אור ברסלב
שות דברי חן סימן לח

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן לח

סימן לז

הנה הרמב"ם פרק כ"ט מהלכות שבת הלכה י' כתב דאסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש קדושא רבה] וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל וז"ל בחיי ראשי אם מסברא אמרה לא סבר מימיו סברא פחותה מזו ולפי שקראוהו קדושא רבה יצא לו. ואינו כלום שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום אסמכתא היא דעיקר קדושא בליליא כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א"נ דאי לא קדיש בליליא קאמר. עכ"ל הראב"ד. וכתב עליו המ"מ וז"ל ומעתה אשיב על דברי הר"א ז"ל מ"ש ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש. אני אומר דלא. והטעם בזה לפי שבלילה שהוא מזכיר קדושת היום די היכר בכך ואם חביב עליו פת יותר יקדש על הפת קודם שיטעום אבל ביום שאין ההיכר אלא כשמברך בפה"ג קודם סעודה שלא כדרכו בחול אם בא לקדש על הפת איזה היכר יש כאן וזה נ"ל נכון. ומה שאמר אסמכתא בעלמא דעיקר קדושה בלילה הוא אף רבנו ז"ל סובר כן. וכ"כ למעלה עיקר הקדוש בלילה אבל חכמים דרשו לקדש ביום ואינו בדין שיוכל למלא כריסו ולאכול ואח"כ יברך על היין ויאכל סעודה אחרת שאם אתה מתיר לו לטעום אף אתה מתירו לאכול כל צרכו שאם א כן נתת דבריך לשיעורין. ומ"ש אי נמי דאי לא קדיש בלילה קאמר. זו באמת סברא פחותה מסברת רבנו והיא מבוארת הסתירה חדא דהא ברייתא לא משמעה הכין ותו דבסמוך ממש אמרו ביום מאי אמר רב יהודא בפ"ה ואי לא קדיש בלילה ודאי מזכיר הוא קידוש שבת על הכוס כדמוכח התם בהדיא. ועוד ששם דף ק"ה שאל רבינא מר"נ מי שלא קידש בע"ש מהו שיקדש כל היום כולו והשיבו מדאמרי בני ר' חייא מי שלא הבדיל במו"ש מבדיל והולך כו' ה"נ מי שלא קידש מקדש והולך. ולא הביאו שם ברייתא זו להוכיח כן. ועוד ששם הקשו ע"ז מברייתות אחרות ותירצום והי' להם להביא זו לסיוע אלא ודאי אין דברי הר"א ז"ל בזה הפירוש נכונים כלל עכ"ל המ"מ:

והנה מה שרצה הראב"ד ז"ל לפרש בפי' הראשון וכן הסכים על ידו המ"מ דהא דאמר בברייתא ביום מנין אסמכתא הוא. לכאורה הוא תמוה דהנה עיקר ופשטא דקרא דזכור את יום השבת הוא בדברים. וכמ"ש הרמב"ם ריש פרק כ"ט שם מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים. ושם בהלכה י' מדברי סופרים לקדש על היין כו' משום דיין אינו מוכח מגוף הפסוק רק נלמד בדרך אסמכתא כמו"ש התוס' שם ק"ח מדכתיב וזכרו כיין לבנון נזכירה דודיך מיין. (ומה שכתבו התוס' דמצינו לומר דעל היין ד"ת כו' תמיהני מאד מנא לן. אי משום דילפינן בג"ש זכור מזכרו הא ד"ת מדברי קבלה לא ילפינן ואי נימא דהני קראי לא הוי רק גילוי מילתא בעלמא דזכירה הוא ביין א"כ זכירת יצ"מ בכל יום וזכירת עמלק נמי יין נבעי. א"ו דיין רק מד"ס הוא ויש להם סמך מדברי קבלה כמו"ש תוס'] והנה בברייתא אמר זכור כו' זכרהו על היין בכניסתו הרי דתרתי קאמרה שתהא זכירת דברים שהוא מה"ת ועל היין שהוא נלמד מאסמכתא והוא מדברי סופרים. ושוב כשאמר אין לי אלא בלילה ביום מנין משמע דביום דינו כבלילה שצריך זכירת דברים ועל היין וא"כ איך קאמר בגמ' תיכף בסמוך ביום מאי מברך בפה"ג הרי דיום אינו דינו כשל לילה. ואף אם תאמר דהך ביום מנין רק אסמכתא הוא עדיפא הי' לנו לאסמוכי דביום צריך זכירת דברים כמו בלילה דבלילה הויא מה"ת מלאסמוכי רק איין לחודא דגם בלילה אינו חייב רק משום אסמכתא וא"כ אנן דקי"ל דקדושא רבה יין בעי וזכירת דברים לא בעי הוא כלפי לאי. ואולי כונת הראב"ד דבאמת לא יליף מקרא דאת יום לרבות יממא רק לענין זכירת דברים בלבד שזה בקידוש של לילה מה"ת מפשטא דקרא וילפינן בדרך אסמכתא גם איממא וזה יוצא במה שמזכיר בתפלתו קדושת שבת. והא דבעינן יין בקדושא דיממא לאו מתורת האי אסמכתא יליף דא"כ ה"ל לתקן שיאמר האי זכירת דברים איין כמו בלילה. אלא דה"ט משום דתניא לעיל שם כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום קודם ואם אין לו אלא כוס א' אומר עליו קידוש היום כו' מוכח דאם יש לו ב' כוסות מחוייב להביא השני לכבוד יום שלא יגרע עכ"פ מכבוד לילה ולפ"ז מ"ש ביום מאי מברך כו' לאו אברייתא דלקמי' דזכור קאי אלא אברייתא דלעיל שם כבוד יום וכבוד לילה קאי א"נ אברייתא שם דלעיל מיני' שבת ויו"ט אין בהם קדושה על הכוס משמע דכוס עכ"פ בעי ע"ז שאל ביום מאי מברך. ואין להקשות כיון דכוס בלאו הכי בעי משום כבוד יום וזכירת דברים בעי משום האסמכתא א"כ ה"ל לתקוני דלימא האי זכירה אכוס. הא כבר תירץ הראב"ד בעצמו במ"ש שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין כו' ואע"ג דבתפלה מזכיר של שבת כל אימת דמצלי, י"ל שאני תפלה דעיקרה לרחמי משא"כ זכירה דקידוש דלשבח קאתי די במה שקידש כבר בלילה. כן הי' נ"ל. אמנם הר"ן כתב דהאסמכתא הוא דנבעי יין ולא לענין זכירת דברים ונדחק בזה מאד ע"ש. ועכ"פ אם נאמר דהאי ביום מנין אקידושא רבה דכל שבת קאי צ"ל דלא אסמכי' לכולי מילתא דלילה רק לצדדין וזה דוחק גדול דהא משמע דביום מנין רצה לומר שיהי' שווה דין יממא לדין לילה בכל גוונא בין לענין זכירת דברים ובין לעניין יין. וזה שרצה הראב"ד דמ"ש אח"כ א"נ דאי לא קדיש בלילה קאמר דלפ"ז שווה דיממא לגמרי לשל לילה. בין בזכירה ובין ביין דתרווייהו בעי:

ומ"ש המ"מ ע"ד הראב"ד ומ"ש א"נ דאי לא קדיש בלילה קאמר באמת סברא פחותה היא כו' דברייתא לא משמעה הכין הנה לפי מש"ל יש לפירוש זה משמעות גדול בפשט הסוגיא. וכן לפי מ"ש בסמוך דיותר טוב לפרש מ"ש בברייתא ביום מנין דר"ל דבעי זכירה ויין משנפרש דלא קאי רק על אחד מהן:

ומה שהקשה עוד המ"מ דבסמוך אמרו ביום מאי מברך בפה"ג ואי לא קדיש בלילה ודאי מזכיר הוא קדושת שבת על הכוס כו'. י"ל דהאי ביום מאי מברך לאו אברייתא דזכור קאי רק קאי על ברייתות דלעיל דתניא שבת ויו"ט אין בהם קדושה על הכוס אבל כוס ודאי בעי וכמו"ש באידך ברייתא דכבוד יום קדים לכבוד לילה ע"ז שאל ביום מאי מברך. ואדרבה אם נימא דביום מאי מברך קאי על ברייתא דזכור לפי מה שמרבה שם גם יממא לקידוש. מאסמכתא דאת יום. ה"ל לאסמוכי דביממא נמי בעי תרווייהו כמו בליליא. אבל לא יתכן כלל דלענין זכירת דברים שמפורש בקרא לא נסמוך. ולענין יין שגם בלילה אינו רק מד"ס ואסמכתא בעלמא עביד מיני' אסמכתא ליממא וכמוש"ל:

ומה שהקשה עוד המ"מ וז"ל ועוד ששם שאל רבינא מר"נ מי שלא קידש בע"ש כו' והשיבו מדאמרי בני ר"ת. ולא הביאו שם ברייתא זו להוכיח כן. ועוד ששם הקשה ע"ז מברייתות אחרות ותירצוה והי' להם להביא זו לסיוע א"ו אין דברי הר"א ז"ל בזה הפי' נכונים כלל ע"כ. ול"נ דאי משום הא לא איריא דכעין קושיא זו הקשו התוס' בפסחים ק"ה ע"ב בד"ה ש"מ ותירצו משום דאיכא ברייתא התם דל"ס כן כו'. וע' מה שפירש הק"נ שם ודלא כמהרש"א שנדחק. ומכ"ש דהאי ברייתא דזכור לאו מתרצתא היא לפום ריהטא וכדמקשה עלה בגמ' וצריכא לתרוצי דה"ק כו' משו"ה לא מצי לסיוע מינה וכה"ג כתבו התוס' בכמה מקומות. וע' שבת קכ"ז ע"ב תוס' ד"ה הא קמ"ל כו':

וגדולה מזאת הביאו בעלי הכללים בשם הרמב"ן בספר תורת האדם ענין שבת ויו"ט דכמה מקומות יש בגמ' דהוה מצי למימר תניא כוותי' דפלוני ולא אמר והביא ראיות הרבה לזה וע' פסחים ק"ז ע"א בעא מיני' ר"ה כו' ושם ת"ר אין מקדשין כו' ושם ק"ח אריב"ל נשים כו' ושם ע"ב ת"ר הכל חייבין כו' ויש לדחות. ועי' שם מ"ט ע"א תוס' ד"ה תניא אר"י כו' וכתבתי במק"א:

והנה אחרי שסילקנו קושיית המ"מ מעל הראב"ד ז"ל יש לי להקשות על עיקר דברי המ"מ במ"ש לדעת הרמב"ם דמהאי טעמא בעי יין דוקא ואינו מקדש על פת לפי שביום אין היכר אלא כשמברך בורא פרי הגפן קודם סעודה שלא כדרכו בחול ואם בא לקדש על הפת איזו היכר יש כאן. עכ"ד. וקשיא לי דכיון דמחוייב לענג את השבת מדברי קבלה כמו"ש בשבת קי"ט ועושה תבשיל של תרדין ודגים גדולים עם ראשי שומין, ועני בכסא דהרסנא לכבוד שבת מה שאינו עושה כן לסעודתו בחול הרי די היכר בכך. ועוד הלא כבוד יום קודם לכבוד לילה ואם אין לו יין הרבה לסעודה או שאר מיני מגדים שיספיקו לו ללילה וליום צריך להניחם עד היום כמו שפי' רשב"ם א"כ הרי יש ויש היכר לסעודת שבת שהיא חשובה יותר מסעודת חול. א"כ אפי' אם לא יברך על הכוס קודם סעודה יש היכר:

ועוד תמיהני דמשמע מדבריו דבחול אין צריך להביא יין קודם סעודה והרי משנה שנינו בפרק כיצד מברכין דף מ"ב בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ופי' רש"י נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן כיצד סדר הסבה כו' ומ"ש רש"י נוהגין היו כו' נראה דמדייק לי' מדלא אמר בירך על יין לפני כו' מאי היין של לפני משמע היין הידוע שנהגו להביא תמיד קודם המזון. משמע שגם בחול הי' מנהגם להביא יין קודם סעודה. אך לכאורה אין ראיה ממתניתין שהרי בגמרא אמרינן עלה אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שבתות ויו"ט א"כ י"ל לדעת המ"מ דהא דמשמע ממתני' שהי' דרכם להביא יין קודם סעודה היינו משום קידוש דשבת ויו"ט ולא משום מנהגא בעלמא. אמנם הא רש"י ז"ל הביא ראי' לדבריו מברייתא דלקמן מ"ג שם דתניא כיצד סדר הסבה כו' ושם א"א לפרש דבשבת ויו"ט קמיירי דהכי תניא התם כיצד סדר הסבה אורחין נכנסין כו' בא להם יין כל אחד מברך לעצמו בא להם יין אע"פ כו' אחד מברך לכולם. ופי' רש"י אע"פ כו' שאין יין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא שלפני המזון וכ"כ תוס' שם ובגמ' שם שאני אורחין דדעתייהו למיעקר. והשתא אי בשבת קמיירי איך שותין יין הראשון שלא במקום סעודה. והא קי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה. ואין לומר דעיקר קידוש הי' לדידהו יין הבא להם שנית אחר שהסבו לסעודה דא"כ הא שתו יין ראשון קודם קידוש. ולדעת הרמב"ם הא אסור לטעום כלום אף קודם קידושא רבה:

וראיתי בשנות אלי' בברכות פרק ח' שהביא דבירושלמי הגירסא תני סדר הסבה כו' הביאו להם יין כו' הביאו להם פרפרת כו'. וא"כ י"ל דבשבת מיירי ובהני פרפרת יוצאין ידי קידוש במקום סעודה. אך התינח לדעת התוס' שם בשם ר"ת דפרפרת היינו פת הצנומה בקערה שהוא מחמשת מיני דגן דיוצא בזה כמו"ש המ"א בסימן רע"ג. אמנם הרמב"ם הא מפרש בפירוש המשנה ובספרו היד דפרפרת היינו לפתן ותבשיל ומיני פירות. ובזה הא אינו יוצא ידי סעודה זולת לדעת הש"ג הביאו המ"א שם. אך כל הפוסקים חולקין עליו. וא"כ ע"כ ברייתא בחול קמיירי ולא בשבת. ואע"ג דרשב"ם בפסחים שם כתב בשם השאלתות דרב אחאי דהא דצריך לברך בפה"ג איין בקדושא רבה כדי לחלק בין מדת שבת למדת חול. משמע דאיהו נמי ס"ל כמו"ש המ"מ דבחול אין דרכם להביא יין לפני סעודה וכ"כ ג"כ המרדכי בתוספותיו לפרק ע"פ. י"ל דאינהו סברי דהאי ברייתא דברכות דמביאין להם פרפראות היינו פת הצנומה בקערה כפי' ר"ח והשאלתות י"ל דכשאר גאונים שהביא בשו"ע שם ס"ל דביין יוצא ידי סעודה. אך להרמב"ם שמתרץ המ"מ אליבי' דלא הביא הא דגאונים משמע דסעודה גמורה בעי ובפירות ולפתן דהיינו פרפרת לדעתו ודאי דאינו יוצא ידי מקום סעודה. וא"כ ברייתא דכיצד סדר הסבה ע"כ בחול מיירי ומוכח דגם בחול הי' דרכם להביא יין לפני המזון. ואע"ג דכתב בשו"ע סימן רע"ב שבבוקר יקדש על הכוס שאם יברך על הפת תחילה אין כאן שום שינוי וכן המנהג פשוט כדעת הרא"ש כו' היינו לדידן שאין אנו רגילין ביין בימות החול. אבל המ"מ הא לפי זמן התלמוד קאמר ודאי קשיא עליו ממ"ש:

וראיתי בק"נ ברא"ש בערבי פסחים סימן ט"ו וז"ל תנא מהדר אלילה ונסב לי' קרא דיממא. מכאן קשה לפי מה שפי' הראב"ד בפרק כ"ט מהלכות שבת מדכתיב את יום ולא כתיב ביום משמע מתחילת כניסת יום א"כ מאי פריך. ע"כ. ותמוהין דברי הק"נ מאד. ופלא שלא עיין במחכת"ר בעיקר דברי הראב"ד ששפתיו ברור מללו וכתב וכשדרשו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום אסמכתא הוא דעיקר קדושה בלילה כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום. הרי שלא דייק הראב"ד מדכתיב את יום ולא כתיב ביום אלא לקושטא דמלתא בפשט הכתוב ולענין דאורייתא דבפשט הכתוב ליכא אלא קידוש בכניסת היום. משא"כ הברייתא דבעי לאסמוכי לה גם קידושא דיממא אהאי קרא ע"כ לא דייק כלל האי דיוקא. ובזה סרו ג"כ שאר קושיותיו שהקשה שם הק"נ ומובן למעיין היטב. ואין להאריך בזה:

אך מה שהקשה שם עוד ע"ד הראב"ד דהא דכתיב את יום ולא ביום בעינן לגז"ש שם בפסחים קי"ז ר"ל דאמר שם ראב"י וצריך שיזכיר יצ"מ בקידוש היום. כתיב הכא למען תזכור את יום. וכתיב התם זכור את יום השבת. והנה הרמב"ם לא הביא בהלכותיו הא דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום אלא בנוסח הקידוש כתב זכר ליציאת מצרים. ונ"ל דהאי צריך היינו רק לכתחילה מדרבנן וז"ש לא הוי רק אסמכתא בעלמא. (וע' תשובת הגאון רעק"א אשר בסוף חידושיו] :

ונ"ל ראיה לזה מברכות ל"ג אמר לי' רבינא לרבא הלכתא מאי א"ל כי קידוש מה קידוש אע"ג דקדיש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע"ג דמבדיל בצלותא מבדיל אכסא. והשתא אי אמרת דבקידוש היום צריך להזכיר יציאת מצרים מד"ת א"כ מאי ראיה מדקדיש בתפלה מקדש אכסא דה"ה בהבדלה שאני קידושא דלא יצא ידי חובתו בתפלה לפי שאין הזכרת יציאת מצרים בתפלה וע"כ צריך לקדש אכסא ג"כ משא"כ בהבדלה אע"כ דהא דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום היינו, רק מדרבנן ולכתחילה משו"ה לא היה בדין שיחזור לקדש אכסא משום יציאת מצרים לחודא כשכבר קידש בצלותא אם לא שהכי תקנו חכמים דבעי בקידושא תרתי צלותא וכסא וא"כ ה"נ לכתחילה (ועתה בצאת ש"ס חדש דפוס ווילנא לאור מצאתי בהגהת מצפה איתן שכבר קדמוני בזה. ע"ש] :

הן אמת דרשב"ם כתב בפסחים קי"ז שצריך להזכיר יציאת מצרים בין בכוס בין בתפלה משמע דנוסח שלו הי' כן בתפלה דלפ"ז אין ראיה כלל מהא דברכות ל"ג. אמנם לפי הנוסח שכתב הרמב"ם אין הזכרת יציאת מצרים בתפלה ולא הגיה עליו הראב"ד א"כ איכא ראיה דהזכרת יציאת מצרים אינו מעכב כלל רק לכתחילה בעי להזכיר והג"ש אינו רק אסמכתא בעלמא ומדרבנן:

וסבור הייתי להביא עוד ראיה דהזכרת יצ"מ אינו מעכב כלל בקידוש היום ממה שפסק המחבר בשו"ע סימן רע"א דנשים חייבות בקידוש היום ומוציאות אנשים הואיל וחייבות מה"ת כמותם. והשתא אי נימא דמה"ת צריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום משום גז"ש דראב"י זכור את יום מלמען תזכור את יום צאתך. הא כיון דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים בכל יום לפמ"ש הש"א בתשובה סימן י"ב א"כ הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום דילפינן בגז"ש מהאי קרא דלמען תזכור ודאי דנשים פטורות דכיון דמהזכרת יציאת מצרים דכל יום יליף א"א שתהי' הזכרת יציאת מצרים בקידוש היום חמירא מהזכרת יצ"מ בכל יום דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. וא"כ איך מוציאות אות נשים לאנשים בקידוש היום כיון שנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים שבקידוש היום ובלי הזכרת יציאת מצרים גם בקידוש אינו יוצא ידי חובתו א"ו הך הזכרת יציאת מצרים אינו מעכב כלל לקידוש היום ושפיר יוצא ידי חובתו גם בלא הזכרת יציאת מצרים דאינו רק מדרבנן ולכתחילה אמנם לפי מ"ש במק"א [לעיל סי' י"ג] דדברי הש"א אינם מוכרחין כלל והעיקר כמו"ש המ"א דנשים חייבות בהזכרת יציאת מצרים בכל יום ליתא לראי' זו:

ובעיקר דרשא דראב"י דיליף שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום מגז"ש תמוה לי אמאי לא יליף מפשט הפסוק בפרשת ואתחנן ויום השביעי שבת לד' גו' וזכרת כי עבד היית במצרים גו' ומצאתי אח"כ שהמהרש"א בפסחים שם עמד ע"ז ותירץ דאפשר לומר דראב"י יליף שצריך להזכיר היציאה ובפסוק וזכרת לא נזכר רק העבדות. וכתב אבל מדברי התוס' נראה דיציאת מצרים היינו נמי העבדות מצרים. ולדידי ק"ל נהי דשני דברים המה אכתי למה לא יזכרו גם עבדות מצרים שמפורש בקרא. וכל מוני המצות שמנו כל הזכירות שנמצא בתורה לא מנו זכירה זו. וראיתי בספר אור החיים בפרשת ואתחנן על פסוק וזכרת כי עבד גו' שכתב ורז"ל אמרו מכאן שצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים כו'. ודבריו נפלאו ממני. דלא מכאן הוא שאמרו רק מגז"ש דלמען תזכור. וכ"ז צ"ע:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה