו"ז ע"פ דברי הירושלמי דהיינו דוקא כתב אשורית ויונית, רק ממה שפסק הרמב"ם דכל לשון חייב, וסתם ולא חילק בין הלשונות, וכן ממה שפירש המ"מ דסימניות הוא נונין הפוכין וע"כ דלת"ק גם רושם חייב דהא הני לא חשיבי כתב וא"כ כתב גלחית ג"כ לא גרע מרושם, וע"ז מסיק דפליג על הרמב"ם וס"ל דבעי כתב ממש ורושם פטור ומשני סימניות יפרש כפירש"י, ולענין שבת בעי דוקא כתב אשורית או יונית כנ"ל:

והנה בהגה"מ (פ"ז מהלכות ס"ת) כתב וז"ל לשון רבינו שמחה ומה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שרטוט משום דהכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב, דאפילו אם האות חסר זיון לא חשיב כתב לענין חיוב שבת החמור, כ"ש הכא דקא פריק בפרק הבונה ל"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני, וכדאמר נמי בהקומץ רבה וכו' דאפילו קוצו של יו"ד מעכב דלא חשיב כתיבה אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שרטוט עכ"ל. [ועיין בחי' הרמב"ן פ"ק דגיטין (דף ו' ע"ב) יעו"ש] . וכוונתו להוכיח דאם נימא דלענין שבת חייב בכל לשון ואפילו אינו כתב אשורית, א"כ אמאי פטור כשכתב אשורית בלא זיון, הא לא גרע משאר לשונות, וע"כ דכל שלא נכתב באשורית וכהלכתו לא חשיב כתב. ולפי המבואר בתשובת רע"א (סימן כ"א) בשם ספר התרומה (סימן קי"ד) לפרש הא דבעי זיוני היינו דהכותב רוצה לזיינם פטור כיון דעדיין לא נגמרה מלאכתו, ולא מטעם דעדיין לא חשיב כתב בלא זיונין דאין הזיונין מעכבין יעו"ש אין להוכיח כלל מזה, אלא דדעת רבינו שמחה דכל שכבר נגמר האות בכשרות שלו לא גרע משם משמעון דחייב אף שדעת לכתוב יותר, ועיין במנחות (דף נ"ז ע"א) דאם הניח בשר על גבי גחלים בשבת ונצלה בו כגרוגרת מצד אחד חייב יעו"ש ויש לחלק. אמנם לפמ"ש לעיל לדעת הרשב"א דברייתא דהגיה אות אחת מיירי בספר כמו שפירש"י, א"כ ליכא להוכיח כלל מזה דאפשר דלא גרע מכל לשון, ואעפ"כ פטור לענין שבת כיון דאין הספר כשר בלא זיון אם כן לא חשיב השלים לספר, וע"כ צ"ל דס"ל כדברי הר"ן שביארנו לעיל דס"ל דשני זיינין חשיבי שתי אותיות לחייב בשבת דתיבה בפ"ע הם, ומדפטר הש"ס בלא זיונין לענין, שבת ע"כ מוכח מכאן דכל שלא נכתב באשורית וכהלכתו אינו כתב כלל, וממילא בכתב גלחית פטור בשבת: [ט] והנה בתשובת נוב"י הנ"ל כתב לתרץ דברי האו"ז והג"מ שלא יקשה עליהם ממתניתין דבכל לשון חייב, משום דמיירי בכתב אשורית, אלא דהלשון הוא לשון לעז, ולפי שהכותב שתי אותיות דחייב אינו חייב אלא א"כ האותיות הללו הם תיבה אחת בפ"ע בשום מקום, וע"ז אמרה המשנה שאפילו אינם תיבה בלשון הקודש רק אם הם תיבה בשום לשון וכתבם בכתב אשורית חייב יעו"ש, ואחרי אשר נתבאר כבר מדברי האו"ז עצמו שמפרש מתניתין דכל לשון דוקא באשורית ויונית א"כ חידושו של הנוב"י אינו מוכרח, ואפשר לומר דבעי שיהיו נקראים אלו השתי אותיות תיבה אחת דוקא בכתב זה, אבל מה שנקראים בכתב אחר לא מהני כלל, לא מיבעי לדעת האו"ז דכל לשון לא מיקרי כתב כלל אם כן מה דיש להם מובן בלשון אחר אינו כלום, דהא אין לו דין כתב כלל בלשון אחר ואינו רק רושם בעלמא, אלא אפי' לדעת הראשוני' דסברי דכל לשון מיקרי כתב לכל מילי, מ"מ כל שאין להם ענין כוונה בהך כתב שהם עצמם כתובים לא מיקרי מלאכה לענין שבת והרי הם כשתי אותיות נפרדות שאין להם חיבור כלל, והו"ל שני חצאי מלאכה שא"א לצרפן:

הגה"ה כוונתו דשבות דאמירה לעכו"ם באיסור הורה דהוי שבות גמור לא הותר בשביל ישוב א"י רק דמיירי בכתב גלחית דהו"ל שבות דשבות, וזהו מאי דמתמה שם הש״ס בהס"ד דקאמר כותבין עליו אונו אפילו בשבת, בשבת ס"ד ומשני אומר לנכרי ועושה והיינו דבלא אמירה לנכרי לא הותר גם כתב גלחית דהדר הו"ל שבות גמור והנוב"י (באו"ח מהדו"ת סימן ל"ג) כתב לתמוה על דברי האו"ז ממה דפריך הש״ס בשבת ס"ד ואי נימא דכתב גלחית מותר מדאורייתא א"כ י"ל דמיירי בכתב גלחית יעו"ש, ולא עיין בדברי האו"ז ובהג"מ הנ"ל שעיקר ראיתם הוא מהך סוגיא משום דלא מסתבר להו להתיר שבות גמור דלפ"ז ל"ל לשנויי ע"י שבות דאמירה לנכרי והלא הרבה שבותים אחרים יש לאשכוחי, ועיין בביאור הגר"א או"ח (סימן ש"ו ס"ק כ') מ"ש שם יעו"ש.

הגה"ה במרדכי בפרק הקומץ כתב וז"נ ומיהו בגט מסופק ר"י אחר דנקרא ספר ויש שמצריכין לכל אות היקף גויל וכ"ש דיש להצריך זיונין וכו' ואין להביא ראיה, דלא בעינן זיונין מדאמרינן כתבו יונית ועדיו עברית כשר, דמ"מ כתב גמור הוא באותו לשון עכ"ל ומבואר דאות בלא זיון גרע משאר לשון ועיי"ש.

ועפי"ז יתבארו דברי רש"י בסוף הבונה במה שפירש באוקימתא דנטלו לגגיה דחית ועשאו שני זיינין והספר צריך לכך, ומשמע מפירש"י דאם אין הספר צריך לכך לא היה חייב, ותמה המנ"ח (מצוה ל"ב) דבשלמא באוקימתא דנטלו לתגיה דדלית ועשאו ריש, ע"כ צ"ל דמיירי בספר משום דעל אות אחד פטור רק בהשלים לספר חייב אבל שני זיינין כיון דהם תיבה בפ"ע כמו זז ממקומו, למה צריך רש"י לחייבו מדין השלים לספר יעו"ש. ולפמ"ש א"ש מאד דכאן כיון דמיירי בכתב אשורית צריך שיהיו גם תיבה בכתב זה, ותיבת זז אינה אלא בלשון תרגום ולא מהני לחייבו אלא באופן שנקראים תיבה אחת באותו כתב עצמו, ואף דלפמ"ש רש"י במתניתין אליבא דת"ק דר"י, דמשם אחד היינו שני אלפין, אלמא דלא בעי תיבה בשום מקום, מ"מ כבר נתבאר דאליבא דהלכתא קיי"ל כחכמים דברייתא נגד ר"ש וכמו שביאר המ"מ:

שוב מצאתי במרכבת המשנה (פי"א מהלכות שבת הלי"א) שכתב דלפי מה דקיי"ל דעל א"א דאאזרך פטור, הא דתנן במתניתין נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין פטור היינו אפילו אם נתכוין לכתוב בלשון תרגום, דמלת זז בלשון תרגום כמלות נע ונד בלשון הקדש, דאל"כ מאי אריא נתכוין לכתוב' ח' וכתב שני זיינין אפילו נתכוין לכתוב שני זיינין בלשון הקודש וכתבו נמי פטור יעו"ש. הרי מבואר גם כן דדעתו דבעי שיהא נקראים תיבה באותו לשון עצמו שהם כתובים בו ולא כדברי הנוב"י הנ"ל. אמנם לדברי הר"ן שכתב לדחות דברי הרשב"א דמשו"ה חייב בנטלו לגגיה דחית ועשאו שני זיינין, אע"ג דבעלמא הו"ל חק תוכות משום דשבת שאני דמלאכת מחשבת מיקרי, וכן דעת הסמ"ג והמרדכי שנתבאר לעיל צ"ל דס"ל דבשני זיינין לבד סגי לחייב בלא השלים לספר, וע"כ מוכח דס"ל כדעת הנוב"י דסגי אם נקראים בלשון אחר, אמנם לפמ"ש הגרע"א בתשובה (סימן כ"א) יש לדחות קצת יעו"ש:

וראיתי עוד שם במרכבת המשנה שהקשה על מ"ש הרמב"ם שם (בפי"א מהלכות שבת הלי"ג), המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשה שני זיינין חייב, [והק' דמ"ש שני זיינין מא"א שפסק הרמב"ם דפטור], ונדחק לתרץ דמיירי שהם בתוך הספר יעו"ש. אמנם מלבד דסתימת הרמב"ם לא משמע כן, הלא גם תיקשי קושית הראשונים דבכה"ג הו"ל חק תוכות, ואין לדחוק ולומר דדדעת הרמב"ם כדברי הרשב"א הנ"ל דחשיב כמו שמפריד שני אותיות דבוקות זו בזו, דהא כל הראשונים חולקים על זה וכ"ש שהרשב"א עצמו ג"כ חזר בו מזה כמבואר בחידושי רע"א (באו"ח סימן ל"ב סעיף י"ז) יעו"ש, ועיקר קושיתו אינו מובן כלל לשיטת הרמב"ם דגם רושם חייב, א"כ מחייב על שני זיינין אף שאינן תיבה בפ"ע באותו לשון שהם כתובין וסגי שיהיו נקראים בלשון אחר בלבד שיהא להם שום מובן בפ"ע ואז לא גרעי מרושם וכל דברינו שכתבנו לעיל לשיטת רש"י דבכה"ג לא מחייב, היינו משום דלשיטת רש"י פטור מדין רושם לגמרי:

[י] והנה בשלטי גבורים ס"פ הבונה כתב לתמוה על דברי התוס' ס"פ הבונה שכתבו דבלא זיונין פטור לענין שבת מהא דאמרינן נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב אלמא דבלא זיונין ג"כ חייב יעו"ש, והנה על דברי התוס' לא קשה כ"כ, דאפשר דכוונתם בהא דקאמר הא דבעי זיוני דקא מכוין לזיינם ומשו"ה כל זמן שלא זיינם לא נגמרה מלאכתו וכמ"ש לעיל בשם ספר התרומה ונתבאר באורך בתשובת רע"א (סימן כ"א) יעו"ש, אבל לדעת ההגמ"י בשם רבינו שמחה שכתבנו לעיל דעיקר טעמא דפטור בלא זיונין מטעם דלא מיקרי כתב עד שיכתוב כהלכתו ובלא זיונין לא חשיב כתב כלל, תשאר קושי' הש"ג דאמרי חייב בנטלו לגגיה של ח' ועשאו שני זיינין כיון דחסר זיונין, דהא אות חית לא בעי זיון כמבואר בתשובת רע"א שם, ומצאתי בהגהות מיימוני (פ"א מהלכות תפלין) שהביא שם מחלוקת רש"י ור"ת בצורת החית, דלדעת רש"י הגג שוה מלמעלה ולדעת ר"ת הוא שני זיינין וחטוטרת מלמעלה, והביא ראיה לדעת ר"ת מסוגיא זו וז"ל:

כדאמרינן בפרק הבונה כגון שנטלה לגגה דח' ועשאה שני זיינין והרי הזיין צריכה זיון, אלמא במחיקת אמצעית החית נעשית שני זיינין ותגין שלהם וכו' עכ"ל, ונראה מדבריו שהסוגיא מיירי באמת שע"י המחיקה נעשו הזיונין ג"כ וא"כ מיושב קושית הש"ג:

איברא דהדברים לכאורה תמוהים מאד דלפירוש ר"ת מי ניחא, דמהיכן נעשו הזיונין ע"י נטילת אמצעית הגג, ודוחק לומר דדעתו כדברי השואל שבתשובת רע"א, דלשיטת ר"ת דהחית הוא בצורת שני זיינין בעי ג"כ זיון מדין זיין והוא בכלל שעטנ"ז ג"ץ, דהרי כבר העלה הגרע"א שם מכמה ראיות דח' לא בעי זיון יעו"ש, שוב מצאתי במרדכי בפרק הקומץ רבה שכתב וז"ל ור"ח היה אומר שאם לא זיין כלל דפסול, מידי דהוי אקוצו של יו"ד, ואין נראה מדאמרינן התם שקליה לגגו דח' ועביד תרי זיינין חייב, ש"מ דאין זיונין מעכב דהא בח' ליכא זיונין כדאמר לקמן והוי כתב גמור וחייב עכ"ל, אלמא דבמחיקת אמצעית הגג נשאר הח' בלא זיונין, וכן מבואר גם כן מדברי ספר התרומה (סימן קי"ד) שהובא בתשובת רע"א (סימן כ"א) יעו"ש, וא"כ דברי ההגמי"י לכאורה תמוהים:

וראיתי עוד שם במרדכי שכתב בסמוך לזה וז"ל, מה שהבאתי ראיה לעיל להכשיר שלא בזיונין אין ראיה מכאן, דאימא ע"י מחיקת הסכין איתרמי שעשה זיונין, ומיהו משום פירש"י שהזיונין מגוף האות כדפי' לעיל וכו' עכ"ל, וכוונתו דע"י גרירת החטוטרת נגע הסכין בראש הזיינין וגרר מהן ונעשה שם סריטות וזהו עולה בעד הזיונין לפירש"י שהזיונין הם מגוף האות, אמנם צ"ע דאכתי אם נימא דזיונין מעכב ובלא זיונין אינו חייב משום שבת, א"כ אפילו אם איתרמי ע"י מחיקת הסכין שנעשה זיונין מ"מ הא לא נתכוין למלאכה גמורה כיון דבמחשבתו לא היה לעשות זיינין עם זיונן, והו"ל נתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר, וצ"ל דלא נקט האי לישנא דאיתרמי אלא שעשה כן בכוונה ומשום הכי לא חשיב מתעסק, אבל בדברי ההגמי"י הנ"ל אין לפרש דכוונתו לדברי המרדכי אלו מדכתב אלמא במחיקת אמצעית החית נעשית שני זיינין ותגין שלהם, ולא זכר כלל מנגיעת הסכין בראש האותיות, משמע דבמחיקת אמצעית לבד דהיינו החטוטרת נעשו הזיונין:

ונראה ליישב דברי ההגמי"י עפמש"כ הב"י (באו"ח סימן ל"ו) בשם הסמ"ג וז"ל שטענ"ז ג"ץ צריך בכל אות ג' זיונין בצד שמאל ויש סומכין על קרנות האותיות ומקל באמצע וכו' עכ"ל, וכן כתב במרדכי בהקומץ רבה יעו"ש, ועפי"ז א"ש ראית ההגמי"י לדעת ר"ת דבנטילת האמצעית הח' נעשית שני זיינין עם הזיון, והיינו דאיירי דרגלי החטטרת מונחין בראש הזיינין באמצען, וא"כ בשעה שמוחק ראש החטטרת מלמעלה לבד היינו שמפריד רק השני זיינין מהדדי, הרי נשארו שני זיינין עם זיונין, דהא כל זיין יש לו שתי קרנות ומקל באמצע הנשאר מרגלי החטטרת שלא גרר אותם לגמרי, וא"כ כ"ז א"ש רק לפיר"ת, אבל לפירש"י דהגג של הח' שוה מלמעלה, א"כ אף כשיגרור באמצעית הגג ישארו רק הקרנות לבד, וא"כ ליכא רק שני זיונין דהיינו שתי הקרנות ואנן שלשה זיונין בעינן וזה נכון. ועפי"ז יתבאר היטב גם דברי הש"ג בשם ריא"ז בסוף הבונה שכתב התחיל לכתוב ח' ועלו בידו שני זיינין שהיה צריך להן, אם עלו בידו הזיינין מזויינין בזיונין שלהן כהלכתן הר"ז חייב וכו' עכ"ל, ולכאורה האיך אפשר שיעלו הזיינין עם הזיונין כהלכתן, ולפימ"ש א"ש מאד דמיירי שדלג הקולמס קצת מראש החטטרת והו"ל זיינין מזויינין כהלכתן וכמ"ש רש"י כיו"ב (דף ק"ד ע"ב) ד"ה נתכוין ע"ש:

ועדיין תיקשי ע"ד ההגמי"י דאם ס"ל דזיונין מעכב מה יועיל שע"י מחיקת אמצעית הגג נשארו הזיינין עם הזיונין וכמו שנתבאר דלא גרר רק ראש החטטרת, דהא מ"מ כיון שלא עשה מעשה בגוף האות רק מסביב לו הו"ל חק תוכות, ולדעת המרדכי דס"ל כדעת הרשב"א דכל שעוסק בהפרדת האותיות אין זה בכלל חק תוכות לא תיקשי, דה"נ כיון דע"י מחיקת הסכין נגמרו הזיינין כהלכתן אין זה חק תוכות, אבל לדברי ההגמי"י תיקשי דאין לומר שגם דעתו כדעת הרשב"א שהוא דעת יחיד נגד כל הראשונים החולקים עליו כמבואר בב"י (באו"ח סימן ל"ב) באורך, ועוד דהרשב"א עצמו חזר בו ממ"ש בחידושיו הנ"ל דבכה"ג שמפריד אותיות דבוקות אין זה חק תוכות, דהא הב"י (שם) כתב וז"ל והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא והכי איתא התם, עירב את האותיות אית תני כשר ואית תני פסול מ"ד כשר מלמטה ומ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו תפארתנו אבל ארצך ותפארתך צריכא, וכתבו הרשב"א בתשובה ופירש דהכי קאמר מלמעלה פסול, לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה, והלכך אם בא לגרור הרי זה כחק תוכות שלא נעשית מעולם אות עד עכשיו שהוא גוררו, אבל כשנדבקו מלמטה לוא"ו של ארצנו ותפארתינו אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה ומתחלתה כשרה היתה, ואם בא עכשיו לגוררה אין זה תוכות, והלכך אפילו אינו גורר כל שהוא יכול לגרור כשר, וכדברי ר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל ארצך ותפארתך שהכף דבוקה באמצעית רגלה עם התיו צריכא, כלומר ספק דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר כל האות שבה לגמרי ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר עכ"ל, [והספק הוא אם צורת הכף פשוטה הוא רק שיהיה גדול מהאותיות שלפניו, ונמצא דלפ"ז נדבק באמצעה כשר דהרי שוב ליכא חסרון בעצמות האות, דמה שנקרא כאן לד' או לר' אין זה אלא מצד שהאותיות שוים כמותו, ואם נמחוק אותם ונכתוב קטנים ממנו אז נקרא כ' פשוטה, וא"כ עיקר האות כבר נגמר רק שחסר תיקון בקריאתו ע"ז כשר כשנדבק דמ"מ קורין אותו, או דלמא דצורתו הוא כמו שכתב בהגמי"י (הלכות תפלין פ"א) שצריך להיות רגלו פי שנים מגגו ובלא"ה הו"ל ר' או ד' יעו"ש, ולפי"ז דינו כלמעלה כיון דכ"ז שהוא באמצע לא נעשה אות מעולם, ומה שהיה עליו צורת אות אחרת אינו מועיל להכשירו בתורת אות זה], וכן כתב שם הב"י עוד בשם הרשב"א לענין מ"ם פתוחה שנדבקה ונעשית סתומה דלא מהני תיקון מה"ט, כיון דלא נעשה אות עדיין חשיב כמו נדבק מלמעלה יעו"ש, וא"כ ע"כ לפי"ז דברי הרשב"א בס"פ הבונה שכתב דל"ח ח"ת דהו"ל כמפריד אותיות או כגורר טפת דיו אינם להלכה לפ"ד הרשב"א אלו, ונהי דהך דינא שכתב הרשב"א לענין שני זיינין דאינם חק תוכות היה אפשר לקיים עדיין, דהרי כיון שדרך לכתוב הזיינין מתחלה ואח"כ לתלות החטטרת למעלה א"כ הו"ל כמו נדבקו מלמטה ומשו"ה לא חשיב חק תוכות, אבל הך דינא שכתב הרשב"א עוד לענין נטל תגיה דדלית ועשאו ריש דהתם מעולם לא היה עליו שם אות זה, ודמי לנדבק מלמעלה ואפ"ה הכשירו הרשב"א שם. ולפי דברי הרשב"א אלו הו"ל חק תוכות ממש, וע"כ מוכח מזה דהרשב"א חזר בו וכן כתב בחי' רע"א באו"ח (שם) בשם תשובת פמ"א יעו"ש, וא"כ תו א"א לפרש דמה שנעשה ע"י מחיקת אמצעית הגג הזיינין עם הזיונין כשר, דנהי דלענין גוף הזיינין הו"ל נדבק מלמטה דכבר נעשו אות קודם שנדבקו ע"י החטטרת, אבל לענין הזיונין הרי חשיב נדבק מלמעלה דמעולם לא היה עליהם שם זיינין עם זיונין, וכיון דזיונין מעכב א"כ כמו דפסול חק תוכות בגוף האות כמו כן פוסל ג"כ בזיונין, וא"כ דברי ההגמי"י עדיין צריכין ביאור דלדעת ר"ת מי ניחא:

ועוד דהא דעת ההגמי"י (בפ"ד מהלכות גירושין) דבכל גווני חשיב חק תוכות ואפילו נדבקו מלמטה שכתב שם ז"ל, ל"ק הא דחק תוכות הא דחק ירכות, מתוך שמועה זו פסק ר"י שאם נפלה דיו לתוך ד' ונעשה ה', לתוך ב' ונעשה פ', או מ' פתוחה ונעשה סתומה, שצריך לחזור ולכתוב גט אחר ולא יועיל למחוק הטפה, דמאחר דזה האות אין שמה עליה אלא ע"י מחיקה זו קרוי חק תוכות ופסול, ספר התרומה והמצות עכ"ל, וכן כתב עוד (בפ"א מהלכות תפילין) לענין אם נפלה טפת דיו באות אחת ונתקלקלה עד שאין שמה עליה אין תיקון מועיל לה אחרי כן דהו"ל שלא כסדרן יעו"ש, ולפ"ז תתעורר הקושיא גם מגוף הזיינין האיך נתכשרו ע"י מחיקה לדעת ר"ת, הא כיון דנעשו אות ח' א"כ כשנוטל הגג אח"כ הו"ל חק תוכות, ואפשר דמגוף הזיינין לא קשה כ"כ לדעת ר"ת דס"ל דצורת ח' הוא שני זיינין וחטטרת, די"ל דגם כשנעשה אות ח' לא יצא גם מכלל זיין ועדיין שמו עליו, דהרי השואל בתשובת רע"א נסתפק אם להצריך זיונין בח' מה"ט דעדיין כזיינין חשיבי, אבל מהזיונין ודאי קשיא דכ"ז שחטטרת ע"ג עדיין אינן מזוינין, וע"י המחיקה שאח"כ הו"ל חק תוכות לענין הזיונין עכ"פ, וממילא אין זה כתב לדעת ההגמ"י הנ"ל:

ונראה דלפי"מ שנתבאר לעיל דלדעת ההגמי"י ע"כ הך אוקימתא דשני זיינין לא מיירי בספר אלא דהם תיבה בפ"ע וכדעת הר"ן שביארנו שם, א"כ אף אם ע"י המחיקה של הגג הו"ל חק תוכות ג"כ חייב לגבי שבת דלא בעי רק מלאכת מחשבת וכדעת הראשונים הנ"ל, רק דס"ל לההגמ"י דכל דליכא זיונין פסול האות בעצמותו מדין אות, ואין הזיונין באים מדין הכשר הספר תורה בלבד, ומש"ה כל שני זיינין לבד אפילו שלא בספר צריכין זיון לחייבן משום שבת, דכל שלא נכתבו בכתב אשורית וכהלכתן אין עליהם תורת כתב לכל מילי:

[יא] ועפ"י דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל שחידש ע"פ שיטת הירושלמי דנדבק מלמטה כשר אף בלא תיקון משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, היה אפשר ליישב קושית הראשונים שתמהו בסוף הבונה בהא דאמרינן שם תנא נתכוין לכתוב אחת ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור לא קשיא הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני, ותמהו כל הראשונים דאפילו לא בעי זיוני מ"מ אמאי חייב, הא הוה ליה כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, והכי נמי אות אחת הו"ל מלאכת פטור, ועוד דאפילו נתכוין לשתי אותיות ועלו בידו שתי אותיות אחרות גם כן פטור דהו"ל מתעסק כמו נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר יעו"ש, ולפמ"ש י"ל דס"ל להתוספתא ג"כ כשיטת הירושלמי דכל שנדבק מלמטה כשר האות בלא גרירה מאחר שכבר היה עליו תורת אות, וא"כ דכל ח' שצורתו הוא שני זיינין קודם שנדבקו ע"י החטטרת, י"ל דאף אח"כ שנדבקו תו לא בטיל מהם גם תורת זיינין, וא"כ כשנתכוין לכתוב ח' ועלו בידו שני זיינין הו"ל נתכוין למלאכה זו ממש, ואף דלאחר שנדבקו ע"י החטטרת תו אינן נקראין בתורת שני זינין אלא בתורת ח', מ"מ י"ל דס"ל להתוספתא כהמ"ד דחייב אף על א"א דאאזרך אף דאינן מלה בפ"ע, ואין להם שום מובן כלל בשום מקום רק בגלעורי בעלמא, וה"נ כיון דעדיין תורת זיינין עליהם משום הכי חייב לענין שבת, ומה שנתכוין לכתוב שתי אותיות לבד ועלו בידו שתי אותיות שהם תיבה בפ"ע זהו לא מגרע מלאכת שבת בהכי, דכיון דבלא"ה ג"כ הוי חייב משום שבת לדעת הירושלמי ע"פ דברי הרשב"א הנ"ל, ואף דיש לחלק קצת דדוקא בארצנו תפארתנו דהתם ע"י שנדבקו מלמטה עדיין נקראים ע"י תינוק דלא חכים ולא טפש, ומשו"ה לא בטיל מהם תורת האות שהי' עליו מקודם שנדבק, משא"כ כאן דמ"מ נקרא בתורת ח', מ"מ י"ל דדעת התוספתא שאין לחלק בזה, רק היכא דבעי זיוני פטור משום דעדיין לא נגמרה מלאכתו וכמו שנתבאר לעיל: ולפי"ז יש מקום ליישב דברי הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הלי"א) שכתב דהמתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין וכן כיוצא בזה בשאר אותיות פטור ע"כ ויעו"ש במ"מ, והמנ"ח (מצוה ל"ב) תמה ע"ד דאמאי השמיט הך דינא דמסיק הש"ס דהיכא דלא בעי זיוני חייב, ובמרכבת המשנה האריך גם כן בקושיא זו יעו"ש, ואין לומר דמ"ש הרמב"ם וכן כיוצא בזה כוונתו לכלול בזה שאר אותיות הצריכות זיון כמו זיינין, ולאפוקי שאר אותיות שאינן צריכות זיון, כגון נתכוין לכתוב ט' ועלה בידו פ"ו דחייב, וכמו שכתוב בפי' ר"ח יעו"ש, ועיין עוד בש"ג שכתב בשם ר"ח ור"ת באופן אחר קצת יעו"ש באורך, זה אינו דהא לדעת הרמב"ם דפסק (בפ"ה מהל' תפילין הל"ג) דתגין לא מעכבי יעו"ש וע"ע בטוא"ח (סימן ל"ו) יעו"ש, א"כ אי אפשר לפרש מאי דקאמר הש"ס הא דבעי זיוני משום דעדיין לא מיקרי כתב אלא משום דכל שדעתו לזיין עדיין לא נגמרה מלאכתו וכמו שפירש בספר התרומה הנ"ל, וא"כ הו"ל להרמב"ם לחלק דאם אין דעתו לזיין עוד חייב אפילו בהנך אותיות הצריכות זיון דהיינו דינא דש"ס בהא דלא בעי זיונא, ועוד דמסתימת לשון הרמב"ם שכתב וכן כיו"ב בשאר אותיות לא משמע דוקא באלו הצריכין זיון, אלא אפילו נתכוין לכתוב ט' ועלה בידו פ"ו או כ"ו גם כן פטור אף על גב דלא צריכי זיון כלל, ועוד דלפמ"ש הרמב"ם (בהלכות תפלין פ"ה הל"ג) בדינא דשעטנ"ז ג"ץ צריכי זיונין דהיינו דוקא באותיות מיוחדות שבמזוזה שחשב שם לא משכחת האי דינא דבעי זיונא אלא בנתכוין לכתוב ח' ועלו בידו שני זיינין לבד יעו"ש היטב, ועיין עוד בש"ג בס"פ הבונה מה שהאריך בדברי הרמב"ם אלו אמנם גירסא מוטעת נזדמנה לו והעלים עין מדברי המ"מ וגירסתו יעו"ש:

אמנם לפמ"ש דליישב הך קושית הראשונים דלא יהא כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וכמתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר, צ"ל דהתוספתא אזלא בשיטת הירושלמי בפרק היה קורא שהובאה בתשובת הרשב"א הנ"ל, דנדבק למטה כשר דלא בטיל ממנו תורת אות כל שחלה עליו מתחלה, וכשר אפילו בלא גרירה דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, וה"ה בנתכוין לכתוב ח' הרי נתכוין לכתוב שני זיינין ג"כ, ואפילו אם לא עלו בידו שני זיינין ג"כ היה חייב דאות ח' כל תורת שני זיינין עליו דדמי לנדבק מלמטה, וא"כ כ"ז דוקא להך תנא דס"ל דעל א"א ג"כ חייב, אבל לדעת הרמב"ם דפסק דכל שאינן נקראין תיבה בפ"ע פטור, וכיון דהנך שני זיינין כ"ז שהחטטרת על גביהן אינן נקראין תיבה בפ"ע אלא בתורת ח', א"כ אף דמן הדין לא בטיל מהן דין זיינין, אבל לענין שבת לא עדיפי מא"א דפטור. ועוד דע"כ ש"ס דילן פליג גם על דינא דנדבק מלמטה ג"כ, וכמבואר בטוא"ח (סימן ל"ב) ובב"י שם בשם תשובת הרא"ש וכל הפוסקים יעו"ש, [וכן מוכח קצת גם מאוקימתא דלעיל דמוקי ברייתא דהגיה אות אחת חייב מיירי בנטל גגו דח' ועשאו שני זיינין, ואי נימא דגם באות ח' חשיב כשני זיינין א"כ לאו מידי עביד, ויש לדחות דהך ברייתא דהגיה אות אחת סברה דעל א"א פטור] וכיון דלש"ס דילן כל שני אותיות שנדבקו באיזה אופן שיהיו בטיל מהן תורת אות א"כ נתכוין לכתוב ח' ועלו בידו שני זיינין או כיו"ב בשאר אותיות ודאי פטור בכל גווני אף דלא בעי זיוני, דהו"ל כנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, וכמו שכתבו כל הראשונים הנ"ל ומש"ה סתם הרמב"ם לפטור בכל גווני: וראיתי במרכבת המשנה שכתב ליישב קושית התוס' בס"פ הבונה, דמאי קמ"ל מתניתין דנתכוין לכתוב ח' ועלו בידו זיינין דפטור, תפ"ל דהו"ל נתכוין למלאכת פטור, ועוד דהו"ל מתעסק, וכתב דמתניתין רבותא קמ"ל שהמתכוין לכתוב אות ח' וכתב שני זיינין הרי מתכוין מתחלה לכתוב ב' זיינין שכן דרך לכתוב הח' שכותבין ב' זיינין ואח"כ מושך חטוטרת המצרפן, וסד"א דמיקרי נתכוין לכתוב שני זיינין קמ"ל דפטור הואיל ונתכוין לכתוב אות אחת שהוא דבר הפטור, ולא אמרינן דכתיבת אות ח' מיקרי דבר החייב, שהרי כותב מתחלה שני זיינין ועשיית החטוטרת שאח"כ יהיה חשיב כאלו מוחק השני זיינין אחרי אשר כבר נעשה איסור כתיבת שתי אותיות, וסד"א דכתיבת אות ח' לא מחייב רק באופן שעשה החטוטרת מתחלה ואח"כ חיבר לה השני זיינין, אבל חטרינהו אח"כ חייב, וקמ"ל במשנתנו הואיל דאין כוונתו לשתי אותיות פטור יעו"ש באורך, ולפמ"ש לעיל דכמו דבקשירה בעינן מלאכה מתקיימת והקושר ע"מ להתיר לא מחייב כמבואר בפרק אלו קשרים, ה"נ בעינן בכל מלאכת שבת, וה"ה בכתיבה הכותב ע"מ למחוק לא מיקרי מלאכה מתקיימת ופטור לגבי שבת, וא"כ אף אם כוונתו היה מתחלה לכתוב שני זיינין ולחברן אח"כ ע"י החטטרת ג"כ נתכוין למלאכת פטור מיקרי דהרי נתכוין לכתוב שתי אותיות שאינן של קיימא, ועדיין מיקרי מתכוין למלאכת פטור ועלה בידו מלאכה החייבת ודמי לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע: [יב] וע"פ כל האמור לעיל יש ליישב גם דברי הרמב"ם, (פי"א מהלכות שבת הלי"ג) שכתב המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשה שני זיינין חייב וכן על כיוצא בזה, ובמ"מ שם הביא דברי הגמרא דרב ששת מוקי לברייתא בחית שהגיהו לשני זיינין, ורבא מוקי בד' לריש, ומסיק דרבינו הביא אוקימתא דרב ששת יעו"ש, ולא פירש טעמא דלמה השמיט אוקימתא דרבא ועיין בש"ג שעמד ע"ז יעו"ש, ואין לומר דאוקימתא דרבא נכלל במה שכתב הרמב"ם וכן כל כיו"ב, ז"א דלא נשמע מכאן רק הגיה שאר אות וחלקו ונעשה שתים, כמו הגיה ט' ועלה בידו פ"ו וכיו"ב, אבל אוקימתא דרבא באות אחת לבד לא נשמע עדיין מזה, ואף דכיון דאוקימתא דרבא ע"כ מיירי בהשלים לספר, וכיון דכבר כתב הרמב"ם דהשלים לספר חייב, וגם כתב כאן דדין הגהה כדין כתיבה א"כ ליכא שום חידושא באוקימתא דרבא כלל, מ"מ טעמא בעי דלמה נקט הרמב"ם דוקא אוקימתא דרב ששת ולא הביא אוקימתא דרבא לבד, והיינו לומדין ממנה גם אוקימתא דרב ששת דאם באות אחת חייב בשתי אותיות לא כ"ש, ואין לומר דקמ"ל בזה דאף דהזיינין עדיין אינן מזוינין ג"כ חייב, דהא לשיטת הרמב"ם דזיונין לא מעכבי ליכא חידושא כלל, וגם דעיקר הזיונין אינו אלא במזוזה, וכאן לא מיירי כלל בספר, דהא על כל שני זיינין בלבד חייב כיון דהם תיבה בפ"ע בלשון תרגום חייב דלא גרע מרושם לדעת הרמב"ם וכמש"ל:

ונראה כיון דלפמ"ש לעיל דבכה"ג דנטלו לתגיה דדלית ועשאו ריש הו"ל חק תוכות, דאף שהרשב"א בחידושיו העלה דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות וכן הריטב"א שם והמרדכי בהקומץ רבה בשיטה זו אזלי, מ"מ הרשב"א בעצמו חזר בו וכן דעת כל הפוסקים וכמו שנתבאר כבר בארוכה, וכיון דאוקימתא דרבא ע"כ מיירי בהשלים לספר לכו"ע א"כ תיקשי כיון דהספר פסול לאו מידי עביד, וע"כ צריך לומר כמו שכתב הגרע"א בתשובה (סימן כ"א) דמיירי באחד מכ"ד ספרים דבלא"ה אין קורין בו בציבור, רק דקודם שהגיהו אסור להשהותו משום אל תשכן באהליך עולה, ולענין זה מועיל התיקון דתו אין בו איסורא ומותר להשהותו וכמו שפירש"י, אבל בספר תורה כה"ג דאף לאחר התיקון אסור להשהותה דלמא יקרא בציבור ממילא לא תיקן כלום ופטור משום שבת יעו"ש, ומעתה תיקשי לפי"ז לפי דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות ס"ת הלי"ב) דנראה מדבריו דהא דאסור להשהות ספר שאינו מוגה הוא דוקא בספר תורה לבד ולא בשאר ספרים יעו"ש, ובהגהמי"י שם הביא דעת הפוסקים החולקים ע"ז יעו"ש, וא"כ הך אוקימתא דרבא לכאורה ל"ל פתרי כלל דאם מיירי בספר תורה הא לא תיקן כלום, ואם בכ"ד ספרים א"צ כלל לתיקונו ועדיין פטור משום שבת, ומ"ש הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל"ט) דהכותב אות אחת והשלים את הספר חייב ע"כ מיירי בס"ת דוקא וסתם ספר הוא ס"ת, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות סוטה הל"ח) שכתב כתבה אגרת פסולה שנאמר בספר עכ"ל, ופירש הכ"מ שם דמיירי שכתבה בלא שירטוט וכפירש"י בסוטה יעו"ש, והרי דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות תפלין הלי"ב) דוקא ס"ת ומזוזה צריכין שרטוט יעו"ש, ועיין בדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות ס"ת הלט"ז) ובדברי התוס' פ"ק דגיטין (דף ו' ע"ב) ד"ה א"ר יצחק וכו' יעו"ש ובתשובת רע"א (סימן נ') ע"ש, ואין לדחוק בדעת הרמב"ם דס"ל דהשלים לספר חייב בלא טעמא דאל תשכן, דסברת רש"י פשוטה דאם בלא"ה מותר ללמוד בו הרי לא כתב רק אות אחת בלבד ואין זה מלאכה, דמה שמתקן לענין הקריאה לבד אין זה בכלל השלים לספר וכהשלים לתיבה חשיב וזה פשוט, וא"כ אוקימתא דרבא צ"ע:

ולכאורה היה אפשר לומר עפ"י מה שכתב הרשב"א בסוף הבונה, בהא דמוקי רב אשי אפילו תימא רבנן להשלים שאני, וכתב הרשב"א וז"ל ולכאורה הוה משמע דוקא להשלים את הספר אבל להשלים את השם לא, דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכ"ש להשלים את הספר, אבל בתוספתא גרסינן כתב אות אחת להשלים את השם אות אחת להשלים את הספר חייב, ואיתא נמי בירושלמי בפרק האורג עכ"ל, וא"כ י"ל דתירוצא דרבא דנטלו לתגיה דדלית ועשאו ריש דחייב, אף דהספר לא מתכשר בהכי דהרי היה מותר לקרות בלא"ה, מ"מ חייב דלא גרע מהשלים את השם אע"ג דהספר עדיין לא מתכשר בהכי מ"מ כיון דהוי מלאכה חשובה חייב, וה"נ השלים לספר הוי מלאכה חשובה, וכ"ז רק לדעת התוספתא דמחייבה בהשלים את השם, וכן א"ש הא דמבואר בירושלמי בפרק כלל גדול יש מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק, היה כתוב דלת ועשאו ריש והובא לעיל, והיינו משום דלשיטת הירושלמי דחייב בהשלים לשם ה"נ בהשלים לספר לא בעי שהספר יתכשר עי"ז, משא"כ לדעת הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל"ט) שפסק דלהשלים את השם פטור ובעי דוקא מלאכה כזו שהספר מתכשר ע"י משו"ה השמיט אוקימתא דרבא, אולם אין לדמותם אהדדי דאפשר דהשלים את השם עדיף דמ"מ מתכשר ע"י כתיבה זו ונתקדש והו"ל מלאכה חשובה:

ונראה דהך ברייתא אזלא בשיטת הירושלמי דפ' היה קורא דלאוקימתא דרבא מיירי שכבר היה עליו תורת ריש מעיקרו רק שנפסל ע"י שנפל עליו טפת דיו ונעשה ד', וזהו חשיב כנדבק מלמטה דלא בטיל ממנו תורת אות, ונמצא דהשתא כשמגיהו וגורר את הנקודה תו לא הוי חק תוכות כלל, רק דבזה חולק הרמב"ם ע"ד הרשב"א הנ"ל, דלדעת הרשב"א בשיטת הירושלמי כשר בלא גרירה, מטעם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, ולדעת הרמב"ם אינו כשר בלא גרירה, דאל"כ עדיין לאו מידי עביד כיון דהספר כשר בלא"ה, ועוד נראה דלא פליגי כלל, דעד כאן לא קאמר הרשב"א דאפילו אינו גוררו כשר מטעם דכל הראוי לבילה, אלא היכא דנדבקו מלמטה באופן שלא נשתנה מצורתו כלל אלא דעדיין שמו עליו, רק דעיקר הפסול הוא מטעם שאינו מוקף גויל, וע"ז ס"ל להרשב"א דכל שכבר היה עליו תורת אות כשר כהלכתו לא נפסל אח"כ, משא"כ בגוונא דילן שהיה רי"ש מתחלתו ונפלה עליו טפת דיו ונעשה דלי"ת דתו אין שמו עליו בודאי מיפסל לכו"ע כל זמן שלא גררו, רק דאעפ"כ ס"ל להרמב"ם בשיטת הירושלמי דמ"מ מועיל גרירה שאח"כ להכשירו ולא מיקרי חק תוכות, כיון דתחלת כתיבתו היה בהכשר, וכמו דס"ל להסמ"ק שהובא בטוא"ח (סימן ל"ב) וכן דעת הכל בו הובא בב"י אהע"ז (סימן קכ"ה) דאפילו נשתנה לאות אחרת ג"כ מועיל גרירה וכמו שביאר באורך הגרע"א בחי' (או"ח סימן ל"ב סעיף י"ז) יעו"ש, ואפשר דע"ז פליג הרשב"א וס"ל דבכה"ג תו לא יועיל גרירה כלל דזהו בכלל חק תוכות, ועיי"ש בחי' הגרע"א שמצדד ג"כ לחלק בין נשתנה לאות אחרת או לא לשיטת הרשב"א. ועפי"ז א"ש דברי הירושלמי בפרק כלל גדול הנ"ל דהיה דלי"ת ועשאו רי"ש חייב שתים משום כותב ומשום מוחק, וע"כ דהספר כשר עי"ז ולא הוי חק תוכות, משום דמיירי באופן שכבר היה עליו תורת רי"ש קודם שנפסל, ומשו"ה מועיל גרירה, והירושלמי אזיל לשיטתו בפרק היה קורא ומלמטה כשר היינו על ידי גרירה, ולפי זה אתי שפיר אוקימתא דרבא לפרש דברי הברייתא, אבל הרמב"ם דהשמיט דינא דירושלמי וס"ל דגם מלמטה פסול וכמבואר בב"י (או"ח סימן ל"ב) בשם כל הפוסקים ושכן דעת הרמב"ם יעו"ש, משו"ה השמיט הך דינא דרבא מהלכה משום דלא משכחת לחייבו בהגיהו מדין השלים לספר כיון דהספר פסול מדין חק תוכות, א"כ לאו מידי עביד ובאחד מכ"ד ספרים ג"כ לא משכחת לה כמו שנתבאר לעיל:

[יג] ובאופן אחר יש ליישב דברי הרמב"ם בטעם השמטת מימרא דרבא, משום דלשיטתו ע"כ א"א לפרש דהחיוב הוא מטעם כותב משום קושיא הנ"ל דהא הו"ל חק תוכות וע"כ מפרש הרמב"ם דהחיוב הוא מטעם מוחק, ואע"ג דבעי מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות, וכאן כיון דלא מיקרי כותב ממילא מוחק נמי לא חשיב דהו"ל מוחק ע"מ שלא לכתוב, י"ל דהנה יש לספק בעיקר היסוד דבעי מוחק ע"מ לכתוב אם הוא מדין עצמות המלאכה, או דהוא רק כדי שלא יהא בכלל מקלקל, והנ"מ בזה אם מוחק שלא ע"מ לכתוב רק דלא הוה מקלקל אם מיקרי למלאכה כה"ג, והנה מדברי התוס' בפרק כלל גדול (דף ע"ג ע"ב) ד"ה וצריך לעצים וכו' וז"ל:

דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכו' עכ"ל, הרי מבואר מדבריהם דע"מ לכתוב בכתיבה הוא תנאי בעצם המלאכה, וכן מתבאר מדברי הרא"ש פרק כלל גדול (סימן ט') דעיקר מלאכת המחיקה הוא בשביל מחשבת הכתיבה יעו"ש, אמנם בתוספתא פרק הבונה איתא וז"ל:

הכותב ע"מ לקלקל חייב, המוחק ע"מ לקלקל פטור וכו', אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא חייב עכ"ל, ומבואר להדיא דגם המוחק שלא ע"מ לכתוב אלא ע"מ לתקן תיקון אחר ג"כ חייב, אלמא דעיקר מה דבעי ע"מ לכתוב שתי אותיות הוא רק להוציא מידי מקלקל ומשו"ה בעי דוקא שתי אותיות דבציר מהכי לא חשיב, ועדיין לא יצא מתורת מקלקל, אבל ע"מ לתקן תיקון אחר מיקרי מוחק ע"מ לתקן וחייב:

והנה דעת הרמב"ם בזה נראה דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש שהרי כתב (בפי"א מהלכות שבת הל"ט) וז"ל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה