אור ברסלב
שות דברי חן סימן לט

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן לט

סימן לח

דיני שבת לאחי המופלג החו"ב מ':

שרגא פייביל נ"י בזאגער:

ע"ד הוואזאגעס היינו עציצים נקובים שנטועים בהם מיני ציצים ופרחים שיש לך ועומדים בחלון ביתך על עובי קיר החומה ובלילה כשצריכין לסגור דלתי החלונות בפנים מסירים אותם מחלל החלון ומעמידין אותן על רצפת הבית. ונפשך בשאלתך אם מותרים לטלטלם גם בלילי שבת ולהעמידם על הארץ כמעשהו בחול. וכתבתי לך כבר דנ"ל פשוט דשרי לטלטלן וגם להעמידם על הקרקע כשהקרקע מרוצף בקרשי עץ או לבנים וכיוצ"ב וחזרת וכתבה אלי כי מצאת בספר תפארת ישראל על משניות שכתב צרור או גארטען טעפ נקוב ובהם עשבין ולקחן מע"ג ספסל והניחן ע"ג קרקע חייב משום זורע. ובאיפכא חייב משום תולש [ויש לזהר אפי' באינו נקוב] ואפי' לטלטלו אסור משום מוקצה ואפי' לצורך גופו ומקומו כו' וכתבת ששמעת מלומדים דלהרמב"ם אפי' איסור תורה יש פה. ע"כ חוכך אתה להחמיר ובקשת ממני לבאר לך דעתי באורך. הנני למלאות שאלתך:

תשובה. דע אחי כי דברי אינם סותרין לדברי המחבר תפארת ישראל. ומכ"ש לדעת הרמב"ם. ואדרבה משם ראיה. הנה בשו"ע או"ח סימן של"ו סעיף ח' ז"ל עציץ אפי' אינו נקוב יש לזהר מלטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות או איפכא בין שהוא של עץ בין של חרס ע"כ. ומקור הדברים הוא בשבת פ"א ע"ב אמר אביי פרפיסא כו' היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש היה מונח כו' חייב משום נוטע. ופי' רש"י האי פרפיסא עציץ נקוב כו' וחייב לאו דוקא. משום דדמי לתולש. וכ"כ התוס' שם דהאי חייב אינו אלא מדרבנן. דס"ל דאף שהניחו ע"ג יתדות מ"מ עדיין שואב ונהנה מריח הקרקע ע"י הנקב שבו ומשו"ה אינו כתולש ממש שפוסק עי"ז יניקת הצמח לגמרי רק אסור מדרבנן וחייב מכת מרדות ככל עובר אדרבנן. ומדנקט אביי פרפיסא שהוא עציץ נקוב [ולהרמב"ם היינו גבשושית עפר כמו"ש בפרק ח' מהלכות שבת הלכה ד' שהוא ג"כ כעציץ נקוב] ולא נקט סתם עציץ שהוא בין נקוב בין אינו נקוב משמע דדוקא נקוב אית ביה עכ"פ איסורא מדרבנן אבל באינו נקוב אפי' איסורא דרבנן נמי לית בי' ומותר לטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתדות וכן להיפך:

הן אמת דדעת הרמב"ם ז"ל שם בהא דגבשושית דחייב [ע' מ"ש בהלכות שמיטה ויובל תשובה סימן] מה"ת משום תולש ומשום נוטע אין ראיה מאביי לומר דבאינו נקוב אפי' איסורא דרבנן ליכא די"ל דליכא איסור אבל איסור דרבנן אפשר שיש בו. אך כיון דלא מצינו זה בגמ' להדיא מנא לן לומר כן אליבא דהרמב"ם. אמנם לדעת רש"י ותוס' ודאי שפיר מוכח מאביי דבאינו נקוב אפי' מדרבנן שרי לטלו מע"ג קרקע ולהניח ע"ג יתידות. ולפ"ז לכאורה קשה על מ"ש בשו"ע עציץ אפי' שאינו נקוב כו' מנא לי' בשאינו נקוב. אמנם דברי השו"ע מבוארין עפ"מ שהביא הב"י מחלוקת רש"י ור"ת בתוס' גיטין ז' ע"ב דלדעת רש"י שם בעציץ של חרס אינו נקוב כנקוב לכל מילי והנ"מ בין נקוב לאינו נקוב הוא רק בעציץ של עץ. ולר"ת הוא להיפך דשל עץ לעולם חשוב כנקוב אך בשל חרס א"נ לאו כנקוב ולהרמב"ם בין של עץ בין של חרס לעולם אינו יונק מקרקע אלא בעציץ נקוב. מלבד באילן כמו"ש בהלכות מעשר שני פרק י'. ולפ"ז הא דהחמיר בשו"ע באינו נקוב בשל חרס ובשל עץ הוא לצאת ידי דעת רש"י בעציץ של חרס ודעת ר"ת בשל עץ. ואף דאיסור תורה ודאי לית בי' דלדעת הרמב"ם אינו חייב רק בנקוב. ובאינו נקוב אפי' איסורא דרבנן לא מצינו [ואין למדין מתולש מעציץ שאינו נקוב בשבת צ"ה דאין לדמות גזירות זל"ז] ולרש"י ור"ת נמי איסור תורה ליכא אפי' בנקוב אך איסורא דרבנן איכא אפי' בשאינו נקוב למר בחרס ולמר בשל עץ. וכיון דלדידן מספקא לן אי כרש"י אי כר"ת א"כ בכל חד הו"ל ספק בדרבנן. אמנם המחבר נקט חומרא דהרמב"ם דע"ג יתדות חייב מה"ת בנקוב ובשל חרס נקט חומרא דרש"י דאפי' אינו נקוב חשוב כנקוב. וכה"ג בשל עץ משום חומרא דר"ח בצירוף דעת הרמב"ם. ואף דמעיקר דינא הו"ל ספיקא טובא בדאורייתא ובדרבנן אפי' ספק א' מהניא מכ"ש בס"ס. (וע' יו"ד סימן פ"ג סעיף ה' בהגה שם ואף בספיקא דרבוותא כמו"ש הפמ"ג הלכות תערובות סימן ק"י ואכמ"ל בזה]. מ"מ משום זהירות יש להחמיר ג"כ בכה"ג. וז"ש המחבר יש לזהר כו' ומדפרט של עץ ושל חרס משום דעת רש"י ור"ת ש"מ דעציץ של מתכות שאינו נקוב וכן כל כיוצ"ב דמקרי אינו נקוב לכו"ע שרי לטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות ואין בו אפי' זהירות נמי דכיון דאינו יונק כלל מקרקע לפי שהוא אינו נקוב ודופני הכלי מפסיק בינו לקרקע מה לי אי עומד ע"ג קרקע מה לי ע"ג יתדות או שאר דברים משא"כ של חרס ושל עץ לכל מר כדאית לי' אף דגם ע"ג יתדות יונק עדיין מהקרקע גזרו רבנן שמא יעמידו באופן שיהא דבר מפסיק בינו ליניקת הקרקע. וע' גיטין כ"א ע"ב תוס' ד"ה יצא כו' והא דמכשיר אביי כו' היינו דהניחו במקום שפוסקת יניקת העציץ ע"ש: ועתה אבא לנידון שאלתך באותן הוואזאנעס שנקובים בתחתיתן ואית בהו לכאורה ג' חששי איסורי כשמטלטלין אותן ומעמידין אותן ע"ג קרקע בלילה ושוב בבוקר מחזירין אותן לחלל החלון. א' משום נוטע ותולש. ב' משום טלטול מוקצה אפי' במקומו. ג' משום משתמש במחובר. ושמעתי מהרבה לומדים שדין הני בלומענטעפ כדין עציץ נקוב לכל דבר:

ול"נ שטעות גדול טועים ולא דקדקו יפה. וז"ל הגהת אשרי סוף פרק המוציא יין אהא דאביי דפרפיסא הלכך האי עציץ נקוב שמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב משום תולש מדרבנן כו' אע"ג דמונח ע"ג יתדות יונק מן הקרקע קצת הלכך מדאורייתא אינו חייב משום תולש ומשום נוטע פרי. א"כ משמע אם הפסיקו לגמרי בעצים או בבגד דפסיק יניקתו לגמרי שייך בו תלישה ונטיעה מדאורייתא עכ"ל הג"א. ולא נמצא ע"ז חולק בכל הפוסקים והב"י העתיקו שם בסימן של"ו אך ט"ס שם בב"י שכתב הלכך מדאורייתא חייב כו' ולא שייך בו תלישה כו' וצ"ל להיפך "אינו חייב" בו' ואם אינו ט"ס ונוסחת הב"י כן הי' בהג"א צריכין לפרש מ"ש מדאורייתא חייב היינו כשתולש מן העציץ. ומ"ש לא שייך בו תלישה היינו כשכבר הפסיק בין העציץ לקרקע מע"ש. אך לענין דינא אין נ"מ והכל הולך אל מקום אחד וכללא הוא דכל שיש הפסק בין העציץ לקרקע בין בעצים בין בבגד פסיק יניקת העציץ מקרקע לגמרי ואם הי' העציץ נקוב מונח ע"ג יתדות והפסיקו בשבת ע"י עצים או בגד חייב על מעשה זו לדעת רש"י ותוס' מה"ת משום תולש וכה"ג בשכבר הי' שם דבר המפסיק ונטלו משם חייב אליבייהו מה"ת משום נוטע. וממילא כשהי' הדבר המפסיק בין העציץ לקרקע מע"ש שכבר אינו יונק מהקרקע ה"ל דינו כמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכיוצ"ב שאמרנו למעלה דשרי לכו"ע לטלו ולהניחו ע"ג יתדות כיון דבל"ה אין לו יניקה מקרקע וא"כ מה לי הכא מה לי התם. וא"כ הני וואזאנעס העומדים בחלל החלון על קיר החומה או כותל של עצים והרי יש הפסק גדול בין העציץ לבין הקרקע כל עובי הכותל ואינו יונק שוב מהקרקע ה"ל כמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכשהקרקע מרוצף בקרשים או אבנים ולבנים וכיוצ"ב דאילו העציץ התם קאי ג"כ אינו יונק מהקרקע לפי שרצפת הבית מפסיק מותר לטלו מע"ג חלל החלון ולהניחו ע"ג רצפת הבית וכן להיפך דמה לי דקאי הכא מה לי התם. ואין לגזור מרוצף אטו שאינו מרוצף כמו בכיבוד ליש פוסקים בסימן של"ז דהתם נמי רוב פוסקים לא ס"ל כן. ועוד דאין לדמות גזירות חכמים זל"ז, ואנן לא מצינן למיגזר. ועוד דהכא לא שכיח כ"כ שיצטרך לטלטל העציץ ממקומו בשבת ומדלא שכיח לא גזרו: ונ"ל פשוט דמ"ש הג"א דעצים הוי הפסק לאו משום דס"ל כרש"י דבעץ לא אמרינן אינו נקוב כנקוב. אבל לר"ת כיון דבשל עץ ס"ל דא"נ כנקוב עצים לא הוו הפסקה אלא דודאי גם לר"ת נמי הוויין הפסקה והא דס"ל דשל עץ לעולם כנקוב דמי היינו בהעציץ כיון דמתלחלח ע"י המים והעפר יונק עי"ז שפיר אפי' באינו נקוב. משא"כ בעצים המפסיקים דיבשים הם. וכה"ג לרש"י ודאי חרסית ולבינה הוויין הפסק אף דס"ל דשל חרס כנקוב דזהו דוקא בעציץ ומה"ט דאמרן. וכ"מ מהעתקת הב"י דברי הגהת אשרי ולא כתב עליו דזה אינו הפסק רק לדעת רש"י וזהו שמדייק אביי ונקט שהניחו ע"ג יתדות שאינו מפסיק רק אויר בעלמא ולא נקט שהניחו ע"ג עמוד או דף ואבן דבכה"ג ודאי דחייב מה"ת לכו"ע. ולהרמב"ם אינו חידוש כלל ולרש"י ותוס' אינו מדרבנן רק מה"ת. ועתה תחזה דהמחבר תפארת ישראל שכתב והניחו ע"ג ספסל כו' ולא כתב ע"ג יתדות כבגמרא משום דע"ג יתדות להרמב"ם חייב מה"ת דאוירא נמי הויא הפסק ליניקה ולרש"י ותוס' אוירא לא הוי הפסק. והפסק גמור הוי רק ע"י עצים ואבנים ובגד וכיוצ"ב ולא רצה להכניס ראשו במחלוקת זו ע"כ שכל את ידיו וכתב והניחו ע"ג ספסל דבזה לכו"ע חייב מה"ת וכהג"א:

ולפי מה שכתבנו תראה שדברי החיי אדם בהלכות שבת כלל י"א אינם מכוונים כלל שכתב שם צרור שעלו בו עשבים וכן זרעים שהם בכלי מנוקב שהיתה מונחת על דף וכיוצ"ב בענין שהיה הפסק בינו לבין הקרקע והניחם על הארץ חייב משום זורע שהרי ע"י עמידתו בארץ תצמח מלחלוחית הקרקע רמב"ם פרק ח' הלכה ד'] ואף שהוא כמו גבשושית של עפר נ"ל דאין חילוק בין גבשושית לכלי מנוקב וכיון די"א דכל כלי חרס דינו כנקוב וי"א להיפך דכל כלי עץ דינו כנקוב וא"כ כל הכלים הוי ספק דאורייתא וצריך להחמיר בכולן [אבל לרש"י ותוס' שבת פ"א אינו אלא מדרבנן] עכ"ל. וז"א דהרמב"ם לא מיירי כלל בשנטלו מע"ג דף רק מע"ג יתדות כדאיתא בגמ' ולא מפסיק רק מאוירא. וכן מה שמסיים אבל לרש"י ותוס' שבת פ"א אינו אלא מדרבנן. גם זה אינו דבדף לא פליגי כלל על הגהת אשרי. וכן מש"ש עוד החיי אדם בכלל י"ב סימן ב' כלי מנוקב אפי' מן הצד [רש"י שבת צ"ה] שיש בו זרעים ומונח על הקרקע והגביהו והניחו על דבר המפסיק בינו לקרקע ונמצא שהפסיק יניקתו מן הארץ שמריח הארץ הוא גדל יותר גם זה מיקרי עוקר דבר מגידולי וחייב משום קוצר ולרש"י ותוס' חייב מדרבנן כו'. אינו נכון. כמו"ש:

ממוצא דברינו אלה הנה ברור דעציץ העומד על ספסל או כותל ושולחן וכיוצ"ב. כיון שיש הפסק עצים או אבנים בינו לבין הקרקע הרי זה כאינו נקוב לכ"ד וכמו עציץ שאינו נקוב של מתכות וכיוצ"ב דשרי לטלו ממקומו ולהעמידו בכל מקום שרוצה ה"נ האי עציץ יכול להעמידו על קרקע מרוצף ואין בו שום חששא דאיסור תורה דנוטע ותולש ואפי' איסור מוקצה נמי ליכא כמשמעות דברי המחבר בשו"ע דעציץ שאין בו חששא דרש"י ור"ת שרי לטלו כו' הרי דמותר נמי בטלטול. והא דכתב בספר תפארת ישראל ואפי' לטלטלו אסור ע"כ צ"ל דר"ל כשעומד עדיין ע"ג קרקע דאז דינו כמחובר ומחובר אסור בטלטול וכמו"ש הט"ז באו"ח סימן של"ו והמ"א בסימן שי"ב וכמו שאביא להלן איה"ש. אבל כשעומד ע"ג ספסל וכיוצ"ב לא מצינו שיאסר בטלטול ואפי' אם המחבר תפארת ישראל בכל גווני קאמר. למשמעות המחבר שו"ע שומעין, שוב מצאתי בפמ"ג ס"ס של"ו באשל אברהם שכתב טלטול כלי חרס עם עפר ובשמים למ"ד ירק מותר י"ל עפר כו' לא. ולט"ז דאוסר אסור בטלטול מיהו ממ"ש בס"ח משמע עציץ מותר בטלטול עכ"ד. ונדבר להלן איה"ש בדין שימוש במחובר הנוגע לזה:

ונ"ל דאף דבאילן הנטוע בעציץ של חרס דלכו"ע הוי אינו נקוב כנקוב אפי' להרמב"ם והוא מהירושלמי דערלה דשרשי אילן מפעפעין וכלי חרס אינו עומד בפני השרשין ומנקבהו. מ"מ לא עדיף אינו נקוב באילן מנקוב בזרעים דכמו בזרעים אפי' נקוב ממש מ"מ כשמפסיקו בעצים וכיוצ"ב הוי הפסק ופוסק יניקתו לגמרי וכמו"ש בהגהת אשרי ה"נ באילן נהי דכנקוב דמי מ"מ כשמפסיק דבר בין העציץ לבין הקרקע אינו יונק עוד. וא"כ אפי' נטועים בהני וואזאנעס מיני אילן כמו הדסים ועץ עבות או מיני שושנים שיש בהם מיני אילן לענין ערלה וש"ד מ"מ כיון שעומדים בבית ע"ג דבר המפסיק בין הקרקע שרי לטלטלן כמו זרעים וכמש"ל אלא דבאילן יש לעיין משום שמוש באילן דלכו"ע אסור מדרבנן כמו שנדבר בזה בס"ד:

והנה בדין טלטול עשבים מחוברים לקרקע יש לעיין. דבשו"ע סימן שי"ב סעיף ו' וז"ל מקנחין בשבת בעשבין לחים אפי' הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק ע"כ. וכתב עלה המ"א בסעיף קטן ו' שלא יזיזם שהם מוקצים עכ"ל וראיתי במחצית השקל שם שכתב דהא"ר והת"ש חולקין על המ"א דמוקצה דמחובר אינו אלא בפירות הנתלשים או נשרו בשבת מדלא לקטינהו אתמול אקצינהו מדעתי' אבל כל זמן שהם מחוברים מותר להשתמש בהן. אי לאו משום משתמש במחובר ליכא משום איסור מוקצה וא"כ בעשבין דליכא משום משתמש במחובר ליכא גם משום מוקצה והא דקאמר לא יזיזם ר"ל שיזהר שלא יתלוש מהם עכ"ד. והל"ש בהגהותיו כתב ע"ד המ"א דלדבריו כמעט הדבר רחוק במציאות שיוכל לקנח בגופו בלבד בלא יוכל ליגע בו בידיו. והנה הספרים הנ"ל אינם בידי לעיין בהם:

ומה שיש לי לכאורה להקשות ע"ד המ"א הוא דאם נפרש דברי המחבר שכתב שלא יזיזם היינו טלטול א"כ תקשי ממ"ש המחבר בעצמו בסימן של"ו עציץ אפילו אינו נקוב יש ליזהר מלטלו כו' ולהניחו ע"ג יתדות בין של חרס בין של עץ. וטעמו כמוש"ל בשם הב"י דחייש לדעת רש"י בשל חרס דא"נ כנקוב ולדעת ר"ת בשל עץ כה"ג ובצירוף דעת הרמב"ם אית בהו חששא דתולש ונוטע וכמוש"ל. והשתא אם איתא דעשבין מחוברין אית בי' משום מוקצה א"כ מאי אריא דלהניחו ע"ג יתדות אסור ויש ליזהר ותיפוק לי' דאפי' במקומן אסורין בטלטול כל שהוא בין כשעומדין ע"ג קרקע בין כשעומדין ע"ג יתדות מה"ט גופא דחשש מוקצה. ומדכתב המחבר דלהניחו ע"ג יתדות אסור משמע דטלטול במקומו שרי אף דבכולהו איכא חששא דמחובר לכל מר כדאית לי'. ואין לומר דאף דטלטול דמחובר אסור מ"מ ע"י הכלי שרי משום טלטול מן הצד. הא לא שרי טלטול מן הצד כ"א לצורך דבר המותר ולא לצורך דבר האסור כמו"ש בשו"ע סימן שי"א. וי"ל דכיון דמה שהזהיר המחבר שלא יניח ע"ג יתדות וכן להיפך הוא רק מטעם ספק וכמוש"ל שהרי בכל חד איכא ספיקא להתירא בשל חרס דילמא כר"ת דלא הוי כנקוב ובשל עץ דילמא כרש"י דאינו כנקוב. ובתרווייהו דילמא כהרמב"ם דבתרווייהו צריכין לנקוב. ונהי דאנן מחמרינן ונקטינן חומרי דכולהו היינו משום לתא דאיסור תורה כגון להניחו ע"ג יתדות ולהיפך אבל בטלטול במקומו שאין בו רק חשש מוקצה ועיקר טלטול מוקצה אינו רק דרבנן ואין בו לתא דאיסור תורה אין לחוש בספיקי טובא כי הני:

אך מה שיש לתמוה על המ"א הוא דודאי א"א לפרש דברי המחבר מ"ש "שלא יזיזם" משום מוקצה. שהרי דברי המחבר המה דברי רש"י בשבת דף פ"ב כמו"ש בב"י ושם ע"כ פירושו שלא יזיזם מן המחובר [כלומר שלא יתלשם] דבגמ' שם הי' לפניו צרור ועשבין רב חסדא ורב המנונא ח"א מקצת בצרור ואינו מקנח בעשבין וח"א מקנח בעשבין ואינו מקנח בצרור. ופי' רש"י ואינו מקנח בעשבין שהעשבין לחים וחותכין את הבשר ורבותינו מפרשים משום תלישה ואיני יודע מהו דאי בעשבין מחוברין מי איכא למאן דשרי וכמדומני דמוקמי לה במחוברין ומקנח בהן בחיבורן. ואינו מקנח בצרור דלאו בר טלטול הוא הילכך מקנח בעשבין כשהם במחובר ולא יזיזם. ומשום שימוש במחובר לא מתסר כדאמרינן בעירובין פ"ג דלא אסרו אלא באילן ובקנים עוזרדין לפי שהם קשין. עכ"ל רש"י ז"ל. ונראה פשוט וברור דמ"ש רש"י ולא יזיזם משום דקשיא לפי' רבותיו דלא ס"ל טעמא דעשבין אסורים משום שחותכין את הבשר א"כ קשה מ"ט דמאן דס"ל בצרור ולא בעשבין הא צרור מוקצה דלא חזי למידי ועשבין הא חזו למאכל בהמה. ואי דלא חזו עכ"פ לא גריע מצרור ואכתי מ"ט ס"ל בצרור ולא בעשבין וצ"ל דס"ל דא"א לקנח אם לא שיזיז העשבין ממקום חבורן בקרקע וה"ל פסיק רישא וחייב עלה משו"ה ס"ל בצרור ולא בעשבין אף דבצרור הוי מוקצה עדיף טפי מליתי לידי איסור תורה אבל אידך ס"ל דאפשר שיקנח בהן בחיבורן ולא יזיזם ולא ה"ל פסיק רישא אלא דבר שאין מתכוין אם נתלשו ולכך שרי משו"ה בעשבין עדיפא דליתנייהו מוקצה ולא בצרור. וכן מצאתי אח"כ בפי' רש"י שעל הרי"ף וז"ל ורבותינו מפרשים דאיירי בעשבין מחוברין ולכך מ"ד דלא מקנח בעלין היינו משום תלישה ומ"ד מקנח בעלין מחוברין ולא יזיזם ממקומם עכ"ל. מוכח דלא יזיזם ממקום חיבורן בקרקע קאמר. וזהו ג"כ דברי הב"י שם בסימן שי"ב שכתב ומשמע מדברי רש"י שאפי' אם העשבין מחוברין יכול לקנח בהם בעודם מחוברין ולא יזיזם ומשום שימוש במחובר כו' עכ"ל. דר"ל יכול כו' דאינו פסיק רישא. אך בשו"ע שינה הלשון קצת וכתב "ובלבד שלא יזיזם" ובחכמה שינה הדברים והיינו דלפמ"ש פליגי האמוראים בעשבין אי הוי פסיק רישא אי לא ובודאי לא במציאות רחוק פליגי ולכו"ע קרוב הענין לבוא לפסיק רישא אם לא יזהר וא"כ נהי דפסקינן כמ"ד בעשבין. מ"מ כיון שבקל יכול להיות בזה פסיק רישא אם לא יזהר ע"כ צריך להיות זהיר בדבר. וז"ש ובלבד כו' ור"ל שיהא זהיר בדבר וע' פסחים ק"א ע"א תוס' ד"ה והלכה כר"ש. וראיתי בפמ"ג בסימן שי"ב שהקשה לפי' האלי' רבה ות"ש דשלא יזיזם היינו יתלשם קשה פשיטא. ולק"מ דדינא רבה קמ"ל שצריך להזהר:

ולפ"ז להיפך מוכח מכאן דאי כדעת המ"א דיש איסור מוקצה בעשבין מחוברין א"כ קשיא מ"ט דמ"ד בעשבין ולא בצרור מאי עדיפותא דעשבין כיון דבהו נמי איכא איסור מוקצה כבצרור. ועוד דלפמ"ש דלכו"ע בעשבין קרוב לבוא לידי פסיק רישא אם לא יזהר א"כ ודאי מה"ט צרור עדיף כיון דאיסור מוקצה בתרווייהו איכא אלא שהתירו משום כה"ב. ואין לומר דמ"ד בעשבין היינו שלא יאחזם בידו. שהרי דומיא דצרור קתני באוחזו בידי' ועוד כיון דבאמת דבר זה שלא יאחז בידו כבד מאד וכמעט בלתי אפשר שלא ישלח ידו וכמוש"ל בשם הלבושי שרד. א"כ אם איתא דאפ"ה אסור כולי האי ה"ל לפרושי לאסור או סתמא כפי' דדומיא דצרור קאמר וכדרכו בידיו וא"כ הדק"ל מ"ט דמ"ד בעשבין ולא בצרור אע"כ צ"ל דבעשבין מחוברין לית בי' איסור מוקצה ולהכי עשבין מחוברין עדיפי לי' מצרור שהוא מוקצה. ואידך ס"ל דבעשבין אף שאינם מוקצין אבל פסיק רישא הוא משום תלישה ועדיף צרור דלית בי' רק איסור דרבנן דמוקצה ואידך ס"ל דאינו פסיק רישא רק דבר שאין מתכוין ומותר ועשבין עדיפי דלית בם איסור מוקצה וה"ז דלא כהמ"א:

ויש לדקדק לכאורה על פי' רבותיו דאכתי אפי' אי בעשבין מחוברין פליגי למה להו לפרש דפליגי אי תלישה הויא בהו פסיק רישא אי לא ופליגי במציאות הענין ה"ל לפרש דכו"ע ס"ל דאפשר שלא יזיזם ממחובר אלא דפליגי בדבר שאין מתכוין מר ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ואידך ס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ובפלוגתת ר"י ור"ש. וי"ל ע' ב"ק י"ח ע"ב ולימא כו' א"נ י"ל ע"פ מ"ש רש"י שבת קכ"ד:

ונ"ל די"ל דהא דלא ניחא להו לרבותיו דרש"י לאוקמי פלוגתייהו בעשבין תלושין דא"כ מ"ט דמ"ד בצרור ולא בעשבין ואי משום דבעשבין יש שחותכין את הבשר כגון סימנא דאגמי בחולין ט"ז ע"ב וכפי' רש"י דלפ"ז ודאי ר"ח הוא דאית לי' בעשבין ולא בצרור מדמפליג בשבת שם לעיל מיניה אר"ה דס"ל בהיה לפניו צרור וחרס דר"ה ס"ל בצרור ואיהו ס"ל בחרס אף דבחרס איכא תלתא לריעותא כשפים וסכנתא דשמא ינתק כו' והשרת נימין מ"מ מוקצה דצרור חמירא לי' מכ"ש בצרור ועשבין דליכא בעשבין אלא משום סכנתא לחודא דודאי ס"ל דבעשבין וא"כ כיון דס"ל לעיל מיניה בחרס מכ"ש דבעשבין וא"כ הא ל"ל. מיהו בזה י"ל דמשום אידך מ"ד קתני לה דס"ל דאפי' נגד עשבין צרור עדיף. אך אכתי קשה דהגמ' הו"ל למימר בהך פלוגתא דצרור ועשבין תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין כדרך הגמ' לומר כן בכ"מ. וכה"ג דקדקו התוס' במו"ק ג' ע"ב וכן הביא שם הריטב"א בשם רש"י שדקדק כן למה לא אמר שם בגמ' תסתיים דר"א כו'. ומדלא אמר בגמ' תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין ש"מ דבטעמי אחריני פליגי ובעשבין מחוברין דלחד מ"ד הוי פסיק רישא באיסור תורה ולחד מ"ד אינו פסיק רישא וכמוש"ל דלפ"ז אפי' לר"ח דס"ל בצרור וחרס דבחרס מ"מ בצרור ועשבין י"ל דס"ל דבצרור משום דבעשבין איכא איסור תורה משא"כ בצרור וליכא תסתיים. ולפ"ז ליכא לפרש פלוגתא דרב חסדא ורה"מ בדבר שאין מתכוין ולכו"ע אפשר שלא יתלשם כמו שהקשינו לעיל דא"כ כיון דר"ח ס"ל בצרור וחרס דבחרס אע"ג דאיכא השרת נימין ובע"כ דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר וא"נ אסור אך מדרבנן כדעת רש"י בשבת קכ"ד ודעמי' ומה"ט מוקצה חמירה מינה א"כ בצרור ועשבין נמי ע"כ ס"ל דבעשבין והדק"ל לימא גמ' תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין ומדלא אמר תסתיים ש"מ דבפסיק רישא דעשבין פליגי וליכא תסתיים:

והנה אף שהבאנו ראיה ברורה דמ"ש המחבר שלא יזיזם דלא כהמ"א משום מוקצה אלא כדעת הא"ר ות"ש. מ"מ לדינא לכאורה יש עדיין מקום לדעת המ"א. דנראה דכיון דעיקר דבר זה דמוקצה דעשבין מחוברים תליא בדין שימוש בהן במחובר והרי מצאנו להט"ז בסימן של"ו שנחלק בדין זה על בעלי השו"ע המחבר והרמ"א דבסימן של"ו כתב המחבר אין עולין באילן כו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל כו' וכתב ע"ז הרמ"א בהגה וכ"ז באילן וכיוצ"ב אבל קנים הרכים כירק מותר להשתמש בהן אע"פ שמחוברין בקרקע כו' ותמה שם הט"ז על הרמ"א דמאחר שהמחבר העתיק מקודם לשון הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע כלל דמשמע אפי' קנים הרכים וירק ושתק לי' הרמ"א ולא כתב עליו כלום איך כתב אח"כ וכ"ז באילן כו' דמשמע דאינו בא רק לפרש ולא לחלוק ונ"ל ממה שתמה רק על הרמ"א. אישתמיט מיני' באותה שעה דברי המחבר בסימן שי"ב שכתב הוא ג"כ דבירק מותר להשתמש ומצאתי שכבר קדמוני האחרונים כמו"ש בפמ"ג שם. והעלה הט"ז דדבר זה במחלוקת שנויה לפי אוקימתא דאמוראי בעירובין ל"ד ע"ב אהא דתנן שם נתנו לעירוב בראש הקנה שהוא תלוש ונעוץ הרי זה עירוב תלוש ונעוץ אין כו' ובאילן דהוי מחובר תנן ברישא שם דהוי עירוב ומשני רבא ור"ח דרישא ר' דלא גזר אשבות בין השמשות וסיפא רבנן דגזרו על השבות בין השמשות וחיישינן לשמא יעלה ויתלוש ולפ"ז בירק דלא שייך חששא דשמא יעלה ויתלוש לא מצינו שגזרו. וכן ס"ל לר"נ שם דמוקי למתני' בקנים עוזרדין שקשים אבל בשאינם עוזרדין שרי אבל לאוקימתא דרבינא דסיפא ד"ה וגזירה שמא יקטום ופי' רש"י לפי שהקנה רך הוא איכא למיגזר שמא יקטום כו' א"כ מכ"ש בירק שרך יותר דחיישינן שמא יקטום אף דלשמא יעלה ויתלוש לא חיישינן ולפ"ז הג"א דמייתי בהגה הוא לפי' ר"נ דמיקל ברכיך אבל לפ"ד הפוסקים כרבינא דמשום דרכיך חיישינן לשמא יקטום א"כ כ"ש בירק וא"כ אסור להשתמש בו שמא יקטום והא דמותר לילך ע"ג עשבין שם סעיף ג' שאני התם דאינו משתמש בו וידיו רחוקות ממנו משא"כ במשתמש דהוא עוסק בו ויש חשש שמא יקטום והשימוש באילן הוא ג"כ מטעם זה שמא יתלוש כיון שהוא סמוך לידיו וכיון דהחשש שמא יקטום אפי' בירק שפיר כתב הרמב"ם דאין משתמשין במחובר לקרקע לכלול גם ירק. ותו נ"ל דגם מחמת מוקצה אין להשתמש בירק דודאי מוקצה הוא כו' ע"כ ת"ד הט"ז. והשתא לפ"ז הי' נ"ל דודאי גם המ"א יודה בזה להא"ר ות"ש דכל שאין אסור להשתמש בו במחובר אינו מוקצה שהרי לא אקצי דעתי' מיני' כיון שרשאי להשתמש בו וא"כ שרי בטלטול אלא דהמ"א כט"ז ס"ל דעשבין וירק וקנים הרכים אסורים להשתמש בהם מטעם שמא יקטום] וה"ל דינם כאילן דאסור להנידו משום מוקצה משום דאסור להשתמש בו וה"נ בעשבים וירק ואף דודאי דמ"ש המ"א דרך פירוש על מ"ש המחבר "שלא יזיזם" ז"א שהרי המחבר בפירוש ס"ל שם דבירק לא גזרינן שימוש מ"מ לדינא אפשר כהמ"א וכמו"ש הט"ז ודלא כהמחבר ורמ"א אלא כדעת הרמב"ם ואידך פוסקים שפסקו כרבינא אלא דמ"מ דוחק גדול הוא לומר דהמ"א מסכים להט"ז דא"כ לא ה"ל לעבור ע"ד הרמ"א בסימן של"ו בשתיקה ושפיר השיגו הא"ר והת"ש עליו גם לדינא כיון דס"ל דשרי להשתמש בהן אין בהן משום מוקצה:

והנה על הט"ז דס"ל ג"כ כהמ"א דירק וכיוצ"ב אסור בטלטול במחובר אין להקשות כמו שהקשיתי למעלה על המ"א משבת פ"ב דכיון דלדידי' תליא זה בפלוגתא דאמוראים י"ל דהני אמוראי בשבת לא ס"ל כרבינא דעירובין ל"ד אך הא קשיא לכאורה לפ"ד דתליא בפלוגתא א"כ מאי דוחקא דרבותיו דרש"י בשבת שם לפרש בפלוגתא דר"ח ורה"מ במציאות אי הוי פסיק רישא עדיפא ה"ל לפרש דפליגי אי עשבין מחוברין מותרים לשמש בהן דלמ"ד בעשבין ס"ל דשרי ומ"ד צרור ס"ל דאסור משום שמא יקטום וכרבינא הלכך צרור עדיף דלית בי' לתא דאיסור תורה משא"כ עשבין וי"ל דכיון דר"ח ס"ל בעירובין שם דסיפא רבנן דרבי ולא כרבינא שם א"כ לדידי' לא מצינו שגזרו חכמים בעשבין וירק גזירה שמא יקטום שיהא אסור מה"ט להשתמש בהו א"כ אי בהא פליגי בשבת ה"ל להגמ' שם לומר תסתיים דר"ח הוא דאמר בעשבין וכמו"ש כה"ג לעיל. והנה עיקר חידושו של הט"ז לפרש דשימוש קנים הרכים ועשבים תליא בפלוגתא דאוקימתא דאמוראי הקדימו חותנו הב"ח ז"ל. אמנם שניהם לא ראו שכבר עלה כן בדעת הריטב"א שם בעירובין לפרש כן אבל מסיק דבריו שלא נ"ל כן דמשמע דלא פליגי רבנן בדין תשמיש דקנים ומסיים ולא עוד אלא שלא גזרו חכמים שמא יקטום במידי דלא פסיק רישא אלא באילן שאסרו להשתמש בו והכין משמע לקמן פרק המוצא תפילין וזה הנכון והביאו הח"א כלל י"ב לענין הלכה דלא כט"ז וכתב שגם הא"ר השיג עליו. ולדידי קשיא לי עליו דהנה לפי דבריו יצא לו להרמב"ם דפסיק כרבינא דגזרינן שמא יקטום ופי' רש"י מתוך שהוא רך כו' וא"כ מכ"ש בירק שהוא רך יותר דשייך בהו שמא יקטום וא"כ ודאי דאסורין בשימוש כמו באילן. ואני תמה דאיך אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל בדרבינא דגזירה שמא יקטום איידי דרכיך הוא וכפי' רש"י והלא בפי' המשניות שם פירש גזירה שמא יקטום שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו וכן הקונדס עכ"ל והביא פי' זה גם הרע"ב במשניות שם בביאור יותר דקנה וקונדם מחליף לי' מחובר בתלוש דקנים הרבה תלושים ונעוצים ונראים כמחוברין כו' ע"כ וא"כ גם לרבינא לא מצינו שגזרו חכמים בקנים הרכים ומכ"ש בירק דלאסרו מה"ט בתשמיש במחובר ודלא כר"נ דעביד עובדא להתירא ומעשה רב וא"כ א"א לפרש מ"ש הרמב"ם ואין משתמשין במחובר כלל לכלול גם ירק וקנים הרכים דמנא לי' הא דלא כר"נ:

ועוד אני תמה ע"ד הט"ז שכתב דבעשבין וירק מחוברין אסור להשתמש בהן כמו באילן דהתם ה"ט משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש ה"נ גזירה שמא יקטום וקשיא לי' ממה דפסקינן דמותר לילך ע"ג עשבין ותירץ דהתם כיון שאינו נוגע בהם רק ברגליו וידיו רחוקות אין זה משתמש במחובר דלפ"ז גם באילן כה"ג שרי כיון דזה לא מקרי משתמש במחובר. והא בירושלמי עירובין פ"ג וביצה פ"ה הלכה ב' ר' אחא בשם רב אסור לדוש ע"ג זמורה בשבת הוא שרשי אילן הוא קולסי כרוב בגבוהין ג' כו' [כ"ה עיקר הגירסא "לדוש" וכן מצאתי בא"ז הגדול סוף הלכות יו"ט] ונ"ל פירוש הירושלמי דרב ס"ל דע"ג עשבין וירק מותר לדוש [ודלא כגירסת רי"ף בעירובין ק' אמר רב אסור לילך] והא דקולסי כרוב שהוא ירק עי' ערלה פרק ג' ובר"ש שם דג"כ שרי ע"ז אומר הוא שרשי כו' כיון שדומה לאילן ע' פסחים נ"א תוס' ד"ה כל הספיחין הרי דס"ל לרב אף לענין לדוש שהוא רק ברגליו דע"ג ירק מותר ובאילן אסור ואין לומר דרב ס"ל דלא כרבינא דגזרינן לשמא יקטום ומשו"ה מתיר לילך ע"ג עשבין דא"כ אנן קיי"ל כרבינא וקיי"ל נמי דמותר לילך ע"ג עשבין ובע"כ צ"ל דהלוך שאני דלא מקרי משתמש במחובר והדק"ל מ"ש הלוך ע"ג עשבין מהלוך על גבי זמורה ושרשי אילן:

מיהו בל"ה יש לעיין בדברי הירושלמי דאי מיירי ביבשים והא בתלמודא דילן שם דף ק' לא אסר רב אלא באפסטיא משום שאינן בני תורה ולא בכל מקום והכא סתמא קאמר [ואם נימא דפליגי י"ל דאהירושלמי סמך הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הלכה ו' לאסור ביבש וא"צ למ"ש המ"מ שם בשם המפרשים שעל אותו גדר כו' וראי' ג"כ להמ"א בסימן של"ו ס"ק י"ד ע"ש] ואי בלחין ובירק אפי' בכה"ג שרי וקשה הא רב ס"ל בכתובות ו' ע"א דבר שאינו מתכוין אסור ואיכא חששא שמא יתלוש ברגליו וצ"ל דמיירי כגון דסיים מסאני' וכה"ג דמוקי שם בגמ'. ועפ"ז ניחא לי הא דיש לדקדק בעירובין ק' שם דאמר תני חדא מותר לילך ע"ג עשבין ותני חדא אסור וטרח בגמ' למצא גווני דאפי' לר"י דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור מ"מ בהני גווני מותר ומסיק לבסוף והשתא דקיי"ל כר"ש כולהו שרי א"כ למה לי כל הטורח לוקמי הני תרי ברייתות חדא כר"ש וחדא כר"י אפי' לגי' ר"ח דבאמת גרס כן בגמ' הא ר"ש הא ר"י אכתי הני אידך אוקימתי ל"ל אבל למ"ש הוצרך להן דלא תקשה לרב דס"ל כר"י דבר שאינו מתכוין אסור ואפ"ה שרי לילך ע"ג עשבין בירושלמי הנ"ל:

עוד יש להקשות ע"ד הט"ז ממ"ש בשו"ע שם של"ו סימן י' בהא דכתב המחבר הדס מחובר מותר להריח בו אבל אתרוג ותפוח וכ"ד הראוי לאכילה אסור להריח בו במחובר שמא יקוץ אותו לאכלו וכתב עלה הט"ז ולפי מה שכתבתי דאין משתמשין אפי' בירק צ"ל דכאן אינו נוטלו ביד דאילו נוטלו להדס בידו אסור ע"כ דהנה הר"ן פרק ערבי פסחים אהא דפליגי אמוראי שם ק"ב ע"ב ביו"ט אחר השבת רב אמר יקנ"ה ושמואל אמר ינה"ק כו' וכתב רשב"ם ומה שאין נותנין האמוראים סימן לבשמים כו' כתב הוא וז"ל ואיכא מ"ד דה"ט גזירה שמא יקטום וליתא דאמאי נגזור בתלוש טפי ממחובר דקי"ל סוכה ל"ז הדס במחובר מותר להריח בו כו' הרי דס"ל להדיא דהדס נוטלו בידו דאל"כ לא דחי מידי. אברא די"ל דדברי הר"ן אלה לקוחים מהא"ז ה' מוצאי שבת שכתב קושיא זו על הני איכא מ"ד בשם מורו הראבע"ז, ולפ"ז הא"ז לטעמי' אזיל בקנים הרכים שהביא הרמ"א בשמו בהג"א בשם א"ז דאין בו איסור שימוש במחובר והיינו משום דס"ל כר"נ ודלא כרבינא ובכ"ז א"א לומר דהר"ן נמשך אבתרי' נגד דעת הרי"ף ורמב"ם ואידך רבוותא דפסקו כולם כרבינא ולדידי' אה"נ דבהדס מחובר גזרינן שמא יקטום ואסור לטלו ביד ולא דחה הר"ן לפ"ז כלום. מ"מ יש ליישב כוונת הר"ן גם לדעת ט"ז דהא מודה הט"ז דלרבא בעירובין ל"ד שם דמוקי מתני' כרבנן דר' ול"ס כרבינא דגזרי' שמא יקטום ולדידי' ודאי דהדם מותר לטלו אפי' בידו דהא דכתב הט"ז דאסור לטלו בידו היינו לדידן דלא קיי"ל כרבא אלא כרבינא אבל לרבא גופא שהוא בעל מימרא זו בסוכה ל"ז ע"ב (כ"ה גירסת רי"ף וא"ז והמאור והריטב"א ומ"מ וב"י רבא ולא רבה] והא רבא דס"ל בפסחים ק"ג שם יקנה"ז וגם הוא לא נתן סימן לברכת הדס ולדידי' ודאי תירוץ האיכא מ"ד ליתא ממה דס"ל בעצמו הדס במחובר מותר להריח בו ואפי' לטלו בידו וא"ש. מ"מ בכוונת הר"ן דוחק להעמיס כ"כ ולפמ"ש דרבא גופא ודאי ס"ל דהדס במחובר מותר להריח בו ואפי' לטלו ביד והט"ז לא קאמר אלא לדידן נדחין יהי' דברי הספר באר אברהם בעירובין מ' ע"א דבגמ' שם הנהיגו בני גננא דגזו להו אסא כו' שרא רבינא אזלו שיילוהו לרבא א"ל בעינן בכדי שיעשו והקשו המאור והריטב"א בסוכה והר"ן בביצה פ"ג דכיון דקי"ל דהדס אפי' במחובר מותר להריח בו ולא חיישינן לשמא יתלוש וכן מוקצה נמי ליתא שהרי לא אקצי דעתי' מיני' מלהריח בו וא"כ אפי' ביו"ט נמי שרי ומ"ט בעי בכדי שיעשו וע"ש מה שתרצו. וכתב הב"א דא"צ לכל מ"ש לדעת הט"ז דאסור ביו"ט ושבת בטלטול בידים ולזה צריכין בכדי שיעשו שיהא מותר לטלו גם בידים עכ"ד. ולפמ"ש אין דבריו נכונים כלל שהרי גם הט"ז מודה דרבא מתיר אפי' להריחו בידים וא"כ שפיר הקשו מרבא דלא שרא להו כ"א בכדי שיעשו ולדברי הב"א רבינא דשרא להו ורבא דאסר להו איפכא הל"ל:

ובעיקר דעת הט"ז דס"ל דהא דהדס מותר להריח היינו מרחוק א"כ אתרוג ותפוח אפי' מרחוק נמי אסור להריח דילמא ע"י הריחו אתי לידי תלישה והרי רבא ס"ל בפסחים י"א מתוך שלא התרת לו אלא ע"י קיטוף הוא זכור והכי קי"ל שם מכ"ש הכא דאינו נוגע בידיו כלל ודאי זכור הוא ע"י כך שלא יתלוש. והרי מצינו באבות דר"נ פרק א' באדם הראשון שעשה סייג דנגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה ואי לאו ששגג בזה מה שלא אמר לחוה שהוא סייג שעי"כ נדחפה כו' כמוש"ש וכמו"ש רש"י בחומש הוי סייג שפיר והרי אדם הראשון כמו שחסיד גדול הי' [עירובין י"ח ע"ב] כן בל"ס חכם גדול הי' וידע איך לעשות סייג ומשמרת ולא אסר עליו רק מנגיעה ולא מריח אפי' למ"ד אתרוג הי' במדרש בראשית שם הרי מוכח דסייג דנגיעה הוי שפיר סייג לאכילה וכ"ת א"כ הא דאפסיק הילכתא דאתרוג במחובר אסור להריח בו ולא אשתמיט א' מהפוסקים לומר דזהו דוקא כשנוטלו בידיו אבל כשאינו נוגע בו שרי י"ל דכשאינו נוגע ואינו נוטלו בידיו מטעם אחר אסור לכתחילה דכיון דמריח בו צריך לברך על הריח והרי קי"ל באו"ח סימן ר"י סעיף ד' כל דבר שמברכין עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו והוא מברייתא ברכות מ"ג ע"ב ובע"כ צריכין אנו לומר סברא זו לפי גירסת ר"ח וגאונים שהביא הר"ן בביצה פ"ג הביאו המ"א בסימן של"ו ס"ק י' דאתרוג מותר להריח מתוך שלא התרת אלא ריח ולא אכילה זכור הוא א"כ מכ"ש דשרי הדס כשאין נוטלו בידיו וה"ל למשרי בכה"ג דמתוך שלא התרת אלא ברחוק זכור הוא א"ו דלכתחילה א"א משום ברכה כדאמרן. א"נ כיון דרגיל ליקח בידו משום הברכה ודאי לא יזהר ויקח בידו:

לבד מכל אלה איני יודע מה דחקו להט"ז לפי שיטתו לפרש דהא דהדס בשאינו נוטלו משום שימוש במחובר הא כמו דלא שייך בהדס גזירה שמא יעלה ויתלוש דהא במחובר נמי מריח לי' שפיר וכדפי' רש"י שם מה"ט גופא נמי ל"ש למגזר לשמא יקטום ועכ"פ לדעת הרמ"א והמחבר דל"ג בקנים הרכים וירק ועשבין משום יקטום גם הט"ז מודה דהדס במחובר מותר לטלו בידו ואין בו משום מוקצה ולפ"ז לענין הלכה כיון שהא"ר והת"ש שהבאתי לעיל חולקין על הט"ז והמ"א דבירק ועשבין וקנים הרכים לא גזרו כלל שמא יקטום ושמא יעלה ויתלוש נמי ל"ש בו א"כ מותר בטלטול שהרי כיון דמותר להשתמש בו לא אקצי מדעתי' וכה"ג בהדס דלא שייך לגזור בו משום שמא יעלה ויתלוש כיון דמצי לארוחי בי' במחובר א"כ מותר לטלו אפי' בידי' וכן נראה דעת המחצית השקל שהוא מגן בעד המ"א תמיד ושתק כאן להחולקים עליו וכן דעת החיי אדם וכהרמ"א ודלא כהט"ז וודאי אם הי' רואה הט"ז לדברי הריטב"א גם הוא הי' חוזר בו. וראיתי בשו"ע הקטנים באשל אברהם בסימן של"ו שהביא מתשובת בית יהודא שהעלה דמה שאסור לטלו בידו ולהריח בו לדעת הט"ז היינו כפי ההנחה שהניח שאסור להשתמש בירק ובהתבטל הסיבה נתבטל הסובב דהעלה לדינא דמותר להשתמש בירק כו' ולפ"ז יצא לנו דהני עצי הדס ושושנים הנטועים אפי' מחוברים ממש כיון שעומדים להריח וליכא בהו גזירה דשמא יעלה ויתלוש אינם מוקצים כלל דהא איסור מוקצה אינו אלא משום דאסור להשתמש בו ושמא יעלה ויתלוש וכיון דבהדס וכיוצ"ב דל"ג בהו לשמא יעלה ויתלוש כדאמר בגמ' דמצי לארוחי בי' במחובר ולא יתלוש א"כ גם איסור מוקצה ליכא וכ"ז במחובר גמור מכ"ש הני וואזאנעס שנטועים בהם מיני עשבים ועצים המריחים שאינם מחוברים מה"ת דאין בהם איסורא דאין משתמשין באילן ושריין לטלטולי ולארוחי בהו אפי' בידיו. ונ"ל עוד דאפי' אי הני עצים הנטועים בהבלומענטעפ אינם להריח רק לנוי ולתפארת בבית ג"כ שרי לטלטולינהו ולא גזרינן בהו משום שמא יעלה ויתלוש דכיון דאפי' אי תולש אינו רק מדרבנן ופטור כבשבת צ"ה א"כ ה"ל גזירה לגזירה. ועוד דאפי' אי הי' מחובר ממש הי' נ"ל לומר דכיון דבהדס ל"ג משום דמצי לארוחי בי' במחובר מכ"ש בהני שאם יתלשם יבטל היופי והתפארת שנטוע לכך. אך אינני תוקע עצמי לדבר הלכה בזה. עכ"פ בנידון שאלתך שאינם מחוברים לקרקע כיון שיש הפסק בין עציץ הנקוב לקרקע אין שום ספק אצלי דמותר לטלטלם ולהורידם לארץ וכן להגביהם משם ומלבד כשיש רצפה על הקרקע וכמו"ש: עוד רגע אחד אדבר דלפי מש"ל בשם הפוסקים דהיכא דליכא משום משתמש במחובר לית בי' משום מוקצה וקשיא לי בעירובין ל"ד ע"ב בעובדא דר"נ דאמר להו פוקו עבידו כבושו כבשי באגמא ולמחר ניזיל וניתיב עלייהו ומפרש לי' דמיירי ברכין דאין בו משום משתמש באילן כפי' רש"י והקשה הראב"ד וכן הריטב"א שם כיון דאין בהו איסור שימוש א"כ אפי' בשבת נמי ולמה הצריכם פוקו כו' מע"ש. ותירץ הריטב"א דאף דאין בזה משום משתמש באילן מ"מ בעי הכנה לישיבה במעשה מבע"י ולא סגי להו במחשבה כיון שהם מחוברים. ואינו מובן לי דכיון דמותרים בשימוש א"כ אינם מוקצים הכנה משום איסור מוקצה למה. איברא דקושייתם יש לתרץ ע"פ מה שיש לדקדק בגמ' דמאי מקשה רמב"ח לר"נ ממתני' הא כיון שא"ל פוקו כבושו כו' וכיון שיכופו הקנים יהי' למטה מג' ואנן תנן שם צ"ט הי' שרשי' גבוהין מן הארץ ג' טפחים לא ישב עליהן הא פחות מג' ישב עליהן אמנם נ"ל דרש"י ז"ל נשמר מזה במתק לשונו שכתב כופו הקנים זה על זה הרבה כמין כסאות לישב עליהן כו' ונראה דמ"ש זה על זה הרבה ר"ל הרבה בגובה [ודייק לי' מדאמר כבשי והוא מלשון עלה בכבש והוא לעלות בגובה] וא"כ מאן לימא לן דלא הוי כעין בנין ואפשר דקשירה ושארי אבות מלאכות נמי הוצרכו לכך דאסורין לעשות בשבת. ולק"מ קושיית ריטב"א. אמנם כדברי הריטב"א מוכח בשבת קכ"ה ע"ב זמורה שהיא קשורה כו' קשורה אין לימא מתני' כו' אמר רב ששת למטה מג' כו' הרי דאף דאין בו משום שימוש במחובר אפ"ה בעי הכנה וי"ל וצ"ע. אחיך ח"ן:

פיקעלין יום "ב' ונשמע קולו בבואו אל" הקודש לסדר ולפרט:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה