אור ברסלב

שות דברי יחזקאל· רבי יחזקאל הלוי ברשטין

סימן א

ברכת תודה

בענין טומאת משקין:

לחכם אחד:

ענף א:

[א] במאי דבדיק לן מר במה שכתב הרשב"א בפ"ק דשבת (דף י"ד ע"א), עלה דאמרינן התם אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה, דזימנין דאכיל אוכלין טמאין, ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, היינו הך מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי קמ"ל, ובתד"ה ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, הקשו וז"ל ואע"ג דמשקין תחלה הוו כדאמר (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, הכא דקאמר ופסיל להו, משום דאכתי קודם י"ח דבר, לא גזרו על משקין להיות תחלה כמו שאפרש עכ"ל, ובחידושי הרשב"א כתב וז"ל הא דאמרינן ושדי לפומיה ופסיל להו, איכא למידק א"כ טמויי נמי מטמו, איכא למימר דמשקין שבפיו מאוסין הן, ואי שדו לא מטמו אחרים אלא מפסל פסלי הוא מלאכול עכ"ל, ותמה מעכת"ה דמהך טעמא דלא מטמו אחרים, משום דמאוסין הן ואינן ראוין עוד לשתיה, ומשו"ה בטיל מהן תורת משקה ופקע מהן טומאתן לטמא אחרים, א"כ גם טומאת עצמן ליפקע מהן מהך טעמא ואמאי מפסל פסלי מלאכול עכ"ד:

[ב] ולכאורה נראה לפרש דברי הרשב"א בפשיטות, דנהי דמשקין שבפיו מאוסין הן מתחלת ביאתן לתוך פיו, מ"מ יש להם טומאה ליפסל ולא פקע מהן דין משקה עי"ז, דהא נהי דשוב אינן ראויין לשום אדם מ"מ ראוין הן לדידיה לבולען, ומה לי ראוין לכל העולם או לאדם אחד ובכה"ג קרינן בהו וכל משקה אשר ישתה, ורק דאם פלטן לחוץ דאז אין ראוין עוד כלל, דאף דאמרינן בחולין (דף ע"א ע"א) נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי מחזיא היינו דוקא באוכלין שבלען בלא לעיסה, אבל משקין בודאי לא חזיא לשום אחד לאחר פליטתן ומשו"ה פקע טומאתן משפלטן לחוץ, וזהו שכתב הרשב"א דמשו"ה לא נקט הש"ס ומטמו להו משום דכיון דמאוסין הן אם שדי להו לא מטמו אחרים. אבל לענין טומאת עצמן לפסל מלאכול לא פקע טומאתן דכל זמן שלא פלטן לחוץ עדיין הן בכלל משקה, ואף דאפשר לאשכוחי גם נגיעה לטמא אחרים באופן דלא שדי להו לחוץ כגון שיגעו באוכלין אחרים בתוך פיו, מ"מ כיון דזהו מלתא דלא שכיחא כלל לא נקט הש"ס לשון ומטמו להו בשביל זה ומלתא דפסיקא נקט:

וכיו"ב כתב הר"ן בחידושיו בשם הרא"ה, וז"ל והא דנקט ופסיל להו כתב הרא"ה ז"ל וכו' כיון דמשקין בפומיה ולמבלעינהו קיימי פסול וטומאה גבייהו חד דהא לעולם לא נגעי באחריתי וכו' עכ"ל, ואף דהרשב"א מיאן בתירוצו של הרא"ה ז"ל על עיקר הקושיא, היינו משום דהוה קשיא ליה דמ"מ אפשר לאשכוחי נגיעה לטמא אחרים ע"י דשדי להו לחוץ, ומשו"ה הוכרח הרשב"א לחדש דלאחר שפלטן לחוץ בטלה טומאתן, אבל במה דעדיין אפשר לאשכוחי גוונא לענין טומאת אחרים באופן רחוק ע"י נגיעה בתוך פיו, ע"ז ל"ש למינקט לשון ומטמו להו:

איברא דעיקר חידושו של הרשב"א דמשקין הנפלטין מתוך פיו של אדם פקע טומאתן מהן, לכאורה תמוה ממתניתין (פ"י דמקואות מ"ח) אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורין בגוף. שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהן טהורין בגוף ע"כ. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הל"ח), וז"ל השותה שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו שאין שאר המשקין טהורין בגוף, כיצד שתה מים טמאין והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן, שתה מים טמאין וטבל ואח"כ הקיאן או שנסרחו ואח"כ הקיאן או שיצאו מלמטה אע"פ שלא טבל הרי הן טהורין, שתה שאר משקין טמאין או שאר אוכלין טמאין אע"פ שטבל ואח"כ הקיאן טמאין לפי שאינן טהורין בגוף, נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין עכ"ל, והוא דינא דמתניתין הנ"ל וע"פ דברי התוספתא שהובא בר"ש שם, הרי מבואר דאין המשקין יוצאין מידי טומאה אפילו כשכבר היו בתוך מעיו, וכ"ש משקין הנפלטין מתוך פיו שלא היו עדיין בתוך מעיו לעולם דלא פקע טומאתן בשביל מה דנמאסין בתוך פיו, ואפילו לפי דעת הראב"ד בהשגות שם דס"ל דמים טמאין טהורים בגוף רק כשהקיאן נטמאו במגען וכמבואר בדבריו שם, וז"ל א"א והוא ששתה רביעית שנטמא האיש בשתייתן ועכשיו ביציאתן הוא מטמא אותן אע"פ שבטלה טומאתן בהיותם בתוך מעיו עכ"ל, מ"מ היינו דוקא כשכבר היו בתוך מעיו ולא מטעם דנמאסו, דהא אח"כ כשהקיאן מקבלין טומאה אלא דהוא מטעם דבטלי לגופיה, וכ"ש כשלא היו מעולם רק בתוך פיו דמודה הראב"ד דלא בטלה טומאתן, וגם דברי הראב"ד אינן רק לענין מים טמאין, אבל בשאר משקין מודה דלא בטלה טומאתן אף בגוף כמבואר שם להדיא יעו"ש וא"כ לכאורה דברי הרשב"א ל"ל פתרי כלל והוא נגד דברי המשנה והתוספתא הנ"ל:

[ג] ולכן נראה לומר לפמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלי"ד), וז"ל כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה, וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה וכו', כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח אם נפסל מלאכול הכלב וכו' הר"ז טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב הר"ז טמא כשהיה וכו', כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הר"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם וכו' עכ"ל, וע"ש בהשגות, ומבואר מזה דמשקה שאינו ראוי לשתיית אדם אף שלא פקע טומאה שהיה עליהן מקודם בשעה שראוין, מ"מ טומאה חדשה אינן מקבלין עוד בשעה שנפסלו משתיית אדם, ולפ"ז אפשר לומר דאף דטומאה ישנה לא פקע ע"י מה שנפסלו המשקין משתיית אדם, מ"מ זהו דוקא בטומאה הבאה להם מצד קבלה מאביהן, משא"כ בטומאה שלא קבלו מעולם כלל רק דכך הוא הדין שנדון אותם בתורת טומאה, אז שייך שפיר לומר דכל שנפסלו משתיית אדם בטל מהם דין טומאה, כמו דאנו דנין לענין שאר קבלת טומאה מחדש שאין יכול לחול עליהם בשעה ששוב אינם ראוין לשתיה, וה"נ הך טומאה הבאה רק מצד הדין הוא דבר המתחדש בכל שעה ושעה, ואין אנו דנין אותה כטומאה ישנה דלא פקעה בכי האי גוונא:

ועפי"ז א"ש דברי הרשב"א הנ"ל, דהא עיקר הקושיא היה במה דקאמר ופסיל להו דמשמע דהוי רק שלישי והלא משקין לעולם תחלה הוו, ור"ל נהי דמצד עצם הטומאה שקבלו אלו המשקין מאביהן אינם רק שלישי דהא נגעו באוכל שני אעפ"כ יש להם דין טומאה מדין דרבנן שגזרו עליהם בלא קבלת טומאה להיות ראשון לטומאה, ולפי הקדם הדברים הנ"ל יוצא דאם נפסלו הנך משקין משתיית אדם ושוב אינן ראוין לקבל מעתה טומאה חדשה פקע מהם גם הך דין תחלה, דהא טומאה זו כיון דאינה מצד עצמותה רק מדין דרבנן לבד נידונת כטומאה חדשה, אבל הך טומאה ישנה שהיו על אלו המשקין מכבר דהיינו הך טומאת פסול שלישי שקבלו מאביהן לא פקעה מהן דהא נידונין ככל טומאה דלא פקעה ע"י שנפסלו משתיה, ולפ"ז שפיר כתב הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן היינו דשוב אינן ראוין לשתיית אדם לאחר שבאו בפיו, ומשו"ה הך טומאה שקבלו הנך משקין בתחלת ביאתן לתוך פיו דאז עדיין היו ראוין לכל, פקע עכשיו מהם מיד שבאו בתוך פיו לאחר שנמאסו, ומ"מ מפסל פסלי מלאכול משום דהך פסול שלישי שיש עליהן עי"ז שקבלו מאביהן השני, טומאה זו לא פקע ע"י שנמאסו בתוך פיו, דהא אפילו בתוך מעיו לא פקע מהן טומאה ישנה וכמו שנתבאר וכ"ש בתוך פיו: ועפי"ז אין צורך עוד לדחוק בדברי הרשב"א כמ"ש לעיל, דמשו"ה לא קאמר ומטמו להו משום דנגיעה בפיו לא משכחת לה אלא באופן רחוק בגוונא דלא שכיח כלל וע"ד שפירש הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל, אלא דס"ל להרשב"א דאף בנגיעה שבתוך פיו נמי א"א לאשכוחי טומאה לענין לטמא אחרים, משום דכל שאינן ראוין עוד לשתיה פקע מהם דין טומאת תחלה דחשיב כמו טומאה חדשה דא"א לחול עליהם לאחר שנפסלו, והא דנקט הרשב"א ואי שדו לא מטמו אחרים ל"ד הוא, אלא דנקט בדרך דשכיח יותר טומאת אחרים דהיינו לאחר דפלטן לחוץ דנגיעה בפיו מלתא דלא שכיחא הוא כמ"ש לעיל: וגדול אחד העיר ע"ז דמדברי הרשב"א בחולין (דף ע"א) מבואר דדעתו כדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלי"ד) דכל שהיה ראוי מתחלה לאדם ונפסל, מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב יעו"ש, וא"כ אפילו אם נדון טומאת תחלה כקבלת טומאה מחדש, נמי לא ליפקע מאחר דמקבל טומאה גם עכשיו שנפסל משתית אדם, ואמר ליישב דמאחר דבסוגיין מיירי אליבא דר"א ואיהו ס"ל בתו"כ דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה כמבואר בפסחים (דף י"ח ע"א) א"כ משו"ה נקט ופסיל להו, אבל להלכה שפיר ס"ל להרשב"א כרבנן דאמרו לו בתו"כ שם ודפח"ח, איברא דהערה זו לא עלינו תסוב אלא על הרשב"א עצמו דדבריו סתרי אהדדי ועיין בסמוך עוד בענין זה: [ד] וסמוכין יש לעשות לסברא הנ"ל שכתבנו בדעת הרשב"א דדין טומאת תחלה נידון כטומאה חדשה ולא כהפקעת טומאה ישנה, מדברי הר"ש (טהרות פ"ג מ"א) עלה דמתניתין שם הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, קרשו הרי אלו שניים, חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור, יותר מכביצה טמא, שכיון שיצאה טפה ראשונה נטמאת בכביצה, וכתב הר"ש וז"ל הרי אלו תחלה דחשובין כמשקין, קרשו הרי אלו שניים, דחשובין כאוכלין שנגעו במשקין, חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור דיצא מעליהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ואין למשקה זה במה שיטמא דמכי יצאת טפה ראשונה אימעיט מכביצה ופחות מכביצה אין מטמא אחרים, אבל יתר מכביצה טמא כדקא מפרש טעמא, דמכי יצאת טפה ראשונה נטמאת אותה טפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחו אח"כ כולן חזרה הטפה וטמאה את הכל, ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה, דכה"ג מקשינן בפרק כל שעה (דף ל"ג ע"ב) דאמר ר"י ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים, ופריך עלה וכו' טומאה שבהן להיכן הלכה וכו', וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ"ל, ולכאורה אכתי תיקשי קושית הר"ש ארישא דמתניתין, קרשו הרי אלו שניים, ואמאי לא הוו תחלה, נימא טומאת תחלה שבהן להיכן הלכה, וע"כ צ"ל דס"ל להר"ש דברישא דהוא טומאת תחלה ליכא קושיא כלל להיכן הלכה, דכיון דפקעה מעליהן תורת משקה ע"י קרישה, ואם היתה הנגיעה עכשיו אינם אלא שניים, ה"נ הך טומאת תחלה פקעה מהן ולכן לא הוקשה להר"ש רק אסיפא דחזרו ונמחו, דהתם טומאת שני שיש עליהן הוא מתורת קבלת טומאה מאביהן, וטומאה זו לא פקעה מעליהן משחזרו ונמחו, אע"פ שיצא מעליהן שם אוכל, ודינן ככל טומאה דעלמא דלא פקעה עד שיפסל מאכילת כלב, ולפ"ד גם בנדון דידן היכא שנפסלו המשקין מלקבל טומאה חדשה משום דאינן ראוין עוד לשתית אדם פקע מעליהן דין תחלה, ואפשר דגם התוס' ויתר הראשונים דס"ל דלא פקע מהן תורת תחלה אף דשדי להו לחוץ לא פליגי ג"כ אהך סברא, אלא דס"ל כדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב מהלכות טו"א הלי"ד), דכל שהיה ראוי מתחלה לאדם מקבל טומאה עד שתפסל מאכילת כלב, ומשו"ה אפילו נידון הך טומאת תחלה כטומאה חדשה ג"כ לא פקעה, ואף דאפשר לחלק קצת דבמשקין שקרשו שאני דכיון דטומאת תחלה ליכא באוכל כלל לעולם משו"ה פקע משעה שנעשה אוכל דאין טומאת תחלה נתפסת באוכלין, משא"כ במשקין אחרי שחלה עליהן תורת תחלה הרי הן כשאר ראשון לטומאה דלא פקע ע"י שנפסל משתיית אדם, מ"מ אחרי שלמדנו מדברי הר"ש דטומאת תחלה חלוקה משאר טומאה לענין הפקעה יש פנים לקיים הדברים הנ"ל בדעת הרשב"א:

אמנם בעיקר דברי הר"ש קשיא לי, דלפמ"ש דבחזרו ונמחו דטהור אינו אלא מדין משקה אבל טומאת אוכל יש להן, א"כ אמאי לא נעשו תחלה אחרי שנמחו, מטעם שנוגעין בעצמן והרי הן כשאר משקין שנגעו בשני, וכמו שפירש"י בפסחים (דף י"ח ע"א) לענין מי חטאת דמטמאין טומאה קלה דחשיבי כמשקין שנגעו במי חטאת יעו"ש. ואפילו לפירוש התוס' שם והר"ש (פרה פ"ט מ"ג) דנדו מפירש"י, ומפרשי דטומאה קלה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה כמו שיתבאר, לא פליגי בעצם היסוד על דברי רש"י, כמו שיתבאר כ"ז בסמוך מסוגית הש"ס בחולין (דף ע"ג ע"א) יעו"ש, ולא מבעי לדעת הר"ש דמשקין לטמא אחרים בכ"ש כמבואר בדבריו (פ"ו מכשירין מ"ז), אלא אפילו לשיטת רש"י דבעי רביעית לטמא אחרים כמבואר בדבריו בפסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל וכו' יעו"ש, מ"מ כאן ע"כ מיירי דאיכא יותר מרביעית, דאם בשעה שנקרש יש בו כביצה מכוון, ע"כ דבשעה שנמחה יש בו הרבה יותר מרביעית דהא מבואר בשבת (דף ע"ז ע"א) דאפילו בכזית קרוש יש בו רביעית וכ"ש בכביצה יעו"ש ועיין בר"ש (טהרות פ"ו מ"ה) ד"ה כביצה מכוון וכו' וצע"ג:

הקשינו ע"ד הר"ש דם"ל דמשקה טמא שנקרש וחזר ונמחה הו"ל שני אמאי לא יעשה תחלה אח"כ מדין נוגע בעצמו, וחכם אחד העירני מדברי הרש"ש (טהרות פ"ג מ"ב) דנראה מדבריו דמש"ה ל"ש כאן נגיעה בעצמן משום דליכא שיעורא ע"ש. אכן דבריו תמוהים מדברי הש"ס (ר"פ המוציא) כמ"ש בפנים, ועוד דלדעת הר"ש קיימינן דמשקין מטמאין בכ"ש כמבואר בדבריו כאן ובמכשירין (פ"ו מ"ז) יעוש"ה: (השמטה):

[ה] אמנם עיקר הדין שצדדנו לדעת הרשב"א דגם במשקין שעדיין הם בתוך פיו לא נחתא עלייהו טומאה חדשה, דכיון דשוב אינן ראוין לשתיה אינם בכלל אשר ישתה, לכאורה לא ניתן להאמר, דהא מ"מ ראוין עדיין לדידיה לבולען ומה לי ראוין לכל העולם או לאדם אחד, הן אמת דכיו"ב מבואר בדברי הרשב"א עצמו בסוגיין עלה דאמרינן מהו דתימא הא שכיחא, וז"ל איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין, ושדי לפומיה, דהא ודאי שכיחא, י"ל דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, ובההיא שעתא ראויה היא, דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם, והוא מטמא תרומה טהורה הראויה עכ"ל, הרי דס"ל דבכה"ג מיקרי נפסל מאכילת אדם אף שלא פלטן עדיין לחוץ ועדיין ראוין לדידיה לבולען וא"כ ה"ה במשקין מקרי נפסל משתיית אדם אף שעדיין ראוין לדידיה, אבל מ"מ עיקר הדברים צ"ע לדון בכה"ג דין נפסל מאכילה ומשתיה, ועוד דמבואר בדברי התו"י ביומא (דף פ"א ע"א) עלה דאמרינן התם, זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואח"כ אכלו שני, הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד, וכתבו בתו"י וז"ל, תימא לרבי, דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזו למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא הוי, ואלו בשילהי גיד הנשה אמרינן דאכל כחצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב שהרי נהנה גרונו בכזית, ומצינו למימר דהתם מיירי שלא בפניו כגון שלא ידע שהקיאו, כדאמר בפרק בהמה המקשה דנהי בפניו לא חזי שלא בפניו מחזי חוי, י) וה"ר חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה, כדאמרינן בפ"ק דכריתות, כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וכו' להכי פטור השני, אבל בחולין מיירי גבי חלב, ואין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה בהיתר לבלעה זר דשמא אכתי באיסורא קאי, אבל אין נראה לרבי, דאי טעמא משום חילול ישלם השני קרן לראשון לכה"פ כמו פירות וכו', ע"כ נראה כדפירישית דטעמא משום דלא חזי לאכילה משיקיא אותן מ"ר עכ"ל, הרי דמסקו התוס' דבכל איסורין שהקיאן פקע איסורן משום דאינן ראוין עוד לאכילה משבאו לתוך מעיו, וא"כ תיקשי למ"ד בשילהי גיד הנשה דבאיסורין בעי הנאת מעיו ג"כ, אמאי הוא עצמו חייב, הא משבא האיסור למעיו מיד פקע איסורו ותו ליכא הנאת מעיו מאיסורא. ואף די"ל כיון דחזיא לכו"ע שלא בפניהם עדיין ראוי לאכילה מקרי ולא פקע איסורו ע"י שירד למעיו, מ"מ בגונא שלעסן ואח"כ בלען אמאי חייב באיסורין דהא ע"י הלעיסה נפסלו מאכילת כל אדם אף שלא בפניו, דדוקא בבלע בלא לעיסה אמרינן שלא בפניו מיחזי חזי, וכיון דנפסלו מאכילה פקע איסורן ואמאי חייב בבלע אח"כ הא היתרא בלע, וע"כ דכל שראוין לדידיה מיקרי ראוי לאכילה:

הגה"ה בהגהות הרש"ש העיר על דברי התוס' הא בפשוטו יש לחלק דבחולין דמיירי לדידיה חזי אף לאחר הקאה משא"כ ביומא דמיירי לאחר לא חזי, ועוד דאכתי תיקשי דאמאי משלם השני דמי עצים בלבד ישלם דמי פירות שראוין שלא בפניו יעו"ש, ונראה דכיון דאמרינן שלא בפניו מיחזי חזי ולא קאמר משום דחזי לדידיה אלמא דגם לדידיה מאיסי וראי' לזה מדלא משלם השני לראשון אלא דמי עצים אלמא דלא חזי תו לראשון דאל"כ ישלם דמי פירות, וע"כ דלא חזי רק שלא בפניו ומשו"ה אינו משלם דמי פירות משום דשיווי זה שאי אפשר לקבל אלא ע"י שמאנה אותו לא מיקרי שיווי בעצם הדבר לשלם עבור זה, וגדולה מזו כתב הנתיבות (סימן ר"ז סק"ח) במזיק בהמת חברו ונמצאת טריפה דאינו משלם עבור שהי' יכול למוכרה על הספק שמא כשרה היא דזהו אינו שיווי בעצה החפץ אף דהוא עביד בדין וכ"ש הכא אולם מדברי התוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא וכו' מבואר דבכה"ג חייב לשלם יעו"ש.

ונראה דס"ל להרשב"א דשאני איסור מטומאה לענין זה, דלענין איסור מה דכו"ע פטירי אין הטעם דפקע האיסור מצד עצמותו כמו דאמרינן בעלמא נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ופקע איסור שבה, דהתם ה"ט משום דנפגמה בעצמותה שאינה ראויה עוד לגר, משא"כ כאן דאינה פגומה רק מטעם דנמאסה ואין דרך אכילה בכך, ומשו"ה כאן דלגבי האי גברא האוכלו דרך אכילתו בכך חייב, משא"כ לגבי טומאה היכא דנפסלה מאכילת אדם דלא חשיב אוכל ליכא נ"מ כלל בין נפסלה מצד עצמותה או משום דאין דרך לאוכלה, דהא אפילו חלב שבכפרים צריכים מחשבה, ובלא מחשבה אינו מקבל טומאה דלא מיקרי אוכל כיון דאין דרכו לאכלו שם אף דלענין איסור לא בעי מחשבה, ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) תד"ה דבלע וכו' יעו"ש היטב, ומשו"ה ס"ל להרשב"א דאוכלין ומשקין שבפיו כיון דמאיסי ונפסלו מאכילה או משתיה תו אינן בכלל כל האוכל אשר יאכל או משקה אשר ישתה, כיון דאינן ראוין עוד לאכלן כדרך אכילה ושתיה מעתה שהרי גם לדידיה אינן ראוין עתה רק ע"י שמונחין בפיו, משא"כ אם יפלוט אותן תו לא חזו לדידיה ג"כ. ודוקא היכא דחזי שלא בפניו לכו"ע, כגון שבלע אוכלין בלא לעיסה אמר דחזיא לאכילה כיון דעדיין ראוין לאכילה כדרכו לכל העולם מיקרי אוכל לענין טומאה:

אמנם כד דייקינן היטב בדברי הרשב"א נראה דכל דברינו לקיים החילוק שבין איסור לטומאה לשיטת הרשב"א אינם אלא לפלפולא בעלמא, דהרי מדברי הרשב"א עצמו מבואר להיפך, שכתב דמשו"ה לא קאמר הש"ס דלמא אכיל אוכלין דתרומה ושדי משקין טמאין לפומיה משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהן עכ"ל. ומבואר מדבריו דבאמת האוכלין מיטמאין ע"י המשקין הנוגעין בהן, רק דלטומאה כי האי אין לגזור כיון דכבר נמאסו האוכלין, אלמא דאיכא דין טומאה באוכלין אף לאחר לעיסה אף שכבר נפסלו מלאכול לכל אדם, וע"כ דהוא מטעמא דאף דלאחריני לא חזו מ"מ חזו להאוכל בעצמו, ומשו"ה לא פקע תורת אוכל ממנו, ולפ"ז גם במשקין שבתוך פיו אף דמאוסין הן לכל העולם בתר דשדו להו לחוץ מ"מ כ"ז שהן בתוך פיו דחזו לדידיה גופיה מיקרי עדיין משקה ולא פקע טומאתן. ולפ"ז צ"ל דמה שכתב הרשב"א לענין משקין דבתוך פיו דמאוסין, ואי שדו לא מטמו אחרים בדוקא נקט ובדקדוק גמור מצד הדין דקודם פליטתן לחוץ עדיין בטומאתן קיימי, כיון דכל תורת משקה עליהן, ולפ"ז דברי הרשב"א הנ"ל שכתב לחלק בין לטמא אחרים ובין פסול עצמן, היינו טעמא משום דלענין לטמא אחרים עיקר הנ"מ הוא בתר דשדי להו ואז מפסלי מתורת משקין לכו"ע, אבל בתוך פיו עדיין טומאתן לא פקע כלל והש"ס דנקט ופסול, הוא מטעם דלא אפשר לאשכוחי נגיעה בהן כ"ז שהן בתוך פיו וע"ד שפירש הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל:

[ו] ומעתה דברי הרשב"א צריכין ביאור דאחרי שהאוכלין מקבלין טומאה גם לאחר לעיסה למה באמת אין חוששין לטומאתן כל כך לגזור עליהן כ"ז שהן בתוך פיו, ונראה דדעת הרשב"א דתרומה לאחר לעיסה אף דעדיין ראוי להאוכל בעצמו, מ"מ כיון דאינן ראוין עוד לכל אדם בטיל ממנו דין תרומה, ונהי דמיקרי אוכל לענין איסור דעלמא ולענין טומאה אבל שם תרומה פקע מהן כדאמרינן לענין כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש דכבר נתחללה מדין תרומה. וזהו שדקדק הרשב"א שאין חוששין לטומאתן לאחר לעיסה, אלא דהרשב"א מחלק בין אכילת היתר לאכילת איסור וכדעת התו"י ביומא הנ"ל, ומשו"ה דוקא באכילת כהן דהוא בהיתר נתחללה ולא באכילת זר דהוא אכילת איסור, ומשו"ה זר שאוכל תרומה אסור לבולען גם אחר לעיסה דלא נתחללה באכילתו וכן בכהן גופיה כשאוכל תרומה טמאה כיון דאכילת איסור הוא לא נתחללה ע"י לעיסה ומשו"ה אסור לבולעה. ועפי"ז יתיישב מה שהוכיחו התו"י בכתובות (דף ל' ע"ב) בסוגיא דזר שאכל תרומה דלא אמרינן נתחללה אלא היכא דכבר נגמרה כל הנאתו דהיינו לאחר בליעה ולא בלעיסה לחודה יעו"ש, ולשיטת הרשב"א דס"ל דגם בלעיסה לחודה אמרינן נתחללה לא מוכח מידי דהתם דהוא אכילת איסור שאני:

ועפי"ז יתבאר היטב חילוקו של הרשב"א, דבאוכל תרומה טהורה ואח"כ שקיל משקין טמאין ושדי לפומיה ליכא איסור כלל לטמא התרומה לאחר לעיסה, כיון דנתחללה ע"י לעיסה הו"ל חולין ותחלת האכילה היתה בהיתר, משא"כ בשותה משקין טמאין או אוכל אוכלין טמאין ושדי אוכלין או משקין דתרומה לפומיה, שעדיין ראוין לכל אדם ונטמאת מיד וא"כ איכא איסור באכילתן, ולא נתחללו ע"י אכילה זו של איסור, וממילא כשבולען אח"כ הרי אוכל תרומה טמאה דעובר בעשה, או דבלא אכילתו עובר במה שמטמא התרומה בנגיעה לתוך פיו ועובר ג"כ בעשה דמשמרת וכמו שיבואר שזהו דעת הרשב"א:

[ז] והנה מדקדוק לשון הרשב"א הנ"ל שכתב דלאחר לעיסה אין חוששין לטומאתן כ"כ, משא"כ כשהתרומה ראויה לאכילת אדם הרי הוא מטמא תרומה הראויה ולא הזכיר כלל מאיסור אכילת תרומה טמאה, משמע דס"ל דעיקר הגזירה היה מצד איסור משמרת וכמו שפירש"י ג"כ בסוגיין ד"ה ופסיל להו, וז"ל והתורה הזהירה על התרומה לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי וכו' עכ"ל. הן אמת שהמהרש"א הקשה על דברי רש"י, דאמאי הוצרך לפרש מצד העשה דמשמרת ולא קאמר דעדיפא מינה דאוכל תרומה טמאה דבמיתה יעו"ש, וכבר צווחו על דברי מהרש"א דגם בתרומה טמאה אינה אלא עשה כמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב) יעו"ש, איברא דהמהרש"א סירכיה נקט ואתי דכן מפורש גם בדברי רש"י בכורות (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלה טמאה וכו' יעו"ש, ובגליון הש"ס שם להגרע"א תמה על דברי רש"י דאינו אלא בעשה ע"ש, אבל איך שיהיה צריך להבין דברי רש"י דמ"ט נקט דוקא איסור עשה דמשמרת ולא עשה דאכילת תרומה טמאה: וחכם אחד אמר לתרץ בזה לפמ"ש הריטב"א להסתפק בשבת (דף צ"א ע"ב) דאפשר דעשה דמשמרת לא בעי כזית וחייב בכ"ש יעו"ש, וי"ל דגם דעת רש"י כן דמשמרת עובר בכ"ש, ומשו"ה נקט רש"י עשה דמשמרת משום דמלתא דפסיקא הוא שעובר תמיד אפילו אם יכניס בפיו פחות מכשיעור כזית או רביעית, אבל איסור דאוכל תרומה טמאה בעי שיעור ככל אכילת איסור, ואף דחצי שיעור ג"כ אסור מה"ת, מ"מ אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מה"ת ליכא למיגזר בכה"ג, ועוד דאפשר דס"ל לרש"י דבאיסור עשה ליכא כלל דינא דח"ש לכו"ע, וכן כתב לצדד בחידושי אור גדול במשניות יומא (פ"ח מ"א) יעו"ש. וקצת ראי' נראה לזה מדברי הריטב"א שכתב להסתפק דאולי עשה דמשמרת בעי כזית ואינו עובר בכ"ש, ותיפוק ליה דאפילו איכא שיעורא דכזית, מ"מ פחות מכזית אסור מדין ח"ש כמו בכל התורה, וכאן ליכא נ"מ דבין כך וכך אינו עובר אלא בעשה, וע"כ מוכח מזה דבעשה ליכא דין ח"ש, ומשו"ה הוכרח הריטב"א לחדש דאולי ליכא כלל דין שיעורין באיסור דמשמרת, וכיון דאיסור דמשמרת כולל יותר מאיסור אכילת תרומה טמאה, משו"ה נקט רש"י הך איסורא דשייך ביה למיגזר יותר עכ"ד, ועיין בשבת (דף צ"א ע"א) תד"ה אי לענין טומאה וכו' יעו"ש, ועוד שם תד"ה כגון בסה"ד יעו"ש היטב. ועדיין צריך ישוב לפי המבואר ברשב"א בשבת (דף צ"א ע"ב) ד"ה זרק וכו' דאיסור דמשמרת אינו אלא בכזית, ומ"מ פחות מכזית נמי איכא איסור בעלמא מדין חצי שיעור מדאורייתא יעו"ש, ולדידיה ליכא חילוקא בין איסור דאוכל תרומה טמאה ובין איסור דמטמא תרומה, דבשניהם איכא דין שיעור, ופחות מכשיעור אסור מה"ת, ואפ"ה דקדק הרשב"א לפרש ג"כ בשמעתין עיקר הגזירה מטעם איסור משמרת ולא מצד איסור אכילת תרומה טמאה:

והלום ראיתי בתוספת אנשי שם בשם משנת חכמים (טהרות פ"ב מ"ב) שכתב דמשו"ה פירש"י הטעם משום דעבר על משמרת תרומותי ולא כתב הטעם דאכיל תרומה טמאה כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאה הל"ו), משום דהכא אליבא דר"א קיימינן ור"א אית ליה בפ"ח דתרומות שאם נטמאת התרומה בתוך פיו יבלענה, אלמא דס"ל דאין מוזהר על התרומה טמאה רק כשנטמאת קודם שבא לפיו, ולכן הוצרך לומר שהטעם דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו ומטמא להו, אבל לפי"מ דקיי"ל כר"י דיפלוט, וא"כ עובר על אכילתן אף כשנטמאו בתוך פיו, שפיר י"ל כמ"ש הרמב"ם דהגזירה הוא משום אכילת תרומה טמאה, את"ד יעו"ש, וכן כתב בהגהות הרש"ש בסוגיין יעו"ש: ולפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דכל שכבר נמאסו האוכלין ע"י לעיסה תו אין חוששין לטומאתן, רק דעיקר הגזירה הוא מטעם שיטמא התרומה מיד שניתנה לתוך פיו שעדיין הוא ראויה, א"כ תו אין לדון כאן דינא דר"א דס"ל בנטמאת התרומה בתוך פיו דיבלענה, דהתם עיקר הטעם משום דהתחיל בהיתר וכמ"ש הר"ש שם דזהו טעמא דתנא דמתניתין, או כמ"ש בירושלמי בשם ר"נ דטעמא משום דלעוס הרי הוא כבלוע, וכאן ל"ש הני טעמי דהא כיון דהתרומה נטמאת מיד כשנכנסה לתוך פיו לא מיקרי התחיל בהיתר, ודוקא היכא דהלעיסה היתה בהיתר מקרי התחיל בהיתר, וכן לטעמא דלעוס כבלוע נמי בעי לעיסה וכאן דנטמאת קודם לעיסה ודאי גם ר"א מודה דיפלוט: [ח] וע"כ נראה לומר בישוב קושית מהרש"א בפשיטות, דהנה בחידושי הר"ן בסוגיין כתב להקשות, דאמאי נקט הש"ס דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה לפומיה, ולא נקט ושדי אוכלין דתרומה לפומיה, וכתב דיש מפרשים דאין אוכל מטמא אוכל, והקשה על דבריהם דנהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהו מטמא יעו"ש. ולכאורה מאי קשיא ליה, דבשלמא בטומאה דאורייתא שייך שפיר למיגזר משום דעובר איסור דאורייתא, אבל בטומאה דרבנן דהאיסור אינו אלא דרבנן אפשר דלא גזרינן בכאן גזירה לגזירה. ומצאתי להפנ"י בסוגיין דהקשה קושיא זו מדנפשיה, ותירץ באמת כן, משום דאיכא למ"ד דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא יעו"ש, וכן תירץ גם בספר מרכבת המשנה בקונטרס אחרון בסוגייא די"ח דבר יעו"ש, ולא זכרו מדברי הר"ן אלו כלל. אמנם נראה דדברי הר"ן צודקים ומוכרחים, דאם נימא דלא גזרינן כאן בשביל טומאה דרבנן, א"כ לא משכחת כלל הך גזירה אפילו ע"י אוכלין למשקין ומשקין לאוכלין, דהא מבואר בפסחים (דף ט"ז ע"א) פלוגתא דרב ושמואל אליבא דיוסי בן יועזר דס"ל משקה בית מטבחיא דכן, דרב ס"ל דכן כל עיקר, ושמואל ס"ל דכן לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם יעו"ש. וא"כ תיקשי אליבא דרב דאין טומאה למשקין מן התורה כל עיקר אלא מדרבנן, א"כ הך גזירה דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו היכי משכחת לה, והא טומאתן אינה אלא דרבנן והו"ל גזירה לגזירה, וכן לשמואל דס"ל טומאת עצמן דאורייתא, אבל טומאת אחרים אינה אלא דרבנן, א"כ הך גזירה דשותה משקין טמאין היכי משכחת לה, והא אוכלין דתרומה אינן טמאין מדאורייתא כלל, וע"כ מוכח מזה דאף דהטומאה אינה אלא דרבנן, מ"מ נמי שייך למיגזר, א"כ שפיר הקשה הר"ן על היש מפרשים, דמשו"ה לא נקט אוכלין באוכלין משום דאין הטומאה דאורייתא, מ"מ הא מדרבנן מטמא, וכן מגוף קושית התוס' והרשב"א הנ"ל שהקשו, דאמאי קאמר הש"ס ופסיל להו ולא קאמר ומטמו להו דהא משקין תחלה הוו, והא הך גזירה דמשקין תחלה הוו אינה אלא דרבנן, וא"כ אפשר דמשו"ה נקט הש"ס ופסיל להו משום דזהו דאורייתא, הרי מבואר מכל זה דכאן גזרינן אפילו בשביל טומאה דרבנן, ולכאורה טעמא בעי אמאי אינה בכלל גזירה לגזירה דעלמא דלא גזרינן בכה"ג:

וע"כ נראה דאין כאן גזירה לגזירה כלל, לפמ"ש התוס' בפסחים (דף י"ג ע"א) תד"ה ושורפין וכו' דאסור לשרוף תרומה טהורה כמו דאסור לטמאותה מדין משמרת יעו"ש, וכן מתבאר מדברי רש"י בסוכה (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מפני שמפסידה דבכל הפסד תרומה אף שלא ע"י טומאה איכא עשה דמשמרת יעו"ש, אלמא דאיסור דמשמרת אינו מצד הטומאה בעצמותה, אלא דהוא מטעם דע"י הטומאה היא נפסלת מאכילה ואיכא הפסד תרומה, וכל הפסד תרומה הוא בכלל משמרת. ולפ"ז נראה דמטמא תרומה בטומאה דרבנן איכא איסור משמרת דאורייתא, דנהי דהטומאה הוא דרבנן אבל ההפסד היא דאורייתא, דהא כיון דא"א לאוכלה מצד האיסור דרבנן, א"כ איכא הפסד תרומה וזהו אסור מדאורייתא כמו שורף. ולפ"ז א"ש בסוגיין, דגזרינן דלמא פסיל לאוכלין ומשקין של תרומה, אף דהטומאה אינה אלא דרבנן כיון שבאה ע"י משקין, וכן מה שהקשה הר"ן דאוכל מטמא אוכל דרבנן ושייך למיגזר, וכן קושית התוס' דמשקין תחלה הוו דאינו אלא דרבנן דמ"מ האיסור הוא דאורייתא, כיון דעשה דמשמרת אינה מצד עצם הטומאה אלא מצד שסופה לילך לאיבוד. ועפי"ז א"ש מה שדקדק רש"י לפרש בשמעתין, דעיקר האיסור הוא מצד משמרת דהיינו איסור דאורייתא ושייך שפיר למיגזר בשביל איסור זה, משא"כ אם האיסור הוא מטעם אכילת תרומה טמאה דאינו אלא איסור דרבנן כיון דהטומאה עצמה אינה אלא דרבנן, והו"ל גזירה לגזירה:

וגדול אחד העיר ע"ז, דהא מ"מ כיון דהאוכלין בפיו וסופן לבלוע תו לא אזלי לאיבוד, וא"כ ל"ש כאן איסור משמרת מטעם איבוד רק מטעם טומאה לבד והדר הו"ל דרבנן עכ"ד, והשבתי לו דלפי המבואר בסוכה (דף ל"ה ע"ב) אתרוג של תרומה לא יטול לחד מ"ד מפני שמכשירה ואיכא איסור משמרת מפני שעי"ז אפשר לו לקבל טומאה יעו"ש. אלמא דאעפ"י שעדיין טהור ואינו עומד לקבל טומאה, מ"מ איכא איסור משמרת דאורייתא, מטעם דכל שמורידה משמירתה הקודמת מעט שעי"ז עלולה לקבל טומאה אף באופן רחוק איכא איסור משמרת. וא"כ ה"נ אם יתודע לו בעוד שמכניסם בפיו וכההיא דמתניתין דרפ"ח דתרומות, ובגוונא דידן לכו"ע יפלוט כמ"ש באות הקודם ואז אזלי לאיבוד איכא איסור משמרת דאורייתא, ואין לדחות דשם באתרוג הו"ל ספק טומאה מצד דירד לספק טומאת ידים שפוסלין התרומה אבל בגווני רחיקא ליכא איסור משמרת, ז"א דמדברי התוס' בסוכה שם ד"ה מפני שמכשירה שכתבו דאם כבר הוכשר לכו"ע מותר לכתחלה ליטלו אלמא דלא חיישינן לטומאת ידים יעו"ש:

ולפ"ז כיון שנתבאר בדעת הרשב"א דמשו"ה הוכרח לפרש דעיקר הגזירה היה מדין איסור משמרת כדי שלא יהיה גזירה לגזירה, יתבאר היטב לשון הרשב"א הנ"ל, שכתב דמשו"ה לא קאמר הש"ס דלמא אכיל אוכלין דתרומה ושדי משקין טמאין לפומיה משום דכבר נלעסה התרומה אין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהן וכו'. ולכאורה לפמ"ש לעיל דמשו"ה ליכא כאן איסור דאורייתא דמשמרת, משום דס"ל להרשב"א דע"י הלעיסה כבר נתחלל מדין תרומה וחשיב כמטמא חולין, א"כ בקיצור הו"ל להרשב"א לפרש דליכא איסור בטומאתן כלל, ומה זה שכתב הרשב"א דאין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן, דמשמע דאיכא איסורא בזה אלא דלאיסור כי האי לא גזרו. ולפמ"ש יש לפרש הדברים, דהנה לכאורה בעיקר חידושו של הרשב"א דתרומה לאחר הלעיסה מתחללת מדין תרומה, תיקשי ממתניתין (דפ"ח דתרומות מ"ב) היה אוכל תרומה ונטמאת ר"א אומר יבלע ר"י אומר יפלוט, והתם הרי תחלת האכילה היתה בהיתר דהא התחיל באיסור לכו"ע יפלוט כמבואר שם להדיא, ואפ"ה ס"ל לר"י דיפלוט, אלמא דבלעיסה לחודא לא אמרינן נתחללה וקיי"ל בזה כר"י, ולומר דכוונת הרשב"א אינו אליבא דהלכתא לדידן אלא ליישב הסוגיא אליבא דר"א דהוא מרא דשמעתא דהאוכל אוכל ראשון, ואליביה כתב הרשב"א דלאחר לעיסה בטל דין תרומה דהא ס"ל יבלע, זהו דוחק גדול ולא משמע כן מסתימת לשון הרשב"א, וע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א דנהי דמדאורייתא בלעיסה לחודא מתחללת התרומה, אבל מ"מ מדרבנן לא נתחללה בלעיסה לחודא רק לאחר שבאה למעיו דאז כבר נגמרה כל הנאתו, וכמו שכתבו התו"י בכתובות (דף ל' ע"ב) בסוגיא דזר שאכל תרומה, ואע"פ שמדברי התו"י נראה דמדאורייתא לא נתחללה בלעיסה לחודא מ"מ הרשב"א ס"ל דבדאורייתא ליכא חילוקא כלל, רק דמדרבנן לא נתחללה בלעיסה לחודא ועדיין תורת תרומה דרבנן עליה, ומשו"ה ס"ל לר"י יפלוט מדרבנן, ומשו"ה ס"ל להרשב"א דאע"ג דמדרבנן עדיין תורת תרומה יש עליהן גם לאחר הלעיסה, מ"מ אין חוששין כ"כ לטומאתן שיגזרו עליהן, והיינו דכל שהתרומה דרבנן ממילא גם האיסור דמשמרת אינו אלא דרבנן א"כ הוי גזירה לגזירה ולא גזרינן בכאן גזירה לגזירה, משא"כ קודם לעיסה דהתרומה דאורייתא ורק הטומאה היא דרבנן ובכה"ג איכא איסור משמרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל:

ענף ב:

[ט] ובסברא הנ"ל שכתבנו בדעת הרשב"א דכל שהטומאה חלה על האוכלין ומשקין מצד הדין, ולא מחמת קבלת טומאה מאביהן פקעה הך טומאה כל שנפסלו מאכילה או משתיה, משום דנידון בכל פעם כקבלת טומאה מחדש ולא כהפקעת טומאה, אפשר ליישב בזה מה שהוקשה לנו מכבר, בהא דפריך הש"ס בפסחים (דף י"ז ע"ב) אמתניתין דפרה ששתתה מי חטאת בשרה טמאה רבי יהודה אומר בטלי במעיה, ואמאי נהי דבטלו מטומאה חמורה טומאה קלה מיהא ניטמאו, ומשני רב אשי משום דהו"ל משקה סרוח, ופירש"י ותניא בתו"כ וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א יעו"ש. והנה אף דרבנן פליגי שם בתו"כ וס"ל דמשקה סרוח ג"כ מטמא וכדאיתא שם אמרו לו אין משקין יוצאין לא לידי עופות ולא לידי פרה יעו"ש, מ"מ לר"י לא תיקשי דיסבור כר"א דתו"כ ומשו"ה ס"ל בשרה טהורה לגמרי. וא"כ לכאורה תיקשי לדעת הרמב"ם הנ"ל (בפ"ב מהלכות טו"א) דמשקה שנטמא ואח"כ נסרח אינו יוצא מידי טומאה לעולם, וע"כ צ"ל דפסק כרבנן דאמרו לו בתו"כ, וא"כ יקשה האיך פסק הרמב"ם (בפט"ו מהלכות פרה אדומה הל"ז) דפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה, הא נהי דטומאה חמורה לא מיטמאה טומאה קלה מיהא נטמאו, ותירוצא דמשקה סרוח ל"ש לשיטת הרמב"ם, ומצאתי באחרונים שעמדו בזה על דברי הרמב"ם. ובפשוטו נראה דהך קושיא ליתא כלל לדברי הרמב"ם, דהא קושית הש"ס הוא רק למ"ד דר"י ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, אבל למאן דס"ל לטמא אחרים דרבנן לא קשיא מידי וכמו שפירש"י שם דכיון דהו"ל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן יעו"ש, וא"כ הרמב"ם דפסק (בפי"ד מהלכות אבות הטומאה הל"ז) דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לק"מ:

אמנם אע"פ דדברי הרמב"ם מתיישבין היטב עפי"ז אבל מ"מ עדיין מידי קושיא לא יצאנו לדעת הרמב"ם עפ"י דברי הכ"מ (פ"ד מהלכות טו"א הלכ"א) שכתב ליישב לשון הרמב"ם שם, דבהלי"ד כתב דמשקה שנסרח אינו מקבל טומאה דכתיב אשר ישתה פרט למשקה סרוח והוא דרשא דר"א בתו"כ הנ"ל, ובהלכ"א שם כתב משקה שנטמא ואח"כ נסרח טמא שאין המשקין יוצאין ע"י הכלב לעולם והוא דברי אמרו לו בתו"כ, וכתב הכ"מ ליישב בתירוצו הב' והג' דבנטמא ואח"כ נסרח לכו"ע אינו יוצא מידי טומאתו, רק דאליבא דר"א בנסרח קודם שנטמא לא מקבל תו טומאה, ופליגי רבנן עליה בזה דאפילו נסרח מקודם ג"כ מקבל טומאה ופסק הרמב"ם כר"א, או דרבנן לא פליגי אר"א כלל ולפרושי אתו יעו"ש שכתב שדרך זה נראה יותר בדברי הרמב"ם, וא"כ תיקשי הך תירוצא דמשני רב אשי אליבא דר"י דהו"ל משקה סרוח כמאן אתיא, דהא בגוונא דנטמא ואח"כ נסרח ליכא למ"ד דיוצא מידי טומאתו:

ולכאורה היה אפשר לומר, דלפי מה שפירש"י דעיקר הקושיא דליטמי טומאה קלה הוא משום דהו"ל נוגעים בעצמן והרי הן כמו שאר משקין שנגעו במי חטאת יעו"ש. וא"כ כל זמן שיש עליהן עדיין תורת מי חטאת לטמא טומאה חמורה אין מקבלין טומאה קלה כלל דהא שבע להו טומאה, וכמבואר כיו"ב במנחות (דף כ"ד ע"א) יעו"ש, ורק עיקר קבלת טומאה קלה שחל על המי חטאת מחמת נגיעה במי חטאת, הוא בשעה שחל הפסול עליהן, ואז הנגיעה והפסול באין כאחת שפקע מהן טומאה חמורה וחל עליהן טומאה קלה. ולפ"ז א"ש תירוצו של רב אשי דהו"ל משקה סרוח והיינו דבשעה שצריך לחול טומאה קלה על המי חטאת באותה שעה שפקע מעליהן תורת מי חטאת אז הו"ל משקה סרוח והו"ל נסרח קודם שמקבל טומאה, דבכה"ג ס"ל לר"א או גם אליבא דרבנן שאין מקבלין טומאה לדברי הכ"מ, ועיין בחולין (דף ע"ב) תד"ה אלא וכו' יעו"ש: אלא דא"א לומר כן לפמ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה בטלו במעיה, דוקא במעיה אבל בפיה לא בטלו יעו"ש, וכיון דכ"ז שהם בפיה עדיין לא נפקו מתורת מי חטאת, ולפ"ז נצטרך לומר דעיקר הנגיעה הוא במעיה, דהיינו בשעה שנפסלו מתורת מי חטאת, ואז א"א עוד לקבל טומאה, דהא הוה ליה טומאה בלועה וכמבואר בחולין (דף ע"א), לענין בלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה דלא נטמא במגע יעו"ש, וע"כ צריך לפרש דמה שכתב רש"י דהוה ליה כמשקין שנגעו במי חטאת, היינו קודם שנפסלו ממי חטאת, משום דאע"ג שיש עדיין עליהם תורת מי חטאת, מ"מ מקבלין ג"כ טומאת משקין מתורת נגיעה במי חטאת, וכאן ל"ש האי כללא דשבע לה טומאה כלל, דדוקא התם במנחות דהטומאה חמורה שיש לה הוא טומאה עצמיית, כגון מדרס ומגע מדרס, דהמדרס הו"ל כמו גוף השרץ ונבילה, דל"ש ביה תו קבלת טומאה דכבר שבע ליה טומאה, משא"כ כאן במי חטאת דאע"פ דמטמא טומאה חמורה אין זה טומאה עצמיית בגוף המי חטאת אלא דהנוגע בהן טמא מדין התעסקות, ודמיא לפרים הנשרפים ופרה אדומה בזבחים (דף ק"ה ע"א) יעו"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם (בפ"ה דזבים מ"ב) יעו"ש, ולא מטעם דזה חשוב קבלת טומאה מאביו. ומעתה כיון דהטומאה קלה של המי חטאת היתה מקודם שנפסלו דהיינו קודם ששתתה, והך תירוצא דרב אשי דהו"ל משקה סרוח היינו להפקיע טומאתו מדין נפסלו משתית כלב, וא"כ תיקשי לדעת הרמב"ם ע"פ דברי כ"מ הנ"ל דלאחר שנטמא ליכא למ"ד שתיפקע הטומאה במשקין וכמו שנתבאר לעיל:

[י] אמנם לפי"מ שביארנו דכל שהטומאה לא באה מצד קבלת טומאה אלא מצד הדין דינה כקבלת טומאה בכל שעה יתיישב היטב, דהנה התוס' בפסחים שם ד"ה הא בשרה וכו' פירשו דהא דפריך הש"ס טומאה קלה מיהו ליטמו אינו מטעם נוגע בעצמן כמו שפירש"י אלא מטעם דכל שסופו לטמאות טומאה חמורה לא בעי הכשר מים ולא הכשר שרץ וכמבואר בנדה (דף נ"א ע"א) ובזבחים (דף ק"ה ע"א) יעו"ש, וכפי הנראה דדחיקא להו להתוס' לפרש כפירש"י דהטומאה הוא מטעם נגיעה בעצמן דכל כי ה"ג הו"ל טומאת בית הסתרים ולא מטמא וכמבואר בחולין (דף ע"ב ע"ב) יעו"ש, והך דינא דסופו לטמאות טומאה חמורה אינה טומאה הבאה ע"י קבלת טומאה אלא דהוא מצד הדין ומשו"ה לענין לאפקועי הך טומאה סגי באופן שאם נפסלה בגוונא שא"א לה לקבל טומאה מעתה. ולפ"ז יתיישבו דברי הרמב"ם לדעת הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם יפרש קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה כפירוש התוס' דהטומאה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה וע"ז שפיר תירץ ר"א דהו"ל משקה סרוח, ונמצא דמעתה א"א לחול עליהן דין טומאה וממילא פקע גם הך טומאה קלה הבאה מצד הדין דסופו לטמא טומאה חמורה דחל בכל שעה ושעה: וראיה לזה מדברי התוס' בב"ק (דף ע"ז ע"א) ד"ה פרה וכו' שכתבו שם דכל היכא דהטומאה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה, פקע הך טומאה קלה משפקע טומאה חמורה אחרי שאין סופו עוד לטמא יעו"ש, וכן מתבאר מדברי התוס' בפסחים שם ד"ה הא בשרה וכו', וכן מדברי התוס' חולין (דף קכ"ט ע"א) ד"ה כששימש יעו"ש, ואי נימא דטומאה זו דינה כמגע שרץ ממש דטומאה עצמיית היא, א"כ טומאה שבה להיכן הלכה, וע"כ דהוא רק דין טומאה מחמת סופו לטמא טומאה חמורה וכשפקע טומאה חמורה ממילא בטל גם הטומאה קלה. ואין להקשות ממ"ש התוס' בפסחים שם לענין מי חטאת דישנו לטומאה קלה אף לאחר שנפסלו מתורת מי חטאת ובטיל טומאה חמורה, אלמא דנידון ככל הפקעת טומאה מכבר, ז"א דא"כ סתרי דבריהם אהדדי, ועל כרחך דכוונת התוס' הוא דכמו דדרשינן מה זרעים שסופו לטמא טומאה חמורה ה"נ איכא למידרש מה זרעים שלא טימאו מעולם טומאה חמורה, וכן מתבאר להדיא מדברי רש"י חולין (דף קכ"ט ע"א) ד"ה הרי וכו' וז"ל מה זרעים שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר וכו' אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא, וכ"ש זה שכבר טימא עכ"ל, וע"ש בש"מ, ומשו"ה במי חטאת שפיר איכא טומאה קלה לאחר שבטלה טומאה חמורה דמה זרעים שלא טימאו מכבר אבל זה כבר טימא אבל במקום דשימש מעשה עץ ל"ש לומר כן דהא לאחר מכאן פנים חדשות באו לכאן וכאלו לא היה הטומאה חמורה על זה הדבר שפירש כלל וכמו שפירש"י בחולין (דף קכ"ט ע"א) ד"ה כששימש וכו' יעו"ש ועיין בחולין (דף ע"ג ע"ב) תד"ה ס"ד וכו' יעו"ש:

והלום מצאתי בחידושי אור גדול במשניות (טהרות פ"ח מ"ו) שתפס להיפך, ביסוד הך דינא דסופו לטמאות טומאה חמורה, ודעתו דלהפקיע טומאה זו בעי עד שתפסל מאכילת כלב ככל הפקעת טומאה ישנה, ולא סגי שתפסל מאכילת אדם יעו"ש שהוכיח ממה שאמרו בנדה (דף נ' ע"ב) אמר רבא אף אנן נמי תנינא י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהן צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר, אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה ועיי"ש בפירש"י דאע"ג דמחיים סתמא לאכילה, אפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה, דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבילי טומאה. ובתד"ה מחשבת חיים וכו' כתבו דאי מחשבת חיים שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתיפסל מאכילת כלב יעו"ש, והקשה באור גדול, לשיטת הרמב"ם דאוכל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה דשיעורא שתפסל מאכילת כלב הוא רק לענין הפקעת טומאה, א"כ תיקשי קושית התוס' דמה יועיל אף אי מחשבת חיים שמה מחשבה מ"מ כשנתנבלה ונפסלה מאכילת אדם שוב אינה מקבלת טומאה, ותירץ דכיון דהטומאה בנבלת עוף טהור הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה חשוב כקבלת טומאה מכבר, וחזר והקשה על זה הא כאן דמחיים לא קבלה טומאה, רק לאחר שנתנבלה, ואז מיד נפסלה מאכילת אדם, וא"כ לא קבלה טומאה מקודם אף אי מחשבת חיים שמה מחשבה. וכתב לתרץ דהא דאמרו שם בגוזל שנפל לגת דגתו מאסתו ועשאו ככפר אינו מיד שנפל ומת אלא לאחר מיתתו קצת דחל עליו טומאה מקודם שנמאס מדין סופו לטמא טומאה חמורה, ואחר שנמאס תו לא פקע ומשום הכי אמרינן דבעי מחשבה עכ"ד:

ודבריו תמוהים דהא בגוזל שנפל לגת מבואר שם בברייתא דאם חשב עליו להעלותו ולהאכילו לכלב טהור לרבנן דר"י בן נורי, ואי נימא דהך טומאה נידונית כקבלת טומאה ישנה, א"כ אף דחשב להאכילה לכלב לא תפקע טומאתה דהא בעי שתפסל מאכילת כלב, ועוד דהך מתניתין דרפ"א דטהרות דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה מיירי בכפר וכמבואר בר"ש וברא"ש שם, וא"כ מנ"ל לרבא להוכיח דמחשבת חיים לא שמה מחשבה, ולאוקמי הך מתניתין דמיירי בכרך, רק דע"י שנפל לגת וגתו מאסתו נעשה ככפר, דלמא מיירי בכפר ממש דמיד כשנתנבלה נפסלה מאכילת אדם, ומשו"ה בעי מחשבה להחשיבה אוכל:

ועיקר הקושיא שהקשה לדעת הרמב"ם דאיך יועיל מחשבת חיים אף אי שמה מחשבה, דהא מ"מ בשעה שהטומאה צריכה לחול עליה כבר נפסלה מאכילת אדם ושוב אינה מקבלת טומאה, נראה דלק"מ דדוקא היכא שהאוכל בעצמותו נפסל מאכילת אדם ע"י שנסרח ונפסד אז ילפינן מקרא דכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכמבואר בפיה"מ להרמב"ם (טהרות פ"ט מ"ו) יעו"ש, משא"כ הך דינא דבכפרים צריך מחשבה הוא מצד דבעי שיהיה מיוחד לאוכל אדם שיחול עליו שם אוכל אף אם בעצמותו כבר ראוי לאוכל אדם, מ"מ בכפרים כיון דאוכליו מועטים אינו מיוחד לאוכל אדם ומשו"ה בעי מחשבה, וע"ז פשיט הש"ס, דאי מחשבת חיים שמה מחשבה, נמצא דכבר היה עליו מחשבה וחל עליו שם אוכל, ותו לא איכפת לן במיתתה בכפר דלא בעי מחשבה בכל שעה, אלא כיון דכבר חל עליו שם אוכל ע"י מחשבת חיים לא פקע תו שם אוכל מעליו, דדמי לנבלת עוף טהור שהוליכה מכרך לכפר דלא פקע מעליו שם אוכל דלא בטלה מחשבה קמייתא. וזהו מה שכתבו התוס' שם דאי מחשבת חיים שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה רק עד שתפסל מאכילת כלב דאז כיון דתו לא חזי למידי פקע מחשבה קמייתא, ונמצא דבכה"ג אינו ענין לדברי הרמב"ם לענין שלא לחול טומאה ע"י שנפסל מאכילת כלב דשם פקע דין אוכל מעצמותו של החפץ וא"א לחול עליו טומאה, ולפ"ז יהיה מוכח היפך דברי האור גדול הנ"ל, שחדש דגתו מאסו אינו מיד במיתתו אלא לאח"כ קצת, דלפ"ז הך מחשבה שהיתה עליו לאחר מיתתו ודאי מועיל דהא זהו לא מיקרי מחשבת חיים, וא"כ מאי איכפת לן מה דגתו מאסתו ונעשה ככפר, דהא מ"מ כיון דכבר חל עליו שם אוכל שעה אחת תו לא פקע עד שתפסל מאכילת כלב, ונהי דמהא דחשב עליו להעלותו ולהאכילו לכלב טהור לא תיקשי כ"כ, משום דאפשר לומר דעי"ז מתבטל הך מחשבה דמעיקרא, ואף דכבר חל עליו שם אוכל ונטמא מדין סופו לטמא טומאה חמורה, מ"מ י"ל דנידון כטומאה חדשה וכמ"ש לעיל, ומשו"ה בטל ממנו שם אוכל מעכשיו ופקע טומאתו. אבל מ"מ תיקשי דהא מבואר שם במשנה דאם חשב חש"ו להעלותו ולהאכילו לאדם טהור משום דאין להם מחשבה וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות טו"א הל"י) יעו"ש, ומאי איפכת לן, הא סגי במחשבה קמייתא שהיה עליו קודם שנמאס בגת, וע"כ מוכח מכאן דגתו מאסתו הוא מיד במיתתו שלא חל עליו עדיין שם אוכל: [יא] איברא דדברי הכ"מ בדעת הרמב"ם יש לקיים גם לפירש"י דהקושיא דטומאה קלה מיהא ליטמי הוא מדין נגיעה במי חטאת, ואעפ"כ שפיר תירץ ר"א משום דהו"ל משקה סרוח, ואין הטעם ע"פ דברי ר"א בתו"כ כמו שפירש"י דיליף מקרא דוכל משקה אשר ישתה אלא מטעם אחר הוא, ע"פ מ"ש לעיל שיטת הרמב"ם (פ"ח מהלכות טו"א הל"א) דשותה משקין טמאין והקיאן אם נסרחו או שיצאו מלמטה אע"פ שלא נסרחו טהורין, והוא מדברי התוספתא שהובאה בר"ש (מקואות פ"י מ"ח), והטעם הוא משום דחשיב עיכול וכפירשא בעלמא חשיב, ומשו"ה ביצאו מלמטה חשיב עיכול אע"פ שלא נסרחו, ובהקיאן לא מקרי עיכול רק בנסרחו דזהו ראיה שכבר נתעכלו, ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) בעי רמב"ח פיל שבלע כפיפה מצרית וכו' מי הוי עיכול וע"ש בתוס' וע"כ צ"ל בדברי התוספתא דבהקיאן ונסרחו הוי מטעם עיכול ולא מטעם נפסל משתיה דהא לדעת הרמב"ם אין המשקה יוצא מידי טומאתו ע"י הכלב לעולם, ולפ"ז א"ש תירוצו של ר"א דהו"ל משקה סרוח. והכוונה דהו"ל עיכול וזה מועיל אפילו להפקיע טומאה ישנה, וטעמא דרבנן דס"ל דבתוך מעל"ע ל"ח עיכול כלל אף בנסרח, ופליגי אדינא דתוספתא הנ"ל ועיי"ש בר"ש (מקואות פ"י מ"ח) ובפרה (פ"ט מ"ה) יעו"ש היטב. והא דפסק הרמב"ם סתם בטלו במעיה ולא כתב דמיירי בנסרח וכמ"ש (בפ"י מטו"א הל"ח) דהא אם שחטה מיד קודם שנסרח דלא חשיב עיכול בשרה טמא אף דהמשקין כבר נפסלו משתיה, משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן, ולדידיה לא קשה כלל קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה דהא הו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן כמו שפירש"י וכמו שנתבאר לעיל:

[יב] אמנם נראה דיש להשוות דברי הרמב"ם בפירוש הסוגיא דפסחים עם דברי רש"י מכל וכל ותירוצו של ר"א דהו"ל משקה סרוח עולה ע"פ דברי התו"כ אליבא דר"א, והיינו לפמ"ש התוס' בנדה (דף ט' ע"א) ד"ה ומזה וכו' דנוגע במי חטאת דטמא היינו דוקא שלא לצורך הזאה אבל לצורך הזאה טהור יעו"ש וכן כתב הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (פ"י הל"א) יעו"ש, ולפ"ז לכאורה תיקשי לפמ"ש רש"י לפרש קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה מטעם נוגע בעצמן, והיינו דכל טפה וטפה נוגעת בשאר, והא נגיעה זו חשיבה לצורך מי חטאת דהא א"א להפריד המים שלא יגעו זה בזה וגם דבמנא צריכה שיעור לכו"ע כמבואר ביומא (דף י"ד ע"א) יעו"ש, והאיך אפשר לקבל טומאה ע"י נגיעה זו של עצמן, וכי גרעי משאר נוגע לצורך מי חטאת שהוא טהור, וע"כ צ"ל דכ"ז שלא שתתה הפרה, עדיין לא קבלו המי חטאת טומאה כלל דליכא נגיעה המטמאה עדיין כיון דראוין ועומדין להזאה, רק דלאחר ששתתה הפרה המי חטאת ועודן בפיה, אף דהמי חטאת לא בטלו בפיה אלא במעיה, וכמ"ש התוס' הנ"ל, אבל מ"מ כיון דבשעה שהמי חטאת בפיה ועומדין לבליעה שוב אין עומדין להזאה, והנגיעה שנוגעין אז בעצמן בפי הפרה מיקרי שלא לצורך הזאה, אף דמצד הדין עדיין כשרין להזאה מ"מ כל שבפועל שלא לצורך מיקרי, מקבלין טומאה ע"י נגיעה זו. ולפ"ז א"ש תירוצו דר"א דהו"ל משקה סרוח, והיינו לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדו לא מטמו אחרים, וכבר נתבאר דכ"ז שהם בפיו חשיבי משקין מטעם דראוין לדידיה גופיה וכ"ז שייך באדם, משא"כ בבהמה ששתתה משבאו המים בפיה נמאסו ושוב אין ראוין לשום אדם כלל ואין מקבלין טומאה מעתה, ומשו"ה כאן דהטומאה קלה אינה חלה רק משבאו המים בפי הבהמה, ואז אין ראוי לחול טומאה עליהן דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה:

והנה לשיטת הראב"ד בהשגות (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלי"ד) דכל שהיה ראוי לאדם מתחלה ונפסל לא פקע ממנו תורת אוכל ומקבל טומאה, רק היכא שלא היה ראוי מתחלה לאדם, ופירש דמה שאמרו לו לר"א בתו"כ אין המשקה יוצא ע"י פרה ועופות מיירי קודם קבלת הטומאה יעו"ש, ולפ"ז הא דמשני רב אשי דהו"ל משקה סרוח אף דהיה לו שעת הכושר מתחלתו לאדם, צ"ל דס"ל לר"י כר"א בתו"כ דפליג על אמרו לו דרבנן, וממעט משקה סרוח מקרא דאשר ישתה, ומשו"ה ס"ל דמשקה שנסרח אינו מקבל טומאה, ואם נפשך לומר דגם דעת הראב"ד דאמרו לו לר"א לא פליגי כלל, וכמו שכתב הכ"מ לדרכו של הרמב"ם, ור"א מיירי בסרוח מעיקרו, וכן משמע קצת מלשון הראב"ד בהשגות שם, ע"כ יתפרש תירוצא דרב אשי, דהו"ל משקה סרוח מדין עיכול, ובהך דינא כו"ע מודו כמבואר לעיל מדברי התוספתא, ועיין בר"ש (פ"ט דמקואות מ"ג) יעו"ש. וכן צריך לפרש גם דברי הראב"ד בהשגות שם שכתב ודוקא שהיו ראוין מתחלתן לאדם, אבל אם היו סרוחין מתחלתן כגון פרש שבמעי בהמה אינן מקבלין טומאה אע"פ שהכלב מלקק בהם עכ"ל, ולכאורה תיקשי הא המים שבתוך הפרש ג"כ היה ראוי מתחלה לאדם קודם ששתתה הבהמה אותם ועכשיו נעשו סרוחים ואמאי יוצאין מידי משקה לדעת הראב"ד. ודוחק לאוקמי דכוונת הראב"ד הוא באופן שהפרש בא רק מאוכלין לחודא, וע"כ צ"ל דכיון דנסרחו במעי הבהמה חשיבי כמעוכלין ובטל מהם שם משקה שהיה מתחלה עליהם, שהרי פנים חדשות באו לכאן וכמו דאמר במנחות (דף ס"ט ע"א) לענין פיל שבלע כפיפה מצריוז והביאה דרך בית הרעי דהו"ל כלי גללים ואינה מקבלת טומאה יעו"ש, רק דהראב"ד דן דמ"מ כיון דהכלב מלקק בהן עכשיו יהיו חשובין משקה עי"ז, וע"ז כתב דהא הו"ל סרוחים מעיקרא ומעולם לא היו ראוים לאדם ולא חלה עליהם תורת משקה, ועיין בהשגות (פ"א מהלכות טו"א הל"ד) יעו"ש: שוב ראיתי להראב"ד בתו"כ פ' שמיני שהקשה קושיא זו מדברי הש"ס דפסחים, דמשני דהו"ל משקה סרוח, וכתב ליישב וז"ל ואיפשר דלא דמי סרוח דהכא לסרוח דהתם, דסרוח דהתם פירשא בעלמא הוא ובכה"ג מודה ר"י אבל סרוח דהכא במשקין שנסרחו בכלי קאמר עכ"ל ות"ל שכונתי לדעתו:

[יג] שוב ראיתי דמ"ש לעיל בטעמא דנדו התוס' לפרש קושית הש"ס טומאה קלה מיהא ניטמאו כפירש"י מטעם נוגעין בעצמן, משום דכה"ג הו"ל טומאת בית הסתרים וכדאיתא בחולין (דף ע"ב ע"ב) לא ניתן להאמר כלל, דהא מסקינן התם דבאוכלין כה"ג ל"ש טומאת בית הסתרים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי, וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות טו"א הלי"ד), ואפילו למאן דפליג התם וס"ל דבאוכלין נמי שייך טומאת בית הסתרים ועיין פסחים (דף פ"ה ע"א), מ"מ במשקין כה"ג דמפרתי ממש כו"ע מודו, וכן מבואר להדיא במשנה (טהרות פ"ג מ"א) הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים וכו', וטעמא דקרשו נעשו שניים משום דחשיבי כאוכלין שנגעו במשקין כמבואר בר"ש שם וכמ"ש לעיל, אלמא דלענין משקין בהדדי או משקין באוכלין כו"ע מודו דלא הוו בית הסתרים, ודוחק לומר אליבא לעולא דכל הנך משניות דרפ"ג דטהרות דמבואר שם דבכה"ג טמא אתיא כר"מ דוקא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא, ובר מן דין הדבר מוכרח מצד עצמו דבמשקין לא שייך האי כללא דטומאת בית הסתרים דהא מפרתי ממש הן וחשיב נגיעה ממש, ועיין במנחות (דף כ"ד ע"ב) תד"ה כי נגע וכו' יעו"ש:

וע"כ נראה לומר דמשו"ה לא פירשו התוס' מטעם נוגע בעצמן, משום דאזלי לשיטתם בנדה (דף ט' ע"א) הנ"ל, דנוגע לצורך מי חטאת לא נטמא כלל, והכא כ"ז שהמי חטאת כשרים הו"ל הנגיעה לצורך המי חטאת, ולאחר שנפסלו שוב ליכא נגיעה לקבל טומאה, דהא פרחה מהן תורת מי חטאת, ולפרש דאתי בב"א זהו דחיקא להו להתוס', ומה שכתבנו לעיל דלדעת הרמב"ם כאן שבאו המי חטאת בפי הבהמה דשוב אינן עומדין להזאה בפועל, הך נגיעה הו"ל שלא לצורך מי חטאת, התוס' לא ניחא להו בזה, דמ"מ כל שהמי חטאת כשרין מצד הדין מיקרי עדיין נוגע לצורך מי חטאת ואינו מקבל טומאה:

ומעתה כיון שנתבאר דבמשקין לכו"ע לא שייך טומאת בית הסתרים, א"כ יקשה על מה שכתבנו בתחלת דברינו ליישב דברי הרשב"א, במאי דקאמר דמשו"ה קאמר ופסיל להו אע"ג דהמשקין הוו תחלה, משום דאי שדו לא מטמו אחרים רק מפסל פסלי, וביארנו דהך דינא דתחלה כיון דהטומאה הוא מצד הדין ולא טומאה עצמיית, משנפסלו המשקין משתיית אדם, דהיינו מדשדי להו לחוץ פקע טומאת תחלה דהו"ל כטומאה חדשה דכל שעה ושעה, ונשאר רק הטומאה עצמיית שיש עליהן דהיינו טומאת שלישי מצד קבלה מאביהן השני:

ולפי דברינו עתה תסוב הקושיא למה לא יעשו המשקין שני לטומאה מצד שנגעו בעצמן בהיותן תחלה בפיו, ואז עדיין ראוי לדידיה ומקבלין טומאה כמו שנתבאר לעיל, וכיון שכבר נעשו שני מטעם נגיעה בעצמן, האיך פקעה הך טומאה ע"י דשדי להו לחוץ כיון דלא נפסלו עדיין משתיית כלב, וכ"ש לדעת הרמב"ם הנ"ל דאין המשקין יוצאין ע"י הכלב לעולם, וכמו דס"ל להרשב"א דלא פקע פסול שלהם ע"י פליטתן לחוץ, וא"כ עדיין קשיא אמאי קאמר ופסיל להו ולא קאמר ומטמו להו:

ונראה דס"ל להרשב"א דכ"ז שהמשקין טמאין מתורת תחלה ל"ש תו לומר דמיד יעשו שני מצד נוגעין בעצמן, דכל באותה טומאה הרי שבע לה טומאה וכמבואר במנחות (דף כ"ד ע"א) יעו"ש, ודוקא במי חטאת ל"ש שבע לה טומאה כיון דאין הטומאה נובעת מגוף המי חטאת, דהרי אין למי חטאת שום טומאה עצמיית רק הטומאה של נוגע הוא מתורת התעסקות לבד כמו שנתבאר לעיל, ומשו"ה המי חטאת מקבלין טומאה מטעם נוגע בעצמן: [יד] וראיתי בחידושי הר"ן עלה דאמרינן שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה, דלמא שתי משקין טמאין ושדי אוכלין דתרומה לתוך פיו, והקשה שם וז"ל וא"ת כיון דמשקין אינן ראוין לטמא אחרים אלא ברביעית וא"כ האיך אפשר שיהא בפיו רביעית ויוכל להכניס אוכלין לשם, ויש מפרשים משום דבמעיו נמצאים זה עם זה, ולא נראה דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף כמו אוכלין, ולי נראה דמיירי באדם גדול שפיו רחב וצ"ע עכ"ל. וכוונת היש מפרשים נראה, דכיון דבמעיו איכא רביעית משקין, הרי נטמא האוכל שם ע"י הנגיעה, ולא כמו שהבין חכם אחד דהמשקין שבמעיו מצטרפין עם אלו שבפיו ליחשב רביעית, דהאדם מצרפן ע"י משקה טופח שבאמצע ועיקר הטומאה להאוכלין בא ע"י המשקין שבפיו, דלפ"ז לשון הי"מ שבמעיו נמצאים זה עם זה ל"ל פתרי כלל, ועוד דלפ"ז קושית הר"ן דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף אינו מובן, וע"כ דעיקר הכוונה הוא דהנגיעה לקבל טומאה נעשה במעיו דשם איכא שיעור רביעית לטמא והמשקין עדיין לא בטלו מתורת משקה אפילו לאחר שבאו לתוך מעיו וכמו שנתבאר לעיל באורך, ועיקר האיסור לפי פירוש הי"מ אינו מטעם אוכל תרומה טמאה כמ"ש הרמב"ם, אלא דהוא מטעם משמרת כמו שפירש"י והרשב"א הנ"ל דאיסור אכילת תרומה טמאה ליכא כאן דהא הטומאה חלה לאחר שכבר ירדו האוכלין לתוך מעיו:

אבל עיקר הדברים תמוהים לכאורה מאד, דכפי הנראה עיקר קושית הר"ן הוא רק מטעם דכיון דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף כמו האוכלין נמצא דהמשקין קדמו לתוך מעיו, וא"א שיהיו האוכלין שבולע אח"כ נוגעין במשקין ששתה קודם, אבל באוכל תחלה ואח"כ שותה דאז איכא נגיעה במעיו משום דדרכן של אוכלין לאשתיורי בגוף, ונמצא דמשקין שאח"כ נוגעין באוכלין שקדמו להם גם הר"ן מודה דמקבלי טומאה בתוך מעיו, והא קיי"ל טומאה בלועה לא מטמאה לענין בלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה וה"ה באוכלין ומשקין כמבואר להדיא בחולין (דף ע"א ע"א) יעו"ש:

ועוד קשה מהא דמבואר ביומא (דף פ"א ע"א) זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן, הראשון משלם קרן וחומש, והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון, אלמא דלאחר שבא המאכל לתוך מעיו פקע ממנו תורת תרומה ואם כן בטיל ממנו דין משמרת, ובין לפירוש ר"ח כהן בתו"י שם דהוא מטעם שכבר נתחללה התרומה, ובין לפירוש רבי תיקשי דע"כ לא פליגי התוס' שם על פי' ר"ח כהן אלא מטעם דבאכילת איסור לא אמרינן כבר נתחללה, דדוקא כהן שסך בהיתר אמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז' ע"א) דבן בתו מתעגל בו, והכא כיון דאכילתו הוא בהיתר, כיון דפחות מרביעית לא מטמא אחרים, א"כ ליכא סרך טומאה כלל, וכבר נתחללה משירדה התרומה לתוך מעיו, ואיזה איסור יש במה שמקבל טומאה שם וצ"ע:

ולקושיא זו י"ל דדעת הי"מ והר"ן כדעת הר"ח שם ביומא, דמפרש שהקיאן דרך בית הרעי יעו"ש, משמע מדבריו דבהקיאן דרך פיו לא פקע מהם תורת תרומה, ומשום דעדיין לא נגמרה כל הנאתו קודם שנתעכל המאכל במעיו, ודוקא בסיכה שייך דינא דנתחלל משום דלאחר שסך כבר נגמרה כל הנאתו וכמו שנתעכל דמי, ומשו"ה דוקא ביצא דרך בית הרעי שכבר נגמרה כל הנאת מעיו שייך נתחלל, ועין תוס' מנחות (דף ס"ט ע"א) ד"ה דבלע וכו' יעו"ש באורך, ומשו"ה משירד המאכל של תרומה לתוך מעיו איכא איסור לטמאותו מדין משמרת. ואין להקשות נהי דלא פקע איסור תרומה מדין כבר נתחללה, מ"מ מי גרע משאר איסורין דמשירד לתוך מעיו לאחר לעיסה והקיאן דפקע איסורן משום דלא חזיא לאכילה, דדוקא בבלע בלא לעיסה אמרינן דחזיא שלא בפניו כמו שנתבאר לעיל, די"ל דמ"מ שייך לגזור דלמא שדי אוכלין לפומיה ויבלע בלא לעיסה, דאז כיון דחזיא שלא בפניו לא פקע איסור תרומה מהן כמו בשאר איסורין, אבל הראשונה צע"ג:

ובגוף קושית הר"ן דליכא רביעית משקין בפיו דהיינו שיעור לטמא אחרים, נראה בפשיטות לפמ"ש לעיל דכאן שייך לגזור אפילו בטומאה דרבנן, ולא חשיב גזירה לגזירה משום דלענין איסור דמשמרת דהוא מטעם הפסד חשיב איסור תורה אפילו ע"י טומאה דרבנן, וא"כ לא מיבעי לשיטת ר"ת בתוס' פסחים (דף יד ע"א) ד"ה דאיכא וכו' שכתב דמדרבנן מטמא בכ"ש א"כ איכא למיגזר בשביל טומאה דרבנן, אלא אפילו לדעת רש"י בפסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל וכו' דמשמע מדבריו דאפילו מדרבנן בעי רביעית לטמא אחרים, מ"מ ע"כ צריך ליישב כל הנך סוגיות שהביאו התוס' שם דאף לטמא אחרים סגי בכ"ש, וע"כ צריך לחלק כמו שכתב הר"ש (מכשירין פ"ו מ"ז) דלחולין בעי רביעית, וכל הנך סוגיות דסגי בכ"ש מיירי לתרומה וקדשים דגזרו אפילו בכ"ש, וכן מבואר בתוספת ר' יהודה חסיד בברכות (דף נ"ב ע"א) יעו"ש, וא"כ בסוגיין דמיירי לענין תרומה סגי בכ"ש, ואף שהטומאה אינה אלא דרבנן מ"מ האיסור דמשמרת הוא דאורייתא. וצ"ע על הר"ן דלעיל מינה כתב להקשות על הי"מ שכתבו דמשו"ה לא נקט ושקיל אוכלין דתרומה משום דאין אוכל מטמא אוכל, והקשה דנהי דמדאורייתא לא מטמא אבל מדרבנן אפשר דמטמא, הרי דסובר דשייך לגזור אפילו בשביל טומאה דרבנן, וכאן דחק עצמו לשנוי דמיירי באיש גדול שפיו רחב, ולא תירץ בפשוטו דלכה"פ בתרומה וקדשים לא בעי רביעית מדרבנן:

[טו] ונראה דגם דעת רש"י ותוס' הוא כדעת ר"ח ביומא הנ"ל דבבליעה לחודא לא אמרינן כבר נתחללה התרומה אלא דוקא בהקיאה מלמטה שכבר היא מעוכלת דאמרינן בחולין (דף ע"א ע"ב), טומאה בלועה תנינא, דתנן בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה, ופירש"י דמשנבלעה אינה מטמאה עכ"ל, ומאי ראיה הוא דהא משבא התרומה אח"כ למעיו כבר נתחללה ושוב ליכא איסור טומאה כלל, וע"כ דס"ל לרש"י דכ"ז שלא נתעכלה ולא נגמרה כל הנאתה לא נתחללה, וכן מוכח מדברי התוס' שם ד"ה כי קאמר רבה וכו' בסה"ד וז"ל, וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה וכו', וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה, מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור ואפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאותה, וא"ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה, וי"ל דהתם צריך הזייה שלישי ושביעי, וכשבא לאכול בתרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה, והרי הוא מסתמא כבר סמוך לנקב, וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת עכ"ל, הרי מבואר להדיא מדבריהם דכל זמן דלא נתעכלה עדיין, תורת תרומה עליה ואסור לטמאותה והוא כשיטת ר"ת הנ"ל: ובתד"ה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה וז"ל בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל, ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמא הלא היה מועיל לו טבילה, דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וכו' עכ"ל, ולפ"ז ליכא להוכיח מדברי רש"י כלל דס"ל כשיטת ר"ח, דאי הוכחת הש"ס דאי טומאה בלועה מטמא שתטמא התרומה לאחר שירדה למעיו, אלא כיון דטומאה בלועה מטמא נטמא האדם במשא וממילא נטמאת התרומה בפיו, אבל מדברי התוס' שפיר יש להוכיח, שהרי כתבו דאי טהרה בלועה מיטמאה מטומאה שאצלה היה אסור לאכול בתרומה משום דנוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאותה אלמא דלא נתחללה קודם שנתעכלה וכמו דמסקו התוס' ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) תד"ה דבלע וכו' יעו"ש:

אמנם קשיא דבחידושי הרשב"א בחולין שם כתב כדברי התוס' דיליף מהאוכל נבלתה, דטהרה בלועה לא מיטמאה משום דאכל סמוך לשקיעת החמה והתרומה נוגעת במעיה מיד ורק בטבעת טמאה, דשם מיירי לאחר שבעה שכבר היא למטה יעו"ש, והרי דעת הרשב"א כבר נתבאר לעיל דס"ל דתרומה שכבר נלעסה בפיו תו אין חוששין לטומאתה, והיינו מטעמא שכבר נתחללה, והרי התם עדיין היא בפיו שלא בלעה ולא נגמרה כל הנאתה וכ"ש כאן שכבר בלעה בתוך מעיו ואמאי אסור לטמאותה, ודוחק לחלק דהיכא דכבר לעסה גרע טפי משום דתו אינה ראויה לכל העולם רק לדידיה לבד, משא"כ בבליעה בלא לעיסה דהתם חזיא לכל שלא בפניו וצ"ע:

ולולי דברי הראשונים הנ"ל היה אפשר לפרש דהוכחת הש"ס בחולין שם אינו מתרומה אלא מקדשים דלא שייך דינא דמתחלל, דאע"ג דמסוגיא דכריתות (דף ז' ע"א) משמע דגם בקדשים שייך דינא דמתחלל מדפריך משמן המשחה, מ"מ למסקנא דמשני דגלי קרא בשמן המשחה ילפינן כל קדשים משמן המשחה דדמי להו ולא מתרומה: [טז] ועתה נשוב לדברי כתר"ה שהלך בדרך אחרת לפרש כוונת הרשב"א עפ"י שיטת התוספות בזבחים (דף ע"ט ע"ב) ד"ה תנן וכו' דמי חטאת שנפל לתוכן מים כ"ש, כשרים להזאה מדאורייתא משום דבטיל ברוב יעו"ש הרי דס"ל דהיתר שנפל לאיסור ג"כ בטיל ברובא, וכן מתבאר מדבריהם בב"מ (דף ו' ע"ב) ד"ה קפץ וכו' יעו"ש, ולפ"ז אם נפל מיעוט טהור ברוב טמא ג"כ בטיל ברובא ונהפך הכל להיות טמא, וא"כ נהי דאי שדי להו למשקין תו לא מטמו אחרים משום דבטיל מהן תורת משקה אבל כשאוכלן יחד עם האוכלין הטמאין ואי אפשר שלא יתערבו במקום אחד מיעוט משקין ברוב אוכלין, חזרו המשקין להיות כאוכלין מדין ביטול ברוב, וחל דין טומאה על המשקין ע"י דין ביטול אף על פי שאין להמשקין דין טומאה מצד עצמותן, דלא גרע מטהור דעלמא שחל עליו דין טומאה ע"י ביטול. וכיו"ב אמרינן בזבחים (דף ע"ח ע"א), אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מ"ט א"א שלא ירבה מין אחד על חברו ויבטלנו ויעו"ש בפירש"י ותוס', ועפי"ז יתפרשו דברי הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואין עוד תורת משקה עליהן, ומשו"ה פקע מהן דין טומאה מצד עצמותן ולא מטמו אחרים, ואעפ"כ מפסל פסלי מלאכול, משום דע"י אכילת האוכלין טמאין נחית עלייהו דין טומאה מצד ביטול ברוב, ואכיל תרומה טמאה עכ"ד כתר"ה: והנה מה שרצה כתר"ה להשוות דעת הרשב"א עם דעת התוס' ביסוד זה אם שייך דין ביטול היתר באיסור, לא נראה כן מדברי הרשב"א בנדרים (דף נ"ח ע"א) ד"ה לביעור וכו' יעו"ש, דמבואר מדבריו דס"ל דלא נהפך ההיתר להיות איסור רק דכל התערובת אסור מצד דא"א לברר האיסור, הרי דס"ל כדעת הר"ן בנדרים שם (דף נ"ט ע"א) ד"ה וכי היתר שבהן להיכן הלך וכו' יעי"ש, וכן מוכח מדברי הרשב"א הובא בשו"ע יו"ד (סימן ק"ט סעיף א) דאיסור שנתבטל בהיתר, אסור לאדם אחד לאכול כל התערובת, הרי דלא נהפך הבטל להיות כמבטל יעו"ש בש"ך, ועוד דאף אם נניח כדעת כתר"ה דשיטת הרשב"א הוא דהיתר בטל באיסור, וכמו שצדד גם הפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות לפרש כן בדברי תשובת הרשב"א יעו"ש, מ"מ לא יתכנו דברי כתר"ה בכונת הרשב"א, משום דאף דטהור שנתערב בטמא בטיל ברוב ונהפך לטמא, אבל מ"מ לא עדיף הך טומאה שחלה ע"י דין ביטול מטומאה שחלה ע"י קבלת טומאה ממש, וכיון דכל היכא דנפסלה המשקה משתיה בטיל ממנה תורת משקה ופקע טומאתה, ה"ה דפקע הך טומאה דנחתא ע"י ביטול, ועוד דכמו דבטלו המשקין בהאוכלין לדין טומאה, בטלו גם מדין תרומה ונעשו חולין כמו האוכלין, וממילא ליכא כלל איסור תרומה טמאה, דהא באותה שעה שאפשר לחול דין טומאה על המשקין הרי הן חולין מדאורייתא דבטלו ברובא, ואף דמדרבנן בעי אחד ומאה והו"ל עדיין תרומה דרבנן, לא שייך כאן למיגזר בשביל איסור דרבנן דהו"ל כעין גזירה לגזירה דלא גזרינן בכאן כמו שנתבאר, ועוד דהך דינא דזבחים הנ"ל דס"ל לר"ל דא"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו לא קאי להלכה לדידן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כמבואר שם:

ובר מן דין לא נתנו הדברים להאמר כלל בכוונת הרשב"א, לפמ"ש הרשב"א עוד שם בסוגיא הנ"ל עלה דאמרינן מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי, וז"ל איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה דהא ודאי שכיחא, י"ל דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יבא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, ובההיא שעתה ראויה היא, דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה הראויה עכ"ל, ואי נימא דכוונת הרשב"א הנ"ל הוא כדברי כתר"ה, דעיקר הטומאה נחתא על המשקין לאחר לעיסת האוכלין ע"י התערובות, א"כ בכה"ג תו אין לחוש לטומאתן כלל כיון דכבר נמאסו ונפסלו משתית אדם, כמו דלא חיישינן לענין אוכלין בכה"ג, וע"כ צ"ל דעיקר הטומאה נחתא על המשקין בשעה שהן ראוין עדיין דהיינו משנתנן לתוך פיו דעדיין ראוין לשתיה, וא"כ הדרא קושית כתר"ה הנ"ל על דברי הרשב"א, דכיון דלאחר שנמאסו המשקין דהיינו משבאו לתוך פיו ס"ל להרשב"א דאין עליהן דין טומאה לטמא אחרים, וע"כ דס"ל דאין עליהן תורת משקה אף מתחלתן, א"כ האיך מקבלי טומאת עצמן למפסל:

הבאנו דעת התוס' דהיתר בטיל באיסור אף להשלים השיעור, וראיתי באור שמח (פט"ו ממ"א) שהביא ראיה מהא דתניא בנדה (דף ע"א) איזהו דם תבוסה הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ופירש"י דאפילו יצא ממנו רובו לאחר מיתה ג"כ טהור ד"ת משום דליכא רביעית דם מן המת אלמא דלא נתבטל מיעוט שיצא מחיים להשלים לרביעית דאין ההיתר נהפך לאיסור ע"ש. אמנם במו"מ שהיה לי עם חכם אחד יצא ליישב דלפ"מ דקי"ל דרביעית דם הבא משני מתים אינו מטמא א"כ הך מיעוט דם שיצא מחיים אף שנתבטל מ"מ אינו מצטרף כיון דלא בא ממת זה ולא עדיף משאר דם הבא ממת אחר דאינו מצטרף, ולא שייך לומר שיועיל הביטול גם לחושבו כבא ממת אחד שאין זה מעצם דין הטומאה אלא מתורת הצטרפות לבד דאל"כ לא משכחת דינא דרביעית דם הבא משני מתים כיון דא"א לצמצם הרי בטיל המיעוט ברוב והו"ל ממת אחד ועיין פמ"ג בפתיחה לשער התערובות (פ"א ח"ג):

השמטה :

[יז] ואגב אורחא ארשום בזה מה שיש להעיר על דברי המרכבת המשנה (בקו"א שלו בסוגיא די"ח דבר) במ"ש שם ליישב לשון הש"ס דקאמר ופסיל להו ולא קאמר ומטמא להו, דבאמת אין לחוש דישדי משקין של תרומה בעוד בלעו בפיו, דודאי בדיל ממשקה תרומה לשתותן בעוד שאוכלין טמאין בפיו, אלא דכוונת הש"ס הוא ע"פ דברי הרמב"ם (פט"ו מהלכות טו"א הל"ז) מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבלה שלא הוכשרה והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבלה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו ואם לא הפך טהורה מפני שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימוצצנו והוציאו דומה למים שבקרקע שאינם מתטמאין ולא מטמאין אלא ברצון עכ"ל, (ובפי"ד מהלכות טו"א הל' ט"ז) כתב נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שבפיו שעל האוכל שלא לרצון עכ"ל, ומבואר מכל זה דהאוכל אוכלין טמאין נטמאו הרירין שבפיו ממגע אוכלין טמאין, אע"פ שהרירין שבפיו הם כמים שבקרקע ואינן מיטמאין ולא מטמאין שלא לרצון, מ"מ הא מבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות טו"א הל"א) דאם שתה אדם טמא או שפך משקין טמאין לתוך מים שבקרקע נטמאו יעו"ש וה"נ נטמאו הרירין שבפיו שהרי אוכל ברצון. ולפ"ז הא דקאמר דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו היינו לאחר בליעת האוכלין בעוד הרירין שנטמאו בפיו והמשקין דתרומה לא נטמאו ע"י נגיעת הרירין דאינן מטמאין אלא לרצון והך נגיעה הו"ל שלא לרצון, אלא דהחשש על התרומה הנשאר בכוס שתפסל מחמת רירין החוזרין מפיו כמבואר (פרה פ"ט מ"ד) ומשו"ה קאמר ופסיל, וא"ש מה שפירש"י מטעם משמרת דליכא כאן איסור אכילה בטומאה כלל יעו"ש באורך. והדברים קשין להולמן דאיזה איסור יש לערב משקין או אוכלין טמאין בתרומה אם אין התרומה מקבלת טומאה כלל, והא מבואר בדברינו לעיל בשם הר"ן שכתב להקשות דכיון דבפיו ליכא רביעית משקין טמאין א"כ לא נטמאו האוכלין של תרומה, הרי דליכא איסור כלל לאכול תרומה טהורה עם טמאה ביחד כל שאינה מקבלת טומאה, וא"כ ה"נ כיון דאין הרירין שבפיו מטמאין את התרומה שבכוס הרי מותר לשתותן ולא פסיל להו כלל, וזהו ודאי דאין לחוש דלמא ישתה אח"כ ויהיה לו לרצון נגיעת הרירין להמשקין שבכוס. ובלא"ה קשה דהא מיעוט רירין טמאין שבפיו כיון שהן חולין בטלי ברוב תרומה שבכוס והו"ל כמאן דליתנייהו כלל:

תוכן העניינים

שות דברי יחזקאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה