שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן סז
דיני שמיטה ויובל לאחי יקירי המופלג החו"ש מהור"ר שרגא פייביל נ"י בזאגער:
אשר שאלתני אחי יקירי בשם בנך הנעלה ושלם המפורסם כש"ת מ' אברהם נ"י לחוות דעתי בדבר הקלוניסתים אשר אחזו זה מקרוב במושבות ארץ הקדושה ע"י צדקת פזרוני המתנדבים בעם ואם ישבותו בשנה זו שנת השמיטה מכל עבודה בשדה האסורה בשביעית יש חשש פקוח נפשות מרעב וחוסר כל להם ונשיהם וטפם וניתן עתה ענין זה ליושבי על מדין לענות בו. ויש שכתבו היתרים במכ"ע ושלחת אותם אלי לשום עיני בהם ולהגיד דעתי ומשפטי ע"ז: תשובה. האמת אגיד לך כי אין רצוני להכניס עצמי בזה כי יש ת"ל גדולים ממני ולהם המשפט על ענין כזה הנוגע לפקוח נפש לכמה משפחות בישראל מ"מ להוציאך חלק א"א והנני כותב לך מה שנ"ל על דבר שני ההיתרים שראיתי במכ"ע הנ"ל. היתר ראשון כיון דקיי"ל דבכל איסורין שבתורה מתרפאין לפי שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפש לבד מג' עבירות הידועות ששביעית אינה מהם ועיין ירושלמי שביעית פרק ד'. א"כ ודאי מותר להם לעבוד עבודתם כדי שיעור חייהם, ולפ"ז הי' נראה דאפי' אם ירצו להחמיר על עצמן לשבות ולא לעבוד אינם רשאין לפמ"ש הרמב"ם בפ' ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל מי שנאמר בו שיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. הן אמת שהתוס' והרבה פוסקים ראשונים כתבו דרשאי להחמיר על עצמו למות אפי' במקום שאינו מצווה מ"מ נראה דזה הוא דוקא היכא דהכפי' באה ע"י אנס וא"כ איכא קידוש השם כמובן. משא"כ כאן כו"ע מודו דאינו רשאי להחמיר על עצמו וכן כתבו הפוסקים באו"ח סימן שכ"ח דחולה שיש בו סכנה שרוצה להחמיר על עצמו שלא יחללו שבת ברפואתו כופין אותו ועוד אפי' אם הי' רשאי להחמיר על עצמו אבל על אחרים ודאי אינו יכול להחמיר א"כ מחוייב להציל חיי בני ביתו. היתר ב' כתבו כיון דאיכא ספיקא בעיקר שנת השמיטה ומטו בה משמי' דרלב"ח א"כ ה"ל כל עיקרו רק ספיקא דרבנן ולקולא אפי' לא הי' נוגע לחיי נפשות מכ"ש כאן כשנוגע לפקוח נפשות:
אמנם נראה דכל זה אינו כלום להעלות ארוכה כדי להקל עי"ז אפי' בזמן הזה ונהפוך הוא. דלא מיבעי אי שמיטה בזמן הזה מן התורה ודאי אין לומר כיון שמניעת עבודת השדה נוגעת לפקוח נפשות הא אין לך דבר שעומד. בפני פקוח נפש דשאני הכא דהתורה בעצמה הרגישה כבר בקושיא זו ואמרה בפרשת בהר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע גו' ובאה ע"ז הבטחה מפי ד' ואמר וצויתי את ברכתי לך א"כ מי שלבו שלם ומאמין באמונה שלמה בד' ובתורתו והולך תמים דרכו לקיים תורת ד' כמצווה עליו ילך בטח וד' מבטחו כי יתן הטוב וארצו תתן יבולה לשלש השנים. ואין לומר דהני מילי שהבטיחה תורה היינו דוקא בעושין רצונו של מקום גם בשאר מצות, משא"כ בשאין עושין רצונו של מקום. וכיון שכן הוא אין אנחנו בטוחים שיעשה לנו נס נגלה וא"כ שוב הו"ל פקוח נפשות שאין לך דבר העומד בפני'. זה אינו דא"כ למה נענשו על שבטלו שמיטין ויובלות בימי מלכי ישראל כמו"ש רש"י בפרשת בחקותי והלא אז ג"כ לא היו עושין רצונו של מקום והי' להם ג"כ טענת אונס משום פקוח נפשות ואפשר לדחות עי' יומא ט' ע"ב:
אולם באמת נראה דהבטחת וצויתי את ברכתי לא תליא בעושין רצונו של מקום דוקא דהא יש לשאול מה הוסיפה לנו תורה להבטיח וצויתי את ברכתי לכם גו' ועשת התבואה לשלש השנים אחרי שהבטיחנו המקום ואכלתם ישן נושן ודריש בב"ב דף צ"א ישן משל אשתקד נושן משל שלש שנים וכן פי' רש"י במקומו וכיון דבכל השנים נתברכו כך מאי עדיפותא דשנה הששית. אבל הדבר נכון ואתיא שפיר ע"פ מ"ש הרמב"ן בפרשת בחקותי וז"ל אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הם כלליות בעם והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים ע"כ. ולפ"ז א"ש דהבטחת ואכלתם ישן נושן הכתובה בפרשת בחקותי היינו דוקא כשעושין רצונו של מקום משא"כ קרא דועשת התבואה לשלש השנים אפי' באין עושין רצונו של מקום דנהי דלא יאכלו בכל שנה משל שלש שנים עכ"פ בשנה הששית תעשה לשלש שנים כדי שיוכלו לקיים מצות ד' כתיקונן. ועי' סמ"ע חו"מ סימן ס"ז סעיף קטן ב':
אלא דגם אי שמיטה בזמן הזה רק מדרבנן ג"כ לא מהני טעמא דפקוח נפש שהרי יש לשאול אעיקרא דתקנתא שתקנו חז"ל דכיון דמוכח מקרא דוכי תאמרו מה נאכל דמנהגו של עולם כך הוא דבאין חרישה וזריעה אין קצירה ואסיפה דודאי קרא לאו בשופטני קמיירי שיהי' לו באוצרותיו בר לחם ומזון וצועק ללחם איו אלא ודאי דבאמת לא יהי' להם מה לאכול אם לא שיצוה המקום ברכתו לשלש השנים א"כ לכאורה קושיא חזקה היא על חכמינו ז"ל שגזרו ותקנו שמטה מדבריהם לאסור עבודת האדמה כעין דאורייתא. דבשלמא רחמנא דאסר לן שביעית וצונו עלי' הלא צוה עלינו גם את הברכה ובידו הוא לצוות לפי שהכל בידו. אבל חכמינו ז"ל כיון שאין בידם לצוות את הברכה שתתן הארץ יבולה ועשת התבואה לשלש שנים איך יוכלו לצוות עלינו ולגזור על שביתת הארץ הלא תשאר הקושיא שהקשה בעדינו רחמנא מה נאכל באין מפרק. ולא דמיא להא דאמר בירושלמי כתובות פרק א' סוף הלכה ב' אקרא לאלקים גומר עלי כו' בתוליה חוזרין הרי שהטבע מסכמת עמהן. דהתם שאני דמה"ת מצווין לעבר שנים לפי חשבונם: ונראה לומר דכל עיקר מה שהוצרכו להבטחת ועשת התבואה לשלש השנים הי' רק בהיות ישראל כולן או רובן על אדמתן שאם ישבתו מעבודתם מי ינהלם בלחם. ע"כ הוצרכו לברכה ולא סגי להו בלאו הכי. משא"כ בימי החכמים מתקני התקנות בזמן החורבן ובזמן הבית שני שכבר לא היו על אדמתן רק מיעוטא דמיעוטא וגם אלה לא הי' עיקר חיותם מעבודת האדמה לא הוצרכו לנס דאף אם יהי' בהם דחוקים בלחם ע"י שהם שומרי שביעית הלא מ"ע לכל ישראל להחזיק יד עני ואביון ובפרט עניי ארץ ישראל שקודמין לעניי חו"ל וישראל רחמנים בני רחמנים לא יעמדו מנגד בגוע אחיהם ע"י מה ששומרים פקודי ד' ומשפטיו לעשותם ובטוחים היו חז"ל כי ע"י תקנתם לא יגרע אוכל מפי מקיימן ולא תכרת אף נפש אחת ברעב על ידיהם חלילה: ומה שרצו לספק עלינו את שנת השמטה אינו כלום לדעתי דנהי דבאמת יש מחלוקת בזה בין הראשונים מ"מ הא גם במחלוקת תנאים ואמוראים קיי"ל דמעשה רב וקיי"ל דכל מקום דפליגי תרי תנאי או אמוראי וסוגיין דעלמא ר"ל שפשט המנהג למעשה כחד מינייהו מי שפוסק כאידך הוי טועה בשיקול הדעת כדקיי"ל בחו"מ סימן כ"ד מגמרא דסנהדרין ל"ג והרי הכא כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ו' וז"ל ושנת השמיטה ידוע הוא ומפורסמת אצל הגאונים אנשי א"י כו' וע"ז אנו סומכים וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות עכ"ד. הרי שהרמב"ם העיד שגם המעשה פשט כפי דעת הגאונים וחשבונם שהוא דעתו ג"כ. וכיון דסוגיין דעלמא כוותייהו מאן דפסיק דלא כוותייהו הרי זה טועה בשיקול הדעת: ומאי דמטו בי' משמי' דרלב"ח הנה ספרו אין בידי. אך ראה זה מצאתי בספר חרדים להגאון ר"א אזקרי שהי' בסוף ימי הב"י והמבי"ט ובדור, שלאחריהם וכתב בספרו וז"ל שנה זו היא שנת ה' שמ"ח לבריאת עולם היא שנת השמטה לדעת הרמב"ם ונמצא בפסקי הרבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לתשעים שנה היום כי קם חכם אחד לערער על חשבון שנת השמטה כפי הבנת לשון הרמב"ם. ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים ת"ו אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו בדבר לברר לשון הרמב"ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב שיוציאו לאור משפט לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו. גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמונים. והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם והשנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים. גם כתוב באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סוריא היות המנהג כן ואח"כ כשלשים שנה בימי הרב ר' לוי בן חביב ז"ל [הוא הרלב"ח] קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים. אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפת והסכימו כולם לדעת אחת כמו שהסכימו הרבנים מקודם ושלחו לכל תפוצות ישראל לשאלוניקי ולקושטאנטינא אשר הי' שם אנשים גדולים אנשי שם וכולם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים וע"פ אותו חשבון כתבה הגדול מהור"ר יוסף קארו בשו"ע כי שנת השמטה היתה שנת ה' שי"ג לב"ע. וע"פ אותו החשבון שנה זו שהיא ה' שמ"ח לב"ע היא שנת השמטה. גם הרב בעל כו"פ כתב כי כדעת רמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים, וכן המנהג עכ"ד בעל ספר חרדים אות באות הצריך לעניננו ומעתה מה שכתבו שהחשבון עדיין נשאר בספק בימי הרלב"ח הנה נאמן עלינו עדיין הגאון החסיד בעל ספר חרדים שבימי הרלב"ח נתבררה ההלכה וגם המעשה דנהגו מעולם כהגאונים והרמב"ם ואין אחר מעשה רב כזה שום ספק בעולם עוד: מכלל הדברים שכתבנו למעלה אין ראי' מעתה מהא דתלו הרבנים עצמם מהא דר' ינאי דמכריז פוקו וזרעו בשביעית שפירשו רש"י ותוס' שם משום דבזמן הזה דרבנן לכך הקיל דבאמת לא דמי נידון שלפנינו להא דר' ינאי דעד כאן לא שרי רק משום אונס דארנונא דבכה"ג דאונס שדוחקים גובי מס המלך לעבוד לא תקנו ומכ"ש לפי תירוצם השני בשם הירושלמי דאתו לידי פיקוח נפשות שימותו בתפיסה וכיוצא בו. אבל משום אונס עצמן דמה נאכל ודאי לא חשו ז"ל דאי היו חוששין לא היו יכולין לתקן כלל ומדתקנו שביעית מדבריהם ע"כ צ"ל דלהא לא חששו משום דאחיהם שבגולה ינהלום בלחם ויכלכלום ברעב ובחוסר וכפן ובמעשה הצדקה יהי' להם שלום. ומכ"ש אי נימא דשביעית בזמן הזה מה"ת והרמב"ם שהוא מעמודי ההוראה שכתבו הפוסקים לדעתו דס"ל דהוא מדרבנן הוכיח הפר"ח להיפך דדעת הרמב"ם היא דהויא מן התורה והכריח כן בראיות ברורות עי' בהגהותיו בגיטין דף ל"ו ועכ"פ ספיקא דרבוותא היא וא"א להכריע. ואין להוכיח מהא דלא עשת התבואה בשנה העברה לשלש שנים דש"מ דבזמן הזה אינה מן התורה די"ל דאף דהוי' מה"ת מ"מ הקב"ה אינו עושה נס רק למי שלבו סמוך ובטוח עליו בלו"נ עד שאינו מסתפק בשום ספק בעולם על הבטחתו לא כן באותם שלבם נוקפם לומר היש ד' בקרבינו גו' המבקשים חשבונות רבים ומחפשים תחבולות ומבקשים ושואלים היתרים איך לעבוד האדמה בשביעית הלא בדרך שאדם רוצה לילך כו':
וע"פ ענין זה יש לפרש על דרך דרוש מה שאמר בפרשת ראה כי יהי' בך אביון גו' בארצך אשר ד' אלקיך נותן לך לא תאמץ את ידך גו' השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך גו' ולא תתן לו והי' בך חטא נתן תתן גו' כי גו' יברכך ד' בכל מעשיך ובכל משלח ידך. ויש לדקדק הלא ידוע הוא כי שנת השמטה בשנת השבע היא ואם כן למה כפל לשונו לומר "שנת השבע שנת השמטה":
וע"ד הפשט י"ל דהנה בשתים נצטוינו בשנת השמטה. האחת איסור עבודת קרקע והפקר הפירות והספיחים שגדלים בקרקע מעצמן כמו"ש והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו גו' כמו"ש שם רש"י והרמב"ן ז"ל. השנית. שמיטת כספים כמו שכתוב ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידך גו'. ובשתים אלו הבעל הבית נפסד והעני משתכר וזה שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל' היינו לאמץ את ידך מלתת לאחיך האביון ותאמר גם התנצלות ע"ז. וזהו שאמר "לאמר" ומהו ההתנצלות "קרבה שנת השבע" שעתה מפסיד ע"י איסור העבודה והאסיפה את פירות השנה והאביון אוכל מכל כמוני "קרבה שנת השמטה" שבעל כרחי צריך אני לומר משמט אני ואני מפסיד גם חובותי והלוה העני יאכל אכל גם את כספי על כן לא אתננו מאומה ורעה עינך גו' ע"ז אמר "נתן תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' בכל מעשיך" היינו מעשיך בשדה והוא נגד הפסד עבודת השדה ופירותיה "ובכל משלח ידך" היינו משא ומתן והוא נגד הפסד השמטת הכסף:
אולם עדיין יש לדקדק דבשלמא מ"ש שנת השמטה יתכן לפרש דר"ל שמטת כספים וכמו"ש "תשמט ידך כי קרא שמטה" אבל מה שאמר "שנת השבע" לא יתכן דר"ל איסור שמטת קרקע דאין בשם הזה שום הוראה לאיסור העבודה וא"כ אכתי לא הו"ל למימר רק "קרבה שנת השמטה" לחודא שבזה נכללו שתי השמטות שמטת כספים כאמור ושמטת קרקע כדכתיב והשביעית תשמטנה דקאי על שמטת הקרקע וכמו"ש לעיל:
עוד יש לדקדק מה שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר" משמע שהכתוב מספר לנו דבר הבליעל שאומר ומהו אומר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" והלא בזה אין כל דבר רע ואין אלו רק התחלת דברים והקדמה למה שרוצה להוליד מזה שעי"כ פטור הוא מלתת עוד לאחיו האביון ורק זהו דבר הבליעל א"כ הו"ל למימר "קרבה שנת השבע גו' ורעה עיני באחי האביון ולא תתן לו" בלשון מדבר בעדו. ועוד מה שמסיים קרא "והי' בך חטא" חטא זה לא ידענו מהו דאם בשביל שאינו מקיים מצוה זו יש בו חטא מ"ט פרטה תורה דוקא בכאן והלא בכל מצות התורה כשאינו מקיימן יש בידו חטא: ע"כ נ"ל דבזה רמזה לנו תורה את הענין אשר לפנינו היום כמו"ש הרמב"ן בחומש שהתורה דברה בקרוב אבל רמזה גם לימים רבים ולעתים רחוקות במה שעתיד לבוא הנה בנידון שלפנינו אם יאבו בני המושבות לשבות בשמטה כדת צריכין לעזרת אחיהם שבגולה ואם לא יעזרו לא ינצלו מאחת משתי אלה או רעב ופקוח נפש. או לעבוד את האדמה ולעבור על איסור שביעית משום פקוח נפש. וכיון שהדין הוא שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומותרים לעבוד עבודתם בשביעית כשאין להם מושיע א"כ יאמרו נא המתנדבים המחזיקים בידם כיון שכל עיקר עבודתם בשביעית איננו תלוי רק בנו שאם נחזיק בידם אסורים לעבוד ואם לא נחזיק בידם הרי אצלם פקוח נפשות וממילא כבר הותרו לעבוד את האדמה לפי שאין לך דבר העומד בפני פקוח נפשות טוב יותר שלא נחזיק בידם בתמיכת כספנו שהוא מתנת בשר ודם רק יהנו מיגיע כפיהם. וזהו שאמר "פן יהי' דבר עם לבבך בליעל" [ולשון בליעל הונח על מי שאינו רוצה לשאת בעול להושיע זולתו לאמר ומהו דבר הבליעל שאומר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" דהנה אם מקיימין בשנה השביעית את מצות השמטה אז ראויה שתקרא "שנת השמטה" משא"כ אם אין נוהגין בה מצות שמטה לא יתכן שתקרא שנת השמטה רק "שנת השבע" שהיא שביעית במספר לענין תרומות ומעשרות שנהגו בשש שנים שעברו. וזהו שאמר "קרבה שנת השבע שנת השמטה" הנה הגיע העת שנעשית שנת שבע בעלמא אותה שנה שראוייה שתהי' שנת השמטה. ואמרה תורה "ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו' דאף שתאמר דמאהבתך את אחיך לבל יצטרך לבא לידי מתנת בו"ד אתה עושה כן יודע אני את יצרך כי רק מחמת שרעה עינך באחיך האביון תקפוץ את ידך ממנו ולפי שאתה מכשילו וגורם לו לעבוד עבודה באיסור כי אנוס הוא וקרא עליך אל ד' כי עליך הוא אנוס לעבור עבירה והי' בך חטא אותו החטא שהוא עושה ע"י שהוא אנוס לא יהי' נחשב לו לחטא רק החטא יהי' תלוי בך:
ויוצא לנו מזה שהחוב מוטל על כל מי שיש בכחו לחזק את בני המושבות בכסף תמיכה ולעודדם כדי שיוכלו לקיים מצות ד' כמצווה עליהם ועיקר ישיבת אה"ק הוא רק לקיים מצותיה התלויות בה כמו שאמרו חז"ל במשה בסוטה י"ד וכתבו הספרים שכל הבאים לדור בא"י חייבים להזהר מאד מאד בשמטה ובכל המצות התלויות בא"י כמו שהיו זהירין לקיימן האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי כדי שלא תהא מצות הדירה בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן. וכמו"ש הגר"א במכתבו עלים לתרופה:
ואחרי כי כן שקיומן של בני המושבות תלוי עתה רק בבני הגולה א"כ החיוב מוטל עלינו להחזיק ידם ועי"ז נוכל לבא אח"כ בתפלה ובקשה וטענה לפני המקום כמו שהתפללו בוידוי מעשר לאחר שכבר נתנו מתנות עניים השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה גו' היינו שתברך את עמך את ישראל כדי שיוכלו לתת את כל מתנות העניים כמצווה עליהם ואת האדמה גו' שהאדמה תתן להם את הברכה כדי שלא יצטרכו לידי מתנת בשר ודם:
והענין מ"ש השקיפה ממעון קדשך נקט קרא לשון השקפה ונקט ממעון קדשך. נראה דהנה רש"י על פסוק וישקיפו על פני סדום [בראשית י"ח ט"ז] פי' כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים. וצריכין להבין מ"ש שגדול כח מתנת עניים שהופך כו' משאר מצות שבתורה. ובפשוטו י"ל לפי שהקב"ה משלם הכל מדה כנגד מדה. ע"כ כשמהפך האדם את מדחו וברוגז רחם יזכור במתנתו לעניים ע"כ הקב"ה גם הוא הופך מדת הרוגז לרחמים. אולם עומק הענין נראה ע"פ מ"ש חז"ל בחגיגה י"ב ע"ב שבעה רקיעים יש וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות כו' מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנא' יומם יצוה ד' חסדו כו' ופי' רש"י מפני כבודן של ישראל שמקלסין ביום. והנה בכל דבר וכן במעשי המצות יש חיצוניות ופנימיות והחיצוניות לעולם יותר טוב מהפנימיות כי מי יאמר זכיתי לבי גו' והנה לשון השקפה הוא ראיה בפנימיות הדבר וכמ"ש הזוהר וישקף אבימלך בעד החלון בחלון דחוכמתא דהיינו בפנימיות הענין. ע"כ ברקיע מעון שהמלאכים חשים משירתם ומבטלים הלולם בשביל תפלת ישראל א"כ צריכין להשקיף אם תפלת ישראל היא תפלה שלימה שעקרה עבודה שבלב בכונה הראויה לתפלה שכדאי בשבילם להחשות ולהשתיק המלאכים כדי לשמוע תפלת ישראל ע"כ נתיחד מדת ההשקפה שהוא לראות פנימיות הדבר וכונה שבלב לרקיע מעון. וכן כתיב כי השקיף ממעון קדשו גו' אשר ע"כ כל השקפה הוא לרעה שאם משמים נשקף על מחשבת האדם שאין סתרו כגלוי ובפרט למ"ש חז"ל ג' דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום כו' וכן בכל מצוה יש פניות מפניות שונות הממלאים את לבב האדם שלא לעשות לשם שמים. ע"כ ההשקפה שבהם ליודע מחשבות הוא לרעה ולא לטובה. אמנם במצות צדקה ומתנת עניים דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר הרי שגם שלא לשם שמים רק לטובתו הוא מעשר ונותן שרי לכתחלה וכמ"ש ובחנוני נא בזאת גו' והטעם שאם יתעשר יהי' מזה יותר טובה לעניים כי אז יגדל יותר ויותר מידת מעשרותיו ע"כ שלא לשמה הוי כלשמה ועוד דכיון דעיקר הנתינה הוא כדי להחיות נפשות העניים מאי איכפת לי' להעני מאיזה כונה נותנים לו אם רק לש"ש ולא לשום פני' וטובת עצמו או בשביל טובת עצמו בלבד דעכ"פ העני הוא מחיה נפשו ע"י מתנת העשיר. ע"כ ההשקפה במתנת עניים אינו לרעה כי גם אם נשקיף בפנימיות הענין ובתכליתו הרי עכ"פ מחיה נפשות עניים ע"כ כל השקפה שבמקרא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך דאף דלשון השקפה הוא לראות בפנימיות הענין ושורש מדה זו מרקיע מעון אבל כאן ההשקפה הוא לטובה שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת כו': ועפ"ז אומר אני על המחזיקים את בני המושבות ועושים עמהם ב' מיני חסד הא' בגופניות שעי"ז יחי' הם וב"ב ולא ישאו חרפת רעב. הב' שאנשים ההמה הנם מקיימין את המצות התלויות בארץ מלבד מה שמצות ישיבת ארץ ישראל גופא מצוה גדולה היא כמבואר בכתובות דף ק"י והכל הוא ע"י המחזיקים אותם על כן יש להם צדקה לבוא בזרוע תמיכתם לבקש מאת ד' כמשה רבינו ע"ה לזכותם שיקיימו גם המה כל המצות התלויות בארץ ולהטעימן בטוב הארץ בשוב ד' את שבות עמו וישוב לשוש אתנו משוש כשנים קדמוניות. ובמדרש שיר השירים גדולה מתנת עניים לפני הקב"ה שאין לנו שעה שאנו באים בזרוע לפני הקב"ה אלא בשעת הפרשת תרומה ומעשרות מה כתיב בתרי' השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך גו' כן יה"ר. והארכתי עוד בזה והרי הוא כתוב ונדפס בספרי שפתי חן ריש פרשת ואתחנן. ובפרשת ראה על פסוק השמר לך פן יהי' דבר גו'. אחיך דו"ש ח"ן:
פיקקעלין ה' משפטים תרמ"ט לפ"ק: