אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן ב

סימן א

בענין עציץ נקוב:

ענף א:

[א] גרסינן בשבת (דף פ"א ע"ב) גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת, אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי, מתקיף לה ר"כ אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך, אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מלתא, היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש, היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע, ופירש"י חייב משום תולש דשוב אינו נהנה מריח הקרקע, ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח וכו' עכ"ל, וכן מבואר בתד"ה והניחו וכו' ע"ש וכן מתבאר בדברי התוס' פ"ק דגיטין (דף ז' ע"ב) ד"ה דלמא וכו' דמונח ע"ג יתדות חשיב מחובר כדיחויא דרבא, דאפילו לר"י דס"ל דבאין הספינה גוששת פטור ממעשר, היינו דוקא משום דעשויה לברוח, אבל עציץ לא, ולא כרבי זירא דמדמי להו והוכיחו כן מסוגיא דפרק השולח (דף ל"ו ע"א) דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ומוקי לה דמנח אסיכי, אלמא דחשיב מחובר אע"פ שמונח ע"ג יתדות, וע"כ דהא דחייב משום תולש אינו אלא דרבנן יעו"ש. והנה מבואר מדברי רש"י דהיניקה מתמעטת ע"י שהניחה ע"ג יתדות משום דאינו נהנה מריח הקרקע, ואפילו למאי דמסיק דהאי תולש אינו אלא דרבנן לא הדר ביה מהך סברא אלא דמשום דלא נפסק היניקה לגמרי יש לו עדיין דין מחובר ומשו"ה פטור משום תולש, דעיקרו של מלאכת תולש אינו אלא משום תלישת החיבור ולא משום מיעוט היניקה, ואף דמלאכת זורע היא ע"י הוספת יניקה לבד אף שלא עשאו מחובר, וכמבואר ברפ"ק דמועד קטן (דף ב' ע"א) דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע דאורייתא יעו"ש מ"מ ס"ל לרש"י ותוס' דשניא מלאכת תולש ממלאכת זורע, ועיין זבחים (דף צ"ד ע"ב) דזרק פשתן למים חייב משום זורע משום דצומח במים אף דאינו במחובר כלל ועיין בשו"ע או"ח (סימן של"ו) ובמג"א שם (ס"ק י"ב) יעו"ש:

ולפ"ז ע"כ צ"ל לכאורה דבמונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע דחייב משום נוטע הוא דאורייתא שהרי הוסיף יניקה, אף שלא הוסיף חיבור, דזורע לא בעי דין מחובר כלל, והא דאמר אביי בתרווייהו חייב לצדדין קאמר דבמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב מדרבנן, ובמונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב דאורייתא. ואין להקשות לפ"ז איך שרי ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים משום כבוד הבריות כיון דמניחו אח"כ ע"ג קרקע, א"כ הרי עובר באיסור נוטע דאורייתא, ואין לומר דמיירי באיכא יתדות ומנח ליה אח"כ שם דאכתי ליגזור דלמא מנח ליה אארעא, וכדאמר לעיל מינה בשדה ניר דלמא שקיל מעילאי ושדי לתתאי ומחייב משום חורש. וממה שכתב הש"ג דלשיטת הרמב"ם דס"ל דחייב משום נוטע ותולש דאורייתא צ"ל הא דשרי ר"ל לקנח בו מיירי בנוטלו מע"ג היתדות ומניחו אח"כ שם יעו"ש, אלמא דלא גזרינן דלמא מנח ליה ע"ג קרקע כמו בשדה ניר אין להביא ראיה לדידן, דהתם כיון דנטלה מע"ג יתדות לא גזרינן דלמא יניחו במק"א אבל לפירש"י דנוטלו מע"ג קרקע תיקשי, די"ל דבאמת לא גזרינן דלמא שדי ליה בכוונה עוד ע"מ שיגדלו בו עשבים דתו לא צריך ליה כלל כיון דנמאס כבר, וכיון דמשליכו כלאחר יד בלא כוונה הו"ל דבר שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישא כיון דאפשר שיפול הצרור למעלה והעשבים למטה ובטלה יניקתו, משא"כ בשדה ניר דהתם שפיר יש לגזור דלמא שדי למקום גומא כדי לכסותה שם ונמצא דכוונתו להשוות הקרקע והו"ל מלאכת חורש דאורייתא, אבל מדברי הג"א (סימן ב) נראה דגם בהניחו ע"ג קרקע דחייב משום נוטע אינו אלא מדרבנן ואינו חייב משום נוטע דאורייתא אלא כשהיה שם דבר המפסיק יניקתו ונטלו יעו"ש וצריך לפ"ז לחלק בין הך הוספת היניקה להך דמשקה מים לזרעים וזורק פשתן למים:

[ב] אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הל"ד) מבואר דחייב מדאורייתא בין משום תולש ובין משום נוטע וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש היתה ע"ג יתדות והניחה ע"ג קרקע חייב משום זורע עכ"ל, ומבואר דחייב מדאורייתא, והיינו טעמא משום דמיעוט יניקה ג"כ מיקרי תולש כמו דריבוי יניקה מיקרי זורע, דאין לפרש הטעם דבהניחו ע"ג יתדות חשיב תלוש לגמרי שהרי לענין מעשר ופרוזבול חשיב מחובר וכמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל, ועכצ"ל הטעם דמיעוט יניקה לבד חשיב תולש, ופליג בזה היסוד על שיטת רש"י ותוספת:

ואין להקשות מהא דאמרינן בעירובין (דף ק' ע"ב) דמותר להלך ע"ג עשבים בשבת דתלישת עשבים שע"י הליכה הו"ל דבר שא"מ וגם לא הוי פס"ר, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת הל"ה) יעו"ש, ולפמ"ש דמיעוט יניקה לבד מיקרי תולש א"כ ע"י דריסתו הרי מתמעט יניקת העשבים וזהו הו"ל פס"ר, זה אינו דעיקר מלאכת תולש הוא דוקא באופן דאיכא הפרדת דבר הנקצר ממקום חיבורו או גידולו בפועל, אבל מיעוט יניקה לבד אין זה מלאכת קוצר. ומה שכתב המאירי בסוגיין וז"ל ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע, ויש מפרשים בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אינם יכולין ליגדל, וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון, ונמצא לדבריהם שאם אין מוסיף לו יניקה אלא שמשכהו ממקום למקום פטור. ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו הוא נקרא קוצר, וכשהניחו במקום יניקה אפילו אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע, ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל, ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון, שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כ"ש בזו עכ"ל, הרי דשייך בזה מלאכת קוצר לפירוש הי"מ על העציץ התחתון אף שלא הפרידו בפועל אלא שהפסיק יניקתם לבד, וא"כ לדעת הרמב"ם דלא בעי הפסק יניקה לגמרי אלא במיעוט יניקה ג"כ סגי, א"כ ג"כ לא בעי הפרדה בפועל, ותיקשי מסוגיא דעירובין דאיך מותר לידרס ע"ג עשבים, אבל באמת לא קשה כלל דהרי במה שנתן העליון ע"ג התחתון ופסק יניקת התחתון הרי הוא קוצר ממש שהרי שוב אינו יונק העציץ התחתון דרך הנקב כלל, וחשיב כנתן דבר המפסיק יניקה בין עציץ לקרקע דחייב משום תולש כמו שנתבאר לעיל בשם הג"א וזהו מלאכת קוצר ממש שהפריד הזרעים מהקרקע:

ועדיין אפשר לומר בדעת הרמב"ם דמיעוט יניקה לא מיקרי תולש והניחה ע"ג יתדות חשיב תלוש ממש, ואף דס"ל לר"ז בפ"ק דגיטין דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן, ולרבנן חייב במעשר, מ"מ הרמב"ם השמיט לגמרי הך דר"ז דעציץ נקוב לענין מעשר, ובספינה פסק (פ"א מהלכות תרומות הלכ"ג) דבעי דוקא גוששת ואינה גוששת פטור, וא"כ י"ל דה"ה בעציץ נקוב ע"ג יתדות חשיב כספינה שאינה גוששת וכאוקימתא דר"ז, ולא ס"ל כדיחויא דרבא דשאני ספינה דעשויה לברוח, וכן האי דינא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב השמיט ג"כ (בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל) יעו"ש, וא"כ אין להוכיח כלל מדברי הרמב"ם הך דינא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות דחשיב מחובר, ואדרבה לכאורה מהנך ראיות דמעשר ופרוזבול משמע דס"ל דחשיב תלוש, וא"כ ליכא להוכיח כלל דלענין שבת יתחייב משום תולש במיעוט יניקה לבד, דהא איכא גם תלישת החיבור במה שמגביהו מהקרקע ומניחו ע"ג יתדות. אמנם יש להוכיח דלכו"ע עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות חשוב מחובר ממתניתין (פ"ב דעוקצין מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה, אמר ר"ש וכי מה טיבה ליטהר אלא הטמא בטומאתו והטהור יאכל, וע"ש בפירוש הר"ש והרא"ש דמיירי בעציץ שאינו נקוב, ומחלוקת דר"ש ורבנן הוא לענין הזרעים שבתוך העציץ, אבל לכו"ע מה שיצא חוץ לעציץ חשוב מחובר הואיל ויונק מן הקרקע דרך האויר אף דמיפסק אוירא, וכן מתבאר בחולין (דף קכ"ח ע"א) בפירש"י ותוס' שם עלה דהך מתניתין כמו שפירשו הר"ש והרא"ש יעו"ש, הרי מבואר דאפילו מיפסק אוירא חשוב מחובר במה שיונק מן הקרקע וה"ה לעציץ נקוב. ואין לחלק דשאני נוף הנוטה לחוץ דיונק להדיא מן הקרקע, אבל בעציץ נקוב הרי העציץ חוצץ ואינו יונק אלא דרך הנקב לבד, דהא התוס' בחולין שם ד"ה אלא וכו' הקשו דאמאי ס"ל לר"ש דהטמא בטומאתו, ולא חשיב מחובר אלא מה שיוצא חוץ לעציץ לבד, והלא בעציץ נקוב ס"ל לר"ש בשבת (דף צ"ה ע"ב) דחשוב כמחובר כל הגדולים שבעציץ, ותירצו דהתם ע"י הנקב חשיב כמחובר אבל הכא ע"י מה שיוצא לחוץ לא יהא מה שבפנים מחובר ע"ש, אלמא דיותר גדול כח היניקה של עציץ נקוב מיניקת הנוף של עציץ שאינו נקוב היוצא לחוץ, וכיון דחזינן דחשוב היוצא לחוץ כמחובר כ"ש עציץ נקוב כמחובר חשיב. ועוד ראיה מדברי התוספתא הובאה בר"ש (פ"ב דעוקצין מ"י) עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות אפילו גבוה אמה מן הארץ אינו מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן הצד הר"ז מכשיר את הזרעים עכ"ל, אלמא דעציץ המונח ע"ג יתדות דמיפסק אוירא חשיב כמחובר לקרקע, וע"כ צ"ל דהא דס"ל להרמב"ם דבהניח ע"ג יתדות חייב משום תולש אינו מטעם דחשיב תלוש אלא מטעם מיעוט יניקה כמו שנתבאר:

[ג] אלא דלפ"ז צ"ע על דברי התוס' הנ"ל שהוכיחו האי דינא דעציץ נקוב ע"ג יתדות חשוב מחובר מסוגית הש"ס דכותבין פרוזבול במנח אסיכי ולמה לא הביאו מהך מתניתין ומהתוספתא דמבואר להדיא דבמיפסק אוירא חשיב מחובר, ונראה לומר דלפי שיטת התוס' ליכא להוכיח מידי מכאן לפי המבואר לקמן פרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) דפריך הגמרא לר"ש דס"ל התולש מעציץ נקוב פטור אלמא דנקוב כאינו נקוב משוי ליה, ולענין הכשר ס"ל לר"ש דנקוב אינו מכשיר ומשני שאני הכשר דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים דאמר קרא על כל זרוע אשר יזרע, ופירש"י כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו אבל עציץ שאינו נקוב תלוש לגמרי חשיב יעו"ש ובפירוש ר"ח בביאור יותר קצת, חזינן מזה דהך דינא דמחובר דהכשר וטומאה אינו תלוי בדיני מחובר דכל התורה כולה, דהא לר"ש עציץ נקוב תלשו גמור חשיב ליה לענין שבת ותרומות ומעשרות, ואעפ"כ לענין הכשר וטומאה חשוב כמחובר, משום דכל שנזרע כבר ויונק מן הקרקע רבתה תורה לטהרו כמו מחובר ממש. ומעתה י"ל דאף דהש"ס מסיק האי תירוצא לר"ש מ"מ אפשר דגם רבנן מודו בהך כללא דשאני הכשר וטומאה ממחובר דעלמא, ולא פליגי אהך קרא דכל זרוע אשר יזרע, ולפ"ז עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות כיון דיונק קצת מן הקרקע כמבואר לעיל, אף דע"י הך יניקה לא מחשב כמחובר מטעם דמיפסק אוירא, היינו דוקא לענין שבת ותרומה דהתם בעי תורת מחובר ממש אבל בהכשר דסגי בזריעה כל דהו חשיב מחובר, ומשו"ה מהך מתניתין דעוקצין ומדינא דהתוספתא הנ"ל אין להוכיח דמיפסק אוירא חשיב מחובר דאפשר דהתם דסגי בזריעה שאני. משא"כ לענין שבת ומעשר ל"מ, ומשו"ה הוכרחו להוכיח מדין פרוזבול דהתם ג"כ בעי מחובר ממש. אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (בפ"ב דעוקצין מ"י) נראה דגם הכשר וטומאה תלי בדין מחובר שכתב וז"ל וכבר ביארנו פעמים כי עציץ נקוב הרי הוא כארץ וכו' עכ"ל משמע דהוא מתורת מחובר דכל התורה, ומשמע דס"ל דהך שינויא דהש"ס בפרק המצניע דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים מקרא דעל כל זרוע אשר יזרע אינו אלא אליבא דר"ש ולא לרבנן, ולפ"ז נשאר הראיה הנ"ל לדעת הרמב"ם דעיקר החיוב בשבת בהניחו ע"ג יתדות משום תולש הוא מטעם יניקה ולא משום דחשיב תלוש גמור, דאל"כ תיקשי ממתניתין דעוקצין ומהתוספתא הנ"ל: ועפי"ז אפשר ליישב מ"ש רש"י לקמן (דף צ"ה ע"א) עלה דמתניתין דהתולש מעציץ נקוב חייב משום דמריח מן הקרקע ואפילו הנקב בדופנו ע"כ והמ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) כתב על דברי רש"י אלו וז"ל והנה סברת רש"י הלזו כעת לא ראיתיה בשום מקום וכו', ודע דבתוספתא פ"ד דטבול יום והביאה הר"ש ספ"ב דעוקצים תניא עציץ נקוב שנתנו ע"ג שתי יתדות אפילו גבוה אמה מן הארץ אינו מכשיר את הזרעים בד"א מלמטה אבל מן הצד הר"ז מכשיר את הזרעים, והנה פשט דברי התוספתא הללו נראה דס"ל דנקב מן הצד לא חשיב ודינו כתלוש דאין סברא לחלק בין מונח ע"ג יתד למונח על הארץ, ותו תניא התם טבלה שיש לה לבזבז והטה על צדה מכשרת את הזרעים ע"כ, ופירש הר"ש דבנקובה מן הצד איירי דאם הטה על צדה נמצא דקאי נקב למטה ואינה מכשרת את הזרעים, מכל זה מוכח דנקב מן הצד לא חשיב נקב ליחשב כמחובר אלא דינו כתלוש, הפך סברת רש"י והדבר צריך תלמוד עכ"ל:

ולפמ"ש דעיקר דין הכשר וטומאה לענין מחובר אינו תלוי בדין חיבור דכל התורה אלא במה דהוא זרוע בפועל, לפ"ז יש לומר באופן דחשיב רק מחובר לבד ולא זרוע אז אינו מועיל החיבור לענין הכשר, דמ"מ קרינן כל זרוע אשר יזרע דעדיין צריך לזריעה וכתלוש דיינינן ליה לענין הכשר, ולפ"ז נראה דהך דינא דעציץ נקוב בכדי שורש קטן דהוי מחובר בין לענין הכשר ובין לענין שבת ומעשר, חלוקים הם בטעמם, דלענין שבת ומעשר עיקר מה דבעי נקוב כשורש קטן הוא בכדי שיריח מן הקרקע, ופחות משיעור זה אינו מריח כלל וכמבואר בפירש"י לקמן (דף צ"ה ע"ב) ד"ה ועדיין וכו' ע"ש, אבל לענין הכשר הטעם הוא משום דבהך שיעורא חשוב זרוע בקרקע משום דאפשר להתחבר בקרקע ע"י זריעה זו שיצאו ויתפשטו השרשים דרך הנקב, ומשו"ה אף קודם שיצאו השרשים ועדיין לא נתחברו בקרקע נמי זריעה חשיב, ועיין בפירוש רבינו חננאל בסוגיין ולקמן פרק המצניע עלה דאמרינן מודה ר"ש בניקב למטה מרביעית שהזכיר סברא זו דאפשר להתפשט ולהתחבר בקרקע ע"י הנקב יעו"ש היטב, ובמתניתין (פ"ב דעוקצין מ"י) כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהן אינן מכשירין את הזרעים ופירשה הר"ש שם והרמב"ם (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הל"ט) דמיירי באינם נקובים יעו"ש, הרי אף דאינם נקובים ואינם מריחים מריח הקרקע כלל וכמו שמצדד המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) דעיקר הטעם רק משום דסופו לינקב יעו"ש, והאי טעמא ל"ש כלל לעשותו כמחובר לענין שבת ומעשר במה דסופו לינקב דמ"מ אינו מריח מן הקרקע עכשיו, ואין לו חיבור לקרקע, רק לענין הכשר וטומאה דהתם בעי רק שיהיו זרועים וכאן הרי הזריעה נאותה מטעם שסופה להתחבר ולהתפשט בקרקע, אלמא דהך טעמא לבד פועל בדין חיבור של הכשר ואינו תלוי בריח הקרקע, ומעתה אפילו במקום דאיכא גם יניקה מן הקרקע אלא דאין השרשים יכולים להתחבר ולצאת אל הקרקע דרך הנקב, כתלוש חשוב לענין הכשר, ולפ"ז בנקוב מן הצד אף דס"ל לרש"י דחשיב כמחובר לענין שבת היינו משום דמריח מן הקרקע אפילו ע"י נקב מן הצד, אבל כיון דאין השרשים יכולין להתפשט דרך הדופן רק מלמטה דרך שוליו וכמ"ש בפירוש ר"ח לקמן בפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) יעו"ש, משו"ה לא מהני לענין הכשר, ועפי"ז מתיישבים דברי התוספתא שהביא המ"ל דנקב מן הצד לא מהני לענין הכשר:

ובעיקר דברי המ"ל שכתב דשיטת רש"י דנקב מן הצד חשיב נקב לא ראה בשום מקום, וחתר לעשות סמוכין מדברי הראב"ד לשיטת רש"י יעו"ש, יש לתמוה הלא הדבר מבואר בתשובת הרשב"א (ח"ג סימן שמ"א) וז"ל שאלת עציץ נקוב שאמרו באיזה מקום יהא נקוב, דוקא בשוליו מפני שאין הזרעים יונקין אלא דרך השרשים או אפילו נקוב בצדו, תשובה אפילו נקוב בצדו כל שהוא נקוב כנגד מה שהזרעים טמונים בעפרו של עציץ, לפי שהזרעים יונקים מן הקרקע אפילו דרך נקב שבצדו של עציץ, דתנן במסכת שבת בפרק המצניע התולש מעציץ נקוב חייב מאינו נקוב פטור, ר"ש פוטר בזה ובזה, ואמרינן עלה בש"ס מודה ר"ש בניקב למטה מרביעית, אלא לרבנן אפילו חצבו למעלה מרביעית שאפילו מן הנקב לבדו יונק לחלוחית מן הקרקע. וכן פירש"י ז"ל זה לשונו, התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק הוא מן המחובר ע"י נקב שמריח לחלוחית מן הקרקע ואפילו הנקב בצדו ע"כ, ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא, שא"כ אפילו אינו נקוב כנקוב דמאוירא קא רבו וינקי מלחלוחית הקרקע עכ"ל הרשב"א, וכן במאירי בפרק המצניע שם הביא דעת הי"מ שכתבו דנקב מן הצד לא חשיב כמחובר ודחה אותם מסוגיא זו כמ"ש הרשב"א יעו"ש, ואיך העלים המ"ל עינו הבדלח מסוגיא זו שעסק בה, ומתוך הדוחק יש ליישב דעת הי"מ שבמאירי דהסוגיא דהמצניע דלמטה מרביעית, מיירי בנקוב בשוליו נגד הקרקע ממש וכגון שהשוליים עגלים ומתקצרים למטה ועומד על חודו ויכול לקבל רביעית או פחות למטה מן הנקב, והוכרחו ליכנס בדוחק הלזה משום דס"ל דהכשר תלוי בדין מחובר דכל התורה, ואם כן מוכח מדברי התוספתא שהביא המ"ל הנ"ל דנקוב מן הצד חשיב כתלוש:

[ד] ועפ"י יסוד הנ"ל יש ליישב שיטת רש"י בפ"ק דגיטין (דף ז' ע"ב) ד"ה עפר חו"ל הבא בספינה לארץ, וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא, ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות (דף פ"ד ע"ב) עכ"ל, והתוס' בגיטין שם ד"ה עציץ וכו' ולקמן פרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה טהור וכו' תמהו על דברי רש"י מהא דאמר רבא שם חמש מדות בכלי חרס וחד מינייהו דניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים אלמא דגם חרס בעי נקיבה יעו"ש. עוד תמה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) מהא דתנן ספ"ב דעוקצין כלי אדמה שהשרשין יכולין לצאת מהן אינן מכשירין הזרעים ואע"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות כלים), וכן כתבו התוס' במסכת מנחות (דף ס"ט), ולשיטת רש"י מאי אריא כלי אדמה כל כלי חרס לא בעי נקיבה ע"ש. ולפמ"ש י"ל דנהי דכלי חרס חשיב כנקוב לשיטת רש"י משום דהוא ממין הקרקע אינו חוצץ בפני היניקה דמין במינו אינו חוצץ וכמבואר בחי' הרמב"ן בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) יעו"ש, מ"מ זהו דוקא לענין שבת ומעשרות דהתם סגי ביניקה לבד לעשותו כמחובר לקרקע, אבל לענין הכשר כיון שנתבאר דלא מהני נקיבה מן הצד משום דבעי נקב כשורש קטן לעכב שיהיו השרשים עומדין לצאת דרך שם ולהתחבר אל הקרקע, ובלא"ה לא מיקרי זרוע עדיין שצריך עוד לזריעה, וא"כ בכלי חרס נמי הא לא ניקב כשורש קטן שהרי אין השרשים יוצאין דרך הכלי, ומשו"ה בעי דוקא כלי אדמה דחשיב כמו ניקב בכדי שורש קטן:

ומ"ש התוס' בגיטין שם להקשות עוד על פירש"י מהא דאיתא בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום ע"כ, הרי מבואר דגם בחרס בעי נקיבה, דאל"כ מאי רבותא יש בנקוב משאינו נקוב ולמה נקט הש"ס בנקוב דוקא, וכן הקשה הרמב"ן בחי' שם יעו"ש:

נראה ליישב דהנה בתוד"ה (שם) יצא זה שמחוסר קציצה כתבו התוס' בשם רשב"ם דמחוסר קציצה בגט לא מיקרי אלא במחובר לקרקע או בבע"ח שעוקר דבר מגידולו אבל לא בקלף גדול ור"ת חולק בזה יעו"ש, וברא"ש שם (סימן כ"ב) כתב דגם דעת רש"י הוא כדעת רשב"ם דבקלף גדול ל"ש מחוסר קציצה יעו"ש. והקשה מהרש"א שם ממה שכתב רש"י עלה דאמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ויהיב ליה ניהלה, ופרש"י וז"ל דשקיל ליה לכולה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה, ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ עכ"ל, הרי מבואר דגם בתלוש שייך קציצה יע"ש. והנה הר"ן שם תמה על דברי רש"י אלו ממה שכתב רש"י עוד עלה דאמר רבא על עלה של עציץ נקוב פסול גזירה שמא יקטום ופירש"י וז"ל שמא יקטום העלה והויא קציצה מן המחובר, אלמא דבתלוש ל"ש מחוסר קציצה, ועיי"ש מה שכתב לתרץ דבאמת דעת רש"י דגם בתלוש שייך מחוסר קציצה אלא דהגזירה דשמא יקטום שייך דוקא במחובר, דרוב המחוברין א"א להם בלא קטימה ולפיכך גזרינן, אבל בתלוש לא גזרינן, רק בעציץ היה שייך לגזור דלמא חייס אזרעים ומתוך כך ישבור החרס, וע"ז כתב רש"י דלא חיישינן לזה דלא מפסיד ליה לעציץ יעו"ש, אבל קושית מהרש"א עדיין לא נתיישב בתירוצו של הר"ן, דמאחר דס"ל להדיא דל"ש קציצה בתלוש א"כ מאי איכפת לן אם ישבור החרס:

ולכן נראה לומר בישוב דברי רש"י דס"ל דמן הדין העציץ היה לו להתבטל אצל הזרעים וליחשב הכל כמו קרקע וכמו הוסיף עפר בעציץ דחשיב קרקע, וה"נ העציץ גופיה כיון דהוא של חרס ומין במינו הו"ל כקרקע, וכ"ש דהעציץ דצריך לזרעים בטל אגב זרעים ע"י שמבטלו, ורק דכל זמן דאיכא תורת כלי על העציץ א"א לו להתבטל אצל הזרעים וכדאמרינן כיו"ב לענין צינור שחקקו ולבסוף קבעו דלא בטל להקרקע כיון דהיה עליו תורת כלי בתלוש, ועיין ב"ב (דף ס"ו ע"ב) וא"כ כ"ז שייך רק בעציץ שאינו נקוב דעדיין תורת כלי עליו, אבל בעציץ נקוב שכבר בטל ממנו תורת כלי לגמרי, וכגון שניקב כמוציא זית (בגמ' אי' כמוציא רמון ועיין שם בפירש"י ד"ה ועדיין כלי הוא ובגליון הש"ס שם. המו"ל) דטהור מכלום כמבואר בהמצניע (שם) אז מיבטל בטיל העציץ אצל הזרעים וחשיב כמו קרקע, ועיין בפירש"י בהמצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה שאם ניקב וכו' יעו"ש, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דאין לחוש שמא ישבור החרס, אבל אם היה שובר החרס חשוב מחוסר קציצה דחשיב כמו תולש מן המחובר, וכמו דאמרינן בחולין (דף פ"ט ע"א) לענין עפר עיר הנדחת דחשיב מחוסר תלישה משום דעוקרו מן הקרקע וכמו שכתבו התוס' בגיטין שם, ועפי"ז א"ש מאי דנקט הש"ס דוקא אם עציץ נקוב, אף דלענין הזרעים שבתוכו אין נ"מ כלל דהא בעציץ של חרס חשיב מחובר בלא נקיבה, מ"מ ליכא חידושא כלל במה דלא גזרינן דלמא ישבור החרס, דהא כיון דהחרס חשוב תלוש לא איכפת לן אף אם ישבור אותו, דלא מיקרי קציצה בתלוש דחשיב כמו קלף גדול דכשר לשיטת רש"י, והא דנקט גם לענין עלה עציץ נקוב, אף דשם ליכא נ"מ כלל דהא העלה בין כך וכך מחובר מיקרי לדעת רש"י, היינו משום דרישא לענין חרס ע"כ בנקוב מיירי, נקט נמי בסיפא ג"כ נקוב, דהא גם לדעת ר"ת בתוס' תיקשי אמאי נקט ברישא על חרס של עציץ נקוב, דבשלמא לענין עלה נקט עציץ נקוב כמ"ש התוס' דאשמעינן דאין לגזור שמא יתן לה בלא פסיקת היניקה, אבל לענין חרס מאי חידושא יש בנקוב יותר מבאינו נקוב, וע"כ צ"ל דנקט נקוב ברישא משום סיפא, וא"כ ה"ה לדעת רש"י נקט בסיפא נקוב משום רישא, והא דמבואר שם בעציץ של אחד וזרעים של אחר דהעציץ חשוב תלוש וזרעים מחוברין, היינו משום דהתם מיירי בעציץ שאינו נקוב דלא בטל אצל הזרעים והו"ל העציץ תלוש והזרעים מחוברים דחרס לא בעי נקיבה לשיטת רש"י:

וראיתי בחידושי חת"ס בפ"ק דגיטין שכתב ליישב דברי רש"י, דנהי דס"ל דחרס לא בעי נקיבה היינו דוקא במונח ע"ג קרקע, וכמו שדקדק רש"י להדיא בדבריו, ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע, וספינה אע"ג דאינה מונחת בקרקע מתלחלחת מן המים, אבל מונח באויר צריך נקיבה, ולפ"ז יתיישבו כל הסוגיות דמיירי בנקיבה, דשם לא מיירי במונח ע"ג קרקע אלא באוירא יעו"ש, וכן כתב הח"ס עוד בחידושיו למסכת שבת בפרק המצניע יעו"ש. ודבריו תמוהים דהרי עלה דאמר ר"ז בפ"ק דגיטין עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן, פירש"י עציץ של עץ נקוב המונח ע"ג יתדות עכ"ל וכוונתו במאי דנקט של עץ משום דאי בשל חרס הא לא בעי נקיבה, ואי כדברי הח"ס דדוקא בקרקע ס"ל לרש"י דחשיב כנקוב א"כ גם בשל חרס מצי לאוקמי וע"כ מוכח דלשיטת רש"י בכל גווני חרס לא בעי נקיבה, ומ"ש רש"י אם היא מונחת בקרקע בא לאפוקי אם איכא דבר המפסיק נגד כי העציץ דאז חשיב תלוש: [ה] ולדעת הרמב"ם דס"ל דבהניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש דאורייתא, תיקשי קושית רש"י דאמאי שרי ר"ל קינוח בצרור שעלו בו עשבים, הא איסור תורה לא הותר בשביל כבוד הבריות, ונראה דרש"י לשיטתו דס"ל דגם נקב מן הצד חשיב מחובר משום דמריח מריח הקרקע אפילו דרך דופן, וא"כ כ"ש דצרור שעלו בו עשבים חשוב מחובר שהרי רואה את האויר מד' רוחות, ועדיף יותר מניקב בדופנו. ועפי"ז שפיר הוקשה ליה לרש"י דכיון דצרור דר"ל כעציץ נקוב דמי אמאי מותר וע"כ דגם בעציץ נקוב אינו אלא דרבנן. אמנם לדעת הרמב"ם נוכל לומר דס"ל כדעת הי"מ שבמאירי הנ"ל דנקב מן הצד לא חשיב מחובר בין להכשר בין לכל התורה, וא"כ י"ל דגם ברואה את האויר מד' רוחות ג"כ כתלוש דיינינן ליה כיון שאין הנקב מלמטה כנגד השורש (עיין בר"ש פ"ב דעוקצין מ"י) לענין מילא עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז, שפירש הר"ש הטעם דחשיב רואה האויר מד' רוחות דהו"ל כמחובר, והרמב"ם שם נאיד מפירוש זה יעו"ש, ואפשר דהוא מטעם דס"ל דגם רואה מד' רוחות כתלוש חשיב יעו"ש, ולפ"ז צרור שעלו בו עשבים דינו כעציץ שאינו נקוב לדעת הראשונים דעץ בעי נקיבה, ולפ"ז שפיר התיר ר"ל משום כבוד הבריות כיון דלית ביה תולש דאורייתא כמו עציץ שאינו נקוב, אבל בפרפיסא שהניחה ע"ג יתדות דהתם הו"ל עציץ נקוב, וכ"ש לפירוש הרמב"ם דהוא גבשושית של עפר דעדיף גם מעציץ נקוב משו"ה חשיב תולש דאורייתא, ומאי דס"ל לר"ל דהתולש עשבים מעל הצרור חייב חטאת אינו מטעם דחשיבי מחוברים לקרקע ע"י הצרור אלא מטעם דמחוברים להצרור עצמו, וכמו דאיתא לקמן (דף ק"ז ע"ב) האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, וה"נ עשבים מהצרור ה"ל עוקר דבר מגידולו. וכן מבואר בפירש"י בסוגיין ד"ה והתולש וכו' משום דעוקרו ממקום גידולן יעו"ש, ואף דע"י הגבהת הצרור מהקרקע מתמעט גם יניקת העשבים מהצרור דהרי מתמעט לחלוחית הצרור וא"כ ליחשב עדיין תולש דאורייתא בהגבהה לבד, ז"א דכה"ג לא מיקרי תולש כיון דאינו תולשן ממקום חיבורן, וכמו דולה מים מן הזרעים דלא מיקרי תולש אף דמשקה מים לזרעים חשיב זורע, ועוד דהיכא דעיקר התלישה הוא משום עוקר דבר ממקום גידולו אין לחייבו מטעם מיעוט יניקה גם לדעת הרמב"ם:

ומה שהשמיט הרמב"ם לדינא דר"ל ובמ"מ (בפ"ח מהלכות שבת הל"ד) עמד ע"ז יעו"ש, נראה דהנה על מה שפירש"י בסוגיין דמותר לקנח, ולא חיישינן לתלישת עשבים מהצרור ע"י הקינוח משום דהו"ל דבר שאינו מתכוין ומותר דהלכה כר"ש יעו"ש, תמה על זה באו"ז הלכות שבת (סימן נ"ו) דהא הו"ל פסיק רישא דא"א שלא יתלשו העשבים ע"י הקינוח יעו"ש. ולכן נראה דמטעם זה פירש הרמב"ם דהיתרא דר"ל אינו מטעם דבר שאינו מתכוין כפירש"י, אלא דהוא מטעם מלאכה שאצל"ג כיון דאין צורך לו בתלישת עשבים, וס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור מה"ת ואינו אלא איסורא דרבנן, ומשו"ה מותר בשביל כבוד הבריות, וא"כ הרמב"ם דפסק (בפ"א מהלכות שבת) דמלאכה שאצל"ג חייב כר"י, והו"ל איסור תורה ומשו"ה השמיט היתרא דר"ל, ומה שהתיר הרמב"ם (בפ"ב הלכות שבת הל"ה) קינוח בצרור אע"פ שמשיר צרורות דדמי לטוחן, התם מותר מטעם שאינו מתכוין כיון דלא הוי פסיק רישא, ועיין במרכבת המשנה (פ"ח מהלכות שבת הל"ד) וברמב"ם (פ"א מהלכות שבת הל"ה) יעו"ש:

[ו] אמנם מה שכתבנו ליישב דברי הרמב"ם דמשו"ה התיר ר"ל בצרור משום דהו"ל עציץ שאינו נקוב דעץ בעי נקיבה, לא יתכן לפי מה שהעלה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) בדעת הרמב"ם דס"ל כשיטת ר"ת דעץ לא בעי נקיבה יעו"ש, ועיין בביאור הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס"ד), ונראה דהנה בר"ש (פ"ב דעוקצין מ"י) עלה דמתניתין דמילא עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז כתב דטעמא הוא משום דכיון דרואה האויר מד' רוחות חשיב מחובר כמו בצרור שעלו בו עשבים דחשיב מחובר מה"ט יעו"ש, ולכאורה תמוה דבלאו טעמא דרואה האויר מד' רוחות חשובים עשבים שעלו בצרור מחוברים מדין עציץ נקוב מלמטה, דהא דעת הר"ש (רפ"ב דחלה) כדעת ר"ת דעץ לא בעי נקיבה יעו"ש, ועכצ"ל דעיקר הטעם דעץ לא בעי נקיבה הוא מפני שמתלחלח מן הקרקע, וכמבואר בתוס' פ"ק דגיטין בשם ר"ח יעו"ש, דס"ל להר"ש דאין הכוונה שמתלחלח ע"י הקרקע שלמטה מעציץ, אלא ע"י הקרקע שבתוך העציץ שמונח בכובד תמיד ואין האויר שולט שם בין הקרקע, ועי"ז מתלחלח ויונק אח"כ מן הקרקע, וא"כ כ"ז שייך בעציץ שיש בו עפר, אבל בצרור שעלו בו עשבים דלית ביה עפר כלל אינו מתלחלח כלל דשלטא ביה אוירא, ומשו"ה חשיב כתלוש אי לאו טעמא דרואה האויר מארבע רוחות. ומעתה י"ל דגם לדעת הרמב"ם אף דעץ לא בעי נקיבה, מ"מ בצרור שעלו בו עשבים כיון דגרע דל"ש ביה טעמא דמתלחלח רק טעמא דרואה האויר מארבע רוחות ודין זה לא ס"ל להרמב"ם כמו שנתבאר:

ויש לצדד עוד דגם הרמב"ם ס"ל דנקיבה מן הצד חשיב כמחובר וכדעת רש"י והרשב"א הנ"ל, ואעפ"כ יש לומר דצרור שעלו בו עשבים חשיב כעציץ שאינו נקוב, דהנה כבר נתבאר בדברינו בשם תשובת הרשב"א דאימתי חשיב עציץ נקוב כמחובר דוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא וכו' עכ"ל, ועפי"ז י"ל דבצרור שעלו בו עשבים כיון דגדלים מן העץ והוא חשיב כעציץ שאינו נקוב לא יועיל מה שרואין האויר מארבע רוחות לדונו כמו עציץ נקוב, כיון דליכא עפר על הצרור א"כ אפילו נקיבה נמי לא יועיל דאינו מועיל נקיבה רק כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר, ורק שהר"ש דן עלה לחשב כמחובר מצד דרואה האויר מארבע רוחות עדיף יותר מעציץ נקוב ולא בעי אפילו עפר נגד השרשים וביסוד זה פליג הרמב"ם עליה: ויש להטעים דברי הר"ש, דמשו"ה מועיל רואה האויר מארבע רוחות אף דליכא שם עפר ושרשים אלא הענפים לבד, דהנה לכאורה יש להקשות לפמ"ש הר"ש שם דמשו"ה מילא עפר עד שפתו הו"ל כטבלא שאין לה לבזבז, דכיון דליכא הפסק בין העפר הזרעים בתוכו להאויר שמארבע רוחותיו חשיב מחובר, ובמילא עפר עד שפתו חשיב מחובר לענין שאם יוסיף עוד עפר למעלה מאוגני הכלי ויזרע זרעים בתוכו דהנהו רואים האויר מארבע רוחות יעו"ש. וא"כ תיקשי לכאורה האיך כתב הר"ש לדון בצרור שעלו בו עשבים דחשיב רואה האויר מארבע רוחות, הא התם האויר רואה רק הענפים הגדלים למעלה, א"כ דמי למילא עפר עד שפתו וזרע בעפר שבתוך אוגני הכלי דחשיב כעציץ שאינו נקוב, כיון שאין העפר רואה האויר מד' רוחות רק הזרעים לבדן, ומה שהצרור עצמו רואה האויר מד' רוחות אינו מועיל דהא הצרור כעציץ שאינו נקוב דמי אף לדעת הר"ש כמו שנתבאר לעיל, וע"כ צ"ל דס"ל להר"ש דכאן עדיף מזרע בתוך עפר שבאוגני הכלי, דהתם השרשים שבתוך העפר הרי אינם רואים האויר שמארבע רוחות שהרי הכלי מפסיק, אבל בצרור אין השרשים נוקבים ויורדים בתוך הצרור אלא על הצרור עצמו הן גדלים, ומלחלוחית שעל גבם הם יונקים ובכה"ג חשיב כמו עפר שלמעלה משפתו כיון דבמה שטמון הגזע רואה האויר מארבע רוחות:

[ז] ועדיין אפשר לצדד בדעת הרמב"ם דמה שמחייב משום תולש דאורייתא אין הטעם משום מיעוט יניקה, אלא ע"פ דברי המאירי שכתבנו לעיל דבהעתקת עציץ נקוב ממקום למקום מיקרי קוצר מאחר שאינו יונק ממקומו הראשון עוד, ואע"פ שהעמידו במקום יניקה זהו זריעה חדשה, ולפ"ז בהניחו ע"ג יתדות או ע"ג קרקע ודאי דעי"ז נעתק הנקב ממקום למקום, ונמצא שיונק עכשיו ממקום חדש ופסקה יניקתו ממקומו הראשון, דהא לא מיירי בצמצם במכוון שלא יזוז הפרפיסא ממקום למקום אף משהו, ומשו"ה מחייב הרמב"ם בהניחו ע"ג יתדות משום תולשו ממקום למקום, דבכה"ג שפסקה יניקתו לגמרי ממקומו הראשון עדיף לחייבו מאם היה ממעט יניקתו:

אלא דאין להעמיס זה בדברי הרמב"ם דלפ"ז תיקשי בהניחו ע"ג יתדות אמאי חייב משום תולש לבד, יתחייב גם משום נוטע כמו בהעתיקו ממקום למקום, וכן בהניחו ע"ג קרקע אמאי חייב משום נוטע בלבד ולא משום תולש, ואף דבכמה דוכתי כתב הרמב"ם חייב דיש במשמע שאינו אלא אחת ובאמת חייב שתים, כמו שביאר המנחת חינוך (מצוה ל"ב) בשם המ"מ יעו"ש, מ"מ כאן דכתב בהניחו ע"ג יתדות לחייבו משום תולש ובהניחו ע"ג קרקע משום נוטע משמע דחלוקין מהדדי ובכל אחד אינו חייב אלא אחת, וע"כ דלא ס"ל דברי המאירי, אלא דכל שהיניקות שוות לא מתחייב בהעתיקו ממקום למקום דאין כאן מלאכה כלל, אלא היכא דאין היניקות שוות מחויב בכל אחד לפי דרכו, במיעוט יניקה משום תולש ובהוספת יניקה משום נוטע. ולדעת המאירי יקשה לשון הש"ס דמשמע דאינו חייב שתים בכל אחד ואחד, ואם דעתו כשיטת רש"י ותוס' דהאי חייב אינו אלא דרבנן א"ש דל"ש כאן לשון חייב שתים רק דנקט הש"ס בכל חדא וחדא איסור הפשוט, ולדעת הרמב"ם צריך לדחוק דכאן הו"ל דבר שאינו מתכוון במה שנעתק ממקום למקום, ופסיק רישא לא הוי דס"ל אפשר לצמצם, או דס"ל כדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה שרי:

[ח] וראיתי באור שמח (פי"ד מהלכות מאכלות אסורות) שכתב בטעמא דס"ל לרש"י ותוס' דאינו חייב אלא משום תולש דרבנן אף דממעט יניקה דלכאורה דמי למ"ש התוס' בביצה (דף כ"ב ע"א) ד"ה והמסתפק וכו' דמשו"ה חייב משום מכבה משום דקליש נהורא תיכף דאל"ה לא הוי אלא גרם כיבוי יעו"ש וא"כ ה"נ קליש גידולו, וכתב לחלק דדוקא בהנך מלאכות דלא בעי שיעורא כמו מכבה דחייב בכ"ש, לכן מה שנקלש האור הוי זה בסוג מכבה, אבל מלאכת קוצר דאית בה שיעורא א"כ מה דקליש גידולו באיכות לבד אין כאן שיעור מלאכה יעו"ש. ודוגמא לזה כתב עוד (בהלכות שבת פי"ח) ליישב קושית המנחת חינוך (מצוה ל"ב) לדעת הר"ן בפ"ב דביצה דריבוי בשיעורין הוא איסור תורה, ואם אמדוהו לחולה לשני גרוגרות ויש שנים בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אחד, וקצץ השלשה חייב מדאורייתא, וכתב לחלק בין יו"ט דממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לכזית דהתם כיון דהעיקר מותר מדין אוכל נפש גם התוספת כמוהו, אבל לענין פיקוח נפש דלא הותרה רק דחויה משו"ה מרבה בשיעור איכא איסור תורה ע"ש. והקשה המנ"ח מהש"ס דחולין (דף ט"ו ע"ב) דאמרינן התם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא המבשל בשבת לחולה אסור לבריא מ"ט גזירה שמא ירבה בשבילו, אבל שחיטה א"א לכזית בשר בלא שחיטה, ואם איתא הא בשוחט נמי יש לגזור דלמא ישחוט יותר ממה שצריך כגון שהחולה צריך לעוף קטן והוא ישחוט עוף גדול דהו"ל מרבה בשיעורא דאסור מה"ת יעו"ש. וכתב באור שמח דבמלאכת קצירה דאיכא שיעורא כגרוגרת משו"ה כל דאיכא שיעורא במלאכתו מלבד מה שהותר לו בשביל פיק"נ מיקרי מלאכה גמורה, דזהו עיקר המלאכה מה שנקצר כשיעור זה, משא"כ בשחיטה וכיו"ב דלא בעי שיעורא ומחייב בכ"ש באיזה נטילת נשמה שיהיה א"כ אין המלאכה מתחשבת לפי ריבוי שיעורה דמ"מ עיקר המלאכה דהיינו נטילת נשמה חדא היא יעו"ש. ונראה דבאמת אין חילוק בין אלו המלאכות דבעי שיעורא ובין אלו דלא בעי שיעורא, אלא דכל שיעור המלאכות הוא מצד חשיבות שלהן, ומשו"ה בהנך מלאכות דכ"ש שלהן חשוב מיקרי מלאכה בכ"ש והנך דלא חשיבי בעי שיעור חשוב כאו"א לפי חשיבותו, ומשכחת גם בקוצר דלא בעי שיעורא כגון הקוצר ליפות הקרקע דחייב בכ"ש גם על הקצירה, כיון דבכה"ג הך כ"ש מיקרי דבר חשוב, דמתיפה הקרקע עי"ז וכן כל כיו"ב, וכל זה נתבאר במנ"ח שם במלאכת קצירה יעו"ש, ולפ"ז שוב ליכא חילוק בין הך מלאכה דמחייב בכ"ש ובין הך דבעי שיעורא, כיון דאין השיעור דין בעצמיות המלאכה אלא כדי שתהיה מלאכה חשובה, ועיין בשבת (דף ע"ד ע"א) וכי מותר לאפות מכשיעור וכו' ובפירש"י שם:

אמנם עיקר דבריו ליישב הקושיא משחיטה דמשו"ה לא מיקרי מרבה בשיעור כיון דלא בעי שיעורא, קשה לדעת הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הל"ז) דבכל חובל חייב מטעם מפרק ואינו חייב אלא בכגרוגרת וצריך לדם דאל"ה הו"ל מקלקל יעו"ש, ולפ"ז בכל שוחט אף דחייב משום נטילת נשמה אף שא"צ לדם, מ"מ חייב גם משום מפרק, דהא עיקר מה דבעי שיהא צריך לדם הוא כדי שלא יהא מקלקל, וכיון דמתקן בשחיטתו בלא"ה לא הוי מקלקל וכיון דחייב משום מפרק ג"כ ומפרק בעי שיעורא כגרוגרת, א"כ עדיין תיקשי קושית המנ"ח הא איכא למיגזר בשחיטה לחולה שמא ירבה לבריא, ובמקום עוף קטן ישחוט גדול וירבה בשיעור מפרק דזהו חשיב מלאכה של שיעור כמו קצירה דשייך בה דין מרבה בשיעור לדברי האור שמח הנ"ל:

ענף ב:

[ט] ובעיקר דברי התוס' בסוגיין ובגיטין דהשוו דין עציץ המונח ע"ג יתדות, לענין שבת ופרוזבול ומעשר, משום דס"ל דעיקרם מדין מחובר הוא, ולפ"ז כל השקלא וטריא בפ"ק דגיטין לדמות עציץ נקוב לספינה, וכן דיחויא דרבא דשאני ספינה דעשויה לברוח, או דשאני עציץ דמיפסק אוירא הכל לענין מחובר הוא, דאפשר רבמיפסק אוירא או בעשויה לברוח ליכא יניקה במציאות משום דאינו מריח מן הקרקע בהנך גווני, או דאפילו איכא יניקה מ"מ אין לחושבו מחובר ע"י יניקה קלושה כזה. ולפ"ז תיקשי לדיחויא דרבא דבעשויה לברוח לכו"ע כתלוש חשיב, א"כ בפרפיסא שהניחה ע"ג יתדות אמאי פטור מדאורייתא לשיטת רש"י והתוס' משום דמיעוט יניקה לא מיקרי תולש, והרי זהו חשוב תלישה גמורה קודם שהניחו ע"ג היתדות מטעם דבשעה שמטלטלו הרי עשוי לברוח כמו ספינה, וא"כ הרי נתחייב משום תולש דאורייתא, ואח"כ כשמניחו על היתידות חשיב נוטע מדאורייתא. ולפי מאי דמשמע מדברי התוס' פ"ק דגיטין דהך אוקימתא דעשויה לברוח קיימא להלכה וא"כ בפרפיסא דשמעתין אמאי פטור מדאורייתא, ודוחק לומר דכולה סוגיין קאי אליבא דר"ז דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות פלוגתא דרבנן ור"י ואינו מחלק בין עשויה לברוח או לא, דלפמ"ש התוס' בגיטין שם לצדד דהלכה כתנא דמתניתין דבעי דוקא גוששת דאימתי דר"י לפרש יעו"ש וא"כ בעציץ שהניחו ע"ג יתדות הרי תולשו לגמרי מחיבורו ואכתי חייב מדאוריי'. וראיתי בספר דבר אברהם להגאון אב"ד דקובנה שליט"א (סימן כ"ה) שכתב שם דזהו באמת טעמו של הרמב"ם דמחייב בפרפיסא משום תולש דאורייתא ואין טעמו משום ממעט יניקתו יעו"ש, אבל כבר נתבאר בדברינו דכאן אין לפרש בדברי הרמב"ם דחייב שתים, דבכונה דקדק הרמב"ם לחייב בחדא משום תולש ובאידך משום נוטע ולפי"ד חייב שתים: והנה הריטב"א כתב בפ"ק דגיטין בשם י"מ דאף לרבנן דלא בעי ספינה גוששת, מ"מ למטה מעשרה סמוך לקרקע בעי, ואל"ה פטור ממעשר לכו"ע יעו"ש, ואם גם דעת הריטב"א לפרש כל סוגית הש"ס שם לענין מחובר, ועפי"ז יתפרש דעת הי"מ דמשו"ה למעלה מעשרה לא מהני לרבנן משום שפסקה היניקה למעלה מעשרה לגמרי, ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות, ואף אם נפרש דכוונתו דלמעלה מעשרה כיון דקליש היניקה ל"מ למיחשביה מחובר, מ"מ מהיכן יש מוצא ללמוד ולחלק בשיעורים אלו: [י] וע"כ נראה לומר דהרמב"ם יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דהנה (בהלכות תרומות פי"א הל"ג) פסק הרמב"ם דדוקא ספינה גוששת חייב כר"י וכתנא דמתניתין דאימתי לפרש, ואע"ג דמהסוגיא דרפ"ק דגיטין משמע דר"י ורבנן פליגי בזה, מ"מ הא כתבו התוס' שם דתרי תנאי אליבא דר"י יעו"ש ולענין ערלה פסק (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ה) דנוטע בספינה חייב בערלה ומשמע דבכל גווני אף באינה גוששת, וכבר התעורר בזה המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט), וכתב לחלק דע"כ לא בעי גוששת אלא לגבי זרעים אבל לגבי אילנות אינה גוששת כגוששת דמי, וכעין דאמר בירושלמי פ"ק דערלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אלמא דלאילנות אע"פ שאינם נקובים כנקובים דמי וה"נ לענין גוששת יעו"ש, ולפי המתבאר מדברי המ"ל שם לפום רהיטא בטעמא דמלתא דערלה לא בעי נקיבה, דכיון דשרשי אילן חזקים שאין כלי חרס עומד בפניהם ומפעפין דרך החרס וכדאמר שם בירושלמי והביאו הר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) יעו"ש, ומשו"ה כל דסופו לינקב יונקים אף קודם הנקיבה מן הארץ, וזהו ג"כ טעמא דכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת מהם אינם מכשירין את הזרעים דחשיבי מחוברים מטעם זה יעו"ש. ולפ"ז לא שייך הך טעמא אלא לענין נקיבה דהוא מטעם יניקה להריח מן הקרקע, ומשו"ה בשרשי אילן כיון דמריחין מן הקרקע בלא נקיבה משו"ה כנקובים דמו, משא"כ לענין גוששת דכיון דלענין תרומה ס"ל להרמב"ם דבעי דוקא גוששת משום דבלא"ה ליכא יניקה כלל, אף דהספינה יש לה דין עציץ נקוב, אפ"ה כיון דמיפסק אוירא או דעשויה לברוח אינה יונקת מן הקרקע, או דיניקה קלושה היא, א"כ מאי מועיל שרשי אילן לענין זה, דנהי דאין הכלי חרס חוצץ בפני השרשים מ"מ הא לא עדיף מנקוב ממש דליכא חציצה בפני השרשים ואפ"ה אינם מריחין מן הקרקע. ועוד דהרמב"ם (בפ"א מהלכות תרומות הלכ"ג) לא חילק בין זרעים לאילנות בדין ספינה גוששת, שהרי כתב שם בזמן שהספינה גוששת הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בארץ ישראל עצמה עכ"ל, ומשמע דאף באילנות בעי גוששת אלא דעיקר החילוק הוא בין ערלה לתרומה ומעשר ושביעית כמו שיתבאר, דהנה הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) פסק דנוטע בבית חייב בערלה, ולענין תרומה ומעשר פסק (בפ"א מהלכות מעשר הל"י) דנוטע בבית פטור, והכ"מ שם הראה מקורו מדברי הירושלמי רפ"ק דערלה דיליף מקרא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובעי דוקא יוצא מן השדה ובית לא איקרי שדה אבל בערלה ליכא דין שדה כלל יעו"ש. והנה לפ"ז הא דבספינה חייב במעשר אע"פ שאין עליה שם שדה צ"ל כיון דהזרעים שבתוכה יונקים מקרקע שתחתיה דאיכא עלה שם שדה מיקרי יוצא השדה, ואע"פ שגדלים גם מהעפר שבתוך הספינה מ"מ גם עפר הספינה בטל אצל קרקע שתחתיה וחשיב הכל שדה אחת ואין הספינה מפסקת כיון שהיא נקובה והזרעים יונקים משני המקומות ביחד, וחשיב הך עפר שבתוך הספינה האלו מונח חוץ לספינה בקרקע שתחתיה שממנה יונקים הזרעים:

ומעתה נוכל לומר דאפילו ר"י דפליג ארבנן וס"ל דבעי דוקא גוששת אין הטעם דבלא גוששת אין הזרעים שבתוכה יונקים מקרקע שתחתיה, אלא דס"ל דאימתי בטל עפר הספינה לקרקע דוקא במונחת הספינה על הקרקע אבל באויר לא, וממילא ליכא שם שדה על עפר הספינה וחשיב כנוטע בבית, וזהו היה כל השקלא וטריא דרפ"ק דגיטין דר"ז הוה ס"ל דטעמא דלא מהני אינה גוששת משום דמובדלת מן הקרקע, ומשו"ה קאמר דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן, ולדיחויא דרבא טעמא דלא מהני גוששת הוא משום דעשויה לברוח ואין לה להתבטל אצל קרקע התחתונה כיון דאינה קבועה במקומה אבל עציץ דקבוע בטל לקרקע ומיקרי שדה, ואע"ג דבעציץ בלא"ה ליכא חסרון דנוטע בבית מ"מ כיון דכלי הוא ואינו בטל לגבי קרקע לא חשיב שדה, ואע"ג דנקוב הוא מ"מ שם כלי לא בטיל מיניה עד שינקב כזית כמבואר בפ' המצניע (דף צ"ה ע"ב) יעו"ש, וכן לאידך דיחויא דאפילו רבנן מודו לגבי עציץ דמיפסק אוירא אבל מיא כארעא סמיכתא דמי, היינו דאויר המפסיק בין עפר העציץ לקרקע שתחתיה מחלקן וממילא מה שגדל בתוך העציץ לא מיקרי יוצא מן השדה, אבל בספינה חשיב הכל כמו קרקע אחת כיון דליכא הפסק. ולפ"ז ל"ש הנך טעמי אלא בתרומות ומעשרות ושביעית דהתם איכא דין שדה ומשו"ה בעי דוקא גוששת, אבל בערלה דליכא דין שדה משו"ה חייב בכל גווני אפילו באינה גוששת ומיושבים דברי הרמב"ם:

וראיה לסברא זו נראה מדברי התוס' בפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה ורמינהו וכו' בסה"ד וז"ל, ועוד פר"י דה"ק אין בין נקוב לשאינו נקוב לענין מעשר ופאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדה וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקוב, ואין בו חילוק אלא לענין הכשר זרעים וכל דדמי ליה כגון שבת שאינן תלויין בדבר שהוא חשוב שדה אלא בתלוש ומחובר ובהנהו לא הוי נקוב כשאינו נקוב וכו' עכ"ל, הרי מבואר להדיא דאף אם נימא דעציץ נקוב יש לו דין מחובר, מ"מ לענין מעשר וכיו"ב דבעי דין שדה כתלוש חשיב, והכוונה דמה שגדל בתוך העציץ אינו בכלל שדה כיון שהוא מוחלק מן הקרקע ע"י העציץ לא בטל לגבי קרקע שתחתיה:

ועפי"ז יתבאר הסוגיא דרפ"ק דגיטין דמדמי שם דינא דמביא גט בספינה לענין בפ"נ ובפ"נ לפלוגתא דר"י ורבנן לענין מעשר, וכתבו התוס' שם דכמו דחשיב לרבנן שם א"י על הספינה לענין מעשר ה"ה לענין גט, ולפי שיטת התוס' דהיינו רק מטעם מחובר דיונק מקרקע שתחתיה לכאורה אין לו דמיון כלל, אבל לפמ"ש דהוא מטעם דחשיב שדה א"י לרבנן אף באינה גוששת משו"ה ה"ה לענין גט חשיב כמביא מא"י, אבל לר"י דס"ל דלא מיקרי שדה א"י משו"ה דינו כמביא מחו"ל, ולשיטת התוס' צריך ג"כ לפרש הכי דע"כ לרבנן דס"ל דחשיב מחובר מיקרי גם שדה א"י, דאל"ה לא סגי בדין מחובר לבד וכמ"ש התוס' בהמצניע הנ"ל, וכן לר"י דס"ל דלא מיקרי מחובר ממילא לא חשיב שדה א"י ג"כ, דכל שהזרעים אינם יונקים מקרקע התחתונה וכתלושים דמי ממילא אינו מתבטל קרקע העליונה אל התחתונה, ונמצא דמה שבספינה עומד בפ"ע ולא חל עליו שם שדה:

ועפי"ז יתבארו גם דברי הריטב"א הנ"ל שכתב דלרבנן דלא בעי ספינה גוששת מ"מ למטה מעשרה בעי, והיינו לפמ"ש הר"ש (בפ"ז דכלאים מ"ח) בשם הירושלמי דמעביר עציץ נקוב בכרם לא קידש אלא למטה מעשרה ולא למעלה מעשרה מהגפנים משום דרשות הכרם תופס רק עד עשרה, ולמעלה מעשרה לא מיקרי כלאים בכרם יעו"ש, ומשו"ה כאן בעי שתהא הספינה והעציץ למטה מעשרה דמיקרי עכ"פ ברשות השדה ואז יש לחושבם הכל כשדה אחת משא"כ למעלה מעשרה, אבל לענין מחובר, כ"ז דיונק מיקרי מחובר אף למעלה מעשרה עד שתפסוק היניקה וע"ש בפי' מהר"י בן מלכי צדק ובשנות אליהו יעו"ש:

והא דמבואר בתוספתא דעוקצין והובאה בר"ש (ספ"ב דעוקצין) עציץ נקוב שהניחו ע"ג יתדות אפילו גבוה אמה מן הארץ הר"ז אינו מכשיר את הזרעים, ולדברי הריטב"א אפילו יותר מאמה נמי מיקרי מחובר דהא חייב במעשר עד עשרה לכה"פ, וללישנא אחרינא אפילו למעלה מעשרה יש לומר לפמ"ש לעיל לבאר סוף דברי התוספתא זו דדוקא מלמטה אבל מן הצד מכשיר. וכתבנו ליישב קושית המ"ל על דברי רש"י בפרק המצניע שפירש דאפילו נקב מן הצד חשיב מחובר וכתבנו דהכשר שאני כיון דבעי זריעה שיוכלו השרשים להתפשט בקרקע, ואל"ה לא חשיב זרוע דאין זה זריעה מעליא ומשו"ה בנקוב מן הצד דאין השרשים מתחברין כמ"ש בפירוש ר"ח ל"מ לענין הכשר אבל בשבת ומעשר סגי בדין מחובר לבד, ומשו"ה בהגביה העציץ יותר מאמה אין השרשים יכולים עוד להתחבר בקרקע ע"י זריעה זו אבל במעשר דסגי במחובר מועיל גם ביותר מאמה: ואין להקשות דלפמ"ש דמשו"ה לא מהני בעשוי לברוח משום דלא מיקרי שדה אף דחשיב מחובר לענין שבת, וא"כ בכלאים דבעי נמי דין שדה וכרם כמ"ש התוס' בפרק המצניע שנתבאר לעיל לא יועיל עשוי לברוח, ובפ"ז דכלאים (מ"ח) תנינן המעביר עציץ נקוב בכרם הר"ז קידש אף דמיפסק אוירא ועשוי לברוח, י"ל דדוקא ספינה דעשויה לברוח אינה מתבטלת להקרקע התחתונה, אבל עציץ כיון דאינו עשוי לברוח מתבטל אצל הקרקע אף בשעה שהוא מטולטל ממקום למקום, ואף דמלשון רש"י בפ"ק דגיטין שכתב ספינה עשויה לברוח כלומר שהיא מהלכת כל שעה עכ"ל ומשמע דכוונתו לאפוקי בשעה שהספינה עומדת דחשיבה מחובר וחייבת במעשר, הרי דעיקרה תלוי במה שהיא מטולטלת בפועל ממקום למקום לא מה שעשויה לברוח וא"כ לכאורה בעציץ נמי לא יועיל מה שאינו עשוי לברוח, י"ל דדוקא לשיטת התוס' דהשקלא וטריא איירי לענין תלוש ומחובר, והיינו אם יונק מן הקרקע או לא, משו"ה אינו תלוי במה שעשויה לברוח אלא במה שהיא מהלכת בפועל ואל"ה הרי יונקת מן הקרקע, וא"כ י"ל דרש"י יפרש ג"כ כשיטת התוס' בזה, אבל לפמ"ש בדעת הרמב"ם דעיקרו מדין שדה הוא א"כ שפיר יש לחלק דספינה שאני דעשויה לברוח ואפילו בשעה שאינה מהלכת לא מיקרי שדה, משא"כ עציץ אפילו בשעת הילוכו כיון דאינו עתיד לברוח הוא בכלל שדה:

אמנם אפילו אם נפרש כשיטת רש"י דעיקר תלוי מה שהספינה מהלכת בפועל, וכן בעציץ בשעת הילוכו ל"ח שדה ואינו מתבטל אל הקרקע התחתונה נמי א"ש, דהא מבואר שם בפירוש המשניות להרמב"ם דמיירי במניחו על הגפן וכן מבואר שם בפי' הר"ש בשם הירושלמי וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות כלאים הלכ"ג) יעו"ש ועיין בתוי"ט שם, ועפי"ז א"ש גם לשיטת התוס' דמפרשי דעשוי לברוח היא מטעם דליכא יניקה, וא"כ ודאי דעציץ בשעת הילוכו חשיב עשוי לברוח לענין זה, דתו אין לחלק בין ספינה לעציץ, ואפ"ה במעביר עציץ נקוב בכרם קידש, ועכצ"ל דמיירי במניחו על הגפן כאוקימתא דירושלמי, ואע"ג דבירושלמי מוקי במניחו רק לענין קידש אבל לאיסור לבד סגי במעביר י"ל דלאיסור דרבנן גזרו אף בעשוי לברוח דשמא יבא לידי איסור תורה, אבל כלאים דאורייתא ליכא אלא במניחו למעלה מן הגפן או ע"ג קרקע וע"ש בירושלמי ובמה שפירש הפ"מ שם יעו"ש:

[יא] ועפי"ז יש לבאר עוד דברי הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע"כ, ומקורו מדברי הירושלמי פ"ק דערלה (הל"ב) והובא בר"ש (פ"ב דחלה מ"ב) וז"ל הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו, רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשין, רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים הוא, פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע, שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. מפיק לישניה, כלומר אומרה בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן, נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת, אי נמי דלעת כאילן חשיב עכ"ל, והנה הך דשרשין מפעפעין מתפרש בשני פנים או משום דסופו לינקב שולי העציץ וכנקוב חשיב או דחוזק השרשין יונקין גם קודם הנקיבה ואין שולי העציץ חוצץ בפניהם. וכמבואר במ"ל (שם) הנך טעמי לענין כלי אדמה שהשרשין יכולין לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ואף אינם נקובים כנקובים דמי, וכתב המ"ל וז"ל ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי, א"נ דכיון דהוא באפשרות שינקבו, אף קודם הנקיבה יונקין מהארץ וחשיבי כמחובר וכו' עכ"ל. ולשני הפירושים קשה, לפי' הראשון מה יועיל דסופו לנקב אפילו למאן דאית ליה הך כללא דכל העומד לנקוב כנקוב דמי, דהא בנקוב ממש כל שאינו מריח מן הקרקע כתלוש חשיב, וא"כ בנקוב ע"י שסופו לינקב איך יחשב כמחובר, ולפי' השני מאי בעי נטע בו דלעת דמאחר דחשיב נקוב אצל האילן נקוב אצל זרעים, והא טעמא דאילן שחוזק השרשין שלו יונקין דרך העציץ ואין לו כח לחוץ בפניהם, אבל בזרעים לא שייך הך טעמא כלל:

ומתוך הדוחק יש ליישב קצת לפי פירוש השני דבעית ר"י לענין נטע בו דלעת הוא דאולי הדלעת מינק יניק ע"י שרשי האילן שהם קולטים יניקה מן הקרקע ומשלשלים לדלעת שבעציץ, וכיו"ב איתא במתניתין (עוקצין פ"ב מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ופי' הר"ש דמיירי בעציץ שאינו נקוב וע"י הנוף חשיבי כל הקישות כמחובר, וכן מתבאר מדברי רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"א) וז"ל קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב וכו' ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ עכ"ל, וה"נ אפשר לומר דשרשי האילן משלשלים יניקה לדלעת שבעציץ אע"פ שאין דומה לההיא דקישות, דהתם מועיל הך שלשול יניקה לאותו מקצת המחובר אליו משא"כ כאן דכל חדא וחדא בפ"ע עומד, מ"מ אפשר דכיון דשניהם טמונים בעפר העציץ משלשל חד לחבריה:

אבל לפי"מ שנתבאר לעיל יש לומר דדוקא בערלה איתא להאי דינא ולא בתרומה ומעשר, דבתרומה ומעשר כיון דבעי דין שדה משו"ה כל דליכא חיבור העציץ לקרקע שתחתיה ע"י יניקה ממש ליכא דין שדה על העציץ, כיון דבפ"ע עומד ולא בטיל אל הקרקע שתחתיה, אבל בערלה דליכא כלל דין שדה, א"כ י"ל דהך דין מחובר דבעי בעציץ אינו מצד עצמותו כמו לענין שבת דעיקרו מצד מחובר הוא, אלא כיון דבעי ונטעתם בארץ משו"ה כל דליכא יניקה להעציץ מן הקרקע אינו נטוע בארץ, ומשו"ה היכא דהשרשים חזקים וסופם לינקב ולהתחבר בארץ דרך שולי העציץ, נטיעה זו בכלל ונטעתם בארץ חשיב שהרי משנטע בעציץ חשיב כמו שנטע בקרקע ממש דסוף נטיעה זו לגדל בקרקע שתחתיה:

ועד"ז יתבאר גם בעית ר"י בירושלמי לענין דלעת והיינו לפמ"ש לעיל מסוגיית הש"ס דפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב), דלענין הכשר מודה ר"ש דעציץ נקוב חשיב כמחובר דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים מקרא דעל כל זרע זרוע, וביארנו דעיקר דין מחובר בהכשר אינו מצד עצמותו כמו בשבת אלא דהוא מדין זריעה לבד שאין צריך עוד לזריעה אחרת, ולפ"ז לענין הכשר שפיר מועיל מה דסופו לינקב ג"כ כמו בערלה, דכמו דהתם חשיב דרך נטיעה בכך בקרקע שתחתיה כמו כן הכא מיקרי זרוע בקרקע התחתונה. ולפ"ז בעית רבי יונה מתפרשת היטב, דכיון דסופו של שרשי האילן לנקב שולי הכלי ממילא גם הדלעת סופו לצאת ע"י נקיבה ההיא, או דלא דמי דאילן נטוע מצד עצמותו כיון דדרכו לינקב מעצמו וכך הוא דרך נטיעה שלו, משא"כ בדלעת דאין לו כח לינקב מעצמו אלא ע"י שרשי האילן שבעציץ זה, ואם יעקרו אח"כ את האילן מעציץ זה תו חשיב אינו נקוב לענין הדלעת, וא"כ הך נקיבת שרשי האילן לא מהני ליחשב זריעה רק לגבי נפשיה ולא לדלעת:

ועפי"ז יתיישב מה שהקשה המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) על דברי הרמב"ם שהשמיט בעית רבי יונה לענין דלעת יעו"ש, וחכם אחד כתב ליישב דכוונת הרמב"ם במה שכתב (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה, אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות עכ"ל, כוונתו לכלול בעיא דרבי יונה דאפילו נטע בו דלעת מ"מ לא מיקרי מחובר עי"ז עכ"ד. אבל עדיין אינו מעלה ארוכה ליישב דברי הרמב"ם, דעדיין יקשה דמהיכן ברירא ליה להרמב"ם דין זה, מאחר דרבי יונה השאיר בחיקו. אמנם לפמ"ש א"ש דהא ביארנו דבעית הירושלמי לענין דלעת מיירי לענין הכשר דהוא ג"כ מדין זרוע ולא מדין מחובר, וכבר נתבאר לעיל בדברינו דהך סברא דנאמרה בש"ס לענין הכשר אליבא דר"ש אם קיימא גם אליבא דרבנן היא מחלוקת רש"י והרמב"ם, דשיטת רש"י דלרבנן ג"כ דינא הכי והרמב"ם ס"ל דאליבא דרבנן הוא מדין מחובר דכל התורה כולה יעו"ש, וא"כ כיון דהרמב"ם פסק בזה כרבנן משו"ה השמיט בעיא דרבי יונה דאתיא אליבא דר"ש ולא הביא רק הך דינא דערלה דהוא אליבא דכו"ע. ולענין שבת אין להסתפק בדלעת אם מיקרי נוטע או תולש כה"ג לפי המבואר בשבת (דף ק"ז ע"ב) אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה ופירש"י לאו היינו רביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו (דרך) הוא עיקר גידולן עכ"ל, ולפ"ז אם יצוייר דרך זריעה באינו נקוב בודאי חייב לענין שבת אף דאינו מחובר לקרקע עולם מ"מ כיון דמקום גידולו הוא מחויב משום עוקר דבר מגידולו כמו בתולש פיטרא מאונא דחצבא, וכן לענין זורע באינו נקוב במקום דדרך זריעה בכך חייב משום זורע, דנראה פשוט דכמו דמחייב לענין תולש פיטרא מאונא דחצבא מטעם עוקר ממקום גידולו אף דאינו מחובר לקרקע עולם ה"ה לענין נוטע במקום גידולו מחייב משום נוטע. ועפי"ז בנוטע על גג הבית דדרכו לזרוע כן וכמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ד') חייב משום נוטע ותולש מדאורייתא אפילו לדעת הגר"א ביו"ד (בסימן רצ"ה ס"ק ס"ג) דפליג על הרא"ש וס"ל דלענין תרומות ומעשרות חשיב כעציץ שאינו נקוב כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ לענין שבת חייב דלא יהא גרע מנוטע ועוקר במקום גידולו. ועפי"ז לענין שבת בנוטע בעציץ שאינו נקוב כיון דדרכו בכך ע"י שיתחברו אח"כ אל הקרקע שתחתיה חייב משום תולש ונוטע דאורייתא, וא"כ ליכא לפרושי בעית רבי יונה אלא לענין הכשר לבד אליבא דר"ש לדעת הרמב"ם, ומשו"ה השמיט הרמב"ם לבעיא זו ועיין בחיי אדם (הלכות שבת כלל י"ב) שנסתפק בכה"ג לענין שבת יעו"ש: ועפי"ז יתיישב גם קושית המ"ל שם לשיטת רש"י דס"ל דכלי חרס לא בעי נקיבה ואפילו אינו נקוב כנקוב דמי, מדברי הירושלמי דתלי טעמא באילן משום דאין כלי חרס עומד בפני שרשיו משמע דלענין שאר זרעים חשיב כאינו נקוב אלמא דבעי נקיבה יעו"ש, ולפמ"ש דהנך דינים אינן רק בערלה ובהכשר דהוא מדין נטיעה וזרוע ולא מתורת מחובר בעצמותו, וכבר נתבאר לעיל ע"פ דברי התוספתא לשיטת רש"י דמשו"ה לא מהני נקיבה מן הצד בהכשר אע"פ דלענין שבת מועיל, משום דכל דבעי דין זריעה בעי שיהיו השרשים יכולין להתפשט ולהתחבר אל הקרקע שתחתיה, ובנקיבה מן הצד אין השרשים מתפשטין דרך שם דדרכן לפעפע דרך שולי העציץ, וכמ"ש בשם ר"ח, וא"כ גם בערלה אין דרך נטיעה רק באופן זה, ומשו"ה הוצרך הירושלמי לפרש טעמא משום דהשרשים מפעפעין דרך הכלי חרס ומשו"ה מועיל לענין ערלה והכשר להחשיבן כמחובר, וכעין ההיא דכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם דחשיבי כמחובר לעציץ הכשר מה"ט ולא סגי במה שיונקים דרך החרס לשיטת רש"י וכמו שנתבאר לעיל. ומה שפסק הרמב"ם לענין כלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים דאע"פ שאינם נקובים כנקובים דמי, והא דעת הרמב"ם דחרס בעי נקיבה וכמ"ש המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) וא"כ מה יועיל סוף שרשין לצאת הא כבר נתבאר שדעת הרמב"ם דהכשר ג"כ מדין מחובר הוא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו, צ"ל דלענין כלי אדמה דהם כלים שלא נצטרפו עדיין בכבשן דרכיכי יונקין השרשים דרך שם כל שאפשר שינקבו אח"כ את הכלי וזהו כפירוש השני של המ"ל הנ"ל:

הגה"ה ובירושלמי הנדפס מחדש ראיתי בביאור הגר"א שפירש להדיא דע"י שהאילן יונק דרך החרס אע"פ שלא ניקב יונק גם הדלעת, ואינו במשמע דכוונתו הוא מטעם שילשול היניקה מהאילן לדלעת, וצ"ל דכיון דהיניקה עוברת דרך החרס תוך העציץ מפי חוזק שרשי האילן ממילא יונק הדלעת להדיא מתוך העציץ.

ענף ג:

[יב] והנה בביאור הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס"ד) כתב להוכיח מדברי הירושלמי דכ"ח בעי נקיבה, וז"ל אבל בירושלמי משמע כדברי הרמב"ם דבכל ענין מדאיבעיא להו אי מהני ג"כ לזרעים הואיל והשרשים של אילן ניקבו אותו כבר, אבל לשיטת רש"י א"צ לזה דהא נקוב הוא ג"כ לכל דבר וכו' עכ"ל ומשמע מדבריו דמפרש בעיא דרבי יונה לענין דלעת בשכבר ניקב הכלי ע"י שרשי האילן ואעפ"כ מסתפק לחושבו כעציץ שאינו נקוב לענין דלעת, ויש לפרש בשני פנים:

א) דמיירי שהשרשים ממלאין כל חלל הנקב ומשו"ה מסתפק הירושלמי דאפשר דשרשי אילן חשיב כסתימת הנקב, ואע"פ שהם עצמן יונקים דרך הנקיבה אבל לגבי דלעת חשיב כאינו נקוב ואין היניקה משתלשלת דרך השרשים של אילן אל הדלעת שאינם מחוברים להם ב) דמיירי באופן שאין שרשי האילן ממלאין כל חלל הנקב ומשו"ה לא חשיב סתימה בכך, אלא דאעפ"כ אפשר דנתמעט הנקיבה עי"ז ולא הוי כשיעור שורש קטן, או דאפשר דכיון שהשרשים יונקין דרך כאן אינם ממעטין את שיעור הנקיבה דהא עיקר טעמא דבעי כשורש קטן הוא מטעם דפחות מכאן אינו מריח מן הקרקע וכמ"ש רש"י בשבת (דף צ"ה ע"ב) ד"ה ועדיין וכו' ע"ש, וכאן כיון דהשרשים של האילן יונקים אינן ממעטים הנקב לענין שלא יוכלו זרעים אחרים להריח דרך שם, אלא דלפ"ז תיהדר קושית המ"ל דלמה השמיט הרמב"ם בעית רבי יונה לענין דלעת [ועיין בר"ש ספ"ב דעוקצין]:

והנה הרא"ש בהלכות ערלה (הלכות קטנות סימן ג) כתב וז"ל והנוטע בספינה אף על פי שאינה נקובה אם היא של חרס ומפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשין והן מפעפין דרך החרס ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה עד כאן לשונו. והב"י (באו"ח סימן של"ו) כתב וז"ל כתב רש"י בפ"ק דגיטין דעציץ של עץ בעי נקיבה ליחשב כמחובר ושל חרס לא בעי נקיבה אם הוא מונח ע"ג קרקע, והתוספות כתבו להפך דבשל חרס בעי נקיבה ובשל עץ לא בעי נקיבה שהוא מתלחלח יותר מן החרס וכו', והרא"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש"י בשם הירושלמי וכ"כ רבינו בטור יו"ד (סימן רצ"ד) עכ"ל. והמ"ל הרבה לתמוה על דבריו וז"ל ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה, ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה ר"י בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב אצל זרעים ע"כ, הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וכו' עכ"ל. אולם בדברי הגר"א (באו"ח סימן של"ו סק"י) אחר שהביא מחלוקת רש"י ותוס' כתב וז"ל ובירושלמי משמע כדעת רש"י והביאו הרא"ש בהלכות ערלה וכך פסק בטור יו"ד סימן רצ"ד וז"ל הירושלמי פ"א דערלה סוף הלכה ב', הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו רבי יונה מפיק לישניה כלי חרס עומד בפני שרשים, ר"ל בתמיה, הרא"ש שם, וע"ש בירושלמי דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים וע"ש וכו' עכ"ל, והוא כדברי הב"י הנ"ל הפך דבריו שכתב ביו"ד לסתור דעת רש"י מדברי הירושלמי אלו: ונראה ליישב דברי הב"י והגר"א ז"ל דהנה הר"ש (בפ"א דערלה מ"ב) כתב וז"ל והנוטע בספינה אע"פ שאינה נקובה (אם היא של חרס, פי' הרא"ש) אמרינן בירושלמי (שם) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרס עומד בפני שרשים, ומסיק דהוא הדין שחשוב כנקוב אצל זרעים (אבל של עץ בעי נקיבה, פי' הרא"ש) והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה עכ"ל, והמ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) אחר שהביא דברי הר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) שפירש בעיא דירושלמי נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א"נ דלעת כאילן חשיב עכ"ל, הביא דברי הר"ש אלו וז"ל וראיתי להר"ש פ"ק דערלה וכו' כ' ומסיק דהרי הוא חשוב כנקוב אצל זרעים ע"כ והנראה דס"ל כפירש קמא ומשו"ה סתם וכתב דחשוב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל אילן דאלו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת, עוד ראיתי להר"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע"כ. ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב, או אסיפא דמלתא דקאמר ומסיק דה"ה דחשוב כנקוב אצל זרעים, אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק. ומ"ש כדפרשינן בפ"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב עכ"ל המ"ל:

והנה דברי המ"ל סובבים והולכים הכל לפי פירושו שפירש דמה שכתב הר"ש א"נ דלעת כאילן חשיב ליה הוא דלעת דוקא ולא שאר זרעים ועפי"ז השאיר דברי הר"ש בפ"ק דערלה בתימא, אבל באמת אין כוונת הר"ש לחלק בין דלעת לשאר זרעים גם לפירוש השני כמו לפירוש קמא, רק דלפי' קמא מיירי בעית רבי יונה שהדלעת נטוע אצל האילן ולפי' שני מיירי שהדלעת נטוע בפ"ע. והספק הוא אם הך דינא דאילן הוא מצד חוזק השרשים שלו וא"כ בזרעים בעי נקיבה, או דטעמא דאילן הוא מטעם קלישת הכלי חרס. וא"כ הוא הדין בכל הזרעים, וע"ז כתב הר"ש בפ"ק דערלה ומסיק דהוא הדין דחשוב נקוב אצל זרעים, היינו דמפרש דהא דקאמר בירושלמי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל אילן נקוב אצל זרעים אינו הכל מכלל הבעיא, אלא האי מאחר הוא פשיטות על הבעיא וכ"כ מוהר"א פולדא שם יעו"ש. ולפ"ז מוכח מכאן כשיטת רש"י דכ"ח לא בעי נקיבה, וע"ז כתב הר"ש והתלמוד שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה, היינו דשם הביא שיטת רש"י דכ"ח לא בעי נקיבה, ודחה אותה מכמה ראיות מהש"ס יעו"ש. ועפי"ז יתבאר גם דברי הב"י והגר"א הנ"ל שכתבו דמדברי הרא"ש בשם הירושלמי מוכח כדברי רש"י והיינו כמסקנת הר"ש כאן לפי' השני שפירש בפ"ב דחלה, ודברי הרא"ש בהלכות ערלה שהביאו הב"י והגר"א הם ממש דברי פירוש הרא"ש, דהך הוספה שהוסיף הר"ש והגמרא שלנו אינו סובר כן לא ס"ל להרא"ש, דהרי הרא"ש מסיק דשל עץ בעי נקיבה ולא חילק כלל בין אילן לזרעים וזהו אתיא רק לשיטת רש"י וזה ברור. ואפשר דמה שכתב הגר"א (באו"ח סימן של"ו) הנ"ל אחר שהביא דברי הרא"ש פ"ק דערלה ועיין בירושלמי שם דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים עכ"ל, כוונתו להקשות על פירוש הרא"ש דאינו מחלק בין אילן לזרעים משום דס"ל דהבעיא איפשיטא בירושלמי, והגר"א ס"ל דהבעיא לא נפשטה ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין אילן לזרעים, וממילא מוכח מדברי הירושלמי הפך דברי רש"י דכיון דנשאר בספק ע"כ מיירי בדלעת הנטוע באותו עציץ שהאילן שם וכמ"ש הגר"א בביאורו ליו"ד סימן רצ"ד הנ"ל ועפי"ז אין זה סתירה מדברי הגר"א אהדדי:

הגה"ה אבל בירושלמי הנדפס מחדש מצאתי בביאור הגר"א שפירש להדיא דבעיא דדלעת מיירי בנטוע אצל האילן באותו עציץ אלא שעדיין לא ניקבו העציץ הפך דבריו ביו"ד יעו"ש.

[יג] והנה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) כתב דאף דעציץ שאינו נקוב דינו כתלוש לכל מילי מ"מ אם נופו נוטה חוץ לעציץ על הארץ נעשה הכל מחובר, והביא ראיה לזה מדברי רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"א) שפירש דמשו"ה ס"ל לרבנן דקישות שיצאה חוץ לעציץ נעשה הכל מחובר לפי שהנוף משלשל יניקה להעיקר, וכתב אח"כ דאין לחלק בין טומאת אוכלין לשאר דברים, דאדרבה איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאה אף שהם מחוברים לשאר דברים, כגון תאנים שצמקו באיביהן דאמרינן בהעור והרוטב (דף קכ"ז ע"ב) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב, ומוכח שהדבר אשר יחשב מחובר לטומאה פשיטא שיחשב מחובר לשאר מילי, ועוד כתב שם להסתפק על הך מתניתין דכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם ואע"פ שאינן נקובין כנקובין דמו, אם יש ללמוד מכאן לענין תרומות ודכותיה, ומסיק דלפי הנראה שוים הם בדינם, והתוס' בפ' העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה וכו' עלה ההיא דהמביא וכמ"ש, משמע דס"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה יעו"ש. ולפמ"ש לעיל דלשיטת רש"י דס"ל דנקב מן הצד חשיב מחובר ע"כ צריך לחלק בין הכשר לשאר מילי כדי שלא תיקשי מדברי התוספתא דמבואר להדיא דנקוב מן הצד לא חשיב נקב לענין הכשר, וא"כ אין ללמוד כלל מהנך דינים דסגי בהכשר לחושבו כמחובר לשאר מילי. ומה שהוכיח המ"ל מדברי התוס' בפ' העור והרוטב שהקשו מדינא דהכשר עלה דהמביא בפ"ב דגיטין דהתם מיירי לענין מעשר. אלמא דשוו להדדי, אינו ראיה דדוקא היכא דאנו רוצים ללמוד מהכשר אם חשיב מחובר, ע"ז שייך שפיר לחלק כדאמר הש"ס בפרק המצניע דשאני הכשר דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים דסגי בזריעה לבד אף שלא נעשה מחובר עי"ז, אבל התם בגיטין דאין הספק כלל לענין תלוש ומחובר כלל אלא אם העיקר נגרר אחר הנוף או לא, ע"ז שייך שפיר ללמוד דין תרומות ומעשרות מהכשר. ומה שהוכיח המ"ל דטומאה חמירא משאר דברים לענין מחובר, דתאנים שצמקו אע"פ דחשיבי מחובר לשבת אעפ"כ חשיבי תלוש לטומאה אין ראיה, לפ"מ שפרש"י בחולין שם (דף קכ"ז ע"ב) ד"ה חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן וכו' יעו"ש, ומיירי שתלשן עם עוקציהן, והחיוב דשבת הוא עבור העוקץ לבד חשיב ע"י שנעשה יד להפרי ומשו"ה לא בעי שיעורא בעוקץ, וכן דעת התוס' בשבת (דף ק"נ ע"ב) תד"ה במחובר יעו"ש ועיין במג"א (סימן של"ו סק"א) ובמחצית השקל ובפמ"ג יעו"ש, אי נמי אפילו תלשן בלא עוקציהן נמי חייב לענין שבת שכך היתה קצירת סממנים במשכן כמ"ש התוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א) ד"ה כבצורות וכו' יעו"ש:

וכן יש להוכיח גם מדברי הר"ש דדין הכשר חלוק משאר מילי לענין דין מחובר דאיתא במתניתין (פ"ה ממעשרות מ"ב) בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטועים בשדה, ופי' הר"ש וז"ל טהרו מלטמא דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא, אבל לשאר מילי כתלושין דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית, ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי, ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים, והן מגולין, עלין שלהן בדרך גדילתן, כנטועין בשדה, והתולש מהן בשבת חייב עכ"ל, הרי מבואר להדיא מרישא דמתניתין דלענין מעשרות ושביעית חשיבי תלושין, ואפ"ה לענין הכשר חשיבי מחוברין מדין זריעה דריבתה תורה טהרה בזרעים, ונהי דמהא דחשיבי תלושין לענין מעשר ושביעית אין להוכיח דחשיבי כתלושין, דאפשר דמחוברין חשיבי אלא דלא עדיף הך השרשה בעליה מנוטע בבית דפטור ממעשר משום דלא מיקרי שדה וכמו שנתבאר לעיל, וגם בשביעית איכא דין שדה כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ מדכתב הר"ש אבל לשאר מילי כתלושין דמו משמע דאף לענין שבת חשיבי תלוש, דהא בסיפא דנפלה עליהם מפולת הרי אלו כנטועין בשדה כתב הר"ש והתולש מהן בשבת חייב משמע להדיא דברישא גם לענין שבת פטור, ומדחלוק דין הכשר משבת ע"כ דבהכשר לא בעי דין מחובר אלא זריעה לבד, והוא כסברת הש"ס בפרק המצניע אליבא דר"ש וכשיטת רש"י הנ"ל דגם לרבנן דינא הכי:

איברא דלפמ"ש לעיל לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין הכשר לשאר מילי לענין דין מחובר, והך סברא דרבתה תורה טהרה בזרעים לא נאמרה אלא אליבא דר"ש, א"כ תיקשי מרישא דמתניתין כיון דתלושין הן לשאר מילי אמאי חשיבי מחוברין לענין טומאה, הן אמת דכבר פי' הרמב"ם שם טעם אחר וז"ל בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא לפי שאינם אוכל וכבר נפסדו עכ"ל, וא"כ אינו מדין מחובר כלל, אבל מדברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות טו"א הלי"ט) לא משמע כן שהרי כתב שם זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהם טהור ואפילו בדבר שאין זרעו כלה והוא שהשרישו אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן וכו' עכ"ל, ומקורו מהך מתניתין כמבואר שם בכ"מ, הרי דהוא מדין מחובר לקרקע ולא מטעם דנפסדו מתורת אוכל. ובר מן דין דברי הרמב"ם בפי' המשנה קשים מצד עצמותן דהא לענין נפסד מתורת אוכל בעי שיעורא שתפסל מאכילת אדם, ולהפקיע טומאתן שתפסל מאכילת כלב, וכאן הרי ראוין לאכילת אדם, ועכצ"ל דכוונת הרמב"ם בפיה"מ הוא ג"כ מתורת מחובר, ומ"ש שנפסדו מתורת אוכל כתב בתוס' אנשי שם דכעין זה כתב רש"י בפסחים (דף ל"ד ע"ב) ד"ה טהרו מלטמא שחבורן לקרקע בטלי להו מתורת אוכל ע"ש, וכן נראה מדברי הכ"מ שעשה סמוכין לדברי הרמב"ם מדברי רש"י אלו יעו"ש:

וע"כ נראה לומר בזה ויתיישב בזה גם מה דבסיפא גבי נפלה עליו מפולת הרי הם כנטועים בשדה פי' הרמב"ם וז"ל, ענינו שהם חייבים בדיני שביעית ודיני מעשרות עכ"ל ולא זכר כלל מדין שבת כמו שכתב הר"ש דהתולש בשבת חייב, ומשמע מדברי הרמב"ם דלענין שבת גם ברישא חייב, דהנה בשנות אליהו הביא דברי הירושלמי וז"ל השרישו בקופה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין לא עלו מידי טומאתן, השרישו בעליה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית ואם היו טמאין עלו מידי טומאתן ופריך בחזקתן ואת אמרת עלו, ר"י בשם רבי לא, התורה רבתה בטהרת זרעים מ"ט וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא, תני לא יתלוש עבר ותלש אית תניא תנא חייב אית תניא תנא פטור (פי' דקאי על השרישו בעליה) עכ"ל, וכוונתו הוא דבתוספתא (בפ"ג דמעשרות) והביאה בביאור הגר"א (ביו"ד סימן רצ"ד ס"ק ס"ג) איתא השרישו זב"ז בקרקע עליה הרי הן בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאים עלו מידי טומאתן ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור, נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי אלו כנטועין בשדה אסורין בשביעית וחייבין במעשרות עכ"ל, וע"ז פליגי הנך אמוראי בירושלמי אם גרסינן עבר ותלש פטור כגירסא שלפנינו או דגרסינן חייב, והנה להך מ"ד דגריס פטור ונמצא דבהשרישו בעליה חשיבי תלוש לכל מילי רק לענין הכשר לחודא, ע"כ ליכא לפרש שהוא מדין מחובר ממש דהא בשבת פטור, וע"כ דהכשר שאני משאר מילי דהתורה רבתה בטהרת זרעים וכדאיתא לעיל מינה בירשלמי, אבל להך מ"ד דגריס חייב הרי דחשיב מחובר ממש, וא"כ א"צ תו לטעמא דהתורה רבתה בטהרת זרעים דכיון דחשיב מחובר לכל התורה, והא דחשיבי כתלושין למעשרות ולשביעית הוא מטעם דבעי דין שדה וגג הבית כבית דמי ואינו בכלל שדה, ובמעשר ושביעית בעי דין שדה, ומשו"ה דקדק התנא לומר בסיפא גבי נפלה עליהן מפולת הרי הן כנטועין בשדה, משום דהתם אפילו למעשרות ושביעית מהני דשדה מיקרי. ועפי"ז מבואר דברי הרמב"ם שפירש בסיפא דנטועין בשדה למעשר ושביעית ולא הזכיר לענין שבת, משום דס"ל דברישא בהשרישו בעליה ג"כ חייב לענין שבת, וטהרו מלטמא מדין טהרת זרעים משום דכבר נתבאר בשיטתו דלרבנן דפליגי אר"ש בפרק המצניע לא ס"ל הך טעמא דהתורה רבתה בטהרת זרעים והכשר ושבת חד טעמא הוא מדין מחובר ממש, והך מ"ד דתני עבר ותלש פטור מוקי למתניתא כר"ש והכשר שאני משום דהתורה רבתה, אבל לדידן דקיי"ל כרבנן ע"כ ליכא לפרש הכי. אבל הר"ש דס"ל דהך טעמא דנאמרה בהמצניע אליבא דר"ש הוא הלכתא גם אליבא דרבנן, משו"ה פירש למתניתין דבעליה טהרו מלטמא דוקא לזרעים לבד, אבל לענין שבת ג"כ פטור, וקיי"ל כהך מ"ד דגרס עבר ותלש פטור, ועיקר טעמא דטהרו מלטמא הוא כדאמר בירושלמי דהתורה רבתה בטהרת זרעים וכמ"ש הר"ש, ונמצינו למדין מכל האמור דהך מלתא אם הכשר דמי לשאר מילי או לא, תליא באשלי רברבי דלדעת רש"י והר"ש אינו מדין מחובר כלל, ואין לדמות הכשר לשאר מילי, ולדעת הרמב"ם הכשר ושבת הכל אחד משום דהוא מדין מחובר ממש, ומדברי הגר"א ביו"ד הנ"ל דגרס בתוספתא ואם תלש פטור נראה דתפס להלכה כדעת הר"ש והוא הפך דברי המ"ל דהשווה דיני הכשר לשאר מילי וע"ע בסמוך:

[יד] והנה ביו"ד (סימן רצ"ד סעיף כ"ו) פסק המחבר דנוטע על גג הבית חייב בערלה, ומקורו מדברי תשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ד') וכתב בתשובת הרא"ש שם דה"ה לענין תרומות ומעשרות חשיב מחובר, ובביאור הגר"א (שם ס"ק ס"ג) תמה עליו וז"ל ראיתו של הרא"ש ממ"ש גם בצלים שהשרישו בעליה וכו' ולמד דאף בתרו"מ חייב כמש"ש בתשובה, אבל הוא תמוה דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לענין תו"מ כמ"ש בתוספתא פ"ג דמעשרות וכו', השרישו זב"ז בקרקע עליה ה"ה בחזקתן למעשרות ולשביעית, ואם היו טמאין עלו מידי טומאתן, ואסור לתלוש מהן בשבת ואם תלש פטור, נפלה עליהם מפולת והן מגולין ה"ה כנטועין בשדה, אסורין בשביעית וחייבין במעשרות, וכ"כ הר"ש שם, ומ"ש נפלה וכו' וכן במתניתין שם לא קאי אעליה אלא בארץ ממש עכ"ל. והמעיין בתשובת הרא"ש יראה דתמיהת הגר"א לק"מ, דז"ל הרא"ש ושאלת בכרם הנטוע על הגג ובנין הכרם כך הוא, בנה תחלה הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקין זב"ז ואח"כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר ונטע כרם, וראית לדמות לעציץ שאי"נ דפטור מן התרומה וכן יהיה פטור מערלה, תשובה ויראה לי דכל כה"ג חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בגמרא לפטור אלא הזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ, וספינה, דלא הוי זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא תבואת זרעך כדרך שהעולם זורעין והיוצא השדה שנה שנה וכו', ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל, אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ וכו' וקרינן ביה היוצא השדה וגם דרך לזרוע כך. וכן לענין שבת תנן בפ' המצניע התולש מעציץ נקוב חייב ושאי"נ פטור, וכן לענין טומאה והכשר חשוב נקוב כמחובר ושאי"נ כתלוש, משום דכתיב גבי טומאה על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבנ"א מוציאין לזריעה ואין דרך לזרוע בעציץ שאי"נ בתלוש הלכך הוי כתלוש לכל מילי, אבל בנדון זה שמלא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע עדיף טפי מעציץ נקוב, ואפילו לר"ש דמדמי עציץ נקוב כתלוש לכל מילי לבד מלענין טומאה בפ' המצניע, מודה הכא דהוי כמחובר לכל מילי כיון שהוא מחובר וקבוע ויונק מן הארץ, והאויר שתחת הגג לא מיחשב ליה כתלוש, וגם דרך העולם לזרוע כך כדאיתא בפ' הבית והעליה וכו', ועוד תנן (בפ"ה דמעשרות מ"ב) בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא, נפלה עליהן מפולת והן מגולין הרי הן כנטועין בשדה, אלמא חזינן אפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי כנטוע בשדה, כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב כמחובר גמור לכל מילי לערלה ולתרומה להכשר ולטומאה והתולש ממנו בשבת חייב וכו' עכ"ל, הרי מבואר להדיא מדברי הרא"ש דדינא דסיפא דנפלה עליו מפולת מיירי בעליה, דמ"ש הרא"ש אלמא חזינן דאפילו מפולת שנפל עליו מאליו ובעליה הוי כנוטע בשדה חדא מלתא הוא [והגר"א הבין דתרי מילי נינהו]. ועפי"ז שפיר הוכיח הרא"ש דאפילו נפלה מפולת בעליה שלא בכוונה חשיב כנטועין בשדה, כ"ש המכוין ליטע בגג, ורישא דהשרישו בעליה לא יפרש הרא"ש דמיירי שהיה עפר בעליה דלפ"ז הרי לא גרע מנפלה מפולת, אלא כמו שפירש הרע"ב דהשרישו בעפר המעזיבה, ומשו"ה לא מהני לענין תרו"מ משום דעפר המעזיבה הוא מכלל גג הבית וכנוטע בבית דמי, ולא חשיב היוצא השדה כמו נוטע בבית, אבל בנפלה מפולת דלא בטל לגבי בית מיקרי שדה ג"כ כמ"ש הרא"ש דכיון דקבוע אע"פ שאינו מחובר ממש לקרקע עולם שם שדה עליו, והא דס"ל לחד מ"ד דבעלייה פטור לענין שבת, אע"ג דלדעת הרא"ש חשיב נטוע בגג כמו עציץ נקוב צ"ל דהוא מטעמא המבואר בירושלמי שם וז"ל ר"י בשם ר' ינאי, ערימה של בצלים שהשרישה (בעליה) התולש מהן בשבת פטור שאינו רוצה בהשרשתן וכו' עכ"ל, ועין בתוי"ט, וזהו מדוקדק בדברי הרא"ש שכתב כ"ש המכוין ליטע בגג דחשיב מחובר וכו' והתולש ממנו בשבת חייב וכו' דמשמע היכא דאינו רוצה בהשרשתן לא חשיב מחובר כ"כ לענין שבת, ואעפ"כ לענין הכשר חשיב כמחובר משום דהתורה רבתה בטהרת זרעים וכמ"ש לעיל, והך מ"ד דגריס חייב ס"ל דמה שאינו רוצה בהשרשתן אינו מבטלו מתורת מחובר רק דלענין תרומות ומעשרות פטור מטעם שדה, ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהלכות כלאים הלי"א) הטומן אגודת לפת תחת האילן וכו' אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן וכו' יעו"ש ובשבת (דף נ' ע"ב) תד"ה הטומן וכו' וד"ה מקצת וכו' ובחי' הרשב"א שם יעו"ש: והנה מדקדוק לשון הגר"א שתמה על הרא"ש דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לתרומות ומעשרות ושביק ערלה משמע דלענין ערלה מודה הגר"א לדינו של המחבר, אלא עיקר תמיהתו על דברי הרא"ש בתשובה שלמד גם לענין תו"מ, וע"ז תמה מדברי התוספתא דדוקא נפלה מפולת בארץ חשיב כשדה ולא בעליה, והיינו מטעם דבתו"מ דאיכא דין שדה משו"ה ל"מ גג הבית דאינו בכלל שדה, אבל לענין ערלה דלא בעי שדה משו"ה גם גג הבית בכלל, ועיי"ש בביאור הגר"א (ס"ק נ"ז) שהביא דברי הירושלמי פ"ק דערלה לחלק בין ערלה ומעשרות בנוטע בתוך הבית יעו"ש, ולפ"ז בהך דינא שחידש הרא"ש דהתולש בשבת חייב חטאת ג"כ יודה הגר"א דכיון דחייב בערלה אלמא דחשיב מחובר, וא"כ גם לענין שבת מיקרי תולש, והא דגרס הגר"א בתוספתא ואם תלש פטור היינו ע"כ מטעם שאינו רוצה בהשרשתן דמיירי בעפר המעזיבה כמו שפירש הרע"ב, ומשו"ה לא חשיב מחובר אף לענין ערלה רק לענין הכשר דהתורה רבתה, ועיקר תמיהת הגר"א הוא דדוקא מפולת בארץ מועיל ולא בעלייה אף שרוצה בהשרשתן בעפר המפולת וחשיב מחובר לענין שבת וערלה, ואפ"ה לענין תו"מ ל"מ מטעם דלא מיקרי שדה אלא כבית דמי. וא"כ ה"ה במכוין ליטע בגג הבית נמי פטור מתו"מ, וכן מבואר להדיא בתוספתא (פ"א דערלה) וז"ל הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נטעה בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר ונטעה בעציץ נקוב חייב, כ"ה גירסת הגר"א שם, וע"ש במנחת ביכורים הרי מבואר להדיא דנוטע בגג חייב בערלה:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה