אור ברסלב

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן ע

סימן סט

דיני מטמאי משכב ומושב:

אשר שאלת ממני תלמידי יקירי בנדה דף ג' ע"ב רבא אמר טעמי' דשמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן משום בטול פריה ורביה תנ"ה א"ל שמאי להלל א"כ בטלת בנות ישראל מפריה ורביה כו' דא"כ לבו נוקפו ופורש. וכתבו המפרשים דלכך נקט בטלת בנות ישראל ולא נקט בני ישראל. משום דבדידי' איכא תקנתא דאם יהי' לבו נוקפו ישא אשה שיש לה וסת דדי' שעתה כדתנן במתניתין. וקשיא לך דאי טעמא מה שלא עשה סייג משום ביטול בנות ישראל מפריה ורביה. הא אשה אינה מצווה בפריה ורביה כדתנן ביבמות ס"ה ע"ב. דקדוק נכון הוא:

ומה ששאלת עוד על פי' רש"י שם ז' ע"ב ר"א שמותי לשון שמתא כו' ובשבת ק"ל מפרש רש"י ב' פירושים לשון ברכה כדאמר בהזהב. וכתב עוד דבש"ס ירושלמי מפרש שמותי מתלמידי שמאי הי' ואמאי לא הביא בנדה פירוש של הירושלמי דשמותי מתלמידי שמאי הי'. זה דקדוק קל הוא וי"ל בפשוט דרש"י סמך בנדה על מ"ש כבר בשבת. ולדינא הא אין נ"מ. אולם עדיפא מזה הי' לך לדקדק כיון דרש"י ז"ל ידע מפירוש הירושלמי למה נטה מפירוש זה לפרש פירוש אחר. ומה הכריח לרש"י ז"ל לפרש שלא כפי' ש"ס ירושלמי. ואחרי כי ידעתיך אשר בפלפולא דאורייתא תאבת. ע"כ אעשה לך מטעמים כאשר אהבת:

הנה על שיטת הירושלמי דר"א מתלמידי שמאי וס"ל בכל מקום כוותי' יש להקשות קושיא עצומה בנדה שם במשנה דר"א ס"ל ד' נשים דיין שעתן כו' והלא שמאי ס"ל ריש מסכת כל הנשים דיין שעתן. ואמר שם בגמ' ג' ע"א כל הנשים לאפוקי מדר"א דאמר ארבע נשים. הרי דר"א לא ס"ל כשמאי. ופלא שלא הרגישו בזה המפרשים. ועפ"ז יש לכאורה ליישב למה לא פי' רש"י שמותי מתלמידי שמאי משום דכאן א"א לפרש כן. שהרי לא ס"ל כוותי'. אמנם צריכין אנו למשכוני נפשין לתרץ דלא תקשי זה לשיטת הירושלמי: ונראה לומר דהירושלמי ס"ל דכאן לא קשיא מר"א אשמאי לפי מה דאמר בשבת מ' כל מילי דמר עביד כרב וכחומרי דרב עביד אבל כקולי דרב לא עביד. ה"נ י"ל אף דר"א לעולם כשמאי היינו לחומרא הוא דקעביד אבל לקולא לא עביד וא"כ שמאי דמיקל דכל הנשים דיין שעתן. ר"א מחמיר דאין דיין שעתן רק ארבע. והא דמקשה בירושלמי מר"א אב"ש היינו משום דהתם ר"א מיקל משו"ה שפיר מקשה והא שמותי הוא. אלא דא"כ הדק"ל למה מיאן רש"י ז"ל לפרש כאן שמותי מתלמידי שמאי כפי' הירושלמי:

ונ"ל דעל שיטת הירושלמי יש להקשות טובא דבסנהדרין דף ד' אמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן רבי ור"י בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע כולהו ס"ל יש אם למקרא כו' ב"ש דתנן ב"ש אומרים כל הניתנין על המזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כיפר ואמר ר"ה מ"ט דב"ש קרנות קרנות קרנות הרי כאן שש ד' למצוה ושתים לעכב וב"ה סברי קרנות קרנת קרנת הרי כאן ד' שלש למצוה ואחת לעכב כו' הרי דב"ש ס"ל יש אם למקרא וצריך ר"א ג"כ לסבור כוותייהו. והרי בכריתות י"ז אמר רב יהודה אמר רב הי' לפניו ב' חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל חייב. חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה פטור אמר רבא מ"ט דרב דאמר קרא ועשה אחת מכל מצות ד' בשגגה עד שישגוג בשתים מצות כתיב ומצוות קרינן איתביה אביי ר"א אומר כוי חייבין עליו אשם תלוי א"ל ר' אליעזר סבר יש אם למסורת מצות כתיב. הרי דר"א סבירא לי' יש אם למסורת ודלא כב"ש ולשיטת הירשלמי הרי מחלפי שיטתייהו:

והי' נ"ל לתרץ דעת הירושלמי ע"פ מ"ש תוס' בסנהדרין שם דנראה דדוקא הכא שמקרא ומסורת מכחשי אהדדי אית להו יש אם למקרא. אבל היכא דלא מכחשי אהדדי דרשי תרווייהו דהא רבי ור"ש ור"ע דסברי הכא יש אם למקרא מחייבין בפרק ספק אכל ובפרק דם שחיטה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן אשם תלוי משום דמצות כתיב אלא היינו משום דקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן לחייב בשתי מצוות דהיינו ב' חתיכות. והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת עכ"ל לפ"ז בפשוט לכאורה י"ל גם לר' אליעזר עזר דאף דס"ל כבית שמאי דיש אם למקרא גבי מתנות דחטאת מ"מ ס"ל לר"א יש אם למסורת לחייב אפי' על חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן משום דיש אם למסורת ומצות כתיב דכיון דמקרא ומסורת דהתם לא מכחשי אהדדי ב"ש נמי דרשי תרווייהו מקרא ומסורת:

אולם כד מעיינת א"א לתרץ כן לר' אליעזר שהרי בבכורות ל"ד מקשה הגמרא למימרא דר"א סבר יש אם למקרא ואסור לטמאות תרומה תלויה כטהורה מדכתיב ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר מדקרינן תרומותי ורמינהו בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כו'. ומסיק בגמרא דר"א ס"ל יש אם למסורת ובתרומה היינו טעמא משום שמא יבא אלי' ויטהרנה. והשתא לשיטת הירושלמי מאי קושיא הא כיון דכל היכא דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי ס"ל לר"א דמקרא עיקר וכב"ש במתנות דחטאת וה"נ גבי שימור דתרומה תלויה דלהמסורת א"צ שימור רק טהורה בלבד ולמאי דקרינן מחוייב גם תלויה בשימור א"כ מקרא ומסורת מכחשי אהדדי ולא אפשר לקיים שניהם ס"ל דהמקרא עיקר אבל בקרא דבבגדו בה דהמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי ואפשר לקיים שניהם דריש תרווייהו וכדס"ל כן באמת ר' שמעון בקדושין י"ח דדריש המקרא והמסורת ואין אדם מוכר את בתו בין לשפחות אחר אישות כדקרינן ובין לשפחות אחר שפחות כהמסורת והא דר' אליעזר דס"ל כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה לאו למימרא דלשפחות אחר אישות רשאי למוכרה אלא לאוסופי את"ק קאתא דגם לשפחות אחר שפחות אינו רשאי למוכרה משום דדרשינן נמי מסורת ולא קשיא כלל דר' אליעזר אדר"א ומדמקשה הגמרא ודחי אלא הכא בהא קמיפלגי כו' ש"מ דס"ל להגמ' דכמו לר' עקיבא דס"ל כיון שפירש טליתו עליה כו' דדוקא לשפחות אחר אישות הוא דאינו רשאי למוכרה אבל לשפחות אחר שפחות מוכרה הכי נמי ר' אליעזר דדריש מסורת כיון שבגד כו' דוקא קאמר דלשפחות אחר שפחות הוא דאינו מוכרה אבל לשפחות אחר אישות מוכרה וכמו שפי' רש"י בקדושין שם ור"ש הוא דדריש תרווייהו מקרא ומסורת הרי מוכח דס"ל להגמרא דר"א לא דריש מקרא אפי' היכא דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי וא"כ תירוצנו הנ"ל ליתא והדק"ל לשיטת הירושלמי איך פליג ר"א אב"ש והא שמותי הוא וגם תירוצנו הנ"ל דלקולא לא עביד כב"ש ליתא כיון דס"ל דלשפחות אחר אישות מוכרה. ולמ"ד יש אם למקרא אינו רשאי למוכרה: ונראה לומר דבאמת פליג בזה הירושלמי אתלמודא דילן דלהירושלמי דר"א לעולם כב"ש ס"ל ע"כ צ"ל דהא דדרשי מסורת היינו היכא דלא מכחשי אהדדי ודריש תרווייהו מקרא ומסורת ולהירושלמי אה"נ דקושיית הגמרא בבכורות מהא דדריש ר"א גבי תרומה מקרא וגבי אמה העבריה מסורת לא קשיא כלל דר"א לאו לאפלוגי את"ק קאתי אלא לאוסופי אתא דגם לשפחות אחר שפחות נמי אין אדם מוכר וס"ל כר"ש בברייתא בקדושין שם וליכא רק שתי מחלוקת בדבר ולא שלש כדס"ל לתלמודא דילן בקדושין והא דרבי אליעזר מחייב בכוי אשם תלוי משום דדריש מסורת צ"ל כמו שכתבו התוס' דהמקרא דמצוות והמסורת דמצות לא מכחשי אהדדי כמש"ל:

וממילא מתורצים שני שאלותיך בחדא מחתא דמ"ש שמאי א"כ בטלת בנות ישראל מפו"ר משום דכיון דב"ש ס"ל יש אם למקרא מסתמא מרבם שמאי קבלו כן וכיון דיש אם למקרא אשה מצווה על פו"ר דהרי קרינן וכבשוה כדס"ל לר' יוחנן בן ברוקה ביבמות ס"ה וזהו שאמר שמאי א"כ בטלת בנות ישראל מפו"ר כיון דנשים ג"כ מצוות ע"ז. אבל ר"א דס"ל לתלמודא דילן יש אם למסורת אינו חושש על ביטול בנות ישראל מפו"ר לפי שאיננה מצווה. ומשו"ה לא פי' רש"י שמותי מתלמידי שמאי. וא"ש:

אמנם עיקר דברי התוס' דסנהדרין לכאורה תמוהין במה שכתבו דקרי וכתיב דמצוות ומצות לא מכחשי אהדדי דאפשר לקיים שניהם שבא המקרא לחייב בב' חתיכות והמסורת בא לחייב גם על ספק באחת גרידא והרי כיון דהמסורת דמצות אתא לחייב ע"כ מצוה אחת א"כ דמצוות דקרינן לחייב על אחת בשתי חתיכות ל"ל. אלא ודאי דהקרי אתא לאשמעינן דדוקא על אחת מב' חתיכות חייב ולא באחת גרידא וכיון דהמסורת אתא לחייב על אחת גרידא הרי זה סותר המקרא ומכחשי המקרא והמסורת אהדדי ובלתי אפשר לקיים שניהם. שוב ראיתי שכבר הרגישו בזה המפרשים ונדחקו:

ועוד קשיא לי על דבריהם שכתבו דמקרא ומסורת דמצוות ומצות אינן סותרין זה את זה א"כ מ"ט דרב דפוטר בחתיכה אחת גרידא. ועוד קשה דמקשה מר"א דמחייב בכוי אשם תלוי על רב דפוטר בחתיכה אחת ומשני רבא ר"א ס"ל מצות כתיב ויש אם למסורת ורב כתנאי דדרשי יש אם למקרא והרי לדבריהם אפי' מאן דס"ל יש אם למקרא מ"מ ס"ל נמי יש אם למסורת כל היכא דלא מכחשי אהדדי ומקרא ומסורת דמצוות ומצות לא מכחשי אהדדי א"כ רב ג"כ למה דריש רק מקרא ולא דריש גם מסורת. אך זה יש לתרץ דרב ס"ל כר' עקיבא דבבגדו בה דעל כרחך ס"ל דאפי' היכא דלא סתרי אהדדי לא דריש רק מקרא לחודא. אלא דזהו סתירה למה שכתבו בתחלת דבריהם דלר"ע נמי דריש תרווייהו היכא דלא מכחשי אהדדי. אך התוס' עצמן הרגישו בזה בסוף דבריהם שם וכן בסוכה ז' ונשארו בקושיא] :

ונראה דהנה לכאורה קשיא על רב דפוטר בספק חתיכה אחת מדקרינן מצוות ש"מ דדוקא בב' חתיכות חייב אשם תלוי אבל בחתיכה אחת פטור ודילמא מקרא קמ"ל אפי' בשתי חתיכות דאיקבע כאן איסורא דחלב לא נימא דכודאי איסורא דמי ואם אכל אחת מהן חטאת קבוע חייב ולא אשם קלוי קמ"ל מקרא דמצוות דאף בשתי תתיכות דאיקבע איסורא אין מחייב רק אשם תלוי והא דכתיב מצות אתא לאשמעינן בחתיכה אחת דלא איקבע איסורא אינו פטור לגמרי אלא דאשם תלוי עכ"פ חייב וא"כ מנא לי' לרב דכיון דקרינן מצוות ויש אם למקרא על כרחך למעוטי חתיכה אחת דפטור לגמרי וצ"ל דרב ס"ל דסברא פשוטה היא ולא סלקא אדעתין כלל דבאיקבע איסורא יחשב כודאי עד שצריכה תורה לאשמעינן דרק אשם תלוי מחייב ולא חטאת קבוע כעל ודאי כיון דעכ"פ על כל אחת אינו אלא ספק איסור ולא ודאי ולא מצינו בכל התורה כולה דאחשבי' ספק לודאי זולת בסוטה דאיכא רגלים לדבר וא"כ לא צריך מקרא דמצוות לאשמעינן דרק אשם תלוי מחייב ולא חטאת קבוע דלזה אין צריך קרא אלא למעט דרק בב' חתיכות חייב אשם תלוי ולא בחתיכה אחת וכיון דמקרא ומסורת מכחשי אהדדי אי אפשר לקיים שניהם ס"ל לרב דהמקרא עיקר משום דיש אם למקרא:

והנה זהו למסקנא דגמ' דבכורות דהיינו טעמא דר"א דס"ל בחבית תרומה שנולד בה ספק טומאה עדיין מצוה לשומרה בטהרה משום שמא יבא אלי' ויטהרנה כו' כדמפרש בגמרא. אמנם לפי מה דס"ל להגמרא בתחילה דטעמא דר"א הוא משום דכתיב את משמרת תרומתי ותרומותי קרינן ויש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר וחייבה רחמנא שימור בתלויה דהיינו ספק טהורה ספק טמאה כמו בטהורה ודאית וטעמא משום דהוחזקה ואיקבעה במצות שימור קודם שנולד בה הספק הרי שהתורה השוותה ספק טהורה לודאי טהורה לענין חיוב מצות שימור א"כ ודאי דס"ד דכל היכא דאיקבע איסורא נחשב כודאי ממש וחטאת קבוע לחיוב באכל אחת משתי חתיכות קמ"ל קרא דמצוות דאינו חייב רק אשם תלוי ומ"מ באחת גרידא נמי חייב אשם תלוי דהשתא המקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי:

ואתיא שפיר השתא שיטת הירושלמי דס"ל דקושיית הגמ' דבכורות דמקשה דר"א אדר"א לא קשיא מידי דאין ה"נ דלר"א טעמא דחבית שנולד בה ספק טומאה אסור לטמאותה משום דתרומותי אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה ולא כדמסיק בגמרא דילן דטעמא דר' אליעזר משום שמא יבא אלי' ויטהרנה דהירושלמי ס"ל דבקרא דבבגדו בה דריש ר"א תרווייהו מקרא ומסורת וכמש"ל וכיון דר"א ע"כ כב"ש ס"ל ע"כ ה"ט דתרומה תלויה מחויב בשימור משום דתרומותי קרינן וכיון דהשוותה כאן ספק לודאי לענין מצות שימור סד"א באוכל אחת משתי חתיכות של חלב ושל שומן חטאת לחייב קמ"ל המקרא דמצוות דאשם תלוי הוא מחייב:

אלא דא"כ יש להקשות מ"ט דרב הא איהו כיון דס"ל יש אם למקרא ומצוות קרינן צריך לדרוש ג"כ תרומותי בשתי תרומות אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דלפי זה מקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי כלל וה"ל לחייב גם בחתיכה אחת כמו ר' אליעזר:

אולם א"ש דרב לטעמי' בשבת דף כ"ה דאמר רב שם כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה שנטמאת ואמרה תורה בשעת ביעורה תהני ממנה והיכן אמרה תורה מדר"נ ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך הרי דרב אין ה"נ דדריש מקרא ותרומותי קרינן ובשתי תרומות הכתוב מדבר לענין טמאה וטהורה דתרווייהו ניתנו ליהנות מהן אבל לא לענין מצות שימור שתשווה תלויה לטהורה וכיון דלא אשכחן השתא דשיותה תורה בשום מקום להחמיר בספק כבודאי א"כ מצוות דקרינן לא ס"ד דמקרא דמצוות אתא לאשמעינן דבאיקבע איסורא אינו חייב רק אשם תלוי ולא חטאת קבוע דמהיכי תיתי אלא ודאי לאשמעינן דרק בב' חתיכות חייב. לפי דברינו מיושב על נכון קושיית התוס' בבכורות שם בד"ה אחת תרומה טהורה כו' וק"ל. ממוצא דברינו נשמע דהירושלמי ע"כ ס"ל אליבא דר' אליעזר דכל היכא דהמקרא והמסורת לא מכחשי אהדדי דריש מקרא כב"ש וגם מסורת. אלא דהיכי דמכחשי אהדדי ס"ל יש אם למקרא לבד כב"ש אלא דלקולא לא עביד כב"ש. אבל תלמודא דילן דמקשה בבכורות שם דר"א אדר"א ע"כ ס"ל אליבא דר"א יש אם למסורת ולא דריש מקרא אפי' היכא דלא מכחשי אהדדי דשלש מחלוקת בדבר כדמפרש בתלמודא דילן בקדושין שם ואם כן על כרחך לאו כללא הוא לומר דר"א כיון דהוי מתלמידי ב"ש ע"כ כב"ש ס"ל אלא דהיינו טעמא דלא קי"ל כר"א בכ"מ משום שברכוהו ונכון השתא פי' רש"י בהא דר"א שמותי הוא מלשון שמתא לפי תלמודא דילן דע"כ לא ס"ל כהירושלמי:

אמנם עוד קשה לי על שיטת הירושלמי מהא דתניא בברכות ב' ע"ב מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקידש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר ופי' רש"י שם דהיינו בין השמשות ספק יום וספק לילה וכיון דספק הוא קידש היום מספק. ויש להקשות דכיון דבין השמשות ספק יום וספק לילה קידש היום מספק ואסור בכל מלאכה דילמא בין השמשות לילה הוא אבל איך קורא אז ק"ש של ערבית דילמא בין השמשות יממא הוא ועדיין אינו זמן ק"ש וצריכין להחמיר מספק במ"ע דק"ש כדמחמרינן לענין קדושת שבת וכדס"ל לר"א בכוי דחייבין עליו אשם תלוי ולמדו הפוסקים מזה דס"ל לר"א דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וא"כ קשיא למה מיקל ר"א בק"ש דערבית לקרותה בבין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה:

ועל קושיא זו יש לומר הא דקורא ק"ש לר"א בתחלת בין השמשות ה"ט משום דס"ל דק"ש של ערבית לאו בזמן לילה תליא אלא בזמן שכיבה כדכתיב ובשכבך ובין השמשות לר"א כבר זמן שכיבה הוא אע"ג דאפשר דעדיין יממא הוא:

אמנם לשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש ס"ל תירוץ זה ליתא דאי לר"א זמן שכיבה הוא בתחלת בין השמשות א"כ קשיא דר"א אב"ש דס"ל בברכות י"א דזמן ק"ש בערב תליא דאמרי שם אם כן נימא קרא בבוקר ובערב כו' ע"ש. וע"כ צ"ל דהברייתא דמשעה שקידש היום לית לי' דר"א לעולם כב"ש וקשיא מזה על שיטת הירושלמי:

ונראה לתרץ דהנה בלא"ה מקשה בגמרא ר"א אדר"א דבמתניתין ס"ל דק"ש בצאת הכוכבים ובברייתא ס"ל משעה שקידש היום ומשני בגמרא תרי תנאי אליבא דר"א. ואב"א רישא לאו ר"א א"כ הירושלמי י"ל דס"ל דרישא נמי ר"א וכיון דפליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא ותרי תנאי סמי ברייתא מקמי מתניתין ובודאי ברייתא משבשתא היא ולא מותבינן מינה די"ל דמה"ט גופא פליג תנא דמתניתין אתנא דברייתא דכיון דר"א מתלמידי שמאי ע"כ ס"ל כב"ש וא"ש שיטת הירושלמי לתנא דמתניתין:

אמנם כד מעיינת א"א לאוקמי שיטת הירושלמי גם לתנא דמתניתין דהנה בברכות שם ב' ע"ב אברייתא דמאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין כו' ר"ח אומר משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח תמהו התוס' עני גופי' מתי יתפלל דהא אמרת דזמן אכילתו זמן ק"ש ותירצו דלאו דוקא משהעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו סעודתו יקרא ויתפלל. וכתב המהרש"א דאמתניתין דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול כו' לא תקשי להו דהאיך יאכלו אז תרומה דאסור להתחיל בסעודה כו' די"ל דהכי קאמר משעה שהכהנים מותרים לאכול בתרומה ואין להם טומאה עוד עכ"ל והוא דחוק. דא"כ ה"ל למימר במתניתין משעה שהכהנים מותרין כו':

וגם דוחק לתרץ ע"פ מ"ש התוס' בעני דפי' משהעני נכנס לאכול דעד שיכינו לו סעודתו יקרא ק"ש והכי נמי בכהן דעד שיכינו לו התרומה יקרא ק"ש דבשלמא בעני אורחא דמילתא שלא הי' לו מוכן מבעוד יום אבל בכהן הלא התרומה כבר מוכנת היא לו מבעוד יום וא"צ הכנה בלילה:

ע"כ נ"ל תירוץ אחר לקושיית מהרש"א די"ל דלר' אליעזר עיקר זמן ק"ש מן התורה משעה שקידש היום אלא דחכמים גזרו לקרות דוקא בצאת הכוכבים משום סייג וכמו שגזרו חכמים משום סייג בסוף הזמן דאין קורין אלא עד חצות ה"נ גזור ר"א בתחלת הזמן שלא יאמר כבר הגיע הזמן ונמצא קורא קודם בין השמשות ולא מבעי לשיטת הסוברים דג' רביעי מיל דהיינו שיעור בין השמשות הויין קודם צאת הכוכבים דודאי רובא דאינשי לא בקיאי בהא אימתי מתחיל הזמן אלא אפי' לשיטת הסוברים דבין השמשות מתחיל תיכף אחר שקיעת החמה ובהא לא אפשר למטעי כדאמרינן בפסחים י"ב מ"מ איכא חששא משום יום המעונן כמו"ש בפסחים שם לענין חמץ ומהאי טעמא איכא גזירה לר"א דאין קורין שמע עד צאת הכוכבים וזהו בשאר כל אדם. אבל בכהנים שאוכלין תרומה ואכילתן איקרי עבודה כמו"ש הצל"ח מגמ' פסחים ע"ב אוקמי אדאורייתא וכמו הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא ידי חובתו מדרבנן והא דהקשה בגמרא ר"א דמתניתין אר"א דברייתא י"ל משום דקתני בברייתא מאימתי קורין משעה שקידש היום דמשמע דאפילו לכתחלה נמי כ"ע קורין בבין השמשות ולפ"ז מאי דמשני בגמרא תרי תנאי אליבא דר"א א"צ לעשות ביניהם פלוגתא בעיקר זמן ק"ש דמן התורה רק בסייג הוא דפליגי דלתנא דברייתא ליכא סייג לכל אדם. ולתנא דמתניתין איכא סייג ונ"מ דבדיעבד יוצא משעה שקידש היום אבל בכהנים לכו"ע אוקמי אדאורייתא וקורין בבין השמשות ולא קשיא מידי קושיית מהרש"א. אלא דתירוץ זה לא יתכן כלל לשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש. וב"ש הא ס"ל דזמן ק"ש מה"ת בצאת הכוכבים וכמש"ל:

והנה הרשב"א בברכות כתב בשם רב האי גאון ז"ל דר"א דאמר משעה שקידש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו דהיינו תחלת השקיעה ומאי וטהר טהור גברא ור' יהושע סבר מאי וטהר ביאת אורו הוא כו' והיינו לפי גירסת הגאונים ז"ל דגרסי לעיל שם וממאי דובא השמש ביאת אורו הוא דהיינו סוף השקיעה ומאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת שמשו הוא דהיינו תחלת השקיעה שהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא ודלא כגירסת רש"י ז"ל. וע' בתוס' שם ולכאורה לפ"ז מאי מקשה בגמ' דר"א אדר"א הא י"ל דר"א דמתניתין היינו ר"א דברייתא דכהנים משעה שקידש היום הוא דנכנסין לאכול בתרומה ור"א דמתניתין הוא ממש כר"א דברייתא ומה שכתבו התוס' דא"כ ר"א היינו ר' יהושע לדברי רב האי גאון ז"ל לא קשיא מידי דלר' יהושע משעה שהכהנים מוטהרים היינו סוף השקיעה שהוא ביאת אורו לגמרי דהיינו בצאת הכוכבים וטובא איכא בין ר"א לר' יהושע וא"כ מאי מקשה דר"א אדר"א וצ"ל דהמקשה ידע מברייתא דלעיל סימן לדבר צאת הכוכבים:

לפי דברינו אלה הא דמשני בגמרא תרי תנאי אליבא דר"א לאו למימרא דתנא דברייתא פליג אתנא דמתניתין אלא דתנא דברייתא דמשעה שקידש היום פליג אתנא דברייתא יתא דסימן לדבר צאת הכוכבים דפליגי בפירושא דמשעה שהכהנים נכנסין או זכאין לאכול בתרומתן דמר מפרש לה אתחילת שקיעה דהיינו בהתחלת בין השמשות ומר מפרש לה אסוף שקיעה דהיינו צאת הכוכבים:

אלא דקשיא לי לעיל שם בגמרא במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעי האי ובא השמש ביאת שמשו הוא או דילמא ביאת אורו הוא והדר פשטה לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים ושמע מינה ביאת אורו הוא לגירסת הגאונים] דאמאי פשטו לה מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים דר"א דמתניתין ביאת אורו קאמר הוה להו לפשוט מברייתא דס"ל לר"א משעה שקידש היום וס"ל דובא השמש ביאת שמשו הוא וכיון דע"כ צ"ל דפליגי ברייתות אהדדי א"כ תו ליכא למפשט כלל א"כ מאי פשטו לה במערבא:

לפי דברינו הנ"ל תתפרש הדבר כמין חומר לפי מ"ש לעיל דברייתא דמשעה שקידש היום אי אפשר לאוקמי כב"ש ולפ"ז לשיטת הירושלמי דר"א על כרחך בכל מקום כב"ש ס"ל צריכין לומר דברייתא דמשעה שקידש היום משבשתא היא וליתא קמי' ברייתא דמפרשה דר"א צאת הכוכבים קאמר ושפיר פשטו לה במערבא דס"ל כשיטת הירושלמי והוא גמ' דבני מערבא דר"א בצאת הכוכבים קאמר:

ולפ"ז נכון מאד הא דרבה בר רב שילא לא פשיט לי' מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים כמו דפשטו לה במערבא דבשלמא לפי' רש"י דמשעה שהכהנים נכנסין כו' ודאי צאת הכוכבים הוא אלא דהגמרא ורבה בר רב שילא לא ידעי מנא להו למתניתין דובא השמש היינו בלילה דילמא ביאת אורו של בוקר יום השמיני וא"כ ליכא למיפשט מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים דהא כבר ידע דמתניתין צאת הכוכבים קאמר אלא דלא ידע מנא לה למתניתין כן ע"כ צריך רבה בר רב שילא למיפשט מהכרע הפסוק אבל במערבא דלא ידעי פירושא דקרא אי ביאת שמשו אי ביאת אורו שפיר פשטו לה מברייתא ואין הכי נמי דאי הוו מקשו אברייתא גופא מנ"ל מה"ת דתרומה בצאת הכוכבים דילמא ובא השמש ביאת אורו הוא היו צריכין להא דרבה בר רב שילא דאיכא הכרע מהפסוק אבל לא שאלו כל כך. אמנם לשיטת הגאונים דהא דשאל בגמ' ממאי דהאי ובא השמש כו' בפי' דמתניתין קא מספקא להו אי כהנים נכנסין לאכול בתחילת שקיעה דהיינו ביאת שמשו או סוף שקיעה דהיינו ביאת אורו והיינו בצאת הכוכבים אמאי לא פשטו להו מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים כמו דפשטו לה במערבא:

אולם נכון מאד לפי דברינו הנ"ל דבבבל לא ס"ל האי כללא דר"א לעולם כב"ש ס"ל וא"כ ליכא למיפשט מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים דהרי איכא תנא אליבא דר"א דס"ל משעה שקידש היום בערבי שבתות דס"ל ובא השמש ביאת שמשו הוא כמ"ש רב האי גאון ז"ל ומאי אולמא הך ברייתא מהך ברייתא ע"כ בעל כרחינו צריכין אנו להכרע הפסוק כדרבה בר רב שילא אבל במערבא דס"ל כשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש א"כ ברייתא דמשעה שקידש היום דר"א ודאי משבשתא היא שפיר פשטו לה מברייתא דסימן לדבר צאת הכוכבים וא"ש:

היוצא לנו דהירושלמי דס"ל דר"א לעולם כב"ש ע"כ לית ליה לר"א דזמן ק"ש ותרומה משעה שקידש היום אלא דווקא בצאת הכוכבים ואתיא דר"א שפיר כב"ש. אולם אם מתניתין דהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן בצאת הכוכבים קאמר הדק"ל כהנים גופייהו אימתי קורין את שמע ותירוץ המהרש"א דחוק כמוש"ל:

והנה הצל"ח תירץ דכהנים מותרים לאכול גם כשהגיע זמן ק"ש כדאשכחן בר' טרפון בפסחים ע"ב שביטל מלבא לבית המדרש בשביל אכילת תרומה משום דאקרי עבודה כו' ואין תירוצו עולה יפה דבשלמא תלמוד תורה ואכילת תרומה דשניהם אין להם זמן קבוע ואין שעתן עוברת שפיר יכול להקדים זה מפני זה אבל ק"ש ואכילת תרומה כיון דאכילת תרומה אין זמנה עוברת וק"ש זמנה עוברת ודאי יש להקדים ק"ש לאכילת תרומה ומוכח בקדושין כ"ט דמן התורה הוא להקדים את מצוה שעוברת למצוה שאינה עוברת ואף דמהתם אין ראיה כל כך דשם מיירי דאם יתעסק באחת מהן יתבטל השני' בודאי אבל הכא אפשר שיאכל תרומתו ועוד ישאר לו שהות לקרות גם ק"ש מ"מ כיון דאפשר דימשוך סעודתו עד סוף האשמורה הראשונה ויתבטל לגמרי ממצות ק"ש ודאי מסתברא דאסור לו לאכול קודם ק"ש ותדחה לשעה מצוה שאין זמנה קבוע ואיננה עוברת מפני מצוה שזמנה קבוע ועוברת וכבר השיגו עליו המפרשים:

ע"כ נראה דה"ט דר"א דאוכל תרומה בזמן ק"ש משום דקי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדתניא בברכות י"א בשבתך בביתך פרט לחתן ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה ומוכח שם דגם ב"ש ס"ל האי דרשא. והנה הא דעוסק במצוה פטור מן המצוה כתבו הר"ן בקדושין והריטב"א בסוכה דאפי' עוסק במצוה שאינה עוברת פטור ממצוה עוברת. ואפי' רק הולך לעשות מצוה כדמוכח ממ"ש ובלכתך בדרך בלכת דידך מחייבת הא דמצוה פטירת. לפ"ז כהנים שטבלו כדי לאכול בתרומה דהיא מ"ע ואיקרי עבודה ואח"כ הולכים לביתם ונכנסים לאכול התרומה מקרו עוסקים במצוה דפטורים מק"ש אף דזמנה עוברת מכ"ש דאפשר דאין זמנה עוברת שהרי יכולין לקרות אחר אכילתו עד סוף אשמורה ע' ברכות י"א ע"ב:

אמנם גם ע"ז יש להקשות דהנה הפנ"י הקשה בריש פרק מי שמתו דמנ"ל למילף בחופר כוך למת וכיוצ"ב שפטור מכל מצות האמורות בתורה ואפי' מצות השוות בכל דילמא שאני חתן ושאר עוסק במצוה דפטירי מק"ש משום דק"ש הוי מ"ע שאינה שוה בכל שהרי נשים פטורות מק"ש. אבל מנ"ל דמצוה השוה בכל תהי' נדתה. ותירץ הצל"ח דשפיר ילפינן מתתן דכמו דמצותו הוא מצות פו"ר שאינה שוה בכל דנשים אינן מצוות אפו"ר דחיא למצות ק"ש שאינה שוה בכל. ה"נ העוסק במצוה השוה בכל דוחה למצוה השוה בכל ומה"ט החופר כוך או המשמר את המת דעוסקים במצוה השוה בכל פטורים מכל מצות האמורות בתורה אפי' השוה בכל:

אמנם לשיטת הירושלמי דר"א לעולם כב"ש וס"ל נמי יש אם למקרא א"כ נשים ג"כ חייבות בפו"ר מדקרינן וכבשוה דתרתי משמע כדאמר ביבמות שם א"כ לר"א ליכא למילף מחתן שעוסק במצוה פטור מן המצוה די"ל שאני חתן דעוסק במצוה השוה בכל ושפיר דחי למצוה של ק"ש שאינה שוה בכל אבל שתדחה למצוה השוה בכל מנ"ל וא"כ אפי' עוסק במצוה שאינה שוה בכל מנ"ל שתדחה למצוה שאינה שוה בכל דהא שאני חתן דאית בי' מעליותא דעוסק במצוה שהיא שוה בכל ודחי מצוה דקילה מינה דאינה שוה בכל. ולפ"ז מה שכתבנו דמה"ט עוסק במצות אכילת תרומה פטור ממצות ק"ש משום דעוסק במצוה הוא ליתא לכאורה כיון דמצות אכילת תרומה נקראת עבודה ועבודה הא אינה בנשים ואף שרשאות לאכול מ"מ מ"ע דאכילה ודאי ליתא בהו א"כ מצות אכילת תרומה ה"ל מצוה שאינה שוה בכל ואיך דחי' למצות ק"ש שהיא שוה לה ג"כ אינה שוה בכל שזמנה עוברת:

ואפשר לומר דהירושלמי אזיל לטעמי' בפסחים סוף פרק אלו עוברין אמתניתין ההולך לשחוט את פסחו כו' ולשבות שביתת הרשות יחזור מיד מהו שביתת הרשות ההולך אצל רבו כו' כאן שנה רבי המעשה גדול מן התלמוד. והביא זה הרא"ש שם. א"כ י"ל דשפיר ילפינן עוסק במצות אכילת תרומה דאית בה מעליותא דאית בה מעשה שתדחה למצות ק"ש דלית בה מעשה אלא לימוד דכמו דטריד בטרדה דמצוה דחתן שאין בטירדא זו שום מעשה דחי לק"ש שאין בה מעשה מטעמא דאיכא עדיפותא בחתן שמצותו שוה בכל הכי נמי איכא מעליותא בעוסק במצות אכילת תרומה נגד מצות ק"ש דבתרומה איכא מעשה ובק"ש ליכא מעשה. לפ"ז לשיטת הבבלי בקדושין סוף פרק קמא דנמנו וגמרו דלימוד גדול ממעשה א"כ אדרבה איכא עדיפותא לק"ש יותר מאכילת תרומה והדק"ל למה דחי' אכילת תרומה לק"ש לר"א אי ס"ל כב"ש דיש אם למקרא ונשים ג"כ מצוות אפו"ר אלא על כרחך דר"א לאו כב"ש ס"ל. ולפ"ז הירושלמי דס"ל דר"א לעולם כב"ש אזיל לשיטתו בפסחים דמעשה גדול מתלמוד. אבל לשיטת הבבלי דתלמוד גדול ליתא למה שאמר בירושלמי דהא דר"א שמותי היינו מתלמידי שמאי שסובר לעולם כמותו אלא כדפי' רש"י דשמותי הוא שברכוהו כו' ושפיר פי' רש"י לשיטת התלמודא דילן. וע"ד הפלפול סמכתי ענין זה להא דתנא דבי אלי' ואין מקומו כאן:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה