שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן עד
דיני שמירת נפש לאחי המופלג מהור"ר ארי' ליב נ"י נאטענזאהן בוועקשנא:
אשר שאלת למה אין אנו נזהרים מלאכול בצים זוגות דהא אמרינן בפסחים דף ק"י ע"ב שתי ביצים כו' הלכה למשה מסיני ואמר שם דאפי' מאן דלא קפיד מיהו למיחש מיבעיא. וע' רשב"ם שם:
תשובה. התוס' ביומא ע"ז ע"ב ד"ה משום שיבתא כתבו ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה ר"ר שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות עכ"ל. ולכאורה היה נראה לומר לפ"מ דאמרינן בשבת דף קכ"ט אמר שמואל פורסא דדמא כו' מעלי שבתא אף דקיימא בזווי [פי' בזוגות] כיון דדשו בי' רבים שומר פתאים ד' א"כ לענין זוגות דביצים נמי כיון דדשו בי' רבים שומר פתאים ד'. אמנם אין זה מספיק רק לאותם שאינם יודעים שיש בזה חשש סכנה והמה כפתאים בענין זה עליהם י"ל שומר כו'. אבל אותן שיודעין חששא דסכנתא ויודעים לשמור בעצמם הרי אינם כפתאים ודאי לא עליהם נאמר קרא דשומר פתאים ד'. ועוד דתקשי למה דשו בי' רבים מתחלה. דבשלמא בהקזה כבר פי' רש"י בשבת שם שהורגלו בו מפני דוחקן כדי שיהיו קרובין לסעודת שבת כו'. אבל בביצים תקשי למה הורגלו בזוגות מתחילה ולא חשו לסכנתא דאיכא אפי' בארבעה לרב נחמן שם בפסחים דאמר טעמא ממ"ש ליל שמורי' ליל המשומר ובא מן המזיקין משמע דאי לאו ליל שימורי' אית בהו משום מזיקים אלא דרבא לא ס"ל כן כדאמר שם אע"ג דאיתזק רבא בר לואי לא חש לה למילתא דאמר ההוא משום דאותבן בפירקא הוה (ונ"ל דהיינו ההיא עובדא דפסחים מ' ע"ב בארבא דחיטי דטבע בחישתא דשריא רבא לזבוני לעכומ"ז ואותבי' רבא בר לואי בפירקא ולא מצא מענה וע"ז הקפיד רבא משום שביישי'. וע' חולין ו' ע"א פשטי' דקרא כו' ברש"י. וע' תענית ט' ע"א ד"ה רב הונא ור"ש ור"ח הוו שכיחי כו' חלש דעתי' אקרוה בחלמי' ואכחיד כו' ופי' רש"י אקרוה כו' שרוצין לעונשם בשמים משום דמכספי לי'. הרי מכאן שת"ח צריך להודות בפירקא אף על דבר שנראה בעיניו שאינו אמת כדי שלא לביישו ברבים ואל זה כיון הפסקי תוס' דתענית פרק קמא סימן ח' שכתב ת"ח דרכו להודות לחבירו בין על האמת בין על השקר וכיונו לההיא עובדא דתענית ט' הנ"ל ובליקוטי חת"ס חלק ו' סימן ס"ו נתקשה בלשון פסקי תוס' הנ"ל וכתב בזה דברים רחוקים מאד יע"ש. וכבר כתבתי זה בספרי שפתי חן פרשת קדושים על פסוק לא תשנא גו'] אלא דטעמא כמו"ש בתוס' ביומא הנ"ל. והא דשמואל דאתא לידן אכתוב לך מה שכתבתי בזה בימי חורפי על דרך הפילפול. וז"ל. בשבת קכ"ט ע"ב אמר שמואל פורסא דדמא חד בשבתא. ארבעה ומעלי שבתא. אבל שני וחמישי לא. דאמר מר מי שיש לו זכות אבות יקיז דם בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין כאחד. בתלת' בשבתא מ"ט לא משום דקיימא לי' מאדים בזווי. מעלי שבתא נמי קיימי בזווי. כיון דדשו בי', רבים שומר פתאים ד' ופי' רש"י כיון דדשו ביה רבים הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת. ואמרינן בפרקין דלעיל דף קי"ח כבוד שבת בדגים גדולים. ובמס' עכומ"ז דף כ"ט אמרינן שני לדם דג. עכ"ל. ויש לדקדק על פי' רש"י מנ"ל דהא דאמר בע"ז שני לדם דג היינו דאית בי' משום רפואה. שהרי שם הכי קאמר שני לדם דג. שלישי לו סכנתא. וי"ל דה"פ שני לדם רשאי לאכול דג. אבל שלישי לו סכנתא ואסור לאכול וקמ"ל בהא דשני לדם דרשאי לאכול דלא נימא דאית בי' סכנתא מק"ו מיום ג'. וא"כ מנ"ל דבשני אית בי' משום רפואה. והיה נראה לכאורה דהכריח לרש"י ז"ל לומר דמ"ש שני לדם דג. ע"כ משום רפואה דאל"כ למה לא תנא נמי ראשון לדג איך הוא. ובשלמא אי שני לדם אית בי' משום רפואה ושלישי קתני משום סכנתא ניחא הא דלא קתני כלל יום ראשון משום דכיון דבדידי' לא מעלי ולא קשה לא קתני לי' כלל. אבל אי נימא דבשני לדם דג נמי הכי קאמר שרשאי לאכול ולא קשה. וכיון דמעלי נמי לא. א"כ הול"ל ראשון ושני לדם דג:
אמנם יש לדחות דאין זה הכרח כלל דלעולם י"ל דבשני לא קשה ולא מעלי. והא דלא השמיענו יום הראשון. י"ל דסמך אהא דאמרינן בנדרים נ"ד דאין מקיזין על דגים כדאמר שם אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים כו' ותניא אין מקיזין לא על דגים כו' וא"כ אדרבה יום ראשון קשי נמי וא"כ לא יכול לכלול עם יום שני. והא דלא קתני כלל משום די"ל דסמך אברייתא דנדרים הנ"ל. והדרא קושיא לדוכתא. ואף די"ל דרק בסעודה של הקזה גופא קשי. מ"מ שוב לא פסיקא לי' למתני יום ראשון:
ועוד יש לדקדק על פי' רש"י שפי' שהורגלו בו מפני דוחקן כיון דבאנשים דחוקים קמיירי עדיפא הו"ל לרש"י למנקט אידך מימרא דרב שם קי"ח דאמר אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג. ואמר שם רב פפא מאי היא כסא דהרסנא ופי' רש"י דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח. וכתבו שם המפרשים דהאי הויא לדחוקים שא"א להם דגים גדולים כו' ומשום רפואת הקזה מאי נפ"מ לכאורה בין גדולים לקטנים:
ועוד בה שלישי' קשיא לי על פי' רש"י קושיא עצומה דלמה לי' לדחוקי משום דגים שאין בהם כל כך חיוב והרי יכול לענג שבת בכל דבר דאית בי' עונג. יותר טוב הו"ל לפרושי דמה"ט דשו בי' רבים ע"פ מה דאמרינן לעיל קכ"ט המקיז דם ואין לו מה יאכל ימכור מנעלים שברגליו ויספיק מהם צרכי סעודה מאי צרכי סעודה רב אמר בשר ושמואל אמר יין כו' וא"כ א"ש הא דדשו בי' רבים משום דתניא בפסחים ק"ז זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין. ולמקצת הפוסקים הו"ל יין דוקא מדאורייתא ולכו"ע עכ"פ מדרבנן. וא"כ לשמואל גופא ודאי י"ל דהיינו טעמא דדשו בי' רבים משום יין. ואף רב דס"ל דצרכי סעודה היינו בשר ודאי לא פליג אשמואל דיין נמי מעלי אלא דס"ל דבשר טפי מעלי וא"כ למה נדחק רש"י לפרושי משום דגים:
ונ"ל דקושיא זו יש לתרץ. דהא דלא אמר ה"ט משום יין קידוש משום דשמואל אמר בשבת שם אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לאותה חטה כו' המקיז דם שתייה לאלתר אכילה עד חצי מיל. וכיון דשתייה צ"ל לאלתר ואי לאו לאלתר איבעי להו שם בגמ' אי קשי או דילמא לא קשי ולא מעלי א"כ ליכא למימר דמשום יין קידוש דשו בי' שהרי קידוש אינו אלא לאחר ק"ש ותפלה והקזה צריך להיות מבעוד יום של ערב שבת וא"כ הך שתיית היין אינו לאלתר וכל שאינו לאלתר לא מעלי כלל א"כ ליכא למימר דמה"ט דשו בי' רבים ובע"כ צ"ל משום דגים וכדפי' רש"י. אך אכתי צריכין אנו לתרץ מה שהקשינו לעיל לפי' רש"י:
ונ"ל לתרץ הני ב' קושיות בחדא מחתא דלא קשיא מידי על פירש"י משום דלשיטתי' אזיל בנדרים נ"א ע"ב במתניתין דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים ופי' רש"י שם וכן הר"ן דדג היינו גדול ודגים היינו קטנים. ומתניתין דאמר תרווייהו דג דגים משו"ה אסור בהם בין גדולים בין קטנים ע"ש. ולפי זה בע"ז דאמר שני לדם דג היינו דג גדול. ולפי זה שפיר מוכח דע"כ משום רפואה הוא דאין לומר דבשני לא קשי ולא מעלי א"כ מ"ט לא אמר כלל דג בראשון לדם איך הוא. דהשתא ליכא למימר דסמך אהא דתניא בנדרים דאין מקיזין על דגים. התם היינו דגים קטנים אבל דגים גדולים לא שמעינן. אלא ע"כ צ"ל דשני לדם דג היינו דאית ביה משום רפואה ובשלישי לו סכנתא ומשו"ה לא השמיענו כלל בראשון. משום דהא דלא קשי ולא מעלי לא קתני כלל. ומתורץ קושיא א':
ולפ"ז מתורץ נמי קושיא ב'. דהא דלא פי' רש"י דמה"ט דשו בי' משום דגים דכסא דהרסנא דרש"י ז"ל מדייק שפיר מדאמר בע"ז שני לדם דג ולא אמר דגים ע"כ רק דג דהיינו גדול אית ביה משום רפואה אבל לא קטנים. משו"ה הוצרך רש"י לפרש דדשו בי' משום כבוד שבת דדגים גדולים דאית בי' משום רפואה. משא"כ כסא דהרסנא שהוא דגים קטנים לית בי' רפואה כלל. וא"ש:
אמנם כ"ז לשיטת רש"י והר"ן דפירשו דג היינו גדול. ודגים היינו קטנים. אבל לפי' הרא"ש שפי' דג דגים שאני טועם ר"ל דג או דגים. דבכל חדא מינייהו אסור בהן בין גדולים בין קטנים. וכן דעת הרמב"ם שפסק שהנודר מדגים אינו מותר רק בציר ומורייס הא בדג גדול לא. ועי' יו"ד סי' רי"ז סעי' י"ב. ולפ"ז אינו מוכח כלל מהא דשני לדם דג דאית בי' רפואה. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי דשו בי' רבים. ונראה לומר דלפי' הרא"ש ה"ט דדשו בו רבים משום סעודה דלערב דהא אכילה מעלי אף שאינה לאלתר. ועוד דבסעודה איכא בשרא לרוב בני אדם כדאמר רב דיספיק צרכי סעודה היינו בשרא ואף דשמואל ס"ל יין היינו דיין עדיף טפי אבל ודאי דבשרא נמי מעלי ומשו"ה דשו בי' רבים בע"ש:
אמנם אכתי יש להקשות כיון דאכילה לא מעלי רק עד חצי מיל ובתר הכי אולי קשי נמי ועכ"פ לא מעלי כדמבעי שם בגמ'. וא"כ כיון דהקזה צריך להיות בעוד יום ודאי ולא בין השמשות שהוא ספק לילה דהקזה הא אב מלאכה היא מלאכת חובל. ושיעור בין השמשות לשמואל איפלגו בי' רבה ורב יוסף למר ב' תלתי מיל ולמר ג' רבעי מיל. וא"כ ק"ש ותפלה דהויא בצאת הכוכבים כדתנן במתניתין דמאימתי כו' הוי לפ"ז רחוקה הסעודה שהיא לאחר ק"ש יותר מחצי מיל ולא מעלי עוד הסעודה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דשו בי' רבים:
אמנם נ"ל לומר דשמואל לטעמי' דס"ל ברכות כ"ז מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס וכיון שמקדש ע"כ יאכל ג"כ דהא שמואל גופא ס"ל בפסחים ק"א אין קידוש אלא במקום סעודה וא"ש. וכ"ה באמת דברי הרא"ש פרק ערבי פסחים דלשמואל מקדש ואוכל סעודתו. וכ"ה בשו"ע או"ח סי' רס"ז:
אלא דלפ"ז תקשי דברי הרא"ש גופי' בקושיא עצומה. דהנה בריש פ"ק דברכות הביא שם ר"ת ראיה דמותר לקרות ק"ש מפלג המנחה ואילך מרב דצלי של שבת בערב שבת ומסתמא הי' קורא ק"ש ג"כ. ודחי שם הרא"ש די"ל דק"ש לא קרא עד צאת הכוכבים. ולא סמך גאולה לתפלה דכריב"ל ס"ל דתפלות באמצע תקנום ע"ש. דלפ"ז צ"ל דהא דשמואל אומר מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס נמי ק"ש קורא בצאת הכוכבים דאי ק"ש ותפלה קאמר א"כ תהוי ראיה לדעת ר"ת משמואל אע"כ מתפלל אדם כו' דוקא תפלה קאמר אבל ק"ש קרי בצאת הכוכבים. אבל לפי מ"ש דמקדש ואוכל אח"כ סעודתו קשה כיון דק"ש לא קרי עד צאת הככבים א"כ איך מקדש ואוכל קודם ק"ש הא אסור לאכול קודם ק"ש. ודוחק לומר דשמואל לא שרי לקדש רק קודם חצי שעה לצאת הככבים. דהא סתמא קאמר וכזה יש לעיין בהא דתניא משעה שבני אדם נכנסים להסב כו' להני תנאי דמאחרי זמן ק"ש ואיך נהגו כן] : אמנם בלאו הכי יש לעיין בדברי הרא"ש הנ"ל דמפרש דהא דרב דצלי של שבת בערב שבת דקריאת שמע קרי בצאת הככבים. דלפי זה דשמואל נמי בעל כרחך הכי מתפרש כנ"ל. א"כ איך יאמר קדושה על הכוס לפי מה שכתב המ"א בסי' רל"ה ס"ק ד' בשם התרומות הדשן דאפי' טעימה אסור קודם ק"ש ומייתי לה מהא דתניא ברכות ד' חכמים עשו סייג כו' שלא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא כו' משמע מיני' דאפילו טעימה אסורה קודם ק"ש. והא קי"ל דהמקדש צריך שיטעום ואיך טעים קודם ק"ש:
והיה נראה לתרץ דהנה המ"א שם הקשה הא קודם בדיקת חמץ שרי טעימה לכו"ע. ותירץ דשאני בדיקת חמץ שהוא רק מדרבנן משו"ה שרי טעימה. משא"כ ק"ש הויא דאורייתא ולפ"ז י"ל דשמואל לטעמי' דס"ל ק"ש דרבנן בברכות כ"א לפי גירסת הרי"ף והרא"ש אמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן כו'. וא"כ דינו כמו בבדיקת חמץ דשרי בי' טעימה. וא"ש:
אלא דלפ"ז בע"כ צ"ל דהא דבברייתא דברכות אוסר טעימה צ"ל דס"ל ק"ש דאורייתא. א"כ אהא גופא תקשי מנ"ל לשמואל לפלוגי אמתניתא דק"ש לאו דאורייתא ומאן הוא תנא דפליג אברייתא לומר דס"ל ק"ש דרבנן שנוכל לומר דשמואל אמר לך אנא דאמרי כהאי תנא:
וי"ל דבמנחות מ"ג איפלגו רבנן ור"ש דלר"ש לילה לאו זמן ציצית דס"ל וראיתם אותו פרט לכסות לילה. ורבנן שם דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. וכתבו שם התוס' דהאי דרשא אסמכתא בעלמא הוא דק"ש דרבנן. אבל באמת דוחק גדול לומר דהוי רק אסמכתא. ע"כ נ"ל דבאמת לאו אסמכתא אלא דבהא גופא פליגי דלרבנן דס"ל ראה מצוה זו כו' ק"ש דאורייתא. אמנם לר"ש דס"ל וראיתם אותו אתא למעט כסות לילה י"ל ק"ש דרבנן [ואפ"ה י"ל כדעת תוס' דפסקו ק"ש דרבנן במנחות ובסוטה משום דבאמת קיי"ל בהא כר"ש דלילה לאו זמן ציצית. וכמ"ש תוס' בזבחים] והשתא לפ"ז י"ל דשמואל ס"ל כר' שמעון וק"ש דרבנן. וברייתא הנ"ל כרבנן דפליגי אר"ש. ולא תקשי ר"ש גופי' דידי' אדידי' ממ"ש בסוטה מ"ב מ"ש שמע ישראל התם ודאי י"ל אסמכתא בעלמא הוא ואין למידין מן האגדה. וע' ש"א סימן א'. והארכתי בזה במק"א בתשובה סימן ח'] :
וכיון שהוכחנו דשמואל כר"ש ס"ל דק"ש דרבנן א"כ ס"ל ציצית מ"ע שהזמן גרמא הוא דלילה לאו זמן ציצית א"ש מ"ש שמואל במנחות מ' ע"ב תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית של פטורה וכתבו שם התוס' מדלא אמר אפי' בלא ו' משמע דשני דברים קמ"ל. דתכלת אין בה משום כלאים אפילו בלילה דלאו זמן ציצית כו' והיינו משום דס"ל כר"ש כמו"ש:
והנה כל זה טרחנו לענין טעימה דשרי לשמואל משום דס"ל ק"ש דרבנן. אבל עדיין קשה לפ"מ שאמר שמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה איך יכול לסעוד קודם ק"ש. אמנם ג"ז יש לתרץ ע"פ מה דס"ל להגאונים באו"ח סימן רע"ד סעיף ה' דבכוס קידוש גופא אם שותהו כולו יוצא בו ידי מקום סעודה א"כ א"ש דלענין קידוש יוצא בו. ולענין ק"ש מסתברא דאין זה רק כטעימה ושרי. א"נ י"ל דאוכל פחות מכביצה פת דלענין סעודה במקום קידוש יוצא ידי חובתו ולענין ק"ש לא מקרי רק טעימה. וע' באו"ח סימן רל"ב סעיף ג':
אמנם לפי מ"ש דע"כ צ"ל דאומר קדושה על הכוס ואוכל אח"כ סעודה גמורה וכדמוכח גם כן ממ"ש הרא"ש ריש פרק ערבי פסחים. וכן הובא לפסק הלכה בשו"ע, והדרא קושיא לדוכתא איך אוכל קודם ק"ש. נהי דק"ש דרבנן מ"מ לא גרע מתפלת ערבית ותפלת ערבית למ"ד חובה דאפי' שרי המייני' מטרחינן לי' לא מיבעיא לטעמא דשכיחא שכרות אלא אפי' לטעמא דחיישינן לפשיעותא ולא חיישינן רק בדבר שכולה לילה זמנה הוא משא"כ ק"ש אינו אלא עד חצות לחכמים דפליגי אר"ג במתני' ולא חיישינן לפשיעה מ"מ אכתי תקשי דשמואל אדשמואל דהא איהו פסק בברכות ח' הלכה כר"נ וא"כ כיון דכולה לילה זימנא הוא חיישינן לפשיעה ואסור לאכול. וכן כתב הרא"ש שם להדיא דאף לר"ג אסור לו לאכול ולשתות עד שיקרא ויתפלל כו'. ועוד לכו"ע הא אין מתחילין בסעודה כמו בתפלת המנחה וכדתנן בשבת ט' יעו"ש: ונ"ל לתרץ דבאמת ראיית ר"ת נכונה לשיטתו. ודחיית הרא"ש וכ"ד הרמב"ם נכון לשיטתם ותורת כולם אמת צדקו יחדיו דהנה הש"א בתשובה סימן ג' הקשה על דברי ר"ת שהביא ראיה מהא דרב צלי של שבת בערב שבת כו' ומסקינן בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא כו' דעביד כמר ודעביד כמר עביד דבשלמא בתפלה שהיא רק דרבנן יכולין לסמוך להקל מספיקא כיון דלא איתמר הלכתא. אבל לענין ק"ש שהיא דאורייתא כיון דלא איתמר הלכתא הו"ל להחמיר מספק ככל ספיקא דאורייתא לחומרא דדילמא הלכה כרבנן דלא הוי לילה עד צאת הככבים. ותירץ דבאמת נראה דשיטת ר"ת דק"ש דרבנן כדמשמע ממ"ש תוס' בסוטה ובמנחות מ"ג. והנה הרא"ש בפרק קמא דברכות פסק כדעת רי"ף דק"ש דאורייתא יע"ש. ולפ"ז שפיר דחה דברי ר"ת שהביא ראיה מרב דצלי של שבת בע"ש ומסתמא גם ק"ש קרא ומזה יהי' ראי' גם למאן דס"ל דק"ש דאורייתא שהרי רב ג"כ ס"ל ק"ש דאורייתא בנדרים ח' כמו"ש הש"א בתשובה סימן א']. דיש לדחות דרב לא קרא ק"ש רק בצאת הככבים. ואי דעכ"פ יש ראיה משמואל דאמר מתפלל אדם כו' ואומר קדושה על הכוס וצריך לסמוך קידוש למקום סעודה ומסתמא אוכל אח"כ כל סעודתו. משמואל ג"כ אין ראיה דילמא לדידיה ג"כ מספקא ליה אי הלכה כרבי יהודה אי הלכה כרבנן ומאן דעביד כמר עביד כו' דכיון דלשמואל ק"ש דרבנן א"כ דינה כתפלה של ערב דיכול להקל מספיקא כנ"ל, וא"כ לדידן דקיי"ל ק"ש דאורייתא (לשיטת רי"ף רא"ש ורמב"ם] ממ"נ אין ראיה דזמן שכיבה מתחיל מפלג המנחה דמרב י"ל דבאמת קרא בצאת הככבים. ומשמואל אין ראיה דדילמא משום דק"ש דרבנן היקל. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דאף דמתפלל של שבת בערב שבת מ"מ קריאת שמע לא יקרא אלא בזמנו:
נשובה להנ"ל דתרתי מילי מעלי להקזה דגים גדולים. וסעודה של שבת. וי"ל דרש"י ז"ל נמי תרתי קאמר דה"ט דדשו בי' רבים. חדא שיהי' קרובין לסעודת שבת. ועוד דאמרינן כבוד שבת בדגים גדולים כו'. אחיך ח"ן: