שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ
סימן ט
בדין אם מותר לשרות כבדים בדם
באספת ועד-הפועל של אגודת הרבנים ביום ט"ז סיון שנה זו (תרצ"ז), עלתה על שלחן-מלכים שאלת הכבדים שמשקיעים אותם בדם, אחר-כך משהין אותם עד שמתיבש הדם עליהם ומוכרים אותם לישראל. בתחלה היתה שאלה זו אצלי ענין חדש לגמרי, כי עוד לא שמעתי ומכל- שכן שלא ראיתי הנהגה כזאת, ויהי הדבר לפלא בעיני. אך בזמן המשא ומתן.
בתחלה היתה שאלה זו שהיה בין הרבנים שהשתתפו באספה זו, נודע לי כי ידידי יקירי הגר"י בוימעל שליט"א כבר כתב אודות זה ב"הפרדס" ובשובי לביתי עיינתי בדברי ידידי הנ"ל. בינתים הגיע לידי ה"פרדס" מחדש סיון ובו מצאתי כי אהוב-נפשי ורב חביבי, הגרי"ל זעלצער שליט"א, גם הוא מטפל בשאלה זו. מסקנתם של שני גדולי-ישראל וחכמי-תורה אלה, היא בהחלט לאיסור ואנכי הנני נטפל עמהם בזה, בתוספות חומר ואיסור כאשר אבאר בעזה"י.
שנינו בדמאי פרק ג' משנה ב' הרוצה לחזום עלי-ירק להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר". וכן פסק הרמב"ם בפרק י"א מהלכות מעשר הלכה ז', ומפרש הטעם כדי שלא תהא תקלה לע"ה שאוכלין אותן בדמאי, עכ"ל. ובהלכה א' כתב, אסור למכור את הדמאי לע"ה, מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור, עכ"ל.
ובירושלמי דמאי פרק ג': הרופא לא יתן לתוך ידו של ע"ה דמאי. ופסק הרמב"ם ז"ל בפרק י' מהלכות מעשר הלכה י"ג: אם היה הדמאי של רופא, אפילו לתוך ידו לא יתן, וכן אם ידע שהוא טבל-ודאי אפילו לתוך ידו - ומבואר בירושלמי דמאי פרק ה' הלכה ח', שאפילו לצורך ומודיעים לו שזה טבל, אסור למכור לו לע"ה בלי הפרשת מעשר.
והנה בנוגע לתקלה זו של ע"ה, הלא רוב ע"ה מעשרין הם ולהם לא תהיה כל תקלה. החשש של תקלה לע"ה הוא אך להמיעוט מהם, שהם אינשי דלא מעלי ובעלי-עבירה הרגילים באכילת איסור, ובכל-זאת מוזהרים אנו שלא יבוא על ידינו לידם כל מכשול של איסור.
ובכן גבי כבדים אפילו אם נניח שלא תהא תקלה להקונים הנוהגים כשורה להדיח קודם צלי, אבל מה נעשה עם אלה שאינם מדיחים כלל לא בשר ולא כבד ואף את הצליה אינם עושים כדין - והם בעוונותינו במדינתנו מיעוט המצוי - הלא לאלה יתוסף איסור חדש, אשר המוכרים הם המכשילים אותם בזה.
שנית, במסכת מכות דף ט"ז ע"ב אמרינן: "האי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום לא תשקצו" וכן הלכה. וכתב הב"ח בטור יור"ד סימן קט"ז, שקרנא דאומנא של כלי זכוכית שלא נשתמש בו רק פעם אחת ושוטף והודח היטב, גם-כן עוברים על בל-תשקצו. - ומפורש הוא במשנה מכות דף כ"ג ע"ב, כי דם נפשו של אדם קצה ממנו.
אם-כן גבי הכבדים האלה, אפילו אם היתה האפשרות להודיע לכל הקונים שיעשו שטיפה והדחה מדויקת קודם הצליה להנצל מאיסור דם- בעין של הכבד, גם אז יתכן שלא ינקו מאיסור בל-תשקצו, כי הכבדים הללו שמשקיעין אותם לשעות אחדות בדם ממש שקונים מבתי-המטבחיים, הלא זהו שקוץ גמור לכל נפש מישראל ואפשר שגם שטיפה והדחה של קודם הצליה לא תועיל להסיר מהם איסור בל-תשקצו, ולא דמי כלל לדם שנטף על כלי או על בשר שמותר בנקיון שריה או שפשוף היטב, מפני שאין זה דרך שקוץ ותעוב - ואיסור בל-תשקצו תלוי בדעת בני-אדם והם שקצו וגעלו דרך כזאת. - גם ידעתי שיש לחלק בין קרנא דאומנא למעשה הדם של הכבדים, אף-על-פי-כן הסברא פשוטה שגם בזה יש שקוץ וגעול- נפש לכל ישראל אף אחר הנקיון ועוברים בבל-תשקצו.
שלישית, אמרינן בחולין דף קי"ג ע"א השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה, הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות". ופירש רש"י: הדם נבלע באיבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל, עכ"ל. - וכן הוא גבי הכבדים, שנתוסף משקלם על-ידי הדם, ואין נפקותא אם הדם מכביד בתוך הבשר או על הבשר. את הכבדים מוכרים במשקל והדם שוקל, והעושה זאת הרי הוא גוזל את הבריות.
אי לזאת, אנו מחויבים למחות בכל תוקף ולהזהיר את המוכרים הרמאים שימנעו לעשות כדבר הרע הזה עוד. והטוען שיש בלאו-הכי דם-בעין על הכבד, לא אמר כלום - כי זה הדם שעליהם בא מהכבדים ודם היתר הוא, שרא לן כבדא! וההוכחה להיתר מדברי הר"ן בחולין דף ח' - בדותא היא שזה החשש של סכין מלוכלך בדם השחיטה אעפ"י שנקרא דם-בעין, אין זה אלא כמו דם-בעין שעל פני הבשר המוזכר בדברי הראשונים לטעם הדחה קודם המליחה, ומדינא מועיל הצליה לדם- בעין כזה אף בלא הדחה (יור"ד סימן ע"ו סעיף ב'), ולכן לא הזכיר הר"ן כאן ענין הצלי. אבל לא כן בדם-בעין ממש, בו לא אמרינן שהאש שואבו, ואין יתרון בזה לצלי על המליחה כלום.*) עתה אקח לי העונג להכנס לטיול ב"הפרדס" עם חברי היקרים הנ"ל ולהעיר מעט על דבריהם. - מה שחידש ידידי הגר"י בוימעל שליט"א, שאם אחד עבר על איסור חמור אפשר להכשילו באיסור קל ואם עבר על איסור קל אסור להכשילו באיסור חמור, והוכיח זאת מפירוש המשניות להרמב"ם במעשר-שני פרק ה' משנה א', שכתב על דברי רשב"ג שסובר שרק בשנת השמיטה צריך לציין אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לציין וז"ל: "לפי שאין רשות בני-אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, לפי שעון הגזלנות יותר גדול, וכל זה דבר אמתי", ומדברי הרמב"ם אלה הרי מוכח, שאם העובר הוא בדבר גדול יש להכשילו בדבר קטן, ואם העבירה בדבר קטן אסור להכשילו בדבר גדול, - זהו תוכן דברי הגרי"ב שליט"א ב"הפרדס" מחודש שבט תרצ"ז.
ומאד אתפלא על חכם כמותו שלא עמד להבחין בין דין המשנה של רשב"ג, לשאר כל המשניות המפורשות שיש למנוע מכשול אף מבעלי עבירה ואשר הרמב"ם פסק כמותן שאסור להכשיל אפילו לאנשים שאינם מהוגנים. והאמת היא, כי לעולם אסור לנו להכשיל בעבירה כל שהוא לכל מי שהוא ואפילו לכזה שעובר בלאו-הכי על עבירות חמורות, כי דרכיה דרכי נועם ולפני עור לא תתן מכשול כתיב. רק את החוטא בגזלנות מוציא רשב"ג מכלל זה וסובר שאין לנו לחשוש לקלקולו ולתקנתו, והרמב"ם פוסק כמותו ומפרש טעמו: - מפני מה נשתנה משפט רשע דגזל ממשפט הרשעים של שאר עבירות, אשר בכולם אנו מוזהרים למונעם מחטא, ולזה אנו אומרים הלעיטהו וימות? ז -"לפי שעון הגזלנות יותר גדול". כלומר, בנוגע להסרת מכשול רשע-דגזל הוא יוצא מהכלל ואין לנו לדאוג לתקנתו, מפני שטוב לבער רשע כזה מהעולם, וכמו שאמרו חז"ל "לא נחתם גזר-דין אלא על הגזל" (סנהדרין ק"ח). והרמב"ם בסוף דבריו אלה מסיים ואומר "וכל זה דבר אמתי" אשר לכאורה הם דברים מיותרים, ולפלא על הרמב"ם שאין דרכו להרבות דברים ולהשתמש במליצות, יוסיף דברים שלא לצורך? אלא מפני שהרגיש שיש לחלק בין המשנה של רשב"ג בכרם-רבעי לשאר המשניות, ולומר, שבכל מקום שאנו גורמים את מכשול העבירה על ידי נתינה, מכירה או השלכה, מודה רשב"ג שאסור, ורק בכרם-רבעי שהחוטא לוקח לו בעצמו את האיסור, שם פליג רשב"ג וסובר שאין אנו מחויבים למונעו מעבירה שיעבור, אבל כנראה שהרמב"ם לא סבירא ליה חילוק זה ולכן המציא טעם אחר לשבח, לחלק בין גזלן לשאר בעלי-עבירה "לפי שעון הגזלנות יותר גדול", ועל זה הדגיש באמרו: "וכל זה דבר אמתי" - כלומר, זה הטעם לשבח ולא טעם אחר.
גם חקר ידידי הנ"ל, אם הקונים את הכבדים האלו יכולים לתבוע מהמוכרים את דמי הכבדים בחזרה, כמו במוכר דבר האסור דמבואר בחו"מ סימן רל"ד דמחויב להחזיר? ז ופשט בפשיטות שהמוכרים פטורים מלשלם דמי-מקחם, מפני שיש כאן רק איסור דרבנן, דדם שצלאו הוא מדרבנן, וידוע פסק הרמב"ם שאיסור דרבנן שאני מאיסור-תורה לענין החזרת דמים.
לדעתי, דין זה עוד צריך עיון. כיון שבשעה שמכרו את הכבדים היה עליהם איסור-דם דאורייתא, אפשר מאד, שאף-על-פי שביד הלוקח נשתנה האיסור דאורייתא לאיסור דרבנן, מכל מקום אין השנוי הזה פוטר את המוכרים מלהחזיר הדמים, כיון שהם מכרו דם שאסור מהתורה. - דוגמה לזה מצינו בחולין דף קי"א ע"א, דאמרינן "כחלא עילוי בשר שרי, מאי טעמא? חלב שחוטה דרבנן. כבדא עילוי בשר אסור - דם דאורייתא". והקשו בתוספות שם ד"ה "דם דאורייתא", והלא דם שבשלו אסור רק מדרבנן? ז ותירצו, שמתחלה קודם הבישול היה הדם הזה אסור מדאורייתא.
ועוד, כי הריב"ש - מובא בב"י בטור יור"ד סימן קי"ט - כתב, כי אין כל מקור וראיה לפסק דינו של הרמב"ם המחלק בזה בין איסור-תורה לאיסור דרבנן. ורק מפני שהבאים אחרי הרמב"ם אינם חולקים עליו בזה, הוי דינא הכי, ואם-כן די לנו חילוק הרמב"ם שבשעה שמכר היה רק איסור דרבנן, אבל לא באיסור כזה, שבשעת מכירה היה דאורייתא ורק ביד הלוקח נשתנה לאיסור דרבנן. באופן כזה אפשר מאד, שזה נכלל בפסק הרמב"ם שכתב, שבכולם המוכר מחזיר את הדמים.
צא ולמד, אם אחד מכר לחברו דבר האסור מדאורייתא וביד הלוקח נתערב דבר האסור ברוב היתר, באופן שמדאורייתא נתבטל האיסור ונשאר רק איסור דרבנן, והלוקח אכל אחר-כך את כל התערובות באיסור דרבנן, האפשר לאמר באמת שבודאי פטור המוכר מלהחזיר הדמים ללוקח? - הלא אם עירב הלוקח בששים לח בלח והותר האיסור לגמרי, מספקא ליה להנתיבות בחו"מ סימן רל"ד, ומכל-שכן באופן זה שנשאר לפחות איסור דרבנן. - לכן לדעתי, אין לפטור בפשיטות את המוכר מלהחזיר את הדמים ללוקח.
והנה מע"כ ידיד-נפשי הארי שבחבורה, הגרי"ל זעלצער שליט"א, מביא ראיה מב"ק דף צ"ח ע"ב "דאמר רבה, גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו" - והפירוש, משום שלא יעברו עליו בבל-יראה. והנה הנגזל בודאי לא עבר בב"י דאינו בידו, ועיין בנוב"י קמא או"ח סימן כ', דלהנגזל יהיה החמץ לאחר הפסח מותר בהנאה, משום דלא עבר על ב"י, ואם-כן החובה לבערו היא, כדי שהגזלן לא יעבור על ב"י, אלמא דאנו אחראין גם לגזלן החמור. אלא שבאמת הרמב"ם לא הביא דין זה, וצריך לומר משום דפסק כרשב"ג דהלעיטהו לרשע, עכ"ל ב"הפרדס" מחודש סיון תרצ"ז.
ולפלא, איך עלתה על דעתו הגדולה והעמוקה, לחייב את ראובן על חמצו של שמעון, בכדי להציל את שמעון מעבירת ב"י. - ואם הגזלן מחויב בב"י כמפורש שם בנוב"י,לא יתכן לאמר שהכל מצווים עליו לבערו, ואם הנגזל אינו מחוייב, אחרים לא כל-שכן.
אולם כוונתו של רבה, לא על החוב של ב"י, אלא למצות ביעור, ולא בשביל טובת הגזלן - כי הלעיטהו לרשע וימות - אלא בשביל טובת הכלל, שלא יכשלו ישראל באכילת איסור-כרת, שהחמץ במועד סכנה הוא והרי הוא כמו בב"ק דף צ"א ע"ב "בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, אי הכי מאי קא טעין ליה? דאמר ליה, אנא בעינא למיעבד הא מצוה" עיי"ש. - הרי מפורש, שבדבר שיש בו סכנה, מצוה על כל אחד מישראל לבערו מהעולם, אם לא שטוען בעל-הדבר, שהוא חפץ במצוה זו, ואז יש לו תביעה של זכות-מצוה מביעור הסכנה, ותו לא. - בכן, גבי חמץ של גזלן, אם בא אחד ושרף במועד שאז יש סכנה בחמץ זה, הרי בער בשריפת-החמץ סכנת כרת מישראל, לכן הוא פטור. וזהו, " שהכל מצווים עליו לבערו", כמו בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה. והכא גבי חמץ, לא יוכל הגזלן לטעון "אנא בעינא למיעבד הא מצוה", כי מדוע לא עשה המצוה בזמנה, לכן במועד כל הקודם זכה. ודייק רבה לאמר , שהכל מצווים עליו לבערו", מצווים ולא מחוייבים, המצוה היא של הסרת סכנת-כרת מרבים.
ובזה ניחא מה שמקשין, מדוע השמיט הרמב"ם האי דינא דרבה? -כי הרמב"ם כלל דין זה דרבה בדין אחר. והוא בהרמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז' הלכה י"ג " שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות, ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים, וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה, שלא מדעת הבעלים, חייב לשלם כמו שיראו הדיינים, שהרי הפקיען מלעשות מצוה" עכ"ל. ודינו זה מקורו בב"ק דף צ"א הנ"ל, וסכנת כרת מחמץ בפסח הרי היא כמו סכנת שור ואילן הנ"ל, ובכל-מקום שלא יוכל בעל-הסכנה לאמר "אנא בעינא למיעבד הא מצוה", פטור זה ששרף או שהרג או שקצץ את הסכנה מהעולם. ולא רק בחמץ של גזל, אלא בכל חמץ שיש עליו בעלים גמורים, אם בעל החמץ לא ביער את חמצו ובא אחר ושרף את החמץ במועד, לא יוכל בעל החמץ לטעון "אנא בעינא למיעבד הא מצוה". ורבה הא קא-משמע-לן. שאפילו בגזלן שאם החזיר את החמץ להנגזל אחר הפסח, החמץ מותר בהנאה להנגזל כמבואר בנוב"י הנ"ל, בכל זאת פטור זה ששרף את החמץ, לא רק מהחמץ עצמו אלא גם מהתביעה של מצות ביעור- חמץ. - וכמובן שדין זה הוא רק בחמץ ולא בשאר איסור-כרת, מפני שחמץ לא בדילי מיניה כולא שתא, בכן הוא תקלה לרבים וסכנה בזמן איסורו, ומצוה על כל ישראל לבערו.
גם ביאורו של ידי"נ הנ"ל בפירוש המשניות של הרמב"ם בדברי רשב"ג, אינו עולה יפה. ומה יעשה בדברי רש"י בב"ק דף ס"ט ע"א בד"ה "אבל בשאר שני שבוע" ובדברי הרע"ב במשנה מע"ש פ"ה ושאר מפרשי המשנה, שכולם תפסו דברי רשב"ג בפשטות, שאחרי שהם באים אל הכרם, הרי הם גזלנים. ומה שהעיר, הלא טרם שלקח הפירות אינו עוד גזלן, ומדוע נקרא רשע בפי רשב"ג? - פשוט הוא, שזה על שם סופו שיקח את הפירות. ומה שתמה, שאין בערלה דין גזל ואם-כן גם כשיקח את הפירות אין כאן גזל, ועל מחשבתו הרעה לא נתפס כגזלן ? - הנה אחרי שעשה מעשה גזלן, אף שלא עלתה בידו כלום מכיון שאין בערלה משפט גזל, הרי זה כמו שאמרו בקידושין דף פ"א ע"ב "מי שנתכוין לאכול בשר-חזיר ועלה בידו בשר- טלה, אמרה תורה: צריכה כפרה וסליחה" ועיי"ש, ומפני שמעשיו מוכיחים שרוצה בגזל, גזלן הוא.
והנני מוסר מודעה שלא באתי כאן לפלפל חידושים אלא להורות הוראה פשוטה, על שאלה שנשאלה בבית-המדרש של אגודת הרבנים הלכה למעשה, בתקוה שאזכה להועיל למנוע מכשול גדול מישראל ואהיה גם אני ממצדיקי הרבים. יוסף קאנוויץ האב"ד בנוארק, נד"ז, ונשיא אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה. תשובה זו נדפסה בהירחון "הפרדס" היו"ל בשיקאגא. בעריכת הרב רש"א פרדס שליט"א, חוברת מנחם אב תרצ"ז סימן כ"ד. וב"הפרדס" חוברת אלול תרצ"ז. סימן כ"ח. כתב הגאון רי"ל זעלצער שליט"א, וז"ל:
ב"הפרדס" מחודש סיון בענינא דאחראין לרמאין, הבאתי ראיה מב"ק דף צ"ח ע"ב "אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו". והנה הטעם שהכל מצווים לבערו - אף שאתה רואה של אחרים - צריך לפרש, כדי שלא יעבור עליו חברו בב"י. והנה הנגזל בודאי דלא עבר על ב"י, דהא אינו בידו וכמבואר בנוב"י קמא או"ח סימן כ', דלהנגזל יהא החמץ אחר הפסח מותר בהנאה, משום דלא עבר על ב"י, וא"כ מה שמצווים לבערו הוא על-כרחך מפני הגזלן שלא יעבור בב"י, אלמא דאנו אחראין גם לגזלן החמור. אלא שהרמב"ם לא הביא דין זה, וצ"ל משום דפסק כרשב"ג דהלעיטהו לרשע, אבל מלישנא דרבה משמע שדין זה הוא אליבא דכו"ע, ויש ליישב.
וב"הפרדס" מחודש מנחם-אב בא ידידי הגר"י קאנוויץ שליט"א, ואחר שהביא דברי הנ"ל הוא אומר היתכן? ז וז"ל: "ולפלא איך עלתה על דעתו הגדולה והעמוקה לחייב את ראובן על חמצו של שמעון בכדי להציל את שמעון מעבירת ב"י. - ואם הגזלן מחויב בב"י כמפורש שם בנוב"י, לא יתכן לאמר שהכל מצווים עליו לבערו, ואם הנגזל אינו מחויב, אחרים לא כל-שכן".
והנה מעכ"ג ידידי אומר כי לא יתכן, ולא פירש מדוע לא יתכן לומר, שמצוה על ראובן להציל את שמעון מעבירת ב"י. וכנראה הוכחתו היא כמו שמסיק "ואם הנגזל אינו מחויב אחרים לא כל-שכן". - אבל מארי דאברהם תלי תניא בדלא תניא, ואיפה מצא שהנגזל אינו בכלל המצווים לבערו? ואדרבה, הנגזל אם יש בידו לבער, אפשר שיעבור גם על ב"י אם לא יבער, ויש להאריך בדבר ואין כאן מקומו.
והנה ידידי הנ"ל רוצה לפרש באופן אחר, וז"ל: אולם כוונתו של רבה לא על החוב של ב"י, אלא למצות בעור. ולא בשביל טובת הגזלן - כי הלעיטהו לרשע וימות - אלא בשביל טובת הכלל, שלא יכשלו ישראל באכילת איסור-כרת, שהחמץ במועד סכנה הוא והרי הוא כמו בב"ק דף צ"א ע"ב "בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה, אי הכי מאי קא טעין ליה? דאמר ליה, אנא בעינא למיעבד הא מצוה" עיי"ש. - הרי מפורש שבדבר שיש בו סכנה, מצוה על כל אחד מישראל לבערו מהעולם, אם לא שטוען בעל הדבר, שהוא חפץ במצוה זו, ואז יש לו תביעה של זכות-מצוה מביעור הסכנה, ותו לא. - בכן, גבי חמץ של גזלן, אם בא אחד ושרף במועד שאז יש סכנה בחמץ זה, הרי בער בשריפת החמץ סכנת כרת מישראל, לכן הוא פטור. וזהו "שהכל מצווים עליו לבערו", כמו בשור העומד להריגה וכו'. והכא גבי חמץ, לא יוכל הגזלן לטעון "אנא בעינא למיעבד הא מצוה", כי מדוע לא עשה המצוה בזמנה, לכן במועד כל הקודם זכה. ודייק רבה לומר "שהכל מצווים עליו לבערו", מצווים ולא מחוייבים, המצוה היא על הסרת סכנת-כרת מרבים, עכ"ל.
והנה מה שכתב שהחמץ במועד סכנה הוא והשוה אותו לשור המזיק ולאילן הנוטה ליפול, והשורף את החמץ בער בשריפתו סכנת-כרת מישראל ולכן הוא פטור, וזהו "שהכל מצווים עליו לבערו" כמו בשור העומד להריגה וכו', - הנה דברים אלה אינם ראויים לחכם כמותו. ואם יש לומר בזה, היה לו לומר פשוט, משום תקלה דאיסור חמץ גרידא, דלא ליתי למיכל מיניה. והנה גם אי יהיבנא ליה דעתו, שיש בזה סכנת-מיתה, אכתי לא תיקן כלום, דהא לגזלן גופיה אין חוששין - דהלעיטהו לרשע וכו' לדעתו, ולאחרים הלא החמץ אינו שלהם ומיבדל בדילי מיניה ולא אתו למיכל, וצריך לומר שיאכלו בגזל, אם-כן נעשו גזלנים ושוב "הלעיטהו לרשע וימות", ולמה מצווין לבערו?
ואם-כן על-כרחך צריך לומר דמדרבה מוכח דאחראין אנו לרמאין גם בגזלן, אי משום דלא ליתי לידי תקלה למיכל מיניה, או משום לעבור עליו בב"י כאשר כתבתי ב"הפרדס" מחודש סיון. והנה אם נימא הטעם מחמת דלא למיתי למיכל, יקשה למה השורף פטור? הא הגזלן יכול לומר ברי לי שלא הייתי נכשל בחמץ. ועוד דמשום זה היה די במחיצה כדין חמץ של נכרי בבית ישראל, ולמה צריך בעור דוקא? י - אלא על-כרחך כדברי. דהטעם הוא שלא יעבור הגזלן על ב"י, והרי דחוששין גם בתקנתו של גזלן החמור, כדברי לעיל.
ועוד כתב: "גם ביאורו של ידי"נ הנ"ל בפירוש המשניות של הרמב"ם בדברי רשב"ג, אינו עולה יפה. ומה יעשה בדברי רש"י בב"ק דף ס"ט ע"א, ודברי הרע"ב במשנה מע"ש פ"ה ושאר מפרשי המשנה, שכולם תפסו דברי רשב"ג בפשטות, שאחרי שהם באים אל הכרם, הרי הם גזלנים. ומה שהעיר, הלא טרם שלקח הפירות איננו עוד גזלן, ומדוע נקרא רשע בפי רשב"ג? -פשוט הוא, שזה על שם סופו שיקח את הפירות, עכ"ל.
הנה כנראה לא עיין היטב בדברי. ראשית לא העירותי כלל מדוע נקרא רשע בפי רשב"ג, הלא טרם שלקח הפירות איננו עוד גזלן, ואינני יודע איך באו הדברים בפיו, כי בודאי נקרא רשע אף רק כשהוא רוצה לגזול. וכן לא קשה כלל לרש"י ודעימיה, דהם אינם מוסיפים על דברי רשב"ג ומפרשים דבריו כפשוטם, דבשאר שני שבוע כיון שבאים לגזול הם רשעים ואין אנו אחראים להם, רק הלעיטהו לרשע וימות. אבל הרמב"ם שהאריך בדברים בפירוש המשניות וכתב: "ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול, שעון הגזלנות יותר גדול", קשה מאד. דמתניתין דכרם-רבעי, לא שייך לומר בזה , "שעון הגזלנות גדול יותר" ולכן אין חוששין לעשות לו תקנה. חדא, דבאמת אין נעשה גזלן ע"י זה. וגם הלא התקנה היא שלא יבוא כלל לידי הגזלנות, אמאי אין עושין לו תקנה? והיא קושיא עצומה מאד ומבואר שם באריכות, ועל-כרחך מוכרח לומר כאשר פירשתי. יהודא ליב זעלצער ובאותה חוברת של "הפרדס" סימן ל', כתב הגר"מ פיינשטיין שליט"א. להתיר כבדים בדם. ונעתיק בזה את דבריו הנוגעים לענין. וז"ל.
הנה בדבר הכבדים שמשקיעין בדם כדי שיתראו יפים, ברור שאין בזה שום חשש, כיון שדרכו בהדחה וכמפורש בר"ן חולין דף ח'... ומה שכתב הגר"י קאנוויץ שהדם שעל הסכין הוא רק כמו דם-בעין שעל פני הבשר שכשר בדיעבד בלי הדחה, הוא טעות. דודאי הוא דם-בעין ממש, דהא דם השחיטה הוא והוא דם שהיה כשר גם לזריקה בקדשים אי לאו דנתמעט מקרא שלא מדם הפר ודבר אחר, והוא דומה ממש לטבל הסכין בדם, שודאי לא יתעקש שום אדם לומר. דבזה שהוא על הסכין אבד שם דם- בעין.....--- ---.
אך מה שיש קצת לפקפק, דאולי בזמן הזה באמריקא שאני מזמן חכמינו ז"ל הראשונים שאכשר דרא אבל עכשיו מצוי העושות שלא כדין, - אבל אינו כלום לדינא. דהא אמנקיותא ידוע שבזה"ז ובאמריקה קפדי עוד יותר ומדיחין כל דבר-אוכל הנקנה קודם שמבשלין וכל-שכן בשר וכבד שמטונפין מדם שעליהם שמאוס ושקוץ לכל אדם, כדאיתא בסוף מכות, שודאי מדיחין, ודבר שדרכו להדיח אף בשביל נקיות בעלמא נמי מקרי דרכו בהדחה, כמפורש באו"ח סימן תמ"ז. וראיה גדולה לזה שיש לסמוך שידיחו הבשר גם מצד מנקיותא בעלמא, דהא הטור סובר כהרא"ש דבצלי אין צריך הדחה אף לכתחילה כדאיתא בש"ך סימן ע"ו סק"א וכן הוא דעת המחבר להש"ך, עיי"ש בפמ"ג, ומ"מ פסקו הטור והמחבר בסימן צ"א, דבשר חי הוא מידי דאורחיה בהדחה ששרי לכתחילה להניח בקערה של איסור צונן ולא חששו שמא יצלה להבשר שאז א"צ להדיח לדידהו. ובפרט שמקור ההיתר כתב הרשב"א מקרא ד"וישימו" החלבים על החזות" ששם הוא מתנות כהונה שיותר מצוי בצלי, עיין בתוספות חולין דף קל"ב בד"ה "אין", ומ"מ לא חששו אף שמדינא א"צ הדחה, ומוכרחין לומר שהוא מטעם שמצד נקיותא ידיחו שסגי להתיר להניח עליו איסור צונן מחמת שגם זה נחשב אורחיה בהדחה. ועל מנקיותא ודאי קפדי אף בעלי-עבירה כמו העושים כדין, דהא אינו שייך זה לאיסורין ויש לסמוך על זה בכל זמן וכל-שכן בזמננו שידוע שמקפידין אמנקיותא עוד יותר, שיכולין לסמוך על זה אף לכתחילה...-- --.
ומה שכתב הגר"י קאנוויץ, שמכשילין להקונים בלאו דבל-תשקצו שאיכא אף כשמדיחין היטב באופן שליכא שום דם, משום שנמאס בזה שהיה פעם אחת, כמו בקרנא דאומנא. - הנה ברור, שלאו דבל-תשקצו שייך רק כשידוע להאוכל שהוא כבר מאוס ומ"מ אוכל, אבל כשאין ידוע לו שהוא דבר מאוס, אין להאוכל שום איסור אפילו בשוגג, ואם-כן מותר לכתחילה להאכיל לו דבר שאין ידוע לו למאוס. ומפורש זה בתוספות כתובות דף ל' ע"ב בד"ה "לא צריכא", שמחמת שהתרומה שתחב לו בבית-הבליעה שנמאסו, חזיא לשלא בפניו שלא ידע שנמאסו, איכא חיוב ממון. והא תרומה אינו יכול למכור לעכו"ם אלא לכהן שיעבור בבל-תשקצו ואסור להכשילו, וא"כ לא הפסידו כלום, דאף אם היה מחזיר לא היה יכול למוכרו, ואיך שייך לחייבו על זה? אלא ודאי שכיון שלא ידע שהוא מאוס, אין שייך כלל האיסור דבל-תשקצו ולכן היה מותר למוכרו לכהן שלא היה בפניו אם היה מחזירו, והפסידו בזה שלא החזירו וחייב...---.
ועתה אבאר בענין איסור אונאה. מה שכתב הגר"י קאנוויץ, שיש כאן איסור גזל מחמת שהדם מכביד, כמו בשובר מפרקתה, אינו מובן כלל. הא התם הדם נבלע באברים ואינו נראה להקונים, אבל הכא שהדם הוא על הבשר שצונן בצונן לא נבלע כלום, א"כ הוא דבר הנראה להקונה שמותר כמפורש בב"מ דף ס', שר' אחא מתיר בדבר הנטעם ובדבר הנראה ואיפסק כדבריו בכל הפוסקים. ובאמת אף אבא -שאול לא פליג אלא התם שאינו כל-כך דבר הנראה שיש שאין יכולים לשער מראיתן... אבל בדבר הנראה ממש, כגון אם יש שם דם-בעין, גם אבא-שאול מודה שמותר. וא"כ מצד משקל הדם שעל הכבד, אין כאן חשש גזל ומותר לכ"ע, ומהתימא איך כתב שאין נפקותא אם הדם מכביד בתוך הבשר או על הבשר, שודאי על הבשר שאני ומותר, כמפורש בגמרא ובכל הפוסקים.
ובאמת מסופקני, אם יש בכאן אף איסור אונאה שכתב הגר"י בוימעל מהא דב"מ דף ס' דאין שורין הבשר במים שיהא נראה שמן, ויותר מסתבר, שאין בכאן איסור אונאה. דהא יש תימה גדולה, דבדין לא ליסחוף אינש כפלי עלוי בשרא, שבחולין דף ח' ע"ב, איתא ברמב"ם פ"ז ממ"א הלכה י"ט, שעושה הטבח זה כדי לנאותו, ומ"מ איננו אסור אלא מצד חשש איסור חלב ולא מצד איסור אונאה וגניבת-דעת, דהא לא הוזכר לא בגמרא ולא ברמב"ם, שיש בזה עוד איסור אונאה וגניבת-דעת כמו שהוזכר בדף צ"ב בברייתא לענין מכירת נו"ט לעכו"ם...--- ... --.
ולכן ודאי שאין יכולין למחות בידי המוכרים כבדא, אף לא מצד איסורי- ממון, כיון שיותר נוטה שאין בכאן איסור אונאה. והרבנים המשגיחים שחותמים על הכבדים עושים כדין וכדת שאין בה אף פקפוק כל שהו. משה פיינשטיין. וב"הפרדס" מחודש חשון תרצ"ח סימן מ', כתב הגאון המחבר זצ"ל להצדיק את דבריו ולדחות את דברי המשיגים עליו, וז"ל:
ב"הפרדס" חודש אלול תרצ"ז, בא מעכ"ג ידידי-עוז הגרי"ל זעלצער, בשאגת ארי על מה שכתבתי נגדו ב, ב"הפרדס" מחודש מנחם-אב תרצ"ז. - והנה בנוגע לחידושי שחדשתי, שכוונתו של רבה במה שאמר "שהכל מצווים עליו לבערו", הוא על מצות ביעור, כמו בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה בב"ק דף צ"א - אעידה לי עדים נאמנים אשר על פיהם יקום דבר. והם: רש"י ז"ל בפירושו הראשון שכתב "אילן העומד לקציצה - של אשירה", ועיי"ש. ובשיטה מקובצת, ב"ק דף צ"א, פירש הראב"ד ז"ל על אילן העומד לקציצה, שזה אילן של אשירה הוא, ולא הביא את הפירוש השני (שברש"י) שזה אילן המזיק. ויפה פירושו, כי להמפרשים שאילן העומד לקציצה הוא אילן המזיק, אם-כן היינו הך, כמו שור העומד להריגה. אבל לפירוש הראב"ד ופירושו הראשון של רש"י, יש לפנינו שני דינים משתי מיני תקלות. אחת משור העומד להריגה שהוא סכנה להגוף, והשניה, מאילן העומד לקציצה שהוא סכנה לנפש, ובשניהם מצוה על כל ישראל לבערם מן העולם. ופשוט שכן הוא בכל עבירה, אם היא תקלה מצוה לבערה. והרי זהו חידושי שאמרתי בדברי רבה "שהכל מצווים עליו לבערו", לא מפני שהגזלן לא יעבור על ב"י אלא בשביל תקנת העולם שלא יכשלו באיסור חמץ.
והשני בעל הנתיבות ז"ל. דהנה הגיד לי מעכ"ג ידידי הנ"ל בעצמו, אחרי שראה חידושי ב"הפרדס" שמצא כדברי בספר מקור-חיים להגאון בעל הנתיבות וששתי על אמרתו כמוצא שלל רב. ועתה בחוהמ"ס השגתי ספר זה אצל אחד מידידי הרבנים פה בנוארק ומצאתי שכן הוא, שקוטב מחדושי נמצא בו.
- לכן מה מאד אתפלא על ידידי הנ"ל שלא זכר ב"הפרדס" את שר-המסכים רבן של ישראל בעל הנתיבות, לחזקני ולאמצני, ועוד השתמש מחדושי נמצא בו.
והנה מע"כ ידידי הנ"ל שואל, בשביל מי המצוה לבער חמצו של הגזלן. אם בשביל הגזלן, הלא הלעיטהו לרשע, ולאחרים שיאכלו בגזל, הרי גם הם נעשו גזלנים ושוב הלעיטהו? ?ז - התשובה פשוטה, שבני ביתו ומשפחתו של הגזלן אינם גזלנים באכילתם, וכל מי שיאכל ברשותו ולא ידע שהחמץ גזול, אנו מחוייבים בתקנתם.
ועתה אין עוד כל ספק, שדברי רבה , "שהכל מצווים עליו לבערו" הוא כמו שבארתי. וכמובן שטרם ראיתי דברי הראב"ד ז"ל, הדגשתי כי בחמץ מלבד תקלת האיסור כרוך בו גם סכנת-כרת, כדמות שור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה, שהם מזיקים כמלאכי-מות. אבל לפי פירוש הראב"ד, גם תקלת-איסור לבד, דיה להטיל מצוה על כל ישראל לבערה מהעולם.
והנה ב"הפרדס" הנ"ל יצא ידידי הגר"מ פיינשטיין לחלוק על חבריו האוסרים השקעת וטבילת כבדים בדם, ואומר בזה הלשון: "ברור שאין בזה שום חשש כיון שדרכו בהדחה וכמפורש בר"ן חולין דף ח' - ואני אומר, להד"ם! דבר זה לא די שאינו מפורש בהר"ן ז"ל, אלא אף רמז מזה אין בו, רק ידידי הנ"ל רוצה להוכיח כן מהר"ן ז"ל הנ"ל, והוכחתו אינה כלום כמו שביארתי ב"הפרדס" מחודש מנ"א.
ומה שאומר שטעיתי במה שכתבתי, במחילה מכבודו, אדרבה הוא הטועה. כי בודאי אם אנו רואים דם על הסכין, דם-בעין ממש הוא. כי אין חילוק בדין דם אם הוא בכלי או על הסכין, בכל מקום שהוא דם הוא. אבל בענין הר"ן הנ"ל, הוא רק חשש פן ואולי יהיה דם-שחיטה על הסכין בשעה שירצה לחתוך בה בשר, והחשש לדם זה אעפ"י שנקרא דם-בעין, בכל זאת מועיל בו צלי אף בלא הדחה, כמו שמועיל בדם שנקרא גם-כן דם-בעין ובאמת איננו דם-בעין ממש, והוא הדם שעל פני הבשר המוזכר בדברי הראשונים לטעם הדחה קודם המליחה, ולכן לא הזכיר הר"ן ענין הצלי, כי בזה צליה בלא הדחה גם-כן טוב ויפה. אבל בדם- בעין ממש על הבשר, יהיה דם מכלי או דם מסכין, לא אמרינן בו שהאש שואבו.
גם הראיה הגדולה שהביא להתיר לכתחילה איסור-דם על בשר על סמך שידיחו הבשר לנקיותא, אינה ראיה כלל וכלל. דשם ביור"ד סימן צ"א סעיף ב', איירי רק באיסור נגיעה לבד אשר בדיעבד אם לא ידיח כלל גם כן כשר, לכן גם לכתחילה מותר להניח הבשר בקערה של איסור צונן, מפני שאורחיה בהדחה. אך לא כן דינא גבי הכבדים שמשימים עליהם דם-בעין גמור, הלא אם יצלו אחר-כך הכבדים בלא הדחה הרי גם בדיעבד הוי טרפה כמבואר ביור"ד סימן ע"ו סעיף א' ובהש"ך ז"ל עי"ש, ואם כן בודאי שאיסור גמור הוא להביא איסור דם-בעין עליהם על סמך של הדחה אחרי כן. האיסור הוא ודאי לעינינו, וההדחה לכל החשבונות הוא רק ספק, ואין ספק היתר מוציא מידי ודאי איסור. ואפילו ספק-היתר הרגיל אינו מוציא מידי ודאי איסור, כמפורש בתוספות ע"ז דף מ"ב ועיי"ש.
ואפשר כי להסוחרים והמכשירים של הכבדים האלה, יהיו הכבדים אסורים עליהם מטעם "אין מבטלין איסור לכתחילה", ואם עבר ובטלו, אם במזיד אסור להמבטל בעצמו וכן למי שנתבטל בשבילו, ואסורים גם-כן למוכרם לישראל אחר, כדי שלא יהנו ממה שבטלו, יור"ד סימן צ"ט סעיף ה' עי"ש. כי באיסור קל, במה שהולכי דרכים אוכלים בכלי של עכו"ם דברים מלוחים בלא הדחה, העלה בחו"ד סימן צ"א בכוונת הט"ז ומובא בפ"ת, שאסור לעושה במזיד ולמי שנעשה בשבילו, מטעם אין מבטלין איסור לכתחילה, אף-על-פי שהמתאכסן בבית עכו"ם ואי-אפשר לעשות שפשוף להכלים כדיעבד דמי ומותר, הרי שאיסור קל הוא, על-אחת כמה וכמה באיסור גמור וחמור - באיסור דם-בעין ממש - בודאי שהמבטלו במזיד אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו. ואף-על-פי שאין כאן כונה לבטל האיסור אלא לתקן הכבדים, והרי זה כמו דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהיה ניתך ויסננו, כמבואר ביור"ד סימן פ"ד ס"ג, - אבל הלא מבואר בנוב"י מובא בפ"ת, דזה לא שרי אלא היכא שכבר היו הנמלים מעורבים בדבר, אבל לערב לכתחילה דבר איסור בדבר היתר אף-על-פי שאין כוונתו לבטל, הרי זה אסור, ועיי"ש.
אולם ראיתי להגאון בעל שו"ת הרי"מ ז"ל בחידושיו לחולין, שחקר להסוברים שמהתורה אסור לבטל איסור לכתחילה, היכן מצינו בתורה איסור לבטל איסורים ? והשיב שאפשר שזה מטעם איסור סחורה בדבר האסור, שבמה שמבטל האיסור הרי הוא מרויח, ולהרבה פוסקים אסור מהתורה לעשות סחורה בדבר האסור, ועי"ש. ואם כן הוא, אין כל איסור לבטל איסור-דם. כי מובא בפ"ת יור"ד סימן קי"ז בשם הגאונים: : פרי- תואר, נוב"י והחת"ם, שמותר לעשות סחורה בדם, ועי"ש. וכיון שמותר לסחור בדם, מותר גם-כן לבטל את הדם, אחרי ששניהם איסור אחד הוא לפי דעת הגאון הנ"ל, ובפרט אם נצרף לזה מה שהביא הנחלת-צבי, ביור"ד סימן פ"ד, דעת פוסקים החולקים על סברת הנוב"י, וסבירא להוא, שאם אין הכוונה לבטל האיסור, גם לכתחילה מותר לערב, עי"ש.
עוד כתב הגר"מ פיינשטיין, "הנה ברור שלאו דבל-תשקצו שייך רק כשידוע להאוכל שהוא כבר מאוס, ומכל-מקום אוכל. אבל כשאין ידוע לו שהוא דבר מאוס, אין להאוכל שום איסור אפילו בשוגג, ואם-כן מותר לכתחילה להאכיל לו דבר שאין ידוע לו למאוס. ומפורש זה בתוספות כתובות דף ל' ע"ב בד"ה "לא צריכא", שמחמת שהתרומה שתחב לו בבית-הבליעה שנמאסו חזיא לשלא בפניו שלא ידע שנמאסו, איכא חיוב ממון. והא תרומה אינו יכול למכור לעכו"ם אלא לכהן שיעבור בבל-תשקצו ואסור להכשילו, ואם-כן לא הפסידו כלום, דאף אם היה מחזיר לא היה יכול למוכרו, ואיך שייך לחייבו על זה? אלא ודאי שכיון שלא ידע שהוא מאוס, אין שייך כלל האיסור דבל-תשקצו ולכן היה מותר למוכרו לכהן שלא היה בפניו אם היה מחזירו, והפסידו בזה שלא החזירו וחייב", עכ"ל. -.
ודבריו תהומים. שאומר שמפורש כן בתוספות הנ"ל, ואינו מפורש ואף אינו מרומז דין כזה בתוספות הנ"ל. - דהנה עלינו להבין פשטות הגמרא והמפרשים. דהגמרא מתרצת "לא צריכא דמצי לאהדורה ע"י הדחק", ופרש"י ז"ל, דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים, וכן פירשו בתוספות ועיי"ש. וקשה מה בכך שהבעלים לא יאכלו תרומה מאוסה, אבל הלא חזיא לבהמתם של הכהנים שיאכלו זאת, כי הדין הוא שהכהנים מאכילים תרומתם לבהמתם ואם-כן גם תרומה מאוסה ממון הוא לבעלים ? - ואעפ"י שהמשנה- למלך הלכות תרומות פרק ו' הביא מהת"כ וכן פסק הר"ש, שמאכל אדם לא הותר לבהמה, עיי"ש, הנה אחרי שהמאכל כבר נפסל מאכילת אדם, בודאי הוא מותר לבהמה. דטעם האיסור הוא אך מפני הפסד תרומה כמבואר בר"ש, וא"כ הכא שכבר נפסל מלהיות מאכל להכהן, בודאי שראוי הוא לבהמה? - ועל-כרחך עלינו לאמר, שכיון שדבר זה נמאס בעיני הבעלים לא יתעסקו בו אף לאכילת בהמה, ומדוייק לשון רש"י "ממאסה ולא חזיא לבעלים" ולא כתב "ולא חזיא לאכילה", אלא לא חזיא לבעלים משמע שאינו ראוי לבעלים כלל לשום דבר. ועל-זה הקשו בתוספות, דנהי דבפניו לא חזיא, שלא בפניו מיחזא חזיא? ולא אמרו שראוי למאכל כהן, כי לכהן אפילו שלא בפניו אסור מטעם דבל-תשקצו, אלא שעכ"פ מיחזא חזיא לבהמתם, וכיון שכן ממון הוא? - דמה שמביא התוספות בגמרא דחולין דף ע"א, דנהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיחזא חזיא, אינו נוגע כלל לאיסור בל-תשקצו, דהתם איירי בגר שמותר באכילת נבלה וטרפה ואין עליו איסור בל-תשקצו כלל, אלא שבפניו לא חזיא פשוט מפני המאוס לבד, ושלא בפניו דמיחזא חזיא הוא גם-כן מצד המציאות, ללא כל שייכות להדין של בל-תשקצו. וכמו בגר כן גם הכא לא איירי התוספות כלל בדין של בל-תשקצו, שבלאו-הכי לא יאכל הכהן תרומה זו כמו שהגר אינו אוכל דבר המאוס בפניו, ושלא בפניו של כהן יאכיל לבהמתו, וא"כ גם תרומה מאוסה ממון היא להכהן. וכנים דברינו ע"פ הבנת הענין על בוריו, ואין כל מקום לדבריו בזה. - ובאופן יותר פשוט, הלא יוכל הכהן להאכיל תרומה מאוסה זו לעבדו הכנעני, אשר שלא בפניו מיחזא חזיא לו כמו לגר שלא בפניו שמיחזא חזיא לו כבחולין דף ע"א. ופליאה גדולה, איך שכח דין מפורש בתורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו"? ועבד-כנעני זה, לו ראוי דבר מאוס שלא בפניו מפני שאינו בבל-תשקצו. ואף על גב דעבד חייב בכל המצוות כאשה, אבל לא בעבירות (מגדל עוז הלכות א"ב פרק י"ד), ולא כן בישראל המוזהר על בל-תשקצו, אם יודע ואוכל מזיד הוא, ואם אינו יודע שוגג הוא ואסור להכשילו כמו בכל האיסורים. - ועוד יש לי הרהורי דברים לדחות דבריו עפ"י הגמרא דיומא דף פ"א ע"א והגמרא בחולין דף ק"ג ע"ב, אך לא אוכל הפעם להאריך.
ואשתומם מאד על דבריו: "מה שכתב הגר"י קאנוויץ, שיש כאן איסור- גזל מחמת שהדם מכביד כמו בשובר מפרקתה - אינו מובן כלל. הא התם הדם נבלע באברים ואינו נראה להקונים, אבל הכא הדם הוא על הבשר, א"כ הרי זה דבר הנראה להקונה שמותר, כמפורש בב"מ דף ס' שר' אחא מתיר בדבר הנראה ואפסק כדבריו בכל הפסוקים", עכ"ל. - במחילה מכבודו טעה בזה טעות גמורה ולא ראה את הנראה, שרש"י ז"ל מפרש מתיר בדבר הנראה - הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר מאלו שישנו באחרים וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן מפני הטורח, עכ"ל. הרי שטעמו של דבר מפני שטובה היא להלוקח והוא מרוצה להרבות על המקח מפני שכדאי לו כן, אבל להונות במשקל בין שאונאה זו מבפנים או מבחוץ גזל גמור הוא. ולדבריו מותר גם לחפות כסף על בדיל וזהב על נחושת, מפני שהוא דבר הנראה י ומי מהקונים יוכל להבדיל בין מראה הכבד למראה הדם שנתיבש עליו?
כן גם מה שטען נגד ידידי הגר"י בוימעל בענין אונאה, לא אמר כלום. כי בתוך דבריו הוא אומר "שאין המוכר מחוייב לגלות כ"ז שאינו שואל" וזהו נגד הדין המפורש ברמב"ם הלכות מכירה פי"ח ה"א, וז"ל: "היה יודע בממכרו מום יודעו ללוקח" - הרי שעל המוכר להודיע ולא על הקונה לשאול. ומה שכתב "יש תימה גדולה, דבדין לא ליסחוף אינש כפלי עלוי בשרא, שבחולין דף ח' ע"ב, איתא ברמב"ם פ"ז ממ"א הי"ט, שעושה הטבח זה כדי לנאותו, ומ"מ איננו אסור אלא מצד חשש איסור חלב ולא מצד איסור אונאה". - אין כאן תימה כלל. מפני שזה תלוי בתירוץ הגמרא ב"מ דף ס' ע"ב "לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי", וכן הוא הלכה. ופרש"י ז"ל, בחדתי מותר, שאינו אלא ליפות והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופים מוחל הוא. בעתיקי אסור, שגונב את העין שנראים כחדשים, עכ"ל. א"כ כללא הוא, כי ליפותו ולעשותו נאה מותר, אבל לעשות הישנים שיראו כחדשים אסור, כי באופן הראשון הלוקח מרוצה ובאופן השני אונאה היא. ממילא כל מה שכתב בזה הגר"מ פיינשטיין, אינו מחליש ואינו מגרע כח הוראתו של ידידי הגר"י בוימעל, ובודאי יש בענין הכבדים אונאה גמורה, במה שמשימים עליהם דם, שזה מגדר עתיקי המוזכר לעיל, לגנוב את העין שיתראו הישנים כחדשים, ועוד יותר מקפידים הקונים על אונאה במידי דמיכל.
והנה הגאון בעל הכו"פ ביור"ד סימן פ"א מחלק במי-רגלים של אדם בין יודע לאינו יודע, כי באינו יודע שזה מי-רגלים מותר, עיי"ש. והנה מדברי הש"ך שם נראה שלא כדברי הכו"פ עיי"ש. ואפילו להכו"פ הוא רק במי-רגלים, כי מפורש בלבוש סימן קט"ז שמי-רגלים של אדם אינו מאוס כל-כך, עיי"ש.
ויש להביא ראיה נגד הכו"פ ז"ל, והוא ממה שאמרו בבכורות דף מ"ד ע"ב "הני מדורי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם". והנה רש"י פירש, מהדרי לעין עיטם, שבו כהן גדול טובל ביוהכ"פ, עי"ש. ולפי פרש"י, הרי זה כעין שאמרו, והלא מי-רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים מפני הכבוד (כריתות דף ו'), אבל רבינו גרשום ז"ל פירש, מדרונות של בבל אם משתין עליהן מהדרי המי-רגלים לעין עיטם לנהר שמושך לארץ ישראל ויהיו שותין ממנו, לפיכך לא ישתין, עיי"ש. והנה המי-רגלים של בבל שלא בפניו הוא להשותה מי-הנהר בארץ ישראל, ומדוע אסור לבני-בבל להשתין במדרונותם ? לדתם אלא ודאי כיון שהמי-רגלים דבר מאוס הוא, אסור לבני-בבל להכשיל בזה את בני ארץ-ישראל אפילו שלא בפניהם, וזהו שלא כדעת הכו"פ ז"ל. ואפשר שמכאן אין ראיה, מפני שאם בני-בבל יתנהגו תמיד להשתין במדרונות שלהם, הנה סוף כל סוף יודע זאת לבני ארץ-ישראל, ואז יהיה המאוס כמו בפניהם ולכן אסור, אבל במי-רגלים שלא יודע להשותה מותר, כדברי הכו"פ.
אבל על-כל-פנים יש לנו מזה ראיה, שגבי הכבדים אסור אפילו לדעת הכו"פ, מפני שמעשה הכבדים היו כמעשה דבבל, שהדבר בודאי יתפרסם לכל ישראל שהכבדים נטבלים בדם והרי זה כמו בפניהם, ואם מי- רגלים שהוא מיאוס קל אסור, מיאוס דם החמור לא-כל-שכן.
ועוד ראיה, ממה שאמר ר' שמעון בן אלעזר בבכורות דף ל"ז "דברים שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים, ואלו הן: נבילות וטריפות, שקצים ורמשים", ופרש"י דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם, עיי"ש. הרי שדבר מאוס אפילו אם לא ידע בשעת אכילה שהדבר מאוס, הנה בשעה שנודע לו אחרי-כן, נפשו קצה מזה למפרע, ואיך מותר להכשיל בזה?-.
בכן סוף דבר, כי להשקיע הכבדים בדם הוא ענין של איסור ושיקוץ ביחד, ואסור לעשות כן גם מצד גזל ואונאה, ולא רק שאין לנו להזדקק להתיר הזלזול באיסור דם, אלא אדרבה, חובתנו היא להזהיר ולמחות נגד העושים כן, ושלום על ישראל. יוסף קאנוויץ נשיא אגודת הרבנים.