שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן סה
דיני כלאים:
נסתפקתי באיסור כלאים פחות משלש על שלש לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות כלי המקדש הלכה י"ט פרק ח' דהאבנט של כהן גדול היה רוחבו כמו שלש אצבעות ואורכו ל"ב אמה. והנה ארכו שהיה ל"ב אמה כתבו נו"כ שהוא מירושלמי סוף פרק בא לו אבל על רחבו שהוא כג' אצבעות לא הראו מקורו. ונ"ל פשוט שהוא ממ"ש בקרא ואלה הבגדים אשר יעשו חושן גו' ואבנט. הרי דנקרא בגד והא קיי"ל דאין בגד פחות מג' על ג' אצבעות. ולפ"ז נפל ספק בלבי דכלאים דכתיב ובגד כלאים שעטנז גו' אפשר דאינו אסור מה"ת אלא בג' על ג' דוקא דנקרא בגד. ובפחות מזה לית בי' איסור שעטנז וידידי הגאון מהורז"א כתב אלי בראיות לאיסורא. וזה אשר השבתי לו על דבריו: באות א' כתב כת"ר וז"ל מה דנסתפק כת"ר אם מותר ללבוש אבנט או חגורה של שעטנז כשאין ברחבו שלש אצבעות משום דכתיב ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וכל שאין ברחבו שלש אצבעות לאו תורת בגד עליו כמבואר בש"ס בכ"מ. לענ"ד נראה פשוט דהוא איסור גמור מן התורה כמבואר בספר יראים להר"א ממיץ. וז"ל תניא בתו"כ בגד כלאים מה ת"ל לפי שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן ת"ל בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות שאר דברים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פי' אע"פ שאינו נקרא בגד שהוא מועט שאין בו שלש על שלש עכ"ל והיינו משום דאידך קרא דלא תלבש שעטנז שלא הזכיר בגד בא לרבות אפי' דבר שאינו בגד הוא בבל תלבוש ואפי' לפי הגירסא שלנו בתו"כ שם דגרסינן במקום דברים אחרים הלבדים וז"ל בגד כלאים כו' אין לי אלא בגד מנין לרבות הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז והביאו רש"י ז"ל בחומש שם מ"מ שמעינן מתו"כ דאפי' הדברים שאינם בגד מרבינן מלא תלבש שעטנז שלא הזכיר בגד וא"כ מה"ט אפי' פחות משלש על שלש אסור בכלאים מן התורה עכ"ל:
הנה מש"כ כת"ר דלגירסת רש"י כמו דמרבינן את הלבדים משעטנז כן יש לרבות אפי' פחות משלש על שלש, בתחלה נבינה דברי רש"י ואחר נדבר. דהנה הרמב"ן השיג על דברי רש"י וכתב עליו ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מד"ת אלא מד"ס שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו בפרק ט' דכלאים הלבדים אסורים מפני שהם שוע אבל הברייתא השנוייה בתו"כ ומנין לרבות הלבדים ת"ל שעטנז בא לרבות הדברים שאינם בגד כו' כגון הקולע חוטים ועושה מהן חגורה וכיוצ"ב ובלבד שיהא שוע טווי ונוז ותפש לו הלבדים לאסמכתא בעלמא כו' עכ"ל. והביאו כת"ר בלשונו באות ג'. ולכאורה יש לתמוה על הרמב"ן ז"ל מ"ש על דברי רש"י ואינו נכון בעיני כו' הלא רש"י ז"ל לא כתב שום פירוש על דברי התו"כ רק הביא דברי התו"כ בהווייתן כצורתן וא"כ כל מה שפי' הרמב"ן בדברי התו"כ כן יש לומר שהבין בהם רש"י ז"ל. אמנם נראה דכונת הרמב"ן הוא דמדלא כתב רש"י ז"ל שום פי' על דברי התו"כ סתמי' כפירושו דמפרש כפשוטו דמנין לרבות הלבדים היינו הלבדים שאינן אלא שוע כמ"ש במשנה דכלאים דאסורים מה"ת מדכתיב שעטנז ולפ"ז עכצ"ל דרש"י ס"ל דשעטנז היינו או שוע או טווי או נוז דאי שוע טווי ונוז ביחד כדאמר מר זוטרא בנדה איך מצינן לרבויי משעטנז והרי מזה ראיה למעוטי לבדים אלא ע"כ צ"ל דס"ל דשעטנז פירושו או שוע או טווי או נוז דבחד מינייהו נמי אסור מן התורה וע"ז שפיר השיג הרמב"ן ז"ל דמסקנת הגמרא בנדה אינו כן:
ולפ"ז מ"ש כת"ר כיון דמרבינן משעטנז לבדים מה"ט נמי יש לרבות פחות משלש על שלש אין זה נכון כיון דסתם בגד הוא שוע טווי ונוז ביחד וגם שלש על שלש ויותר א"כ נהי דמרבינן ממלת שעטנז דאף לבדים אסורים מדכתיב שעטנז או שוע או טווי או נוז מנין לנו לרבות עוד אפי' פחות משלש על שלש להוציא לשון בגד ממשמעותו לגמרי ושפיר מסתפקנא לגירסת רש"י ורמב"ן בתו"כ וע"פ דעת הרמב"ם שאכתוב בסמוך:
באות ב' כתב כת"ר וז"ל וראיה לזה מהא דתנן ביצה י"ד משלחין כלים בין תפורים בין שאינם תפורים ואע"פ שיש בהם כלאים כו' ופריך בגמרא בשלמא תפורים חזו למלבוש כו' אלא כלאים למאי חזו כו' ומכאן הוכיחו התוס' בפסחים וביבמות דאפי' למ"ד דציצית הוו מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות אפ"ה נשים אסורות בכלאים דאל"כ מאי פרכינן כלאים למאי חזו לימא דאתיא כמ"ד דנשים פטורות מציצית וחזו לנשים ע"ש ובאם נאמר דלא אסרה תורה כלאים אלא בגד ואבנט או חגורה שאינו רחב ג' אין בהם משום איסור כלאים אכתי תקשה מאי פרכינן כלאים למאי חזו לימא דמיירי באבנט או חגורה שאין ברחבם שלש אצבעות וחזו בין לנשים ובין לאנשים לכרוך סביב הראש או סביב הגוף א"ו דאפי' דבר שאין עליו תורת בגד אסור בכלאים מה"ת כדתניא בתו"כ וכמש"כ הר"א ממיץ בספר יראים וכדמשמע ג"כ מסתימת הפוסקים. עכ"ל כת"ר:
אי בעינא אמינא למה שמבואר בשבת כ"ח ע"ב דפחות מג' לאו כלי הוא. וכן בכ"מ. ובב"מ דף ז' ע"א ש"מ האי סודרא כיון דתפיס בי' שלש על שלש כו' ופי' רש"י שם ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן כו' וכיון דהכא תנן משלחין כלים על כרחך לאו בפחות משלש על שלש קמיירי. אמנם אפי' תימא דאבנט עכ"פ כלי מקרי אפי' כשאינו בגד מ"מ אין מכאן ראיה כלל אם אבנט שאין בו ג' על ג' אין בו איסור כלאים דאם זאת בא התנא דמתניתין לאשמעינן אין זה ענינו במס' ביצה אלא במס' כלאים פרק ט' כמו דתנן נמי התם מטפחות הידים והספרים והספוג אין בהם משום כלאים וממילא הוה ידעינן דמשלחין אותו ביו"ט מדקתני זה הכלל כל שנאותין בו משלחין אותו אלא ודאי דמ"ש התנא אע"פ שיש בהם כלאים ר"ל שיש בהם צד איסור כלאים כגון הקשין דמוקי בגמרא דללבישה אסור כפי' רש"י והוה אמינא דלא שרי לשלחו דלא לימא מדשרי רבנן לשלחו ע"כ נאותין בו א"כ יבא ללובשו ג"כ כעין שפי' רש"י שם ט"ו ע"א ד"ה משלחין אותו ביו"ט כו' קמ"ל דשרי לשלוח כיון דעכ"פ אית בי' צד דשרי דהיינו לישיבה והתוספות ביבמות ד' שהקשו דלוקמי דחזי לנשים היינו נמי דאע"ג דלאנשים יש בהם איסור כלאים אפ"ה משלחין וכן מה שדקדק הרשב"א בחי' לביצה והמרדכי בפרק במה אשה דלוקמי מתניתין דביצה בכרים וכסתות דמותרין משום כלאים היינו נמי כיון דעכ"פ אסורין כשבשרו נוגע בהן כדתנן במתניתין דכלאים שם א"כ י"ל דהא דתנן בביצה ואפי' יש בהן כלאים היינו כשבשרו נוגע בהם אבל בדבר שאין בו שום צד איסור ודאי א"א לפרש הא דאפי' יש בהן כלאים דקאמרה מתניתין. ובדברי המרדכי שם יש מקום עיון ואין כאן מקום להאריך בזה:
באות ג' הביא כת"ר דברי הרמב"ן בפי' התורה שמשיג על פי' רש"י בפרשת קדושים שמביא לשון התו"כ וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל ואינו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מד"ת אלא מד"ס שאינן אלא שוע בלבד וכך שנינו בפרק ט' דכלאים הלבדים אסורים מפני שהם שוע ובגמרא נדה אמרו ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו דהלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא אבל הברייתא השנוייה בתו"כ בא לרבות הדברים שאינן בגד מלא תלבש שעטנז שלא הזכיר בגד והמדרש הוא עיקר שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מה"ת כגון הקולע חוטים ועושה מהן חגורה וכיוצ"ב ובלבד שיהא שוע טווי ונוז ותפש לו הלבדים לאסמכתא בעלמא שהן אסורים מדבריהם ואינו בגד כו' עכ"ל ובתשובת שיבת ציון סימן ל"ט כתב וז"ל לענ"ד נראה ליישב דבערוך במלת לבד מביא ב' ערכין. אחד הוא מעשה לבדים שאינו ארוג רק שמסובך הצמר והפשתן זה עם זה. והוראה הב' במלת לבד על תכשיט ארוג ארוך וצר שכורכין סביב הראש או סביב הגוף כחגורה. ומעתה אני אומר דמה שמביא רש"י ז"ל דרשה דתו"כ לרבות לבדים אין הכונה על מעשה לבדים שאינו שוע טווי ונוז רק שהוא ארוך וצר דהוה אמינא כיון שאינו נופל עליו שם מלבוש ושם בגד ואינו ראוי ללבוש רק לכרוך סביב הראש או סביב הגוף כחגורה אין בו משום איסור כלאים כו' ת"ל שעטנז לרבות. ומעתה אין אנו צריכין למה שנדחק הרמב"ן ז"ל שהברייתא תפש הלבדים לאסמכתא בעלמא כי לדברי הוא דרשה גמורה כו' עכ"ל הרי דגם הרמב"ן ז"ל והשיבת ציון כתבו ג"כ בשם התו"כ הנ"ל ואפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כמ"ש הר"א ממיץ ז"ל בספר יראים עכ"ל כת"ר: אמינא לי' לכת"ר דאע"פ שדעת היראים והרמב"ן והסכים לזה בתשובת ש"צ דבחגורה שהוא פחות משלש אית ביה איסורא דכלאים מן התורה מ"מ אנא שפיר קא מסתפקנא דהנה כל עיקר מה שעלה בדעתי להסתפק הוא ממ"ש הרמב"ם בפרק ח' מהלכות כלי המקדש דהאבנט [של בגדי כהונה] היה רחבו כמו שלש אצבעות ולא הערו נושאי כליו מקורו ועלה בדעתי לומר דטעמו משום דכתיב בפרשת תצוה ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד גו' מצנפת ואבנט הרי דרחמנא קריא לאבנט בגד וכיון דקיי"ל דכל שאין בו שלש על שלש לא מקרי בגד א"כ על כרחך דרוחב האבנט לא היה פחות מרוחב שלש אצבעות. ולפ"ז נפל ספק בלבי על הא דכתיב ובגד כלאים שעטנז נמי אפשר דלא אסרה תורה על פחות משלש וכיון דכל עיקר ספק שלי הוא לפי דברי הרמב"ם א"כ אין ראיה מעתה מהתו"כ שהרי מה שהכריח להרמב"ן ז"ל לפרש מ"ש בתו"כ מנין לרבות הלבדים אינו כפשוטו צמר ופשתים השעועין יחד בלבד וכדקרי במשנה דכלאים פרק ט' משום דס"ל דשוע בלבד אינו כלאים מה"ת כדמסיק מר זוטרא בנדה דשוע טווי ונוז ביחד בעינן וע"כ הא דמרבה בתו"כ מקרא דשעטנז היינו חגורות שאין ברחבן שלש דלא מקרי בגד אפ"ה רבינהו קרא שאסורים דעכ"פ הם שוע טווי ונוז ביחד, והנה כל זה לדעת הרמב"ן. אמנם לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמ"ש במשנה הלבדים אסורים מפני שהם שועים היינו איסור תורה וכמו שפסק בהלכות כלאים ומ"ש בנדה והלכתא כמר זוטרא הוספה הוא ואינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש כמו שהביא הבית יוסף ביו"ד סימן ש' מפי' המשניות להרמב"ם שבנוסח ערבית. ונראה שכן הסכים הגר"א להלכה בספר שנות אלי' ובביאורו ליו"ד שם וא"כ דברי התו"כ הם פשוטים כמשמעם וכמו שהבין הרמב"ן שכן דעת רש"י בכונת התו"כ ומ"ש מנין לרבות הלבדים היינו הלבדים שאינם רק שוע ת"ל שעטנז פי' או שוע או טווי או נוז ומדברי התו"כ ראיה גדולה לשיטת הרמב"ם דלבדים שהם שוע בלבד ג"כ אסורים מן התורה דפי' הרמב"ן ז"ל הוא דחוק מאד ולולא שאמר הרמב"ן ז"ל לא ניתן כמעט להאמר פי' דחוק ורחוק כזה אלא דהוכרח לזה על פי מסקנת הש"ס בנדה דהלכתא כמר זוטרא אבל לדעת הרמב"ם הרי דברי התו"כ כפשטן. והנה למ"ש לעיל דכל עיקר השגת הרמב"ן ז"ל על רש"י הוא משום דרש"י לא כתב פי' על התו"כ ע"כ ודאי סתמו כפירושו מ"ש בתו"כ מנין לרבות את הלבדים היינו הלבדים שזכרה המשנה בכלאים פרק ט'. לפ"ז לא יתכן להעמיס בכונת רש"י דס"ל דהלבדים דמרבה בתו"כ היינו דבר שכורכן סביב הראש או סביב הגוף שהוא ארוך וצר כחגורה כמ"ש בתשובת ש"צ דא"כ אכתי הו"ל לרש"י לפרש דלבדים זה אין פירושו כלבדים דמשנה דכלאים ע"כ א"א להעמיס כן בדעת רש"י אלא דאף אם נאמר לפרש התו"כ כן לעצמינו ג"כ הוא דוחק. ותמיהני על הש"צ למה נדחק כן ולא פי' דרש"י בפירושו לחומש ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל ואף שבפירושו בגמרא לא ס"ל כן אין זה תימא דכמה פעמים אינו מפרש בפירושו על התורה כפירושו בגמרא כידוע וע' במל"מ פ"י ה"ד מכלי המקדש] :
והנה למ"ש דמהתו"כ ראיה לשיטת הרמב"ם דס"ל דשעטנז כל חד וחד נמי אסור מה"ת וא"כ בנדה ס"א דס"ל למר זוטרא דשעטנז דאורייתא הוא שוע טווי ונוז ביחד הו"ל להקשות מהך ברייתא דתו"כ דמשמע דאפי' כל חד מינייהו אסורים מה"ת וי"ל דלאו כולהו ברייתות הוה ידיע להו כמ"ש בעל כללי הש"ס ועוד יש לומר לפי מה שכתב הגר"א בשנות אלי' דזה הוה פלוגתא דרשב"א ורבנן דמשנה דכלאים פרק ט' הנ"ל ומר זוטרא כרשב"א א"כ ברייתא דתו"כ אתיא כרבנן דפליגי ארשב"א:
באות ד' כתב כת"ר וז"ל גם מה שאמר כת"ר ליישב בזה מ"ש הרמב"ם דהאבנט הי' רחבו כמו שלש אצבעות משום דכתיב ואלה הבגדים גו' וכל שאין ברחבו שלש אצבעות לא מקרי בגד אינו נראה כלל לענ"ד מכמה טעמים. חדא דבסוכה ה' אמר ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהם תורה מדה כלל וכתבו התוס' שם דהא דאמר לעיל דציץ רחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן וכיון דגם מדת האבנט לא נתנה בו תורה מדת ארכו ורחבו היה רחבו מן התורה משהו כמו הציץ עכ"ד:
תמיהני בזה על כת"ר כיון דקיימינן השתא דאין בגד פחות מג' על ג' וכתוב בתורה ואלה הבגדים גו' דקאי נמי אאבנט הרי שנתנה בו תורה מדה דעכ"פ יהי' בו שיעור בגד דאינו פחות מג' וכה"ג אמר ר"ה בסוכה שם דמדת קומת הכפורת היה טפח מדכתיב אל פני הכפורת ואין פנים פחות מטפח הרי דכה"ג נתנה בהם תורה מדה מקרי:
כתב עוד כת"ר וז"ל ועוד הרי גם הציץ הוא אחד משמונה בגדי כהונה וא"כ הרי גם הציץ קריא רחמנא בגד כדכתיב ועשית בגדי כהונה לאהרן אחיך וכתיב והלבשת את אהרן את בגדיו והרבה כיוצ"ב ואפ"ה מה"ת הי' רחבו רק משהו וגם מדרבנן לא היה רחבו אלא שתי אצבעות על כרחך אנו צריכין לומר דציץ שאני שהוא תכשיט וקיי"ל בשבת ס"ג דתכשיט אפי' כל שהוא טמא משום דילפינן מציץ א"כ הרי בשבת שם קיי"ל דאריג כ"ש טמא משום דמרבינן לה מאו בגד דאריג כ"ש מתחילה מקרי בגד כמו שלש על שלש הבא מבגד גדול כמ"ש התוס' שם והרמב"ם פרק כ"ב מכלים וכיון דהאבנט הוא אריג מתחלה כדכתיב מעשה אורג משו"ה אפי' לא הי' רוחב האבנט אלא משהו שפיר קרי' רחמנא בגד וא"כ מ"ש הרמב"ם דרחבו היה כמו שלש אצבעות הוא רק מדרבנן ולא מן התורה ולא כמ"ש כת"ר דהוא משום דרחמנא קריא בגד אלא משום דאיזה בקיאות מצא ומדרבנן בעלמא וזה ברור לענ"ד עכ"ל כת"ר: הנה בכאן שווי נפשי' הדרנא דבאות ג' הביא כת"ר דברי הרמב"ן שכתב בפירוש שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטים ועושה מהם חגורה וכיוצ"ב וכן הביא דברי תשובת שיבת ציון שכתב ג"כ דחגורה שהוא ארוך וצר ואינו ראוי רק לכרוך סביב הגוף ואינו נופל עליו שם מלבוש או בגד ואינו בכלל בגד כלאים ת"ל שעטנז לרבות דגם זה אסור מן התורה כיון שהוא שוע טווי ונוז. וכאן הוכיח כת"ר מהגמרא דאריג כ"ש דהיינו אפי' הקולע נימין לתלות בצואר בתו הוי בגד כמ"ש בגמרא דלפ"ז הרי זה תברא לדעת הרמב"ן ותקשה א"כ מלת שעטנז למ"ל כיון דאריג כל שהוא הוא בכלל בגד ואסור מדכתיב ובגד כלאים גו' שוב ראיתי בקונטרסו אות י"ט שכבר הרגיש כת"ר בזה ואחר שהוכיח מגמרא וש"מ דחגורה שהוא בגד בפני עצמו וחזי בין לעניים ובין לעשירים תורת בגד עליו ומקבל טומאה כתב אמנם לא משמע כן מדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה שהרי כתב שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה כו' הרי חגורה הוא בגד בפני עצמו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ואפ"ה ס"ל דלאו תורת בגד עליו ועוד הרי הקולע הוא אריג מתחלה כו' והיכא דהוא בגד בפני עצמו וגם הוא אריג מתחלה ודאי דתורת בגד עליו לכו"ע וכדמוכח בשבת דף ס"ג ע"ב וצע"ג עכ"ל כת"ר:
הדבר פשוט מאד ולא קשיא מידי דודאי מדכתיב בגד בטומאת שרצים אין בכלל זה חגורה ואריג כל שהוא אמנם מדכתבה תורה או לריבוייא הרי בפירוש רבתה תורה שיטמא אריג כ"ש כמו בגד של שלש על שלש וכן בבגד כלאים דאתא מלת שעטנז לדעת הרמב"ן ז"ל לרבות הקולט נימין וחגורה מה שאינו בכלל בגד וה"נ בטומאת שרצים אתי ריבוייא דאו דמטמא אף שאינו בכלל בגד וא"כ אין כאן מקום קושיא מזה על זה אלא שראיתי באות ט"ו שכתב כת"ר דהא דמרבינן אריג כ"ש מאו בגד היינו אפי' אם הוא כ"ש ממש ברחבו ובארכו ואינו חשוב בפני עצמו כחגורה וכיוצ"ב ונתלה בפני יהושע דמשמעות דברי התוס' דשבת שם הוא נגד כל דברי הראשונים והמפרשים הלא המה הרמב"ם. והרמב"ן. והרא"ש. והרע"ב. והתוס' יו"ט. שכולם כתבו בפירוש דאריג כ"ש שהוא טמא היינו כגון אבנט וחגורה שהוא חשוב כבגד בפני עצמו אבל כל שאינו ראוי להשתמש בו כעין בגד אע"פ שהוא אריג מתחלה אין בו חשיבות כלל שיקבל טומאה ולא מצינו בשום אחד מהמפרשים שיאמר שדעת התוס' אינו כן ובאמת לא מצאתי שום משמעות בתוס' שבת שם כמו שאכתוב לקמן איה"ש:
ולפ"ז הדרן לדברינו דבכלל בגד סתמא אין חגורה ואריג בכלל רק לענין טומאה רבתה תורה שיטמא מדכתיב או יתירה וכן בכלאים רבתה תורה לדעת הרמב"ן והספר יראים מדכתיב שעטנז אבל בשאר מקומות שכתבה תורה בגד כגון בבגדי הכהנים וריבוייא ליתא שם אין בגד פחות משלש על שלש ואפי' חגורה דלית ברחבו שלש ג"כ לא מקרי בגד והרי זה מקור נאמן לדברי הרמב"ם באבנט של בגדי כהונה שהיה רחבו לא פחות משלש אצבעות ולדעתו ז"ל שפיר נסתפק לי באיסור כלאים כמש"ל:
ומה שכתב כת"ר ועוד הרי גם הציץ קריא רחמנא בגד כדכתיב ועשית בגדי כהונה [ט"ס וצ"ל קודש] לאהרן אחיך וכתיב והלבשת את אהרן את בגדיו ואפ"ה מה"ת היה רחבו רק משהו וע"כ אנו צריכין לומר דציץ שאני שהוא תכשיט וקיי"ל דתכשיט אפי' כ"ש טמא משום דילפינן מציץ וא"כ ה"נ באריג כו' עכ"ד. יש להקשות ע"ז דאם כדבריו שהציץ הוא בכלל הבגדים שאמרה תורה א"כ נבעי בציץ שיהיה שיעורו מה"ת ג' אצבעות כשיעור בגד ואין לומר דתכשיט שאני כמ"ש כת"ר משום דקיי"ל דתכשיט מטמא בכ"ש משום דילפינן מציץ הלא על הציץ גופא אנו דנין מנין לנו דשיעורו בכ"ש מה"ת. הן אמת דדברי כת"ר המה דברי הפני יהושע שהביאם בעצמו באות י"ז וכבר הקדימו הריטב"א בחידושיו לשבת שם אהא דמנין לתכשיט כ"ש שהוא טמא כו' וז"ל והא דנקטינן דמקבל טומאה היינו משום דמעיקרא כתיב ואלה הבגדים אשר יעשו ובתרי' כתיב ציץ אלמא בגד נמי איקרי ומקבל טומאה כבגד עכ"ד. אבל מה אעשה דהמעיין בפסוקי התורה יראה להיפך שהרי זה לשון הפסוק ועשית בגדי קודש לאהרן גו' ואתה תדבר גו' ועשו את בגדי אהרן גו' ואלה הבגדים אשר יעשו חשן. ואפוד. מעיל. וכתנת תשבץ. מצנפת. ואבנט. ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך גו' הרי שהמקרא לא חשב בכאן אלא ששה בגדים ולא חשב בכאן כלל ציץ ולא מכנסים. וכבר כתב ע"ז רבינו בעל הטורים בפרפראותיו (שהיה בן דורו של הריטב"א ז"ל] וז"ל ולא הזכיר מכנסים שלא היו לכבוד ולתפארת ולא הזכיר ציץ לפי שלא היה מין בגד וכ"כ הבחיי ושאר מפרשי התורה. הרי דבעל הטורים הכריח מהפסוק להיפך מדברי הפנ"י והריטב"א. ומ"ש בשמות כ"ח פסוק מ"א והלבשת אותם את אהרן אחיך ודאי אין הציץ בכלל זה שכבר לעיל מיני' כתיב והיה על מצח אהרן גו' ושם כ"ט ה' ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן גו' ג"כ לא כתיב הלבשה אצל הציץ רק ונתת את נזר הקודש שבפסוק שלאחריו ובשמות מ' פסוק י"ג דכתיב והלבשת את אהרן את בגדי הקודש גו' משמע לכאורה דהציץ בכלל בגדי הקודש. אמנם ממ"ש אח"כ ואת בניו תקריב והלבשת אותם כתנות ולא חשב שאר הבגדים שהיה צריך להלבישם וע"כ צריכין אנו לומר כמש"כ שם הרמב"ן בפסוק ב' וז"ל וקצר בענין לבישת אהרן ובניו כו' והזכיר כותנות שבהם יתחיל הלבישה וה"נ י"ל בטעם דלא הזכיר באהרן את נתינת הציץ עליו ומ"ש בפרשת אח"מ (ויקרא ט"ז כ"ד] ולבש את בגדיו גו' ג"כ יש ליישב בקל. ומ"ש כת"ר וכן הפנ"י מדמצינו דבדברי חז"ל מקרו שמונה בגדים וע"כ ציץ בהדייהו. אין זה ראיה כלל די"ל דאגב אינך שבעה שהם בגדים קרו לכולהו בגדים ולא רצה להאריך ולומר שבעה בגדים והציץ. ועי' מ"ש לקמן באות יו"ד:
באות ה' כתב כת"ר וז"ל גם מכותלי דבריו ניכר דדעתו הא דקיי"ל דשיעור בגד הוא שלש על שלש אצבעות היינו דוקא שלש על שלש מרובע ואם היה באורך הרבה יותר משלש אצבעות אלא דאין ברוחב שלש אצבעות לאו תורת בגד עליו אפי' יש בו כדי לרבע שלש על שלש לא ידענא מנין ליה זאת כי לדעתי הוא צ"ע לדינא משום דמסתבר דאבנט או חגורה שהוא פחות משלש על שלש כחוט השערה וארכו הוא הרבה יותר משלש אצבעות דהוא חשוב בגד טפי ממטלניות שיש בהם שלש על שלש מרובע ואין להביא ראיה משבת ס"ג דיליף שם דתכשיט כ"ש טמא מציץ דבעינן שלש על שלש מרובע דאם לא כן כיון דהציץ היה רוחב שתי אצבעות ומוקף מאוזן לאוזן א"כ הרי היה בו כדי לרבע בו שלש על שלש י"ל דהא דהציץ רחבו שתי אצבעות אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לו שיעור כלל כמ"ש התוס' והמשנה למלך א"כ מדאורייתא היה רחבו כ"ש ולא היה בו אפי' לרבע שלש על שלש ומשו"ה שפיר ילפינן מיני' דתכשיט כל שהוא אפילו אין בו כדי לרבע שלש על שלש שהוא טמא עכ"ל:
אחד אני יודע דברי הרמב"ן ז"ל שהביאו כת"ר לעיל שכתב בפירוש דשעטנז בא לרבות שאפי' דבר שאינו בגד כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצ"ב אסור בכלאים מה"ת מריבוייא דשעטנז והרי חגורה כיון שיש בו עכ"פ רוחב קצת וארכו הוא הרבה ודאי יש בו כדי לרבען ואפ"ה כתב שאין זה בכלל בגד. ושתים אני יודע דברי השיבת ציון שהביא ג"כ כת"ר דחגורה לא מקרי בגד אלא דאפ"ה רבינהו רחמנא לאיסורא לענין כלאים לדעת הרמב"ן והספר יראים ולענין טומאה לכו"ע מריבוייא דאו בגד וכי תימא מנא להו כן. הדבר פשוט דס"ל דהא דאריג כ"ש טמא היינו אבנטים וחגורות וכיוצ"ב כמש"כ הרמב"ם והרא"ש והרע"ב ועוד שאר מפרשים בפרק כ"ז דכלים וכמו שהביא כת"ר בעצמו דמשמע מדבריהם דאפי' הם ארוכים הרבה ויש בהם כדי לרבע שלש על שלש אפ"ה דוקא משום אריג דאתרבו מאי בגד הוא דמקבלי טומאה הא אי לאו יתורא לא הוה בכלל בגד:
באות ו' כתב כת"ר והנה מהא דתנן פרק כ"ז דכלים הבגד מטמא משום חמשה שמות כו' מוסף עליו הבגד שהוא מטמא משום שלש על שלש כו' וכתב הרמב"ם בפי' המשניות וז"ל ושיעור מה שיטמא ממנו בזה הצד הוא שלש אצבעות על שלש אצבעות והשיעור הזה היותר פחות ממה שיקרא בגד. והאופן הב' שכל דבר ממנו טמא כמו האבנטים והחגורות ואע"ג שאין ברחבם שלש אצבעות לפי שהן אע"פ שאינן בגד ולא תפול עליו זה השם הנה הוא אריג וזה ענין אמרו משום אריג לפי שכל אריג טמא עכ"ל הרמב"ם. וכן כתב הרא"ש שם והצד הב' הוא כל דבר אריג כעין האבנטים וחגורות כו' וכן כתב הרע"ב ואם הוא אבנט או חגורה מטמא משום אריג אע"פ כו' שאין ברחבו שלש אצבעות עכ"ל. וכן כתב התוס' יו"ט שם הרי דהרמב"ם והרא"ש והרע"ב והתוס' יו"ט כולם כתבו בסגנון אחד דהא דאריג כ"ש טמא היינו אבנטים וחגורות משמע אפי' הם ארוכים הרבה ויש בהם כדי לרבע ג' על ג' אפ"ה דוקא משום אריג הוא דמקבלי טומאה משום דאריג טמא בכ"ש אבל כשאינן ארוגים אלא באים מבגד גדול טהורים אלמא דס"ל דשיעור בגד הוא שלש על שלש מרובע מיהו יש לדחות דמ"ש כגון האבנט או חגורה הוא רק משום דסתם אבנט וחגורה המה ארוגים מתחלה על דעת שלא להוסיף עליהם ברחבם. ודוקא בכה"ג הוא דמקבל טומאה בכ"ש וכמ"ש התוס' בשבת כ"ו ע"א ד"ה אין ושם כ"ז ע"א ד"ה ת"ל ושם ס"ג ע"ב ד"ה מנין יע"ש ולעולם כשאין ארוכים הרבה מיירי אבל בארוכים הרבה ויש בהם כדי לרבע שלש על שלש אפי' כשאינן ארוגים מתחילה ע"ד שלא להוסיף עליהם נמי מקבלים טומאה עכ"ל:
הנה מה שרצה כאן לנטות מדרך הפשט דמש"כ הרמב"ם כמו האבנטים והחגורות וכן הרא"ש שכתב כעין האבנטים והחגורות אין רצונם לומר אבנטים וחגורות ממש אלא רק לענין שהם ארוגים מתחלה על דעת שלא להוסיף ברחבם וכל שארוג מתחלה על דעת שלא להוסיף ברחבם אפי' אינו ראוי לחגורה וכיוצ"ב אלא כ"ש ממש ג"כ טמא. אי אפשר לפרש כן שהרי הרמב"ם בחיבורו פרק כ"ב מכלים כתב במה דברים אמורים בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כ"ש הרי זה מקבל טומאה וכמו שהביאו כת"ר בעצמו להלן באות כ' הרי שכתב בפירוש דהא דאריג כ"ש טמא היינו שארג כ"ש ברחבו אבל בארכו צריך שיהא ראוי [להשתמש בו כעין בגד בפני עצמו וכן כתב הרמב"ם שם עוד בהלכה ג' כל הקליעות מקבלות טומאה בבגדים אחד הקולע חוטים כו' והאורגן ועשאן אבנט וכיוצ"ב ע"כ:
ונ"ל שזהו ג"כ דעת התוס' בשבת ס"ג ע"ב ד"ה מנין שכתבו ותרווייהו שמעינן מאו בגד דשקולין הן דחשיב כ"ש אריג מתחילה כמו שלש על שלש מבגד גדול עכ"ל ואם נימא דמ"ש אריג כ"ש טמא היינו כ"ש ברחבו וגם כ"ש בארכו. איזה חשיבות יש לאריג זה ובשלמא מטלית של ג' על ג' ראוי לטלאי בבגד עני. אבל אריג נהי שאריג מתחילה כ"ש ברחבו ויש בו חשיבות שאין צריך למוללו. אבל כיון שהוא כ"ש בארכו למאי חזי ומה זה דכתבו התוס' דחשיב כ"ש אריג מתחילה כמו ג' על ג' מבגד גדול א"ו דעכ"פ שיעור חשוב בארכו בעינן עכ"פ:
והנה התוס' בשבת שם אהא דאריג ותכשיט כ"ש טמא כתבו התוס' [וכ"כ רש"י ] פי' חציו אריג וחציו תכשיט טמא. מכאן משמע דמ"מ בעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכ"ש מאי הוי והנה סתמו ולא פירשו לנו רבותינו בעלי התוס' השיעור קצת כמה הוי. ונ"ל דלפי מה שכתבנו שדעת כל מפרשי המשנה הוא כדעת הרמב"ם דאריג כ"ש אינו טמא אלא כשיש בו אורך שיעור כעין מעשה בגד לחגור בו וכיוצ"ב אבל בתכשיט לא בעינן אלא שיעור הראוי לקישוט כגון מלא צואר בת קטנה וכיוצ"ב. וז"ש אריג כ"ש טמא מאו בגד ולא בעינן שיעורא ברחבו אבל עכ"פ צריך שיהא בגד קטן או כגון אבנט שראוי להשתמש בו מעשה בגד וכיוצ"ב ותכשיט כ"ש טמא מציץ היינו שיעור קישוט שהוא שיעור פחות משיעורא דאריג. אריג ותכשיט כ"ש טמא ר"ל ג"כ כשיעור תכשיט אם ע"י האריג כ"ש יוכל להתקשט בחציו כ"ש השניה: ולולא דבריהם הי' נ"ל לפרש דמ"ש אריג ותכשיט כ"ש טמא די"ל היינו אריג שהוא תכשיט דמציץ לא נוכל למילף די"ל שאני ציץ שהוא של זהב שחשוב הרבה ע"כ שיעורו בכ"ש ומאריג כ"ש לא נוכל למילף דשם שיעורו גדול בארכו ומנין דאריג כשעשוי לתכשיט שדינו לענין טומאה כתכשיט ע"ז מביא קרא דכל כלי מעשה לרבות כל מיני תכשיטין שהם כתכשיטין של זהב וכיוצ"ב דחשיב שם לעיל מיני' וע"ז פריך בגמ' שם למאי חזי פי' אריג שיהא תכשיט א"ר יוחנן שכן עני קולע ג' חוטים לתלות בצואר בתו וצובעו לתכשיט כפי' רש"י ותיתי לי שכן מצאתי אח"כ בחידושי הרשב"א בשבת שם וז"ל ופי' בתוס' דאריג שהוא תכשיט קאמר דאילו אריג כ"ש שאינו תכשיט רבינן מאו בגד. ותכשיט של מתכות בכ"ש רבינן מציץ. אבל הייתי אומר דדוקא של מתכות דומיא דציץ אבל דאריג לא קמ"ל דאפי' תכשיט כ"ש אפי' אריג טמא מכל כלי מעשה עכ"ד. אלא דעדיין אין הדברים מובנים דאכתי למה לי קרא לאריג שהוא תכשיט שיהא טמא מהיכי תיתי שיהא גרוע מאריג שאינו תכשיט. אולם לפמ"ש לעיל נכון מאד דודאי אריג אע"פ ששיעורו בכ"ש היינו ברחבו אבל בארכו צריך שיעור אבנט או חגורה שיוכל האדם להשתמש בו ואז הוי דבר חשוב ומרבינן ליה מאו בגד. אבל בתכשיט לא בעינן אורך כלל רק כעין שמתקשטין בו והוא שיעורא זוטא וקמ"ל ברייתא דאריג ותכשיט דהיינו אריג שהוא תכשיט כ"ש טמא דלא בעינן אלא שיעור של תכשיט והיינו שיעורא זוטא. והנה הרשב"א כתב כן בשם התוס' וחסר בתוס' שלנו. ולולי דמסתפינא היה נראה לי דמ"ש התוס' פי' חציו כו' צ"ל פי' הקונטרס חציו אבל התוס' בעצמם מפרשים דלא כרש"י אלא כמ"ש הרשב"א בשמם וחסר בתוס' שלנו סוף דברי עצמם:
ולפ"ז מ"ש עוד כת"ר באות ז' דביש בו כדי לרבעות אי חשיב בגד בזה או לא אפשר דתליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש לענין מזוזה בבית שארכו יתר על רחבו ויש בו כדי לרבעות ד"א על ד"א. דבר זה א"א לומר שהרי לענין טומאה מוכח דלא אמרינן להרמב"ם דביש בו כדי לרבע יקבל טומאה משום דמקרי בגד אלא מיתורא דאו בגד מקבל טומאה. ובמזוזה ס"ל להרמב"ם דכיון שיש בו כדי לרבע נקרא בית וא"כ ע"כ דלא קרב זה אל זה: באות ט' כתב כת"ר וז"ל ועוד נלענ"ד דאפי' לענין טומאה הא דפחות משלש על שלש אצבעות לאו תורת בגד עליו היינו דוקא מטלניות הבאים מבגד גדול משום דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים כדאמרינן בשבת קכ"ה ובסוכה ט"ז ובנדה ס' משמע דדוקא מטלניות וכיוצ"ב דלא חזיין כלל לא לעניים ולא לעשירים הוא דלאו תורת בגד עליהם. אבל דבר דחזי בין לעניים ובין לעשירים כגון אבנט או חגורה שאין ברחבן שלש אצבעות דחזו אף לעשירים לכרוך סביב הראש או סביב הגוף דהוא בגד חשוב בפני עצמו הוי תורת בגד עליו אפי' לענין טומאה עכ"ל:
הנה אנא נמי מודינא דאבנט וחגורה הוי עלייהו תורת בגד שמטמאין כבגד מדכתיב או לרבות את האריג אבל מ"מ בגד לא מקרי בפחות מג' על ג' דמטעם דחזו כבגד אתרבי מאו בגד אבל פחות משלש על שלש הבאים מבגד גדול כיון דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים לא אתרבי כלל וטהורין: באות י' כתב כת"ר וז"ל ועוד ראיה לזה דהא בעירובין ק"ג ובזבחים י"ט. אמר שם בגמ' שאני צילצול קטן דחשוב ופי' רש"י לפי שעשוי לנוי והוי בגד. וכן כתב הרמב"ם פרק י' מהלכות כלי המקדש הלכה ח' וז"ל ואם היה צילצול קטן הואיל והוא חשוב בגד בפני עצמו הרי זה חוצץ ואע"פ שאין בו שלש על שלש. אלמא דכל היכא שהוא חשוב בגד בפני עצמו אפי' בפחות משלש על שלש תורת בגד עליו לכל דבר והיינו משום דחזו בין לעניים ובין לעשירים וא"כ ה"נ אבנט וחגורה כו' דתורת בגד עליהם אע"ג שאין ברחבם שלש אצבעות עכ"ד. הנה זה לכאורה ראיה נכונה היא. ויאמין לי כת"ר שכבר עמדתי ע"ז בגליוני על הרמב"ם בפרק ח' מהלכות כלי המקדש הלכה י"ט. אמנם לאחר העיון ראיתי שאין משם ראיה דהנה כבר כתבתי לעיל בשם הטור דמה"ט לא חשבה תורה את הציץ בפרטות דואלה הבגדים אשר יעשו גו' משום דציץ לאו בכלל בגד הוא והנה בזבחים י"ח ע"א ת"ר היו מרושלין כו' לבש שני מכנסים שני אבנטים חסר אחת יתר אחת ועבד עבודתו פסולה ובאין ספק שאם שם עליו הכה"ג שני ציצין או כהן הדיוט ציץ אחד אע"ג דזה לא מקרי בגד מ"מ ודאי עבודתו פסולה תדע שהרי יתור בגדים ילפינן בזבחים שם מוערכו בני אהרן גו' הכהנים בכיהונן ואמרינן שם בגמ' מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה וא"כ ע"כ מ"ש הגמרא שלבש בגדי כה"ג לאו דוקא בגד אלא אפי' ציץ שהוא רק תכשיט ולא בגד. וכה"ג הא דאמרינן בכ"מ בגמרא דיתור בגדים מחלל עבודה לאו דוקא בגדים אלא אפי' ציץ שהוא תכשיט נמי חייב ונקט לישנא דיתור בגדים משום אינך שבעה דהוו בגדים אף כי באמת לא מיקרו אלא יתור תכשיט. ולפ"ז אם שם הכהן גדול טבעת באצבעו או נזמים באזניו ג"כ מחלל משום יתור בגדים פי' משום יתור תכשיט וכה"ג בכהן הדיוט שהתקשט בשעת עבודה בתכשיט של זהב וכיוצ"ב אף במקום דלא חייץ חילל עבודתו כאילו נושא עליו תכשיט הציץ של כהן גדול וכיון דאריג שהוא תכשיט דינו כתכשיט לענין טומאה דילפינן לה בשבת שם מקרא דכל כלי מעשה דחשביה הכתוב כמו תכשיטי זהב דחשיב שם. א"כ צילצול קטן נהי דמחמת קטנו אין בו שיעור דלטמא מטעם אריג כ"ש כיון שאין בו כדי שימוש אבנט או חגורה שחשוב בפני עצמו אבל כיון שהוא צילצול שמתקשטין בו לפי שהוא נאה כדאמר בסוטה היא חגרה לו בצילצול כו' א"כ מחלל מטעם יתור תכשיט ומה דנקטי רש"י והרמב"ם לשון בגד לאו דוקא אלא משום דבגמ' אמר אבל צילצול קטן הוי יתור בגדים והתם נקט אגב אינך ז' דהוו בגדים משו"ה נקטי רש"י והרמב"ם לשון בגד אבל באמת הוא משום תכשיט:
ולפי מה שפירשתי א"ש מה דס"ד בעירובין ובזבחים שם דאמר לימא דפליגי אדרב יהודה ברי' דרב חייא והוה ס"ד דצילצול לאו תכשיט גמור הוא אף דמרבינן לי' לענין טומאה וק"ל. אבל אי נימא דצילצול דהיינו אריג מתחילה לכך מקרי בגד כדעת כת"ר א"כ מאי ס"ד שם דלא מקרי יתור בגדים: באות י"א כתב כת"ר וז"ל ועוד דבזבחים צ"ג אמר אביי מטלית פחותה משלש על שלש איכא בינייהו מ"ד ראוי הא נמי ראוי לקבל טומאה דאי בעי חשיב עליה כו' הרי דאפי' מטלית פחותה משלש על שלש אם חישב עליה מקרי בגד אפי' קודם שנשתמש בה. וכן כתב רש"י שם ד"ה מה בגד. וכ"כ התוס' בנדה ד"ה במטלניות כו' דאי חשיב עלייהו ויחדם מקבלים טומאה עכ"ל. ואם נימא דאפי' בגד חשוב בפני עצמו כגון אבנט או חגורה שאין ברחבם ג' לאו תורת בגד עליהם לענין טומאה א"כ אמאי מועיל מחשבה ויחוד במטלית פחותה משלש על שלש כיון דאפילו בגד חשוב בפני עצמו שכבר נשתמש בו אם אין ברחבו שלש אצבעות לאו בגד הוא ואינו מקבל טומאה. א"ו דבגד חשוב בפני עצמו אפי' בפחות משלש על שלש מקרי בגד ומקבל טומאה ודוקא מטלניות שאין בהם ג' על ג' דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים לאו שם בגד עליהם ואינם מקבלים טומאה ומשו"ה אם חישב עליהן ויחדן דחזיין אפי' לעשירים מקבלין טומאה עכ"ל:
גם זה אינו ראיה כלל דודאי אבנט וחגורה תורת בגד עליהם לענין טומאה כמ"ש לעיל ואפ"ה בגד לא מקרי ואדרבה בזה א"ש הא דפשיטא לי' לאביי במטלית פחותה משלש על שלש דאי חשיב עלייהו ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמ"ש התוס' בסוכה מהני לקבל טומאה היינו משום דילפינן לה מאי הבגד דמרבינן אריג כ"ש דעביד בה מעשה וניכרת מתוך מעשיו שדבר זה חשוב אצלו ומיניה ילפינן לכל דבר שאפי' אינו בגד כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שחשובה אצלו הרי זה מקבל טומאה:
באות י"ב כתב כת"ר וז"ל ואפי' לדעת התוס' בסוכה ט"ז ד"ה דלא ואפי' חישב עליהן בטלה דעתו והא דמשמע בזבחים פרק דם חטאת דמטלית פחותה משלש על שלש מהניא בי' מחשבה דלא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו עכ"ל מ"מ הרי במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מיהא מודים דמקבל טומאה. וכן מוכח לדעת הר"ש ז"ל דכתב פרק כ"ח דכלים משנה ח' דבפחות משלש על שלש לא מהניא מחשבה מ"מ במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מודה דמקבל טומאה כדמוכח במעילה י"ח תנא קיצע מכולן כו' לאחיזה כ"ש שכן עומד לנוולה. והר"ש פרק כ"ז דכלים משנה ד' והתוס' בסוכה י"ז כתבו תניא בתוספתא דכלים המקצע כו' אלמא דאע"ג דהר"ש ז"ל ס"ל כמ"ש התוס' בסוכה דבפחות משלש על שלש לא מהני מחשבה ויחוד משום דבטלה דעתו אצל כל אדם אפ"ה במקצע לאחיזה ס"ל דאפי' משהו ממש מקבל טומאה. וכ"פ הראב"ד ז"ל פרק כ"ג מהלכות כלים הלכה ג' ע"ש. והיינו משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאני כמ"ש התוס' בסוכה שם. ואם נאמר דאפי' בגד חשוב בפני עצמו אינו מקבל טומאה בפחות משלש על שלש א"כ כש"כ במקצע דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאינו מקבל טומאה בפחות משלש על שלש א"ו דבבגד חשוב בפני עצמו לא בעינן שלש על שלש. עכ"ל:
הנה כבר כתבתי דודאי אבנט וחגורה מקבלים טומאה אלא דבגד לא מקרי וה"נ במקצע דמקבל טומאה ובגד לא מקרי:
באות י"ג כתב עוד כת"ר וז"ל ואפי' לדעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ב מהלכות כלים הלכה כ"א מטלניות שאין בהם שלשה על שלשה טפחים] אינן מקבלות טומאה ואם חישב עליהן והכינן מקבלות טומאה עד שיהו פחות משלש על שלש אצבעות] שכל פחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה כלל ואע"פ שהכינו והיינו משום דגרס בזבחים שם מטלית פחותה משלשה על שלשה איכא בינייהו אבל בפחות משלש על שלש אצבעות אפילו חישב עליהם וגם הכינן אינה מקבלת טומאה. וכן פסק הרמב"ם בהדיא שם פרק כ"ג הלכה ג' וכן המקצע לאחד מהן לאחיזה כו' הרי זה מטמא בכ"ש והוא שלא יהיה פחות משלש על שלש שכל פחות משלש על שלש אצבעות טהור מכלום עכ"ל. וכתב הראב"ד שם וז"ל אמר אברהם זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה בכ"ש ואולי במקצע לכך ולפיכך אפי' כ"ש מהני שהוא ככלי או כבגד קטן עכ"ל. וכתב הכ"מ שם וז"ל כתב הראב"ד כו' ואני אומר שאין לומר שכתב זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כ"ש אינו אלא בערך שאר השיעורים אבל צריך שלא יהא פחות משלש אצבעות ומ"ש ואולי במקצע לכך ולפיכך אפי' כ"ש כו' לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי ואפ"ה התנה שלא יהי' פחות משלש אצבעות וצ"ע עכ"ל. הרי דס"ל להרמב"ם ז"ל דאפי' במקצע לכך דהוה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לא מהני בפחות משלש על שלש אפ"ה י"ל דהיינו דוקא שאינו בגד חשוב בפני עצמו אבל בגד חשוב בפני עצמו כגון אבנט וחגורה גם להרמב"ם תורת בגד עליהם אפי' כשאינו רוחב שלש אצבעות כדמוכח מכל הראיות הנ"ל עכ"ל:
הנה כבר כתבתי דאבנט וחגורה ודאי לכו"ע תורת בגד עליהם לענין שמקבלים טומאה ואפ"ה בגד לא מקרי:
כתב עוד כת"ר בהגה וז"ל מ"ש הכ"מ על הראב"ד ואולי במקצע לכך לא הבנתי דהא רבינו במקצע מיירי כו' נלענ"ד דמ"ש הראב"ד ואולי במקצע לכך אינו כמו שהבינו בכ"מ דבמקצע לכך מודה הרמב"ם ז"ל דמקבל טומאה בכ"ש אלא דהראב"ד בא ליתן טעם לדבריו דמשו"ה תניא דטמא בכ"ש אע"ג דס"ל כדעת התוס' בסוכה שם והר"ש שם פרק כ"ח דכלים דבפחות מג' על ג' לא מהני מחשבה משו"ה קאמר ואולי במקצע לכך לפיכך אפי' בכ"ש מהני שהוא ככלי או כבגד קטן כלומר דשאני מקצע לכך דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמ"ש התוס' בסוכה שם וזה ברור לענ"ד עכ"ל בהגה: הנה מ"ש כת"ר דהראב"ד בא ליתן טעם לדבריו יפה כיון בזה אולם מה שמסיים כת"ר דס"ל להראב"ד במה שכתב ואולי במקצע לכך משום דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמ"ש התוס' בסוכה. לפ"מ שנראה לי לא ס"ל להראב"ד כדעת התוס' סוכה דהנה יש לדקדק בלשון הראב"ד שכתב אמר אברהם זה כתב מדעתו כו' ולא נמצא לשון זה בשארי השגות שמשיג על דעת הרמב"ם. והנה הכסף משנה כתב ואני אומר שאין לומר שכתבו זה מדעתו אלא איזה בקיאות מצא דהאי כ"ש אינו אלא בערך שאר שיעורים כו' עכ"ל ונ"ל לגלות בכאן הבקיאות של הרמב"ם דהנה בסוכה ט"ז שם בתוס' ד"ה אלא חזיין כו' כתבו דבמטלית פחותה משלש על שלש מהניא ביה מחשבה דלא דמי דהתם מחשבתן ניכרת מתוך מעשיו כדפרישית פרק כ"ח דכלים עכ"ל. כוונת התוס' אהא דתנן פרק כ"ח דכלים משנה ב' פחות מג' על ג' שהתקינו לפקק בו את המרחץ כו' ר"ע אומר מן המוכן טמא והובאה משנה זו במסכת שבת דף כ"ט וז"ש התוס' דבמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דהיינו שהכינו והניחו בקופסא או שתלאו במגוד לכל מר כדאית ליה מקבל טומאה. והנה בשבת שם פי' רש"י דהך מתניתין בפחות מג' על ג' מיירי דהיינו ג' על ג' אצבעות דאילו ג' על ג' טפחים חשיבי ולא בטלי כו' הרי דדעת רש"י דבמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מהני לשלש על שלש אצבעות וכדעת התוס' בסוכה. אולם הרי"ף בשבת שם האריך בפי' המשנה זה דכלים ומסיק דהך ג' על ג' היינו ג' על ג' טפחים אבל פחות מג' על ג' אצבעות טהור מכלום ולא מהני בהו שום הכנה לקבל טומאה וזה שכתב הרמב"ם בפרק כ"ב מכלים הלכה כ"א מטלניות שאין בהם שלשה על שלשה אינן מקבלות טומאה ואם חישב עליהן והכינן (דהיינו תלאו במגוד כו' כמו שמפרש בהלכה כ"ב] מקבלות טומאה עד שיהיו פחות משלש שכל פחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה כלל ואע"פ שהכינו משום דאזיל בשיטת הרי"ף רבו. הרי דדעת הרי"ף והרמב"ם אינו כדעת רש"י דשבת ותוס' סוכה. אלא דלפ"ז הדרא קושיית התוס' מהא דפרק דם חטאת לדוכתא דשם מפורש דמטלית פחותה משלש על שלש מהני בו עכ"פ מחשבה הניכרת מתוך מעשיו שהכינו וצ"ל דלהרי"ף והרמב"ם הגירסא שם מטלית פחותה משלשה על שלשה איכא בינייהו לפ"ז נכון דעת הרמב"ם בפרק כ"ג שכתב דהקוצץ בכוונה לאחיזה שהוא טמא בכ"ש עכצ"ל היינו דעכ"פ אית ביה שלש על שלש אצבעות דבפחות משלש על שלש אצבעות טהור מכלום דס"ל דלא עדיף קצען מהכינן והניחן בקופסא וכיוצ"ב שאינו מטמא בפחות משלש על שלש אצבעות כדעת הרי"ף רבו ועל כרחך דהך כ"ש דאמר במעילה פירושו פחות משלשה על שלשה טפחים. אך הראב"ד ז"ל ס"ל כהרמב"ם בחדא ופליג עלי' בחדא דבפחות משלש על שלש שהכינו מסכים לדעת הרמב"ם דאזיל בשיטת הרי"ף רבו שאינו מקבל טומאה כלל ע"כ שתק לו הראב"ד שם בפרק כ"ב הלכה כ"א ואינו משיג עליו. אך בפרק כ"ג במקצע לאחיזה שדימה הרמב"ם להא דהכינו דבפרק כ"ב שמתוך זה מוכרח לפרש הא דכ"ש דמס' מעילה הוא לאו דוקא. על זה השיג הראב"ד דכיון דאמר בגמ' ולאחיזה בכ"ש משמע כפשוטו כ"ש ממש ואפי' בפחות משלש על שלש וא"כ על כרחנו צריכין אנו לחלק בין הכינו לבין קצען לאחיזה. וזש"כ הראב"ד אמר אברהם זה כתב מדעתו פי' אע"פ שבפחות משלש על שלש שהכינו שאינו מקבל טומאה לא כתב מדעתו דאזיל בשיטת רבו הרי"ף. אבל מה שדימה קיצע להכינו זה כתב מדעתו שהרי אמרו ולאחיזה בכ"ש. משמע בכ"ש ממש. אלא דלכאורה באמת טעמא מאי חמיר קיצע מהכינו ע"ז אמר ואולי במקצע לכך לפיכך אפי' בכ"ש מפני שהוא ככלי או כבגד קטן וכוונתו נמי דזה דמי לאריג כ"ש דכיון דתחילת עשייתו לאבנט או לחגורה הוה מעשה חשובה בגופו ומטמא כבגד הכא נמי כיון דראוי להשתמש בו מעשה בגד לאצבעו כדרך שעושין קוצצי תאנים הרי זה מטמא משום אריג וזה שסיים הרמב"ם מפני שהוא ככלי או כבגד קטן ר"ל כחגורה או אבנט שהוא כבגד קטן לענין טומאה ואבנט מקרי בגד קטן בחולין קל"ח. כן נ"ל ברור ואמת בכוונת הרמב"ם והראב"ד:
באות י"ד כתב כת"ר וז"ל ועוד ראיה לזה מהא דאמרינן בשבת ס"ג דתכשיט כ"ש טמא מציץ ופי' רש"י מציץ שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן עכ"ל וכתב הפנ"י שם דלכאורה הוא תמוה דהא לא אשכחן לשון תכשיטי כהונה לא במקרא ולא בשום מקום לענין בגדי כהונה אלא ע"כ דכוונתו כדפרישית בסמוך דתכשיט ובגד חדא מילתא היא וכיון דאשכחן דהציץ הוא אחד משמונה בגדים בין בלשון המקרא כו' אע"כ כדפרישית דהך ילפותא היינו לענין דתכשיט כ"ש כהאי מקרי בגד עכ"ל. וכיון דהא דתכשיט כ"ש טמא הוא רק משום דתכשיט נמי מקרי בגד א"כ כש"כ דבגד כ"ש גופא כגון אבנט וחגורה דתורת בגד עליהם אפי' לענין טומאה עכ"ל:
הנה כבר כתבתי לעיל בשם בעל הטורים דמוכח מהפסוק שהציץ לא מקרי בגד כלל וה"נ י"ל באבנט וחגורה דאע"ג דתורת בגד עליהן לענין טומאה מ"מ אינו בכלל בגד ודברי הפני יהושע בלאו הכי תמוהין מה שכתב דלא אשכחן לשון תכשיטי כהונה לא במקרא ולא בשום מקום לענין בגדי כהונה כו' דהלא מקרא מלא כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת הרי שבגדי כהונה היו לפאר וקישוט. ובזבחים י"ח ע"ב היו מטושטשין כו' ועבד עבודתו פסולה ופי' רש"י דלא בגד הוא הראוי לעבודה דבעינן לכבוד ולתפארת ונ"ל דכל סתם בגדים שאין גנאי ללובשן ג"כ מקרי קישוט ללובשן ולאו דוקא בגדי כהונה שהרי בביצה י"ד תנן זה הכלל כל שנאותין בו ביו"ט משלחין אותו ופי' רש"י נאותין מתקשטין והיינו לאפוקי מנעל לבן שזכר מקודם וכיוצ"ב שגנאי ללובשו אבל כל שאין גנאי מקרי קישוט אלא דעכ"פ נהי דכל בגדים סתמא מקרו תכשיטין מ"מ לאו כולהו תכשיטין מקרו בגד ומ"ש הפנ"י אלא ע"כ כדפרישית כו' דהך ילפותא היינו לענין דתכשיט כ"ש כי האי מקרי בגד כבר השבתי ע"ז לעיל באות ד'. ואי דמצד הסברא ידעינן דתכשיט מטמא בכ"ש א"כ א"צ למילף מציץ אלא דמ"מ דברי רש"י תמוהין לכאורה דמ"ש ראיה דציץ הוי תכשיט מדמנאו עם שאר תכשיטי כהן. וכי כעורה זו שקרא הכתוב נזר כדכתיב שמות כ"ט פסוק ו' ונתת את נזר הקודש על המצנפת ותירגם אונקלס כלילא. ואם צריך ראיה דהציץ הוי תכשיט הלא אין ראיה מדמנאו עם תכשיטי כהן ואלא היכי למניה לציץ אם לא בההיא פרשה שנצטוה על כל עשיית בגדי כהנים וא"כ מאי ראיה מדמנאו עם שאר תכשיטי כהונה שהוא תכשיט כמותם. ועוד יש להקשות נהי דידעינן דהוי תכשיט מדמנאו עם שאר תכשיטי כהן אכתי מנלן שהוא טמא ואי מדכתיב כל כלי מעשה הא לא אייתי ר' יוחנן וכן רבא להאי קרא כלל. וא"כ עיקר חסר מן הספר. אשר ע"כ נ"ל דכוונת רש"י ז"ל הוא ע"פ מ"ש הטור דמה"ט לא חשיב ציץ בהדי אינך ששה שפרטה תורה משום דציץ אינו בגד ולא דמי לאינך ששה שכלולים בואלה הבגדים אשר יעשו דלפ"ז קשה דכמו כן ה"ל לתורה לפרש פרטות עשיית הציץ אחר כל עשיית ששה הבגדים דקחשיב בריש תצוה וה"ל לכתוב הא דועשית ציץ גו' אחר מעשה האבנט ובאמת כתוב עשיית הציץ באמצע בין מעיל וכתונת אלא ודאי דבזה קמ"ל תורה דאע"פ שלא נכלל בכלל ואלה הבגדים אשר יעשו לפי שאינו מין בגד מ"מ לענין טומאה דינו כשאר תכשיטי כהן ובגדיו ודין זה לא הוה ידעינן אילו חשבה תורה מעשה הציץ בסוף מעשה כל הבגדים וז"ש רש"י דתכשיט כ"ש טמא מציץ שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן פי' שמנאו באמצע תכשיטי כהן דלא הו"ל למנותו אלא לבסוף כנ"ל. והגם שלשון רש"י קצת דחוק. ומי שדעתו רחבה מדעתנו יפרש ברחבה יותר. על כל פנים הדברים מצד עצמן נ"ל נכונים: באות ט"ו כתב כת"ר וז"ל והשתא לפי זה הא דתניא בשבת שם דאריג כ"ש טמא משום דמרבינן לה מקרא דאו בגד על כרחך צ"ל דהיינו אפי' אם הוא אינו בגד חשוב בפני עצמו ואפי' אם הוא כ"ש ממש כמ"ש התוס' שם ד"ה מנין וז"ל ואם תאמר והא לעיל לא מרבינן אלא שלש על שלש ויש לומר דהתם מיירי בבא מבגד גדול אבל הכא מיירי באריג כ"ש דמתחילה לא היה דעתו להוסיף עליו ותרווייהו שמעינן מאו בגד כו' וא"ת ואכתי בגד כ"ש למה הוא טמא הא בעינן שיטלטל מלא וריקן דומיא דשק וי"ל דראוי הוא לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות או מחט כו' עכ"ל ומדתירצו דראוי ליקח בו מרגליות או מחט ש"מ דס"ל דאפילו אם הוא כ"ש ממש תורת בגד עליו דאין לומר מתורת כלי קיבול הוא טמא ולא מתורת בגד דא"כ מה זה שכתבו ותרווייהו שמעינן מאו בגד דשקולין הם הא שלש על שלש מבגד גדול מתורת בגד הוא טמא ולא מתורת כלי קיבול ועוד דאם הוא מתורת כלי קיבול משום דראוי ליקח בו מרגליות או מחט א"כ אפי' אם הוא אינו אריג מתחילה נמי טמא דהא תנן פרק י"ז דמס' כלים וברמב"ם פרק ב' מהלכות כלים דהעושה כלי קיבול מ"מ הרי זה מקבל טומאה בכ"ש כו' אלא ודאי דלאו תורת כלי קיבול הוא משום דבעינן דהבית קיבול יהיה מתקיים כדתנן בפרק כ"ו דכלים והבית קיבול זה שראוי לכוף ולקפל הוא אינו מתקיים אלא מתורת בגד הוא טמא ואפ"ה בעינן שיהיה ראוי לכוף ולקפל משום דאפי' בגד אינו טמא אלא דומיא דשק שיטלטל מלא וריקן כמ"ש התוס' והוא מגזירת הכתוב עכ"ד:
הנה מ"ש מדתירצו התוס' דראוי ליקח בו מרגליות או מחט ש"מ דס"ל דאפי' אם הוא כ"ש ממש תורת בגד עליו לא ידענא דהלא גם בארוך הרבה כעין אבנט וכיוצ"ב כיון דעכ"פ אינו רחב כלל ואפי' קולע מג' נימין נמי אתרבאי מאו בגד שיטמא א"כ שפיר הקשו למה הוא טמא הא בעינן שיטלטל מלא וריקן וזה א"א בחגורה שאינו רחב כלל ע"ז תרצו שראוי לכוף ולקפל כו'. הן אמת שכן כתב הפנ"י בשבת כ"ו בתוס' ד"ה אין בו משום ג' על ג' דנראה מלשון הרשב"א שם דהאי אריג כ"ש טמא היינו כ"ש ממש כמ"ש התוס' שם. וכתב עוד דלפ"ז יש מקום עיון על קושיות הרשב"א ז"ל אלא שמצאתי בפירוש המשניות כו' ומסיים ומ"מ לא זכיתי כעת לעמוד על תוכן כוונת הרשב"א כו' הרי שגם הפנ"י נתקשה בדעת הרשב"א שהוא נגד כל מפרשי המשנה דכולהו ס"ל דהאי אריג כ"ש היינו כגון אבנט וחגורה דאפי' יש בהם אורך הרבה כסתם חגור ואבנט אפ"ה כיון שאין ברחבן שלש לא הוי בכלל שלש על שלש דנקט בכל דוכתי דהיינו מרובעת דוקא אלא דאבנט וחגורה טמא אפי' בכה"ג ולאו משום דאקרי בגד אלא משום דאקרי כלי ע"ש מ"ש באורך. ואנכי לא מצאתי בתוס' שבת ס"ג משמעות שיפלגו על הרמב"ם ושאר מפרשי המשנה:
ואשוב לדברי כת"ר שכתב בכוונת דברי התוס' דלא מקרי בגד אלא א"כ ראוי לקפל אע"פ שהבית קיבול אינו מתקיים ותורת כלי קיבול הוא דבעינן שהבית קיבול יהי' מתקיים:
תמיהני מאד דמנא לי' זה דממנ"פ אי בעינן דומיא דשק ליבעי בית קיבול המתקיים. ואי לא ילפינן משק למה צריכין שהבגד יהי' עכ"פ ראוי לעשות ממנו בית קיבול אע"פ שאינו מתקיים ומ"ש שהוא מגזירת הכתוב לא ידענא היכא. אבל דברי התוס' פשוטים דודאי ילפינן משק דבעינן בית קיבול מתקיים אבל זה דוקא כשיש טורח כל פעם לעשותו בית קיבול דהיינו מעור שהוא קשה. אבל בגד רך ועור רך כיון שאין טורח כלל לעשותו בית קיבול הרי זה כאלו כבר יש לו בית קיבול:
הן אמת דדעת התוס' שכתבו דבבגד בעינן שיטלטל מלא וריקן דבריהם תמוהין דאף דבגד שיש לו בית קיבול טמא אבל לא אשכחנא דבגד שיש בו שיעור בגד ליבעי בית קיבול כדי שיטמא. וכבר עמד ע"ז הפני יהושע שם בשבת כ"ו וצ"ע בזה במקומות הרבה בסדר טהרות ובעדיות. ועוד. צ"ע דלדעת התוס' דגם שלש על שלש לא ידעינן אלא מריבוייא וא"כ מאי עדיפותא דשלש על שלש דמקרי בגד מאריג כ"ש דלא מקרי בגד וזה דלא כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ז דכלים ע"ש. והרמב"ן בפירוש התורה הנ"ל. ויש להעמיק בשיטת צמר ופשתים לברר משם דעת הרמב"ם ושאר מפרשים כולם העומדים בשיטתו ואין עת האסף פה:
באות י"ז כתב כת"ר וז"ל ולפי מ"ש יתורץ נמי קושיית הפנ"י בשבת שם על הא דפריך אביי התם לרב דימי אר"י וציץ אריג הוא והתניא כו' וז"ל ויש לדקדק דמאי קושיא דהא ודאי ציץ אריג הוא שהיה נתון על פתיל תכלת ושפה לראשו וא"כ למאי דלא אסיק אדעתי' השתא דתכשיט הוי בכלל כלי או בגד. א"כ ע"כ דהא דכתיב בפרשת ציץ ואלה הבגדים גו' היינו דקריא רחמנא בגד בשביל פתיל התכלת שבו שעל ידו עשוי כמין מלבוש לראשו וכיון דהציץ לא היה רחב אלא שתי אצבעות א"כ מסתמא הפתילים נמי לא היה רחבן יותר א"כ שפיר ילפינן מיניה דאריג כ"ש טמא אע"פ שאין בו שלש על שלש כו' עכ"ל ע"ש. אבל לפמ"ש להוכיח דהא דאריג כ"ש טמא היינו כ"ש ממש ואפי' אם הוא אינו בגד חשוב בפני עצמו. אבל אם הוא בגד בפני עצמו כגון חגורה או אבנט אפי' אם הוא אינו אריג מתחילה תורת בגד עליו אע"ג דאינו רוחב שלש אצבעות. א"כ לק"מ דהא א"א כלל לפרושי מימרא דרב דימי אמר ר"י דאריג כ"ש טמא מציץ היינו מהפתיל תכלת דהיה אריג כיון דהפתיל תכלת הוא חשוב בגד בפני עצמו וכל שהוא בגד בפני עצמו אפי' אינו אריג מתחילה נמי תורת בגד עליו והיכי יליף מיני' רב דימי אר"י דאריג כ"ש טמא אפי' אינו חשוב בגד בפני עצמו עכ"ל: הנה מ"ש אבל לפמ"ש להוכיח דהא דאריג כ"ש טמא היינו כ"ש ממש ואפי' אינו בגד חשוב בפני עצמו איני יודע כלל הוכחתו ואדרבה מדכתבו התוס' דחשיב כ"ש אריג מתחילה כו' משמע דעכ"פ חשיבות קצת בעי ואי כל שהוא ממש וכי בשביל שהוא אריג ואין דעתו להוסיף עוד יש בו חשיבות. ואי משום דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות א"כ אפי' אינו אריג מתחילה שלא להוסיף אלא בא מבגד גדול ג"כ ראוי לזה. ועוד שהרי התוס' לא כתבו וא"ת ואכתי בגד כ"ש למה הוא טמא והא למאי חזי אלא כתבו למה הוא טמא והא בעינן שיטלטל מלא וריקן. ועוד מ"ש אבל אם הוא בגד בפני עצמו כגון חגורה או אבנט אפי' אם הוא אינו אריג מתחילה תורת בגד עליו אע"ג דאינו רחב שלש אצבעות. גם זה אינני יודע מנא ליה כן. ואי משום דעפ"ז יהי' מתורץ קושיית הפנ"י אי משום הא לא אריא דבלאו הכי קושיית הפני יהושע לא קשיא מידי מפני כמה טעמים. חדא דלפי דעתו דקרא דואלה הבגדים אשר יעשו אציץ ופתיל נמי קאי ודאי דנצטרך לומר דהפתיל רחבו ג' אצבעות היה מדמקרי בגד. ונהי דבשביל הציץ שעליו היה סגי בשתי אצבעות או משהו מה"ת אבל כיון שהוא בכלל ואלה הבגדים מוכרח מעצמו שצריך להיות בו ג' על ג'. וראיתי לרבינו חננאל ז"ל בשבת נ"ז ע"ב דהכיפה של צמר שהיה מונח בראש כהן גדול היה מעשה עבות רחבין בשתים ושלש אצבעות כגון אבנט ע"ש ועוד תמוה לי על הגאון פנ"י שהקשה כן הלא א"א לפרש כלל הא דאמר ר' יוחנן אריג כ"ש טמא מציץ פירושו מפתיל תכלת של הציץ שלא היה רחב אלא שתי אצבעות וש"מ דבגד כ"ש אפי' פחות משלש על שלש נמי טמא שהרי הא דכתבו הרי"ף והרא"ש בשבת ריש פרק במה אשה דכיפה של צמר דהתם הוא רחב כשתי אצבעות כשיעור ציץ הוא מדתניא בחולין קל"ח כיפה של צמר היתה מונחת בראש כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ופירושו דלכך היו צריכין לכיפה של צמר רחבה על ראש כהן גדול דהיינו מצחו [וע' פי' המשניות להרמב"ם ריש פרק במה אשה] כדי לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת ר"ל שהציץ כולו יהא מושם על הפתיל ומזה דייקו הרי"ף והרא"ש דהכיפה היה רחבו כשתי אצבעות כיון שהציץ היה רוחב שתי אצבעות ממילא היו צריכין להכיפה דהיינו הפתיל תכלת שהיה רחבו כשתי אצבעות כדי שיהיה כל הציץ כולו מונח על הפתיל ולפ"ז כיון שהתוס' בסוכה ה' כתבו דציץ רוחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן שהרי בגמרא שם אמרו ואל יוכיח ציץ וזר שלא נתנה בהם תורה מדה וכיון דהציץ סגי בכ"ש מה"ת א"כ הפתיל נמי סגי בכ"ש ואפי' אינו אריג כלל אלא פתיל שזור בלבד כמו שתרגם אונקלס חוטא דתכלתא וכמו הכנף פתיל תכלת דציצית הרי דמן התורה כשר ציץ שרחבו כ"ש וחוט של תכלת שתחתיו כ"ש וע"כ הא דכיפה של צמר שהיתה מונחת בראש כהן גדול היינו רק מדרבנן בעלמא (ונ"ל דמה"ט השמיט הרמב"ם ז"ל הא דכיפה בעשיית בגדי כהונה] דמן התורה סגי בחוט שזור ואינו אריג כלל כדמשמע מפי' רש"י ורמב"ן בחומש וא"כ אין להוכיח מזה לאריג בכ"ש טמא שהרי חוט ודאי אינו בכלל בגד. אלא דבלא"ה ליתא לקושיית הפנ"י דבאמת הציץ והפתיל תכלת אינם בכלל בגדים מדלא חשבינהו בואלה הבגדים אשר יעשו כמש"ל בשם בעל הטורים:
באות י"ט כתב כת"ר וז"ל אמנם לא משמע כן מדברי הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שהבאתי לעיל דהרי כתב שם שאפי' דבר שאינו בגד אסור בכלאים מה"ת כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה כו' והרי חגורה הוא בגד בפני עצמו דחזי בין לעניים ובין לעשירים ואפ"ה ס"ל דלאו תורת בגד עליו ועוד הרי הקולע הוא אריג מתחילה דהא קולע ואריג חדא מילתא היא כדמוכח בשבת נ"ז ושם ס"ד והיכא דהוא בגד בפני עצמו וגם הוא אריג מתחילה ודאי דתורת בגד עליו לכו"ע כדמוכח בשבת ס"ג ע"ב הנ"ל וצע"ג עכ"ל:
הנה ודאי כן מוכח בשבת ס"ג דאריג כ"ש תורת בגד עליו דבפירוש אמרו מניין לאריג כ"ש שהוא טמא מאו בגד. אבל עכ"פ בגד לא מקרי כמש"ל. והרמב"ן ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל בפרק כ"ז דכלים והדבר פשוט מאד ואין כאן לא צע"ג ולא צע"ק:
באות כ' כתב כת"ר וז"ל וכן במס' כלים שהבאתי למעלה דפי' הרמב"ם והרא"ש והרע"ב שם דהא דאריג כ"ש טמא דהיינו אבנטים וחגורות ולפמ"ש הוא נגד הסוגיא דשבת שם דמוכח דאפי' אם אינו בגד בפני עצמו הוא טמא ומיהו בדברי הרא"ש שם שכתב כעין האבנטים והחגורות כו' אפשר לדחוק ולומר דר"ל כמו האבנטים והחגורות שהם אריג מתחילה אבל בדברי הרע"ב שם שכתב ואם הוא אבנט או חגורה משמע דס"ל דדוקא אם הוא אבנט וחגורה דהוי בגד בפני עצמו הוא דמקבל טומאה אבל אם אינו בגד בפני עצמו אפי' אם הוא אריג מתחילה אינו מקבל טומאה וכן משמע מדברי הרמב"ם פרק כ"ב מהלכות כלים הלכה א' שכתב במה דברים אמורים בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כ"ש הרי זה מקבל טומאה משמע דדוקא האורג בגד בפני עצמו כגון האבנטים והחגורות. אבל אם אינו בגד בפני עצמו אע"ג דהוא ראוי לכוף ולקפל ולהניח בו מרגליות או מחט אפ"ה הוא טהור. וכן אם הוא בגד בפני עצמו אלא דאינו אריג מתחילה אלא בא מבגד גדול אינו מקבל טומאה. ולפמ"ש לכאורה הוא נגד הסוגיא דשבת שם. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דהיה להם גירסא אחרת בסוגיא דשבת. תדע דהא כתבו הרמב"ם והרע"ב שם דאריג כ"ש טמא משום דילפינן לה משק מה שק טווי ואריג אף כל טווי ואריג עכ"ל ע"ש. ולפי הגירסא שלנו בשבת שם מפרש רב דימי אר"י משום דמרבינן לה מאו בגד. ועוד דלמה השמיט הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול הא דתניא בשבת שם דתכשיט כ"ש טמא. ואריג ותכשיט כ"ש טמא. וכדמפרש רב דימי אר"י ורבא. דתכשיט כ"ש טמא מציץ. ואריג ותכשיט כ"ש טמא מכל כלי מעשה ע"ש. א"ו דהיינו משום דהיה לו גירסא אחרת בכל הסוגיא דהתם. ואכתי צע"ג לענ"ד הקלושה עכ"ל:
מ"ש כת"ר ולפי מ"ש הוא נגד הסוגיא דשבת שם דמוכח דאפי' אם אינו בגד בפני עצמו הוא טמא. איני יודע אנה כתב כן להוכיח מהסוגיא דשבת ואם כוונתו למה שכתבו התוס' שם דמשמע לכאורה מדבריהם דאריג כ"ש טמא היינו אפי' כ"ש ממש. הנה לוא יהא שכתבו כן אמנם אין דבריהם מוכחים מהסוגיא דשם. ומכ"ש שאין בדבריהם משמעות כלל שיפלגו על דברי הרמב"ם והרא"ש דכלים פרק כ"ז ע"כ מה ששנה עוד לכתוב על דברי הרמב"ם דלכאורה הוא נגד הסוגיא דשבת שם אינני יודע כוונתו בזה. ומ"ש ולולא דמסתפינא הוה אמינא דהיה להם גירסא אחרת בסוגיא דשבת. אנחנו לא שמענו ולא ראינו גירסות חלוקות שם. ומ"ש תדע דהא כתבו הרמב"ם והרע"ב שם דאריג כ"ש טמא משום דילפינן לה משק מה שק טווי ואריג כו' הנה הדבר פשוט דכוונת הרמב"ם הוא לתרץ בזה מה שקשה לכאורה דכיון דאריג ילפינן מריבוייא מנלן דדוקא אריג אתא לרבות ודילמא אפי' חבלים ומשיחות שמשתמש בו האדם לחגור בו ע"ז אמר דהא דבעינן אריג היינו משום דדומיא דשק בעינן מה שק דוקא טווי ואריג אף כל כו' לאפוקי חבלים ומשיחות כדאמר להדיא בשבת ס"ד ע"א. וכן הוא פשט דברי הרמב"ם והרע"ב. וע' דברי הראב"ד עדיות פרק ג' משנה ד' ד"ה כל הקליעות. ובכן לענין כלאים דכתיב בגד עדיין הספק שלי במקומו עומד:
ומה שתמה כת"ר על מה שהשמיט הרמב"ם בחיבורו דין אריג ותכשיט כ"ש. יש לומר לפי מה שכתבתי לעיל דהאי אריג ותכשיט כ"ש היינו אריג שהוא תכשיט. יש לומר שהרמב"ם כלל זה במה שכתב בפרק ח' מכלים הלכה ו' כל תכשיטי האדם כו' כן נ"ל. חיים: