שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן מד
לגיסי החו"ב מהור"ר אברהם שרגא נ"י חאצקעלאוויץ מליגום:
ע"ד אשר שאלת שאלת חכם אי יעוד האדון באמה העבריה הי' מותר ביו"ט. די"ל דשרי לא מבעיא לר"ת דבאין לו אשה ובנים שרי לקדש [ביצה ל"ו] ולייבם כשאין גדול אחין משום דמצוה גמורה היא דלפ"ז יעוד ג"כ שרי בכל גווני אלא אפי' לשיטת רש"י דאסור היינו טעמא כדמפרש בגמ' שמא יכתוב אבל ביעוד כיון דא"צ ליתן לה כלום לפי שמעות הראשונות לקדושין נתנו ורק אומר לה הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך כמו"ש הרמב"ם ורש"י בחומש א"כ י"ל דשרי ליעד אפי' ביו"ט. ויש להביא ראי' לזה לכאורה ממה דתנן ביצה שם אין מקדשין כו' ולא תנא ג"כ אין מיעדין ש"מ דשרי. אכן יש לדייק לכאורה להיפך ממ"ש שמואל במו"ק י"ח מארסין אשה במועד שמא יקדמנו אחר ש"מ הא כל דליכא למיחש לשמא יקדמנו אחר אסור אפי' במועד ויעוד הא אינו רק באדון או בבני אם רצה האב. ולפ"ז אזדא לה הראי' מביצה הנ"ל די"ל דהא דלא תנא במתני' דאין מיעדין משום דהוי משמע דביו"ט הוא דאסור הא במועד שרי ובאמת אף במועד אסור. כן הוא תוכן שאלתך:
וקשיא לך עוד דבמו"ק שם רצה לפשוט ולהביא סייעתא לדשמואל דמארסין במועד הא דמו"ק שם ודחי לה ואמאי לא פשיט ממתניתין דביצה דתנן ואין מקדשין כו' ביו"ט משמע הא במועד שרי. ידידי גיסי לשיטת ר"ת נ"ל דלכך אין לדייק ממתני' סייעתא לדשמואל מדלא תני רבותא דאפי' במועד אסרו די"ל דרבותא דיו"ט קמ"ל. דדווקא באלו שיש בהם רק משום שבות ולא מצוה אסור ביו"ט משא"כ במקום מצוה היינו בשאין לו אשה ובנים. דשרי אפי' ביו"ט. אך קושייתך תהי' לשיטת רש"י ז"ל שם. אך דע שכבר הקשה כן בספר שעה"מ ה' שבת פרק כ"ג וכתב דלדעתו יש מכח קושיא זו ראי' לשיטת ר"ת דלא כרש"י והרמב"ם:
ואני אומר דאין כאן ראי' כלל לר"ת. ואין כאן ריח קושיא לשיטת רש"י ורמב"ם דהנה הא דאסר במתני' דביצה לקדש ביו"ט ודאי דא"צ לאשמעינן דלא יכתוב ביו"ט שטר קדושין לקדש דזה פשיטא אלא דעיקר רבותא דאפי' בשטר קדושין כתוב ומוכן מערב יו"ט נמי אסור ומטעמא דשמא לפעמים כשלא יהי' בידו מוכן מערב יו"ט יכתוב ביו"ט ומה"ט גם בכסף וביאה אסור דשמא יקדש בשטר ויכתוב ביו"ט וכמ"ש בגמרא האי חששא. אמנם הא דאמר שמואל מותר לארס במועד שמא יקדמנו אחר לפי טעם זה מותר אפי' לכתוב השטר קדושין במועד. ככל הני דחשיב שם במתני' דשרי מטעם דבר האבד. ותדע שהרי שם בגמרא אמר לימא מסייע לי' לשמואל ואלו כותבין במועד שטר קדושי נשים מאי לאו שטרי קדושין ממש כו' הרי מכאן דלשמואל כותב שטר קדושין במועד והשתא לפ"ז אין להוכיח ממשנה דביצה דינו של שמואל. דזה ודאי יש לדייק דבגוונא דאסור לקדש ביו"ט דהיינו בשטר שכתוב מערב יו"ט מותר כה"ג לקדש במועד ואין בו משום שמחה או משום גזירה דשמא יכתוב אבל אכתי מנלן ממתניתין דשרי גם לכתוב במועד גופא השטר קדושין. ומשו"ה אינו מוכיח ממתניתין. ולא תקשה עלי דלפ"ז מאי ראי' מייתי במו"ק שם מהא דתנן אין נושאים נשים במועד ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו הא לארס שרי ומאי ראי' דילמא אה"נ דבאירוסין לית בי' משום שמחה אבל מ"מ לא שרי לקדש רק בשטר שכתוב מערב יו"ט. דשמא יקדמנו אחר וה"ל כדבר האבד לא אמרינן ומשו"ה לא תנא ואין מארסין משום דלא פסיקא לי' משום דאיכא ביאה וכסף וכן בשטר שכתוב מערב יו"ט. וי"ל דסמך אהא דסיפא דמשנה שם דתנן אבל מחזיר את גרושתו ומדמפליג בנשואין ולא קמפליג באירוסין שם משמע דבאירוסין בכל גוונא שרי. וכ"ז פשוט וברור:
ולפ"ז נפשט קושייתך ביעוד ביו"ט דלר"ת ודאי דשרי כמו בקידושין ויבום במקום מצוה ממש. אלא אפי' לרש"י נמי שרי שהרי לא שייך כאן גזירה דשמא יכתוב. דאין לדייק משמואל לאיסורא דטעמא דשרי שמואל רק משום שמא יקדמנו אחר דמשמע הא בדליכא האי חששא אסור היינו היכא דאיכא משום איסור כתיבה דלא שרי שלא במקום דבר האבד. אבל כל שא"צ לכתוב ודאי גם בלי טעמא דשמא יקדמנו אחר שרי. דמהיכי תיתי לאסור אי משום שמחה אי משום קונה קנין ביו"ט הא ממתניתין דביצה שמעינן דשרי מדאסר ביו"ט משמע במועד שרי ודו"ק:
ואין לומר דאכתי שייך גזירה דשמא יכתוב גם ביעוד שיכתוב לה כתובה. דאף דקיי"ל יעוד אירוסין עושה מ"מ הא כתבו תוס' בב"מ י"ז דקיי"ל ארוסה יש לה כתובה וא"כ איכא חששא שמא יכתוב כתובה כמו ביבמה כדפי' רש"י י"ל נהי דיש לה כתובה מ"מ אין דרך לכתוב לה כ"כ כמו לנשואה עד שנגזור עלי' גזירה דשמא יכתוב וע' כתובות נ"ז:
הקשית עוד במו"ק שם דדחי לא מבעיא לארס דאסור דלא קעביד מצוה אלא אפי' לישא דקעביד מצוה כו' וקשיא לך מביצה שם דאמר ולא מקדשין והא מצוה קעביד הרי דאיכא מצוה באירוסין עכ"ל. הנה קושיא זו ג"כ מצאתי על ספר והוא בח"ס חלק או"ח סימן קמ"ה שכתב כמדומה לו שראה קושיא זו בשום ספר. אבל לק"מ, התם קאי בס"ד דלא חיישינן לשמא יקדמנו אחר א"כ אירוסין לאו מצוה היא. אבל למסקנא דחיישינן לשמא יקדמנו אחר הוי אירוסין מצוה ופריך הכא אמאי אין מקדשין והא מצוה קעביד שמא יקדמנו אחר ולא יבא לבסוף לידי פריה ורביה עכ"ל. ולדידי תירוצו אינו מחוור כלל דאיך ס"ד בלא דשמואל דאין מצוה כלל באירוסין וכי עד כאן לא שנה משנה דהאיש מקדש בו ובשלוחו ומפרשינן טעמא מצוה בו כו' הרי דאיכא מצוה ואפי' באשה. ועוד דגם משמואל אינו ראי' כלל דאיכא מצוה שהרי משום טעמא דשמא יקדמנו אחר דהיינו דבר האבד שרינן גם בכל מילי דרשות ג"כ. ואין לומר דגם בס"ד ידע דאיכא מצוה אלא דאעפ"כ אין ראוי להתיר במועד משום שאפשר להמתין עד לאחר המועד משא"כ לשמואל ה"ל כדבר האבד ושרי דא"כ קשה מה דחי בגמ' שם לא מבעיא לארס דלא קעביד מצוה [וע"כ פירושו דאפשר לאחר המועד אף דודאי מצוה הויא] אלא אפי' לישא דקעביד מצוה כו' הא בנשואין נמי לא קעביד מצוה שהרי אפשר להמתין לאחר מועד ואחר ודאי לא יקדמנו ובדוחק יש ליישב דבריו: אמנם לי נראה דאדרבה סוגיא דמו"ק אזלא למסקנא דביצה. דהנה לשיטת רש"י דלדינא אין נ"מ אי מקרי מצוה אי לאו שהרי בכל גוונא אסור. י"ל דמה"ט קרי לאירוסין לאו מצוה ולנשואין מצוה דבין אי תרווייהו מיירו ביש לו אשה ובנים בין אי תרווייהו מיירו באין לו אשה ובנים מ"מ קרי לאירוסין לאו מצוה כלפי נשואין שהרי עיקר מצות פו"ר רק ע"י נשואין ואירוסין לא הויא רק הכנה. אך לשיטת ר"ת. הנה הא דקרי לאירוסין לאו מצוה ע"כ משום דשמואל אף ביש לו אשה ובנים שרי דאל"כ מאי קמ"ל שמואל דבמועד שרי הא באין לו אשה ובנים אף ביו"ט שרי [ולמ"ש באות ג' אין הכרח אך מ"מ שמואל ודאי בכל גוונא מתיר] אך הא דקרי למתניתין דאין נושאין נשים במועד קעביד מצוה קשיא שהרי לר"ת ע"כ ביש לו אשה ובנים מיירי וכן באין מייבמין ע"כ ביש גדול מיירי דאל"כ אפי' ביו"ט שרי מכ"ש במועד א"ו ביש לו אשה ובנים אכ"ק אמאי קרי לי' מצוה:
ולתרץ לך זה נקדים קושייתך השלישית שהקשית בביצה שם במתניתין ואין מייבמין ופריך בגמרא והא מצוה קעביד כו' גזירה שמא יכתוב. וק"ל הא במו"ק תנן משנה מפורשת אין נושאין נשים במועד ואין מייבמין מפני ששמחה היא לו וא"כ מאי פריך בביצה והא מצוה קעביד וגם למה צריך לטעמא דגזירה שמא יכתוב. וביותר קשה לשיטת ר"ת דשרי לייבם בליכא גדול דמצוה גמורה היא ולא גזרינן בי' שמא יכתוב הא אכתי תאסר משום ששמחה היא לו ואין מערבין שמחה בשמחה ולרב ור"א הוא מה"ת ואפי' במועד וכתבת ע"ז שהוא פלא גדול:
ונ"ל דלפי מה דפליגי אבא שאול ורבנן ביבמות דלרבנן שרי מן התורה לייבם אפי' לשום נוי ולשום אשות ולאבא שאול הוי פוגע בערוה ולא שרי יבום רק כשמכוין לשם מצוה בלבד וא"כ הא דתנן ואין מייבמין מפני ששמחה היא לו ע"כ היינו דלא כאבא שאול דלדידי' מאי שמחה איכא ואי שמחת המצוה ההיא לא נאסרה ביו"ט מכ"ש במועד. א"ו רבנן היא. אך משנה דביצה דאין מקדשין ואין חולצין ואין מייבמין ע"כ אבא שאול היא מדמקדים חליצה ליבום דכה"ג דייק הגמ' בריש יבמות ג' ע"א ולפ"ז שפיר מקשה אהא דאין מייבמין והא מצוה קעביד דאין לאסור משום שמחה דלאבא שאול לאו שמחה היא:
ולפמ"ש א"ש מה שיש לדקדק דלא תנא במתני' דביצה ואין נושאים נשים ואי דסמך אמתני' דמו"ק דאפי' במועד אסור. א"כ אין מייבמין נמי לא הו"ל למתני דלמ"ש באין נושאין ודאי סמך אמתני' דמו"ק דאיכא משום שמחה משא"כ ביבום לאבא שאול אין טעם לאסור קמ"ל מתניתין דביצה דאפילו הכי אסור שמא יכתוב:
לפי דברינו א"ש ונכון מאד מ"ש בתוספתא דמו"ק פרק א' מגרשין וחולצין ומייבמין במועד. והוא היפך משנה דמו"ק והמפרש כתב שהוא חילופי גרסאות. ולפי מ"ש נכון מאד דהתוספתא בשיטת אבא שאול מתנייא דאין ביבום משום שמחה ורק ביו"ט אסור מגזירה שמא יכתוב משא"כ במועד דשרי ולא גזרינן ותוספתא זו אישתמיט לבעלי מ"מ בשו"ע א"ע סימן קס"ט סעיף ז' שהרי מפורש בה דחולצין. וגם צ"ע שלא הביא מרישא דתוספתא זו דהא דשמואל תנאי היא] ולפ"ז מיושב קושיא הנ"ל דקרי לאירוסין לאו מצוה קעביד משום דאפי' ביש לו אשה ובנים שרי שמואל וכנ"ל אך הא דתנן דאין נושאין במועד אפי' במקום מצוה אסור ואפי' לר"ת משום ששמחה היא לו וז"ש בגמ' לא מבעיא אירוסין כו' אלא אפי' לישא ר"ל דבנשואין רבותא קמ"ל דאפי' במקום מצוה דהיינו באין לו אשה ובנים נמי אסור. וק"ל: עוד הי' נ"ל לתרץ קושייתך ע"פ מ"ש תוס' כתובות מ"ז בד"ה דמסר לה בשבתות וימים טובים כו' דהכא איירי בשעה א' לפני יו"ט שהוא כיו"ט א"נ לנשואין בלא סעודה דלא חשיבה שמחה כולי האי כו' דלפ"ז י"ל דמתניתין דביצה קמ"ל דאין מייבמין אפי' בתוס' יו"ט א"נ בלא סעודה דמטעמא דשמחה הוא לו לא אסור קמ"ל דאסור גזירה דשמא ירבה. אך לאחר העיון נראה דאין זה מספיק דתירוצא קמא דמיירי בתוס' יו"ט לא א"ש לדעת הסוברים דביו"ט ליכא מצוה להוסיף מחול על הקודש. ותירוצם בתרא אין די לתרץ קושייתך. שהרי מהרש"ל שם הקשה על דבריהם מהא דתניא במו"ק שם מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין ש"מ דכניסה אפי' בלא סעודה אסור. ותירוצו דחוק מאד כמ"ש הרש"א שם ע"כ תירץ הרש"א דנשואין בלי סעודה עכ"פ מדרבנן אסור ע"ש. ולפ"ז הדק"ל דא"כ אמאי צריך בביצה שם לומר גזירה שמא יכתוב ותיפוק לי' דאין מייבמין מטעם ששמחה הוא לו מדרבנן. וגם למה שרי לר"ת במקום מצוה הא אפי' במועד אסור וכנ"ל:
ולכאורה הי' נ"ל לומר דלא כהרש"א דבלא"ה מלשון פסקי תוס' שם משמע דנשואין בל"ס לגמרי שרי. אשר ע"כ הי' נראה דבנשואין אורחא דמילתא לעשות סעודה שהרי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. ואין האשה מוחלת על שמחתה מיהו אי מחלה שפיר דמי כמו"ש בהגה בא"ע סימן ס"ד. אך באירוסין יש שעושין סעודה ויש שאין עושין. ומשו"ה תני מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין שהרי בכניסה לעולם עושין סעודה. אך מ"מ אי מתרמי דמחלה שרי לכנוס אפי' ביו"ט וקרא נמי בכה"ג איירי ומכ"ש דקודם תקנת חז"ל י"ל דמחלה ואף שהירושלמי וכן הרמב"ם למדוה מדכתיב מלא שבוע גו' אין זה קרוי דאורייתא והרמב"ם ריש ה' אבל כתב משה רבינו תיקן ז' ימי המשתה וע' מו"ק כ' תוס' ד"ה מה חג כו' וע' רמב"ם הלכות אבל הנ"ל ודו"ק] אמנם כד מעיינית ליתא דא"כ מאי מייתי ראי' לשמואל דשרי לארוס במועד מדתנן דאין נושאין כו' הא אירוסין שרי הא ע"כ דיוק זה אינו אמת דא"כ אפי' אירוסין בסעודה תשתרי דמדתנן נשואין אסור והיינו בסעודה ש"מ דבכה"ג אירוסין שרי וזה אינו דאפי' שמואל דשרי אינו מתיר רק בלי סעודה וכדתניא שם לקמן א"ו מה דתנן אין נושאין נשים כו' מפני ששמחה היא לו אפי' בל"ס וא"כ הדק"ל וי"ל בדוחק:
אמנם נ"ל לתרץ ברווחא והוא ע"פ מ"ש המ"א באו"ח סימן תקמ"ו סעיף קטן א' לתרץ קושיית רש"ל הנ"ל דנשואין בל"ס תליא בפלוגתא דאמוראי בטעמא דאין נושאין נשים במועד במו"ק ח' דלרב שם דדריש ושמחת בחגך ולא באשתך ה"ק שמחת בשר ויין שאתה עושה יהי' לצורך חגך ולא לצורך אשתך וא"כ משמע דעיקר שמחה היינו הסעודה. א"כ מינה דנשואין בלא סעודה שרי משא"כ לשמואל שם דס"ל משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכן לאידך אמוראי אסור אפי' בלא סעודה והא דתניא במו"ק מארסין אבל לא כונסין כו' ס"ל כטעמא דשמואל ודלא כרב. אבל בכתובות אזלה אליבי' דרב. כת"ד המ"א. ולפ"ז נצטמדה תירוצנו הנ"ל דמתני' דביצה קמ"ל דאפי' בלא סעודה ומשו"ה אין טעם לאסור רק מטעם גזירה דשמא יכתוב. דמתני' ס"ל כרב דעיקר איסורא היא בסעודה. ומ"מ לא תקשי ממתניתין לאידך אמוראי משום די"ל אנן ס"ל כתנא דברייתא דמו"ק דתנא מארסין אבל לא כונסין דמשמע מינה דנשואין אפי' בלא סעודה אסור:
לפי דברינו אלה מתוקן לי ביותר תירוץ המ"א. ממה דהוי קשיא לי עליו דאכתי איך פליג רב על ברייתא דמו"ק אם לא שנאמר רב תנא ופליג והוא דוחק מאוד. וכן כה"ג קשיא בחגיגה ח' ע"ב ת"ר ושמחת בחגך גו' יכול אפי' בעופות ומנחות ת"ל ושמחת בחגך ר"א אמר מושמחת נפקא יצאו אלו שאין בהם שמחה. וקשיא לי איך פליג ר"א על ברייתא זו דת"ר. ולפמ"ש א"ש די"ל דלרב ור"א מתניתין דביצה קשיתי' דלמה תני אין מייבמין בהדי הנך דאין בהם רק משום רשות הא אסור משום ערוב שמחה בשמחה. אע"כ דאיכא גוונא דאין בה שמחה והיינו בל"ס וא"כ מוכרח דרשא דרב ושמחת בחגך גו' דתליא בסעודה ודלא כברייתא דמו"ק דמארסין הנ"ל ודלא כברייתא דחגיגה דדריש בחגך מי שחגיגה באה מהן ודו"ק:
וראיתי לק"נ במו"ק ט' ברא"ש שם שכתב להיפך מדעת המ"א הנ"ל דלמ"ד בחגך ולא באשתך אסור אפי' בלא סעודה ולמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה דווקא בסעודה אסור. ולפ"ז יישב גם הוא קושיית רש"ל הנ"ל דהתם בכתובות פריך למ"ד אין מערבין שמחה בשמחה וברייתא דמו"ק אתיא כמ"ד בחגך ולא באשתך. ולדידי' אפי' נשואין בלא סעודה אסור. ואין להקשות מהך ברייתא למ"ד אין מערבין דהך מ"ד ס"ל כהא דת"ר בחגיגה בחגך למעוטי עופות ומנחות כו' וכתב הק"נ וז"ל והמ"א כתב בהיפך וליתא חדא דלדידי' קים להו להתוס' להלכה כמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה והוא נגד התוס' דמו"ק. ועוד שהתוס' מסופקים אם עושין סעודת פדיון הבן במועד. ולפי מה שמפרש שמחת הסעודה תהי' לצורך חגך ולא באשתך ע"ד זה יש למעט נמי סעודת פדיון הבן עכ"ל. ודבריו בכאן מופרכין מיני' ובי' שהרי בכתובות הקשו תוס' דמאי פריך רב אחאי אר"ה אמר רב אימא דמסר לה ביו"ט הא ושמחת בחגך איסור דאורייתא הוא ולא מצי מסר לה (ור"ל כיון דאשכחן דרשא זו י"ל דרב ס"ל כן כי היכי דלא תקשי עלי' ומכ"ש דרב גופא ס"ל כן] וע"ז תירצו דלהאי דרשא נמי נשואין בלא סעודה שרי ושפיר פריך רב אחאי וא"כ מוכרחים דברי המ"א דלמ"ד בחגך גו' עיקר קפידה בסעודה הוא אבל בלא סעודה שרי. דלדעת הק"נ דנשואין בלא סעודה לא שרי רק למ"ד דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ נשארה קושיית תוס' דמאי פריך רב אחאי על רב הונא אמר רב כיון דאיהו ס"ל בחגך גו' דאפי' בלא סעודה אסור וא"א לו שימסרנה ביו"ט. ואין לומר דכוונת תוס' בתירוצם זה דאה"נ דקושיית רב אחאי אינו על רב כלל רק אאידך אמוראי דמסתמא נמי ס"ל למתניתין דכתובות דהאב זוכה בבתו במעשי ידיה ומנלן דאי משום דזכי לי' רחמנא לאב כו' הא מצי מסר לה בשבתות וימים טובים וע"ז הקשו תוס' הא אין מערבין שמחה בשמחה ותירצו דנשואין בלא סעודה שרי. ז"א דא"כ אין התחלה לקושייתם ותירוצם נמי אין בו צורך כלל. כיון דלמ"ד אין מערבין שמחה בשמחה לאו מדאורייתא הוא כלל רק משלמה נלמד שהוא רק מדברי קבלה ופשיטא לאידך אמוראי שם וא"כ ודאי שפיר פריך רבי אחאי. א"ו העיקר כהמ"א. ועוד לא יתכן שהגמ' במו"ק מייתי ראי' לשמואל שם מברייתא דמארסין כו' ואיהו לא ס"ל כהאי ברייתא לפ"ד הק"נ. הן אמת דמ"ש תוס' בכתובות בקושייתם וז"ל אע"ג דאמר במו"ק ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשא גמורה היא כו' עירוב טעמים קחזינא הכא. דמאן דס"ל בחגך ולא באשתך לא ס"ל אין מערבין שמחה בשמחה וכמ"ש תוס' במו"ק ח' וגם הא דאין מערבין שמחה בשמחה לאו דאורייתא היא וכנ"ל וצ"ל דאשגירת לישנא הוא בדבריהם ולא דקדקו כל כך בדבריהם בקושייתם אך האמת כמ"ש:
ונ"ל דלשונם זה אטעי' לבעל שער המלך הנ"ל שהקשה ג"כ לשיטת ר"ת אמאי לא מייתי ממתניתין דביצה סיוע לשמואל דמארסין במועד שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' דהיינו מדאורייתא וא"כ אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ היכא קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות עכ"ל דלפמ"ש כאן ולעיל אות ג' כל דברי' וקושיותיו ליתא ודו"ק:
ומה שהקשה הק"נ לדעת המ"א שפי' שמחת הסעודה תהי' בחגך ולא באשתך ע"ד זה יש למעט נמי סעודת פה"ב. הנה יש להבין מתחילה פשט דברי הגמ' במו"ק ח' דא"ל אביי לרב יוסף הא דרבר"ה דרב הוא כו' ולכאורה למה לא אמר נמי הא דשמואל ור"ח דרב הוא שהרי מרב ילפינן לכל השמחות שאסור לערב זה בזה. ונראה פשוט דהא דרבה בר"ה אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ר"ל אילו לא הי' כאן רק עירוב שמחה בשמחה שהי' שמח בשתיהן יחד הוי שפיר דמי ולא הי' אסור אבל באמת בנשואי אשה אינו כן רק שמניח לגמרי שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו לבד מה"ט אסור וז"ש דהיינו דרב דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך ולא קאמר ושמחת בחגך ולא בחגך ובאשתך ש"מ דעיקר קפידא הוא במה שמניח לגמרי שמחת הרגל. וכ"כ רש"י באלפסי. וא"כ ה"ז דלא כשמואל. וכ"ת באמת מנלן לרב הכי לדייק מקרא דילמא קרא אפי' אעירוב שמחה בשמחה נמי קפיד. י"ל כמו"ש בפסחים ל"ו ע"א מידי בלבד כו' וה"נ מידי ושמחת בחגך בלבד כתיב. ובזה תבין דברי הר"ן באלפסי במו"ק שם] וא"כ לא הקפידה תורה רק שלא יניח לגמרי שמחת החג וקים להו לחז"ל דאין בכל שמחות שבעולם שמחה גדולה כ"כ שיניח בשביל זה שמחת רגל לגמרי כשמחת נשואי אשה. משו"ה דריש ושמחת בחגך ולא באשתך. והשתא יוצא לנו דלשמואל אפי' שמחה זוטרתא נמי אסור ביו"ט משום מערב שמחה בשמחה דילפינן משלמה אך לרב דווקא שמחת אשה לפי שעי"ז מניח לגמרי שמחת החג. אבל שמחה זוטרתא שאינו מניח לגמרי שמחת הרגל רק ששמח בשתיהן ומערב שמחה בשמחה לית לן בה. וזה כוונת תוס' דקיי"ל כר"א ואינו אסור לערב שמחה בשמחה. ור"ל דשמחת פה"ב אינה שמחה כ"כ שיניח לגמרי שמחת הרגל. ורק שמערב שמחה בשמחה וזה שרי לר"א דקיי"ל כוותי' וזה כוונתם בכתובות שכתבו אע"ג דאמר בהחולץ דנשואין בלא סעודה איכא שמחה לא חשיבה שמחה כולי האי שיהא אסור לישא ביו"ט מטעם זה ר"ל מטעם בחגך ולא באשתך לפי שאינו שמחה כ"כ ולא יניח בשביל זה לגמרי ואי שמערב שמחה בשמחה זה שרי לרב ולר"א כן הוא פשט דבריהם ואין מקום כלל לפ"ז לקושיית הק"נ על המ"א:
עוד הי' נ"ל לתרץ קושייתך הראשונה והשני' ואגב יתורץ גם קושייתך הג' אמאי לא פשט ממתניתין דביצה הא דשמואל דמארסין במועד מדתנן דביו"ט אסור ש"מ במועד שרי והוא ע"פ מה שהוכיח הש"א בתשובה דליל יו"ט ראשון אינו חייב בשמחה מה"ת דלפ"ז מוכרח הגמ' לפרש דה"ט דאין מייבמין שמא יכתוב ולא סגי מטעמא דחמיר מינה דהיינו משום ששמחה היא לו דאי מהאי טעמא הוה שרי בליל יו"ט ראשון [ואין להקשות דאכתי כיון דמדרבנן מחוייב בשמחה כמו שהוכיח הש"א בתשובה שם א"כ לימא בביצה טעמא משום שמחה. י"ל דגזירה שמא יכתוב דאית בי' חשש איסור תורה חמירא לי' טפי] דלפ"ז הא דתנן אין נושאין נשים במועד ואין מייבמין גם בלית לי' אשה ובנים מיירי וביבום אסור מפני ששמחה היא לו דאסור מדאורייתא לרב ולר"א ועכ"פ מדרבנן משא"כ משום גזירה דשמא יכתוב אינו אסור רק כשיש לו אשה ובנים משו"ה שפיר דחי במו"ק שם לא מבעיא לארוס דלא קעביד מצוה כו' וכעין שכ' למעלה:
ומתורץ לפ"ז ג"כ הא דלא מייתי סייעתא לשמואל ממתני' דביצה. דכיון דעיקר חידושא דמתני' קמ"ל דאפי' בליל יו"ט ראשון אסור דאף דאין בה שמחה מה"ת מ"מ אסור משום שמא יכתוב דלפ"ז ביו"ט גופא דאסור משום שמחה. י"ל דה"ה והוא הטעם נמי במועד דאית בי' משום שמחה ואסור. וא"כ ה"ז דלא כשמואל ועכ"פ אין ראי' משו"ה הוצרך הגמ' לאתויי סייעתא מאידך משניות:
לפי דברינו אלה א"ש מה דלא תנא נמי בביצה ואין נושאין נשים כיון דבליל יו"ט קמ"ל א"כ הא בל"ה בתולה לא תנשא להבעל בו כמו"ש תוס' כתובות ג' בד"ה אי איכא ב"ד כו' דאין אשה נשאת בששי משום שאין דנין בשבת כו' וא"כ ה"ה ביו"ט שהרי אין דנין ביו"ט. ואלמנה ובעולה הוא בכלל ואין מייבמין דתנא. ובחפשי בספרים מצאתי תירוץ זה בעינא על קושייתך הנ"ל בטו"א חגיגה ח' ע"ש. ולכאורה תירוץ זה לא א"ש לדעת התוס' דלפי מה שכתבתי דמתניתין קמ"ל דאפי' בליל יו"ט ראשון אסור דאין שמחה נוהג בו מה"ת א"כ אמאי דחקו התוס' בכתובות שם בהא דמסר לה בשבתות וימים טובים. ולא תירצו דמיירי בליל יו"ט ראשון דאינו בו חיובא דאורייתא בשמחה דליתסר משום ושמחת כו':
אמנם פשוט די"ל שגם התוס' מודים בזה. כמו שהוכיח הש"א מגמ' אך התוס' לא מצו לתרץ דמסר לה ביו"ט בלילה שהרי בגמ' אמר בכתובות שם א"נ דמסר לה בלילה. א"נ דמסר לה בשבתות ויו"ט משמע דה"ק א"נ אפי' ביממא ומסר לה בשבתות ויו"ט ופשוט:
לפי דברינו אלה מסולק תמיהת המ"א מעל הב"י באו"ח סימן תקמ"ו שפסק שם המחבר שמותר לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל ואפי' סעודה ראשונה ע"פ מ"ש בב"י דתרי תשובות הרשב"א סותרין זא"ז וכיון דמילי דרבנן הוא נקטינן להקל. ותמה עלי' המ"א שהרי מתוס' מו"ק וכתובות משמע דדרשא דר"א בחגך לא באשתך דרשא גמורה היא מדאורייתא וספיקו לחומרא. דלפמ"ש גם התוס' מודים כיון דליל יום טוב ראשון אינו דאורייתא רק מדרבנן א"כ ספיקו להקל:
ולבר מן דין איני יודע מה שתמה המ"א על הב"י ממ"ש תוס' במו"ק וכתובות דהוי דאורייתא ולמה לא הביא גם דברי התוס' דמו"ק י"ד שכתבו דשמחת הרגל בזמן הזה אינו רק דרבנן דושמחת דקרא היינו בשלמי שמחה ואף דאיכא מרבוותא דגם בזמן הזה הוי דאורייתא כמו"ש הש"א בסי' ס"ה וכדמשמע נמי קצת מדברי תוס' גופייהו במק"א מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לדידן. וא"כ ה"ל ס"ס בדאורייתא. ספק אי הוה כלל בזה"ז מצות שמחה מה"ת ואפי' הוי מה"ת דילמא סעודה בלא נשואין לא הוה שמחה. וא"כ לענין דאורייתא ה"ל ב' ספיקות. ולענין דרבנן סגי בספק א' וכמ"ש ש"ך ביו"ד סימן פ"ג סעיף קטן ט"ו וע' באר היטב או"ח סימן קפ"ד אשה שהיא מסופקת כו' ונראה דהמ"א לשיטתו אזיל שכתב בס"ק א' שהבאתי לעיל דלרב דדריש בחגך ולא באשתך ה"ק שמחת הסעודה דהיינו בשר ויין כו' א"כ מינה דעיקר השמחה הוי הסעודה. ובכ"ז אינו מוכרח די"ל דכמו נשואין בלא סעודה אין שמחה כמו כן סעודה בלא נשואין. ואין שמחה אלא תרווייהו יחד:
ובדברי הש"א הנ"ל שכתב דבליל יו"ט ראשון אף דאין בו שמחה מה"ת מ"מ מדרבנן חייב בשמחה. לולא דמסתפינא לחלוק על הש"א הי' נ"ל דאין הכרח כלל לחייב בשמחה אפי' מדרבנן דהנה הביא בתשובה סימן ס"ח שני ראיות דחייב עכ"פ מדרבנן. אחת מהא דאמר רבא בפסחים ק"ח שתאו בבת אחת ידי יין יצא ופי' רשב"ם ותוס' דהיינו ידי שמחת יו"ט דמצותה ביין כו' ואינני יודע מאי ראי' דילמא בליל יו"ט של גליות מיירי דמחויב בד' כוסות ומחויב בשמחה. [ואולי יש לדחוק ע"פ מ"ש תוס' שם דס"ד הואיל כו' ודו"ק] ולפי הגי' רב י"ל ע"פ מ"ש תוס' שבת ט' ע"ב ד"ה הא לן כו' אך גירסת רי"ף ורא"ש רבא וכ"מ בגמרא שם דרב לא מפרש מלתא דשמואל: עוד ראי' שני' הביא הש"א ממ"ש ביצה בכ"מ דהתירו ביו"ט משום שמחת יו"ט ולא מפליג בין ליל יו"ט ראשון לשאר לילות וימים של יו"ט ש"מ מדרבנן עכ"פ מחוייב בשמחה. ול"נ דלפמ"ש רב אשי דמושמחת נפקא לאפוקי עופות דאין בהם משום שמחה א"כ אמאי ס"ל לב"ה בביצה בשוחט חי' ועוף ביו"ט דיחפור בדקר ויכסה משום שמחת יו"ט כדמפרש בגמ' שם והא בבשר עוף אין בו שמחה. ולא שייך לומר בזה דחכמים אמרו שיש בו משום שמחה במידי דבאמת אין בו שמחה. [ויש לדחוק ע"פ מ"ש שם ש"א בסימן ס"ה ע"ש בסופו]. וע"כ צ"ל פירושו ע"פ מ"ש הרמב"ם דיו"ט חייב בעונג כשבת כו' ולפ"ז לשון שמחת יו"ט ל"ד אלא ר"ל עונג יו"ט. ונ"מ דאי מטעם שמחה א"כ כשחייב בשמחה מדרבנן בליל יו"ט ראשון אסור נשואין דמסתמא כעין דאורייתא תיקנו. משא"כ אי חייב רק מטעם עונג א"כ י"ל דגם נשואין שרי משום דרק בשמחה ממעטינן בחגך ולא באשתך משא"כ בעונג ועי' סוכה כ"ז ע"ב משבח אני כו' ובטור או"ח סימן ר"פ. והארכתי בזה במק"א: