שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ
סימן ז
בדין תולעים הנמצאים בושט
שאלה: אודות התולעים הנמצאים בהושטים אשר בידוע כי הם מחיים, ומיבשים הושטים וכל התולעים מתים וגופם עם רשומם נשאר ניכר בהושטים, - מה דינם של הושטים, אם הם מותרים או לא?
תשובה: הנה מקור דין זה בחולין דף ס"ז ע"ב, אר"ש בדר"א קוקיאני אסירי, מאי טעמא מעלמא אותו. מתקיף לה רב אשי, אי מעלמא אתו לישתכחו דרך בית הרעי ? ל איכא דאמרי ר"ש בדר"א קוקיאני שרי, מאי טעמא מיניה גבלי. ופירש"י קוקיאני שבכבד ושבריאה, וע"ז הקשה ר"ת דלאידך לישנא דשרי תקשי ליה מברייתא דבסמוך, "ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה" אע"ג דמינה קא גדלי, עיי"ש בתוספות והיא קושיא עצומה על פירש"י.
והנראה לי ליישב פירש"י, דהנה על דרני פירש"י תולעים הנמצאים בין עור לבשר ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבמה"ח ושחיטת הבהמה לא אהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן, ואע"ג דשליל מותר בשחיטת אמו, מכל בבהמה תאכלו נפקא לן לקמן, אבל הני באיסורייהו קיימי, עכ"ל. והנה עדיין לא ביאר לנו רש"י, מדוע לא נלמוד "מכל בבהמה תאכלו" להתיר קדרנים כמו שמותר שליל? ל אבל כוונתו משום דאמרינן לקמן דף ס"ט דלא שרי כ"א היכא דאיכא פרסה או פרסות ולכן הדרנים אסורים. אבל קשה מה שהקשו בתוספות דף ס"ז ע"ב בד"ה "לרבות", ל"ל לרבות הדרנים לאיסור מקרא ואת נבלתם, ת"ל משום דליתא לא בפרסה ולא בפרסות, ותירצו דשאני עובר מדרנים משום שהדרנים נבראים מן הבשר עצמה והוי אמרינן דחשיבי כבשר, עיי"ש.
ולכן אפשר שדעת רש"י כי התולעים הנבראים בתוך חלל הבהמה מן הבשר עצמה הרי הוא באמת כבשר ושרי לכו"ע. כמו שהיתה הסברא מתחלה לדעת התוספות להתיר אפילו הדרנים, לולא באה הברייתא לרבות ולאסור. אלא הדרנים מפני שהם בין העור לבשר ס"ל לרש"י שנוכל לאסור מקרא דואת נבלתם, מפני שהעור אין בה לאו של נבילה ואיננה בכלל בשר כמפורש בחולין דף קי"ז דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת נבילות עיי"ש, ודי לנו למעט מכלל בשר ולאסור התולעים הנבראים בין העור והבשר, אבל מהיכא תיתי לן לאסור גם התולעים הנבראים בבשר גופא אשר הסברא נותנת שהם כבשר ממש ואין לנו עוד רבוי שני לאסור אף אלו. ובכן נראה נכון שיטת רש"י שהתולעים המתהוים בתוך הבהמה מותרים לכו"ע, ואלו הנבראים בין העור והבשר הם אסורים מפני הרבוי של "ואת נבלתם" וזה נכון לפי ענ"ד בישוב דברי רש"י.
והנה התולעים שבושט לכו"ע אסירי מפני שרוב הנבלעים דרך ושט הם ותלינן שמעלמא אתו שבלעתן הבהמה עם האוכלין ותחילתן שרצו על הארץ, והאוכל תולע כזה אעפ"י שאין בו כזית ואפילו סרחה ונשתנית צורתה חייב כמבואר ברמב"ם הלכות מ"א פרק ב' הלכה י"א עיי"ש. בכ"ז יש להתיר הושטים היבשים עם התולעים שבהם, מפני שמבואר ברמ"א יור"ד סימן פ"ז סעיף ו' "עור הקיבה לפעמים מולחין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא". והש"ך הוסיף דה"ה לשאר בני מעיים כמביישין אותן עד שנעשו כעץ שהם מותרים, רק לכתחילה אין לעשות כן, ועיי"ש. ומובא בפ"ת דעת הגרע"א דזה דוקא היכא דליכא ששים אבל בדאיכא ששים מותר אף לכתחילה, והכא הרי ממלאים הושטים בבשר ויש ששים נגד התולעים היבשים. ומובא בפ"ת משו"ת תפארת-צבי שגם בתולעים אם מייבשים אותם הדין כן עיי"ש. ולכן בודאי יש להורות היתר בהושטים הנ"ל.
אבל לכאורה דברי הרמ"א צריכים עיון, והוא כי ביור"ד סימן פ"ד סעי"ז פסק "שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה דעפרא בעלמא", משמע דבלא רפואה אסור, וכן הוא בביאור הגר"א ובפמ"ג שם והרמ"א לא הגיה ע"ז מאומה, א"כ דעתו מסכמת כי לבריא אסור ואיך כתב בסימן פ"ז דמאחר שנתייבש הוי כעץ ומותר, אם הנשרפין שעפרן מותר אסור לבריא ק"ו לאיסור שנתייבש שבודאי אסור לבריא? ולולא דברי הפ"ת משם תפארת- צבי היינו יכולים לחלק בין איסור בריה לשאר איסורים, דאיסור בריה חמיר טפי, אבל לפי דבריהם שהחזיקו בהיתר הרמ"א הנ"ל גם בבריה, היא קושיא עצומה על הרמ"א, דאף שהש"ך כתב בס"ק ל"ג שם, ומ"מ נראה דלכתחילה אין לעשות כן" אבל לא כתב לאסור, והרמ"א כתב היתר מפורש לכולם, ואיך אפשר שאפר של איסור יהיה אסור ואיסור שנתייבש יהיה מותר, כלפי לייא? -.
ומדברי הרמ"א גופא בס' קנ"ה סעיף ג' שכתב "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה" עיי"ש, דמשמע מזה מפורש דלבריא אסור, אין מה להקשות על דבריו שבסימן פ"ז סע"י הנ"ל, דאפשר לאמר שבסימן קנ"ה משמיענו שמותר לכתחילה לשרוף השרץ ולבטל האיסור אף שאסור בכ"מ לבטל איסור לכתחילה, ורק משום חולה מותר וכמובן שזה דוקא לחולה מותר, אבל בשביל בריא אסור לבטל האיסור לכתחילה, ולכן בסימן קנ"ה שכתב בזה"ל "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכל לרפואה" דאיירי מדין ביטול איסור, בודאי רק לרפואה שרי, ובסימן פ"ז דאיירי מדין בשר בחלב ואין כל ביטול איסור במה שמייבשים עור הקיבה מבהמה כשרה, ואפילו אם נאמר דעור הקיבה הוא אפילו מבהמה טמאה, אבל הרמ"א לא כתב היתר על מעשה הייבוש לכתחילה רק כתב כבלשון בדיעבד. וז"ל "עור הקיבה לפעמים מוצאין אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא", ואחרי שלא היה בזה ביטול טול איסור לכתחילה, בודאי מותר גם לבריא, ואתיא שפיר שני פסקיו על נכון - אבל מסימן פ"ד אשר שם כתב גם השו"ע לשון דיעבד וז"ל "שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה" והרמ"א לא פליג ע"ז ובודאי מסכים לדינו של השו"ע כי רק לחולה מותר ולבריא אסור, יש מזה פליאה עצומה על דבריו שבסימן פ"ז אשר הכשיר גם לבריא אפילו איסור יבש לפ"ד הת"צ, ומכ"ש איסור שנשרף? ל.
והנלע"ד דהנה טעמא בעי מדוע יהיה שרץ שרוף אסור לבריא, הלא קיי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר ואפילו באכילה כמובא בהגר"א בשם המרדכי, וכן הקשה זאת המנחת-יעקב מובא ביד-אברהם בגליון יור"ד סימן פ"ד ועיי"ש. - לכן אמינא בזה מלתא חדתא דבאמת כל הנשרפין אפרן מותר אף לכתחילה אפילו לבריא, דכיון שנעשה אפר אין עוד ע"ז שום איסור כלל, ומה ששרץ שרוף אסור לבריא הוא אך מפני איסור בל-תשקצו לבד, דלא עדיף אפר שרץ ממאן דשתי בקרנא דאומנא (מכות ט"ז ע"ב), ומפורש ברמב"ם ובשו"ע יור"ד קט"ז בזה"ל "אסור לאכול מאכלים ומשקים שנפשו של אדם קצה בהם, כגון משקים ואוכלים שנתערבו בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיו"ב וכ"ו שכל אלו בכלל אל תשקצו את נפשותיכם", לזאת דוקא גבי שרץ שאפילו אחר שנשרף בכ"ז נפשו של אדם קצה בזה ולכן אסור לבריא משום בל-תשקצו, אבל שאר איסורים שאין אדם קץ באכילתם אם נשרפו או נתייבשו מותרים באכילה לכל אדם, ודבר זה אמת ונכון לפי דעתי בעזה"י.
וכן הכא גבי הושטים, כיון שנתייבשו התולעים ונעשו כעץ בעלמא ודרך בני אדם לאכול תולעים כאלה, לכן הרי הם מותרים באכילה לכל אדם כי אין עליהם חשש בל-תשקצו, עיין בסימן פ"ד סעיף ט"ז גם מותר לכתחילה לייבש הושטים ואין לחוש משום מבטל איסור, מיור"ד סימן פ"ד סעיף י"ג וז"ל "דבש שנפלו בו נמלים יחממנו עד שיהא ניתך ויסננו" והטעם בזה מפני שאין כוונתנו לבטל האיסור אלא לתקן הדבש, כ"כ הב"י בשם א"ח עיי"ש, וכן הכא אין כוונתנו לבטל האיסור מהתולעים אלא לתקן הושטים והאיסור ממילא מתבטל.
והנה כל דברינו אלה הם על היסוד האמור שכל איסורי תורה אפילו בריה בכלל, מותר באכילה אם נשרפו או נתייבשו ונפסדו לאכילה. אבל ראיתי במנחת-חינוך במצוה קס"ג שמוכיח שדעת הרמב"ם דבבריה שחייבין עליה בכל שהוא חייבין עליה אף שלכד"א, שלא כדעת הה"מ רק שמסיים כי בטלה דעתו נגד דעת הה"מ. והיד-אברהם בגליון יור"ד פ"ד מביא גם דעת הפר"ח שבכל דבר של איסור שהיה עליו שם איסור ונפסד מאוכל אדם הר"ז אסור, משום דאמרינן מדאכליה אחשביה עיי"ש, אעפ"י דלא קיי"ל כותיה בכ"ז אפילו אם נחוש להחמיר כסברת המנ"ח והי"א הנ"ל, יש לנו היתר בהושטים הללו. והוא מיור"ד סימן פ"ד סעיף י"ד "חטים מתולעים מותר לטחנן" וכתוב בש"ך סק"מ שאף אם יטחנו התולעים יתבטלו בששים, וכיון דספק הוא אם יתערב שם איסור וגם אינו מכוון לבטל לכן מותר, עיי"ש. וא"כ ה"נ בהושטים קרוב לודאי שבהפשטת הושטים מהבשר הממולא בהם ישארו התולעים סבוכים ודבוקים בעור הושט ולא ידבק כל איסור בהבשר הנאכל, ואם ישארו בהבשר הממולא הלא יתבטלו בששים. ומפורש בשו"ע יור"ד סימן ק"ד סעי"ג "דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם וכו' אפילו אם נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרים", והביא הפמ"ג שם ובעוד מקומות בשם המנחת-כהן דכל הנהו שפטור אבל אסור הוא בלא תערובות, אבל בתערובות רוב היתר, מותר לגמרי. וא"כ מכל הנהו טעמי כשרים ומותרים הושטים לכל ישראל, ויאכלו ענוים וישבעו. יוסף קאנוויץ רב ואב"ד בנוארק, נ. דזש.