שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן עה
דיני מכירה:
אחד נתן מעות לחנוני על ככר לחם לשבת וחזר בו החנוני ואינו רוצה ליתן לו הככר. רק הכסף רוצה להשיב בחזרה. ואמרתי דהמוכר אינו יכול לחזור בו ולקבל מי שפרע. דהא בכה"ג העמידו דבריהם על דין תורה דמעות קונות כמבואר בחו"מ סימן קצ"ט סעיף ג' דיש זמן שמעות קונות בבשר בארבעה פרקים. וכתב שם בהג"ה דיש מי שכתב דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בערב שבת דקנה דכל כה"ג העמידו דבריהם על דין תורה, מהרי"ל. וכתב שם הקצות החושן וה"ה נותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה כיון דמקדשין נמי על הפת עכ"ל. אלא דעל דבריו יש לדקדק למה נקט משום דמקדשין עליו והא בלאו הכי מצוה לאכול פת משום עונג [וע' תשובת רעק"א בהשמטות סימן א' דנראה דאכילת פת ביו"ט אינו מצד חיוב שמחה דהא בשבת ליכא חיוב שמחה אלא דמן כבוד שבת לקבוע סעודה על הלחם והכיבוד ועונג עם שמחה תרי מילי נינהו. וכיון דאין אכילת פת תלוי בחיוב שמחה י"ל דאין נשים חייבות במצות אכילת פת ביו"ט כו' ע' רא"ש פרק שלשה שאכלו סימן כ"ג שכתב הילכך נראה לרבינו יהודא דחייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה. וכתב שם המעדני יו"ט דהא דאמרינן אין שמחה אלא בבשר כלומר דבבשר הוי שמחה. אבל ודאי דפת בעי בהדי' וצע"ג על הגרעק"א] ואפילו כשמקדש על יין הא אין קידוש אלא במקום סעודה כדאמרינן בפסחים ק"א. ומשום דכתיב וקראת לשבת עונג כמ"ש שם הרשב"ם ותוס' והרא"ש שהוא מ"ע מדברי קבלה. ואם נותן מעות על יין לקידוש אף שיש לו פת ויכול לקדש על הפת מ"מ כיון שמצוה לקדש על היין מדרבנן העמידו על דין תורה דמעות קונות. מכ"ש בנותן מעות על פת דמקיים בו מצות עונג שהוא מ"ע דדברי קבלה אף שאינו מקדש עליו דקנה מעותיו: אמנם צ"ע בעיקר דינו של מהרי"ל דמדמה יין לקידוש בערב שבת כדין בשר בד' פרקים דהיינו ערב יו"ט האחרון של חג. וערב יו"ט הראשון של פסח. וערב עצרת. וערב ראש השנה. והרי בערב יו"ט הראשון של חג אף דודאי מ"ע דושמחת בחגך נוהג בו ואין שמחה אלא בבשר ומקיים בזה מ"ע של תורה. ואפ"ה לא העמידו חכמים אז דבריהם על דין תורה ולא קנו לו מעותיו אלא למי שפרע ולא לגמרי שלא יוכל לחזור בו. א"כ יין לקידוש מאי חזית לדמות לבשר של ד' פרקים נדמי' לבשר של ערב יו"ט הראשון של חג או לערב יו"ט האחרון של פסח דלא קנו אז מעותיו ויכול המוכר לחזור בו:
אולם יש להבין דלמה באמת לא העמידו חכמים דבריהם רק בד' פרקים אלו דאף דבערב יום טוב הראשון של חג רובא דאינשי טרידי בסוכה ולולב ואין להם פנאי להרבות באכילת בשר כמ"ש המפרשים מ"מ מאי איכפת לי' ללוקח אם אחרים לא ירצו לקיים המ"ע דושמחת בחגך בבשר כדין. הלא הוא עכ"פ על מצוה נתן מעותיו ולמה לא יקנו לו מעותיו:
ע"כ נ"ל דבאמת גם בראשון של חג או באחרון של פסח קנו מעותיו ורק לענין נותן דינר לטבח להשחיט אותו בע"כ זה אינו קונה משום דהטבח טוען סבור הייתי שיתקבצו לי המעות מקודם שאשחוט ועכשיו לא נתקבצו לי כל המעות מחיר הבהמה שכיחא לי פסידא לפי שלא אמצא קונים לבשר אחר שחיטה וכיון דהפסד שכיח ה"ל ללוקח לאתנויי כדין טריפות דסרכא בסימן רל"ב סעיף י"ב להיש חולקים דאינו מבטל מקח דהואיל והוי דבר דשכיח ה"ל ללוקח לאתנויי אבל בד' פרקים דשכיחי זביני ומצוי למכור הבשר לאחר שחיטה והפסד הטבח לא שכיח א"כ על הטבח ה"ל לאתנויי ומדלא אתני משחיטין אותו בע"כ. ולפ"ז כשנתקבצו להטבח כל מעותיו גם בראשון של חג או באחרון של פסח משחיטין אותו בע"כ כשאינו רוצה לשחוט כיון שאין לו הפסד דבמקום מצוה קנה מעותיו. ולפ"ז ביין לקידוש ופת לשבת. דדמיא לנתקבצו לו כל מעותיו ג"כ קנו מעותיו כדעת הרמ"א בשם המהרי"ל. ולדעה השני' בסי' רל"ב שם צ"ע: