שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ
סימן ח
אם מותר לשלוח עופות שחוטים ע"י נכרי?
ב"ה. יום ה' לסדר "ואזכר את בריתי" תרצ"ד. שוי"ר לידי"נ אוהב דבוק מאח חמדת רוחי ונפשי היושב בסתר לבבי, הרב הגאון ר' יצחק סגל שליט"א, שלום עד העולם.
הנה בהיותנו יחד בבדעדלי-ביטש נשאלנו, אם מותר להטבחים לשלוח ללקוחותיהם עופות שחוטים ע"י משרת נכרי, ומע"כ הביע את דעתו לאיסור אפילו בדיעבד מפני בשר שנתעלם מן העין.
ולי נראה שמטעם בשר שנתעלם מן העין אין לנו לחשוש כלל וכלל, יען כי רבותינו הראשונים: רש"י, ר"ת וכל רבני צרפת, כולם מתירים בשר שנתעלם מן העין, כי הם פסקו כלוי ולא כרב. ולדעת הרשב"ם, אם מצא במקום שהניח כשר. ואפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם, שבשר שנתעלם אפילו אם הניחו בביתו אסור אלא א"כ היה לו בו סימן או טביעת-עין, הנה כבר פרשו הפוסקים שזה דוקא אם הניח במקום שעופות או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה, אבל תלאו במסמר שא"א לשרץ ליטול ולהניח בכיוצא בזה מותר. וכן הוא להלכה למעשה, כמבואר ביור"ד סימן ס"ג ס"ב.
והנה לכאורה יש לאסור בנידן דידן, מהאי דינא דרב בע"ז דף ל"ט ע"א וכן נפסקה ההלכה ביור"ד סימן קי"ח, שבשר הנפקד או הנשלח ביד עכו"ם צריך שני חותמות דחיישינן לאחלופי. ואין להקל על סמך דברי הרמ"א שם בסעיף ב' "שזה דוקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה ממנו" - כי זהו דוקא אם לכתחילה עשה כדין וחתם בשני חותמות ואח"כ חזר על חותמו ולא הכיר, אבל אם לכתחילה לא חתם, אין להקל מטעם זה שאין העכו"ם נהנה בחלופין, וזה ברור בכוונת הרמ"א.
ברם אחרי העיון מצאתי סמך להתיר לכל הפחות בדיעבד, והוא ממה שכתוב שם בסעיף י' "המניח עכו"ם בביתו וכו' ואם אינו נהנה בחליפין מותר בכל ענין, דלא חיישינן שמא החליף להכשילו כיון שאין לו הנאה בדבר". והטעם שפסק כאן להתיר אם אין לו הנאה, נראה לדעתי שזהו מפני שאחרי שהעכו"ם יודע שהישראל יחזור לכאן, הוא מתירא להחליף אם אין לו הנאה, מה שאין כן בכל עניני שליחות ופקדון שלא ברור להעכו"ם שהישראל יבוא לכאן ויברר, ולכן אפשר שהעכו"ם יחליף אפילו אם אין לו הנאה מהחליפין. ולפ"ז בנידן דידן שאין ספק להעכו"ם שהלוקח היהודי יבוא להטבח ויברר איזה עופות שלח לו, לכן אין לחוש שיחליף כיון שאין לו הנאה מהחליפין- גם יש לצרף דעת רש"י בשם רבותיו הלכה למעשה, שהתירו בסימן של שחיטה, אף שהזהיר שמכאן ואילך אל ינהגו כן. וכ"כ אפשר לצרף הסימן של ניקור הורידין שיש בעופות. - ומכש"כ שיש טעם להתיר אם הטבח גם מולח את העוף בשביל הלוקח, ממה שהובא בב"י בסוף סימן קי"ח מתשובת הר"ן וז"ל: "כיון שהוחזק כאן שבאו טלאים מלוחים כשרים ממיורקא ואין דרך הנכרי למלוח אותם בכל הארצות האלה ולא נשמע מעולם שבאו טלאים מלוחים מקשטילא, אית לן למימר שחזקתן מן הכשרים ממיורקא הם" עכ"ל. - ולכן נראה לי ברור, שאין לפקפק בזה מלהתיר לכל-הפחות בדיעבד.
אבל יש לעיין, כיון שהפוסקים ובראשם בעלי-התוספות בע"ז דף י"ב ע"א בד"ה "ושדי", סמכו להתיר במקום שהעכו"ם אינו מרויח מהגמרא ע"ז דף ל"ד ע"ב מההוא ארבא דמורייסא ועיי"ש, א"כ מדוע לא נתיר בכל מקום בלא חותמות, אם אך ידוע שהעכו"ם לא ירויח מהחליפין? ואנחנו רואים שרק בסעיף ב' ובסעיף י' אנו סומכים על סברא זו ולא באופנים אחרים. ר גם הרמב"ם הביא להלכה סברא זו רק אצל מורייסא ולא הזכיר אותה בחבי"ת, אלא פסק סתם שחבי"ת צריכים שני חותמות ולא חילוק אם העכו"ם ירויח או לא, ולכאורה היא פליאה עצומה.
ונראה לדעתי, כי הנה ראיתי שהב"י בסימן קי"ד הביא בשם הר"ן וז"ל: "שלא השוו חכמים מדותיהם באיסור המורייסא לאסרו בכ"מ ובכל זמן, הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין, אבל בזמן שאין רגילין לתת לתוכו יין מותר" ועיי"ש. - ולעומת זה מביא הב"ח בסימן קי"ח בשם הסמ"ג בנוגע לחבי"ת וז"ל: "יש הרבה טעמים שאין נוהגין עתה וכו' ומ"מ אין להקל שכבר נאסרה במנין" עי"ש. נמצא שעצם הדין של חבי"ת שצריך שני חותמות לא נאמר בו שום חילוק, רק בשני האופנים של סעיף ב' וסעיף י', שאפשר עליהם לאמר שהם אינם מעצם הגזירה, שהגזירה לא נגזרה בפירוש על אופנים האלה, רק שיש לדמות להגזירה, לכן באלה אפשר ללמוד ממורייסא שכמו שבמורייסא מצאו להקל במקום שהעכו"ם אינו מרויח בהחליפין, כן גם בחבי"ת יש להתיר. אע"פ שחבי"ת חמור ממורייסא, אבל הפרטים של הסעיפים הנ"ל אף שהם נכללים בדין של חבי"ת, אך מכיון שאינם מעיקר הדין והם רק סעיפים מהכלל של חבי"ת, לכן יש להקל בהם כמו שמקילין במורייסא. אולם לא כן בעיקר הדין של חבי"ת שנאסר במנין, שם אין ללמוד כלל ממורייסא. כ"ז נראה לענ"ד בעזר החונן לאדם דעת, ידידו אוהבו אהבת אחים נאמנה יוסף קאנוויץ.