אור ברסלב

שות דברי יוסף· הרב יוסף קאנוויץ

סימן ו

סימן ה

בדין אם מותר לעשות אבק-מעמיד מעצמות יבשות של נו"ט

שאלה: כימאי אחד המציא מין חדש של אבק מעמיד שעושים אותו מעצמות יבשות של נו"ט. מקודם שורין את העצמות בעסיד ממולח, מנקין אותן ושוב שורין אותם במים עם חמר. אחרי-כן רוחצין את העצמות במים קרים ושוב שורין אותן בפוספור עם מים קרים. אחרי זה מבשלין את העצמות ומנקין אותם עוד פעם ואחרי שהן מתייבשות טוחנים אותן כמו קמח-סוכר והוא נעשה לאבק-מעמיד ונשאלתי הלכה למעשה מה דינו של אבק-מעמיד זה ואם אפשר להכשירו אפילו לכתחילה.

תשובה: ב"ה. ה' אייר, כ' למב"י, תרצ"ו. יסוד ההיתר בנוי ועומד על דברי הרמ"א ביור"ד סימן פ"ז סעיף י' שכתב: "עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר". וכתב הש"ך: והוא הדין שאר בני-מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ". והרבה מהאחרונים התירו גם בשר אסור, דם ותולעים אם נתייבשו כעץ. - ולפי זה כל-שכן עצמות שאין עליהן איסור לאו של נבלה וטרפה (רמב"ם פרק ד' מהלכות מ"א), אם נתייבשו ונטחנו כקמח בודאי הרי זה מותר.

והנה פסק הרמב"ם בהלכות טומאת-מת פרק ג' הלכה י': "בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור". ודין זה הוא מיסוד הגמרא בנדה דף נ"ה, אעפ"י שבשר מת מן הנקברים הוא. והרדב"ז הוסיף שכמו שאפרו טהור. כן גם מותר באכילה. והפתחי-תשובה ביור"ד סימן שמ"ט הביא דין זה בשם באר-היטב של הרב מהרי"ט ובפמ"ג סימן פ"ד כתב, אפר הנשרפין מותר באכילה, והנקברין אף שאפרן אסור, הוא רק בהנאה אבל לא באכילה, עי"ש. וטעם הדבר לדעתי הוא, מפני שבנוגע לאיסור אכילה, הלא חיך אוכל יטעם, וכיון שאין באפר שום טעם לחיך מהאיסור שהיה בו, הרי מותר לאכילה, אבל לאיסור הנאה מפני הרחק-עבירה השאירו חז"ל איסור הנאה שהיה עליו טרם שנעשה אפר. - ואעפ"י שהרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ד הלכה י"א כתב: "או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור", הרי דרק פטור אבל אסור, - זהו דוקא אם עוד לא נשתנה צורתו לגמרי, אבל אם נפרך ונעשה כקמח, הנה פנים חדשות באו לכאן והרי הוא מותר.

והנה כתב הרמב"ם בהלכות כלי-המקדש פרק א' הלכה ב': "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני-אדם בכל מקום". והראב"ד חולק עליו ואומר: "אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם, כל- שכן דם חיה טמאה. אבל המור הוא האמור בשיר-השירים: באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי, והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף" עכ"ל. - לדעתי גם הראב"ד כמו הרמב"ם דעה אחת להם בזה, שאחר שנשתנה האיסור ונהפך למין אחר, הרי הוא כשר. והמור אעפ"י שבא מדם חיה טמאה כשר הוא לכל העולם, רק להכניסו במעשה-הקדש על זה חולק הראב"ד בגדר מי יתן מטמא טהור לשמן משחת הקודש ומטעם רגש הכבוד של "הקריבהו נא לפחתך". ואדרבה, מלשון הקודש של הראב"ד יש לנו ראיה מפורשת להיתר בכל-מקום כמו מהרמב"ם.

ויש לי גם להביא ראיה מהירושלמי מסכת ערלה פרק ג': "אבנים מנוגעות שעשאן סיד, אית תניי תני עלו מטומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן. מאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות. - אפילו כמאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות, דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה ואל יהנו ממנה". והרמב"ם בהלכות טומאת-צרעת פרק ט"ז הלכה א' כתב: "ואם שרפן ועשה מהן סיד, הרי זה אסור בהנאה, שנאמר צרעת ממארת תן בו מאירה ואל תהנה בו" עכ"ל. - הרי מפורש שעל-ידי זה שנשתנה מאבן לסיד, אם לא מפני גזירת-הכתוב של "צרעת -ממארת" היה מותר, ואם-כן בכל איסור של תורה שנשתנה לגמרי, שנהפך מאבן לסיד או מבשר לקמח, אזל מהם איסורם והרי הם מותרים.

ובנוגע לדין שאין מבטלין איסור לכתחילה, הנה רבו מאד הפוסקים שסוברים שבאופן כזה לא שייך כלל הדין של אין מבטלים איסור, מפני שהאיסור הוא רק אם הביטול נעשה בדרך תערובות אבל לא באופן שהאיסור בעצמו נתבטל ועבר ממנו. ומכל - שכן שהביטול נעשה ע"י עכו"ם והקניה מהעכו"ם חשוב בעיני רוב הפוסקים כדיעבד. די. וכבר הורה גבר רב- רבנן מרן רבי עקיבא איגר, שאם יש ששים לבטלו מותר להעמיד אח"כ בהאיסור שנתייבש אף לכתחילה.

אבל לפלא בעיני דברי הרמ"א בסימן קנ"ה סעיף ג' שכתב: "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה", - הרי שלא התיר איסור שרוף רק לרפואה ולא לאכילת רשות, ואם איסור שרוף אסור כל-שכן איסור שנתייבש.

אך האמת היא, שזה שהחמיר הרמ"א שאפילו איסור שרוף אסור אם לא לרפואה, הוא דוקא גבי שרץ או שאר איסור מאוס כזה, אשר אף שנכונים דברינו שכל איסור תורה אחר שנשרף אין עוד עליו איסורו, אבל שרץ יש בו על-כל-פנים משום שיקוץ אפילו אחר שנשרף, דלא עדיף מהאי מאן דשתי בקרנא דאומנא קא עבר משום לא תשקצו (מכות ט"ז) וכן פסק הרמב"ם והשו"ע להלכה, ולכן יפה פסק הרמ"א שהשרץ אחר שנשרף אסור, אם לא לחולה, וכן הוא ביור"ד סימן פ"ד. אבל כל איסור שאין בו משום שיקוץ, דעת הרמ"א היא להקל ביותר, שמותר אפילו אם לא נשתנה לגמרי בשריפה או בפריכה, אלא אם רק נתייבש כעץ הרי זה כשר. - ומכל-שכן באיסור של עצמות אם נטחנו כקמח ואין כל סימן שאבק זה תולדתו מעצמות, הרי הוא כשר לגמרי.

לכן דעתי מסכמת להתיר את האבק הנעשה מעצמות, מטעם שהאיסור שהיה בו מקודם כבר חלף והלך ממנו על-ידי השרייה היבוש והחום הגדול שהפך את העצמות לאבק דק ויבש כמראה הקמח, ופנים חדשות באו לכאן ביתרון הכשר ואין עוד מה לחשוב אודות דין של מעמיד, כיון שבשעה שהוא מעמיד בו מין כשר הוא. כן נראה לי בעזהי"ת הלכה למעשה יוסף קאנוויץ את השאלה בדבר האבק-המעמיד יחד עם תשובתו הלכה למעשה שלח הגאון המחבר ז"ל, להגאון האדיר מרן ר' חיים עיזר גראדזענסקי ז"ל מווילנא, וזה אשר השיב לו: בעזה"י יום ג' ז"ך אייר תרצ"ו ווילנא. הוד כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם חו"ב סוע"ה עסקן ורב פעלים, כש"ת מו"ה יוסף קאנוויץ שליט"א, נשיא אגודת הרבנים באמריקה וקאנאדא ברכה ושלום עד העולם. אחדשת"ה.

לפני שבוע ימים הגיעני יקרת מכתבו מיום כ' למב"י. המצב אצלנו עודנו מעציב ואכתוב בזה ביחוד. בדבר השאלה אם באפשר להכשיר מין אבק חדש אשר.

מוצאו מעצמות יבשות אשר מערבים אותו בהרבה מיני מאכל, גם מעמידם על ידו מינים שונים, וביאר אופן עשייתו בפרטיות, שלוקחים עצמות יבשות ושורין אותן בעסיד ממלח (לא ידעתי מה זה ע ס י ד), אח"כ שמים העצמות במים עם חמר (לא נתבאר באיזה חמר) וגם שמים העצמות בפוספור, ומבשלים ומנקים ומיבשין והעצמות מתייבשות אח"כ במשך 48 שעה וטוחנים אותן כמו קמח-סכר, ומבאר כת"ר הכל בדיוק אופן העשיה.

והנה כת"ר העלה להתיר בדברים נכונים, עפמש"כ הרמ"א ביור"ד פ"ז ס' י', בעור הקיבה דלפעמים מולחים אותו ומייבשין ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר, דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר. והש"ך כתב דה"ה בשאר בני מעיים, והרבה אחרונים מתירים גם בבשר אסור ודם ותולעים אם נתייבשו כעץ וכש"כ עצמות שאין עליהם איסור לאו בנבילה וטרפה כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מאכ"א. ופלפל בזה ונסתייע מדברי הרמב"ם מבשר המת שנפרך ומדברי הירושלמי בערלה פ"ג ומדברי הרמ"א ביו"ד קנ"ה גבי שרץ שרוף, זהו תו"ד.

ולכאורה בעצמות יבשות אין שום חשש דהא עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר ובטל האיסור כמבואר ביו"ד סימן צ"ט. ואפילו בעצמות הרכין שהחמיר הש"ך כתבו הפוסקים דאם הרידו הבשר ונתייבשו דינם כשאר כלי-עצם וכלי מתכות ועץ. (ומש"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ח: "מן העור והעצמות והגידין וכו' אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור, היינו בעצמות הרכין או שיש בהן מוח, אבל בעצמות הקשות והיבשות בודאי גם איסורא ליכא. וכ"ה במשנה ר"פ העור והרוטב, ופרש"י שיש בהן מוח ואינן מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא, דזה ילפינן מדרשא דנבלתה), וא"כ פשוט דעצמות שנתייבשו אין בהם חשש איסור כלל. ועיין בתוספות ע"ז דף ס"ט ע"א ד"ה ההוא, דודאי רגלי הדבורים כיון דעצמות בעלמא נינהו מותרים, דהא עצמות החמור טהורות ורגלי הדבורים כעצמות החמור וכו' ולענין אכילה שפיר דמי.

ומה שיש לחוש בזה, מהעצמות שנתייבשו ובלעו מבשר נבילה, כמבואר בסימן צ"ט ס"ב, ובזה הא בעינן הגעלה כמו בשאר כלי עצם. (ויש להעיר ע"ז מפסחים דף פ"ג ע"א דמקשה הני עצמות היכי דמי, אם לית בהו מוח נשדינהו ולמה בשריפה. וצ"ע הא העצמות בלעו מן הפסח בשעת צליה ונעשה הבלוע נותר ולהכי צריך שריפה משום הבלוע של העצמות. ואולי כוונת הש"ס דהא אפשר בהגעלה, וצע"ג) אלא דבאינו בן-יומו הא נוטל"פ מותר. מ"מ הא לכתחילה אסור קדירה שאינו ב"י כמבואר בע"ז דף ע"ה וביו"ד סימן קכ"ב, דגזרינן קדירה שאב"י אטו ב"י. והא הבלוע תמיד אי"ר לאכילה, א"כ מה בכך שנתייבשו, מ"מ אפשר שהבלוע יוצא ע"י בישול, וה"ג יש לחוש מצד הבלוע. אולם נראה באופן זה שנפסד לגמרי ע"י הריד של מלח והפאספאר השורף ומכלה ואינו ראוי עוד לפליטה. ויעיין בשו"ת הרשב"א הובא בב"י או"ח סוס"י תמ"ז בנוטל"פ בפסח דאסור ובלבד שלא יהיה נפסד לגמרי, דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל, ולא עדיף הבלוע מגוף האיסור דהיכי דהוי עפר נתבטל מתורת איסור, וכמבואר בתמורה דף ל"א ע"א דלכי גדיל הוי עפרא בעלמא וכמש"כ הר"ן בע"ז דף ל"ט בטעם ההיתר מהמוסק בנבילה שנתהפכה לדבש לפי שנעשית מתחלה פגום. (והארכתי בזה באחיעזר חיו"ד סימן י"א להתיר בכדומה יעיי"ש.

וגם למש"כ הש"ך בסימן פ"ז ס"ק דה"ה בשאר בני מעיים, כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ דלכתחילה אין לעשות כן, נראה דכל זה בבני מעיים, אבל לא בעצמות אפילו לדעת החולקים וש"י הרמ"א שם דר"ל דאין עצמות מעלין, משום דס"ל דיש בהם לחלוחית, מ"מ נראה דהיכא שנתייבשו ואין בהם עוד שום לחלוחית, הוי עצמות יבשות ובכה"ג כו"ע מודים ולא דמי לשאר בני מעיים. ועוד נראה לפמש"כ הגרעק"א בתשובה סימן ר"ז הובא בפתחי - תשובה שם, דכל היכא דאיכא ס' דלא יבוא לידי איסור דאורייתא לא חיישינן לכתחילה, וא"כ ה"נ בנ"ד לא יבוא לידי איסור דאורייתא, דהא דבר המעמיד לא בטל אאסד"ר כמש"כ הש"ך בסימן צ"ט, וכמו שהרגיש בזה גם רומעכת"ר.

ומה שתמה רומעכ"ת במכתבו, ע"ד הרמ"א בסימן קנ"ה שכתב דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה ולא לאכילת רשות, דאיזה איסור יש בדבר, וכבר תמה על זה בס' מנחת יעקב. ומש"כ לתרץ דדוקא גבי שרץ או שאר איסור מאוס דיש בו משום שקוץ אפילו אחר שנשרף, משא"כ בשאר איסורים, עכ"ד, אין זה מספיק למש"כ רש"י במעילה דף י"ז דחייב משום בל תשקצו על נבילה. ועיין ברמב"ן בסה"מ בשורש תשיעי שכתב דהוי לאו שבכללות ועיין בט"ז סוס"י קט"ז, וא"כ גם בנבילה יתחייב משום בל תשקצו, והא עיקר דין שאינו ראוי לגר אינו נקרא נבילה בנבילה כתיב. אולם ביד-אברהם שם כתב דהעיקר משום אחשביה, כמו בחרכו קודם זמנו מנו דאפילו בנפסל מאכילת כלבים אסור לאוכלו. ועיין בשאג"א סימן ע"ה שכ"כ, וכל זה באוכלו בעיני' די"ל דאחשביה, אבל שעושה מזה אבק-דק לצורך העמדה ומעמיד בזה, אין בזה אחשביה.

ובעיקר ההוראה הנני מסכים עם רומעכ"ת להקל בזה, כמו שנתבאר באחיעזר שם. והנני חותם בברכה מרובה לרומעכ"ת ולכל הנלוים אליו כנפשו היקרה וכנפש ידידו מוקירו ומכבדו הדו"ש חיים עוזר גראדזענסקי.

תוכן העניינים

שות דברי יוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה