אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ג

סימן ב

בענין הנ"ל:

לגדול אחד:

ענף א:

[א] מ"ש מעכת"ה להשיג על מה שכתבנו באות ב', דע"כ צ"ל דעציץ המונח ע"ג יתדות חשיב מחובר ממתניתין (דפ"ב דעוקצין מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ דחשיב לכו"ע מחובר מה שיצאת לחוץ, אע"פ שאינו נוגע בארץ רק שיונק מאויר, וה"ה לעציץ המונח ע"ג יתדות, וע"ז כתב כתר"ה דמדברי הרמב"ם שמפרש בפי' המשנה שם דמיירי בעציץ נקוב, דרבנן ס"ל דמה שיוצא לחוץ חשיב מחובר מטעם דנמשך אחר העיקר הזרוע בעציץ נקוב, ולר"ש מה שיוצא לחוץ חשיב תלוש דיונק מאויר וכמ"ש התוי"ט, וכן ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מטו"א הל"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה עכ"ל, משמע דרק משום שעיקר השורש בעציץ נקוב נגרר הכל אחריו, אבל אם כל הגידולין באויר כגון ע"ג יתדות מקבל טומאה דחשיב תלוש, והא דתני בתוספתא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות אינו מכשיר את הזרעים צ"ל דהרמב"ם מדאה אותה מהלכה מקמי סוגיא דשבת דפרפיסא שהניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש, וגם כי לא הובאה התוספתא בגמרא וגם הרמב"ם לא הביאה עכ"ד:

הנה אף כי התוי"ט נתן טעם לדברי הרמב"ם משום דהגידולין נמשכין אחר העיקר הזרוע בעציץ נקוב ועי"ש, אכן המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) לא כתב כן אלא דמה שיוצא חוץ לעציץ יש לו דין מחובר מצד עצמותו לרבנן, וז"ל המ"ל שם, אלא טעמא דת"ק הוא משום דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע, ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש, וא"כ לדידן דקיי"ל כת"ק וכו' יוצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת לחוץ דכיון דמה שיצא לחוץ דינו כמחובר נעשה הכל מחובר וכו' עכ"ל, הרי מבואר מדברי המ"ל כמו שביארנו דמה שיונק מאויר חשיב מחובר, דאין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר שם:

והא דנטה הרמב"ם מפי' הר"ש ומפרש הך מתניתין דקישות בעציץ נקוב, לא מטעם דפליג על עיקר הדין לחשוב מחובר מה שיונק מאויר, אלא דהוקשה לו להרמב"ם לפי' של רש"י והר"ש דמיירי באינו נקוב ולר"ש חשיב הנוף מחובר מפני שיונק מאויר, והלא ר"ש ס"ל בכל התורה כולה דעציץ נקוב כתלוש דמי ורק לגבי הכשר משום דחשיב זרוע וכאן אין דרך זריעה לינק דרך הנוף ורק דרך שורש מיקרי זרוע, וא"כ אמאי חשיב מחובר לר"ש מה שיוצא לחוץ, ומשו"ה הוכרח הרמב"ם לפרש דמיירי בעציץ נקוב, ומשו"ה לר"ש דוקא הגידולין שבתוך העציץ חשיבי מחוברין משום דיונקין דרך שורש וחשיב דרך זריעה בכך, אבל מה שיוצא לחוץ שאינו יונק אלא מן האויר לא חשיב זרוע, אבל לרבנן דס"ל דבכל התורה כולה עציץ נקוב כמחובר חשיב וגם דין הכשר מתורת מחובר הוא וכמו שנתבאר שם, משו"ה גם מה שיונק מן האויר מיקרי מחובר אף שאינו יונק מן השורש. ולפי"ז רבנן ור"ש לטעמייהו אזלי, ונמצא לפ"ז דלדידן דקיי"ל כרבנן, שפיר כתב המ"ל דיוצא לנו דינא דתוספתא, וקישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב והגדילה ויצאת לחוץ חשיב הכל מחובר כדינו של הר"ש, דכיון דהנוף חשיב מחובר חוזר אח"כ ומשלשל יניקה להשורש שבתוך העציץ:

ומ"ש כתר"ה דהרמב"ם השמיט להך דינא דתוספתא דעציץ המונח ע"ג יתדות דאינו מכשיר משום דס"ל דחשיב כתלוש, הנה מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ב מטומאת אוכלין הל"ט) שכתב דהנטוע בעציץ נקוב הרי הוא כנטוע בארץ, ולא כתב בעציץ נקוב המונח ע"ג קרקע משמע דאפילו במונח ע"ג יתדות דינא הכי, וכן ממ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תרומות הלט"ו) עציץ נקוב הרי הוא כארץ משמע ג"כ דאפילו במונח ע"ג יתדות דינא הכי, ואף דספינה שאינה גוששת פטור ורבי זירא משוה להו בפ"ק דגיטין, מ"מ הרמב"ם פסק כדיחויא דרבא, דספינה שאני משום דעשויה לברוח, ולא כמו שתפס כתר"ה דדעת הרמב"ם לדחות תוספתא מפורשת מהלכה מטעם שלא הובאה בש"ס, דכמה תוספתות פסק הרמב"ם אף שלא הובאו בש"ס, ועיין במ"מ (פ"ד מהלכות גירושין הל"ב) ובביאור הגר"א (באהע"ז סימן קכ"ד סק"ו) וז"ל שמעתי ולא אבין כמה תוספתות שהביא הרמב"ם שלא הוזכרו בגמ' עכ"ל:

[ב] ועיין במ"ל (פ"ב מביכורים הל"ט) שדחק הרבה במה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דתוספתא בקישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב והגדילה ויצאה לחוץ דחשיב הכל מחובר כדעת הר"ש בפירושא דמתניתין הנ"ל, וכתב שם המ"ל דמסוגיא פ"ב דגיטין (דף כ"ב ע"א) דס"ל דבתר נקבו אזלינן מוכח דהך תוספתא לאו דסמכא הוא, דאי נימא דהעיקר נגרר אחר הנוף גם בנקבו בארץ ונופו בחו"ל הו"ל למיזל בתר נוף, ואף דאנן קי"ל בגיטין כרבא שם דאזלינן בתר נופו, מ"מ מדלא אותיב לאביי מהך תוספתא ע"כ דברייתא זו לא שמיעא להו ויעו"ש שעכ"ז השאיר בצ"ע, הרי דלא דן המ"ל רק לענין הך דינא דע"י הנוף שהוא מחובר לקרקע יחשב גם העיקר מחובר משום דנגרר אחר הנוף, וע"ז כתב שהוא נגד הסוגיא דגיטין, אבל לענין שהנוף גופיה יחשב כמחובר לקרקע ע"ז פשיטא ליה להמ"ל דדעת הרמב"ם דחשיב מחובר משום דנכלל בהך דינא שכתב הרמב"ם בקישות שנטעה בעציץ נקוב דהנוף חשיב מחובר לקרקע אע"פ שיוצא חוץ לעציץ ויונק רק מהאויר, אלמא דיניקה מהאויר משוי ליה כמחובר והוא הדין לעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות:

וראיה לזה נראה ממה שכתבו התוס' בחולין (דף קכ"ח ע"א) ד"ה קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ טהורה, ואע"ג דאמר בפ' המביא גט (דף כ"ב ע"א) אילן שעיקרו בארץ ונופו נוטה בחו"ל בתר עיקרו אזלינן התם מרובה יניקתו במקום העיקר, אבל עיקרו בעציץ אין יניקת השרשים מרובה ואין הנופות יונקות מן העציץ עכ"ל וע"ש במ"ל מ"ש לדקדק על דבריהם, והך חילוקא שחלקו התוס' בין עיקרו בארץ לעיקרו בעציץ מבואר להדיא בסוגיא דגיטין שם דאמרינן בדאשרוש כו"ע לא פליגי יעו"ש, וכיון דהרמב"ם פסק (בפ"א מהלכות תרומות הלכ"ד) דאילן שעומד בארץ ונופו נוטה לחו"ל אזלינן בתר עיקרו ובעציץ נקוב שלא השריש בקרקע פסק דעיקרו בארץ ונופו בחו"ל אזלינן בתר נופו ע"ש, וע"כ דס"ל דמה שהנוף יונק מריח הקרקע דחו"ל מועיל ליחשב גדל בחו"ל גם לענין העיקר אף דעיקרו הוא בעציץ נקוב, וא"כ כ"ש בהאי דינא להר"ש בקישות הנטוע בעציץ שאינו נקוב ונופו נוטה לאויר, דמועיל יניקת הנוף שיונק מריח הקרקע ליחשב הכל מחובר ואף מה שבתוך העציץ, ואין לחלק בין הכשר למעשר לענין זה וכמו דמוכח מדברי התוס' הנ"ל. וא"כ לכאורה מוכח מדברי הרמב"ם דס"ל דינא דהר"ש מכל וכל, אלא דמ"מ יש לקיים דברי המ"ל הנ"ל שהוכיח מסוגית הש"ס דגיטין דהך תוספתא לאו דסמכא מדלא אותיבו מיניה לאביי, וע"כ יש לחלק דהיכא דמה שבתוך העציץ תלוש חשיב ואין לו יניקה כלל מקרקע עולם גרע מהיכא דיונק מקרקע עולם, וא"כ כ"ז רק לענין הך דינא דהנוף ישלשל יניקה לעיקר שבתוך העציץ שאינו נקוב, אבל לענין שהנוף עצמו יחשב מחובר מטעם שמריח מן האויר ע"ז ודאי דברי המ"ל נכונים, ולא כמו שתפס מעכת"ה לדבר פשוט דהטעם הוא משום דהנוף מצד עצמותו אינו מחובר אלא מטעם דנמשך אחר העיקר כדברי התוי"ט דלפ"ז תיקשי מנופו בחו"ל ועיקרו בארץ אמאי פטור ולא אמרינן דנמשך אחר העיקר: [ג] ודרך אגב ארשום בזה מה דהוקשה לי מכבר על דברי ר"ש לפירושו של רש"י והר"ש דמיירי בעציץ שאינו נקוב ומשו"ה ס"ל לר"ש דאין הנוף משלשל יניקה להעיקר, והנוף חשיב מחובר משום דיונק מהאויר אבל לא העיקר דיונק מעציץ שאינו נקוב. והא נהי דאין העיקר מחובר לקרקע ע"י היניקה מ"מ כיון דהוא מחובר אל הנוף שדינו כקרקע, וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין טומאת אוכלין אע"פ שאינו יונק מקרקע, וכדאמרינן בחולין (דף קכ"ט ע"א) בית שסיככו בזרעים טיהרו ופירש"י דטהרו מטומאת אוכלין ועיי"ש בתד"ה בית וכו' יעו"ש וכן יקשה לפי דרכו של המ"ל בדעת הרמב"ם דס"ל להלכה כן:

איברא דמצאנו כיו"ב בחולין שם (דף קכ"ז ע"ב) לענין תאנים שצמקו באיביהן דהתולש ממנו בשבת חייב חטאת ואעפ"כ מטמאין טומאת אוכלין, והתם הרי מחוברין אל האילן שהוא קרקע ואעפ"כ חשיב כתלושין לענין טומאה, ועכצ"ל דהתם טעמא כמו שפירש"י בחולין שם משום דבטלו אצל הסיכוך ונעשו כעץ בעלמא דהרי בטלן מאוכלין ומשו"ה פרחה טומאתן, וכ"ש לדעת התוס' פ"ק דסוכה ד"ה אם וכו' דמיירי בעשה בהן שינוי מעשה דיצאו עי"ז מתורת אוכל, משא"כ תאנים שצמקו דאדרבה עי"ז עומדין לאכילה וחלה עליהן שם אוכל מעתה, ולא דמי למחובר דעלמא דלא מיקרי אוכל, וכמו שפירש"י בפסחים (דף ל"ד ע"א) ד"ה טהרו וכו' יעו"ש, וא"כ ה"נ לענין מה שבתוך העציץ כיון דאינו יונק מן הקרקע כלל לא בטיל ממנו שם אוכל, וכאן ל"ש לומר דחשיב כעץ בעלמא כמו בית שסיככו בזרעים, דכאן סופו לאכילה קאי ואין דינו ליבטל אלא מתורת חיבור לקרקע ומשו"ה העיקר דחשיב כתלוש לא בטלה טומאתו. ובלא"ה לא קשה כ"כ דיפקע טומאתו מדין מחובר לקרקע דעיקר מה דמחובר לקרקע בטיל לקרקע הוא מטעם דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, ואין זה דין מיוחד בקרקע אלא דהוא בכל מילי דהטפל בטל לעיקר וכמבואר בפירש"י בשבת (דף נ"ח ע"ב) וז"ל, ושל דלת טהור דלת מחובר לבית הוא שהוא חיבור לקרקע ואינו כלי לקבל טומאה, וזוג העשוי לו בטיל לגביה כדאמרינן בריש פרקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו עכ"ל, ועיי"ש בפירש"י שבת (דף נ"ב ע"ב) ד"ה טהורות וכו' ומיהו בעודן מחוברות לכלי מיטמו עם הכלי דהוו יד לכלי דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו עכ"ל, ולפ"ז לא שייך בעציץ שאינו נקוב דמה שבתוך העציץ יטהר מדין מחובר לנוף משום דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, דמאן יימר דהעיקר טפל לגבי הנוף, ומשו"ה ס"ל לר"ש דכל אחד בחשיבותו עומד ולא בטיל חד לחבריה והטמא בטומאתו והטהור בטהרתו: [ד] ומ"ש עוד מעכת"ה להשיג על מ"ש באות ה', דדעת הרמב"ם דרואה האויר מד' רוחות ל"ח מחובר, מדנאיד מפירושו של הר"ש במתניתין דמלאוהו עפר עד שפתו ה"ה כטבלא שאין לה לבזבז, וכתב דהא ע"כ צ"ל גם בדעת הרמב"ם דמשו"ה מלאוהו עפר עד שפתו אינו מכשיר משום דרואה האויר מד' רוחות, דהרי כתב הרמב"ם הטעם משום דתו לא חשיב כלי והו"ל המים שבתוכו מים שבקרקע דאינם מכשירין, דהא מ"מ כיון דהזרעים חשיבי תלושין וא"כ מי גרעי משאר פירות תלושין המונחין בקרקע דודאי הם מוכשרין לטומאה, וע"כ דגם הפירות הו"ל מחוברין מדין רואה האויר מד' רוחות עכ"ד. אולם אם כדברי כר"ה יקשה דלמה הצריך הרמב"ם כלל לטעמא דע"י שמלאוהו עפר תו לא מיקרי כלי, ולא סגי ליה בטעמא דמחוברין לחודא מאחר דס"ל דחשיב עציץ נקוב ע"י שרואה האויר מד' רוחות, ובכה"ג דחשיב מחובר אינו מכשיר הזרעים אע"פ שעדיין לא יצא מתורת כלי, וכמבואר להדיא בפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) דניקב כשורש קטן חשיב מחובר לענין הכשר אע"פ דעדיין מקבל טומאה, ואע"פ שדעת הרמב"ם (בפ"ב מהלכות טו"א הל' ט') דעציץ נקוב כשורש קטן לא מיקרי כלי לענין מים שבו ואינן מכשירין יעו"ש בכ"מ. מ"מ הא מבואר שם דהנטוע בעציץ נקוב כשורש אינו מקבל טומאה אע"ג דחשיב עדיין כלי יעו"ש. וע"כ צ"ל דעיקר כוונת הרמב"ם אינו כלל מדין מחובר דודאי הפירות חשיבי תלושין, אלא דעיקר הטעם משום דלא מיקרי כלי, ומה שהקשה כתר"ה והלא פירות תלושין המונחין בקרקע ודאי מוכשרים לקבל טומאה, הנה קושיתו כלולה בקושית הר"ש על פי' הרמב"ם מכמה משניות, דהמים מכשירין אע"פ שלא היו בכלי, כמו שקין שנופלין למים וכיו"ב יעו"ש בר"ש שדחה פי' מטעם זה, וע"כ צ"ל בדעת הרמב"ם דכלי לאו דוקא לענין הכשר אלא משום דמחוברים אינם מכשירין כל זמן שלא נתלשו מן הקרקע, וכן מתבאר מלשון הרמב"ם (בספ"ב דעוקצין מ"י) בפי' המשנה יעו"ש, רק דכאן מיירי דהכלי היתה מונחת בשטח הקרקע שהמים שם וכמ"ש הרמב"ם שם להדיא, ונמצא דאם הכלי היא נקובה דאין עליה תו שם כלי לענין הכשר ממילא המים שבתוכה חשיבי כמו המים שחוצה לה, כיון דהעציץ לאו כלי הוא והו"ל הכל מים שבקרקע דאינם מכשירין כ"ז שלא נתלשו מן הקרקע, אבל אם הכלי אינה נקובה אז המים שבתוכה מיקרי תלושין כיון שהם בכלי, וזהו גופא תלישתן אע"פ שהן מחוברין עדיין בפועל להמים שמחוצה להן. וע"ז כתב הרמב"ם דכלי שאינו נקוב שמלאוהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז, דתו לאו כלי חשובה לענין הכשר, והמים שבתוכה חשיבי מים שבקרקע דאינם מכשירין את הזרעים כ"ז שלא נתלשו. ונהי דאם יגביה הנך פירות שבעציץ מן המים יועיל ההכשר שאח"כ כ"ז שמשקה טופח עליהן אם ניחא ליה אח"כ, דהא כיון דנתלשו יכולין אח"כ לקבל הכשר וכעין מתניתין (דמכשירין פ"ד מ"ו) צנון שבמערה, נדה מדיחתו והוא טהור, העלתו כ"ש מן המים טמא, מ"מ דינא דמתניתין מיירי בעודן במים שבשטח הקרקע, והפירות בתוך העציץ והטבלא שלא הגביהן ולא נתלשו המים שעל הפירות מהקרקע, וכל זה מוכרח בדברי הרמב"ם בפי' המשנה להמעיין בדבריו שם: [ה] ומ"ש עוד מעכת"ה לפמ"ש דצרור שעלו בו עשבים לדעת הרמב"ם דינו כעציץ שאינו נקוב ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקוב וכמו שפירש"י, וכ"ש לדעת הרמב"ם דהוא גבשושית של עפר דעדיף טפי מעציץ נקוב דלפ"ז מאי קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי, מה דמיון הוא זה, דצרור דר"ל הו"ל עציץ שאינו נקוב, אבל פרפיסא נקוב אסור לטלטולי משום תולש, וע"כ צ"ל דגם צרור דר"ל הו"ל כעציץ נקוב מצד רואה האויר מד' רוחות, ולכן הרמב"ם דפסק כאביי דבפרפיסא חייב משום תולש דאורייתא ע"כ מדחה דינא דר"ל דצרור מהלכה דהא איסור דאורייתא לא הותר משום כבוד הבריות וכ"כ המג"א (באו"ח סימן שי"ב סק"ג) יעו"ש עכת"ד:

הנה מפשטות לשון הסוגיא לא משמע דאביי פליג על דינא דר"ל בצרור שעלו בו עשבים אלא מלתא באפי נפשה קאמר מדלא אמר ופליגא דאביי כמו בכל מקום, ומה שהראה כבודו מדברי המג"א, הנה המג"א לא כתב שם אלא דהמחבר שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים פליג על דברי הרמב"ם דס"ל דבפרפיסא שמגביה מהארץ והניחה על יתדות חייב משום תולש דאורייתא, דלפ"ז הו"ל לחוש לאיסור בדינא דצרור שעלו בו עשבים משום תולש דאורייתא, והיינו אף דלהרמב"ם בעצמו ליכא איסור תורה בצרור משום דהו"ל כעציץ שאינו נקוב, מ"מ המחבר הו"ל למיחש לדעת הר"ש דרואה מד' רוחות חשוב כמחובר משום דדינו כנקוב והו"ל ספיקא דאורייתא דלא הותר בשביל כבוד הבריות, או דהו"ל למיחש לדעת ר"ת ורוב הראשונים דעץ לא בעי נקיבה וכמו דמספקא ליה להשו"ע (בסימן של"ו סעיף ח') יעו"ש בביאור הגר"א ובחי' רע"א, ולדידהו צרור דר"ל הו"ל עציץ נקוב. וע"כ דהמחבר פסק בהך דינא דפרפיסא כדעת רש"י ותוס' דהחיוב תולש אינו אלא דרבנן, א"כ ליכא כלל סרך איסור דאורייתא, ומשו"ה הותר משום כבוד הבריות זהו כוונת דברי המג"א. אבל בדעת הרמב"ם שפיר י"ל כמו שכתבנו דכיון דס"ל דעץ בעי נקיבה, וגם רואה מד' רוחות ל"ח כמחובר, ומשו"ה התיר ר"ל משום כבוד הבריות, כיון דהאי תלישה אינה אלא דרבנן, ואפשר דאפילו מדרבנן אין כאן איסור תולש כלל כיון דליכא יניקה מן הקרקע, [ודוקא לדעת רש"י ותוספות דיונק מן הקרקע שייך תלישה בזה לאסור מדרבנן] אלא דהאיסור הוא משום מוקצה ומשו"ה שרי בשביל כבוד הבריות, ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקוב או גבשושית של עפר, אבל פרפיסא דר"פ מיירי ג"כ בעציץ שאינו נקוב כמו צרור דר"ל, ולכן אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה, וע"ז דחי דאפשר דאסור מדרבנן רק דלצורך הותר משום כבוד הבריות, ואין להוכיח מדאמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא, דאלמא פרפיסא דר"פ ופרפיסא דאביי בחד גווני ושניהם דין נקוב יש להם דאדרבה מדלא קאמר האי פרפיסא דמנחא אארעא והניחו ע"ג יתדות וכו' אלא הואיל ואתא לידן משמע דאינו ממש כהך פרפיסא דמיירי לעיל: [ו] ומ"ש מעכת"ה על מה שנסתפק (בח"א הלכות שבת כלל י"ב) לענין נוטע אילן בעציץ דאפשר דכיון דסופו לפעפע דחייב לענין שבת כמו דחייב בערלה (ביו"ד סימן רצ"ד), ועוד נסתפק שם (בנ"א כלל י"א) דאפשר דכל זורע בעציץ שאינו נקוב חייב דאף דתולש מעציץ שאינו נקוב פטור, היינו דוקא לענין תולש דבעי דוקא שיתלוש ממחובר אבל בזורע הא לא גרע משורה פשתן וחטים במים דחייב אף דהוא בתלוש יעו"ש. וכתב כתר"ה דלפי המבואר בשבת (דף ק"ח ע"א) דמשו"ה תולש מעציץ שאינו נקוב פטור ולא חשוב עוקר ממקום גידולו משום דלאו היינו ריביתיה, ופירש"י דאין דרך זריעה בכך יעו"ש, וכיון דלאו דרך זריעה בכך ממילא פטור משום זורע, ולא דמי לשורה פשתן וחטים במים דהתם דרכו בכך, וכן מבואר ג"כ במנחות (דף ע') דזורע בעציץ שאינו נקוב הויא זריעה מדרבנן, אלמא דמדאורייתא לא מיקרי זריעה דאין דרך זריעה בכך, וא"כ בזורע אילן בעציץ שאינו נקוב דסופו לפעפע בקרקע עולם חשוב זריעה שדרכו בכך אף קודם שניקבו שרשי האילן את העציץ, וחייב משום תולש דאורייתא מפני דחשיב כמחובר לקרקע עולם, וכתולשו מקרקע עולם דמי עכת"ד:

והנה השגתו של כתר"ה על הח"א בדינא דאילן בעציץ שאינו נקוב כבר נכללה בדברינו באות י"א, אלא דמלשון כתר"ה משמע דאתי עלה מטעם דחשוב תולש מקרקע עולם, אבל באמת אין זו השגה על הח"א כלל, דאפילו נימא דע"י שסופו לפעפע בקרקע חשוב כמונח גם עתה בקרקע, מ"מ חיוב תולש איינו אלא בעוקרו ממקום חיותו או גידולו, ובכה"ג שעדיין אינו מחובר לקרקע עולם בפועל כלל ל"ש דין תולש, ודמי לזרע חטין בקרקע ועדיין לא השרישו דאף דחייב מטעם זורע מיד כמבואר במנ"ח (מצוה רצ"ח) יעו"ש, מ"מ אם ילקטם מתוך הקרקע אינו חייב משום תולש דכמאן דמנחי בכדא דמי כמבואר בשבת (דף מ"ה ע"א) יעו"ש, וה"נ הכא אף אם נדון דהאילן המונח בעציץ שאינו נקוב נדון ע"ש סופו וכמונח בקרקע עולם דמי מ"מ כ"ז שלא הושרש בפועל ל"ח תולש. ואם יש להשיג על דברי הח"א אינו אלא מטעם שכתבנו לעיל בדברינו, דעיקר החיוב הוא מטעם שתולשו ממקום גידולו דהיינו מעציץ שאינו נקוב שגדל בו עכשיו, דהא אפילו בעציץ שאינו נקוב הוה מחייבינן ליה מטעם זה אי לאו מטעם דלאו היינו ריביתיה, ופירש"י דאין דרך זריעה בכך, וא"כ באילן דדרכו לזרעו בעציץ שאינו נקוב ג"כ חשיב דרך זריעה בכך וחייב מדין עוקר דבר מגידולו כמו פיטרא מאונא דחצבא:

כתבנו דחטים שנזרעו בקרקע ולא השרישו אף דחייב משום זורע מ"מ הלוקמן פטור משום תולש, ומצאתי במג"א (סי' שי"א ס"ק כ"ד) שכ"כ וע"ש בחי' הגרע"א, אכן בנשמת אדם ראיתי שכ' דבכה"ג חייב משום תולש עפ"ד הש"ם בב"מ (דף נ"ה) דקאמר התם חטים שנזרעו בקרקע בטלינהו אגב ארעא ודינן כמחובר ע"ש ואין זה ראיה דהתם לענין אונאה חשיב כמחובר לקרקע עולם אבל לענין שבת פטור דדמי למלקט שאר עפר מקרקע עולם:

השמטה :

אלא דאעפ"כ אין להשיג על דברי הח"א גם מטעם זה שכתבנו, דאפשר דהא דקאמר לאו היינו ריביתיה אין הכוונה משום דאין דרכו בכך, אלא דכל שדרך גידולו בכאן כמו פיטרא מאונא דחצבא מיקרי עוקר דבר מגידולו, אבל בעציץ שאינו נקוב לא נקרא מקום גידולו בעציץ דאין דרך גידולו בכאן וא"כ באילן בעציץ שאינו נקוב כיון דמה דדרכו לזרעו כך, הוא מטעם שסופו לפעפע בקרקע עולם לא חשיב דרך גידולו בעציץ שאינו נקוב בשביל זה, רק דאעפ"כ מספקא ליה להח"א דאפשר דחייב משום תולש דאורייתא כמו בערלה, משום דאפשר דפירושו של השרשין מפעפעין אותו דאין כלי חרס עומד בפני השרשין הוא כמ"ש בביאור הגר"א לירושלמי דהטעם מפני שיונק דרך הכלי חרס גם קודם נקיבה וכמ"ש בסימן הקודם בהג"ה בשם הגר"א יעו"ש, וא"כ לפ"ז כמו דחשיב מחובר לקרקע עולם ממש לענין ערלה ה"ה לענין שבת:

הגה"ה וקצת ראיה לזה מהא דפוטר ר"ש תולש מעצין נקוב בשבת ולא חשוב עוקר דבר מגידולו כמו סיטרא מאונא דחצבא וכיון כיון דדרך זריעה בכך א"כ הו"ל ריביתיה, וע"כ צ"ל כיון דאין דרך גידולו בעצין אלא ע"י חיבורו לקרקע עולם לא מיקרי העציץ מקום גידולו אלא קרקע עולם וכיון דלר"ש לאו מחובר חשוב ממילא לא מיקרי תולש, ויש לדחות

ומה שתפס כתר"ה לדבר פשוט דהזורע בעציץ שאינו נקוב פטור מדאורייתא מטעם דאין דרך זריעה בכך, ועשה סמוכין לזה מדברי הש"ס דמנחות דאינו אלא זריעה מדרבנן, לפי מה שנתבאר אינו ראיה כלל, דהתם איירי לענין כלאים ותרומה דבעי דין שדה, ועציץ שאינו נקוב אינו בכלל שדה ואפילו לענין ערלה ג"כ לא מיקרי ארץ, משא"כ לענין שבת שפיר דן הח"א לחייב כמו שורה חטין במים אע"פ דאינו במחובר כלל. ומה שכתב כתר"ה מדברי רש"י דאין דרך זריעה בכך וא"כ פטור גם מדין זריעה אין זו פירכא כלל, דהנה מה דקאמר הש"ס אין דרך זריעה בכך, העיקר כוונת הש"ס דלא מיקרי עוקר דבר מגידולו אלא דוקא במקום שדרכו לגדל כאן, ולא בעציץ שאינו נקוב שאין דרכו לגדל כאן, ואין הטעם משום דאין דרך מלאכה לגבי האדם העושה, דודאי לגביה כיון דצריך ליה בכה"ג דוקא מיקרי דרך מלאכתו בכך, רק דלענין הגידולין לא חשוב עוקרן ממקומן דאין כאן מקומן כלל, וא"כ כ"ז לא שייך לענין מלאכת זורע כיון דזריעה חייב גם בתלוש, וא"כ בזורע בעציץ שאינו נקוב שפיר חייב אף דאין דרכן של זרעים להיות גדלים באופן זה, מ"מ לענין מלאכת זורע לא בעינן רק שיהיה דרך המלאכה בכך לגבי האדם העושה, ולדידיה ודאי דרכו בכך, ועיין בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ד') באורך:

[ז] ומש"כ כתר"ה על מ"ש דבעיא דירושלמי לענין דלעת קאי רק לר"ש דהכשר הוא מדין זרוע ולכן השמיטה הרמב"ם דפסק כרבנן, וע"ז כתב דאינו מובן דכיון דכלי חרס לא בעי נקיבה והוי כנקוב, וא"כ הדלעת חשוב מחובר בלא סיוע האילן וחשיב כזרוע כיון דיונק דרך הכלי ואין צריך נקיבת השרשים כלל עכת"ד, הנה מעכת"ה תפס בדברי הירושלמי דהספק לענין דלעת הוא לענין זרעים לבד כפי' השני של הר"ש (בחלה פ"ב מ"ב) ולא מיירי בנטע הדלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו, אבל המעיין בדברינו שם יראה דכל דברינו סובבים והולכים לפי' של הר"ש דמיירי בנטע הדלעת אצל האילן, אבל בנטע בו דלעת לבד בודאי ל"ח כנקוב משום דאין זרעים יונקין דרך החרס בלא נקיבה, וגם באילן גופיה נמי עיקר טעמא רק משום דסופו לפעפע ולנקב העציץ ולהתחבר לקרקע עולם כמבואר בדברינו וא"כ שפיר מיבעיא לי' בדלעת וכמ"ש שם:

ואם כוונת כתר"ה להשיג דמאחר שכתבנו לעיל מינה דלדעת הרמב"ם צרור שעלו בו עשבים חשיב כעציץ שאינו נקוב משום דעץ בעי נקיבה, ולפ"ז ע"כ ס"ל כדעת רש"י דחרס לא בעי נקיבה כמו דמוכח מסוגיא דמנחות (דף פ"ד ע"ב), ולפי"ז ע"כ צריך לפרש בדברי הירושלמי דבעיא דדלעת לא מיירי בנטע באותו עציץ שהאילן נטוע בו מאחר דחרס לא בעי נקיבה, אלא פירוש הירושלמי הוא לפ"ז כפי' השני של הר"ש דמיירי בזרעים לבד, ומסקנת הירושלמי דמאחר דנקוב אצל אילן נקוב אצל זרעים וכמו שכתב הר"ש בפ"ק דערלה שנתבאר לעיל בדברינו, דלפ"ז בפשוטו הו"ל להקשות מדברי הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) דהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע"כ, ומיירי בכלי חרס כמבואר בכ"מ ומקורו מדברי הירושלמי רפ"ק דערלה הנ"ל, וא"כ האיך פסק לענין זרעים דהו"ל כאינו נקוב והא כלי חרס לא בעי נקיבה לכל מילי. אלא דגם זהו לק"מ דכבר ביאר הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס"ד) דהרמב"ם לא מפליג בין עץ לחרס כלל בעציץ לענין נקיבה אלא בכולן בעי נקיבה, רק בספינה שהמים מלחלחין אותה מחלקינן בין עץ לחרס יעו"ש, ועפי"ז שפיר יש לקיים פי' הראשון של הר"ש דבעיא דדלעת מיירי בנטע הדלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו וכמ"ש הגר"א להדיא בביאורו שם, ועפי"ז נתקיימו כל דברינו בטעם השמטת הרמב"ם לאיבעיא דדלעת דירושלמי: ענף ב:

[ח] איברא דלפי דרכנו בשיטת הרמב"ם דעציץ המונח ע"ג יתדות דינו כמחובר, תיקשי דאמאי השמיט דינא דפרוזבול בעציץ נקוב דמנח אסיכי, דמזה הוכיחו התוס' ברפ"ק דגיטין דעציץ נקוב דינו כמחובר אע"ג דמיפסק אוירא. וראיתי במנ"ח (מצוה ל"ב) שכתב דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בגבשושית שהניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש דאורייתא, ע"כ דהוי כתלוש משום דמיפסק אוירא ומשו"ה מדחה לדינא דפרוזבול, אלא שהקשה על דברי המחבר (בחו"מ סימן ס"ז) שהביא דין זה ולא זכר דעת הרמב"ם בזה, ולומר דמפני שהוא דבר קל מדרבנן פוסק כדעת רש"י ותוס', דמ"מ אין דרכו להשמיט דעת הרמב"ם כיודע והשאיר בצ"ע:

ונראה דהנה באמת יש להעיר על דברי התוס' שהוכיחו מדינא דפרוזבול דמונח ע"ג יתדות חשיב מחובר, והא לפמ"ש בסימן הקודם דפשטות הדברים דאין השקלא וטריא דפ"ק דגיטין אם יונק מן הקרקע היכא דמיפסק אוירא או לא, אלא דלכו"ע יונק מאוירא, אלא כיון דיניקה קלושה היא פליגי בזה ר"י ורבנן אם יש לו דין מחובר עי"ז או לא, וכן ר"ז ורבא דפליגי במיפסק אוירא ג"כ פליגי בדין תלוש ומחובר ולא אם יונק בפועל או לא. ומעתה יש להקשות דמנליה להו להתוספות דהא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב הוא מטעם דהעציץ גופיה יש לו דין מחובר, דלמא העציץ חשיב כתלוש מאחר דמנח ומיפסק אוירא, אלא דכיון דיונק בפועל מן הקרקע התחתונה א"כ הרי יש לבעל העציץ זכות יניקה בקרקע, א"כ ע"ז גופיה יכולין לכתוב פרוזבול דלא גרע מהשאילו מקום לתנור וכיריים דכותבין עליו פרוזבול, וכמו עציץ שאינו נקוב דמנח אארעא כותבין פרוזבול מטעם זה דהקרקע מושאל לו להחזקת העציץ, וה"נ מושאל לו הקרקע ליניקת העציץ, ומה לנו בזה שאין העציץ חשיב מחובר ע"י היניקה זו דמ"מ השתמשות בקרקע היא. ואין לומר דהתוס' לטעמייהו דס"ל דכ"ש לא סגי לפרוזבול אלא בעי שיעור חשוב כמבואר בחי' הרשב"א בגיטין (דף ל"ו ע"א) בשמם אהא דמשני הגמרא לא צריכא דמנח אסיכי, והקשה הרשב"א דעדיין תיקשי והא איכא מקום סיכי, וכתב בשם התוס' דמקום סיכי אינו חשוב יעו"ש, וא"כ ה"נ אפשר דמשו"ה לא כתבינן פרוזבול על שאלת הקרקע ליניקת העציץ, משום דכיון דאין העציץ יונק אלא דרך הנקב א"כ גרע הרבה ממקום סיכי דאינו חשיב לכתוב עליו פרוזבול. דז"א דלפמ"ש רש"י בשבת (דף צ"ה ע"א) דאפילו הנקב בדופנו ג"כ מריח מן הקרקע, אלמא דאין היניקה מתפשטת בשוה ובמצומצם כנגד הנקב דוקא, דהא בניקב בדופנו היניקה באה להעציץ דרך אלכסון, וע"כ דגם באלכסון מריח מן הקרקע, וא"כ גם בנקוב מלמטה היניקה מתפשטת גם באלכסון רחוק מעט מנקיבת העציץ, וא"כ הו"ל יותר ממקום סיכי וע"ז כותבין פרוזבול, ולא גרע מקלח על כרוב דכותבין פרוזבול עליו וכ"ש כאן:

ועכצ"ל דהתוס' שפיר הוכיחו דע"כ צ"ל דכתיבת פרוזבול הוא מצד העציץ בעצמו ולא מצד הקרקע התחתונה דאיתא בירושלמי שביעית (פ"י הל' ג) רבי בא בשם רב מי שאין לו אלא קלח אחד בתוך שדהו כותבין עליו פרוזבול, והתני השותפין והאריסין והאפוטרופסין אין להם פרוזבול אמרי תמן כל קלח וקלח של שותפות הוא ברם הכא הוא שלו עכ"ל הירושלמי, ונמצינו למדין מזה דאף דסגי בכ"ש לענין פרוזבול, היינו דוקא אם הכ"ש מיוחד לו בלבד, אבל שותפות לא מהני כיון שאין חלקו מיוחד, ולפ"ז לא מצי למיכתב פרוזבול מצד הקרקע התחתונה המושאלת ליניקת העציץ, דהא כיון דבקרקע התחתונה גם המשאיל יש לו זכות ביניקת הקרקע, דהרי יכול לזרוע שם זרעים שאין בעל העציץ קונה לזרוע למטה בקרקע, נמצא דיניקת הקרקע דלמטה משותפת היא לשניהם למשאיל ולשואל, ושוב אין לכתוב פרוזבול לבעל העציץ על זכות יניקה שיש לו בקרקע התחתונה שאינה מיוחדת לו, וע"כ דעיקר כתיבת פרוזבול הוא מצד העציץ המיוחד רק לבעל העציץ לבד וא"כ מוכח מכאן דעציץ יש לו דין מחובר מצד עצמו:

ומעתה י"ל בטעמו של הרמב"ם שהשמיט הך דינא דפרוזבול והיינו דהרמב"ם לשיטתו דהשמיט הך דינא דשותפין לענין פרוזבול (בפ"ט מהלכות שמיטה הלי"ט), ומשמע דס"ל דלא בעי מיוחד ומבורר חלקו לענין פרוזבול ואפילו בשותפין כותבין עליהם פרוזבול. ולפ"ז יש לכתוב פרוזבול בעציץ נקוב בלא דין חיבור של העציץ, אלא מצד קרקע המושאלת ליניקה דלא גרע מהשאילו מקום לתנור וכיריים, וא"כ ליכא להוכיח כלל מהשמטת הרמב"ם לדינא דפרוזבול במנחא אסיכי דהא בלא"ה כותבין פרוזבול מדין שאלת מקום שכבר הביא דין זה (בפ"ט משמיטה שם), ועיקר חידושא דהלל לפי"ז אינו כלל דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב, אלא דאתי לאשמעינן דכל עציץ שאינו נקוב אין כותבין פרוזבול אף דאיכא מקום סיכי משום דמקום סיכי אינו חשוב, וכמ"ש הרשב"א בשם התוס', ובעי דוקא שיעור קלח של כרוב דהוא חשוב יותר ממקום סיכי דמיירי בסיכים דקים וע"ש ברשב"א. ומעתה א"ש דברי הרמב"ם כיון דכבר הביא להלכה זו דכמה כ"ש קלח של כרוב, וס"ל דפחות מקלח של כרוב לא מהני לפרוזבול, א"כ אין צורך להביא תו הך דינא דאין כותבין על עציץ שאינו נקוב דמנח אסיכי, וכן הך דינא דנקוב במנח אסיכי ג"כ כבר נכלל בדין השאילו מקום לתנור וכיריים: כתבנו דמש"ה אין כותבין פרוזבול על שאלת מקום היניקה לעציץ נקוב דמנח אסיכי משום דהיניקה משותפת לשניהם ואין כותבין פרוזבול על קרקע של שותפות כדאיתא בירושלמי (סוף שביעית), ומצאתי שבעיקר היסוד כבר קדמני בם' דבר אברהם (סימן כ"ה) להגאון אב"ד דקובנה שליט"א וכ' בזה ליישב דברי הרא"ש בגיטין (דף ל"ו) עלה דמשני דמנח אסיכי ויעו"ש דברי נועם:

השמטה :

[ט] ודרך אגב נזכיר מה שיש להעיר בסוגיא דגיטין הנ"ל במאי דפריך נקוב אין שאינו נקוב לא והאיכא מקומו ופירש"י דמקום העציץ או שלו או השאילו יעו"ש, והלא משכחת לה שהשאילו מקום העציץ ואעפי"כ לא מהני לענין פרוזבול, דהנה זהו דבר פשוט דלוקח מחבירו עציץ לבד והשאירו אצל המוכר בחצרו אף דיש להלוקח בעל העציץ רשות להחזקת העציץ אבל קנין השתמשות אין לו, דעיקר קנין השתמשות נמי בעי קנין, דכשם שקרקע נקנית בכסף ובשטר וחזקה כך שכירות קרקע וכו' וה"ה שאלת קרקע, והא דמשאיל קרקע לחבירו והכניס בו כליו דקנה המקום כמבואר בכמה דוכתי בש"ס, כבר ביאר במחנה אפרים (הלכות שכירות סימן א') באורך דהוא מדין חזקה, ואע"פ דאכילת פירות ל"ח חזקה היינו דוקא לקנות גוף הקרקע אבל לענין שכירות או שאלת מקום מועיל חזקת אכילת פירות, וכן דעת כמה ראשונים יעו"ש ועיין בקצה"ח (סימן קפ"ט), וא"כ כ"ז שייך רק במפקיד שמכניס הפקדון לתוך חצרו של הנפקד דזהו חשוב השתמשות, והו"ל חזקה שעושה הקונה ע"י הנחת החפץ, אבל בגוונא דהחפץ היה מונח מכבר ועכשיו קנה החפץ והשאיל לו מקום החפץ הרי לא עשה קנין כלל, דבמה שהחפץ מונח מעצמו בלא פעולת הקונה זהו לא חשוב קנין חזקה, וא"כ בפשיטות הו"ל להגמרא לשנויי דמיירי שבעל העציץ קנה העציץ בחליפין דאין שאלת קרקע נקנה בחליפין כדעת התוס' פ"ק דקדושין (דף כ"ז ע"א) ד"ה ומקומו וכו' יעו"ש, וא"כ לא קנה המקום ונהי דיש לו רשות להשתמש אבל כיון דאין לו קנין רק היתר השתמשות לא מהני לענין פרוזבול:

הגה"ה ועפי"ז יתיישב קושית המהרי"ט בתשובה (סימן פ"ג) חלק חו"מ שכתב להוכיח דאף דקיי"ל בקדושין קרקע בשכירות ומטלטלין במחנה מהני לענין אגב היינו דוקא שיש להמהקה קנין גמור ולא שגם להמקנה אין לו רק קנין שכירות דאל"כ תיקשי מהא דאמר בקדושין (דף כ"ז ע"ב) מעשה בחדוני אחד שהיה בירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנן במתנה אמרו לו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע וכו' הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים וכו' וחמה המהרי"ט דאמאי לא סגי במקום הקרקע דהמטלטלין מונחין שם וע"כ דכיון דגם להמקנה אין לו רק בשאלה ל"מ לקנין אגב יעו"ש, ובתוספת רע"א (במע"ש ס"ה מ"ט) תמה על דברי מהרי"ט ממתניתין דשם יעו"ש אבל לפמ"ש א"ש קושית מהרי"ט דמיירי בכה"ג שקנה המטלטלין ונשארו בחצרו של המוכר. ובעיקר תמיהת הגרע"א על דברי מהרי"ט כבר ישבנו במק"א ואכמ"ל. ובשם הגאון האמתי מוהר"ר א"ב ממיר זלל"ה שמעתי ליישב קושית מוהרי"ט בפשיטות דבכוונה דקדק הש"ס שהיה בירושלים והלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין משכירין בתים בירושלים שאינה שלהן כמבואר ביומא (דף י"ב ע"א) יעו"ש ידפח"ח.

ועוד קשה דהא משכחת לה שהעמיד את העציץ בחצר חברו שלא ברשות בעל הקרקע, וכיו"ב כתב הרא"ש עלה דמתניתין (פ"י דשביעית מ"ז) כוורת דבורים ר"א אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת חייב וחכ"א אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול ומקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת פטור, והר"ש (בספ"ג דעוקצין) כתב על משנה זו בשם התוספתא וז"ל שר"א אומר ה"ה ככלי ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר היתה נתונה ע"ג שתי יתדות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר עכ"ל, וכתב בפי' הרא"ש וז"ל וכותבין עליה פרוזבול ואע"פ שאין המקום שאול לו אלא העמיד כוורתו בשדה אחר בלא ידיעתו דאילו העמיד ברשות אפילו לרבנן נמי, דלא גרע מהשאיל לו מקום לתנור וכיריים וכותבין עליו פרוזבול בפ"ד דגיטין (ל"ז) וכו' עכ"ל, וא"כ גם בסוגיין אמאי לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא דהלל בכה"ג שהעמיד העציץ בשדה חברו שלא בידיעתו כגוונא דמתניתין, הן אמת דמשנה זו הובאה בב"ב (דף ס"ה ע"ב) ובהס"ד דהתם אוקמינן פלוגתא דר"א ורבנן בתלוש ולבסוף חברו, ומיירי בחבריה בטיט עד דמסיק דטעמא דר"א מקרא דויטבול אותה ביערת הדבש, לומר לך מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף דבש כן יעו"ש, ולפי המסקנא מיירי דלא חבריה בטיט אלא במונחת ע"ג קרקע וכדברי התוספתא הנ"ל ויעו"ש בפי' רשב"ם, ובתד"ה ה"ה כקרקע וכו' כתבו וז"ל ואומר ר"י דהשתא הו"מ למיפרך ולטעמיך דלא מוקמית טעמא משום היקשא דיער אלא משום חיבור כוורת בטיט וכו', ולענין פרוזבול נמי תיפוק ליה דהא איכא מקום ששוכבת עליו כדפריך בהשולח (דף ל"ו ע"א) גבי עציץ נקוב אלא ע"כ דמנח אסיכי כדמשני התם, וא"כ אין טעמו של ר"א משום שמחובר בטיט עכ"ל, והוא הפך מדברי הרא"ש דמוקי להך מתניתין דמיירי במעמיד את הכוורת שלא ברשות ומונח ע"ג קרקע, ואמאי לא ניחא להו להתוס' לאוקמי גם בהס"ד דמיירי בכה"ג שחבריה בטיט שלא בידיעת חבירו:

וראיתי בשנות אליהו עלה דמתניתין דכוורת בשביעית שכתב וז"ל, ומיירי דמונח ע"ג יתדות, דאל"ה פשיטא דהוא כקרקע דאפילו השאיל לו מקום לתנור וכיריים כותבין עליו פרוזבול, גיטין ל"ז ע"ש עכ"ל, ומשמע דס"ל דהך תוספתא שהובאה בר"ש סוף עוקצין דמונח ע"ג יתדות לכו"ע כתלוש חשיבא אינה להלכה לסוגית הש"ס דילן בב"ב (דף ס"ה ע"ב), וכן נראה להדיא מדברי הגרע"א בשביעית שם שתמה על דברי הרע"ב שהביא דברי התוספתא אלו, וכתב דזה אינו כסוגית הש"ס דב"ב דלהס"ד שם מיירי דוקא במחובר בטיט ולהמסקנא אפילו ע"ג יתדות חשיב מחובר, וכן מבואר בחי' משנה ראשונה למשניות שם שכתב על דברי הרע"ב שהם נגד הסוגיא דב"ב וגם הר"ש והרא"ש לא כתבו כן ויעו"ש בפי' למס' עוקצין, אבל כפי מה שכתבנו לעיל מדברי הרא"ש בשביעית דמוקי למתניתין דכוורת דמיירי שהעמיד שלא בידיעת האחר, דאל"ה הרי הקרקע מושאל לו, ואמאי לא כתבינן פרוזבול לרבנן, ולמה ליה לדחוק בגוונא דעבדי איסורא ובגוונא דחיקא, ולא משני כתירוץ הש"ס בגיטין דמיירי במנח אסיכי, וע"כ דס"ל כדברי התוספתא דמנח אסיכי גם ר"א מודה דהו"ל כתלוש, וכן מבואר בירושלמי ג"כ, וא"כ דברי הרע"ב הם כדברי הרא"ש ואתיין אליבא דמסקנא דב"ב שם דטעמא דר"א משום דאיתקש דבש ליער ואעפ"כ במנח אסיכי חשיב כתלוש משום דיער באויר ליכא ועיין בתפא"י שם שנדחק בזה:

ולכן נראה לומר דאף דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב מצד עצמותו דחשיב כקרקע, מ"מ אם העמיד בעל העציץ אותו שלא בידיעת חבירו בשדהו לא כתבינן פרוזבול, אף שהעציץ יש לו דין קרקע גם בכה"ג שהיניקה גזולה היא, והתולש ממנו בשבת חייב חטאת, מ"מ לענין פרוזבול חשוב כתלוש משום דעיקר מה דהעציץ חשיב קרקע ע"י, הוא מטעם יניקת חבירו ובעי שיהא קנין לבעל העציץ גם ביניקה, דהיינו בכל מה דמחשיב לעציץ כקרקע, ואם אין היניקה שלו נמצא דבמה שיש לו קנין אין לו דין קרקע מצד עצמותו, ואין לכתוב פרוזבול על קנין שלו שהוא רק מטלטלין בלא קנינו של חבירו. ומעתה א"ש קושית הש"ס נקוב אין שאינו נקוב לא והאיכא מקומו, ולא מצי לאוקמי דמיירי שהעמיד שלא ברשות, דא"כ גם בעציץ נקוב לא כתבינן פרוזבול בכה"ג דתו ל"ח כמו קרקע, וע"כ דיש לו קנין בהיניקה ג"כ והיינו שקנה הקרקע בשאלה או בשכירות להעמיד העציץ וא"כ אינו נקוב נמי האיכא מקומו, ולפ"ז גם באופן שקנה העציץ מחבירו ויש לו רשות להשתמש בלא קנין ג"כ לא יועיל בעציץ נקוב, כיון דחלק של בעל העציץ בפני עצמו אין לו דין קרקע, כיון דאין לו קנין ביניקה רק היתר לבד, דהא יכול לסלקו בכל שעה ושעה אין כותבין פרוזבול בכה"ג. ומ"ש הרא"ש דמתניתין דכוורת מיירי שהעמיד שלא ברשות בעל השדה, משום דאליבא דמסקנא דטעמא דר"א דכוורת חשיב כמחובר משום דאיתקש ליער נמצא דיש לו דין קרקע מצד עצמותו, ולא מטעם דהקרקע שעומד עליו מחשיב ליה לקרקע, רק דבמונח ע"ג יתדות חשיב כתלוש משום דבטל ממנו דין קרקע משום דתו אינו דומה ליער דיער באויר לא אשכחן, אבל כשמונח ע"ג קרקע דיש לו דין קרקע מצד עצמותו שפיר כותבין עליו פרוזבול לר"א אף שאין לו קנין בהקרקע שתחת הכוורת, וא"כ כ"ז הוא למסקנת הש"ס בב"ב, אבל בהס"ד דטעמא דר"א משום דתלוש ולבסוף חיברו והו"ל כמחובר מדין דכל המחובר לו הרי הוא כמוהו, והיינו משום דהקרקע עולם מחשיב להכוורת בתורת קרקע, ומשו"ה ליכא לאוקמי שהעמיד שלא ברשות דא"כ לא כתבינן עליה פרוזבול כלל כיון דאין לו קנין בהקרקע כלל, דמה שיש לו לבעל הכוורת אינו חשיב קרקע כלל רק בצירוף קנין חבירו ודמי לעציץ נקוב שהעמיד שלא ברשות. ומשו"ה שפיר כתבו התוס' דלהס"ד דמיירי בחבריה בטיט הו"מ למימר ולטעמיך דאמאי לא כתבינן פרוזבול מטעם מקום המושאל, וע"כ צריך לאוקמי דמנח אסיכי וא"כ אין הטעם משום דמיחבר בטיט: ועוד י"ל דבהס"ד בלא"ה אי אפשר לאוקמי בחבריה לכוורת שלא מדעת בעל השדה עפמש"כ התוס' בב"מ (דף נ"ד ע"א) ד"ה הקדש אין מתחלל על הקרקע, והא דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין אפילו למ"ד תלוש ולבסוף חיברו כמחובר חשוב א"ש משום דכיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש יעו"ש. ומבואר מדבריהם דבתלוש ולבסוף חיברו כל שעומד ליעקר אין החיבור חשוב כלל וכאלו לא חבריה דמי. וא"כ בהס"ד דעיקר טעמא דר"א הוא מטעם תלוש ולבסוף חיברו ומיירי בחבריה בטיט, תו ליכא לאוקמי שהעמיד הכוורת שלא מדעת חבירו, דבכה"ג כיון דסופו ליעקר לא חשיבא חיבור כלל, וע"כ מיירי דהעמיד ברשות וא"כ האיכא מקומו, ואמאי לא כתבינן פרוזבול לכו"ע, וע"כ דמיירי במנח אסיכי, אלא דלתי' זה תיקשי מה שהקשינו לעיל דהא משכחת גם ברשות בלא קנין כגון שקנה הכוורת מחבירו בלא קרקע, דלרבנן דכוורת הו"ל מטלטלין אין לו בקרקע כלום מצד קנין רק היתר שימוש לבד, ולר"א לא בטיל ממנו דין מחובר דהא אין סופו ליעקר כיון דמדעתו משתמש, דנראה פשוט דבונה בקרקע חבירו מדעתו בלא קנין שאלת קרקע דחשוב כמחובר דאין סופו ליעקר מיקרי אע"פ שיכול לסלקו בכל שעה [ועיין בתוס' סוכה (דף ל"א ע"א) ד"ה אבל וכו' איכא לאוקמי קרא כגון בראובן שבנה סוכה בחצרו של שמעון מדעתו, ובהגהות הב"ח הגיה שלא מדעתו וכן מבואר בהגהות אשרי בפ"ב דסוכה (סימן ט"ז) יעו"ש ועפי"ז יתיישב קושית הגרע"א בגליון הש"ס שם יעו"ש ואכמ"ל]: [י] ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה בתשובת מהרי"ט (ח"א סימן ס"ה) דמאי מקשה בסוגיין האיכא מקומו הא שאלת קרקע בעי קנין וכאן הא ליכא קנין, [ומה שמניח העציץ ברשות חבירו זהו ל"ח קנין חזקה לדעת מהרי"ט כמבואר בשמו בקצה"ח (סימן קפ"ט) יעו"ש], ומאי דאמר לעיל השאילו מקום לתנור וכיריים מיירי בקנין גמור, וכתב המהרי"ט להוכיח מזה דפרוזבול כתבינן אפילו בשאלת מקום בלי קנין רק בהיתר שימוש לחוד והוא מקולי פרוזבול יעו"ש, ולפמ"ש י"ל דאי אפשר לאוקמי בכה"ג משום דא"כ קשיא רישא דאמאי בעציץ נקוב כותבין פרוזבול, הא כיון דליכא קנין ביניקה א"כ חשיב כמו מטלטלין לענין פרוזבול, כיון דרק בצירוף קנין חבירו חשיב העציץ כקרקע:

ומה שהכריח המהרי"ט מכח קושיא זו דמקולי פרוזבול הוא לכתוב פרוזבול בשאלת קרקע בלי קנין, הנה עדיין מידי קושיא לא יצאנו, דעדיין תיקשי קושית מוהרי"ט דלוקמי בשאלת קרקע בלא רשות חברו וכמו שהעמיד הרא"ש מתניתין דכוורת, ובכה"ג בודאי יודה המהרי"ט דאין כותבין פרוזבול, דרק בהיתר שאלה בלא קנין הקילו ולא באיסור גזילה, וע"כ צריך לתרץ כמו שכתבנו לעיל דמכח רישא דעציץ נקוב א"א לאוקמי בכה"ג, א"כ קושית מוהרי"ט ג"כ מיושבת:

ולכאורה מלשון הרא"ש הנ"ל שכתב דמיירי שהעמיד את הכוורת שלא בידיעת האחר ולא מוקי שהעמיד ברשות אלא שהתנה בפירוש שלא בתורת קנין רק בהיתר שימוש לבד, וע"כ דבכה"ג ס"ל להרא"ש דעדיין תיקשי והאיכא מקומו דדמי להשאילו מקום לתנור וכיריים בלא קנין דמהני והוא כדברי מוהרי"ט. ואין לומר דדחיקא ליה להרא"ש לאוקמי בגוונא דהתנה שלא בתורת קנין, ועדיף ליה אוקמיתא דהעמיד שלא בידיעת חבירו דעדיין הו"מ לאוקמי בגוונא דקנה כוורת מחברו ואין לו ברשות חברו רק היתר שימוש לבד ולא זכות מתורת קנין דאין זה חזקה כמ"ש לעיל, ויש לדחות: שוב הגיע לידי ספר גידולי תרומה וראיתי שם (בשער מ"ג ח"א סימן י"ב) שכתב עלה דמשני בגיטין (דף ל"ו ע"א) דמנח אסיכי, וז"ל ולכאורה קשה מאי משני דמנח אסיכי אכתי הא איכא מקום סיכי שאין היתדות עומדות בנס על האויר אלא ע"ג קרקע, ואותו המקום המועט ע"כ או שלו הוא או השאילו כדפירש"י ז"ל גבי מקום העציץ וכו', ובהיותי מחזר אחר הישוב לזה מצאתי להרא"ש ז"ל שכתב ל"צ דמנח אסיכי וסיכי הם של בעל הקרקע ע"כ. ועדיין בעניותי לא יצאתי מידי גמגום דהיכי דמי אם האי בעל היתדות והקרקע השאיל לו היתדות סתם ולא פי' לו כלום מהקרקע, או השאילו לו ג"כ הקרקע שעומדות עליו היתדות שישארו שם כמות שהם, ועליהם יעמיד הלה עציצו. ואם פי' לו מהקרקע חזרנו על הקושי שהרי מקום היתדות מושאל לו, ואם לא נזכר הקרקע כלל, א"כ כי נמי העציץ הוא נקוב מאי הוי דאע"ג דהוא יונק מן הקרקע הויא יניקה מקרקע שאינו שלו. ואי נימא דאע"ג דלא פי' מ"מ כיון דראה שהעציץ נקוב והשאיל לו היתדות, ממילא אדעתא שיתהנה מן הקרקע השאילן, א"כ גם כשאינו נקוב נימא כיון שאין היתדות יכולות לעמוד באויר, מסתמא אדעתא שיהיו מונחים בקרקע השאילן והרי המקום מושאל עכ"ל הג"ת, ומבואר מדבריו דפליג על המהרי"ט בתרתי, חדא דשאלת קרקע בלא קנין לא מהני לענין פרוזבול, דהא הוי ניחא ליה לאוקמי דלא השאילו זכות קנין בקרקע שהסיכי עומדות שם אי לאו קושיא דעציץ נקוב נמי, ועוד דעציץ נקוב בעי קנין ביניקה ג"כ וכמו שכתבנו לעיל הפך דעת מוהרי"ט דס"ל דמהני אפילו בהיתר שימוש לבד ולא בעי קנין וכמ"ש בדבריו הנ"ל:

[יא] וראיתי בירושלמי (שביעית פ"י הל"ג) עלה דמתניתין דכוורת דבורים וז"ל רבי אבהו בשם ר"ש בן לקיש טעמא דר"א ויבא העם אל היער והנה הלך הדבש מה את ש"מ, אמר רבי מנא חורשא מפיק דבש ואילו אמר ויטבול אותו ביערת הדבש יאות ר"י ב"ר בן בשם רשב"ל אמר שמעה יתה כן ויטבול אותו ביערת הדבש מה אנן קיימינן אם במחובר לקרקע כל עמא מודים שהיא כקרקע, אם בנתונה על גבי שתי יתדות כל עמא מודים שאינה כקרקע, אלא כי אנן קיימינן במונחת על גבי קרקע, ואתיא כיי דאמר רבי זעירא בשם רב ירמיה כותבין פרוזבול על מקומה של תנור ועל מקומה של כירה, רב הונא בר אדא אמר אף על מקומה של נר, אף בפת כן מחלוקת ר"א וחכמים דבש גדולי כוורת פת אינו גדולי תנור עכ"ל, ופי' הפ"מ דהאי דאיתא דאמר בירושלמי, הכוונה דמשו"ה ס"ל לר"א דכותבין פרוזבול על כוורת משום דמקום הכוורת שאול לו, והו"ל כמו השאילו מקום לתנור וכיריים יעו"ש. והדברים צריכים ביאור דכיון דטעמא דר"א הוא משום דיליף מקרא דיערת הדבש, וא"כ הכוורת הו"ל מצד עצמו כמו קרקע ול"ל מטעם מקומו, ואין לומר דהך מ"ד דקאמר ואתיא פליג על טעמא דיערת הדבש דקאמר לעיל, דכן משמע גם מסוף דברי הירושלמי דקאמר אף בפת כן מחלוקת ר"א וחכמים, ומשני דבש גידולי כוורת פת אינו גידולי תנור, ואי טעמא מקרא דיערת הדבש א"כ לא שייך האי טעמא בפת כלל ול"ל לחלק משום דפת אינו גידולי תנור, ז"א דע"כ צריך לטעמא דיערת הדבש גם בסיפא דירושלמי, דאת"ל דס"ל טעמא דהס"ד דב"ב שם דפליגי בתלוש ולבסוף חיברו, וא"כ עיקר פלוגתייהו הוא דוקא בכוורת לבד ולא בדבש כמבואר בתוס' ב"ב שם, ובש"מ בשם הרשב"א והרא"ש יעו"ש, וא"כ מאי קא מחלק הירושלמי בין דבש לפת דזהו גידולי כוורת וזהו אין גידולי תנור דהא תרווייהו תלושין הוו, וע"כ דס"ל כמסקנת הש"ס דב"ב שם וכדברי הירושלמי לעיל מינה, דעיקר טעמיה דר"א הוא מקרא דיערת הדבש, אלא דאי הוי פת גידולי תנור הו"ל דין דבש בכוורתו, דשפיר נוכל ללמוד מקרא דיערת הדבש לדבש בכוורת וכל דדמי ליה, ועיי"ש בש"מ ב"ב בשם הרא"ם, ואי לאו טעמא דפת אינו גידולי תנור הוי כמו דבש בכוורת וזה ברור, ולפ"ז דברי הירושלמי צריכין ביאור דל"ל כלל לטעמא דשאלת מקום הכוורת, ולא סגי בטעמא דהו"ל קרקע מצד עצמו כמו דחשיב קרקע לענין קנין ושבת וטומאה:

ונראה לפי המבואר בב"ק (דף י"ב ע"א) פלוגתא דאמוראי אם עבדא כמקרקעי דמו או כמטלטלין דמו, וכתבו התוס' שם דאע"ג דלענין מילי דאורייתא עבדים הוקשו לקרקע, מ"מ לענין מילי דרבנן כגון לענין אם גובין מן העבדים דשעבודא לאו דאורייתא, או לענין קנין אגב דהו"ל דרבנן, ולענין פרוזבול על העבדים דהו"ל דרבנן יעו"ש. והנה בנימוק"י פרק הגוזל עצים (דף צ"ז) כתב בשם הרא"ה דאפילו אם נאמר דאגב (דרבנן) [דאורייתא] ושיעבודא דאורייתא ג"כ שייך פלוגתייהו, דדוקא לענין שבועה ואונאה ודיני שומרים וכיו"ב, דעיקרו תלוי בדין קרקע הקישה תורה עבדים לקרקע, אבל לענין שיעבוד מלוה דתלוי בדעתו של מלוה דסמוך דעתו על הקרקע ולא על המטלטלין שיכול להבריחן, וכן לענין אגב אע"ג דהוא דין תורה מ"מ כיון דעיקרו של קנין אגב הוא מפני שאדם סומך בדעתו הדבר המטלטל אל הקרקע שהוא עיקר לעולם שאדם סומך בו, לפיכך עבדים שאין אדם סומך דעתו עליהן כמטלטלין חשיבי, וכ"כ רשב"ם בב"ב והוא עיקר עכת"ד יעו"ש, ועיין בתוס' יבמות (דף צ"ט ע"א) ד"ה מני ר"מ וכו' יעו"ש, ולפי"ז לדידן דקיימא לן עבדי כמטלטלי דמי לדינים אלו, נמצא דכוורת דבורים אף לבתר דגלי קרא דיערת הדבש דיש לו דין קרקע, מ"מ כיון דאינו מחובר בטיט והו"ל דבר המטלטל אין אדם סומך דעתו עליהם כמו עבדים, וא"כ תיקשי אמאי עדיף כוורת לענין פרוזבול מעבדים, ולדעת התוס' שם דמחלקי בין מילי דאורייתא לדרבנן, אפשר לומר דדוקא בעבדים הדין כן משום דניידי אבל כוורת שאני ואפילו במילי דרבנן כמקרקע דמי, אבל לדברי הנימוק"י בשם הרא"ה אין לחלק בין עבדים לכוורת לענין פרוזבול, וזהו מאי דהוקשה ליה להירושלמי בטעמא דפרוזבול דוקא, דלענין שבת וקנין וטומאה דהתם תלוי בדין קרקע לבד, מהני טעמא דיערת הדבש דחשוב כקרקע, ומשו"ה קאמר הירושלמי דטעמא דר"א הוא מטעם שאלת מקום הכוורת, ורבנן פליגי אהך דינא דכותבין על מקום תנור וכיריים: איברא דלפ"ז תיקשי דאמאי חשוב הכוורת לענין קנין כמטלטלין, וכמ"ש הרמב"ם (בפ"י דשביעית מ"ז) וז"ל:

ומה שאמר הרי היא כקרקע לענין קנייתה בכסף ושטר וחזקה וכו' ושיקנה מטלטלין על גבה ושאר דיני קרקעות עכ"ל, ואי נימא דמקום הכוורת מושאל לו דהא מה"ט כותבין פרוזבול, א"כ אמאי אינו נקנה בקנין שהקרקע נקנית בו גם לרבנן, דהא כיון שמקנה לו גם מקום הכוורת ממילא נקנה הכוורת אגב קרקע שתחתיו דשאלת קרקע ג"כ מועיל לענין אגב, דאין לומר דכאן כיון דהמקנה גופיה אין לו רק בשאלה מיגרע גרע וכמ"ש בשם המהרי"ט דכבר דחה סברא זו הגרע"א כמ"ש לעיל, ונראה דמיירי שהקרקע מושאל לו שלא בתורת קנין רק בתורת היתר שימוש לבד וכמ"ש לעיל באות ט', ואעפ"כ לענין פרוזבול שפיר מועיל שאלה כזו כמ"ש המהרי"ט דזהו מקולי פרוזבול דלא בעי קנין השתמשות. ועפי"ז יש להשוות גם דברי הירושלמי עם התלמוד שלנו בגיטין (דף ל"ז ע"א) דמבואר שם דהך דינא דהשאילו מקום לתנור וכיריים הוא אליבא דהלכתא, ולדברי הירושלמי דרבנן ור"א פליגי בזה א"כ אין כותבין פרוזבול על זה לרבנן, וכבר עמד ע"ז הגאון מוהרר"א מפולדא בפירושו לירושלמי בשביעית יעו"ש, אבל לפמ"ש א"ש דבאמת הך דינא דתלמודא דידן דהשאילו מקום לתנור וכיריים הוא לכו"ע משום דמיירי שיש לו קנין בשאלת הקרקע וע"ז גם רבנן מודו, רק דכאן בכוורת מיירי שיש לו מקום הכוורת רק בהיתר שימוש שלא ע"י קנין, בזה פליגי ר"א ורבנן, ובזה הלכתא כרבנן ודלא כדברי מהרי"ט, ולא אמרינן בזה מקולי פרוזבול וכמ"ש לעיל בשם הגי"ת:

ובלא"ה לא קשיא דאמאי לענין קנין חשוב כמטלטלין לרבנן כיון דיש לו מקום הכוורת א"כ ממילא נקנה ע"י מקומו מדין אגב, די"ל דהירושלמי מפרש דהך דתני במתניתין הרי הוא כקרקע לא מיירי כלל לענין קנינים, אלא לכל שאר דיני הקרקעות כגון שומרים ושבועה ואונאה וכיו"ב, דזהו נוגע רק לגוף הכוורת לבד ובזה שייך פלוגתא דר"א ורבנן אם חשוב כקרקע או לא:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה