אור ברסלב
שות דברי חן סימן פד

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן פד

סימן פג

אשר שאלת ממני ידידי וז"ל קשה לפ"מ דקיי"ל בב"נ עכומ"ז בעולת בעל יש להם. אבל נערה המאורסה. וכן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן שיתחייבו ע"ז משום א"א. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ז'. הא מצינו בדור המבול שמפרש הכתוב חטאם ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים גו' ופי' רש"י אמר ר' יודן טבת כתיב שהיו מטיבים אותם מקושטת ליכנס לחופה הי' גדול נכנס ובעלה תחלה. מכל אשר בחרו אף בעולת בעל כו' עכ"ד רש"י והוא במד"ר סוף פרשת בראשית. והנה בעולת בעל ניחא דמשו"ה היו ראויין לעונש המבול אבל נכנסה לחופה ונבעלה לגדול הא אין מוזהרין ע"ז ודוחק לומר ע"פ מה שראיתי כתוס' סנהדרין נ"ז ע"ב דהא דחשיב בב"ב דף ט"ז בעשו שבא על נערה המאורסה. וכן בלוט על בנותיו אף שלא נצטוו ע"ז מ"מ הדבר מכוער כו' וה"נ בדור המבול אף שלא נצטוו מ"מ חשיב לי' בעבירות שעברו משום מכוער, דיש לחלק דבשלמא בעשו שהי' לו ללמוד מבית אביו יצחק ששמר כל התורה עד שלא נתנה וכן לוט דה"ל ללמוד מדרכי אברהם אבינו הטובים ולא למדו א"כ מכוער אבל בדור המבול דוחק לומר כן. ועוד דקחשיב לה קרא בהדי אינך החמורות א"א והרבעה דנצטוו עליהן וחייבין עלייהו מיתה משמע דבנכנסה לחופה כו' נמי כיוצא בהן שנצטוו עליהן. ע"כ דבריך:

תשובה. יפה דקדקת ומצאתי בהגהות הגאון יעב"ץ בסנהדרין שגם הוא עמד ע"ז וכתב דמדרש זה שהביא רש"י נראה שחולק אתלמודא דילן דנכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם. ול"נ כיון שלא מצינו בגמ' מי שחולק ע"ז אין לנו לעשות מחלוקת ע"ז מבעלי המדרש ולמעוטי בפלוגתא וגתא עדיף. ולכאורה הי' נראה לומר דר' יודן ס"ל כר"י בשם שמואל בירושלמי ריש פרק קמא דקדושין וכן הוא בב"ר פרק י"ח זונה עומדת בשוק ובאו עליה שנים הראשון פטור והשני חייב משום בעולת בעל וכי נתכוין הראשון לקנותה בבעילה הדא אמרה דבעילה קונה בבן נח עכומ"ז שלא כדת ע"כ. א"כ א"ש האי דרשא דר' יודן דנהי דאצל הגדול לא הי' בעילת איסור שהראשון רק כנסה לחופה בלבד אבל כיון שהגדול בעלה תחילה הרי נעשית א"א עי"ז ואסורה מעתה על הראשון שנכנסה עמו לחופה שכנסה אח"כ לאשה והיא אצלו באיסור א"א:

וראיתי להרא"ם סו"פ בראשית שהקשה דמפי' רש"י [שהוא מבראשית רבה] ויקחו להם נשים אפי' בעולת בעל מוכח שעברו דור המבול על חטא דא"א ובקדושין י"ג אמר ר"י א"ש כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהי' לו עסק עמהן אר"א א"ר יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול שנאמר כו' וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים משמע דס"ל דבדור המבול לא נכשלו באיסור א"א. ושמא אגדות חלוקות הן עכ"ד. והגור ארי' תירץ דבחטא המבול שלא הי' רק זנות בעלמא ודרך עראי הבנים לא היו ממזרים לפי שרוב בעילות אחר הבעל תלינן. משא"כ מי שאינו בקי בטיב גיטין וקדושין שעל ידיהם בודאי יולידו בנים מנשי חבריהם לפי שהוא סובר שהיא אשתו. וזה שמסיים בגמ' פרצו מולידין בנין מנשי חבריהן עכ"ד בקצרה. הנה לפמ"ש ובארתי דברי ר' יודן ליתא לדברי הגור ארי' דבדור המבול נמי כיון שנבעלה לגדול שוב ה"ל למי שכנסה אח"כ באיסור א"א כל ימיו ובודאי מולדין בנין ג"כ מנשי חבריהן ועכצ"ל דאגדות חלוקות הן כמו"ש הרא"ם:

הן אמת דכבר כתבתי במק"א דמתלמודא דילן נראה דלהלכה ליתא לדשמואל דבסנהדרין נ"ח ע"ב א"ר אלעזר אמר ר' חנינא ב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה. פי' אע"פ שלא השיאה לו דרך אישות וגם העבד נמי לא לקחה דרך אישות רק שתהי' לו לזנות בעלמא ולהוליד ולדות כחמורו ובהמתו מ"מ כיון שהיא מיוחדת אליו לביאה הרי היא כאשתו וחייבין עליה אם כבר נבעלה מעבד. והא דנקט שיחדה לאו דביחוד בעלמא אפי' לא נבעלה מהעבד נמי חייבין דז"א דהא קיי"ל דדוקא בעולת בעל יש להן אלא דאתא לאפוקי דאם לא יחדה לו שתהי' רק אצלו אלא שהפקירה לכל אין זה א"א שיתחייב עליה וה"ז לאפוקי מדשמואל דאף זונה שהיא מופקרת ולא מיוחדת לאדם א' נמי חייבין עליה ואזיל בזה ר"א לשיטתו בירושלמי קדושין שם בשם ר' אבהו דפליג אדשמואל. וראיתי בהגהות יעב"ץ הנ"ל שנתקשה בדברי ר"א אר"ח וסבר דביחוד בעלמא בלי ביאה קאמר. והקשה מהא דבעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ביחוד ולא נבעלה אין להם ודחק הרבה ולדעתי הדבר פשוט כמו שכתבתי:

ונ"ל דשמואל בזה לשיטתו בנדה מ"ז שמואל מיחד להו פי' רש"י שהי' מייחד שפחותיו לעבדיו ואינו מפקירן. וה"ט דאינו מפקירן דלא לתחייבו כולם אחר ביאת הראשון משום א"א אף שהראשון לא כיון לקנותה ע"י ביאה. אמנם רש"י שם כתב דמה"ט לא הפקירן משום בושת. ואינני יודע הא זנות גבי שפחות ליכא בושת. ובכמה דוכתין וכן בגיטין י"ג אמרינן דשפחה לעבד זילא לי' שכיחא לי' פריצא לי'. ותמיהני מאד על רש"י ז"ל שלא פירש הא דשמואל משום דלטעמי' אזיל בירושלמי ובראשית רבה הנ"ל: והנה מדאמר שם בנדה ר"נ מחליף להו את של זה בזה ש"מ דר"נ לא חש להא דשמואל. וכן ר"ש שאמר להו הזדהרו מישראל משמע דמאחרים א"צ להזהר הרי דלא ס"ל דשמואל וא"כ הרי ר"א בשם ר' אבהו בירושלמי דפליג אדשמואל וכן ר"א אמר ר"ח המייחד שפחה לעבדו כו' פליג עלי' לפמ"ש וכן ר"נ ור"ש בנדה כולהו לא ס"ל הא דשמואל והלכה כוותייהו דרבים נינהו ומעשה דר"נ ור"ש שהקילו רב. והרמב"ם ג"כ פסק להא דר"ח וה"ז דלא כשמואל. ולפ"ז דוחק לפרש הא דר' יודן שהביא רש"י ז"ל לפרש המקרא שיסבור דווקא כשמואל מה שרבים חולקים עליו ועוד יש לדקדק הני דפליגי אדשמואל מאי קעבדי בקרא דדריש ר' יודן מיתורא דכי טבת הנה חסר כתיב אלו הבתולות ויקחו להם נשים אלו א"א כמפורש בב"ר שם:

ע"כ נ"ל לומר דבר חדש בזה דאף דקיי"ל דבב"נ עכומ"ז נערה המאורסה ונכנסה לחופה אין להם שיתחייבו עלייהו משום א"א. מ"מ לא גרע ממי שקונה קרקע בהמה ומטלטלין וכשבא אחר ומשתמש ונהנה בהן שלא ברצון הבעלים הרי זה גזל גמור ובעכומ"ז בכה"ג חייב עלה מיתה וה"נ כשקנה העכומ"ז בכספו אשה לאישות לא גרע מקנין ש"ד שקנה בכספו דנקנית לו מדין ממון עכ"פ וכשמתמש בה אחר שלא בידיעתו ומכ"ש כשנפגמה על ידו ונפחתה מכספה חייב עלה מטעם גזל. והא דאמרינן דנערה המאורסה ונכנסה לחופה אין להם היינו להתחייב משום א"א אבל עכ"פ מידי גזל לא יצא. ונפ"מ דאי מטעם גזל אינו אסור רק שלא ברשות הבעלים דהיינו האיש והאשה. אבל כשהיא משום א"א אפי' ברצון שניהם נמי אסור וחייב עלה. וכה"ג כתב הרמב"ם בפ' ט' מהלכות מלכים הלכה י"ד דמשו"ה נתחייבו בעלי שכם הריגה על דינה לפי שהוא גזל והמה לא דנוהו ע"ז כמו כן אומר אני בנערה מאורסה לאיש. דכמו שיש בנערה גזל משום אביה כמו כן יש במאורסה גזל משום הבעל דמ"ש. ולפ"ז א"ש בפשוט דרש דר' יודן דאמר כי טבת הנה לאחר שהכניסוה לחופה נכנס הגדול ובועלה כו' דמשמע דאפי' בע"כ שהרי קרא מסיים מכל אשר בחרו דמשמע דאפי' שלא ברצון בעליהן. וא"כ נהי דמשום א"א ליכא עכ"פ משום גזל איכא ובב"נ עכומ"ז בתרווייהו איכא חיוב מיתה ושפיר קחשיב קרא הני עובדי דנתחייבו מבול עלייהו בהדי הדדי:

ולפ"ז מתורץ על נכון קושיית תוס' דסנהדרין וב"ב שהקשו הא דחשיב בעבירות עשו שבא על נערה המאורסה והא בב"נ עכומ"ז אין חייבין עלה. ודחקו לומר דקחשיב לה רק משום שהוא דבר מכוער אבל לפמ"ש פשוט דקחשיב לה בעבירה שחייב עלה מיתה דהיינו גזל לפי שבע"כ היתה כדיליף בגמ' שם הכא כתיב ויבא עשו מן השדה והתם כתיב כי בשדה מצאה והתם בע"כ הי' כדכתיב צעקה הנערה גו'. ועפ"ז מדוקדק מאד מה דמייתי בגמ' ילפותא דשדה דעשו מן השדה דנערה המאורסה דכתיב גבה כי בשדה גו' ולא מייתי מן בשדה דכתיב שם בנערה המאורסה ברישא דענינא ואם בשדה ימצא איש גו'. דלדברינו מדוייק מאד דאי הוי יליף מרישא דענינא אף דמזה שפיר נוכל למילף בגז"ש דבעשו נמי בנערה המאורסה קמיירי מ"מ אכתי לא הוי מוכח מזה דקעבר עבירה דאולי ברצון המאורסה והארוס הוא דקעביד משו"ה מייתי בגמ' קרא דכי בשדה מצאה דקרא קאמר טעמא דמשו"ה אין לנערה חטא מות דכיון דבשדה מצאה מסתמא צעקה הנערה גו' והי' הדבר באונס שלה וקמ"ל קרא דסתם שדה הוא באונס ובע"כ של נערה וא"כ בעשו דכתיב נמי שדה מסתמא באונס ובע"כ הוי' וא"כ מתחייב הי' עלי' משום גזל. ולפ"ז הא דהקשה הרא"ם על דרשא דר' יודן מקדושין י"ג שפיר יש לתרץ השתא כמו שתירץ הגור אריה דבמבול לא הולידו בנים מנשי חבריהון לפי שלא הי' רק זנות בעלמא ורוב בעילות הי' מהבעל כמוש"ל. אך לשמואל גם במבול הולידו בנים באיסור א"א וע"כ לדידי' לא ס"ל הא דר' יוחנן דקדושין שהי' קשים עבירות שלהם יותר מדור המבול. והא דבמבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים צ"ל מטעם אחר:

ונ"ל דהנה רש"י פירש על פסוק כי השחית כל בשר אפי' בהמה וחי' ועוף נזקקין לשאינן מינן, וכתב הרא"ם שם דדבריו הם במדרש בשם ר' עזרי' הכל קלקלו מעשיהם הכלב הולך כו' הה"ד כי השחית כל בשר ולא נאמר כל אדם והיינו כפי' הראשון שכתב רש"י סוף פרשת בראשית דמה"ט אמר ד' אמחה גו' מאדם עד בהמה גו' שאף הם השחיתו דרכם [ואף דלאו בני מצוה ואזהרה הם מ"מ כיון שקלקלו והשחיתו דרכם ושינו סדרי יוצר בראשית ראוין לכלי'] והא דאמר ר' יוחנן בסנהדרין ק"ח כי השחית כל בשר גו' מלמד שהרביעו בהמה על חיה כו' ופריך התם אם אדם חטא בהמה מה חטאה אמר הקב"ה כלום בראתי בהמה וחי' אלא בשביל אדם עכשיו שאדם חטא בהמה וחי' ל"ל הוא לפי לשון השני שכתב שם רש"י ד"א הכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו. עכ"ד. והנה כתיב כל אשר בחרבה מתו ודרשו חז"ל ולא דגים שבים והביא זה רש"י ז"ל וכתב עלה הרא"ם דצ"ל הטעם לפי שהם לא השחיתו את דרכם והכי דייק קרא את דרכו על הארץ ולא מה שבמים. ש"ח] לפ"ז נ"ל דר' יוחנן דאמר בקדושין וקשים לעולם יותר מדור המבול שבדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים כו' לטעמי' אזיל דס"ל דעונשם של בהמה חי' ועוף במבול הי' בשביל האדם שהאדם הוא שעשה עבירה על ידם שהרביעם אבל המה מעצמם לא השחיתו את דרכם שיהיו ראויים לכליה מצד עצמן אלא דכיון דהכל נברא בשביל האדם וכיון שהוא כלה מה צורך באלו כפי' רש"י. וא"כ קשיא מ"ט כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים ואי משום שהם לא השחיתו דרכם הלא גם שארי בע"ח נמי לא השחיתו דרכם מעצמן אלא ע"י האדם שאנסם ואם אדם חטא כו' וע"כ דנענשו בשביל האדם שחטא א"כ דגים נמי מ"ט שיירם. ובע"כ צ"ל דחטא דור המבול לא הגיע כ"כ למרום קיצו דאף דהי' שם זנות לא הי' רק באקראי בעלמא ולא הולידו בנים מנשי חבריהון משו"ה נשתיירו דגים עכ"פ משא"כ בהא דהושע שנאמר לאסוף כל הברואים בשביל האדם ואפי' דגים שבים נמי משום שהגיע חטאם למעלה ראש ע"י דיינין שלא היו בקיאים בטיב גיטין וקדושין והולידו על ידם גם בנים מנשי חבריהון וכדכתיב פרצו כו'. אמנם מאן דס"ל דהא דנענשו במבול לא הי' בשביל האדם רק בשביל שהם עצמן השחיתו את דרכם. ולפ"ז לא קשיא מידי מ"ט בהא דהושע יאספו אפי' דגים שבים ובמבול לא נגזרה על דגים די"ל אף שבדור המבול נמי הולידו בנים מנשי חבריהון וכדעת שמואל הנ"ל. מ"מ לא מתו הדגים לפי שהן לא השחיתו את דרכן משו"ה לא מתו. משא"כ בהא דהושע דכל עיקר העונש הי' שם רק בשביל האדם א"כ דגים שבים נמי יאספו כנ"ל. וע' ב"ק נ"ה ע"א תוס' ד"ה המרביע:

נשובה להנ"ל דנראה לי דעיקר חטאם של דור המבול מ"ש כי טבת הנה הי' חטא של גזל. ולפ"ז א"ש ונכון מאד מ"ש רש"י בפ' וישלח כי נבלה עשה גו' וכן לא יעשה ופי' רש"י לענות את הבתולות שהאומות גדרו עצמן מן העריות ע"י המבול. משמע מינה דהאי עובדא דדינה הי' כעובדי דדור המבול וכיון שלדעת הרמב"ם שכתבנו לעיל הי' החטא של שכם בדינה משום גזל. א"כ ה"נ בדור המבול שאמר ר' יודן כי טובות הנה היינו הבתולות ע"כ משום גזל קאמר:

ולפמ"ש א"ש מה שאמר ר' יוחנן בסנהדרין ק"ח בא וראה כמה גדול כחה של גזל שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם גז"ד אלא על הגזל שנאמר קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס גו'. ולכאורה יש להקשות דאם עבירה זו של גזל חמורה מכל שאר עבירות אפי' של עריות א"כ בסוף פרשת בראשית דקחשיב עבירות שלהן בעריות מ"ט לא חשיב נמי גזל בהדייהו ועוד הקשו המפרשים דרש"י פי' קץ כל בשר כ"מ שאתה מוצא זנות כו' משמע דבשביל זנות נגזרה עליהן כלי' ונדחקו המפרשים בזה אולם לפי מ"ש א"ש דלר' יוחנן דס"ל בקדושין דבדור המבול לא פרצו כ"כ להוליד בנים מנשי חבריהון א"כ ע"כ צ"ל דהא דכתיב כי טובת הנה המה הבתולות וכפי' רש"י משום דה"ל גזל במה שבא הגדול ובעלה בע"כ והרי לפ"ז קחשיב גזל, ולשמואל צ"ל דתרתי הוי להו הגדול שבא עלי' בע"כ הי' בידו חטא של גזל. וההוא שכנסה אח"כ לאשה הי' בידו חטא של א"א. ומ"מ אליבא דכו"ע לא נחתם גז"ד אלא על הגזל, וטעמא נ"ל דבב"מ נ"ט אמר ר' אבהו ג' אין הפרגוד ננעל בפניהם אונאה וגזל ועכומ"ז אונאה דכתיב ובידו אנך. גזל דכתיב חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד עכומ"ז דכתיב העם המכעיסים אותי על פני תמיד ופי' רש"י על פני לפני ואין מחיצה בינו לבין העבירה ונ"ל שזהו שהכתוב אומר קץ כל בשר דהיינו המקטרג כמו"ש הזוהר. בא לפני היינו לפנים מן הפרגוד. ומפרש למה יש לו רשות לכנס כ"כ לפנים מהמחיצה. כי מלאה הארץ חמס מפניהם ולפני מקטרג אחמס וגזל הא אין הפרגוד ננעל ונ"ל דע"פ הגמ' דב"מ הנ"ל א"ש בפשוט מ"ש לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. ודברי רש"י ידועים אך לפי מ"ש א"ש בפשוט דבחטא של עכומ"ז נמי אין הפרגוד ננעל מדכתיב העם גו' על פני. וז"ש לא יהי' לך אלהים אחרים שעבירה זו תיכף תבא על פני לפנים מהפרגוד וכמו"ש העם המכעיסים אותי על פני:

והנה על פי' רש"י הנ"ל שכתב וכן לא יעשה לענות הבתולות לפי שהאומות גדרו עצמן כו' הקשה הגור ארי' דא"כ למה מדייק הכתוב לומר כי נבלה עשה בישראל לא הול"ל רק כי נבלה עשה. ומזה משמע כפי' הרמב"ן דוכן לא יעשה נמשך עם בישראל. ור"ל וכן לא יעשה בישראל ע"כ תוכן דבריו. ותמיהני איך רצו לדחות דברי רש"י ז"ל והמה דברי הב"ר שם. ונ"ל דקושייתו לא קשיא מידי. דהנה קיי"ל בחו"מ סימן שנ"ט אסור לגזול אפי' על מנת לשלם דבר יפה ממנו כשאין התשלומין בעין. אבל כשהתשלומין בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא לו ויזכה כו' ומקורו מרא"ש ב"ק ס' דמותר לקחת גדישין של שעורים ולזכות להם גדישין של עדשים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. והנה הכא בדינה האיסור הי' משום גזל כדכתב הרמב"ם. ולכאורה לא הי' כאן איסור גזל כלל, שהרי יעקב הי' גר בארץ אין לו נחלת שדה וכרם קבוע ומתהלך מגוי אל גוי באין מרגוע ושכם הוא בן חמור נשיא הארץ מלך על עיירות רבות ומי מאנשי הארץ לא ירצה להתחתן בנשיא הארץ. והשתא בשלמא אם הי' אחד מאנשי הארץ הגרים שם כמו יעקב אנס את בת יעקב הי' בזה גזל דה"ל כמו מחליף שעורים על שעורים כיון שהם שווין אין זה זכות ואסור להחליף ואית בי' משום גזל אבל הכא שבן הנשיא אנסה והוא מזומן לקחתה לו לאשה א"כ ה"ה כמו המחליף שעורים בעדשים כיון שיפה ממה שלוקח ומזומן התשלומין בעין ודאי זכות הוא לו. ונ"ל שזהו שכתוב וידבר על לב הנערה ופי' רש"י דברים המתיישבים על הלב ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז אני אשאך ותקנה העיר וכל שדותי' והוא בב"ר. ולכאורה מנ"ל שהתפאר בזה שהוא יותר גדול בעשירות מיעקב אבי' והלא אדרבה בזיווג עיקר הדבר שיהיו שווין במעלות זה כזה וכשהוא יותר גדול במעלה ממנה איכא טענה לומר מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא כדאמרינן בקדושין מ"ח ע"ב ע"ש. וא"כ דילמא מ"ש וידבר על לב הנערה שדיבר דברים המתיישבים על לבה דהיינו שאמר לה שאני שוה במעלה ובעושר לאביך ולכן ה"ז דבר ישר ושוה לשנינו. אלא הוא הדבר אשר דברתי דכיון דענין דינה הי' בלי דעת האב בא שכם כמתנצל לפני' שלא תשים בו אשם על גזילה כזו דבשלמא אם אביך הי' שוה לי בעושר הי' זה גזל דה"ל כמחליף שעורים בשעורים. אך כיון שאני עשיר הרבה יותר מאביך ה"ל כמו מחליף שעורים בעדשים דודאי זכות הוא לו וזכין לאדם אפי' שלא בפניו ובזה הי' דבריו מתיישבין על לבה. אמנם הגיד לנו הכתוב ויתעצבו האנשים מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב. והיינו כי דבריו אלה של שכם המה מהבל יחד. דנהי דאצל אחר שאינו מן דת ישראל שרשאי להתחתן אתו ודאי זכות הוא לו שבתו תנשא לבן נשיא הארץ אבל לאבינו יעקב שלא יתחתן עם גויי הארץ בשום אופן בעולם ע"פ דתו וקבלתו מאבותיו. וע' פסחים נ' מאי כנעני כו' ואם יתן לו כל הון ביתו הלא יבוז לו א"כ לדידי' ודאי חוב הוא לו ולא זכות. וז"ש כי נבלה עשה בישראל ר"ל בדת הישראלי. ] ע"ד שכתוב וזאת לפנים בישראל. לשכב את בת יעקב הזהיר במצוה מאד הא חדא. וזאת שנית וכן לא יעשה ר"ל דאפי' תימא ללמד עליו זכות שלא למד לדעת חוקי ישראל אע"פ שהיה לי' ללמוד עכ"פ לא הי' לו לענותה וכתיב וישכב אותה ויענה וא"כ אפי' לא יהי' גזל מצד אביו יעקב ה"ל גזל מצד הבת כיון שהיא לא נתרצתה וע"ז אין לומר שלא היה יודע ואין להם לחרות אפם בו מאד כ"כ. שהרי האומות גדרו כבר עצמן כו' והי' זה דבר פשוט לאיסורא אצל הכל. ונכון:

נחזור להנ"ל דנראה דנערה המאורסה לב"נ עכומ"ז אף דאין בה איסור א"א יש בה משום גזל למאנס אותה שלא ברצון הארוסה והארוס. אמנם יש להקשות ע"ז. דבברכות ס"א תניא לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפי' היא אשתו ופי' רש"י באשתו משום גנאי. ואמר שם ר"נ מנוח ע"ה הי' דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו פי' רש"י לא שמש ת"ח שלא למד משנה זו ששנינו לא יהלך אדם אחורי אשה אפי' היא אשתו כו' אמר רנב"י ולמאי דקאמר ר"נ מנוח ע"ה הי' אפי' בי רב נמי לא קרא שנאמר ותקם רבקה ונערותיה גו' ותלכנה אחרי האיש ולא לפני האיש והקשה הרש"א בח"א מנלן לרנב"י דאפי' בי רב נמי לא קרא דלמא ידע שפיר דיוקא דקרא אחרי האיש ולא לפני האיש. אך זה דווקא באשת אחר משום איסורא דא"א הוה דכבר נתקדשה ליצחק אלא שלא ידע דרך ארץ דברייתא דלעיל דקתני דאפי' אחר אשתו לא ילך משום גנאי עכ"ד. וקושייתו לא קשיא מידי לכאורה שהרי קיי"ל בב"נ דנערה המאורסה אין להם וא"כ נהי דהיתה מקודשת ליצחק היינו לפי שהאבות קיימו כה"ת עד שלא נתנה ואפי' מצות דרבנן ועכ"פ לא היו מצווין עלה וא"כ מדינא דב"נ לא הי' בה כלל איסור א"א עד שיצטרך להחמיר שלא ילך אחרי' שמא ע"י הרהור יכשל בה. וכן נמי מה שהקשו המפרשים איך נתקדשה ע"י אליעזר הא עבד הי' ואין עבד נעשה שליח לקדש כמו"ש בא"ע סימן ל"ה לק"מ מה"ט. דהא דאינו נעשה שליח היינו לאחר מתן תורה שאנו מצווין על הקדושין והוא אינו מצווה וכיון שאינו בתורת קדושין אינו בתורת שליחות לקדש אבל קודם מ"ת שלא היו מצווין כלל על הקדושין אלא שנהגו כן כאינו מצווה ועושה היו כולן שווין בזה בענין שליחות. כן הי' נראה בפשיטות עד שהיה תמיה לי על הרש"א איך הקשה כן:

אמנם לפמ"ש דנהי דנערה המאורסה אין להם מ"מ כשנאנסה שלא ברצון הארוס או האשה ה"ז חייב עלי' משום גזל. א"כ הדק"ל מאי ראי' מרבקה דשאני התם שכבר נתקדשה ואיכא בה משום הרהורא דלא ליתי לידי חיוב מיתה דגזל ואף דאונס לא הי' שייך ברבקה שהרי רבים הי' אתה ואונס קלא אית לה כמ"ש תוס' כתובות ט' מ"מ פיתוי הי' שייך. ואף דא"כ לא שייך שוב גזל מצדה ואביה נמי הא כבר מת מ"מ הי' שייך גזל מצד ארוסה דיצחק שקנאה בכסף הקדושין. דמאי נפ"מ בב"נ בין איסור א"א לבין איסור גזל הא בתרווייהו חייבין מיתה עלייהו וא"כ באשתו דאין בה רק משום גנאי מנ"ל וא"כ שפיר י"ל דמנוח בי רב קרא:

אמנם נ"ל דהנה התוס' בכתובות ז' כתבו דהא דיליף במס' כלה מקרא דויברכו את רבקה לברכת אירוסין אסמכתא בעלמא הוא דלא איירי פשטא דקרא בברכת אירוסין עכ"ל. ולפ"ז שפיר קאמר רנב"י למאי דקאמר ר"נ דמנוח ע"ה הי' שלא למד משנה וברייתא ע"כ צ"ל דאפי' בי רב נמי לא קרא דאי קרא פשטא דקרא שלומדין בי רב ה"ל למידע לדייק אחרי האיש ולא לפני האיש. ואין לומר דהתם שאני שנתקדשה וא"א הואי. הא פשטא דקרא לא מיירי באירוסין כמ"ש תוס' בכתובות. ובי רב הא לומדין רק פשטא דקראי. ואין לומר דמניח ידע הך ברייתא דמס' כלה שהיתה מקודשת א"כ ה"ל למידע נמי הך ברייתא דלא יהלך אדם אחורי אשה ואפי' אשתו. ואין לומר דהך ברייתא דמס' כלה ידע והך ברייתא דלא יהלך כו' לא ידע. א"כ קשה מנלן לר"נ לומר דמנוח ע"ה הי' לפי שלא ידע ברייתא דלא יהלך כו' דלמא מנוח שפיר גמר כולה תלמודא ושמש ת"ח הרבה אלא דברייתא זו דלא יהלך לא ידע ואטו מאן דלא ידע הא ע"ה מקרי. ע' גיטין ו' ע"ב. אלא ודאי דס"ל לר"נ דאם איתא דשמש ת"ח ולמד גמ' וברייתא ה"ל למידע הך דלא יהלך ברישא שהרי הוא מהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה ומדהא לא ידע ודאי כולהו נמי לא ידע. וזה שאמר רנב"י למאי דקאמר ר"נ מנוח עם הארץ הי' ע"כ בי רב נמי לא קרא. ומיושב קושיית הרש"א. ודו"ק:

סוף הספר

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה