אור ברסלב
שות דברי חן סימן נט

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן נט

סימן נח

לאחי המופלג החו"ש מ' שרגא פייוויל נ"י בזאגער:

אשר הקשית אחי יקירי. וז"ל קשיא לי לפי מה דמשמע בשו"ע א"ע דמצות פו"ר דוקא זכר ונקבה ולא סגי בשני זכרים. והא במתניתין ביבמות ס"ב תנן בית שמאי אומרים שני זכרים ופי' רש"י אבל לא זכר ונקבה משמע דשני זכרים עדיפי מזכר ונקבה. וא"כ לבית הלל דס"ל זכר ונקבה על כרחך פירושו דגם זכר ונקבה סגי וממ"ש שני זכרים. ועוד קשה לפי זה דלב"ש דדוקא ב' זכרים בעי משום דיליף ממשה דהוה לי' שני זכרים ופירש. ולמה לא יליף מעמרם דה"ל רק זכר ונקבה ואפ"ה פירש כדאמר בסוטה י"ב: תשובה. מה דס"ל דלב"ש לא סגי להו בזכר ונקבה כדמשמע כן מפי' רש"י. כד מעיינת זה ליתא. דהנה בגמרא שם מפרש מ"ט דב"ש ילפי ממשה דכתיב בני משה גרשון ואליעזר וכיון שהי' לו שני בנים פירש מן האשה. והשתא בשלמא אי ב"ש לקולא וס"ל דב' זכרים נמי סגי וכ"ש זכר ונקבה שפיר מייתו ראיה ממשה דבשני זכרים סגי מדפירש אף דלא הו"ל רק שני זכרים אבל אי נימא דלב"ש דוקא שני זכרים ובזכר ונקבה לא סגי א"כ מאי ראיה ממשה ודילמא אף אי לא הו"ל רק זכר ונקבה נמי הי' פורש. ואין להקשות לפ"ז מאי פריך וב"ש לילפי מברייתו של עולם דילמא אין הכי נמי דאיכא ראיה מברייתו של עולם דבזכר ונקבה מקיים המצוה אלא דילפי ממשה דגם בשני זכרים סגי. די"ל דה"ק לילפי מברייתו של עולם דכיון דבתחילה הי' עיקר בנינו של עולם ע"י זכר ונקבה ולא הי' סגי בשני זכרים ה"נ השתא לדידן במצות פריה ורביה דהויא נמי מטעמא דלא תהו בראה כדאמר ר' יוחנן שם בהיו לו בנים ומתו והכי קיי"ל, א"כ מסתברא דבעינן נמי דוקא זכר ונקבה ולא סגי בשני זכרים כיון דתרווייהו חד טעמא אית בהו דהיינו בנין העולם והא דמשה ע"כ טעמא אית בי' משום דמדעתי' עבד או טעם אחר:

גם מהא דמשני עלה בגמרא דה"ט דב"ש לא ילפי מברייתו של עולם דאין דנין אפשר משאי אפשר נמי משמע דב"ש מודו דזכר ונקבה עדיפי אלא דא"צ. דאל"כ מאי משני נהי דברייתו של עולם לא הי' אפשר על ידי זכרים לבד על כל פנים כיון דידעינן דעל ידי זכר ונקבה סגי לבנין העולם אם כן טעמא מאי דלא תסגי אחר כך גם כן זכר ונקבה:

ועוד נ"ל ראיה מהא דפריך שם בגמ' וב"ה נמי לילפי ממשה והשתא בשלמא אי נימא דב"ה דוקא זכר ונקבה קאמרי שפיר פריך לילפי ממשה דאפילו בשני זכרים נמי ליסגי דמברייתו של עולם אין ראיה כ"כ משום דהתם לא אפשר אבל אי נימא דלב"ה אפי' זכר ונקבה קאמרי וכ"ש שני זכרים דעדיפי א"כ מאי פריך הלא אין הכי נמי דילפי ממשה דבשני זכרים מקיים מצות פו"ר אלא דילפי מברייתו של עולם דזכר ונקבה נמי סגי. ובזה אין סתירה ממשה די"ל דאפי' לא הי' לו רק זכר ונקבה נמי הוה פירש. א"ו דב"ה דוקא קאמרי וכ"כ התוס' ס"ב ע"ב ביבמות שם דאין שני זכרים חשובים כבן ובת, וכיון דב"ה דוקא קאמרי א"כ ב"ש דאמרי ב' זכרים מסתמא לקולא קאמרי דאפי' בשני זכרים נמי סגי כי היכי דלא נשווי פלוגתא רחוקה בינייהו:

ונ"ל עוד ראיה דע"כ מאן דס"ל שני זכרים כ"ש דסגי בזכר ונקבה דשם ביבמות ס"ב תניא ר' נתן אומר בית שמאי אומרים שני זכרים ושתי נקבות וב"ה אומרים זכר ונקבה. אמר ר"ה מ"ט דר' נתן אליבא דב"ש דכתיב ותוסף ללדת את אחיו את הבל. הבל ואחותו קין ואחותו וכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ופי' רש"י כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל אלמא תשלומין בעי ולא סגי בלא שני זכרים ושתי נקבות וכתב שם המהרש"ל דיש מקשים מהיכי יליף דבעינן שני זכרים ושתי נקבות דלמא לא קפיד קרא אלא אזכרים ולא אנקבות כלל ותירץ בדוחק. גם מה שתירץ מהרש"א דחוק הוא ע"ש. אולם למ"ש דמאן דס"ל דשני זכרים בעי כ"ש דזכר ונקבה סגי א"כ נכון ופשוט מאד דע"כ צ"ל דחוה שאמרה כי שת גו' לתשלומי שני זכרים ושתי נקבות אמרה דאי רק להשלים שני זכרים אבל לנקבות לא צריכה א"כ למה לה תשלומין כלל דאי לשני זכרים צריכה לקיום מצות פו"ר א"כ כ"ש דסגי בזכר ונקבה. וזה כבר הי' לה א"כ לא צריכה כלל לתשלומין. א"ו שני זכרים ושתי נקבות הויא צריכה וזה ברור. אלא די"ל דאין כ"כ ראי' מב"ש דברייתא דר' נתן אב"ש דתנא דמתני' ודו"ק: שוב ראיתי בחידושי רשב"א ביבמות שם שכתב ג"כ דמהא דפריך לב"ה ולילפי ממשה שמעינן מינה דלב"ה דוקא זכר ונקבה אבל שני זכרים לא. לפי שאין יישובו של עולם בזכרים בלא נקבות. ומיהו בירושלמי גרסינן לכן צריכא ואפי' זכר ונקבה [פי' דב"ה הא קמ"ל דאפי' זכר ונקבה סגי] דאל"כ מתני' מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ומשמע דפליג ר' בון אגמ' דילן והא דאקשי ר' בון נראה לפום גמרין דכיון דלב"ש נמי שני זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ומיהו רש"י ז"ל פירש ב"ש אומרים שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה. ואפשר דאפ"ה כיון דשנים נמי בעו לאו קולא וחומרא איכא. עכ"ל. הרי שהוכיח הרשב"א דלב"ה דוקא זכר ונקבה כדברינו. אלא דמה שכתב דלב"ש נמי שני זכרים דוקא מדברי ר' בון דירושלמי מוכח להיפך דאי לב"ש דוקא שני זכרים א"כ מנלי' לר' בון דב"ה מודו לב"ש וקאמרי דאפי' זכר ונקבה דאל"כ הו"ל מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ודלמא לב"ה דוקא זכר ונקבה ס"ל אלא דכיון דלב"ש נמי דוקא שני זכרים א"כ אין כאן קולא וחומרא. א"ו ס"ל להירושלמי דאין לפרש דבין ב"ש ובין ב"ה תרווייהו דווקא קאמרי דאין סברא שיפלגו בפלוגתא רחוקה כזו. ואף דבודאי פליג ר' בון אתלמודא דילן דס"ל לב"ה דדוקא קאמרי מ"מ בהאי סברא דס"ל לר' בון דאי חד מינייהו דוקא אידך לאו דוקא בזה לא מצינו חולק וא"כ כיון דתלמודין ב"ה דוקא קאמרי וכמו"ש א"כ ע"כ ב"ש לאו דוקא אלא דשני זכרים דאמרי היינו אפי' בשני זכרים סגי וכמו"ש הרשב"א בשם פי' רש"י דלב"ש כ"ש זכר ונקבה. ומשמע שכן הי' לפניו בפי' רש"י אע"פ שלפנינו אין בפירושו כן. ולפ"מ שהוא לפנינו בפי' רש"י צ"ל דר"ל אבל לא זכר ונקבה. דא"צ זכר ונקבה:

והשתא לפמ"ש דמשמע בגמרא כדעת רש"י דלב"ש שני זכרים וכ"ש זכר ונקבה א"כ קשיא לתלמודא דילן קושיית ר' בון דה"ל למיחשבה הך פלוגתא דב"ש וב"ה בהך דאינך כולהו דחשיב במס' עדיות קולי ב"ש וחומרי ב"ה ותירוץ הרשב"א ז"ל הנ"ל דחוק:

ונראה לומר דהנה ביבמות שם מתני' דלא כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נשא אדם אשה בילדותו כו' הי' לו בנים בילדותו יהי' לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידיך ופי' רש"י מתני' דקתני לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו שני זכרים הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע. וכתב שם הרא"ש ז"ל בכל הספרים כתוב מתני' דלא כר' יהושע אבל לרב אלפס דלא כתבו משמע דס"ל דאיתא למתני' ודר' יהושע ונפ"מ למכור ס"ת דאם סיפוק בידו בלא מכירת ס"ת יקח אשה בת בנים לקיים הא דר' יהושע אף שכבר קיים מצות פו"ר מה"ת כדי לקיים לערב אל תנח גו' אבל אם אין סיפוק בידו לישא בת בנים אלא ע"י מכירת ס"ת למצות פו"ר דמה"ת מוכר ס"ת אבל משום לערב אל תנח אסור למכור ס"ת. אבל לפי הספרים דגרסי מתני' דלא כר' יהושע משמע דפליגי ולר' יהושע אפי' קיים פו"ר ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים. אלא דהא איכא לר"י בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים אם נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו מחוייב לגרשה דר' יהושע לא קאמר אלא לכתחילה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים. כן הוא תוכן דברי הרא"ש ז"ל. והובא ב' דעות אלו בא"ע. ומעתה לפי גמ' דילן דמייתי הא דר' יהושע ואיפסקא הלכתא כוותי' ליתא לקושיית ר' בון. דלעולם י"ל דלב"ש ב' זכרים וכ"ש זכר ונקבה כדפי' רש"י. ולב"ה דוקא זכר ונקבה ואפ"ה א"ש דלא מנו לה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. שהרי אם יכול לישא בת בנים בלא מכירת ספר תורה הא גם לב"ש צריך לקיים הא דלערב גו' ואם אי אפשר לו ליקח בת בנים אא"כ ימכור ס"ת לב"ש כיון שיש לו שני זכרים אסור למכור ס"ת ולב"ה מחוייב למכור ס"ת עד שיהי' לו זכר ונקבה. וכן לענין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וילדה רק שני זכרים לב"ש אסור לגרשה לפ"מ דס"ל לב"ש דאסור לגרש בלא ערות דבר. ולב"ה מחוייב לגרשה כדי שיהי' לו זכר ונקבה. וא"כ בין ב"ש לב"ה ליכא קולא וחומרא. כיון דמה דלב"ש אסור לעשות לב"ה מחוייב לעשות. מה"ט לא חשיב לה בעדיות מקולי ב"ש וחומרא ב"ה. וע' בשיורי קרבן בירושלמי שם. ור' בון דירושלמי אפשר דלא שמיע לי' הא ברייתא דר' יהושע. או שמיע לי' ולא ס"ל. אלא דקרא אתא לכדרבי עקיבא כדאמר ביבמות שם:

ומה שכתבת דלילפי ב"ש מעמרם תמיהני עליך שהרי גם הוא חזר בו והודה לעצת בתו מרים שאמרה גזירתך קשה משל פרעה כמבואר בסוטה י"ב. ובני המופלג מ' אברהם נ"י אמר דלפ"מ דמשמע במדרש דאחר לקוחין השניים חזרה לימי נערותה בדרך נס ועי' זרע אברהם שם ריש שמות. ולולא כן כבר לא היתה ראויה לילד שהרי בת ק"ל שנה היתה. א"כ הא דפירש ממנה לא בשביל עצמו פירש אלא כדי שממנו יראו וכן יעשו כל אותן שכבר קיימו פו"ר: ולדידי יש לי לעיין בעיקר שאלתך לדינא אם סנהדרין וגדולי הדור כעמרם בדורו יכולין לגזור גזירה אף שיש בה ביטול אחת ממצות ד' כשהשעה צריכה לכך או לא. והנה בב"ב ס' ע"ב תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע כו' ומיום שפשטה כו' ואין מנחת אותנו לכנוס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור ע"ע שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו אלא הנח להם כו'. וכתבו שם התוס' דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא נשים תימא הא כתיב פו"ר ושמא על אותן שכבר קיימו פו"ר קאמר והיינו זרעו של אברהם אבינו כלה שלא יוליד אלא בן ובת ע"כ. הרי לדעתם דאף שראוי ודין הוא לגזור מ"מ אסורין לגזור גזירה שיבא על ידה ביטול מ"ע מה"ת:

אמנם בספר תורת חיים ראיתי שכתב לתרץ תמיהתם דאפי' יבטלו לגמרי מפו"ר ע"י גזירת חכמים נמי לית לן בה משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה עכ"ד. והי' נראה להכריע כדברי התו"ח כדמשמע פשטא דלישנא שלא להוליד בנים דמשמע כלל לא. והתוס' בעצמם כתבו ושמא כו' משמע דלדידהו בעצמם ג"כ הי' נראה תירוצם לדוחק:

אמנם לכאורה דברי החו"ח תמוהין שהרי התוס' שתמהו מדכתיב פו"ר פשוט דכונתם דכיון דכל עיקר הטעם שראוי לגזור שלא לישא אשה כו' לפי שמבטלין מאתנו בגזירת המלכות מצות מילה ופדיון הבן א"כ מה יועילו חכמים בתקנתם לגזור לבטל מצות פו"ר דבמאי עדיף ביטול מצוה זו מביטול מצוה זו. ואין לומר דביטול מצות מילה שיש בה כרת גרע טפי ישוע הבן דהיינו פדיון הבן מאי איכא למימר. ולפ"ז אין תירוץ התורת חיים עולה יפה כלל דהא ודאי דיש כח ביד חכמים לבטל מ"ע בשב ואל תעשה אבל היינו דוקא היכא דאיכא חששא שיבא לידי איסור חמור בידים א"כ שב ואל תעשה עדיף מלעבור בידים. משא"כ הכא דכל עיקר מה שדין הוא שנגזור לבטל עשה דפו"ר משום שמבטלין אותנו ממילה ופדיון הבן והן מתבטלות מאתנו רק בשב ואל תעשה א"כ מה יועילו חכמים בתקנתם שיבטלו הם מאתנו מצות פו"ר בשב ואל תעשה. וצדקו התוס' בתמיהתם עד שהוצרכו לדוחק תירוצם דבע"כ צ"ל דעל אותן שכבר קיימו פריה ורביה בבן ובת קאמר:

אלא דעל תירוץ התוס' ק"ל דאם באותן שכבר קיימו פו"ר דין הוא שנגזור כו' א"כ לב"ה דבזכר ונקבה כבר קיים מצות פו"ר עמרם שפיר עביד שפירש מן האשה שהרי כבר הי' לו אהרן ומרים ומכ"ש למש"ל דלב"ש נמי בזכר ונקבה יצא מה"ת ובכה"ג דין הוא שנגזור ולמה זה חזר בו אח"כ ע"פ עצת בתו. דאין לומר דמשום הנח להם לישראל שאל יהיו מזידין לא גזר שהרי שם קבלו כולם עליהם את גזירתו כדאיתא בגמ':

ונראה דשם בב"ב יש לדקדק שאמר ומיום שפשטה כו' דין הוא שנגזור כו' מנין ואיו מקור דין זה גם מ"ש ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. כליון מאן דכר שמי' הא לא גזרו רק שלא לכנוס כו'. גם מה שפי' רשב"ם שם כלה בענין טוב ולא ע"י עכומ"ז אינו מובן. ואין לומר דע"י שלא יהי' עליהם אות הברית נמצא זרעו של אברהם אבינו כלה ע"י שיתערבו בעכומ"ז ויטמעו בהן דהא תינח בשבוע הבן אבל בישוע הבן מאי איכא למימר:

ונ"ל לפרש ע"פ מ"ש בשבת ק"ל תניא כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהן למיתה בשעת גזירה כגון עכומ"ז או מילה עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמם עליה כו' כגון תפילין כו' [ועפ"ז יתפרש לי מ"ש בתהלים קפיטל מ"ד תתננו כצאן מאכל גו' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך גו' אם שכחנו שם אלקינו גו' כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. דהנה מ"ש ולא שקרנו בבריתך גו' אם שכחנו שם אלקינו גו' הוא כנגד שתים הנ"ל עכומ"ז ומילה ומ"ש כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה דרשו חז"ל בגיטין נ"ז ע"ב זו מילה שניתנה בשמיני. ר"ל דאי לאו ביום השמיני דוקא הי' אפשר להשמט שלא ידעו מתי ימולו התינוק. משא"כ עתה נחשבנו כצאן טבחה שעושין חשבון עלינו אימתי יום ח' שיוכלו לתופסנו בו כמו שמחשבין לצאן אימתי ירצה לקרבן כמו"ש ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן גו' וז"ש כצאן טבחה. וכבר הבאתי זה בספרי שפתי חן פרשת תזריע על פסוק ביום השמיני]. הרי שבשביל מילה מסרו עצמן למיתה כדי לקיימה וה"נ בשביל מצות פדיון הבן. ובמדרש הביאו הנמוקי יוסף פרק בן סורר והובא גם בב"י ובהגר"א יו"ד סימן קנ"ז מה לך יוצא לסקול שמלתי את בני. מה לך יוצא לצלוב שנטלתי את הלולב כו' אלא דמחולקים הפוסקים אם ע"פ דין היו מחוייבים משום דלא גרע מערקתא דמסאני בשעת גזירת מלכות או שהן החמירו על עצמן דשב ואל תעשה שאני והאחרונים הכריעו דאין חילוק דלא כמו"ש בהג"ה בשו"ע שם ואכמ"ל וזהו שאמר דין הוא שנגזור כו' שהרי עתה מחדא עכ"פ לא פלטינן אם נבטל הרי יש חילול ש"ש בפרהסיא שדינו ליהרג ואל יעבור ואם לא נבטל הרי יש כאן איבוד נפשות מישראל וא"כ דין הוא שנגזור כו' ומצות לא יבטלו עוד. וכ"ת גם עתה מצות לא יבטלו שהרי נכנסין לשבוע הבן ולישוע הבן אף שנהרגין ע"ז. על זה אמר ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו בענין טוב ולא ע"י עכומ"ז ונכונים וברורים דברי רשב"ם ז"ל:

ומעתה הוקל עלינו הרבה תמיהת התוס' דאפי' תימא דמ"ש שלא להוליד בנים אפי' בן ובת לא קשיא כ"כ. איך יבטלו מ"ע דפו"ר דודאי עדיף טפי ביטול מצוה זו ע"י גזירת חכמים שאין בה לא חילול שם שמים בפרהסיא ולא איבוד נפשות בענין רע רק כלה מאליו בענין טוב משא"כ להיפך. ונכון השתא מאד דעת התורת חיים וכדמשמע פשטא דלישנא דגמרא:

וע"פ מה שכתבנו לא קשיא תו מה שהקשיתי אהא דב"ב דמשמע דאי לאו משום הנח להם לישראל הי' ראוי לגזור על פו"ר לדעת התו"ח גם אזכר ונקבה שהוא דאורייתא ולדעת התוס' עכ"פ אלערב אל תנח דדברי קבלה. ובסוטה י"ב אמרינן שהסכים עמרם לעצת בתו דאין ראוי לגזור לבטל כלל מפו"ר אפי' מאותן שכבר קיימו מה"ת דבאמת חילוק גדול יש בדבר. דבהא דב"ב לא היתה אז גזירת המלכות לבטל פו"ר רק לבטל מילה וכיוצ"ב א"כ היו רשאין ומחוייבין לעשות כל טצדקי כדי שלא יבואו לידי חילול השם או לידי איבוד נפשות שהרי כשגזרו בגזירה לשנויי אערקתא דמסאני ודאי רשאין ב"ד לתקן ולגזור דלא ליסיים מסאני כלל כדי שלא יצטרך אח"כ לשנויי אערקתא דמסאני וכן משמע בכתובות ג' ע"ב וליעקרי' כו' וע' בהגר"א שם. וה"נ בכה"ג כיון דגזירת המלכות אז לא על פו"ר היתה רשאין לתקן ולגזור לבטל מפו"ר דבזה אינו מחזק ידי הגזירה אלא דגורם שלא יבא לידי גזירת המלכות. משא"כ בימי פרעה שכל עיקר הגזירה הי' לענותו ואמרו חז"ל זו פרישות ד"א פן ירבה גו' א"כ גירוש הנשים ופרישתן הלא היא היא עיקר גזירת פרעה ודין הוא שהיו מחוייבין לעמוד על נפשם בכל עוז לפרוע עצתו ואפי' אותן שכבר קיימו פו"ר מה"ת כיון דעכ"פ מדברי קבלה מחוייבין משום ולערב אל תנח גו' אף שעדיין לא הי' להן דברי קבלה מ"מ דבר זה השכל נוטה אליו כי אינך יודע איזה יכשר לא גרע מערקתא דמסאני בשעת גזירה שמחויב למסור נפשו וגירושין אפשר בקום ועשה נמי הוי דלכו"ע לא גרע מערקתא דמסאני ושפיר אמרה בתו הנביאה גזירתך קשה משל פרעה משום דהיינו גזירת פרעה ועוד קשה ממנה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים כו' ואולי זהו שאמר והי' כאשר יענו אותו כן ירבה דעם בני ישראל עשה פעולות והשתדלות כדי שירבה ויפרוץ להפריע בזה עצת אויביו המצריים כי כן ראוי להם לעשות ע"פ דין:

וע"פ דרך דרוש נראה דסברת עמרם גדול הדור בתחילה כשגזר אפרישה משום דהוה ס"ל כחכמי הצרפתים הביאן הרמב"ן סוף פרשת אמור דישראל קודם מ"ת לא יצאו מכלל ב"נ ומה"ט לא חשש לנקבות לפי שאחרי מות כל הדור לא תמצאנה הנקבות להנשא רק למצריים א"כ דור החדש בנים שיולדו להם יהיו מצריים גמורים דבאומות קיי"ל דהלך אחר הזכר א"כ מנקבות לחודייהו אין תקוה להיות שריד לבית יעקב. אמנם מרים הנביאה רוח אחרת אתה דכבר יצאו מכלל ב"נ מימות אברהם וכדעת הרמב"ן שם א"כ גם על ידי הנקבות יש תקוה להיות שריד לבני ישראל כי אף שתנשאנה למצריים מ"מ הא קיי"ל עכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד ישראל כשר ואפי' במצרי ואדומי כמו"ש בא"ע סימן ד' ואכתי יש די בבנות ישראל לחודייהו ג"כ לבנות את בית ישראל א"כ אין לגזור לבטל מלהוליד בנות עכ"פ. וע' פר"ד שע"פ מחלוקת הרמב"ן וחכמי הצרפתים ביאר מחלוקת יוסף עם אחיו. ועוד כמה מאמרי רז"ל. והארכתי עוד בזה בספרי שפתי חן פרשת שמות על פסוק וילך איש מבית לוי. ואתה קח נא דברי ח"ן אלה מאחיך אוהבך הדו"ש:

פיקקעלין "צום יו"ד טבת לחדוה יהיה" לפ"ק:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה