שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן סו
דיני מתנות עניים:
לאחי המופלג החו"ש מ' שרגא פייביל נ"י בזאגער, מה שכתבת אלי אחי יקירי שראית בספר כנ"י שדקדק על לשון התוס' קדושין ג' ע"א ד"ה מה ירק שכתבו כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כגון האוג והחרובין השנויין במס' פאה כו' והא שם בפאה להיפך תנן דאוג וחרובין חייבין בפאה. וכתבת לתרץ ע"פ מה שפירש הרע"ב שם במשנה הקודמת והתבואה והקטניות בכלל הזה דר"ל כשישלמו בהן התנאים הללו א"כ כשאמר ובאילן האוג כו' נמי עלה קאי וכשישלמו בהן התנאים קאמר. ועפ"ז ניחא קושיית התוס' יו"ט ריש דמאי בהא דשם תנן האוג ביהודה הוי הפקר. וכן מתורץ לפ"ז קושייתו שהביא בשם תוס' ר"ה י"ג אהא דכפאה חשיב מינין שנשתבחו בהן א"י לבסוף משום די"ל דכהן לעולם איכא התנאים הללו. משא"כ בד' מינין הראשונים ואולי נמצא ג"כ מקום אשר גם חרובים פטורין ואין לי ספרים לעיין בזה. וא"כ אפשר דזהו ג"כ דעת התוס' בקדושין בפירוש הזה עכ"ד:
תשובה. מה שכתבת ואולי נמצא מקום אשר גם חרובין פטורין. אמת שמצאתי בספרים המדברים על הארץ ופירותיה כי בארץ ישראל יש הרבה חרובין במקומות של הפקר ועל הדרכים וכל הרוצה משירן מעל האילנות ונוטל כמה שירצה והמותר מניח הפקר על פני הארץ. [ובזה א"ש הא דאמרינן בעלמא חנינא בני די לו בקב חרובין משום דחרובין משיג גם בלי מחיר ומהפקירא קזכי. ואמר קב דהיינו מעט משום דכתב הרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' הלכה י"א וכן החרובין רעים לעולם כו' ואין אוכלין מהם אלא מעט כו'] ואגוזים ג"כ יש שגדלים במקום הפקר ע' ר"ש ריש דמאי. אך בשקדים לא מצאתי:
אמנם עיקר פירושך שכתבת דכיון דתבואה וקטניות בכלל הזה פי' הרע"ב כשישלמו בהן התנאים ה"נ הא דאמר אח"כ ובאילן האוג כו' הנה הרמב"ם שממנו לקח הרע"ב לפרש כן דבכלל הזה ר"ל כשישלמו התנאים מ"מ בהא דבאילן האוג פי' וז"ל ואלה האילנות כולם נמצאים בהם התנאים הנזכרים שנתחייבו ע"י בפאה ולפיכך הם מחוייבין בפאה ע"כ. אלא דאפשר לכאורה לומר שהתוס' בקדושין אינם מפרשים בזה כהרמב"ם רק דמשנת ובאילן האוג כו' ג"כ בתנאי קתני וכדבריך. אולם כשנעמוד על כוונת דבריהם שם נראה כי אין לנו רק פשטות דבריהם דמה שכתבו דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כגון האוג והחרובין רצונם לומר שאין חייבין כמו שחייבין האוג והחרובין והאי כגון פירושו הוא כמו ויש שהגיהו דצ"ל אלא כגון. וע' בהגהות ש"ס חדש דווילנא:
דהנה זה לשון התוס' וא"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחד דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחד ומהאי טעמא ממעטינן תאנה בפרק כלל גדול ובפרק מקום שנהגו ובירק נמי אין פאה מתנהגת דאינו בכלל דבר המתקיים כדאיתא התם. וי"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאינן חייבין בפאה כגון האוג והחרובין השנויין במס' פאה לא שייך למתני שוה לירק ע"כ. ויש לדקדק בדבריהם למה האריכו בלשונם לומר כיון דאיכא אילנות טובא כו'. בקיצור הו"ל למימר כיון דאיכא תאנה שאינה חייבת שאותה הזכירו מקודם ואילנות טובא למה להו לאסופי בתירוצם. ועוד יש לשאול אמה שהקשו אמאי לא חשיב ששוה לירק לענין פאה דלא מחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחד מנין פשיטא להו להתוס' כל כך דאתרוג אין לקיטתו כאחד ואף דגדל על כל מים הרי ירק נמי גדל על כל מים ומ"מ לקיטתו כאחד. וצ"ל דס"ל דאי ס"ד דאתרוג חייב בפאה א"כ להיפך תקשי לתני ששוה לאילן בארבעה דרכים. ומקשים בדרך ממנ"פ. ואף שקצרו קצת בזה. וכן מצאתי הקושיא בחידושי הרשב"א והריטב"א. אמנם הם תרצו ג"כ על שני הצדדים דאת"ל שנוהג בו פאה אי אפשר לומר ששוה לאילן ולא לירק דהא איכא מין ירק שנוהג בו פאה כגון הבצלים ושומים שמכניסו לקיום כדאיתא במס' פאה ובנדה נ'. ואת"ל שאין נוהג בו א"א לומר ששוה לירק ולא לאילן דהא איכא תאנה ושאר האילנות שאין לקיטתן כאחד שאין פאה נוהגת בהן ע"כ. והשתא לפ"ז יש להקשות על דברי התוס' מנא להו בתירוצם דאתרוג לקושטא דמילתא פטור מפאה דילמא חייב. ולא תני שוה לאילן משום דגם בירק איכא בצלים ושומים שחייבין וכדברי רשב"א וריטב"א. וצריכין אנו לומר דהתוס' ס"ל דא"א לומר דאתרוג חייב בפאה דא"כ לתני ששוה לאילן מאי אמרת דלא שייך למתני ולא לירק כיון שגם בירק איכא מינין שחייבין יש לומר כיון דליכא רק ב' מינין שחייבין וכל שאר מיני ירק פטורין שפיר שייך למתני שאינו שוה לירק והיינו לרוב ירק ותדע דבשבת ס"ח אמר ומכניסו לקיום למעוטי ירק והיינו נמי בע"כ רוב מיני ירק. וכן בפסחים נ"ו ונותנין פאה לירק ומיחו בידם חכמים. היינו נמי ירק לבד בצלים ושומים ולפי שהם רוב ירק קרוי ירק סתמא וע' ר"ש ריש פאה שם א"כ אי אתרוג חייב בפאה ודאי שייך למתני שוה לאילן ולא לירק. ר"ל לרוב ירק. אע"כ דאינו חייב בפאה. והא דלא תני ולירק בב' דרכים משום דלא שייך לומר שוה לירק ולא לאילן שהרי רוב אילנות נמי אינן חייבין בפאה והוכרחו התוס' מעתה להוסיף בדבריהם הא דאילנות טובא נמי פטורין ולא סגי להו בהא דתאנה לחודא פטורה כי היכי דלא תקשי אדבריהם שכתבו בפשיטות דאתרוג פטור מפאה ולא אמרינן איפכא וכדברי הרשב"א. וא"ש:
אלא דאכתי מנלן דאיכא אילנות טובא שפטורין מפאה הא לכאורה מדלא אשכח בגמ' למעוטי ממתני' דלקיטתו כאחת רק תאנה משמע דתו ליכא למעוטי וכולם חייבין על זה כתבו התוס' דאיכא אילנות טובא שאין חייבין בפאה כמו האוג והחרובין השנויין במס' פאה לחיובא ורצונם לרמז לנו דמה ששנויין במס' פאה רק הני לחיובא ש"מ דשאר אילנות שלא נשנו שמה כולהו פטירי. ואזלו התוס' לשיטתם בשבת שם בד"ה ואילו פאה כו' לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינם רק שמנה אילנות דחשיב בפרק קמא דפאה דחייבין בפאה כו':
וכיון שזכינו לכך א"כ א"צ לדחוק דקושייתם בתחילה היה על דרך שהקשו רשב"א וריטב"א רק בפשוטו דהתוס' ס"ל לדבר פשוט שאתרוג אינו חייב בפאה כדעתם בשבת ולא חדשו בתירוצם רק דלא שייך למתני ולירק בב' דרכים כיון שגם באילנות איכא טובא דלא מחייבי בפאה והיינו ג"כ מטעם הנ"ל מדלא נשנו במס' פאה רק שמנה אילנות ותו לא:
ומעתה צריכין להבין דברי הרע"ב שפי' דאף שבמתני' לא חשיב רק שמנה אילנות הוא לאו דוקא אלא אלו ודומיהן קאמר הרי דס"ל דמתני' תנא ושייר ומנא לי' להרע"ב כן:
וראיתי שדברי הרע"ב לקוחים מדברי הר"ש בפאה שם פרק ד' שכתב דהא דאמרינן בגמרא למעוטי תאנה לאו דוקא דליכא לקיטתן כאחת אלא הני דחשיב במתני'. מיהו על כרחן לאו כולהו חשיב דהא איכא בנות שוח שלקיטתן כאחד כדמוכח בפרק קמא דר"ה דף ט"ו וצ"ל דתנא ושייר ע"כ. והנה דברי הר"ש הם דברי התוס' בר"ה שם אלא שהתוס' סיימו ושמא תנא ושייר. ולכאורה דברי הר"ש צדקו יותר במ"ש דצ"ל דתנא ושייר ולא שמא תנא ושייר. שהרי הקושיא תכריחנו דבע"כ צ"ל תנא ושייר ולפ"ז תהיה גם קושיא גם על מ"ש התוס' בשבת ובקדושין לפמ"ש לעיל דס"ל דלא שייר כלום ובדוקא תנא להו להנך שמנה אילנות ולא יותר:
אמנם נ"ל דלפמ"ש תוס' בר"ה שם תיכף אח"ז בד"ה בנות שוח בשם הירושלמי ר' יוחנן ס"ל בטעמא דקלין שבדמאי ובכללן גם בנות שוח משום דחזקתן באין מן ההפקר ואפי' בודאי לא עשרן ע"ה פטורין מלהפריש דמאי משום דהפקר פטור מן המעשר. א"כ לר' יוחנן ודאי דא"צ לומר כלל תנא ושייר בנות שוח משום דלדידי' ל"ק מידי הא דלא תנא בנות שוח באינך שחייבין בפאה. דנהי דבנות שוח לקיטתן כאחת אבל כיון שבאו מן ההפקר ולית בהו תנאי דנשמר פטור. שהרי אינו חייב רק מי שימצא בו כל התנאים הנזכרים. אבל כל שחסר לו אחד מן התנאים פטור:
אלא דלר"ל בירושלמי דפליג אר' יוחנן וס"ל דה"ט דקלין שבדמאי שפטורין משום דלא נחשדו ע"ה אפירות גרועין אלו הא בידעינן שלא עשרן ע"ה חייבין במעשר וע"כ דס"ל להך קלין שבדמאי ומכללן גם בנות שוח אינן באין מן ההפקר א"כ לדידי' תקשי למה לא חשיב בנות שוח בהנהו אילנות שחייבין כיון שלקיטתן כאחת ואינן באין מן ההפקר ובע"כ צ"ל דמשנה דפאה תנא ושייר. ונראה שזה הוא טעמו של הר"ש שכתב בפשיטות דמתני' דפאה תנא ושייר בנות שוח משום דלהלכה משמע לי' להר"ש לפסוק כר"ל נגד ר' יוחנן משום דסוגיא דבבלי ברכות מ' ע"ב כוותי' דר"ל משמע וכמו"ש ריש דמאי. ואחריו נמשך הרע"ב:
אמנם דעת התוס' בר"ה שכתבו ושמא תנא ושייר נראה דס"ל דגם לר"ל י"ל דאף דלא ס"ל כר' יוחנן דחזקתן באין מן ההפקר מ"מ לא ס"ל דחזקתן באין מן המשומר אלא דפלגא ופלגא הוי. יש שגדלין ובאין ממקום משומר. ויש שבאין ממקום הפקר. והכי מסתבר טפי דאל"כ פליגי במציאות דמוכח וא"כ בהצטרף לזה עוד ספיקא דשמא עשרן ע"ה ה"ל ספק ספיקא ופטור מלעשר וזהו דעת הרמב"ם בפירושו במשנה ריש דמאי וז"ל והטעם בזה כו' ומעט מזער הם נוטעים אותן ורובן הפקר כו' ונקבצו בהן ב' ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו. ואם הם מן המשומר אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו. והעיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ"ל. ונ"ל פשוט שמפרש המשנה בין לר' יוחנן ובין לר"ל למר משום דחזקתן ורובן מן ההפקר. ולמר משום ספק ספיקא. ומשום דלא הי' לו אז להרמב"ם הכרעה בדין ע"כ פי' המשנה אליבא דתרווייהו ועי' גליון הש"ס ירושלמי ריש דמאי:
זכינו דגם לר"ל רק ספיקא הוי ולא דס"ל להיפך לגמרי מר' יוחנן וכיון שכן יש ליישב גם לר"ל הא דלא תני בריש פאה גם בנות שוח בהדי אינך שחייבין די"ל כיון דבנות שוח גדלין בין במשומר בין בהפקר נהי דקיי"ל ספק פאה פאה. מ"מ לא מתני לי' בהדי אינך שחייבין בודאי בפאה משום דסתמן אינן באין רק מן המשומר ולית בהו ספיקא ונשלמו בהן התנאים הנזכרים במשנה דלעיל לא כן בנות שוח דא"א למתני אלא בתנאי כשישלמו בהן התנאים הנזכרים במשנה משו"ה לא תני לי' בהדי אינך. וזהו שדייקו התוס' בר"ה וכתבו ושמא תנא ושייר משום די"ל כמו"ש ולא שייר מידי: ועתה תראה איך מדוקדקים ומוכרחים דברי הרמב"ם שפי' דבאילן האוג כו' דאלה האילנות כולן נמצאים בהן התנאים הנזכרים שנתחייבו ע"י בהן בפאה. ולפיכך הם מחוייבין בפאה. ומתני' נמי כוותי' דייקא דהך ובאילן לאו כשישלמו בהן התנאים קאמר דא"כ לא ה"ל למימר רק והתבואה והקטניות והאילנות בכלל הזה ותו לא וכל המשנה דבאילן האוג מיותרת לגמרי א"ו דהני שמנה אילנות נשלמו בהן כל התנאים. אך לדברי התוס' ר"ה י"ב שהביאם התוס' יו"ט ד"ה האוג אי נמי האחרון כו' אין מזה ראיה] : עפמ"ש נדחו דברי הגאון ר"ע איגר ז"ל בריש דמאי על דברי התוספות יו"ט ד"ה האוג שביהודה שכתב דלפמ"ש הרע"ב דטעמא דקלין שבדמאי משום ס"ס הוא והיינו כר"ל א"כ הא לא הוי ודאי הפקר וא"כ חייב בפאה ואף לר' יוחנן בירושלמי דאף בודאי שלא עשרן פטור משום שחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים א"כ י"ל בכה"ג מיירי מתני' עכ"ד. דלפמ"ש א"א לומר כן דא"כ תקשי לר' יוחנן למה לא חשיב בהך דאילנות שחייבין בפאה גם בנות שוח דאיכא בהו עכ"פ מיעוט המשתמרין דבשלמא מאינך הקלין שבדמאי ל"ק די"ל משום דאין לקיטתן כאחד לא חשיב להו לחיובא משא"כ בנות שוח שלקיטתן כאחד א"כ מ"ש אוג דחשיב בהדי דחייבין בפאה ובנות שוח בת בוקתי' בקלין שבדמאי לא חשיב בפאה. א"ו הנהו דחשיב אפי' מסתמא נמי חייבין בפאה וכמו"ש הרמב"ם משו"ה לא חשיב בנות שוח בהדייהו דהן מסתמא דהפקירא הוא לר' יוחנן א"כ הא דחשיב אוג נמי בהדייהו ע"כ משום דמסתמא נמי חייב דלאו דהפקירא הוא א"כ בע"כ צ"ל דאוג ביהודה שאני לגריעותא דהוא מסתמא דהפקירא הוא. ומתני' דריש פאה לא נחתה לחלק בין הארצות וכמו"ש התוס' יו"ט:
ודברי התוס' קדושין ותוס' שבת דס"ל דרק הני ח' אילנות דחשיב בפאה חייבין ותו לא. הואיל ואתא לידן לא אמנע מלכתוב לך במה שנתקשו המפרשים בתוס' ברכות ל"ה ע"א ד"ה שאין גידולו מן הארץ שכתבו וליכא למימר דאתא משאר אילנות דאיכא למיפרך מה להנך שכן חייבין בפאה עכ"ד. והנה לא לבד שדבריהם סותרין למה שכתבו בעצמם בשבת ובקדושין הנ"ל דאדרבה רוב אילנות אינן חייבין בפאה. אלא דגם סותרין גמרות ערוכות דתאנה עכ"פ פטורה וא"כ אכתי איכא למימר דאתא מאילן תאנה. וליכא למיפרך מידי:
וראיתי להצל"ח בברכות שם שכתב לתרץ דנהי שאין דרך התאנה להשהות פירותיה עד שלקטן כולן כאחד מפני שמתקלקלין וכמו"ש בירושלמי פרק ב' דברכות יודע בעל התאנה עונתה של תאנתו מ"מ אם נמצא אחד שלא לקט התאנה כלום עד שנתבשלו בהאילן כל התאנים שלו חייב בפאה עכ"ל. ותמיהני עליו מאד דלפי עובדא דירושלמי שהביא בעצמו מוכח שאין זה במציאות כלל שיתקיימו התאנים עד סוף גמר בישול כולם שהרי שם כשאיחר האיש רק יום אחד מללקוט תאניו. למחר זרחה עליהן השמש והתליעו. ואם רק בשביל איחור יום אחד התליעו מכ"ש כשיניחם כולם מללקוט עד שיתבשלו האחרונים ודאי כל המוקדמים יהי' מתולעים וכלין ונפסדין לגמרי ולא יהי' לו ממה שיניח פאה רק מאותן הגרגרים שנתבשלו ביום הלקיטה ממש וע"כ דבריו בעיני דברי תימא הן. והפ"י הניח בקושיא. והגאון רע"א אחרי שהקשה קושיית הפנ"י והצל"ח הנ"ל הוסיף להקשות עוד על דברי התוס' ברכות הנ"ל דסותרין א"ע למה שכתבו בדוכתי טובי דמדאורייתא אינו חייב בפאה רק בדגן תירוש ויצהר. וכן כתב ר"ש בפאה עכ"ל. ובספר תפארת ישראל שם ראיתי שרוצה לתרץ ב' קושיות הגאון רע"א על נקלה וז"ל שם ולפענ"ד אף דבכל דוכתי כתבו תוס' דחיוב פאה ומעשר אינו רק בדגן תירוש ויצהר עכ"פ לפמ"ש הרא"ש ריש פרק ו' דברכות דלכו"ע חיוב ברכה מדרבנן והנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו א"כ עביד שפיר ילפותא מחיוב פאה ומעשר דרבנן אברכות דרבנן וקושיית רבינו שהתוס' סותרין כל הגמרות הערוכות הנ"ל שמפורש בהן שתאנה פטור מפאה. נ"ל שמה שכתבו תוס' פאה הוא לאו דוקא. אלא ר"ל מתנת עניים ובכללן אתה מוצא מעשר שכולן חייבין בה מדרבנן בכ"מ. משא"כ ירק פטור בחו"ל עכ"ד:
הנה מ"ש דמ"ש תוס' פאה רצונם לומר מעשר. דבר זה לא ניתן להאמר במחילה מכת"ר. ויותר טוב היה לו לומר דט"ס הוא ובמקום פאה צ"ל מעשר. מלומר דפאה שאמרו כוונתם לומר מעשר. ומה שכתב לתרץ קושיא הראשונה ע"פ דברי הרא"ש לא דק כלל ושגג במחכ"ת דזה לשון הרא"ש שם ומסקינן דמסברא ידעינן דאסור לו לאדם ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיקר קרא בא לנטע רבעי כו' עכ"ל. ודברי הרא"ש הם דברי התוס' שם וז"ל אלא סברא הוא כו' דקרא דנסיב לעיל אסמכתא בעלמא. והגמ' היה סובר מתחלה דלימוד גמור הוא ע"כ. הנך רואה דמ"ש הרא"ש דקראי אסמכתא היינו למסקנא דגמרא. וזהו שאמר הרא"ש ומסקינן כו' אבל קודם המסקנא ודאי דגם הרא"ש ס"ל כמו"ש התוס' דהגמרא סבור דלימוד גמור הוא וחיובא דברכה ראשונה הוי מה"ת א"כ כל השקלא וטריא שכתבו התוס' בתחלה הכל בדאורייתא הוא וא"כ קושיית הגאון רע"א כראי מוצק שהתוס' סותרין דבריהן ולוא יהא דהרא"ש לא ס"ל כן עכ"פ התוס' הלא בפירוש כתבו דלס"ד הוה ס"ל להגמרא דלימוד גמור הוא א"כ דברי התוס' סותרין אהדדי. ומעתה מה שהזכיר המחבר תפארת ישראל חיובא דמעשר שהוא מדרבנן. אין לו מקום כלל כאן דאיירי רק במילי דהוויין דאורייתא ולא במילי דמדרבנן:
והנה דברי התוס' ברכות בלא"ה מגומגמין דמ"ש דאתא משאר אילנות אין לו מובן כלל. ועי' פירוש המהרש"א. ולדבריו הי' צ"ל בתוס' דליכא למימר דאתא מקמה ואילנות כו' ע"כ נ"ל נכון מאד מה ששמעתי מכבר מפי ידידי הגאון מהור"ר אברהם יהושע אב"ד דפקראי. בעת שהיה אב"ד בפיקקעלין. דכאן הוחלפו השורות בתוס' ע"י שגגת המעתיק וכן צ"ל "וליכא למיפרך מה להנך" ר"ל קמה ואילנות "שכן חייבין בפאה דאיכא למימר דאתא משאר אילנות" ר"ל אותם שאינן חייבין מה"ת בפאה. ודבריהם אלמעלה קאי לתרץ הגירסא הניחא דבר שגידולו מן הקרקע כו'. ובכל זה גירסא זו לא ניחא להו משום דאיך קאמר הניחא דבר שגידולו מן הקרקע ולא הזכיר כלל כל הנך סברות איך ניחא לי' בירקות. אבל לגירסת רש"י א"ש דאמר דבר שאין בר נטיעה מנין דעל ירקות לא חש כלל לדקדק כיון דבלא"ה תקשי בבשר ובצים ושאר דברים ע"כ שפיר קאמר דלאו בר נטיעה מנין. ונכון הוא. אחיך הדו"ש חיים נאטענזאהן:
פיקקעלין יום א' לסדר כי מצאת חן בעיני ואודעך בשמי לפרט: