שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן סב
דיני איסורי ביאה:
שמעתי קושיא מפי הגאון מהורא"י הגאב"ד בפאקראי בהיותו אב"ד בפיקעלין ] לשיטת הסוברים ובראשם הרמב"ן דגר שטבל ואח"כ מל נמי הוי גר בזמן הבית. או במקומות שרשאים להתגייר] והובא דעה זו ביו"ד סימן רס"ז סעיף א' בהגה הא כיון שצריך למול ערלתו ועומד לקוץ ה"ל כקצוץ א"כ ה"ל חציצה בטבילה ואפי' בדיעבד נמי לא תהוי טבילתו טבילה:
ונ"ל דהנה התוס' ביבמות מ"ז ע"ב אהא דנתרפא מטבילין אותו מיד כתבו וז"ל משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה. ואומר ר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה עכ"ל. והנה ראייתם ממ"ש אינו גר עד שימול ויטבול והוא מימרא דר' יוחנן לעיל מ"ו ע"ב אינני מבין דהא לא אתא ר' יוחנן לאשמעינן סדר הגירות ולאפוקי טבילה ואח"כ מילה אלא דאתא לאפוקי מהנהו תנאי דס"ל דחדא נמי סגי או מילה או טבילה לכל מר כדאית לי'. ע"ז אתא ר' יוחנן לומר דלעולם אינו גר עד שימול ויטבול דתרווייהו בעינן. ולעולם אפי' טבילה ואח"כ מילה ג"כ מהניא ונקט חד סדר וה"ה להיפך. ועוד י"ל דר' יוחנן בלשון חכמים דברייתא דלעיל מיני' שם אמרה שאמרו על דברי ר"א ור"י דס"ל דחד מינייהו סגי למר טבילה ולמר מילה. וע"ז אמרו חכמים טבל ולא מל. מל ולא טבל אין גר עד שימול ויטבול פי' שימול כדברי ר' אליעזר. ויטבול כדברי ר' יהושע. ואין לדחוק דכוונתם הוא ממ"ש ר' יוחנן לעולם אין גר כו' דהל"ל הלכה כחכמים ומדקאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול משמע דאגב אורחי' הא נמי קמ"ל דהסדר הוא דוקא מילה ואח"כ טבילה ולא להיפך. זה אין במשמעות כלל בדברי ר' יוחנן. ועוד דא"כ מאי פריך בגמרא אר' יוחנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' ומאי קושיא הא ודאי טובא קמ"ל דסדר זה מעכב אע"כ פשיטא לי' להגמרא דר' יוחנן לאו לענין זה אתא:
והיה נ"ל לכאורה דכוונת תוספות הוא לדייק מדברי חכמים דברייתא טבל ולא מל. מל ולא טבל. אין גר עד שימול ויטבול. וכיון שהזכירו כבר טבל ולא מל. מל ולא טבל אין גר. הרי ש"מ דתרווייהו בעינן ולמה להו תו למימר עד שימול ויטבול א"ו הא קמ"ל עד שימול תחלה ואח"כ יטבול ולא להיפך אולם ג"ז אינו ראי' כלל דהא י"ל דה"ק חכמים ההיא טבל ולא מל אינו גר עד שימול וההיא מל ולא טבל אינו גר עד שיטבול דלפ"ז אדרבה איפכא קמ"ל דאין הסדר מעכב כלל וטבל ואח"כ מל נמי סגי דדוקא טבל ולא מל כלל הוא דלא סגי אבל אם מל אח"כ מהניא. דאין קפידא כלל בסדרן. אך ראיית התוס' ממ"ש נתרפא מטבילין אותו מיד הוא ראי' מוכרחת דהכא א"א לדחות דהברייתא דנקטה בסדרה מילה ואח"כ טבילה ה"ה להיפך נמי סגי. אלא דחד סדר נקטה וה"ה להיפך שהרי ברייתא אמרה דנתרפא מטבילין אותו מיד ולמה מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן אלא דקודם דנתרפא א"א משום דמיא מרזו מכה כדאמר בגמ'. והשתא אס"ד דטבילה ואח"כ מילה נמי סגי א"כ למה מלין אותו תחלה ובע"כ צריכין להמתין אח"כ עד שיתרפא ואח"כ יטבול עדיפא ה"ל לטבול ברישא ואח"כ מיד ימהלנו וליכא שהיי' במצוה כלל א"ו דמילה צריכה תחלה ואח"כ טבילה ולהיפך לא מהניא ואינו גר כלל ומשום הכי מלין תחלה אף שאח"כ צריכין לשהות ולהמתין עד שיתרפא: ולפ"ז תקשה אהרמב"ן שהביא הרמ"א דעתו דבטבל ואח"כ מל ג"כ בדיעבד מהניא. והי' נ"ל לתרץ דאף הרמב"ן לא אמר דבטבל ואח"כ מל הוי גר בדיעבד אלא לענין כל מילי דאורייתא כגון כשקידש אשה דהוי קדושין מה"ת אבל מ"מ לענין דרבנן מודה דאינו גר עד שיטבול אחר מילתו שנית. משום דיש להבין באמת טעמא מאי ס"ל להברייתא דצריך להיות דוקא מילה ואח"כ טבילה אף דשהויי מצוה לא משהינן. וא"ל להרמב"ן משום דה"ל כטובל ושרץ בידו כמו"ש הנמ"י ביבמות דא"כ אפי' דיעבד נמי לא. ונראה משום דכיון דערלתו עומדת לקוץ א"כ ה"ל כמו אבר ובשר המדולדלים באדם שחוצצין בטבילה כמו"ש ביו"ד סימן קצ"ח מתוספתא. והרי כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר כדאמר בברייתא. א"כ ע"כ צריכין מילה מקודם. אלא דאם טבל מקודם נהי דהויא חציצה אבל כיון דלא הויא רק ממיעוט המקפיד דלא הויא חציצה רק מדרבנן ולא מדאורייתא וכמו"ש בעירובין דף ד' משו"ה מהניא גירותו לענין דאורייתא אבל לענין דרבנן כיון דהי' טבילתו בדבר שחוצץ מדרבנן אין גירותו שפיר וצריך טבילה שנית. ואזלינן בי' לחומרא דאי בעי לקדושי אשה בעי טבילה שנית כדי שיהי' גר גמור במילה וטבילה הכשירה אפי' מדרבנן אלא דאם קידש אשה הויא מקודשת מה"ת וצריכה גט. כן הי' נ"ל לכאורה:
אמנם בפתחי ספרים ראיתי בב"י ביו"ד שם שהביא קושיא הנ"ל בשם המ"מ שדקדקו המפרשים דלמה לא טובלין אותו קודם מילה משום שהויי מצוה לא משהינן. וכן הרמב"ן בעצמו הקשה כן ותירץ הוא ז"ל דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש יפרוש מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר כו' וכיון שלא תירץ כמו שכתבתי מוכח דס"ל דערלתו אף שעומדת ליקצץ מ"מ אינה חוצצת בטבילה. ויש ראי' מכאן לגירסת הסמ"ג שהביא ב"י בסימן קצ"ח דאבר ובשר המדולדלים באדם אינם חוצצים. וא"נ דגריס חוצצין י"ל שהוא מפרש כמו"ש הב"י שם דלאו במקום חיבורן בגוף מיירי דזה לא חייץ אע"ג דבבית הסתרים הוי חציצה היינו במקום שהי' מגולה מקודם משא"כ אבר ובשר המדולדלים שמקום חיבורן בגוף לא הי' מעולם מגולה אלא דמיירי שיש עלייהו דבר החוצץ כו' ע"ש בב"י באריכות. ולפ"ז ערלתו נמי לא גרע מאבר ובשר הנ"ל דמקום חיבורן בגוף לא חוצץ:
מ"מ נראה דאין ראי' מדעת הרמב"ן לדעת הב"י. די"ל דלעולם ס"ל להרמב"ן דערלתו הויא חציצה עכ"פ מדרבנן והא דלא תירץ דהיינו טעמא דברייתא דמלין ואח"כ טובל. י"ל דס"ל להרמב"ן כמו"ש הפוסקים דהא דשהויי מצוה לא משהינן כיון דנפקא לן מקרא דושמרתם את המצות ה"ל מה"ת. וא"כ א"א לתרץ דמה"ט צ"ל מילה ואח"כ טבילה משום חציצה דכיון דהא דשהויי מצוה לא משהינן ה"ל דאורייתא לא אתא מילה דלית בה דין קדימה רק מדרבנן משום מיעוט המקפיד ודחי לטבילה שיש בה דין קדימה מה"ת מטעם שהויי מצוה לא משהינן ועוד דהא אפשר לתקן גם איסורא דחציצה דמדרבנן ע"י שיטבול שנית אחרי המילה. ואף שהפוסקים כתבו בשם התה"ד דמשהינן מצוה כדי לעשות מן המובחר מ"מ הביאו האחרונים בשם ס"ח דפליג וס"ל דלא משהינן כלל. וי"ל שכן דעת הרמב"ן משו"ה לא סגי לי' תירוצנו הנ"ל משום חציצה אלא משום דאי בעי לפרוש יפרוש. דלפ"ז מטעם שיהוי מצוה לא משהינן מלין אותו תחלה. דכיון שמלין אותו לא יפרוש עוד משא"כ כשיטבלוהו מקודם הא אין ברור לנו אי יש בה משום מצוה כלל דדילמא כשיבא למול יפרוש א"ע. ולפ"ז הא דכתב הרמב"ן דבדיעבד אם טבל קודם מילה עלתה לו טבילה היינו רק מה"ת אבל משום חציצה דרבנן צריך לטבול שנית:
מיהו י"ל דבאמת ס"ל להרמב"ן נמי כדעת תה"ד דמשהינן מצוה בשביל לעשותה מן המובחר ואפ"ה מוכרח הרמב"ן לתרץ דמה"ט אין טובלין ברישא אלא מלין ברישא משום דאי בעי יפרוש ולא מצי לתרץ דמשו"ה מלין תחלה אף שעי"ז צריך לשהויי מצוה כדי שיהי' הטבילה מן המובחר בלי חציצה מדרבנן. דהנה הח"ס כתב בתשובה ביו"ד סימן קצ"ה ששאלוהו ע"ד כלות שטובלות לבעליהן בשערות ארוכות ועתידין לקצץ אחר בעילת מצוה וה"ל עומד לקוץ וה"ל חציצה בטבילה. והשיב דכיון דאינו חוצץ רק משום מיעוט המקפיד והכא אדרבה מקפידות שתבאנה אל החתן בשערותיהן הארוכות אין זה מיעוט המקפיד כו' אלא שנסתפק לו שם דאולי כל השערות מקרי רובא כו' ע"ש. ונ"ל ראי' לדברי הח"ס מפסחים מ"ו אלא אמר רבא וכן להעלות טהרה לעריבה כגון דאיטמי הך עריבה ובעי לאטבולי בפסח דאיסורו חשוב חוצץ ולא סלקא לה טבילה בשאר ימות השנה בקפידא תליא מילתא אי מקפיד עלי' חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה. הרי דבשאר ימות השנה אף קרוב לפסח שעתיד להתחייב בביעור מ"מ כיון דהשתא עדיין לא חל עלי' חובת ביעור דמשוי לי' קפידא אלא אדרבה רוצה בקיומו אינו חוצץ אף שעתיד בקרוב ליטלו ולא אמרינן בזה כל העומד לקוץ כו'. והשתא הכא בערלת הגר דודאי לא הוי רק מיעוטא. דלפ"ז אין לתרץ כלל דמשו"ה מלין תחלה כדי שלא יהא דבר חוצץ בטבילה. ז"א דכיון דהכא לא הויא רק מיעוטא. וכיון דשיהוי מצוה לא משהינן א"כ אדרבה איכא קפידא שלא למולו מיד כדי שלא יצטרך להמתין בטבילתו עד שיתרפא אלא שצריכין לטובלו תיכף ומיד בשביל שיהוי מצוה לא משהינן וכיון דאיכא קפידא שלא למולו מיד א"כ הרי זה מיעוט שאין מקפיד דאינו חוצץ כלל ואפי' מצוה מן המובחר נמי ליכא למולו תחילה משום חציצה כיון שאין כאן דבר החוצץ כלל. ועדיף זה מקפידא שנהגו הכלות לבא בשערותיהן דהתם רק מנהגא והכא דינא דשיהוי מצוה לא משהינן וא"כ אין קפידא כלל בערלתו העומדת לקוץ ותיהדר קושיא לדוכתא למה לא טביל גר ברישא והדר מהיל ומוכרח הרמב"ן לתרץ מה שתירץ. וכ"ז בעיקר דינא דברייתא אבל לדידן השתא דקיי"ל דבתחלה מילה ולא חיישינן כלל לשיהוי מצוה א"כ כשטבל תחלה ה"ל ערלתו דבר החוצץ בטבילה דעכ"פ מדרבנן לא הוי טבילתו כדין. ובעי טבילה שנית: ואולי יש לומר דכיון דכל עיקר הטעם להרמב"ן דמלין תחלה משום דאי בעי יפרוש. ולולא זאת הי' המצוה דוקא טבילה מקודם משום שיהוי מצוה לא משהינן ולא הי' שום חציצה בזה אפי' מדרבנן כמוש"ל. ולפ"ז אם הי' ברור לנו שלא יפרוש כלל הי' המצוה עלינו לטובלו תחלה. אלא דכיון שאין ידוע לנו צריכין למולו תחלה וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אחרי שטבל והדר מל ולא פריש הרי איגלאי מילתא למפרע דשפיר עביד במה שטבל תחלה ומצוה קעביד דלא שהה כלל והרי איגלאי השתא דערלתו לא הי' מיעוט המקפיד רק מיעוט שאינו מקפיד שאינו חוצץ ואפי' מדרבנן. ולא תליא זה בדין ברירה דהקפדה בדעת הטובלין תליא אם הם ובני אומנתם מקפידים והכא לדידי' כבר איתברר אף קודם שטבל שחפץ ליכנס בדת ישראל בלי שום עכוב. ודו"ק:
והנה ראיית הרמב"ן דבדיעבד בטבל ואח"כ מל מהניא הוא מהא דמעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה והתוספות נדחקו בזה משום דשאני התם דאכתי לא חזי למילה. ולולא דמסתפינא הי' נ"ל לומר בזה דהנה בפסחים צ"ב תנן גר שנתגייר בערב פסח ב"ש אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. וב"ה אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר. ובגמרא שם ארבב"ח א"ר יוחנן מחלוקת בערל נכרי. דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה כו'. אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב. וכתבו התוס' תימא לריב"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפי' מדרבנן והנה בערל נכרי ניחא לי' מה שצריך טבילה אליבא דכו"ע. ולדידי קשיא לי גם בערל נכרי לב"ש אמאי צריך טבילה דכיון דר"א דהוא שמותי ס"ל ביבמות מ"ז מל ולא טבל הרי זה גר מסתמא ב"ש נמי ס"ל כן שהרי בירושלמי פריך מר' אליעזר אב"ש כמו"ש תוס' ביצה ל"ד. וא"כ ודאי הא דס"ל לר' אליעזר מל ולא טבל הרי זה גר דב"ש הוא ומ"ט צריך טבילה אח"כ והא ב"ש לא גזרו משום אישתקד דניחוש כיון דהשתא יאכל בלי טבילה יאכל לשנה הבאה ג"כ בלי טבילה. ודברי הצל"ח בזה דחוקים מאד ורחוקים מפשט הסוגיא ע"ש:
ונ"ל לומר דערל נכרי צריך טבילה אליבא דכו"ע אפי' אי מל ולא טבל הרי זה גר דאף דבעודו עכומ"ז לא קיבל טומאה מה"ת וכמו"ש רש"י בפסחים צ"ב מ"מ הי' טמא מדבריהם שעשו אותו כזב מבן ט' שנים ויום אחד וזהו מגזירת י"ח דבר כמבואר בשבת י"ז ע"ב ובע"ז ל"ו ע"ב וכשנתגייר ודאי שצריך טבילה לטומאה זו אפי' למ"ד דבמילה לחודא הרי זה גר. אלא דלפי מה שאמר ביבמות שם דר' אליעזר מודה לר' יהושע דטבל ולא מל ג"כ הרי זה גר וא"כ אין נפ"מ אי טבילה קודם מילה או אח"כ שהרי טבילה זו מה שהיא לשם גירות עולה לגירותו ולטומאתו כאחת. אולם להברייתא דיבמות שם דמשמע דס"ל דלגירות תרתי בעינן וכר' יוסי דאין גר עד שימול ויטבול לפ"ז בעינן מילה ואח"כ טבילה דאי טביל מקודם ואח"כ ימול נהי דגר הוי מ"מ כיון דבטבילה הראשונה עדיין טומאת זיבה עלי' כל זמן שדינו כעכומ"ז דהיינו עד שימול ג"כ. וא"כ אף שימול אח"כ עדיין טמא עד שיטבול שנית לטומאתו. וכדי שלא יצטרך ב' טבילות או משום חששא שיסבור שטבילה הראשונה עולה לו גם לטומאתו ע"כ תקנו שיהי' סדר גירותו מילה ואח"כ טבילה ואף דברייתא מיירי בבא להתגייר בזמן הזה. ובזמן הזה אין טומאה וטהרה נוהג מ"מ י"ל דתקנה הראשונה עדיין קיימת. ועוד דגם בזמן התנאים נהגו בדיני טומאה וטהרה וכמו"ש חברייא מדכן כו' כמו"ש המפרשים:
והשתא שזכינו לכך דמשו"ה צריך מילה ואח"כ טבילה כדי שטבילתו יעלה לו לגירותו וטומאתו כאחת. לא קשיא תו מה שהקשו התוס' מהא דמעוברת שנתגיירה. בנה א"צ טבילה אפי' למ"ד עובר לאו ירך אמו. דמשמע דטבילה מקודם נמי סגי. דלפמ"ש פשוט דכיון דלענין גירות אין נפ"מ הי מינייהו קדים רק לענין טומאת זיבה בעי שתהי' טבילה באחרונה. והרי תינוק אינו מטמא עד שיהי' בן ט' שנים ויום א' כמו"ש בע"ז ל"ו א"כ בדידי' אין נפ"מ כלל ואפי' טבילה ברישא נמי שפיר דמי:
ולפי מ"ש מיושב דעת הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פרק ו' הלכה ז' שכתב ישראל ערל שמל בערב פסח. שוחטין עליו אחר שמל. ולא הזכיר טבילה כלל וכבר עמד ע"ז הצל"ח ותמה על נו"כ שלא הרגישו בזה. ונ"ל פשוט דלהרמב"ם קשיא לי' קושיית הריב"א למה צריך ערל שמל טבילה כיון דבהיותו ערל ג"כ קיבל טומאה ומסתמא טבל ג"כ. ואף דבאי הארץ הוצרכו טבילה וכדאמר ביבמות ע"א ע"ב מלו וטבלו ועשו פסחיהן התם שאני שכבר נטמאו במת והוצרכו הזאה ואין הזאה בלא טבילה אבל כשלא נטמא למה צריך טבילה. ע"כ מפרש הרמב"ם דהכא נמי מיירי כשנטמא בודאי דסתמא דמילתא כך הוא דמתוך שאסור בתרומה וקדשים אינו זהיר מליטמא. אלא דלכאורה דכיון דדומיא דערל עכומ"ז קתני והוא אפי' בשלא נטמא כלל נמי בעי טבילה דכיון דבעודו עכומ"ז אינו מקבל טומאה וכמו"ש רש"י א"כ ה"ל לא נטמא כלל ואפ"ה צריך טבילה ודומיא דידי' ישראל ערל נמי אף שלא נטמא. ושפיר תמה ריב"א. אולם לפי מ"ש דבערל עכומ"ז נמי היינו טעמא משום דנטמא בודאי והיינו טומאת זיבה שגזרו עלי' חכמים. א"כ דומיא דידי' בערל ישראל נמי בשידע שנטמא הוא דבעי טבילה. אבל כל שלא נטמא אין הכי נמי דערל ישראל א"צ טבילה כלל:
ולכאורה הי' נראה ליישב תמיהת ריב"א ע"פ מ"ש לעיל דמה"ט דצריך טבילה לרי"ו אף שהי' נזהר בהיותו ערל לטהר א"ע ולטבול לטומאתו אך כיון שערלתו הי' עליו וה"ל מיעוט המקפיד וה"ל כל טבילותיו בחציצה דרבנן משו"ה צריך לטבול אחרי שנימול שיעלה לו אפי' מדרבנן. דלכאורה דברינו ליתא לפי מ"ש הרע"ב בפי' המשנה דהאי ערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וכיון שדינו שממתינים לו מלמולו עד שיתחזק כחו וכמו"ש ביו"ד הלכות מילה סימן רס"ג ולמולו קודם לכן איכא סכנתא א"כ ה"ל שוב מיעוט שאין מקפיד עלי' וכמו"ש הח"ס בשערות הכלות. ע"ז י"ל דבאמת האי ערל לאו כמו"ש הרע"ב אלא שאינו רוצה למול מחמת הכאב וכעין מ"ש ר"ח אהא דר"ע דמרבה לערל כטמא בכה"ג כמו"ש תוס' חגיגה ד' ע"ב. ובזבחים כ"ג וכיון דבכה"ג רובא דאינשי מקפידים אף דאיהו ודאי אינו מקפיד שהרי אדרבה אינו רוצה למול א"ע עד זמן שהוסכם אצלו למול. והרי קיי"ל ביו"ד הלכות נדה דבכה"ג ה"ל חציצה משום דבתר רובא דעלמא אזלינן ודעתו בטילה אצל כל אדם. וזהו דעת הרשב"א ודעימי'. אלא דלדעת הרמב"ם שכתב הב"י אליבי' דמשמע דהעיקר בקפידא דידי' תליא ולא ברובא דאינשי בין לקולא בין לחומרא א"כ ליתא לטעם זה. דכיון דהעיקר בדידי' תליא והוא הלא לא הי' מקפיד כלל עד שעה שנימול א"כ בכל טבילותיו קודם שנימול לא הי' מקפיד כלל ולא הוה חייץ אפי' מדרבנן והדר קושיא לדוכתא תמיהת ריב"א. ע"כ פירש הרמב"ם דמיירי כשנטמא בודאי וכמו"ש אך להרשב"א דמפרש דדין זה תליא בפלוגתא דר"א ות"ק במקוואות פרק ט' דלת"ק תליא ברוב ב"א ולא בו ולר' אליעזר תליא בו ולא ברוב בני אדם והלכה כת"ק. א"כ רי"ו נמי כת"ק ס"ל א"כ בערל שאינו רוצה למול א"ע והרי הוא באיסור כרת כל יום. אף דבדידי' לא הויא הקפדה אבל כיון שרוב בני אדם מישראל מקפידין ע"ז וה"ל דבר המקפיד במיעוט גופו שחוצץ מדרבנן. וכל טבילותיו בעודו ערל לא יהי' כדינם מדרבנן וכשנימול צריך טבילה שנית. והארכתי בזה במק"א: