שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ
סימן יא
בדין אם מותר לפנות את המת מקברו לקבר-משפחה, טרם שנקבר שם אחד מבני המשפחה.
שלמא נפישא וחיי אריכא לכבוד ידיד נפשי עוז אהוב לבבי רב חביבי, הרב הגדול מעוז ומגדל גן-רוה בתורה ויראה מהשרידים אשר ה' קורא, אוצר כל כלי חמדה כליל תפארת, כש"ת מוה"ר מאיר פריימאן שליט"א, בעהמ"ס תורת מאיר ויד מאיר בעי"ת ניו-יארק. אחד"ש וש"ת באה"ר!
בדבר שאלתו אם מותר לפנות את המת ממקומו ולקברו במקום המיוחד לקבר משפחה טרם שנקבר שם אחד מאנשי המשפחה, - הנה מבואר ביור"ד סימן שס"ג: אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מקבר בזוי לקבר בזוי ולא מבזוי למכובד ואין צ"ל ממכובד לבזוי, ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי מותר, שערב לאדם שיהא נח אצל אבותיו. וכתב הכלבו הטעם שהבלבול קשה למתים שמתיראים מיום הדין. ורבותינו גדולי האחרונים (ה"ה חות יאיר, חכם-צבי, נודע-ביהודא וכנסת יחזקאל) הרהרו בטעמא דהכלבו מגמרא בבא בתרא דף קנ"ד ע"א "מעשה בבני-ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת ובאו בני-משפחתו וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו? - אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו" ואם-כן למה לו להכלבו לחדש טעמא דחרדת-הדין שהוא אך מדרבנן, תיפוק לו משום איסור ניוול שהוא מדאורייתא, כדמוכח בגמרא חולין דף י"א ע"ב, עיי"ש. והרבה פלפלו בזה רבותינו בספריהם הקדושים.
ולדעתי מוכרח טעם הכלבו. דאיתא במסכת שמחות פרק י"ג "המוצא עצמות במהמורות הרי זה נותנן בקבר דברי ר"ע, וחכ"א לא יזיזם ממקומן". וקשה הלא ר"ע בעצמו סבירא לו בב"ב דף קנ"ד טעמא דאיסור-ניוול ומדוע זה מתיר כאן לפנות ממהמורות לקבר, דהא אפילו אם נאמר שזה נקרא מקבר בזוי למכובד, הרי בכל זאת אין מפנין. ואם ר"ע שסבירא לו טעמא דניוול בכל זאת מתיר לפנות מבזוי למכובד, אם-כן מאיזה טעם סבירא להו לרבנן לאסור? - אלא על-כרחך עלינו לאמר כי מטעם איסור ניוול אין לאסור פנוי-קבר מבזוי למכובד, דכל עיקרו של איסור ניוול הוא רק בשעה שאנו מטפלים בו לא בשביל טובתו והנאתו - כהאי דחולין דף י"א: ודב"ב דף קנ"ד. - אבל אם הטפול והעסק שאנו מתעסקין בהמת הוא רק בשבילו, לכבודו ולטובתו אין בזה כל ניוול ובזיון, כי אדרבה כבודו אנו מבקשים. לכן סבירא לו לר"ע שמותר לפנות מקבר בזוי למכובד אף דס"ל טעמא דניוול, כיון דבזה אנחנו גורמים לו כבוד, וטעמא דחרדת-הדין לית לו לר"ע. וחכמים דאסרו סבירא להו דאף-על-פי שאין בזה ניוול אבל בכל-זאת הרי יש חרדת הדין ולכן אסור אפילו מבזוי למכובד, והלכה כחכמים.
נמצא שממקום שבאו רבותינו לחלוק על טעמא של הכלבו, משם אבן- פינה ויסוד נכון לדברי הכלבו. ומה שמותר לפנות לקבר משפחה או לקבר בארץ-ישראל אף שגם בזה יהיה לו לכתחילה חרדת-הדין, הוא מפני שכך שיערו חז"ל שכדאי לו תחלה מעט החרדה מפני רבוי התענוג שיהיה לו אחר- כן כאשר ינוח אצל משפחתו או בא"י. דבאמת לענין מהלך הדין של מעלה אינו נוגע הפנוי כלל, דהלא מפורש ברמ"א סעיף ב': ומותר ליתן סיד עליו כדי לעכל הבשר מהר ולהוליכו למקום אשר צוה, וכתב ע"ז בט"ז סק"ד שנאמר "בשרו עליו יכאב" - כל זמן שבשרו עליו יכאב - אינו נוח מן הדין עכ"ל. הרי דבעצמות בלא בשר אין עליו דין ובכל-זאת הלא מפורש בירושלמי מועד-קטן ובמסכתא שמחות וביור"ד סימן הנ"ל שגם את העצמות אין מפנין, ועל-כרחך לא מפני שהפנוי יעורר עליו באמת איזה דין ומשפט-שמים, אלא רק שיגרום לו אימה וחרדת-הדין לפי שעה. ואם אחרי-כן תצמח לו מהחרדה איזו טובה והנאה הגונה, מה כל החרדה הזאת? (ונוראות נפלאתי על רבנו הנודע-ביהודא ז"ל שחידש בסימן פ"ט שעצמות בלא בשר מותר לפנות מפני שאז אין דין, הלא מפורש בכמה מקומות ההיפך מזה, שאפילו העצמות אסור לפנות. לכן דברי תורתו בזה צריך לי עיון גדול).
ובנידון דידן נראה לדעתי שגם טרם שנקבר אדם בקבר המשפחה יש להמקום הזה שם ודין של קבר משפחה. ויש לי להביא ראיה לזה, מהא דאיתא בספרי פ' שופטים על הפסוק "לא תסיג גבול רעך", מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא-תעשה - תלמוד לאמר "לא תסיג גבול רעך". יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם - תלמוד לאמר "בנחלתך אשר תנחל", הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בל"ת, עכ"ל. ומדקא ס"ד שאפילו לא נקבר בו אדם מעולם גם-כן יעבור בל"ת על-כרחך שדין קבר-משפחה למקום הזה, דאם לא-כן למה לן למעט מלא-תעשה מדכתיב "בנחלתך אשר תנחל" והלא אינו עדיין קבר- משפחה כלל, אלא ודאי שזה המקום שנתיחד לקבר משפחה הרי הוא קבר-משפחה אפילו עוד לא נקבר בו אחד מבני המשפחה ומותר לפנות לשם את המת, ורק שאין במכירתו לא-תעשה.
ואין להקשות, הלא בגמרא סנהדרין דף מ"ז ע"ב איתמר: האורג בגד למת, אביי אמר אסור ורבא אמר מותר, אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא. וכיון דקיימא-לן כרבא דהזמנא לאו מלתא היא, אם-כן איך אפשר לאמר שהיחוד גרידא דהוי רק הזמנה יועיל שיהיה למקום הזה דין קבר-משפחה ? - דמה שנחלקו אביי ורבא אם הזמנה מלתא היא או לא, זהו רק לענין איסור הנאה ובזה קיי"ל כרבא דהזמנה אינה אוסרת דגמרינן מעבודה-זרה מה ע"ז בהזמנה לא מתסרא אף הכא בהזמנה לא מתסרא אבל ודאי הדבר שעל-כל-פנים מועיל הזימון שיהיה שמו של המת נקרא על זה. דהא בגמרא הקשה על רבא מהא דתניא: החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית, אלמא הזמנה מלתא היא? -- ומתרץ רבא דזהו משום כבוד אביו עיי"ש. ואם איתא דאין הזימון מועיל ליחד שם המת על הדבר המזמן, א"כ איזה כבוד-אב שייך בזה כיון שאינו מיוחד לאביו, כמפורש ביור"ד הלכות כבוד אם ואם סימן ר"מ סעיף ב', עיי"ש. וכמו שאמרו בתוספות דף מ"ז ע"ב ד"ה "איתיביה" וז"ל: "דאי במחובר לא מיתסר כלל בעלמא משום כבוד-אביו אין לאסור", כמו-כן גם לרבא דמ"ל שאפילו בקבר-בנין הזמנה לאו מילתא היא, אם הזימון לא מועיל ליחד השם, א"כ אף משום כבוד-אביו אין לאסור.
ובזה מדויק דברי רש"י שם בד"ה "הזמנה" וז"ל: "שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו". דלכאורה שפת-יתר הוא מה שמסיים "ונקרא שם המת עליו" דהלא זאת מפורש בגמרא "האורג בגד למת". ואם חפץ רש"י לדבר מעט באריכות, היה לו לאמר: "וקרא שם המת עליו" ומה כוונתו באמרו "ונקרא", אלא דרש"י הדגיש טעם ספיקא דגמרא שיועיל הזימון לאסור בהנאה, מפני שבאמת ע"י הזימון כבר נקרא עליו שם המת לכולא-עלמא ולכן יש פלוגתא אם יאסר אף בהנאה.
ועוד מצאתי ראיתי בשלטי-הגבורים פרק נגמר הדין, דבקבר משפחה וקבר של רבים נאסרים אף בקדושת ביה"ק משעה שהוקצו והתמנו לכך, גם טרם שנקבר בה שום אדם עיי"ש, הרי מבואר דבענין זה הזמנה מילתא היא. ואעפ"י שהפתחי תשובה בסימן שס"ח כתב שאם עדיין לא נקבר שם שום מת, ביחוד בעלמא לא נאסר המקום בקדושת ביה"ק, כמ"ש באו"ח סימן קנ"ג ס"ח בענין בית-הכנסת דאינו קדוש עד שיתפללו בו ועיי"ש. הנה מלבד זה שהפ"ת בעצמו מודה שמלשון הש"ג לא משמע כן, גם ראייתו מאו"ח לא מוכח כ"כ. דהמג"א הביא קושית הכ"מ על האי דינא דאו"ח סימן הנ"ל ס"ד: אם גבו מעות לבנות ביהכ"נ או ביהמ"ד או לקנות תיבה או מטפחת או ס"ת ורצו לשנותם מלצורך מה שגבו אותם, אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה - והלא קיי"ל דהזמנה לאו מלתא היא? - ותירץ ע"ז בקיצור. והיד-אפרים ביאר דבריו, דכמו בגבו מעות למת אע"ג דהוי רק הזמנה מ"מ אסור לשנות משום בזיון כיון דגבו לצורכו, ה"ג אם בני העיר נתנו אדעתא דביהכ"נ וגבו לצורכו, הוי בזיון כשמשנין ולכן אסור לשנות, מה שאין-כן ביחיד המנדב דליכא בזיון כיון שלא היה בתורת גביה, וכן אם קנו ממעות צבור שגבו כבר שלא לשם ביהכ"נ, ובהכי מיירי ההיא דסעיף ח' עיי"ש - הרי מבואר דברבים שגבו מפורש לשם איזו מצוה הנה גם קודם שנשתמש בזה למצותה אסור לשנות.
עכ"פ זאת מבורר שהזימון מועיל שהמקום נקרא קבר-משפחה, וכיון שכן נראה לענ"ד שמותר לפנות בו את המת. ואין לחוש דלמא יארע אונס ולא יקברו אחרי-כן את בני-משפחתו במקום הזה, דהרי מפורש שמותר לפנות את המת להוליכו לארץ ישראל ולא פליג אם הקבר שלו סמוך לא"י או שהוא בסוף העולם ואין אנו חוששין פן יקרנו אסון בדרך ולא יהיה באפשרותו להביאו לא"י ונמצא שפינוהו ממקומו וטלטלוהו על לא דבר, אלא ודאי אונס לא שכיח ואין לנו למנוע את פנוי-המת רק אם אין שום תקוה שיגיע מזה להמת איזו טובה והנאה בהמשך הזמן, אבל אם נראה שהפנוי יגרום לו טובה בעתיד, אזי מותר הדבר ונכון לעשות כן.
ואין להקשות, למה לן להקדים עתה הפנוי ולגרום לו כעת החרדה, כיון שיכולים לחכות עד שימות אחד מבני-משפחתו ויקבר במקום הזה ואח"כ יפנו גם אותו? י דכיון שאין לנו לחוש שלא יקברו את בני-משפחתו שם אחרי שיחדוהו לזה הרי זה מלתא דלא שכיחא שיעברו למקום אחר, ואז הלא בודאי יהיה מותר הפנוי משו"ה מותר גם לקדם ולעשות הפנוי לפני הזמן הזה.
ויש לי להביא ראיה על זה מהא דאיתא בגמרא מכות דף י"א ע"א: "שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא בעא למישטפא לעלמא, אמר מהו לכתוב שם אחספא ומישדא בתהומא דליקו אדוכתיה, ליכא דאמר ליה מידי. אמר כל היודע דבר זה ואינו אומרו יחנק בגרונו. נשא אחיתופל ק"ו בעצמו, אמר ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לכל העולם כולו לא כל שכן, א"ל שרי. כתב שם אחספא שדי אתהומא נחת וקם אדוכתיה". והקשה רש"י וז"ל: "יש תימה בדבר שהרי לא קנה דוד את הגורן מארונה היבוסי עד מעשה דהסתה שהיתה לאחר מיתת אחיתופל ג' שנים ולפי דברים הללו צריכין אנו לומר שאעפ"י שלא קנה הגורן יודע היה מנעוריו מיום שנמשח וישבו הוא ושמואל בנוית ברמה ובדקו בספר יהושע ומצאו מקום לבית-המקדש, כדכתיב עד אמצא מקום וגו' וכדדרשינן ליה בזבחים באיזהו מקומן דף נ"ד ע"ב וחפר היסודות ברשותו". וקשה איך היה רשאי דוד המלך לחפור היסודות ולגרום בשביל זה מחיקת השם, כיון שעתה לא היתה לו הרשות מהקב"ה לבנות את בית- המקדש וגם המקום עוד לא היה שלו? הן אמת כי בזמן שיהיה ההכרח לחפור היסודות יהיה מותר מחיקת השם, אבל עתה לא יחפור ולא ימחה? י אלא ודאי מוכח מזה, דמה שיהיה מותר אח"כ מותר גם להקדים, כיון דסוף- סוף המעשה צריכה להיות כך, וכשם שמותר לחפור ולגרום מחיקת השם קודם הזמן, כך מותר לפנות עתה ולגרום החרדה בהקדם.
וזאת לדעת, כי כל דין של מקום קבר-משפחה הוא רק אם מיוחד המקום לבני-המשפחה לבד ואין לזולתם חלק בקברות, אבל אם גם אחרים קבורים במקום זה אין זה קבר משפחה. וראיה לזה מדברי הסיפרי שהבאתי למעלה, שמסיים "הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא-תעשה". וראיתי במפרש קדמון שנדחק בפירוש אלו הדברים וגם הגאון מלבי"ם ז"ל מפרש הדברים בדוחק, ולדעתי פשוט הדבר, שכיון שנקבר בו אפילו נפל אחד ברשותו, ר"ל שאיש אחר קבר במקום הזה נפל שלו ברשותו - ברשות אביו של הבן המוכר - הרי נתבטל זה המקום מלהיות קבר משפחה ולכן אם הבן מוכרו אינו עובר בלא-תעשה.
ומפורש בטור יור"ד סימן שס"ו, תניא באבל רבתי: אשה שירשה קבר נקברת בתוכו היא וכל יוצאי יריכה דברי ר"מ וחכ"א היא ולא יוצאי יריכה, ומודים חכמים שאם ראתה אותם בחייה נקברים עמה. פי' שירשה מקום ביה"ק ממשפחתה ובניה מתיחסים ע"ש משפחת אביהם וגנאי לבני משפחתה ליקבר אצלה, עכ"ל. הרי מבואר דאין לקבור אפילו בן בקבר אמו אם אינו מתיחס אחרי משפחתה ומכש"כ לאיש זר, ואם נתערב איש אחר בביה"ק זה, אין לו עוד דין של קבר משפחה.
השי"ת יקיים הבטחתו מהרה ויקיצו שוכני עפר ונזכה לראות בנחמת ציון ובבנין ירושלים בב"א. ידידו עוז הדו"ש בכל לב ומברכו באריכות ימים ושנים דשנים ורעננים יחד עם כל אשר לו, ביתו וזרעו עד העולם, יפוצו מעינות תורתו חוצה ויהיה אור מאיר בתורת השי"ת הבוחר בציון, ויחזה בבנין ההיכל והדביר, כנפשו וכנפש החותם בברכה מרובה, יוסף קאנוויץ רב ור"מ בעה"ק צפת ת"ו.