שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן עא
דיני טומאת אוכלין:
אשר שאלת ממני ידידי בעוקצין פרק ג' משנה י' כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע כותבין עליה פרוזבול. ואינה מקבלת טומאה במקומה. והרודה ממנה בשבת חייב חטאת וחכ"א כו'. למה חזר רבינו הקדוש ושנה משנה זו בעוקצין. והלא כבר שנויה היא בשלהי מסכת שביעית וראיתי שהתוס' יו"ט כבר הרגיש בזה וכתב דלענין טומאה נשנה שנית. וקשיא א"כ במס' שבת ה"ל ג"כ לשנותו לענין הרודה ממנו בשבת וכן בקדושין הו"ל לשנויי לענין דנקנה בכסף ובשטר ובחזקה. ומדלא חזר ושנה התם בע"כ צ"ל דסמך אהא דתנא במסכת שביעית. א"כ בעוקצין לענין טומאה נמי הו"ל לסמוך אדהתם. עכ"ד:
תשובה. נ"ל דדבר גדול השמיענו בזה רבינו הקדוש דנ"מ גדולה לדינא. דהנה סמוך לאותה משנה דכוורת דבורים תנן חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה ב"ש אומר משיחרחר בית הלל אומר משירסק. ופירש הר"ש בשם הערוך דמשיחרחר היינו משיביא עשן ויעשן להבריח הדבורים כאילו מחרחר ריב עם הדבורים לגרשם מן הארץ והוא מלשון לחרחר ריב. אמנם הרמב"ם שם בפירושו כתב כי חירחור הוא חוזק החום כו' ואמרו ב"ש כי כיון שיחמם אותם להוציא דבשם יחשובו משקה אפי' קודם צאתם. וכתב עוד הרמב"ם וז"ל אמנם מי שביאר משיחרחר מכיון שיתעורר הריב עם הדבורים ויתחיל לגרשם מן לחרחר ריב הוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים שדבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה. עכ"ל. וכתב התוס' יו"ט דמ"ש הרמב"ם שדבש בכוורת אינו לא אוכל ולא משקה הוא ע"פ התוספתא הביאה הר"ש שם וז"ל התוספתא תניא אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"א וחכמים על חלות דבש שאינן מקבלות טומאה באיביהן כו' על מה נחלקו על השבת ועל השביעית כו' אבל בחיבורו חזר בו ופסק דהוי אוכל וכרב כהנא בב"ב פ' ע"א עכ"ד. ויש לתמוה לפ"ז איך סלקא אדעתי' דרמב"ם ז"ל בפירושו דשביק משניות הערוכות במס' שביעית ובעוקצין דר"א ורבנן גם לענין קבלת טומאה פליגי ואזיל בתר תוספתא דר"י דהוא יחידאה דס"ל דלכו"ע אינן מקבלות טומאה באיביהן ואינן לא אוכל ולא משקה. ועוד הא רב כהנא בב"ב נמי ע"כ ס"ל כמתניתין דידן מדס"ל דדבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם והיינו כחכמים דפליגי על ר"א:
ע"כ נ"ל דהנה בב"ב שם אמר רב כהנא דבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם מיתיבי דבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה ומשני רבא ר"א היא דתנן כוורת דבורים ר' אליעזר אומר הרי היא כקרקע כו' הרי דלר"א דס"ל דדבש בכוורת ה"ל מחובר לקרקע אינו מטמא לא משום אוכל ולא משום משקה ורב כהנא דאמר כרבנן דכיון דלא מקרי מחובר מטמא משום אוכל. והנה בירושלמי בביצה הביאו התוס' שם דף ל"ד ע"ב מקשה מב"ש אר' אליעזר דכיון דר"א שמותי הוא ע"כ כב"ש ס"ל ע"ש. ולפ"ז שפיר הקשה הרמב"ם על מי שביאר דמשיחרחר היינו משיחרחר ריב עם הדבורים לגרשם מן הכוורת אף שהדבש עדיין בתוך הכוורת הויא משקה לב"ש שהוא מאמר לא יסכים עם העקרים לפי שהכל מודים [ר"ל. לב"ש דקיימינן אליבי'] דס"ל דדבש בכוורתו אינו לא אוכל ולא משקה והיינו מדס"ל לר"א כן כדאוקימנא בב"ב הברייתא דס"ל כן ר"א היא. וכיון דר"א דהוא שמותי ס"ל כן ב"ש נמי ע"כ הכי ס"ל כדמוכח מירושלמי ביצה כן נ"ל נכון בכוונת הרמב"ם והמעתיקים חיסרו קצת בדבריו. ועכ"פ הדברים נכונים מצד עצמן:
ולפ"ז הרמב"ם בחיבורו לא חזר בו כלל מפירושו במשנה. דבמשנה כתב כן לדברי ב"ש דס"ל כר"א. אבל לדינא פסק דדבש בכוורתו אינו יוצא מידי מאכל לעולם והיינו כרב כהנא דב"ב דס"ל כחכמים דפליגי אר"א. והשתא מיושב קושייתך דהיינו טעמא דחזר ושנה לן רבינו הקדוש הך דכוורת דבורים כדי לגלויי לן בזה פירוש דברי ב"ש שאמרו משיחרחר שלא נפרש כמו שפירשו הערוך. דלפ"ז תקשי אב"ש מר"א. אלא פירושו כמו"ש הרמב"ם דהיינו משיחמם לאחר שכבר רדה מן הכוורת:
אלא דעדיין יש לשאול דלפ"ז כל עיקר הא דטרח רבינו הקדוש לחזור ולשנות מתניתין דכוורת דבורים כדי שנדע עפ"ז פירוש דברי ב"ש. קשיא. וכי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן וכדמקשינן בכה"ג בעלמא. וכן הקשו התוס' בברכות מ"ז. ונראה דאיכא נמי נפ"מ גם לב"ה. דהנה ב"ה ס"ל דמטמאות משום משקה משירסק ופי' הרע"ב כשרודין מן הכוורת חותכין משם בסכין ומתרסק אבל הרמב"ם פי' לאחר שכבר רדה מן הכוורת ונתחמם יוצק הנופת בידו והדבש שותת. וצריך טעם למה לא ניחא לי' להרמב"ם לפרש כפי' הרע"ב. ונראה דהר"ש הקשה דהכא ס"ל לב"ה משירסק הוי משקה ובשבת י"ט אמר ריב"ח דה"ט דחלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמן בשבת מותרין משום דמעיקרא אוכל והשתא אוכל והול"ל מעיקרא משקה והשתא משקה שהרי משעה שריסקן יש בהם תורת משקה לב"ה. ונשאר הר"ש בקושיא. ונ"ל דקושיא זו דחקו להרמב"ם לפרש דהאי ריסוק דב"ה אין זה ריסוק דאמר בשבת דהתם ודאי היינו כשחותכין אותו מן הכוורת חתיכות חתיכות ומתרסק אבל הכא מיירי כשמרסקו בידיו לאחר שכבר חממו באור וסוחט הדבש בידיו מן השעוה ושפיר קאמר בשבת דלאחר שריסקן דהיינו ריסוקו הראשון מן הכוורת שהוא אוכל עדיין עד ריסוקו השני ומוכח פירוש הרמב"ם:
אמנם לכאורה אגמרא גופא יש לשאול מנ"ל לריב"ח שם בשבת דהאי משירסק דקאמרי ב"ה היינו ריסוקו השני. ודלמא ריסוקו הראשון קאמרי דתיכף משירדה מן הכוורת בסכין ומתרסק מטמאות משום משקה ורק קודם לכן הוי אוכל לר"כ בב"ב. ונראה לומר דכיון דלטמאות משום משקה חמירא יותר מלטמאות משום אוכל משום דמשקין עלולין לקבל טומאה שמקבלין טומאה שלא בהכשר כדאמר בפרק קמא דפסחים. ועוד שנעשים תחילה לעולם וקיי"ל נמי דכל היכא דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא לבר מהני דחשיב במס' עדיות. א"כ ע"כ צ"ל דהא דאמרי ב"ה משירסק היינו לאחר שכבר חממו באש דהיינו ריסוקו השני. דאי לאחר ריסוקו הראשון דהוא כשרודה וחותך בסכין מהכוורת א"כ נעשה לב"ה משקה קודם שנעשה לב"ש שהרי הוכחנו דלב"ש דס"ל משיחרחר ע"כ פירושו משיחממנו לאחר שכבר רדה ונתרסק בסכין כשנטלו מן הכוורת א"כ א"א לומר דלב"ה משרודה נעשה משקה ומטמא שלא בהכשר ולב"ש לא נעשה משקה לטמאות אא"כ חממו באור דא"כ ה"ל ב"ש להקל וב"ה להחמיר ולתניי' בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אע"כ שיעורא דב"ה הוא מאוחר מב"ש וריסוקו השני קאמרי ב"ה והשתא הוי שפיר ב"ש לחומרא דלדידהו מטמאות משום משקה תיכף משיחמם אף שלא יצא עדיין הדבש מן השעוה ולב"ה עד שיסחוט בידיו להוציא הדבש מן השעוה:
אמנם כל הוכחתינו אלה אין זה רק לפ"מ שפירשנו דלב"ש משיחרחר דקאמרי היינו משיחממנו אבל אם נאמר דמשיחרחר פירושו לחרחר ריב עם הדבורים כפי' הערוך והר"ש א"כ אין הכרח כלל לפרש דב"ה ריסוקו השני קאמרי דהא שפיר י"ל דריסוק ראשון קאמרי דהיינו כשחותכין אותו בסכין מן הכוורת ואפ"ה ב"ש לחומרא ס"ל שהרי משיעשה ריב עם הדבורים זמנו קודם לרדיית הדבש מן הכוורת. אך לפ"מ שהוכחנו דע"כ בית שמאי משיחרחר משיחמם ס"ל דאל"כ תקשי מר"א אב"ש וכקושיית הרמב"ם א"כ לפ"ז ע"כ לב"ה דקאמרי משירסק היינו ריסוקו השני וכפי' הרמב"ם. והשתא איצטריך שפיר משנה יתירה דר"א להשמיענו פירוש דברי ב"ש ופירוש דברי ב"ה. וא"ש. ולהר"ש בשם הערוך צ"ל דתלמוד שלנו ס"ל דאין זה מוכרח לומר דר"א לעולם כב"ש ס"ל. והארכתי בזה במק"א (והוא בת' סי' ע'] שוב מצאתי להאחרונים שקדמוני בקצת מזה:
ולפי דרכינו זה דר"א לעולם כב"ש יתורץ לנו מה שיש לשאול עוד בההיא משנה דכוורת דבשבת צ"ה ת"ר החולב והמחבץ כו' והרודה חלות דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. וקשה במשנה דשביעית ועוקצין דחשיב כל הני דאיכא בין ר"א דחשיב לכוורת מחובר לבין חכמים דלא חשבי כוורת מחובר אמאי לא חשיב נמי הא דהזיד ביו"ט דלר"א חייב מלקות ולרבנן פטור ומאי שייר דהאי שייר:
והנה ע"פ פשוט י"ל ע"פ מה שהקשו התוס' בשבת שם וכן בביצה כ"א למה לוקה לר"א נימא הואיל ומקלעי לי' אורחים כדס"ל לרבה באופה מיו"ט לחול דלא לקי מה"ט. ועוד דר"א גופא אית לי' הואיל בפסחים (מא ע"א) ותירצו התוס' דר"א לא מחייב רק כשהדביש הדבש ואינו ראוי לאכילה. א"נ שרדה הדבש סמוך לחשיכה ולא הי' שהות אפי' באו אורחים לאכלן ע"כ. וכיון דהזיד ביו"ט ע"כ לאו בכל גווני מיירי לא פסיקא לי' למתני' בהדי אינך דמיירי בכל גווני. אולם בהעמיק יותר נראה דבמתניתין לא מצי למתני הא דהזיד ביו"ט איכא בין ר"א לחכמים דלתירוצם שכתבו התוס' דר"א מיירי בדבש שאינו ראוי לאכילה י"ל דכיון דפליגי לענין קבלת טומאה במקומה בין בכוורת בין בדבש שבתוכה כמו"ש הרשב"ם ותוס' בב"ב ס"ו דלר"א תרווייהו אינם מקבלים טומאה לפי שהוא מחובר ולרבנן מקבלים טומאה וע"כ צ"ל בדבש הראוי לאכילת אדם דאל"כ גם לרבנן אינו מקבל טומאה אף דהוי תלוש דקיי"ל דכל דלא חזי למאכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין בכריתות כ"א וע' רמב"ם פרק ב' מהלכות טומאת אוכלין הלכה י"ד ובראב"ד וכ"מ שם. וכיון דלענין קבלת טומאה בדבש הראוי לאכילת אדם דוקא קמיירי א"כ א"א למתני בהדי הנך הך דהזיד ביו"ט דמחלוקתן דוקא באינו ראוי לאכילת אדם:
ולתירוץ השני שכתבו התוס' דר"א מיירי ברודה סמוך לחשיכה הנה צריכין לומר דע"כ מיירי שהתחיל לרדות קודם בין השמשות ורודה עד סמוך לסוף בין השמשות. דאי ברודה קודם בין השמשות לחודא אכתי איכא הואיל ומקלעי אורחים שיבואו בבין השמשות ודלמא בין השמשות יממא הוא ונמצא שעשה מלאכה לצורך יום טוב ואכתי לא לקי מספיקא. וגם אין לומר דמיירי שרדה רק בין השמשות לחודא ודאי לא לקי דילמא בין השמשות לילה הוא ולא עביד מלאכה ביו"ט. אלא צ"ל שהתחיל במלאכת רדייתו קודם בין השמשות בעוד יום ודאי ורדה כל בין השמשות דהשתא ממ"נ קעביד מלאכה לצורך חול דאי בין השמשות לילה הא קעבר במה שרדה בסוף היום קודם בין השמשות שאין שהות עוד לאורחים לבוא. ואי בין השמשות יממא קעבר במה שעשה מלאכה בסוף בין השמשות:
אולם עדיין יש לעיין. נהי דבכה"ג קעביד מלאכה ממ"נ. מ"מ איך לקי עלה למ"ד התראת ספק לאו שמי' התראה. הא בכל התראה לא הויא רק ספק. דכשמתרין בו קודם בין השמשות יכול לומר דלמא בין השמשות יממא ויקלעו עוד אורחים. וכשמתרין בו בין השמשות מצי למימר דילמא השתא לילה הוא ולא קעבידנא מידי ביו"ט. והרי תנן ביבמות ק' ע"ב בבן ט' לראשון ובן ז' לאחרון דפטור על מכתו של זה ושל זה אא"כ הכם וקללם בבת אחת או בתוך כדי דיבור של התראה. והכא לא שייך אלא בזה אחר זה א"כ כל התראה והתראה לא הויא רק התראת ספק ולא לקי אף דממ"נ קעבר. וצריכין לומר דבאמת ס"ל לר"א התראת ספק שמה התראה וכר"י שם לחד תנא דכיון דשמותי הוא ס"ל לר"א כשמאי הזקן בקדושין מ"ג האומר לשלוחו צא הרוג את הנפש שולחו חייב וס"ל התראת ספק שמי' התראה וכמו"ש המלא הרועים בערך בן נח סימן י"ב ודלא כהנו"ב. ולפ"ז א"ש מה דלא מצי למתני במתניתין הא דהזיד ביו"ט לר"א לקי ולרבנן לא לקי דא"כ הי' במשמע דה"ט דלא לקי לרבנן משום דדבש אינו מחובר ומה"ט דס"ל בכולהו אינך דקחשיב במשנה דמשום דהויא תלוש מקבל טומאה ורודה בשבת פטור והא דביו"ט נמי מה"ט פטור הוא ובאמת בלא"ה פטור אפי' אם הי' דינו כתולש מן המחובר. והא תנא דמתניתין ביבמות ס"ל דהתראת ספק לא שמי' התראה. וא"כ לא זו דמשנה שא"צ היא לפוטרו לרבנן בהזיד ביו"ט משום דכבר שנה לן תנא דמתני' דהתראת ספק לא שמי':
התראה. אף גם זו דהי' אפשר למטעי ולומר דהני חכמים דפליגי אר"א ס"ל דהתראת ספק שמי' התראה. משו"ה לא תנא לי' כלל במשנה אבל ברייתא דשבת דאמרו שם חכמים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אף אי ס"ל לתנא דברייתא דלרבנן התראת ספק לאו שמי' התראה מ"מ איצטריכי לאשמעינן דעכ"פ אית בהו משום שבות:
ובדרך פלפול י"ל בזה דלעולם רדייתו לא היתה רק קודם בין השמשות ואפ"ה לקי לר"א ולא אמרינן דילמא יקלעו אורחים בין השמשות וחזי לדידהו דר"א לטעמי' בריש ברכות דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן דהיינו צאת הככבים כדאמר בגמ' שם וכיון דקיי"ל בשו"ע או"ח סימן רל"ה סעיף ב' דאסור להתחיל ולאכול חצי שעה קודם לזמן ק"ש של ערבית א"כ כל בין השמשות שהוא לכל היותר תלתא ריבעי מיל כדאמר בשבת ל"ד ע"ב ולהתה"ד אפי' טעימה אסורה קודם ק"ש לפי שהיא דאורייתא ומוכיח לה מגמ' ברכות דף ד' דתניא שלא יאמר אוכל קימעא כו' וא"כ אפי' אי מקלעי לי' אורחים ג"כ לא יאכלו לפי שאסור לאכול קודם ק"ש ונהי דאיסור זה רק מדרבנן מ"מ מאי נפ"מ בזה כיון דלא חזי להו ועכ"פ לא יאכלו קודם בין השמשות יהי' מאיזה טעם שיהי' ול"ש לומר הואיל וא"כ אף הוא ילקה. וכה"ג כתב הגאון רע"א בתשובה סימן ה' לענין דבש המוקצה דלא שייך בי' הואיל כו'. אלא דדבריו באותה תשובה תמוהין מאד מ"ש להוכיח מדברי התוס' שכתבו נימא הואיל ומקלעי אורחים כו' הא אורחים לא יאכלו משום פירות הנושרים ביו"ט אפי' אי ס"ל קצירה ביו"ט לצורך אוכל נפש מותר דאסור משום מוקצה. וצ"ל דכוונתם לאורחים חולים שאין בהם סכנה וס"ל להתוס' דחשאב"ס מותר לאכול מוקצה וע"ש. ותמוהין דבריו הלא ב"ש מתירין ביצה שנולדה ביו"ט ול"ל מוקצה ונולד לבד בבע"ת כמו"ש תוס' ביצה ל"ד. ור"א הא שמותי הוא]. אך אכתי תקשי דבברכות שם מקשה מר"א דמתניתין אהא דתניא מאימתי קורין את שמע משעה שקידש היום בערבי שבתות [ופי' רש"י דהיינו בין השמשות] דברי ר"א ומשני בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ואי בעית אימא רישא לאו ר"א. והשתא לפ"ד התינח לתירוצא קמא דתרי תנאי אליבא דר"א י"ל דברייתא דשבת דלר"א לקי ארודה דבש ביו"ט ס"ל כתנא דמתניתין אליבא דר"א דזמן ק"ש הוא בצאת הככבים. אמנם לפי תירוצא בתרא דגמ' דר"א ס"ל משעה שקידש היום דהיינו בה"ש הוא זמן ק"ש ומתניתין לאו ר"א היא א"כ הדק"ל דאכתי ראוי לאורחין בהש"מ שהרי אפשר שיקראו ק"ש תיכף בהתחלת בין השמשות ואח"כ יאכלו בעוד בה"ש. ואכתי נימא לר"א הואיל ומקלעי אורחים ולמה ילקה. ועוד אפי' אי נימא דה"ט דר"א דלקי משום דס"ל דזמן ק"ש הוא בצאת הככבים ומה"ט לא אמרינן הואיל אכתי אינו מספיק. דלכאורה יש להקשות על קושיית התוס' שהקשו לר"א למה לקי נימא הואיל. הא י"ל בפשוט אף דס"ל לר"א בשאר דוכתי דאמרינן הואיל מ"מ הואיל אי מקלעי אורחים ביו"ט לא אמרינן שהרי ר"א ס"ל בסוכה כ"ח משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מפתח בחיהם ברגל ויליף לי' מקרא דכתיב ושמחת אתה וביתך ואפי' היכא דאזיל ואתי ביומא משמע דלא שרי רק היכא דקאזיל לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו אבל לדבר הרשות אפי' בכה"ג לא שרי. וא"כ לא משכחת לה דליקלעו אורחים אצלו שהדבש יהי' ראוי להם. אמנם י"ל דכל טעמא דאסור לצאת מביתו משום שמחויב לשמא אשתו וכמו"ש ושמחת אתה וביתך וכמו"ש רש"י שם וא"כ שפיר משכחת לה דליקלעו אורחים ונשותיהן עמהן דבכה"ג שרי לצאת ברגל אפי' לר"א. וכיון דאתינא להכי א"כ אזדא לה כל מש"כ לעיל לומר דה"ט דר"א דלקי ולא אמרינן הואיל משום דאורחים ודאי לא יאכלו בין השמשות משום שאסורין לאכול קודם ק"ש שהוא בצאת הככבים דהשתא כיון דעכצ"ל שיבואו שם עם נשותיהם א"כ נהי דלאנשים אינו ראוי לאכול בשביל חובת ק"ש מ"מ לנשים שפטורות מק"ש הלא ראוי והדק"ל למה ילקה:
אכן אכתי י"ל דכיון דקיי"ל דמה"ת מזכירין יצ"מ בלילות דזמנו בערב משעת צאת הככבים ולא תליא בזמן שכיבה כמו ק"ש וכמו שהוכיח הש"א בתשובה סימן ח' [ובאמת קשיא לי על דבריו להנהו דמקדמי זמן ק"ש לצאת הככבים משום לדידהו הוי זמן שכיבה ואיך אפשר שתהי' זמן שכיבה קודם צאת הככבים והלא צריך להזכיר יציאת מצרים בצאת הככבים וא"א לו לילך ולישן קודם לכן. ודוחק גדול לומר משום דהוי זמן שכיבה אצל הני דפטורים להזכיר יצ"מ. וצ"ל דקרא דבשכבך ובקומך ר"ל בזמן שכיבה בשעה שנצטוו על ק"ש ואז עדיין לא נאמר להם זמני יצ"מ]. ולהמ"א בסימן ע' גם נשים חייבות בהזכרת יצ"מ א"כ שפיר י"ל דבין השמשות אינו ראוי לאכול לא לאנשים ולא לנשים בשביל חובת יצ"מ שהוא בצאת הככבים זמנה ובודאי אסור לאכול חצי שעה קודם הזכרת יצ"מ כמו קודם ק"ש דמ"ש: הן אמת דהש"א בסימן י"ב השיג בזה על המ"א וכתב דנ"ל הלכה למעשה דנשים פטורות ממצות הזכרת יצ"מ. אמנם אנכי כתבתי במק"א (סימן יג) דהאי דינא תליא ברבוותא. דהנה בפרשת בא כתוב ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה גו' ופי' רש"י מכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום. והוא תמוה לכאורה שהרי אנן משנה שלימה שנינו שדרשה בן זומא מדכתיב במשנה תורה למען תזכור גו' כל ימי חייך. וכן הרמב"ם כתב דזכירת יצ"מ בכל יום מקרא דכל ימי וקרא דזכור את יום הוא ללילי פסח ע"ש. אמנם נראה דרש"י לטעמי' דבפ' יתרו על פסוק זכור את יום השבת פי' תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וכתב שם הרא"ם דרש"י מדייק לה מדכתיב זכור שהוא מורה על פעולה התמידית כו' אלא שהקשה הרמב"ן וכן הר"ם שזהו רק לב"ש דס"ל בביצה מחד שבתך לשבתך אבל ב"ה דקיי"ל כוותי' הא ס"ל ברוך ד' יום יום וקרא דזכור לנן לקידוש היום אתא. ע"ש מה שתירצו וכתבתי די"ל דבאמת רש"י פסק כאן כב"ש וע"פ מ"ש הטור או"ח ריש הלכות שבת מפי' רש"י באבות ואכמ"ל בזה. עכ"פ למדין דלב"ש זכור את יום השבת מורה על פעולה תמידית ולפ"ז זכור את היום הזה דיצ"מ ג"כ מורה על פעולה תמידית היינו שתמיד יזכור את היום ולא ללילי פסח בלבד אתא כמו"ש הרמב"ם וז"ש רש"י מכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום וכיון דקרא זה דזכור את היום גו' קודם מ"ת נאמר ודאי שגם נשים היו מחוייבות אז בהזכרה שהרי הא דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג ממ"ת ואילך הוא דנתחדש ממצה שמחה והקהל כדילפינן בקדושין וכיון שקודם מ"ת ודאי שגם נשים היו מחוייבות ביציאת מצרים אין סברא שממ"ת ואילך נפטרו ממנה שהרי לא להקל יצאו ישראל ממ"ת ואילך אלא להחמיר וכמו"ש רש"י בסנהדרין נ"ט והארכתי בזה במק"א בתשובה (סימן לה) וכיון דלב"ש גם נשים חייבות ביצ"מ א"כ ר"א שמותי מתלמידי ב"ש נמי ס"ל כוותייהו וא"כ ה"ט דחייב מלקות ברודה סמוך לבין השמשות דלא אפשר למפטרי' מטעם הואיל ומקלעי אורחים שהרי גם האורחים בין אנשים בין נשים לא יאכלו סמוך לזמן הזכרת יצ"מ ואין להקשות דאכתי מנ"ל לב"ש ור"א דבלילה מחוייבין י"ל ע"פ מ"ש הפ"י במשנה דמזכירין יצ"מ בלילות לראב"ע וה"נ לר"א דס"ל כוותי' בברכות ט' ע"ש] וא"כ א"ש הא דהשמיט תנא דידן הא דהזיד ביו"ט דלרבנן בלאו הכי פטור אפי' אי כמחובר הוי משום דכב"ה ס"ל ונשים אינן מחוייבות ביצ"מ א"כ שוב י"ל הואיל ומקלעי לי' אורחים וחזי לנשים: