אור ברסלב

שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ

סימן י

סימן ט

בדין חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר

ב"ה. ט"ו שבט, ר"ה לאילנות, תרצ"ד.

היות ובמדינה זו ישנם בתי-חרושת לנקניקים ובשר-מעושן כשר אשר לבעליהם ישנם גם בתי-חרושת לנקניקים ובשר-מעושן טרפה, וע"י זה קרו הרבה מקרים לא טהורים של זיוף ורמאות וטרפה בכשר נתחלף להם... ע"כ תקנה אגודת-הרבנים של ארצות-הברית וקנדה לאסור כל בתי-חרושת הכשרים אשר לבעליהם ישנם גם בתי-חרושת של טרפה.

והנה בזמן האחרון נמצאו מערערים הטוענים ואומרים, שתקנה זו כחה יפה רק לבתי-חרושת השייכים לבעלים מיוחדים, כי בהם יש באמת לחוש לרמאות וזיופים מצד הבעלים. אך לא כן הדבר בבתי-חרושת של חברות-מניות אשר אין להם בעלים מיוחדים אלא המסחר - הקניה וגם המכירה-- תנהל מתנהל ע"י פקידים במשכורת ידועה והרווחים מתחלקים בין כל בעלי המניות שהם כמו שותפין, כי מכיון שהפקידים מקבלים שכר עבודתם ואינם בעלי המסחר, שוב אין לחשוד אותם ברמאות וזיוף. וכדי לברר עד כמה מהצדק יש בטענת המעררים, החליטה הועידה השנתית של אגודת- הרבנים, שועד-הפועל שלה יעיין וידון בחוק התקנה עד כמה גבולה ותחומה מגעת ואם יש מקום לערער נגד תקנה זו בנוגע לבתי-חרושת של חברות-מניות, או דלמא - לא פלוג רבנן בתקנתם! וכבר התאספו חברי ועד-הפועל של אגודת-הרבנים זה שלש פעמים ודנו בדבר תקנה זו, ולבסוף נתקבלה החלטה ברוב דעות, שבית-דין של שבעה רבנים מחברי אגודת הרבנים ידון בשאלה זו מתוך כובד ראש ויוציא לצדק דינה ומשפטה של תקנה זו.

בינתים נתעורר ברוח קנאה רב אחד וטוען, אשר זה כחצי שנה ישב בי"ד של רבנים ודן על כעין מדוכה זו וגם הוציא פסק-דין של איסור על בי"ח כשר של חברת מניות אשר יש להם גם בי"ח טרפה, אם-כן חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואסור לו לבי"ד שני להזקק ולדון מחדש בשאלה זו. - וכדי להסיר לזות-שפתים מהחלטת ועה"פ של אגוה"ר שבי"ד של שבעה רבנים ידון מחדש בדבר התקנה של כשר-טרפה, ראיתי חובה לעצמי לברר הלכה למעשה את הדין של "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר", וזה החלי בעזהי"ת.

הנה דין זה, "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר" המובא בש"ס בכמה מקומות, לא הזכירו הרמב"ם להלכה. ואדרבה מדברי הרמב"ם מוכח להיפך, דבהלכות ממרים פרק א' סוף הלכה ד' כתב: "משבטל בית-דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל, זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו, זה אוסר וזה מתיר" - הנה משמע מדבריו שאינו כמתאונן, אלא שאי אפשר בענין אחר ואין איסור בדבר. ושם בהלכה ה' הוא אומר: "שני חכמים או שני בתי-דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל" עכ"ל. ומדהוסיף לאמר "בין בזמן אחד בין בזה אחר זה", הדגיש בזה לגלות דעתו, שאחרי דקיימא-לן כר"י בן קרחה, יש לנו הרשות לשאול מאחד ואם יאסור, אז אפשר לשאול משני ואם השני יתיר, אז אם השאלה בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המקיל.

ומפורש הוא בחולין דף מ"ט ע"א הלכה למעשה "ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף, רב אדא בר מניומי מכשר. אתו שיילוה לרבינא אמר להו שקילא גלימא דטרופאי" - הרי ברור שאף שחכם אחד אסר, בכ"ז הכשיר החכם השני. ולא סבירא לו להרמב"ם דעת התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב ד"ה "היכי", שפירשו דמעשה זה היה בעת ששניהם היו בבית-המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם, אי נמי לא ידע שאסר חבירו, דסוגית הגמרא דשם מכרעת דלא כשיטת התוספות, מדמסיימת הגמרא שם: "אתו שיילוה לרבינא אמר להו שקילא גלימא דטרופאי" - והרי על רבינא אי אפשר לומר שהיה עמהם יחד בבית-המדרש, ובכל זאת הורה להכשיר אף שהגידו לו שחכם אחד אסר, הנה ממעשה של רבינא אנו למדין שלא כדעת התוספות, שדוקא אם שניהם נשאלים יחד או שאחד לא ידע שחכם אחר כבר אסר, שאם באמת כן אסור היה לרבינא להתיר מה שחכם אסר, ורבינא בתראה הוא והלכה כמותו. ודברי התוספות צריכים עיון, דמהוראתו של רבינא מפורש היפך סברתם. וכנראה יפרש הרמב"ם דתחילת הברייתא בע"ז דף ז' ע"א "הנשאל לחכם וטמא לו ישאל לחכם ויתיר", זהו דעת הת"ק החולק עם ר"י בן קרחא, ור"י בן קרחא לא סבירא לו לגמרי דין זה והלכה כמותו.

גם הטור והב"י השמיטו לגמרי דין זה "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר", רק הרמ"א בהגהותיו לשו"ע יור"ד בסימן רמ"ב סעיף ל"א הביא דין זה, והוא בעצמו סיים שם: "וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו". הרי ברור שאין כל ממש בערעורו של הרב בחזקת הטענה "חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר". ואפילו לדעת המרש"ל, שאם החכם הראשון אוסר מחמת גדר וסייג אין השני יכול להתיר אפילו במעשה אחר, זהו דוקא באופן של הוראת שעה, אבל בודאי שאי אפשר לחכם אחד לאסור דבר לעולם על דעת עצמו.

ומפורש בהוראת או"ה שאסף הרב הש"ך ז"ל "חכם שאסר וחלה הוראתו ונתפשטה מותר לשאול לשני רק שיודיעוהו שאסר הראשון, ואם מברר שהראשון טעה בדבר משנה או שטעה בשיקול-הדעת יכול להתיר. אם-כן מה כל החרדה אם אגודת-הרבנים תשמע דעתו של הבי"ד השני? ל אולי יברר הבי"ד השני שהבי"ד הראשון טעה בדבר משנה או בשיקול- הדעת, ובפרט שהוראת הבי"ד הראשון עדיין לא נשמעה ומכש"כ שלא נתפשטה כלל.

ואי מטעם גדר וסייג, הנה מפורש ברמב"ם הלכות ממרים פרק ב' הלכה ה': "בית-דין שנראה להן לגזור גזירה או לתקן תקנה או להנהיג מנהג, צריכין להתיישב בדבר ולידע תחילה אם רוב הצבור יכולין לעמוד בהן או אם אין יכולין לעמוד, ולעולם אין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה", עכ"ל. - ולדאבון לבנו, אפילו המתקנים הראשונים של כשר-טרפה לא התיישבו כלל בדבר ומי כמונו יודעים עד כמה בבהלה וחפזה הכריזו התקנה באין טעם וריח, שלא כמנהג חכמי תורה וגדולי ישראל. והרמב"ם שם בהלכה ו' כתב, וזה לשונו הטהור: ,הרי שגזרו בית-דין גזירה ודימו שרוב הקהל יכולין לעמוד בה, ואחר שגזרוה פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל, הרי זו בטלה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה", עכ"ל. - ומי זה יוכל לסמא את העינים ולאמר, שעכ"פ בנוגע להתקנה של מחברות-מניות גדולות, אין העם מפקפק בזה? הרי ברור וידוע לנו שרבים מהרבנים בעצמם מלעיגים על זה ומוחים עד כמה שאפשר.

והרמב"ם שם בהלכה ז', אומר קדוש: "גזרו ודימו שפשטה בכל ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות, ולאחר זמן מרובה עמד בי"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזירה פושטת בכל ישראל, יש לו הרשות לבטל ואפילו היה פחות מבית-דין הראשון בחכמה ובמנין", עכ"ל. - אם כן הוא, יש להבי"ד הכח לבטל לגמרי את התקנה הישנה עפ"י בירור של עכשיו, ומכש"כ בנוגע להפסק-דין של הבי"ד שישבו זה עתה וחידשו דבר שלא נשמע ושעוד לא נתקבל כלל, אין כל ספק שמותר להבי"ד החדש לבטל דברי הבי"ד הנ"ל. ועפ"י הטעמים והנמוקים שיש בענין הזה להרבה מהרבנים, אפשר שגם מצוה רבה וזכות הרבים היא, להתיר לחברות-מניות הגדולות להתעסק בכשרות בהיתר גמור, גלוי ומפורסם לכל ישראל.

הבאתי לעיל דברי התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב, שאמרו דהאי עובדא דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא, שמא היו שניהם בבית-המדרש ונשאלה השאלה לפניהם לשניהם, אי נמי לא ידע שאסר חבירו, עכ"ל. והנה ידוע מה שהביא הר"ן בע"ז דף ז' ע"א, שני טעמים בדין זה של חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר. טעם אחד מפני שהחכם עושה בהוראתו חתיכה דאיסורא ולכן אין חבירו יכול להתיר, וטעם שני הוא מפני כבודו של החכם הראשון. - לכאורה הנפ"מ בין שני הטעמים הוא, אם הראשון היה המתיר אם יוכל השני לאסור. לטעם הראשון צריך להיות מותר, ולטעם השני גם זה אסור שלא יפגע בכבודו של הראשון. והשלטי-גבורים בע"ז שם כתב לדבר ודאי, שזה תלוי בשני הטעמים הנ"ל, ועי"ש.

אולם בירושלמי שבת פי"ט מצינו מפורש, תני נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר, נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר, עיי"ש. גם בבבלי ברכות דף ס"ג ע"ב מצינן כן, "בשלמא הוא מטהר והם מטמאין לחומרא אלא הוא מטמא והם מטהרין היכי הוו, והא תניא חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, עיי"ש. - וא"כ הרי יש לנו ראיה ברורה משני התלמודים, שאין זה מפני כבודו של חכם אלא מטעם חתיכה דאיסורא. ואם נדחוק לתרץ דברי הראשונים בעלי הטעם של כבוד חכמים. עלינו לאמר כי מהיתר לאיסור אין כאן פגיעה עצומה בכבודו הראשון המתיר, שאפשר שגם השני סביר לו שהדין עם הראשון להכשיר, והוא רק חוכך להחמיר חומרא בעלמא אבל באמת הוראתו זו של השני אינה בכלל הוראה - דמי איכא הוראה לאיסור - וכבודו של הראשון במקומו מונח, לזאת התירו שני התלמודים שהשני יכול לאסור מה שהתיר החכם הראשון, והוא לכל הדיעות לשני הטעמים ביחד. ואם כן הוא, ממילא נדחו דברי השלטי-גבורים הנ"ל, שתלה דין זה במחלוקת בעלי שני הטעמים הנ"ל, כי שני התלמודים הם נגדו.

אמנם יש נפקתא אחרת בין שני הטעמים הנזכרים, והוא התירוץ השני של התוספות בחולין דף מ"ד ע"ב, שאמרו: "אי נמי לא ידע שאסר חבירו". והנה מובן שתירוץ זה עולה יפה רק אם נאמר שהטעם הוא מפני כבוד הראשון, ואז שפיר אמרינן דאם לא ידע השני מזה שהחכם הראשון אסר, לא פגע בכבודו של ראשון כלל אף שהתיר. אך לא כן הדבר לטעם של חתיכה דאיסורא, דמה יועיל זה שלא ידע השני מאיסורו של הראשון, הא עכ"פ הראשון בהוראתו עשה את הדבר חתיכה דאיסורא ובודאי שמפני אי ידיעתו של השני לא יוכל האיסור להתבטל. נמצא שסבירא להו לבעלי התוספות בתירוצם זה שהטעם הוא מפני כבוד החכם הראשון, ובהאי עובדא דחולין דף מ"ט, לא ידע רב אדא המכשיר מאיסורו של רב הונא ולא פגע ע"י זה בכבודו.

והנה אם תירצו בזה את רב אדא במה יתרצו את רבינא שאמר להן אחרי כן "שקילא גלימא דטרופאי", כיון שרבינא ידע מאיסורו של החכם הראשון, איך לא היה נזהר בכבודו והכשיר? -- ובכן יש לנו ממעשה זה להכריע שטעם הנכון של "חכם שאסר וכו' ", לא הוי מפני כבודו של חכם. אלא מפני חתיכא דאיסורא, ובמקום ששני החכמים גם האוסר וגם המתיר הנו יחד בבית-במררש -- כמו שתירצו בעלי התוספות בתירוצם הראשון - הנה המתיר עכב את האוסר שיחול איסורו ואין כאן חתיכה דאיסורא ולכן שפיר היו לו לרבינא הרשות לחוות דעתו ולהכשיר, אף שלא היה בבית-המדרש יחד עם החכם האוסר. - ומלבד הוכחה זו ממעשה דרבינא גם פשטות סוגיות שני התלמודים, בבבלי בברכות דף ס"ג ובירושלמי שבת פי"ט, מוכיחות כן שהטעם של חתיכא דאיסורא הוא העיקר.

עתה עלינו להבין חתיכה דאיסורא זו מה טבעה? - בשלמא להחכם בעצמו יש כאן חתיכה דאיסורא, אבל מה ענין של חתיכא דאיסורא לחכם אחר שלא יוכל להתיר? - והנכון בזה נ"ל, שהשואל בשעה שבא אל החכם לשמוע ממנו הוראתו, מקבל הוא על עצמו לציית לדברי החכם וכשהחכם אומר לו שדבר זה אסור הרי זה כמו שהשואל שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ולפי"ז פשוט הדבר, שאם השואל הלך לבית-המדרש לשאול משני חכמים ביחד, היתה דעתו ששניהם ישיבו לו תשובה אחת, ואם החכמים מחולקים בדעותיהם לא סמך דעתו לדעת החכם האוסר ואין כאן חתד"א להשואל.

ובביאור הדברים אנו למדים, שהחתד"א הוא על השואל ולא על אחרים שלא שאלו, כי השואל קיבל על עצמו לשמוע דברי החכם ויש בזה קבלת חתד"א, אך לא כן עם אחרים שלא שאלו ולא קיבלו עליהם דעת החכם האוסר. ובזה יובן מה שמוזכר בדברי האחרונים, שדין זה של "חכם שאסר וכו' " אינו נוהג עוד בזמננו. כי בזמננו השואל מבקש תשובה להיתירא ואם חכם אחד אסר אינו מסתפק בהוראתו והוא שואל מחכם שני ושלישי עד שימצא תשובה כרצונו, ומכיון שאין להשואל החלטה לציית לדברי החכם הראשון, אין כאן עליו חתד"א כלל. - ואפילו בזמן שהיה נהוג הדין של חכם שאסר, הנה כמו שחתד"א אינו שייך אלא להשואל ולא לאחרים, כמו כן אינו שייך אלא על גוף הדבר ששאל, וזהו מה שפסק הרמ"א ביור"ד סימן רמ"ב "וכל זה באותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו'.

היוצא לנו מכל הדברים, שאין כאן בהחלטת אגודת הרבנים למסור לבי"ד שיעיין בדבר התקנה של כו"ט כל נדנוד של איסור מטעם חכם שאסר, ואם הבי"ד החדש ימצא עפ"י בירור נכון וישוב הדעת לטובת הכשרות למנוע רבים מעוון ולהסיר מכשול מדרך עם ה' להתיר בי"ח כשר השייך לחברת-מניות בתנאים ידועים. אז אין לפקפק בהיתר זה, כנ"ל.

תוכן העניינים

שות דברי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה