שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן נח
דיני אישות:
אשר כתב אלי כבוד ש"ב ידי"נ הגאון הגדול המפורסם בישראל כו' כקדש"ת מ' אלי' דוד ראבינאוויץ שליט"א אבד"ק פאניוועז. [וכעת רב לעדת אשכנזים בירושלם ת"ו] :
וז"ל בדבר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד וסייעתם בפרק א' דאישות ובפרק ד' דמלכים דלהרמב"ם לא הותר פלגש להדיוט רק למלך. והקשו עליו מכ"מ בתנ"ך שהוזכר פלגש להדיוט. ואמרתי דבאמת תמוה מאד מנלי' להרמב"ם לחלק בין הדיוט למלך. ונ"ל ע"פ דברי הרמב"ם בפרק ט"ו הלכה כ"ט מהלכות איסורי ביאה שכתב מנין ששתוקי ואסופי מותרין לבא בקהל ממה שאמרה תורה אל תחלל את בתך להזנותה שלא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת ונמצא אב נושא בתו. ואח נושא אחותו. ומלאה הארץ זימה. ואי ס"ד דאסור לישא עד שיבדוק וידע שכשרה היא א"כ אין חשש בזה. א"ו דשתוקית מותרת לבוא בקהל עכ"ד הרמב"ם ולפ"ז נחזי אנן לשיטתו דהבועל אשה שלא לשם אישות עובר בלאו ולהחולקים עליו דוקא במיוחדת לכך ולהאמור איהו ז"ל לטעמי' לדרוש בכאן טעמא דקרא דלא תחלל את בתך משום ומלאה הארץ זימה וס"ל דמה"ט מותרין שתוקי ואסופי לבוא בקהל וא"כ לפ"מ דקיי"ל פלגש בלא כתובה וקדושין וביחוד בעלמא א"כ ה"נ א"צ גירושין כלל רק שילוח מביתו לבד וי"ל דגם ברצונה תלוי כמו בב"נ כדפסק הרמב"ם פרק ט' מהלכות מלכים וא"כ היום יקחנה ראובן ולמחר שמעון והיא לא תדע ממי קבלה וא"כ גם בזה תמלא הארץ זימה ח"ו ולכן ס"ל דאסור באמת פלגש כמו שאסור לישא אשה במדינה זו ואח"כ במדינה אחרת וזהו רק בהדיוט אבל מלך דאין נושאין אלמנתו ואף בשרביטו אין משתמשין א"כ אף דנאמר דלמלך אחר מותר כפלגש שאול לדוד עכ"פ אין לחוש שתמלא הארץ זימה ואב נושא בתו ואח נושא אחותו דהכל יודעים מזה ולכן הותר בפלגש. ובזה יש ליישב קושיית המפרשים על אברהם איך נשא הגר. ולהאמור י"ל דכיון שכל האיסור משום אב נושא בתו ואח נושא אחותו והוא רק לבתר דהתירה התורה שתוקית ואסופית כדברי הרמב"ם. אבל בדיני ב"נ שכתבו האחרונים דספק אצלם מדאורייתא לחומרא א"כ אסור להם לישא אשה טרם שידעו בודאי שאינן מעריות האסורות להם א"כ בכה"ג ליכא איסור פלגש אף להדיוט כלל. וא"ש:
עוד אחת אעירו מה דקשיא לי זה שנים רבות לשיטת הרמב"ם דפלגש אסור להדיוט רק ע"י יעוד. איך נפרנס מעשה פלגש בגבעה שכתבו תוס' גיטין ו' ע"ב דבת יפ"ת היתה ע"ש מקושייתם המוכרחת והרי גר אינו נמכר בעבד עברי וה"נ גיורת ומכ"ש לשיטת הרמב"ם פרק א' מהלכות עבדים דאשה אינה מוכרת עצמה כלל וא"כ ע"כ פלגש בגבעה לא היתה נמכרת לאמה ומוכח מזה דפלגש מותר להדיוט או דתקשי קושיית התוס' דגיטין וא"א להתעקש דבת יפ"ת שאני מיפ"ת עצמה יעיין שם. ושאלתי לחכמים ולגדולים ואין פותר לי ע"כ נא לעיין בדברי כו' עכ"ד ידי"נ הגנ"י:
במה דסיים כת"ר אפתח דנ"ל דאנא אשכחנא פתרא ע"פ מ"ש רש"ל בסנהדרין כ"א אהא דאין להם לבנות ישראל לא שער כו' דמעט מזער הי' להן אלא שלא הי' ראוי להסתכן. וכתב שם דאל"כ תקשי למאן דדריש בנזיר פרק ג' מינים לא ילבש גבר שמלת אשה אמגלח שער בית השחי ובית הערוה דלוקה משום דדרך נשים הוא כמו שפי' רש"י שם ש"מ דיש להם שערות ודוחק לומר דקרא איירי אחר חורבן דוקא ועוד וכי לא הי' באותו הזמן סימן גדלות שהעיקר תלוי בשערות. ואין לומר שהי' להם וגילחו. א"כ מאי מקשים מתמר כו'. א"ו שהי' להם שערות מעט מזער. וכתב הרש"ל שם שאח"כ מצא כדבריו ממש בפרק קמא דגיטין בגליון תוס' גבי פלגש בגבעה. ולפ"ז אין אנו מוכרחים לומר כתירוץ התוס' שלפנינו בגיטין דבת יפ"ת היתה:
הן אמת דקושיות גליון התוס' שהכריחו דע"כ צ"ל שהיה להן מעט שערות נ"ל שאין זה הכרח לדעת התוס' דגיטין דמה שהקשה מהא דתניא בנזיר לא ילבש גבר שמלת אשה במגלח שער כו', י"ל אע"פ שבאמת לא הי' להן שער כלל מ"מ קרא לא סמך אניסא וע' רש"י שבת כ"ב ע"ב ד"ה ובה הי' מסיים. וע' פסחים ס"ד ע"ב דאפי' לאביי דאמר ננעלו תנן וסמכינן אניסא מ"מ קרא דכתיב קהל עדת ישראל לא סמך אניסא ע"ש. ומה שהקשה עוד דאי לא היה להן שער כלל מנין הוי ידעינן בהו סימן גדלות. יש לומר דדעת תוס' גיטין כמו"ש תוס' בנדה נ"ב ע"ב בשם ר"ת דב' שערות אפי' אחת בגבה ממש ואחת בין קשרי אצבעותיה ולאו דוקא בבית הערוה והשערות אינו לגנאי אלא בבית השחי ובית הערוה כדמוכח בגמ'. אמנם לדעת הרמב"ם דב' שערות צריכין להיות דוקא בבית הערוה [וב' דעות אלו הובאו בא"ע סימן קנ"ה סעיף י"ז] תקשי וע"כ צ"ל כתירוץ גליון תוס' שהביא הרש"ל דמעט מזער הי' להן א"כ שפיר נוכל לאמר דהך פלגש בגבעה היתה ע"י יעוד בת ישראל ולא יפ"ת היתה. וא"ש:
והנה כל זה כתבתי רק לפי דעת הגנ"י ידידי בדעת הרמב"ם. אולם לפ"מ שנ"ל בדעת הרמב"ם. כמו שאבאר להלן בס"ד. לא קשיא מידי קושייתו וכן מה שהקשו עליו המפרשים ואבוא עתה לתחלת דברי כת"ר:
דהנה תוכן דבריו לפרש דעת הרמב"ם שאוסר פלגש להדיוט משום דהיא בלא קדושין וא"כ היום יקחנה ראובן ולמחר שמעון ונמצא דאב נושא בתו ואח אחותו דאית בי' משום לא תחלל את בתך להזנותה ומלאה הארץ זימה. הנה אף כי כן כתב גם החת"ס בתשובה באו"ח סימן נ"ד דה"ט דא"א לקיים פו"ר מפנויה דא"כ אב נושא בתו כו' ולדעת מי שאוסר הדיוט בפלגש הוי נמי מטעם זה דכיון שהיא מותרת לאחר סוף סוף איכא משום אח נושא אחותו ע"ש. מ"מ לדידי לא נהירא כלל לומר כן בדעת הרמב"ם אף שלכאורה כן משמע מדבריו ריש הלכות אישות וכמו"ש שם המ"מ לדעתו אך כבר השיגו עליו כל האחרונים מדברי הרמב"ם עצמו בהלכות נערה בתולה כמו"ש שם הכ"מ. וכן הלח"מ בהלכות מלכים וכ"כ הגר"א בא"ע סימן כ"ו לדעת הרמב"ם דכל שאינה מופקרת וכ"ש כשהיא מיוחדת רק לאיש אחד אינו בל"ת אלא שמבטל עשה דמצות קדושין וכ"כ החלקת מחוקק וב"ש, הרי ע"כ דאין זה בכלל לא תחלל גו' ומלאה הארץ זימה דאב נושא בתו ואח נושא אחותו. וטעמא לפי שכשהיא בביתו ומיוחדת וידועה לו בניה נקראים על שמו כמו"ש הרמב"ן במיוחסות סימן רפ"ד. ועוד דלדברי כת"ר עדיין אינו מיושב מ"ש הרמב"ם דאינה מותרת להדיוט רק ע"י יעוד דמשמע דאפי' ע"י קדושין כעין יעוד דאירוסין עושה ג"כ אינה מותרת רק ע"י יעוד ממש והא כיון דעיקר טעמא אינו אלא משום חששא דמלאה הארץ זימה בקדושין לחודא נמי תשתרי ולמה צריך יעוד דוקא. א"ו לאו ה"ט דהרמב"ם מ"ש לחלק בפלגש בין מלך להדיוט:
וראיתי בספר המקנה בקו"א בא"ע סימן כ"ו שכתב הטעם שהותר מלך בפלגש כיון דהתירה התורה למלך לקחת לו בנות ישראל ופלגשים אפי' שלא מדעתן כמו"ש הרמב"ם בהלכות מלכים לא שייך לומר שמוטל עליו מ"ע לקדשה דאין קדושין אלא מדעת ע"כ. ואנכי תמה נהי דקיי"ל בב"ב מ"ח תליוה וקדיש קדושיו לאו קדושין הא מפרש שם מר בר רב אשי טעמא משום דהוא עשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' והנה זה הוא בהדיוט. אבל מלך כיון שכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו א"כ לא עשה שלא כהוגן במה שלקחן שלא מדעתן ובדין תורה ואף מדרבנן נמי מקודשת אפי' בע"כ דאגב אונסא וזוזי גמרה ומקניא נפשה והרי הוא כשדות וכרמים שכתב הרמב"ם שם שלוקח אפי' בע"כ ונותן דמיהם ודאי דבלא דמים לא הוה שלו א"כ י"ל דפלגש נמי צריך לקדשה בכסף ושפיר מקודשת הוי' אפי' בע"כ. והדרא קושיא לדוכתא מנלי' להרמב"ם דפלגש אינה צריכה קדושין כלל ובהדיוט צריכה קדושין. [וע' מל"מ פרק י' מכירה הלכה א' מ"ש בשם מהר"מ ותה"ד ומקורם מגיטין נ"ה ע"ב ועי' רש"י שם ד"ה כל דלא קטיל ובחידושי רשב"א שם מ"מ אינו דומה לנ"ד ודו"ק] :
והנה חזות קשה ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ריש פרק ב' דסנהדרין דס"ל לת"ק דמתני' דאין נושאין אלמנתו של מלך ר"י אומר נושא המלך אלמנתו של מלך שכן מצינו בדוד שנשא אלמנתו של שאול שנאמר ואתנה לך את בית אדוניך בחיקך. וכתב שם הרמב"ם דהלכה כר"י במה שאמר נושא הוא אלמנתו של מלך וכ"כ הרע"ב שם. ויש לתמוה למה פסק כר"י נגד חכמים דפליגי עלי' וס"ל דאת נשי אדוניך נשים הראויות לו מבית המלך. שוב ראיתי להתוס' יו"ט שם שעמד ג"כ על זה ותירץ ז"ל מיהו י"ל דאפשר דקשיא לי' על דברי חכמים דהא ואת נשי אדוניך בחיקך כתיב וזה לא מצינו לומר על מירב שנאמר ויהי בעת תת מירב לדוד והיא נתנה גו' אבל בחבורו חזר בו עכ"ל. ודבריו קשים להאמר וכי נתחכם הרמב"ם יותר מהחכמים דפליגי על ר"י. וקושייתו מהא דכתיב את נשי אדוניך בחיקך ל"ק מידי. דלרבנן קרא הכי קאמר כל כך גדולה ונצחון נתתי לך דאפי' נשים מבית המלך נעשו ראויות לך ור"ל מירב ע"י נצחון גלית ואח"כ מיכל ע"י נצחון שאר הפלשתים. וזהו שדייקו חכמים בדבריהם נשים הראויות לו מבית המלך ורצונם לומר דאף דבאמת לא נשא רק אחת דהיינו מיכל מ"מ גם מירב ראויה היתה בשעתה כמו כן:
וסבור הייתי לומר שיצא לו זה להרמב"ם ז"ל ממה דתנן במתני' ואין נושאין אלמנתו ר"י אומר נושא מלך אלמנתו של מלך ובגמ' שם תניא אמרו לו לר"י נשים הראויות לו מבית המלך הרי דמה שאמר ת"ק במתניתין ואין נושאין אלמנתו סתמא אפי' מלך קאמר דאין נושא. א"כ הא דתנן שם להלן דף כ"ב ואין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו סתמא דאפי' מלך נמי אסור לפ"ז הא דאמר ר' יוחנן בגמרא שם אבישג השונמית מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה מותרת לשלמה דמלך הי' ומלך משתמש בשרביטו של מלך כו' ע"כ לא אתיא כת"ק רק כר' יהודה דנושא המלך אלמנתו של מלך וה"ה שרביטו דאילו לת"ק תרווייהו אסירי אף למלך וכיון דמשמע דר' יוחנן הכי ס"ל לכך פסק הרמב"ם כוותי'. ואין להקשות איך אפשר לומר דר' יוחנן ס"ל דהלכה כר' יהודה ודלא כסתם מתניתין דתנן אין משתמשין בשרביטו והא ר' יוחנן גופא ס"ל ביבמות מ"ב ע"ב דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם וכיון דסתמא הוי דלא כר"י מ"ט פסק כר"י. וי"ל ע"פ מ"ש הת"ח לתרץ קושיית התוס' בפסחים י"ג ע"א ד"ה ר"ג כו' דהא דמחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם אינו אלא כשאין בסתמא זו שום חידוש לחד מהני תנאי דפליגי א"כ בע"כ צ"ל דקמ"ל דהלכה כחד מינייהו דאל"כ הו"ל משנה יתירה אבל אי איכא בהאי סתמא שום חידוש אליבא דחד מהני דפליגי לא אמרינן דמתני' קמ"ל דהלכתא כהאי מ"ד אלא רק חידוש דין להאי מ"ד קמ"ל אבל לא למסתם הלכה כוותי' והכא נמי י"ל דמתני' דאין משתמשין בשרביטו לאו למסתם הלכה כת"ק אתיא אלא דקמ"ל דלת"ק לא מבעי דאין נושאין אלמנתו משום בזיון המלך אלא אפי' בסוסו ושרביטו אין משתמשין. אולם למאי דחזר בו הרמב"ם ז"ל בספר היד ופסק שם כת"ק דאפי' מלך אינו נושא אלמנתו של מלך לא תקשי מהא דר' יוחנן משום דס"ל דיש חילוק בין שרביטו לאשתו ומשו"ה מדייק וכתב בפרק ב' שם וכן לא ישתמש בעבדיו כו' אלא מלך אחר לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה כו' אבל אשתו של מלך אינה נשאת לאחר לעולם אפי' המלך אינו נושא אלמנתו של מלך אחר כו' ע"כ. ואתא לאפוקי ממה שכתבנו לדעתו ז"ל בפי' המשנה:
אלא דאח"כ ראיתי דדבר זה לא ניתן להאמר בדעת הרמב"ם בפי' המשניות שהרי מקרא מפורש הוא במלכים א' והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי ופי' רש"י הוא סימן לו שימלוך שאין הדיוט רוכב על סוסו של מלך, א"כ א"א לומר דמתני' דאין רוכבין על סוסו ואין משתמשין כו' דקתני סתמא דאפי' מלך אחר קאמר וכת"ק אתיא דא"כ קשיא קרא עלי' א"ו דמתני' דאין רוכבין כו' אף דתנא סתמא מ"מ רק בהדיוט קמיירי ואין לומר דהא דהי' מותר לשלמה לרכוב אפרדת אביו משום דבנו שאני דלענין זה משמע דאין לבן יתרון מעלה מאחר. שהרי אבישג היתה אסורה לאדוניה כדאמר ר' יוחנן אף שהי' בנו של דוד]. והדרא קושיא לדוכתא על מה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה כר"י:
ע"כ נ"ל דה"ט דפסק כר"י משום דאמר בירושלמי יבמות פרק ב' הביאו התוס' ביבמות כ"א ר"ז בשם ר"ח אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה הרי דוד שנשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך גו' ואת נשי אדוניך בחיקך. והרי הוכחה זו אינה אלא לר"י דאי לרבנן הא ס"ל דאת נשי אדוניך היינו נשים הראויות לו מבית המלך ולא נשא מעולם רצפה בת איה ולדידהו כיון דלא מצינו באשת חמיו להתירא צריכין באמת לומר דאסורה תורה וכיון דסתמא דברייתא ביבמות כ"א ושם ע"ב לרבא אשת חמיו מותרת וע"כ משום דס"ל ג"כ כר"ז בשם ר"ח דירושלמי משו"ה פסק הרמב"ם כר"י: אכן ראיתי בקרבן נתנאל ברא"ש ביבמות שם שהביא להא דירושלמי דאשת חמיו מותרת מדנשא דוד את רצפה, והקשה הק"נ דזהו סברת ר"י אבל לרבנן הא לא נשא דוד לרצפה. ותירץ דמדר"י נשמע לרבנן דאשת חמיו מותרת. ובשם מהרש"ל תירץ דאי לרבנן אסור ה"ל לרבנן למימר לר"י לדבריך דוד איך נשא אשת חמיו שהיא אסורה אלא ש"מ דלרבנן נמי מותרת אשת חמיו. וכתב עוד הק"נ תירוץ מכנה"ג בשם ר"ן דרבנן לא פליגי עם ר"י במציאות אלא דרבנן ס"ל ג"כ דדוד נשא רצפה בת איה פלגש שאול אלא דמשום הכי מפרשי קרא ואתנה נשי אדוניך על מירב ומיכל דפלגש לא מקרי' נשי אבל לענין אשת חמיו אי אסור מן התורה פלגש נמי מקרי' אשת חמיו ע"כ: ול"נ דעל שלשה תירוצים אלו יש להשיב דכיון דמוכח מירושלמי דאי לאו שיש לנו הוכחה מדוד שנשא רצפה הי' לנו לומר דאשת חמיו אסורה תורה שהיא בכלל חותנתו א"כ ממילא לרבנן דדוד לא נשא רצפה יש לנו לומר דאסורה מה"ת כסברא הראשונה ולא שייך לומר מר"י נשמע לרבנן כיון דהא בהא תליא ונדחה התירוץ הראשון של הק"נ. ועל תירוץ הכנסת הגדולה בשם ר"ן דרבנן ס"ל דפלגש לא מקרי' נשי. תמיהני מאד הא מקרא מלא הוא בשמואל ב' י"ב שאמר הנביא לדוד ולקחתי את נשיך גו' ושכב עם נשיך לעיני השמש וזה אומר על עשר פלגשיו כמו"ש שם ט"ז ויבא אבשלום אל פלגשי אביו. הרי דקרא לפלגשים נשים. וגם מה שאמר דרבנן ל"פ עם ר"י במציאות. ורבנן נמי ס"ל דדוד נשא רצפה בת איה. אינו נראה לומר כן דהנה בלא"ה הקשה החת"ס בא"ע סימן ל"ח אהא דירושלמי דדוד נשא רצפה דמנ"ל כן ולא נמצא בשום מקום מפורש שנשא דוד את רצפה בת איה אולי קבלה היתה בידם כו' ונדחק שם מאד. ול"נ פשוט וברור דכיון דלא מצינו מפורש בכתוב שהי' לשאול רק אחת אשתו אחינועם שמואל א' י"ד] ופלגש אחת כמו"ש בשמואל ב' ג' ולשאול פלגש ושמה רצפה מסתמא לא הי' לו יותר דאל"כ ה"ל לאחשובינהו כדחשיב נשים דדוד. ועוד שאמר ושם אשת שאול אחינועם גו' משמע מקרא דחשיב שם כל ב"ב של שאול דרק אשה אחת היתה לו. לפ"ז ר"י דס"ל את נשי אדוניך כפשוטו ע"כ צ"ל דנסב את רצפה. דאילו אחינועם הא ה"ל חמותו דאית בה משום אשה ובתה. אלא ודאי את רצפה לקח. כל זה לר"י דסבירא ליה את נשי אדוניך כפשוטו. אבל לרבנן דסבירא להו נשים הראויות מבית המלך אי אפשר לומר דסבירא להו דדוד נשא את רצפה דזה מנין להו באין ראיה. ועל תירוץ השלישי שכתב הק"נ בשם מהרש"ל דה"ל לרבנן למימר לר"י לדבריך דאת נשי אדוניך כפשוטו הא אשת חמיו אסורה מה"ת. י"ל דאין הוכחה כלל דהק"נ שם הקשה בשם כנסת הגדולה האיך מוכח מדנשא דוד רצפה דאשת חמיו מותרת הלא פלגש שאול היתה ומשו"ה אין כאן איסור אשת חמיו. ותירץ דס"ל להירושלמי דפלגש הוי בקדושין. והקשה עליו הק"נ שהוא נגד הירושלמי פרק אע"פ דפליגי ר"מ ור"י אי פלגש יש לה כתובה או לא ואי ס"ל דפלגש בקדושין הוי' פשיטא שיש לה כתובה וכ"כ בים של שלמה כו' עד כאן דבריו. ואפשר דאזלי בשיטת תוספות דבבא מציעא וכתובות דארוסה יש לה כתובה על כן פשיטא להו דאי בקדושין פשיטא דיש להן כתובה. אמנם לפי דעת הרמב"ם והגאונים דארוסה אין לה כתובה י"ל דפלגש לר"מ דינה כארוסה], והנה הספר ים של שלמה אין בידי. אבל דברי הגר"א ז"ל ידענא מ"ש בא"ע סימן כ"ו להביא ראיה מפלוגתא זו דר"מ ור"י דמשמע דתרווייהו ס"ל דקדושין יש לה וכ"כ המזרחי סוף פרשת חיי שרה וכתב שם עוד הגר"א דהירושלמי יבמות שהביא ראי' לאשת חמיו דמותרת מהא דדוד ש"מ דפלגש בקדושין והיינו כדברי הכנה"ג ולהיפך מדברי הק"נ. אלא דמ"ש הגר"א שם וכן המזרחי להוכיח מהירושלמי דעיקר הגירסא בהא דרב דסנהדרין כ"א פלגשים בקדושין בלא כתובה כגירסת רש"י בסוף פרשת חיי שרה לדידי לא הי' נראה לומר כן: דהנה הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים פרק ג' ס"ל דמלך לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים והפלגשים הכל י"ח והראב"ד נחלק עליו שם וס"ל די"ח חוץ מן הפלגשים. וראיתי בספר המצות להרמב"ם שחיבר קודם ספר היד שכתב במצוה שס"ד וגבול זה שלא יוסיף על י"ח נשים בכתובה וקדושין ע"כ. הרי דס"ל שם כהראב"ד. ויש להתבונן מעיקרא מאי קסבר הרמב"ם ז"ל ולבסוף מאי קסבר ונ"ל דדבר זה תלי בפלוגתא דר"י ורבנן דלר"י דס"ל את נשי אדוניך כפשוטו נשים שהיו נשואות לאדוניך וע"י קדושין משמע דאל"כ הו"ל רק כמפותה בעלמא ולא קרי להו נשי אדוניך א"כ ע"כ דדוד לקח את רצפה בת איה. ומדקרי לה נביא נשי אדוניך אע"ג דלא הויא אלא פלגש שאול צ"ל דפלגש נמי בקדושין הויא ואזיל לשיטתי' בירושלמי כתובות דנפ"מ בין אשה לפלגש אלא לענין כתובה ותנאי כתובה אבל בקדושין תרווייהו הוו ושפיר מוכיח בירושלמי יבמות לאשת חמיו דאינה מה"ת מרצפה. ולפ"ז פלגשים דדוד נמי שפיר קרי להו נביא נשיך ומעתה הא דכתבה התורה לא ירבה לו נשים גו' דוקא ע"י קדושין אסור דכיון שהיא ע"י קדושין הרי זה בכלל נשים אבל אם הרבה יותר מי"ח שלא בקדושין לא לקי עלה דלא ירבה לו נשים כתיב ושלא בקדושין לא מקרי נשים, אבל רבנן דפליגי אר"י וס"ל דאת נשי אדוניך נשים הראויות לו מבית המלך ומה שאמר נשי אדוניך ר"ל הנשים שהיו ברשות אדוניך וקרי להו נשי אף שהיו רק בנותיו ולא היו לו לאישות כלל וע"י קדושין רק דקרי להם בשם מין שלהם. וע' נדה ל"ב. א"כ שפיר י"ל דפלגשים בלא קדושין והא דקרי הכתוב פלגשים דדוד נשיך לאו משום שהיו קנויות לו לאישות ע"י קדושין דאפי' בלא קדושין נמי מקרי נשים דאפי' לא היו פלגשים אלא בנותיו נמי הי' שייך לקרותן נשיך כדכתיב את נשי אדוניך דהיינו בנותיו, ולפ"ז הא דכתיב לא ירבה לו נשים י"ל דאפי' בלא קדושין נמי הרי הוא בלא ירבה: אלא דלכאורה אין הכרח כ"כ לומר דרבנן ס"ל דפלגשים הוו בלא קדושין. אמנם מדלא א"ל רבנן לר"י לדבריך דנשי אדוניך כפשוטו דדוד נשא רצפה הא אשת חמיו היא שאסורה מה"ת ש"מ דרבנן ס"ל דאי לאו דאין מלך נושא אלמנתו של מלך איסורא דאשת חמיו לית בה דכיון דפלגש בלא קדושין היא ה"ל כמפותה בעלמא וליכא איסורא דאשת חמיו מזה נפ"ל לרב דרבנן ס"ל דפלגשים בלא קדושין וליתא השתא הוכחת מהרש"ל. והשתא יצא לנו דלרבי יהודה ע"כ פלגש בקדושין ולרבנן בלא קדושין ורב כרבנן ס"ל. והשתא א"ש מה שכתב הרמב"ם במנין המצות דלא ירבה לו נשים דוקא בקדושין אבל שלא בקדושין שרי להרבות משום דבילדותו הוה ס"ל דהלכה כר"י דמלך נושא אלמנתו של מלך כדפסק בפי' המשנה וממילא מוכח דנשים אינן אלא ע"י קדושין. אבל אח"כ כשכתב ספר היד שחזר בו ופסק שם דהלכה כחכמים דאין המלך נושא אלמנתו של מלך דמסתברא לו לפסוק כרב דבבלי נגד ר"ז בשם ר"ח דירושלמי משו"ה חזר בו נמי ממ"ש בספר המצות. ופסק דלא ירבה לו נשים כל אשה אפי' שלא ע"י קדושין:
ותמיהני הרבה על הראי' שהביא הגר"א שם דפלגש בקדושין מדנאסרות הפלגשים לדוד בביאת אבשלום שהרי בירושלמי דסנהדרין פרק ב' איכא פלוגתא בזה דלר"י בן פזי בשם ר' יוחנן היו מותרות לו אלא שמעצמו אסר עליו דבר המותר ואף לרבנן דקיסרין דאמרי אסורות ממש אינו אלא מחמת כלי המלך שנשתמש בהן הדיוט ע"ש. א"כ משמע לכאורה להיפך דמשום אשת איש שזינתה לא היו אסורות וע"כ משום דהיו בלא קדושין אלא דבאמת אינה ראיה שהרי אפי' אי ע"י קדושין הן נמי לא היו נאסרות לפי שאנוסות היו מאבשלום. וראייתו שהביא עוד מב"ר פרק ל"ח שאמר שם זה התיר גלוי עריות שאמר בוא אל פלגשי אביך ואם איתא הא אמרינן נושא אדם כו' י"ל דההיא אתיא כר"י דפליג בקדושין כמוש"ל. א"נ כמו"ש הלח"מ בהלכות מלכים פרק ד' דל"ד, ג"ע ממש רק אביזרייהו ע"ש:
ולפ"ד אלה דהרמב"ם פסק כרב דהיינו כחכמים דר"י דפלגש הויא בלא קדושין תקשי יותר על מ"ש הרמב"ם דלהדיוט פלגש אסורה ורק למלך שריא דמנ"ל זאת ע"כ נ"ל ברור דס"ל להרמב"ם ז"ל דבאמת ליכא פלוגתא בין רב דס"ל בסנהדרין דפלגש בלא כתובה ובלא קדושין. לבין ר"מ ור"י דירושלמי כתובות הנ"ל דמשמע דס"ל דפלגשים ע"י קדושין דבירושלמי שם אמר איזהו אשה ואיזהו פלגש כו' בלשון יחיד. ובסנהדרין דף כ"א אמר מאי נשים ומאי פלגשים בלשון רבים. ונראה משום דר"מ ור"י דירושלמי אדעלמא קאי משו"ה נקטו בלשון יחיד. משא"כ רב דקאי אקרא דמייתי שם בגמ' לעיל מיני' ויקח דוד עוד נשים ופלגשים בירושלים. ע"ז שאל מאי נשים ומאי פלגשים דדוד. והשתא אין אנו צריכין לעשות מחלוקת בין רב לר"מ ור"י אלא אינהו אהדיוט קאי דפלגש דידיה הוי ע"י קדושין לכו"ע ולא פליגי שם אלא לענין כתובה ותוספת כתובה. משא"כ רב דמיירי בפלגשים של דוד שהי' מלך הוו בלא קדושין וזה נ"ל ברור דמכאן יצא לו להרמב"ם ז"ל לחלק בין מלך להדיוט:
אלא דלמה שכתבנו דאין כאן מחלוקת ור"מ ור"י נמי ס"ל דפלגש מלך הוי' בלא קדושין א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך פסק בירושלמי דאשת חמיו אינה תורה מדכתיב את נשי אדוניך דהיינו רצפה פלגש שאול דנסב דוד דשאני פלגש שאול שהיתה בלא קדושין וה"ל רק כמפותה אצלו משא"כ אשת חמיו ממש כמו שהקשה הכנה"ג וי"ל דודאי מדקרי לה נביא נשי אדוניך לר"י בקדושין הויא דאל"כ לא מקרי' נשי אדוניך כמוש"ל. וכ"ת הא פלגש מלך הוי' בלא קדושין ע"כ צ"ל דרצפה היתה פלגש שאול קודם שנתמנה למלך דאז הי' דינו כהדיוט דפלגשו בקדושין ואפ"ה נסבה דוד ושפיר פשיט מיני' דאשת חמיו מותרת:
לפ"ז תתיישב לי קושיא עצומה על פסקו של הרמב"ם בפי' המשנה הנ"ל שפסק כר"י דנושא מלך אלמנתו של מלך דס"ל נשי אדוניך כפשוטו דנסיב רצפה והרי שם בסנהדרין כ"א במתני' לא ירבה לו נשים יותר מי"ח ר"י אומר מרבה הוא ובלבד שאינן מסירות את לבו ר"ש אומר כו'. ופסק שם הרמב"ם כת"ק דאינו נושא רק י"ח ולא כר"י ולא כר"ש וכן פסק בחבורו ועיין ברע"ב שם. והנה טעם די"ח נשים מפרש בגמרא מדמצינו שהי' לדוד שש נשים הני דחשיב בקרא בשמואל ב' ג' וקאמר לו נביא אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה. כהנה שית וכהנה שית וה"ל תמני סרי ע"ש בגמ' והרי לדעת הרמב"ם דפסק כר"י דנושא המלך אלמנתו של מלך ודוד נסיב לרצפה דזהו דקאמר לו ואתנה לך את נשי אדוניך. א"כ הי' לדוד שש נשים דקחשיב שם מלבד רצפה. ורצפה היתה השביעית ומדאמר לו הנביא שם באותו מעמד ואוסיפה לך כהנה וכהנה א"כ שרי לי' עשרים ואחת ולא י"ח וסתרי פסקי הרמב"ם זה את זה. ועוד דגם ר"י אדר"י תקשי לפ"מ שמוכח בגמ' וכ"כ הרע"ב שם דאין הגונות אינו רשאי ליקח יותר מי"ח אפי' לר"י והרי לר"י הי' לו גם רצפה א"כ כ"א ה"ל למשרי. ואין לומר דפלגשים אינן בכלל נשים א"כ אינן בכלל לא ירבה לו נשים והרי ר"י ס"ל ואת נשי אדוניך היינו פלגש שאול הרי דגם פלגש בכלל נשים דלא ירבה א"כ כשהתיר הנביא כהנה וכהנה כ"א התיר. אמנם למ"ש א"ש די"ל דלעולם נשים דקרא פלגשים דהוו בלא קדושין אין בכללן דכיון דה"ל רק כמפותה ולא מקרו נשים ומשו"ה קרא דכהנה וכהנה לא איירי כלל בהתירא דפלגשים דאינהו מסברא מותרות המה שירצה ודוד שנשא רצפה רק לפלגש נסבה. והא דקאמר קרא את נשי לר"י אינו רק משום שהיתה מקודשת לשאול מקודם שנעשה מלך דה"ל ע"י קדושין משו"ה שפיר מקריא נשי אדוניך וכמו שכתבתי לעיל ונשים גמורות ע"י קדושין לא ה"ל רק שש א"כ כהנה וכהנה לרבות י"ח אתא ותו לא. ואף שכתב הרמב"ם בספר היד דבין נשים ופלגשים הכל י"ח ההיא לאחר חזרה אבל לפי מה שפסק בפי' המשנה כר"י ע"כ ס"ל דפלגשים דהוו שלא ע"י קדושין אינן בכלל לא ירבה וכמו"ש בספר המצות וכמוש"ל:
וראיתי להכ"מ שכתב בפרק ג' מהלכות מלכים אהא דכתב הרמב"ם דבין הנשים ופלגשים הכל י"ח ואם הוסיף אחת ובא עליה לוקה וז"ל ולדברי רבינו דפלגשים במנין הי"ח ודלא כהראב"ד מצאתי ראי' מדאמרינן בא וראה כמה קשה גירושין שהרי דוד התירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש. ופי' רש"י ליחד עם אבישג ואע"פ שנאסר יחוד של פנויה לא התירו לו לגרש אחת מי"ח וישאנה ואם כדברי הראב"ד ז"ל שפלגשים יכול לישא יותר מי"ח למה להו למשרי יחוד נינסבה לפלגש. א"ו אף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י"ח וכדברי רבינו ע"כ. ולי נראה דאינה ראי' כלל. לפי מ"ש הרמב"ם בעצמו שם פרק ד' דנשים בכתובה וקדושין. ופלגשים בלא כתובה ובלא קדושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה. לפ"ז לא הי' אפשר לו לקחת אותה לפלגש כיון דאינה אלא ע"י ביאה לא חזי' תו לסוכנת וכל עיקר עצת עבדיו היתה שיבקשו למלך נערה בתולה כדי שתהא לו סוכנת. וע' פי' רש"י שם. וע"כ מ"ש בגמרא ולא התירו לו לגרש כדי שישא את אבישג היינו לקוחין ע"י קדושין בלא ביאה דזה אשה גמורה היא לדעת הרמב"ם ז"ל ואסור להוסיף אם לא שיגרש אחת מהן א"כ ליכא ראי' כלל דאף פלגשים אינו יכול להוסיף יתר על י"ח. כן הי' נ"ל מאז:
אחר זמן רב מצאתי בספר קול יהודה שהביא בשם הגאון מ' יונתן מפראג לדחות דברי הכ"מ כמו שדחיתי אני ותוכן דבריו הוא דכיון דפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין וא"כ במה נקנית לפלגש אלא רק בביאה ואם ע"י ביאה הא לא תהי' עוד ראויה לסוכנת כמ"ש הרד"ק דהא דבקשו בתולה דוקא לסוכנת משום דבתוליה מחממין אותה. ולפ"ז יש ראי' מכאן להראב"ד דהנה בלא זה קשה מאי ראיה מדוד שקשים גירושין הא שאני דוד שאם הי' מגרש אחת מהם לא היתה ראויה עוד לשום איש בעולם שהרי אין משתמשין עוד באשת מלך ואפי' למלך אחר אסורה. וא"כ מאי ראי' דקשים גירושין לכולי עלמא. אע"כ צ"ל דהגמ' הכי קאמר בא וראה כמה קשין גירושין כו' משום דה"ל לגרש אחת מנשיו ולקחת במקומה את אבישג בכסף או בשטר אבל לא בביאה. כדי שתהא ראויה לסוכנת. ואת הגרושה ישוב ויקחנה לפלגש בביאה לחודא כדין פלגש. א"ו שקשים גירושין וממילא משתמע דפלגש אינה בכלל י"ח נשים שאסור בהם דאי בכלל כהרמב"ם א"כ הא בכה"ג איכא יותר מי"ח. עד כאן תוכן דבריו בקצרה:
אמנם ל"נ לדחות דברי הגאון ר' יונתן ז"ל דמ"ש דראיית הגמרא היא מדה"ל לקחת את אבישג לאשה בכסף ושטר ולא בביאה הרי מחוייב מה"ת בעונה ואפי' אם יתנה עמה ע"מ כו' הרי בפירוש תניא בקדושין י"ט ע"ב האומר לאשה התקדשו לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה ע"מ שכתוב בתורה וחייב עכ"פ בעונה לד"ה. וא"כ איך ישאנה. א"ו דהגמ' לא ס"ל כדעת הרד"ק וגם בעולה אם היא רכה בשנים ראויה לסוכנת וכן משמע בסנהדרין שם דאמרה לי' ננסבן כו' חסרא לגנבא כו' והא דאמר והמלך לא ידעה אינו רק משום שאסורה לו בין לפלגש בין לאשה. ועי' פי' רש"י במלכים שם שכתב לא ידעה שבתולה יפה לחמם כו' ורבותינו אמרו משום לא ירבה לו נשים וכבר הי' לו י"ח משמע דלטעם רבותינו אין נפ"מ כ"כ בסוכנת בין בתולה לאינה בתולה. והא דאמרו יבקשו למלך נערה בתולה. אף דגם בעולה ראויה. היינו טעמא משום דאמר בירושלמי דאין מלך משתמש בכלי שנשתמש בו הדיוט וע' פר"ד דף נ"ג. והא דקשיא לי' מה ראי' דקשין גירושין דלמא שאני בדוד שלא היתה לאחר גירושין ראויה לשום איש. הא כבר כתבו המפרשים דהגמרא הכי קאמר דה"ל לגרש אחת מעשר פלגשיו שהיו בלאו הכי צרורות עד יום מותן שהיו בכלל י"ח נשים לדעת הרמב"ם דהנהו בלא"ה לא היו מותרים לשום איש דאין נושאין גרושתו ואלמנתו של מלך והי"ל לגרש אחת מהם ולקחת תחתיה את אבישג. א"ו שקשים גירושין ולא הי' יכול לגרש ע"כ לא הי' יכול לקחת את אבישג. והשתא הדרא ראיית הכ"מ לדוכתא מדלא לקח את אבישג לפלגש ש"מ דגם פלגש מן המנין של י"ח. ודו"ק:
ומ"ש הרמב"ם אם הוסיף אחת ובעלה לוקה. וכתב ע"ז הכ"מ קשיא לי מנלן שצריך שיבעלנה דלמא כשקדשה לבד מקרי מרבה והניח בצ"ע. והלח"מ תירץ בדוחק. נראה לי פשוט דהרמב"ם רבותא קאמר דלא מיבעי כשקידש דהרי זו אשה גמורה ודאי עבר על לא ירבה אלא דאפילו בלא קדושין אלא בביאה לחודא דהיינו שהוסיף פלגש ג"כ לוקה לאפוקי מדעת הראב"ד:
נשובה להנ"ל דהרמב"ם בפי' המשנה דפסק כר"י דמלך נושא אלמנתו של מלך מקורו טהור מדברי הירושלמי דיבמות וכדמשמע מתלמודא דידן דס"ל דאשת חמיו מותרת דע"כ ס"ל דדוד נשא רצפה. אולם לפ"מ שחזר בו בחבורו בהלכות מלכים דפסק כרבנן דר"י צריכין ליישב לפ"ז הא דהירושלמי דמנלן השתא לדידן דאשת חמיו מותרת:
ונראה ע"פ מ"ש בתשובת חת"ס א"ע סימן ל"ח בשם הרש"ל לפרש דברי הירושלמי דמהיכי ס"ד דאשת חמיו תורה משום דכתיב ארור שוכב עם חותנתו. ושינה הכתוב כאן משאר מקומות דפ' עריות דכתיב אשה ובתה. ויש לומר ע"ז ב' תירוצים א'. משום דאשה ובתה משמע רק בחיי בתה. אבל לאחר מיתה לא. כדס"ל לר"ע ביבמות צ"ח והו"א דאפי' ארור אין בחמותו לאחר מיתה קמ"ל קרא דעכ"פ ארור אית בי'. ב'. י"ל דאפי' לרי"ש דחמותו לאחר מיתה נמי בשריפה י"ל דחותנתו אתא לאשת חמיו דאיתא בארור. וז"ש בירושלמי ואם תאמר תורה היינו משינוי לשון חותנתו. ע"ז הביא ראי' מדוד דמותרת ש"מ דאפי' בארור נמי ליתא וע"כ צ"ל הא דשינה הכתוב לכתוב חותנתו לאשמעינן דחמותו לאחר מיתה אף דלא הויא בשריפה מ"מ הוי' בארור והיינו כר"ע:
לפ"ז נ"ל דהרמב"ם כדפסק כר' יהודה הוה ס"ל דהא דאמר ביבמות שם ובסנהדרין ע"ו דלר"ע חמותו אחר מיתה איסורא בעלמא היינו רק באיסור ארור כדפי' רש"י בסנהדרין שם א"כ יש לפרש דהא דאמר וא"ת תורה היינו מדין תורה ממש ומדהביא ראי' מדוד דאינה אלא אליבא דר' יהודה ש"מ דהלכה כר"י מדקיי"ל דאשת חמיו מותרת. אבל בחבורו בהלכות מלכים חזר בו משום דפסק בהלכות איסורי ביאה פרק ב' דחמותו לאחר מיתת חמיו אף דאינה בשריפה מ"מ כרת אית בה וכדעת התוס' ביבמות צ"ד. דלפ"ז מה שאמר בירושלמי ואם תאמר תורה. ליכא לפרש דהירושלמי מדייק משינוי לשון חותנתו. דא"כ תקשי לפי האמת שהביא ראי' מדוד דאשת חמיו מותרת שינוי לשון חותנתו למה. דאין לומר דחמותו לאחר מיתת חמיו שהיא בארור לר"ע דכיון דאפי' כרת אית בה מכ"ש ארור. א"ו דהירושלמי אינו מדייק כלל שינוי הלשון. ומ"ש וא"ת תורה היינו משניות מד"ס ששלמה גזר עלייהו ע"ז הביא ראי' מדוד שאמר לו נביא ואת נשי וש"מ דדוד נסב רצפה וכיון שמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור כידוע מדברי הט"ז והראשונים ז"ל. והשתא לדידן אף דלא קיי"ל כר"י מ"מ יש לומר דבלא"ה קים לן דאשת חמיו אינה בכלל השניות ויעי' חת"ס שם ויראה מה שהוספתי על דבריו:
אלא דעדיין קשיא אי נימא דגם ר"י מודה דפלגשי מלך הוו בלא קדושין ונביא קאמר ולקחתי את נשיך גו' שכונתו על העשר פלגשים. דלפ"מ דס"ל דאת נשי אדוניך נשיו ממש מסתמא ה"נ נשיך היינו נשיו ממש והרי פלגשים כיון דהוו בלא קדושין אינן אלא כמפותות אצלו ולא מקרו נשיו: ע"כ לולא דמסתפינא הי' נ"ל לומר דאף דפלגש הדיוט צריכה קדושין וכדמשמע מהא דפליגי ר"מ ור"י בירושלמי דכתובות וכמוש"ל ובלאו קדושין אסורה להדיוט ולאו משום איסור קדשה שאין קדשה אלא מופקרת. אבל כל שאינה מופקרת וכ"ש כשהיא מיוחדת רק לאיש אחד אין בה איסור לאו. מ"מ איסור עשה אית בה דמ"ע לקדש אשה שתהא מיוחדת לו ע"י קדושין ושעל ידי זה תהיה אסורה לאחרים שכן ע"ז מורה לשון קדושין שתהא מיוחדת לו ותאסר אכו"ע. וע' בקדושין ב' ע"ב תוס' ד"ה דאסר לה. משא"כ כשאמר לה בלשון מיוחדת לי בלבד היא בעיא דלא אפשטה בקדושין ו' משום דבלשון זה לא משמע כ"כ שתאסר אכו"ע ועיקר כונת התורה במ"ע דקדושין שיקחנה ויחדנה לעצמו ושתהא אסורה לאחר זולת בעלה. משא"כ כשהיא אצלו שלא בקדושין הא אינה נאסרת לאחר חוץ ממי שיחדה אליו וכל זה בהדיוט. אבל במלך כיון שאין נושאין אלמנתו ואפי' למ"ד נושאין היינו לאחר מותו משא"כ בחייו אין היתר לשום אדם ואפי' למלך אחר לכו"ע א"כ במה שמתיחדת אליו להיות לו לפלגש הרי כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי שתהי' מיוחדת רק לו ותאסר אכו"ע דמה לי שאמר הוא שתאסר ע"י או שאמרה תורה בשבילו מקרא דשום תשים עליך מלך. או משום בזיון המלך שהוא בכלל מורד דחייבין מיתה עלה. נמצא דבמלך סגי ביחדה לו לבד דמה דמהני הקדושין בהדיוט להיות כאשתו מהני במלך היחוד בלבד. ומה שאמר רב פלגשים בלא קדושין וקאי על פלגשי המלך כמוש"ל. ר"ל שאין צריך קדושין של הדיוט. כגון שטר או כסף או ביאה ע"י עדים ולומר בפניהם שבזה מקדשה אבל מ"מ נעשית אח"כ כאשתו לכל דבר. וז"ש הרמב"ם וביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. ר"ל שקונה אותה להיות לו לאשה ומותרת לו בלא כתובה וברכת אירוסין ונשואין. ומסיים אבל ההדיוט אסור בפלגש אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד דבזה תרווייהו שווין. דכמו בפלגש מלך א"צ ליתן לה כלום בקדושין ה"נ ביעוד להדיוט ג"כ א"צ ליתן לה כלום כשנעשית אשתו. ואף דמעות הראשונות לקדושין ניתנו היינו שכן הוא גזירת הכתוב אבל הם הא לא פירשו כלל שיהי' לשם קדושין. ולא מצינו דוגמא דפלגש מלך אצל הדיוט אלא ביעוד בלבד. ומכ"ש לפי שכתבו המפרשים בדעת הרמב"ם דיעוד אפילו בע"כ. רק שצריך להודיעה. א"כ דמיא נמי בהא לפלגש המלך שלוקחה אפי' בע"כ כדקיי"ל דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו. וע' חת"ס א"ע סימן קנ"א:
עתה בהעתיקי הדברים שכתבתי זה שמונה שנים בא לידי ספר מהרי"ט ומצאתי שכוונתי לדבריו ת"ל בפירוש דברי הרמב"ם ז"ל במה שחילק בין מלך להדיוט שכתב שם בחדושיו על הרי"ף שאין דברי הרמב"ם לאסור פלגש משום קדשה שא"כ הי' צריך היתר מיוחד במלך וזה מנין לנו אלא ע"כ איסור קדשה ליכא במיוחדת שאין איסורה אלא לפי שמחוסרת קדושין ויכולה להכשיל לאחרים ומזה הטעם עצמו הפלגש מותרת למלך דמאחר שנתיחדה לו משומרת היא דאסורה לכו"ע ואפי' לאח"מ דאמרינן גבי אבישג דשריא לשלמה דמלך הוא ואסורה לאדוניה דאין משתמשין בשרביטו כ"ש בחייו דאסורה לכו"ע. ומתחייבין במיתת מלכות הלכך יחוד שלו היינו קדושין דעלמא. ולכך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים דביחוד בלבד קונה אותה דמשנתיחדה לשם פלגשו מזדהרה נפשה ואסורה לכו"ע עכ"ד. ובסוף דבריו מצאתי שם ג"כ שתירץ קושיית הכ"מ אדברי הרמב"ם מ"ש ואם הוסיף אחת ובא עליה לוקה שהקשה מנלי' שצריך ביאה דוקא כו' ותירץ כמוש"ל והנאני שכוונתי לדעת מהרי"ט ז"ל ועתה פשוט וא"ש ראיית הירושלמי מרצפה לאשת חמיו ולא קשיא מידי קושיית הכנסת הגדולה:
לפי דברינו דהדיוט מותר בפלגש ע"י קדושין א"כ לכאורה ה"ל להרמב"ם לכתוב דין זה בספרו דרשאי לקיים אשה שלא תהי' לה תנאי כתובה כדס"ל לר"י בירושלמי דמסתמא קיי"ל כוותי' נגד ר"מ. אך באמת כבר כתב הרמב"ם בפרק י"ב מאישות הלכה ו' התנה הבעל שלא יתחייב באחד מן הדברים כו' תנאו קיים. אלא דעדיין צ"ע קצת דה"ל לבאר דאם קידש אשה בתורת פלגש שאינו מתחייב לה כל תנאי כתובה:
זכינו השתא מכל האמור דגם הדיוט מותר בפלגש אך ע"י קדושין דוקא א"כ גם לדעת הרמב"ם אין אנו צריכין לדחוק דכל הני פלגש דכתיבי בתנ"ך הי' ע"י יעוד דוקא רק שהיתה ע"י קדושין בלא כתובה או תוספת כתובה וזהו שהכריח בגיטין ו' ע"ב ותזנה עליו פלגשו דע"כ אינו כפשוטו דא"כ היתה נאסרת עליו וגם דוחק לומר שנאנסה דמלשון ותזנה עליו לא משמע כן. וע"כ צריכין לפרש זבוב מצא כו' [ועי' תוס' שם ד"ה זבוב מצא. ועי' יומא ס"ו ע"ב תוס' ד"ה פלוני]. ולפ"ז פשוט דא"ש מ"ש התוס' שם דבת יפת תואר היתה ואין אנו צריכין לומר שהיתה ע"י יעוד:
והנה הרמב"ן בפירושו על התורה על פסוק ולבני הפלגשים גו' השיג על פי' רש"י וכתב כי לא תקרא פלגש אלא כשהיא בלא קדושין כי הכתובה מד"ס. אבל אפשר שגם ב"נ כשנשאו להם נשים היו נוהגים לכתוב להם מוהר ומתן. ואשר רצונם שתהי' להם פלגש לא כתב לה כלום עכ"ד. ונ"ל דדבריו האחרונים מוכרחים. דאין לומר דדעת רש"י כמו"ש הרא"ם דס"ל כתובת אשה דאורייתא שהרי בירושלמי פרק ה' דכתובות הנ"ל דפליגי שם ר"מ ור"י מה בין אשה לפלגש ר"מ אומר אשה יש לה כתובה. פלגש אין לה כתובה. ר"י אומר אחת זו ואחת זו יש להן כתובה. אשה יש לה כתובה ותנאי כתובה. פלגש יש לה כתובה ואין לה תנאי כתובה. ויש לדקדק כיון דאינהו מה בין אשה לפלגש לפרש קאתו א"כ בשלמא ר"מ דס"ל בריש פרק אע"פ דכתובת אשה דאורייתא שפיר קאמר דבזה איכא נפ"מ. אבל ר"י דאמר תנאי כתובה איכא בינייהו והא תנאי כתובה לכו"ע אינו מה"ת רק תקנת חכמים א"כ לדידי' אכתי מה בין אשה לפלגש האמור בתנ"ך. ועוד כיון דלר"י כתובה מדרבנן אמאי קאמר אחת זו ואחת זו יש להן כתובה דמשמע מה"ת כיון דעל אשה ופלגש האמורה בתורה קמיירי וע"כ צ"ל דנהי דלר"י כתובת אשה מדרבנן וכן תנאי כתובה לכו"ע מ"מ היו נוהגין מאז מקדם לכתוב כתובה לאשה וכן תנאי כתובה אבל לא לפלגש. ומוכרחים דברי הרמב"ן האחרונים:
ומ"ש כת"ר ובזה יש ליישב קושיית המפרשים על אברהם שנשא הגר לפלגש לפ"ד הרמב"ם דאינו מותר רק למלך. דבריו בהשכל ודעת. מ"מ לפמ"ש אין צריך לכל זה. ולכאורה היה נראה ראי' מהא דנשא אברהם פלגש להיפך מדעת כת"ר דס"ל כמו"ש הרמב"ן דכל עיקר נפ"מ בין אשה לפלגש הוא רק בקדושין דהנה בירושלמי ריש פרק קמא דקדושין אמר ר' יונה בשם שמואל זונה עומדת בחלון [ובב"ר עומדת בשוק] באו עליה שנים הראשון אינו נהרג והשני נהרג על ידו וכי נתכווין הראשון לקנותה כו' הרי דשמואל ס"ל דאפי' ביאת זנות שלא הי' מתכווין כלל להקנותה בזה לאשה נעשית א"א ובעולת בעל א"כ לדידי' מה בין אשה לפלגש בב"נ ומ"ט נקראת הגר פלגש אברהם. וכ"ת דכתובה איכא בינייהו דא"כ מוכח מינה דכתובת אשה לשמואל הויא מה"ת והרי שמואל ס"ל כתובות י' חכמים תיקנו לבנות ישראל כו' מוכח דלדידי' הוי רק מדרבנן ובע"כ צ"ל דאף דכתובה מדרבנן מ"מ נפ"מ בינייהו לפי מנהגם שנהגו לכתוב לאשה ולפלגש לא כתבו כדברי הרמב"ן האחרונים לדעת רש"י והרי זה תברא לדעת הרמב"ן בעצמו דס"ל דנפ"מ בין אשה לפלגש רק בענין קדושין:
ונ"ל לתרץ דעת הרמב"ן שלא הקשה על פי' רש"י רק לפי ההלכה לפי מה דקיי"ל לדידן דלא כר' יונה בשם שמואל אלא דגם בב"נ בעי כונה לאישות ואיננה בעולת בעל אלא א"כ כיון לקנותה בזה לאשה וכדפליג שם ר"א בירושלמי א"כ נפ"מ בין אשה לפלגש דבאשה צריך כונה לקנותה לשם אישות. ופלגש אינה אצלו רק בדרך זנות בעלמא ואף דלר"א י"ל דנפ"מ בינייהו בכתובה דהא איהו ס"ל בכתובות ט' האומר פ"פ מצאתי כו' וכתבו המפרשים דס"ל כתובה דאורייתא ס"ל לרמב"ן דבהא לא קיי"ל כר"א וכתובה רק דרבנן משו"ה קשיא לי' על פי' רש"י:
והא דאמינא דנראה דלא קיי"ל כר' יונה בשם שמואל דירושלמי משום דמשמע לי דרבים חולקים עליו בתלמודא דילן כמו שכתבתי במקום אחר [בתשובה סימן פ"ד] :
ובעיקר דברי הרמב"ן שכתב על פי' רש"י אין הדבר כן כו' כי הכתובה מד"ס. לא ידענא. לוא יהא מד"ת כל זה הוא בישראל ממ"ת ואילך אבל בב"נ לא מצינו שיהא עליו חיוב כתובה ודוחק לומר שהוא בכלל דינין דמנלן וע"כ צ"ל שהי' רק מנהג קדום וכמו"ש לעיל ועי' חולין צ"ב ריש ע"ב: ומ"ש כבוד הגנ"י להוכיח מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה דאל תחלל את בתך להזנותה הוא משום דא"כ אב נושא בתו כו' דמכאן דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מה"ת וכתב כת"ר שהאריך בזה במקומו עכ"ל כבוד הגנ"י. ולי נראה דמכאן ראיה למ"ש הנו"ב מהדו"ת ביו"ד תשובה מ"ה דיבש ביבש לכו"ע אסור לבטל לכתחלה מה"ת. ויעי' פ"ת יו"ד סימן צ"ט בנ"ץ שם. כן נ"ל ידידו חיים: