שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן מ
לבני החו"ב מ' אברהם נ"י נאטענזאהן:
ועל ד"ת אשר באת בהא דר' אלעזר בשבת י"ב דזימנין אמר המקום יפקדך לשלום וזימנין אמר לי' רחמנא ידכרינך לשלם כו' ונשאלת למה שינה ר"א לומר פעם כך ופעם כך. ואמרת דכל דחשש ר"א שמא חדר המיטות אינו נקי ע"כ לא רצה להזכיר שם שמים ואמר "רחמנא" דשרי להזכיר בבית המרחץ. ובית הכסא. לדעת הרמב"ם ז"ל הובא באו"ח סימן פ"ה דרחום שרי להזכיר וכל שכן רחמנא. אבל כשידע שהחדר נקי אמר המקום כו'. הנה בסוף דבריך הרגשת בעצמך די"ל דגם תואר מקום שרי לומר בבית הכסא כמו רחמנא. ושפיר הרגשת דבאמת לא נמצא כלל שם מקום שיהא אפי' בכינויים ועכ"פ לא עדיפא משאר כינויים דשרי להזכיר בבית הכסא להרמב"ם ז"ל. אמנם ע"פ דרכך יש לתרץ באופן אחר דמשום חשש אי נקיון לא רצה לומר בלשון הקודש שם שלום דאמר בשבת י' דאסור להזכירו בבית המרחץ א"כ מכ"ש בבית הכסא וע' או"ח סי' פ"ד. אך שלם שהיא לשון ארמית שרי שזה אינו שם שנקרא בו השי"ת דהנקודות נשתנו, ונ"ל ראי' לזה ממ"ש הרמ"א בהגה ביו"ד סוף סימן רע"ו ממהרי"ל בשם התשב"ץ דיש נזהרים לכתוב באגרת מלת שלום דיוכל לבא לידי בזיון כו' וקשה לי א"כ בסנהדרין דף ל"א ע"ב דכתבו ושלחו לי' למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם ע' רש"י שם להכי כתבו כו' איך לא נזהרו מזה. א"ו דמלת שלם שרי לכו"ע [ודוחק לומר דלא כתבו מלת שלם בשלימות] וכ"כ הב"ח בסימן פ"ד דהזכרת שלום אין בו איסור רק כשמזכירו בלשון הקודש ולא בלשון חול. ודלא כמו"ש הפרי חדש וע' באר היטב או"ח שם ס"ק ב' וא"כ בלשון ארמי ג"כ שרי:
אמנם לכאורה יש להקשות ע"ז דאם נימא חילוק זה א"כ מאי מקשה על רב המנונא משמי' דעולא דאסור ליתן שלום בבית המרחץ מדכתיב ויקרא לו גו' אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבית הכסא דכתיב האל הנאמן וכ"ת ה"נ והאמר רבא כו' שרי למימר הימנותא בבית הכסא כו' ומאי קושיא דילמא אין הכי נמי דהימנותא שהוא לשון תרגום של נאמן שרי אבל נאמן שהוא לה"ק אסור וכמו שצריכין לחלק בשם שלום. ונראה לומר דאף דהמקשה לא ס"ל לחלק בין נאמן לבין שלום מ"מ לפי המתרץ התם שם גופא לא אקרי הכי דמתרגמינן כו' הכא שם גופא אקרי שלום ודאי איכא נ"מ בין נאמן לשלום. והחילוק נראה דשלום הוא כינוי ע"ש עצמותיו ית"ש. א"כ הוא כשם ראובן ושמעון שאם נקרא לראובן שלא בנקודותיו המיוחדות למלת ראובן לא נדע כלל למי קוראים. וכן אם נעתיקנו ללשון אחר כגון לראובן שהוא מורכב משתי מלות ראו-בן אם נקראהו חזו-בר שהיא בלשון ארמית ראובן לא ידע כלל אם אותו קוראים. ותדע דהתרגום הניח את כל שמות העצם מבלי לתרגמן רק קראן בשמם של לשה"ק אף שיש להם הוראות על מה שנקראו כן ואפשר לתרגמן וכמו שכתבתי בשם ראובן לא כן חנון ורחום שהכינויים אלה הם רק על שם פעולותיו. ה"ה ככל התוארים שאם גם נזכירם בתרגומן ובכל לשון אפשר לידע מי הם. כגון אם נאמר ראובן החכם או העשיר אף אם נאמר החכם או העשיר בכל לשון ג"כ נדע אל מי ירמזון הדברים. אם רק שם העצם לא ישתנה וע' מה שהקשה תוס' בשבת י' שם בד"ה ומתרגמינן וי"ל דהתם קראו שלום כו' וכוונת דבריהם אף דשלום שם העצם היא מ"מ קשיא למה קראו דווקא בשם עצם זה. וע"ז כתבו דהתם קראו כו' ר"ל דע"פ מדה זו יצא לו בשורת שלום משו"ה קראו בשם זה וע' רש"א ודו"ק. וע' נ"א כלל ג' מ"ש בשם הפרי חדש דאל"כ האיך התירו כו'. וע' מכות ג' דברים עשו ב"ד של מטה כו' ולא קשיא מידי. וע' רש"י שם לישנא אחרינא שאילת שלום בשם כו' ויש להאריך עוד בזה אך אין ספר פרי חדש תחת ידי:
ובהאי ענינא נ"ל לפרש מ"ש בנדרים דף י' ע"ב נדר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה ופי' הר"ן שהוא כינוי למשה וקשה מה ענין משה למוהי ונראה ע"פ מ"ש המפרשים דמ"ש ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו ורש"י פי' דמשה הוא מלשון הוצאה כו' ונגזר מלשון משיתהו שהוא בלשון הקודש הוצאה אבל לא יתכן זה לפי שבת פרעה ודאי לא דיברה רק בלשונה לשון מצרית ע"כ כתבו המפרשים דמשה הוא בלשון מצרית מים וז"ש כי מן המים גו'. וז"ש בנדרים נדר במוהי. דמשה הוא מים בלשון מצרית. ומוהי הוא מים בלשון ארמית. והרי זה שפיר כינוי למשה: