אור ברסלב
שות דברי חן סימן פג

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן פג

סימן פב

לכבוד בשב"ז הרה"ג כו':

מה שהקשה כת"ר למה חשבו בשבע מצות ב"נ כנענים גזל לבד ושפיכות דמים לבד הא כיון דעל גזל הוא מוזהר ונהרג עלי' מכ"ש על שפיכות דמים. ואם נאמר דאין עונשין מן הדין הא משה נשא ק"ו בעצמו כו' כמבואר בב"ק ל"ח עכ"ד:

תשובה. לדעתי אין זה ענין להא דעונשין מה"ד. דכיון דכל עיקר גזל הוא שאסור לגזול ולהזיק כל דבר שהוא קנין של חבירו ומה שהוא שלו. וא"כ גופו ונפשו ודאי הוא שלו וקנינו הוא ואסור להזיקו בגופו או בנפשו והרי זה גזל ממש ולאו דמק"ו אתיא. וע' מ"ש המפרשים ביצה ז' בשאור וחמץ יע"ש, ויש בזה מקום עיון בתמורה ט' ע"א. ואכמ"ל:

אמנם נ"ל פשוט דהנה כל עיקר גזל שאסור אינו רק כשחבירו עדיין לא הפקיר החפץ אבל כשכבר הפקיר מותר לזה לקחתו או להזיקו וע' לשון רש"י בסנהדרין נ"ו ע"ב בד"ה מכל עץ הגן ולא גזל מדאיצטריך למשרי לי' ולהפקיר לו עצי הגן ש"מ שאינו מופקר לו נאסר לו. ע"כ. וא"כ נפקא מינה דאי הוי שפיכות דמים רק מטעם איסור גזל א"כ כשהפקיר א"ע למות כגון שאול שביקש בעצמו מגר עמלקי שימיתנו אין בו משום גזל כיון שכבר הפקיר א"ע ומבקש בעצמו שחבירו יטול נשמתו משא"כ משום איסור שפיכת דם ההורגו מ"מ חייב. אלא דעדיין יש לכאורה לדקדק ע"ז והא מקרא מלא הוא ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש כו' מכאן לשופך דם עצמו וכמו"ש רש"י בחומש הרי דאם מפקיר א"ע למיתה אין הפקירו הפקר וא"כ שוב ראוי לאחרים להתחייב בדמו מטעם גזל כיון דאין הפקירו כלום. אמנם בלא"ה יש לדקדק כיון דכבר הוזהר אדם הראשון אשפיכת דמים לר' יוחנן ור' יצחק. א"כ קרא דאך את דמכם גו' ומיד האדם מיד איש אחיו וע' פי' רש"י בב"נ למה לי דאזהר. אך כבר הרגישו בזה רש"י ורמב"ן וכתבו דקרא אתא לומר אע"פ שהתרתי לכם עתה נטילת נשמה בבהמה ולשפוך דם כל חי מ"מ את דמכם אדרוש כו' ולולא דבריהם הי' נ"ל דוחק גדול לומר שיעלה על הדעת כי אדם כבהמות נדמו וכל מוצאו יהרגנו אם ידו תקיפה ואיך ס"ד דדם אדם הותרה כמו דם בהמה ותי' עד שצריך קרא דאך את דמכם גו' ומיד איש אחיו גו'. והוא ממצות שכליות שלא יהא איש את רעהו חיים בלעו:

ע"כ לולא דבריהם נ"ל דהנה במדרש פרשת נח אך את דמכם גו' יכול אפי' כשאול ת"ל אך כ"ה לשון הב"ר. והרא"ש בסוף מו"ק כתב וז"ל וכן מצאנו בגדול שאבד עצמו לדעת כו' כגון שאול מלך ישראל שאיבד את עצמו לדעת אלא שהי' איבוד מותר לו כדאיתא בב"ר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפי' נרדף כשאול ת"ל אך. לפיכך לא הי' בכלל מאבד כו' ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כו' עכ"ד. הנה מה שכתב כדאיתא בב"ר ואך כו' מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם ליתא כן בב"ר. אולם הרא"ש העתיק כל דבריו אלה מדברי הרמב"ן בתורת האדם והרמב"ן לטעמי' אזיל בפירושו על התורה שכתב על פסוק אך את דמכם כו' רבותינו דרשו בו הרג את עצמו, את דמכם מנפשותיכם אדרוש. אך הרא"ם כתב עליו ז"ל לא מצאנו למ"ד במקום מ"ם בשום מקום [וקושיית הרא"ם על הרמב"ן שלא מצינו למ"ד במקום מ"ם נ"ל ע"פ מ"ש רש"י בשמואל ב' ג' ל' ויהיה ע"ד ותלך לדרוש את ד' וק"ל. א"נ כדכתיב כצאתי את העיר וכפי' רש"י] ע"כ נ"ל לפרש דהכי פירושו אך את דמכם אם תשפכו בעצמיכם לדעתכם ולרצונכם והיינו מאבד עצמו לדעת ולנפשותיכם פי' לרצונכם כמו אם יש את נפשכם פי' רצונכם ושלחתה לנפשה.

לרצונה] אדרוש בדין שמים. משא"כ שאול שהי' בלאו הכי עומד ומוכן ליהרג ע"י פלשתים. ועוד שיתעוללו בו אין בו דרישה בדין שמים אם שופך דמו בעצמו:

ולפ"ז מיושב הכל על נכון דהא דהזהיר הכתוב לאדם הראשון אשפיכות דמים ולא סגי באזהרת איסור גזל דלא גרע נפשו מממונו. דנפ"מ דאף שהפקיר א"ע למות מ"מ ההורגו נהרג עליו דלא דמי בזה לממונו שהפקיר. אך עדיין אני אומר דהיינו טעמא דההורגו נהרג עליו משום דהמפקיר א"ע גופא אם הי' מאבד את עצמו לדעת הי' בו דרישה בדיני שמים לכן ההורגו נהרג עליו. אבל היכא דהמפקיר א"ע לא הי' בו דרישה בדין שמים כגון שאול שהי' נרדף ואנוס ופטור אפי' מדיני שמים הוה אמינא דההורגו פטור עליו שלא יהא חמור ההורגו ממאבד עצמו שאין בו דין שמים ע"ז קמ"ל קרא ומיד איש אחיו אדרוש גו' שופך דם האדם גו' לומר דאף דמאבד א"ע אין בו דרישה בדיני שמים רק כשהוא ברצונו אבל לא כשהוא אנוס מ"מ מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם אפי' בכה"ג נמי. דאם הוא בעצמו אינו נתפס על אונסו וצערו מ"מ אחרים נתפסים עליו כדין כל שופכי דמים:

ואף שהב"י ביו"ד סימן קנ"ו בבדק הבית הביא בשם האו"ח דיש מפרשים דהא דדריש בב"ר יכול כשאול ת"ל אך כו' היינו לאיסורא שאינו יכול להרוג עצמו ושאול שלא כדין עשה מ"מ הא דדריש שם בב"ר יכול כחנני' מישאל ועזרי' ת"ל אך לכ"ע פירושו להתירא שהם לא עשו בעצמם דבר רק שמסרו א"ע ביד אחרים. וקמ"ל קרא דאך את דמכם גו' דעכ"פ אחרים חייבין עליהם:

אמנם בעיקר מחלוקת שהביא בא"ח בהא דשאול הנה הרא"ש סוף מו"ק כתב דשאול לא הי' בו דין מאבד א"ע לדעת והי' האיבוד מותר לו כדאמר בב"ר כו' ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כראוי כדאיתא ביבמות ע"ח כו' ור"ל דאי הי' בו דין מאבד א"ע לדעת הרי אין מספידין אותו כדאמר בא"ר. וכ"כ בשו"ע יו"ד סימן שמ"ה ודבריו המה דברי הרמב"ן בתורת האדם כמוש"ל. הרי דס"ל להרא"ש ורמב"ן בפשיטות דשאול כדין עשה ולכאורה יש לעיין מעובדא דר"ח בן תרדיון בע"ז י"ח דאמר מוטב שיטלנה כו' וצריכין לחלק דבשאול כיון שירא פן יתעללו בו ויבא לידי חילול השם כמו"ש המ"כ א"כ דמיא להא דכתב ר"ת בתוס' בע"ז שם. אך לדעת האומרים דשאול שלא כדין עשה וכ"כ יוסיפון בסוף ספרו. לא תקשה מהא דנענשו על שלא הספידוהו כהלכה. די"ל דדין מאבד א"ע לדעת שיהי' בו דרישה בדיני שמים ודאי לא הוי בי' וע"כ היו מחוייבין להספידו כדת מ"מ אילו היה בא לב"ד לשאול אי שרי לכתחילה לא הי' מורין לו דשרי. ואל תתמה ע"ז דכה"ג מצינו ג"כ באיוב שכפר בתחיית המתים והפך קערה על פי' ואילו הי' בא לב"ד ודאי לא הי' מורים לו כן ואפ"ה לא נענש בדיני שמים ע"ז ולא נתפש על צערו כדאמר בב"ב דף ט"ז ע"א:

ולפי מ"ש הרא"ש והרמב"ן דבשאול הי' האיבוד מותר לו יש ראי' לדברינו דמ"מ ההורגו נהרג עליו ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ו' גזירת הכתוב היא שאין ממיתין ב"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וזה שהרג יהושע לעכן ודוד לגר עמלקי כו' הוראת שעה היתה או דין מלכות הי'. ע"כ משמע מדבריו דאילו הי' עדים בגר עמלקי הי' הורגו ע"פ ד"ת אף ששאול הי' מותר לו האיבוד בעצמו והרי זה ראיה למ"ש:

והנה האחרונים הקשו על הרמב"ם דמשמע מדבריו דכנעני אינו נהרג ע"פ הודאת עצמו מדין תורה ולכך צריך לומר דהוראת שעה או דין מלכות הי' והא בירושלמי ריש פרק קמא דקדושין דריש באדם דמו ישפך אפי' ע"פ עצמו ע"ש בפני משה. וכ"כ הרא"ה בס' החינוך פרשת יתרו שנהרג ע"פ עצמו בהודאת פיו וא"ה עדים והאחרונים כתבו שהוא בכלל ע"פ קרוב שאמר בסנהדרין נ"ז ע"ב דב"נ נהרג עליו דבישראל היינו טעמא דאינו נהרג ע"פ עצמו משום דאדם קרוב אצל עצמו כו' וקרוב פסול להעיד משא"כ בכנעני. ולפ"ז קשיא ע"ד הרמב"ם למה צ"ל דהריגת גר עמלקי לא הי' ע"פ ד"ת. ונדחקו לומר דהרמב"ם ס"ל שהי' גר גמור וא"כ הי' דינו כישראל ממש ודלא כמו"ש רלב"ג דלא הי' גר רק שגר בא"י:

אמנם נ"ל דאשתמיט להו דברי התנחומא פרשת תצא דאמר שם חני בשם ר' אלעאי שבועה נשבע הקב"ה ואמר ימיני ימיני כסאי כסאי אם יבואו גרים מכל אוה"ע אני מקבלן וזרעו של עמלק איני מקבלן לעולם אף דוד עשה כן שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי א"ר יצחק בנו של דואג האדומי הי' ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כו' וכ"כ בילקוט באותה שעה נזכר דוד שאין מקבלין גרים מעמלק כו'. ולפ"ז ודאי דגר גמור הי' אלא לפי שאין מקבלין גרים מעמלק מה"ט הי' דינו כעמלקי שלא נתגייר כלל. ולפ"ז הדר קושיא לדוכתי' על הרמב"ם למה צריך לומר שהריגתו לא הי' ע"פ ד"ת:

אכן נ"ל דדברי הרמב"ם נכונים ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש ביבמות מ"ז דהבאין לפנינו בתורת יהדות מחזיקינן אותם בישראל וכ"כ הרשב"א שם שכן הסכימו כל המפרשים והא דקאמר ר"י דנאמנים לפסול עצמו משום דלדברי' הוא עכומ"ז. כתב הרא"ש לא לענין זה שאם בא על בת ישראל שפסלה דהא קיי"ל דאדם קרוב אצל עצמו ואינו משים עצמו רשע כו' אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו דשויא נפשי' חתיכה דאיסורא לאסור בבת ישראל. וכ"ה ביו"ד סימן רס"ח סעיף י"א וע' ש"ך שם. ולפ"ז באדם שאין מכירים אותו דדינא הוא שמחזיקין אותו בישראל ובא ואומר אח"כ בב"ד על עצמו שהוא עמלקי ונתגיירתי והרגתי נפש כיון דקיי"ל דאין מקבלין גרים מעמלק ואין גירותו כלום הרי זה ממש כאילו אומר נתגיירתי ביני לבין עצמי לר"י דאינו נאמן כלל לומר כן משום דאין אדם משים א"ע רשע כמו"ש הרא"ש וכיון דאין אנו מאמינים לזה א"כ כשאומר הרגתי נפש ג"כ אינו נאמן ליהרג כמו כנעני שנהרג ע"פ עצמו. שהרי אין אנו מאמינים לו כלל שעמלקי הוא. וא"כ נכונים דברי הרמב"ם שכתב דהריגתו לא הי' ע"פ ד"ת. דכיון דאין מקבלין גרים מעמלק. ואם קבלוהו אינו גר והרי זה כעמלקי שלא נתגייר א"כ כשאומר על עצמו גר עמלקי אנכי אינו נאמן כלל לפי שאין אדם משים עצמו רשע לומר עמלקי אני במקום שבלא אמירתו היינו מחזיקים אותו כישראל. וע"כ מטעם הוראת שעה או דין מלך הי' שהחזיקו לעמלקי שאינו גר ושוב מחוייב מיתה מדין ב"נ. וע"כ צ"ל כן דע"פ ד"ת הי' דינו כישראל דאי הי' ע"פ ד"ת נמי כעמלקי עכומ"ז ומ"ש שנהרג שלא ע"פ ד"ת דס"ל דב"נ לא נהרג ע"פ הודאת עצמו שאומר שהרג אדם. א"כ קשה עכ"פ הי' לדוד להרגו ע"פ דין מחיית זרע עמלק אף שלא הרג אדם. א"ו דע"פ ד"ת לא הי' כלל בחזקת עמלקי עכומ"ז אלא בחזקת ישראל וז"ש לו פיך ענה בך גו' ר"ל לדבריך כנעני אתה וכנעני הא נהרג ע"פ עצמו. אך אין לומר שהי' עדיין מחזיקו כישראל ואפ"ה הרגו מדין מלך או הוראת שעה דא"כ לא יתכן מה שאמר לו פיך ענה בך גו' כיון שישראל אינו נהרג ע"פ עצמו ודו"ק:

אלא דלכאורה יש לשאול דאפי' מדין ב"נ לא הי' לו ליהרג ע"פ עצמו שהרי שאול כבר טריפה הי' במה שהשליך עצמו על חניתו והגר עמלקי רק קירב את מיתתו והא קי"ל ההורג טרפה פטור. אמנם כבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה ד' דכנעני נהרג אפי' אטרפה. הן אמת דכל נושאי כלי הרמב"ם ומפרשי' לא הראו מקור לדבריו. והאחרונים נלאו הרבה לבקש מקום מוצא דין זה ולא מצאו. אכן היטב אשר אמר לי בזה גיסי המופלג החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י מליגום דא"צ לבקש ע"ז ראיות מש"ס דמקרא מלא הוא בההוא גר עמלקי שכתבתי למעלה שדנו דוד בדין ב"נ וקשה הא הוא בעצמו אמר כי ידעתי כי לא יחי' גו' וא"כ אמאי נתחייב עליו הא ממה נפשך אם נאמינהו שהוא הרגו נאמינהו ג"כ מה שאמר כי ידעתי כי לא יחי' שבלאו הכי נמי הי' מת. א"ו אף שנאמינהו שהי' בלאו הכי מת ושהי' כבר טרפה שאינו חי מ"מ דינו ליהרג לפי שב"נ נהרג אטריפה ג"כ. ואף שבטענה זו הי' בא לפטור א"ע הא קיי"ל דכנעני ששגג באחת ממצותיו שסבור ואומר מותר ג"כ נהרג לפי שהי' לו ללמוד ולא למד וא"ש הכל. והמחבר עין אלי' בסנהדרין נ"ז שגג בכ"ז ע"ש:

ומה שרצה כבוד ידידי למצא מקור נאמן לדברי הרמב"ם הנ"ל מה שב"נ נהרג אטריפה משום דבדידהו אזלינן בתר מיעוטא כמו"ש הפמ"ג בהלכות אבר מן החי וא"כ נהרג דילמא האי טריפה הי' חי וכמ"ש הש"ך בשם רש"ל ביו"ד סימן נ"ח דמיעוטא חיים. נ"ל דזה אינו שהרי התוס' כתבו להדיא בסנהדרין ע"ח ד"ה ההורג. וכ"כ תוס' חולין י"א ע"ב בד"ה ודילמא. דהורג את הטריפה פטור אפי' למ"ד טריפה חי'. אלא דעדיין י"ל דרובן מתים ע"י חבלה זו בסופם וכמ"ש תוס' שם אך איכא נמי שמרבים כחול ימים. אמנם המה רק מיעוטא דמיעוטא דלכו"ע לא חיישינן להו וכמו"ש למעלה. אך בלא"ה נראה לי שאין לתלות בוקי סריקי ברמב"ם ולומר דס"ל דבב"נ לא אזלינן בתר רובא מה שלא נזכר סברא זו בחיבורו ולא בספרי הראשונים בשום מקום. ומחוורתא מה שכתבתי למעלה:

ואגב אורחין ראינו לאחד ממחברי זמנינו שכתב בסנהדרין נ"ז דמקורו של הרמב"ם שב"נ חייב אטריפה. הוא דלכאורה קשה אמאי חייב ב"נ ארציחה ודילמא טריפה הוי כמו"ש בחולין י"א וע"כ משום דאזלינן בתר רובא וזה בישראל אבל בב"נ לא אזלינן גבי' בתר רובא כמו"ש הפרמ"ג ביו"ד בפתיחה להלכות תערובות. וכ"כ הנו"ב מ"ת בא"ע סימן מ"ב. והדר קושיא לדוכתי' אמאי חייב ודילמא טריפה הרג. א"ו דגם כשהרג טריפה נהרג עכ"ד. ובמחילה מכת"ר לא חש לקמחי' דמאן דסבירא ליה דאזלינן בבני נח בתר מיעוט היינו אף בתר מיעוט ולחומרא כגון שנתערב חתיכה א' של אבר מן החי בב' חתיכות של היתר דבישראל שרי מה"ת משום דאחרי רבים להטות ובב"נ אפשר דאסור דקרא דאחרי רבים לאו לדידהו נאמר. אבל כשנתערב חד של היתר בתרי של אבר מן החי לית מאן דפליג דכמו דאסור לישראל אסור לב"נ דאם אזלינן בדידי' בתר מיעוטא לחומרא מכ"ש דאזלינן בתר רובא לחומרא. וכ"כ הנו"ב שם דאל"כ אמאי חייב ב"נ על אשת אביו ודלמא לאו אביו הוא והמחבר הנ"ל הביא את דברי הנו"ב ולא ראה יפה. וא"כ דבריו מעיקרא ליתא מה שהקשה למה נהרג ב"נ ארציחה ודילמא טריפה הוי. דודאי אף דאפשר דטריפה הוי מ"מ אנן אזלינן בתר רובא דלא הוי טריפה. אבל כשידוע לנו שהוא טריפה מנ"ל דנהרג ב"נ עליו. וכ"ז פשוט:

ובלאו הכי מה שתלה דברי הרמב"ם בחידוש דינו של הנו"ב דבב"נ לא אזלינן בתר רובא. והפמ"ג נסתפק בזה. וכן בנו"ב שם תלה דינו של הרמב"ם בפרק י' מהלכות מלכים בחיוב מילה דבני קטורה ג"כ בזה. אינו נראה כלל. דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר ע"ז יראה לי כו' ככל מקום שהרמב"ם מביא חידוש מסברת עצמו. ועוד למה נקט דינו רק בענין רציחה ומילה ולא בשארי שבע מצות בני נח. וגם בעיקר יסוד הנו"ב דלא אזלינן בב"נ ב"ר ראיתי לאחרונים שחולקים ע"ז וע' עד"ב דף כ"ח ע"ב. ובהגהות יד שאול לירושלמי דמאי הביא ראי' מירושלמי שם להיפך דאמר ר' יוסי בעי אלא מעתה מי שבא להתגייר אין מקבלין אותו אני אומר מעמון ומואב בא כו' והרי כאן בבא להתגייר ועדיין אינו גר וע"כ צ"ל משום דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא דעמון ומואב. וכתב שם ביד שאול ואולי כיון שבא להתגייר ולקבל עליו דת יהודית הו"ל מעתה דינו כישראל דאזלינן בתר רובא. עכ"ד והנה סברת יד שאול הוא סברת המהרש"א בשבת ל"א גבי הלל במעשה דגר שבא לפניו להתגייר ע"מ שיעשנו כה"ג שכתב דכיון שבא להתגייר שרי ללמדו תורה. אמנם הגאון רעק"א בתשובה סימן מ"א דחה דבריו מדברי התוס' ביבמות כ"ד שלא תירצו כמהרש"א משמע דלא ס"ל סברת המהרש"א. וע"כ מסיק להחמיר ע"ש, ועוד לוא יהיבנא דכיון דבא להתגייר מעתה דינו כישראל לפי שעומד להיות ישראל ומשו"ה מקבלים גרים ולא חיישינן דילמא מעמון ומואב הוא אכתי תקשה דילמא מעמלק הוא לפי דברי התנחומא והילקוט דאין מקבלים גר מעמלק ואם קבלוהו אינו גר כלל דבדידי' ל"ש לומר כיון שבא להתגייר מיחשב מעתה כגר לכל דיני ישראל אחרי שאין גירותו כלום. וצריכין לדחוק דאפילו למאן דחייש למיעוט לחומרא מ"מ למיעוטא דמיעוטא לא חייש ועמלקים מיעוטא דמיעוטא נינהו: אלא שאני תמה על עיקר דברי התנחומא והילקוט אם איתא דהלכה כן לא אישתמיט חד מהפוסקים וכן הרמב"ם להביא זה בהלכותיהן לפסק הלכה. ואף דלדידן לכאורה אין נפ"מ שכבר בא סנחריב ובלבל את כל העולם מ"מ הא לא נמנעו מלכתוב דין עמון ומואב אדומי ומצרי לפי ד"ת. ועוד דאיכא נפ"מ בשידוע יחוסו כגון המן שהי' אחרי סנחריב והיו יודעין יחוסו כמו"ש בתרגום אסתר:

ע"כ נ"ל דתלמודא דילן לא ס"ל הא דתנחומא דאין מקבלים גרים מעמלק ממה דאמרינן בגיטין נ"ז ע"ב. וכן בסנהדרין צ"ו מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק והרי המן מעמלק הי' ש"מ דמקבלין אף מעמלק ועכ"פ בדיעבד הוי גר גמור ומשו"ה השמיטו הפוסקים הך דתנחומא ולפ"ז הא דגר עמלקי שדנו דוד בדין ב"נ צ"ל שהי' עכומ"ז שהתגורר בארץ ולא שהי' גר שקיבל עליו תורת ישראל. אך לפי' הרד"ק שהי' גר ממש צ"ל דהא שדנו שדין ב"נ משום דס"ל דאינו גר כלל לפי שאין מקבלים גרים מעמלק כמו"ש התנחומא:

ומה שנסתפק הרמב"ם בהא דהרג דוד לגר עמלקי אם הי' מחמת הוראת שעה או דין המלך. נ"ל דזה תליא בשתי סברות שאמרה אביגיל לדוד במגילה י"ד ע"ב. וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה מורד במלכות הוא כו' אמרה לי' ועדיין שאול קיים כו' ולא יצא טבעך בעולם. ונראה דתרתי מילי קאמרה. חדא דעדיין שאול קיים. ואין אתה מלך. ועוד לא יצא עדיין טבעך בעולם ולפ"ז בעובדא דגר עמלקי שכבר הי' שאול מת לפי טעם הראשון הי' דינו של דוד כמלך וי"ל דמדין מלך הרגו. אבל לאידך טעמא שאמרה משום דעדיין לא יצא טבעך בעולם א"כ אחרי מות שאול נמי קודם שהתקבצו כל ישראל לקבלו למלך עדיין לא יצא טבעו בעולם ולא הי' עדיין דינו כמלך ובע"כ צ"ל שמה שהרג לגר עמלקי הי' מהוראת שעה כנ"ל ונכון:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה