שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן כט
שאלת ממני ידידי השותה שמן זית כל שהוא בעיני'. אם צריך לברך עליו כיון שנהנה ואינו מזיק. או אין צריך לברך עליו:
תשובה. לא ידענא מנין פשיטא לך דמעט שמן זית אינו מזיק. דלפי הסברא נראה כיון דשמן בעיני' אזוקי מזיק לי' כדאמר בברכות ל"ה ע"ב מה לי מעט אם הרבה ואם שותה מעט אינו מזיק הרבה. מ"מ מעט הוא מזיק ואין ראוי לברך עליו. אך ראיתי בהלכות דעות להרמב"ם ז"ל פרק ד' הלכה ט' שכתב דיש מאכלות שהן רעות לאדם ואין לאדם לאכול מאלו כי אם מעט כו'. הרי שמחלק במאכלות המזיקות בין הרבה למעט. וא"כ שפיר נסתפקת בשמן זית דאפשר דאף דמזיק הוא מ"מ כ"ש ממנו אינו מזיק כלל וראוי לברך עליו כמו"ש. ומעתה תתפרד שאלתך לשני ראשים. לדעת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ברכות הלכה ב' שכתב השותה שמן זית מברך עליו שהכל אפשר דהיינו דוקא בשותה כשיעור כזית ויותר. אבל בשותה פחות משיעור זה אם תמצא לומר שאינו מזיק כלל אפי' בורא פרי העץ בעי ברוכי כמו בשותה ע"י אניגרון. ואפי' את"ל דבורא פרי העץ אין מברכין וא"כ לדעת הרמב"ם ז"ל אין כאן עוד ספק. דשהכל ודאי בעי לברוכי. אכתי לדעת הטור והשו"ע סימן ר"ב דשמן זית אינו מברך עליו כלל אפשר דבכ"ש מברך שהכל: והיה נ"ל לכאורה לפשוט שאלתך בפשיטות מהא דאמר בברכות שם גופא אמר ר' יהודא אמר שמואל וכן אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ היכי דמי אילימא דקא שתי לה משתה אוזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש כו' ומוקי לה בגמ' דקשתי לי' ע"י אניגרון ובחושש בגרונו. והנה הרמב"ם פסק דעל השמן מברך שהכל. אמנם הטור בסימן ר"ב שם הקשה עליו וז"ל. ואין נראה מה שכתב שאם שתה אותו לבדו שיברך עליו דקאמרינן בגמ' אי דשתי' בעיני' אזוקי מזיק לי' פי' ולא יברך עליו כלל. ע"כ. וכתב שם הב"ח דהרמב"ם מפרש דמה שאמר בגמ' אי לימא דשתי לי' אזוקי מזיק לי' הכי פירושו אמאי אמר ר' יוחנן דמברך עליו בורא פרי העץ. אבל הוא פשיטא כיון שנהנה צריך לברך עליו שהכל. וראי' מקמחא דשערי שם ל"ו דקאמר שמואל דמברך עלה שהכל דאע"ג דקשי לקוקיאני מה"ד לא לברך עליה כלל. קמ"ל כיון דאית לי' הנאה מיניה בעי ברוכי. ומכאן ראי' להרמב"ם בחומץ ושמן זית דמברך עליהם שהכל. וכן כתב הכ"מ בפרק ח' שם דלהרמב"ם קושיית הגמ' אינה אלא לאפוקי ממה שאמרו שיברך עלה בורא פרי העץ: והשתא אי נימא דשמן כל שהוא אינו מזיק כלל מאי מקשה הגמ' מהא דתניא השותה שמן של תרומה אין משלם את החומש דש"מ דשמן מזיק. הא ע"כ הך ברייתא בשותה שיעור כזית מיירי דאי בפחות משיעורו מאי איריא דשותה שמן פטור מחומש משום דמזיק הוא. הא בלאו הכי נמי פטור משום דאיש כי יאכל כתיב וקיי"ל דאין אכילה פחותה מכזית. ומשנה היא בתרומות פרק ז' האוכל פחות מכזית תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. וכן כתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות תרומה הלכה י"א האוכל או השותה פחות מכזית כו' אינו משלם את החומש. א"ו בשותה כשיעורו מיירו. וא"כ להרמב"ם מאי מקשה בגמ' אהא דשמואל ור' יוחנן. הא י"ל דאינהו בשותה פחות מכשיעור מיירו. וכיון דאינו מזיק מברך עליו בורא פרי העץ ועדיף טפי לאוקמי הכי. מלאוקמי דמיירו בשותה שלא בעיני' רק ע"י אניגרון וגם חושש בגרונו ומדלא מוקמינן להו בכה"ג ש"מ דסבירא לי' להגמ' דשמן זית אפי' מעט ופחות מכשיעור אזוקי מזיק ולא דמי להני דחשיב הרמב"ם בהלכות דעות שמעט מהן אינו מזיק כלל א"כ ראי' דלהרמב"ם אינו מברך אכל שהוא בורא פרי העץ. וכן לדעת הטור דס"ל דקושיית הגמ' הוא דכיון דמזיק לי' אין צריך לברך עליו כלל. ור"ל דלא זו דבורא פרי העץ אין לברך אלא דאפילו שהכל אינו מברך ומדפשיטא לי' להקשות עלייהו כ"כ בפשיטות משמע דס"ל דאפי' אי אינהו בשותה פחות מכזית מיירו נמי אזוקי מזיק לי'. ונפשטה שאלתך לכאורה דלכו"ע אין חילוק כלל בין כשיעור לפחות מכשיעור:
אמנם לאחר העיון לפ"מ שאבאר בס"ד דעת הרמב"ם אין מכאן ראי' כלל. דהנה על מה שכתב הרמב"ם דשותה שמן זית מברך שהכל. אף שהכ"מ והב"ח פירשו דעת הרמב"ם דקושיית הגמ' הוא רק לאפוקי דלא יברך עליו בורא פרי העץ מ"מ הב"י בטור שם כתב דבדין יש להטור לתמוה על הרמב"ם דהא אמרינן בגמ' אי דשתי בעיני' מזיק לי' משמע ודאי דהיינו לומר כיון דמזיק הוא אין לברך עליו כלל. ע"כ. ונראה דמה"ט סתם להלכה בשו"ע כהטור ודלא כהרמב"ם:
ול"נ דודאי דברי הטור נכונים דמשמעות הגמ' דפריך אי בשתי' בעיני' אזוקי מזיק לי'. הוא לומר דכיון דמזיק הוא כלל אין צריך לברוכי וכמו"ש הב"י. מ"מ דינו של הרמב"ם ז"ל דשמן זית מברך עליו שהכל. אתיא שפיר ונכון. דהנה בהא דפריך הגמ' אילימא דשתי לי' אזוקי מזיק לי' פי' רש"י ז"ל אזוקי מזיק לגופי'. ואין זה אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב דתניא דלאו בר אכילה הוא השותה שמן כו' והקשה הגרעק"א בחידושיו. על פי' רש"י דמפרש דהש"ס מדמה כי היכי שמזיק לגופו אינו בכלל כי יאכל קודש ה"נ אינו בכלל ואכלת ושבעת וברכת הא כיון דמברכין על מי פירות שהכל אף דכל משקין היוצאין מפרי הוי' שלא כדרך אכילתן כמבואר בפסחים כ"ד וא"כ מאי פרכינן הא י"ל דאוכל דבר המזיק לי' הוי בכלל שלא כדרך אכילתן ובתרומה דבעי כדרך אכילתן כמו"ש התוס' פסחים כ"ו ד"ה שאני היכל משו"ה פטור מחומש. אבל מ"מ ברוכי מברכין עליו כמו על מי פירות. ע"כ דחה פי' רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דזה ודאי סברא הוא דעל דבר המזיק לגופו ומדעתו מזיק לעצמו לא תקנו לברך עליו ולתת שבח והודאה להש"י ע"ז והראי' מתרומה אינו רק על היסוד דשתיית שמן מזיק עכ"ד. והנה על דברי רש"י אלו בלאו הכי יש לתמוה ובפשוט יותר מה שפי' אזוקי מזיק לגופו ואין זו אכילה שטעונה ברכה דגבי ברכה ואכלת כתיב דמה ענין ואכלת דכתיב גבי בהמ"ז לאחריו שהוא מן התורה אצל ברכה דלפני המזון דאיירי בי' ר' יוחנן דאינה רק מדרבנן משום סברא דאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה כדמסיק הגמ' שם ל"ה ע"א. וכיון שכן יש לתמוה על עיקר פרכת הש"ס דמאי פריך מדפטור מחומש ברוכי נמי לא לברך דמאי ענינם זה לזה חיובא דחומש בתרומה במידי דמקרי אכילה תליא וכל דבר המזיק לאו אכילה מקרי משא"כ ברכת הנהנין במידי דאית לי' הנאה מיני' תליא שהרי כל עיקר הברכה לא תקנו רק משום דאסור ליהנות וכיון דאית לי' הנאה מיני' אפי' הויא דבר המזיק בעי ברוכי שהרי עכ"פ נהנה הוא בשעת אכילה וכמו דאמרינן בגמ' בקמחא דשערי כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברוכי:
ונ"ל ליישב דברי רש"י ז"ל וממילא תתיישב ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל. דהנה בברכות ל"ח ע"ב בהא דאמר לי' ר' ירמי' לר' זירא ור' יוחנן היכי מברך אזית מליח כיון דשקלי' לגרעיני' בציר לי' שיעורא כתב הרא"ש דאברכה אחרונה קבעי. אבל ברכה ראשונה אפי' כ"ד מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה כו' אע"ג דלעיל בריש פרק' נפקא לי' לכתחלה ק"ו מלבסוף כשהוא שובע מברך. כשהוא רעב לא כל שכן. מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו בתחלה כמו שאינו מברך בסוף דלאו ק"ו גמור הוא דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל. תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא דהא תנן לעיל בפרק מ"ש בעל קרי מברך על המזון לאחריו ואינו מברך לפניו כו'. ע"כ, ודבריו המה דברי התוס' יומא ע"ט וסוכה כ"ו בשינוי קצת. והנה לעיל שם כ"א אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחרי' מברכת המזון מק"ו. וברכת המזון לפני' מברכת התורה מק"ו כו'. בהמ"ז לפני' מברכת התורה מק"ו. מה תורה שאינה טעונה לאחרי' טעונה לפני' מזון שטעון לאחרי' אינו דין שיהא טעון לפני'. איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה כו'. ועוד תנן על המזון מברך לאחרי' ואינו מברך לפני' תיובתא עכ"ד הגמ' הרי דר' יוחנן דיליף ק"ו לא ס"ל סברא דשכן נהנה וגם מתני' דבעל קרי אינו מברך לפני' דש"מ דברכה לפני' אינה מה"ת לא אסיק אדעתי' וכיון דר' יוחנן עביד ק"ו בברכת המזון לפני' מברכת המזון דלאחריו בסוף דינא ודאי דס"ל דיו מה לאחר המזון דוקא כדרך אכילתו בעי שהרי ואכלת כתיב ה"נ לפני' אינו חייב לברך רק באוכל כדרך אכילתו. ולפ"ז פשוטים ונכונים דברי רש"י דהא דפי' דקושיית הגמ' אמר ר' יוחנן דאמר שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ מהא דשותה שמן של תרומה דאינו משלם חומש דש"מ דבכי האי גוונא לאו אכילה מקרי ואינו בכלל איש כי יאכל קודש ה"נ אינו בכלל ואכלת ושבעת דכתיב בברכת המזון לאחרי' וממילא דאין לברך עליו גם לפני' משום דא"א שיהא יותר חיוב לפני' מלאחרי' משום דצריכין לומר דיו וא"כ באוכל או שותה דבר דהוי' שלא כדרך אכילתו ואינו בכלל אכילה ופטור מחומש ומברכה דלאחרי' ה"נ פטור מברכה דלפני' לר' יוחנן. ולא קשיא מידי קושיית הגרעק"א מהא דמברכין על מי פירות שהכל אף דהויא שלא כדרך אכילתן דמה"ט פטור מחומש דלר' יוחנן דאליבי' מקשה הגמ' אה"נ דאינו מברך על מי פירות כלל. והא דקיי"ל דמברכין היינו לבתר דאתותב ר' יוחנן וכל עיקר ברכה ראשונה רק מטעם סברא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה הוא. דלפ"ז ודאי דאין לחלק בין אוכל כדרך אכילתו או שלא כדרך אכילתו כיון דעכ"פ נהנה חייב לברך עליו:
ואל תשיב עלי וכי לית לי' לר' יוחנן הא דתנן שם דף מ' ועל דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהי' בדברו והא דבר שאין גידולו מן הארץ לא נוכל למילף מק"ו דר' יוחנן מברכת המזון לאחרי' שהרי אין זה בכלל ואכלת ושבעת וברכת דכתיב בקרא לא מיבעי למ"ד דקרא דואכלת אלחם קאי. אלא אפי' למ"ד דאכל שבעת המינין קאי עכ"פ כולהו גידולין מן הארץ הוו וא"כ לר' יוחנן בדבר שאין גידולו מן הארץ מנלן בהו ברכה ראשונה כיון דק"ו מברכת המזון ליתא. ובע"כ צריכין אנו לומר דגם ר' יוחנן מודה דבהני דליכא למלפינהו מק"ו תקינו להו חכמים ברכה מטעם סברא דאסור ליהנות כו' וכיון דלפי סברא זו אפי' באוכל מידי דשלא כדרך אכילתו כגון מי פירות או שמן זית נמי צריך לברך כיון שנהנה א"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה אר' יוחנן מתרומה אברכת הנהנין:
יש לי לומר דרש"י ז"ל ס"ל נהי דעיקר ברכה ראשונה בהני דא"א למלפינהו מק"ו הוו רק מדרבנן אפי' לר' יוחנן מ"מ מסתבר דרבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו ברכה ראשונה בהני דילפינן מק"ו דמזון לאחרי' הוא דוקא במידי דמקרי אכילה ואוכל כדרך אכילתו משום דאמרינן דיו. ה"נ כל מה דתקנו רבנן בדידהו ג"כ כעין דאורייתא תקנו וס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם ז"ל דסברא זו מוכרחת אליבי' בלא"ה. דהנה הרא"ש שם כתב ויש להסתפק על ברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור ם לאו דדילמא דוקא ברכה מעין שלש דכתיב ואכלת ושבעת וברכת הוא דבעי שיעור למר בכדי אכילה ולמר בכדי שביעה. והא דפריך הכא היכי בריך ר' יוחנן על זית מליח משום דבצר לי' שיעורא אליבא דרחב"א פריך דאמר במילתי' קאי וצריך לברך עליו ברכה אחת מעין שלש או דילמא לא נתקנה בורא נפשות שהיא מדרבנן אלא דומיא דברכה אחת מעין שלש שהיא דאורייתא ע"כ. והרמב"ם בפרק ג' מהלכות ברכות מפשט פשיטא לי' דגם בורא נפשות צריכה שיעור:
ונ"ל פשוט דאיהו ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל דברכת מעין שלש על שבעת המינין הוי' רק מדרבנן וכדפסק בפרק ח' שם וא"כ מדפריך ר' ירמי' לר' זירא. ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח כיון דשקילא לגרעיני' בצר לי' שיעורא הרי דפשיטא לי' להגמרא דמעין שלש אף שאינה דאורייתא מ"מ שיעורא בעי דכעין דאורייתא תקנו וא"כ מינה דגם בורא נפשות דהוי מדרבנן ג"כ שיעורא בעי דמאי שנא. אולם הרא"ש דס"ל דמעין שלש הוי' דאורייתא דקרא דואכלת אכולהו ז' מינין דכתיבי בקראי קאי א"כ זית ודאי דצריך שיעור אכילה אבל בורא נפשות דלא הוי' רק מדרבנן אפשר דאינה צריכה שיעור:
יצא לנו מזה דלהרמב"ם ודעימי'. וכן פסק בשו"ע דבורא נפשות צריכה שיעור אף דאינה ברכה חשובה וראויה לברך אפי' בבציר משיעורא כמו"ש התוס' בברכות ל"ט מ"מ כעין דאורייתא דוקא תקנו ע"כ ה"נ לר' יוחנן דפת לפני' מלאחרי' יליף וכל דבר זולת פת רק מסברא דאסור ליהנות ידעינן לחיובא מ"מ לא אמרינן אפי' אוכל שלא כדרך אכילתן יהא חייב לברך לפני' משום דנהנה. אלא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. והדרן לדברינו דשפיר מקשה הגמרא מתרומה ומברכת המזון לאחרי' דכתיב בהו אכילה אברכה דלפני' דשמן זית דדבר המזיק דאכילתו לא כד"א הוא פטור מברכה לגמרי ושפיר מקשה הגמ' אר' יוחנן לשיטתו ואדשמואל הי' יכול להקשות מהא דס"ל לשמואל גופא דקמחא דשערי אינו מברך עלה רק שהכל משום דאית לי' עלויא אחרינא וה"נ הא אית לי' עלויא אחרינא ע"י פת ואניגרון וכיוצ"ב. אלא דאריו"ח עדיפא לי' להקשות דכיון דאזוקי מזיק לי' אין צריך לברך עלי' כלל אפי' שהכל:
ולפ"ז נכון מאד דעת הרמב"ם דס"ל דשמן זית מברך עלה שהכל אף דמשמעות הגמ' דפריך אזוקי מזיק ליה. הוא לומר דאין צריך ברכה כלל וכמו"ש הב"י. מ"מ זה הוא דוקא אליבא דר' יוחנן דקיימינן אליבי' דס"ל דעיקר ברכת המזון לפני' בפת הוי' מה"ת מק"ו וצריכין לומר דיו כברכת המזון לאחרי' דדוקא במידי דאכילה ואוכל כדרך אכילתן מברך לפני' לאפוקי דבר המזיק דהוי שלא כדרך אכילתן וגם כל דתיקון רבנן ברכה בכל דבר לבד פת משום סברא דאסור ליהנות כו' ג"כ כעין דאורייתא תקנו. אבל לדידן דמותבינן תיובתא לר' יוחנן וש"מ דאין שום ברכה לפני' מה"ת כלל וכולהו ברכות דלפני המזון אינו רק משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. וכיון דלפי סברא זו פשוט דאפי' על דבר המזיק בעי ברוכי כיון דעכ"פ נהנה באכילתו וא"כ בשמן זית מברך שהכל כמו קמחא דשערי דאע"ג דקשי לקוקיאני מברך משום דנהנה. ואתי' שפיר ונכון דעת הרמב"ם ז"ל וליתא לקושיית הטור:
לפי הדברים שכתבנו ירווח לנו דברי הראב"ד בפרק י' מהלכות תרומות הלכה ז' שכתב שם הרמב"ם שכוסס את החטים משלם קרן וחומש. וכתב עליו הראב"ד וז"ל. פלוגתא דרבי ורבנן היא. ורבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן ואע"ג דמברכין עליו בורא פרי האדמה אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא. ע"כ. והנה פלוגתא דרבי ורבנן הוא בירושלמי פרק ו' דתרומות דתני הכוסס את החטה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש. רבי אומר אומר אני משלם קרן וחומש. וע' בכ"מ ותמהו האחרונים על הראב"ד. וכן תמה עליו הצל"ח בברכות וכתב שפליאה נשגבה עליו דאיך אפשר לומר דלענין חומש קיי"ל כרבנן דאינו משלם מ"מ לענין ברכה מברכין עליו א"כ נסתר קושיית הגמ' דפריך מדשותה שמן של תרומה אינו משלם חומש ש"מ דאינו מברך עליו א"ו דס"ל להגמ' דאין לחלק כלל בין תרומה לברכה ומה שנקרא מזיק לענין דאינו משלם חומש אינו מברך עליו וא"כ כיון דקיי"ל הכוסס את החטה דמברך עליו ע"כ צ"ל דקיי"ל ג"כ כרבי דמשלם קרן וחומש וכמו שפסק הרמב"ם. ע"כ. דלפי מ"ש אדרבה קושיית הראב"ד על הרמב"ם הוא מקושיית הגמרא דמקשה והא אזוקי מזיק לי' משמע דשמן א"צ לברך עליו כלל. והרי הרמב"ם פסק דמברך עליו שהכל וע"כ צ"ל דס"ל דקושיית הגמרא אינה רק לר' יוחנן וכמו"ש לעיל. משא"כ לפ"מ דאיתותב ר' יוחנן לא תליא כלל ברכה במידי דמשלם חומש לגבי תרומה ושפיר כתב הראב"ד דאע"ג דהכוסס את החטה קיי"ל דמברכין עלי' בורא פרי האדמה מ"מ לענין תרומה צריכין לפסוק כרבנן נגד רבי דאינו משלם חומש:
ומעתה תראה דלפי מ"ש יש לפקפק במה שכתב הכ"מ שם בשם הר"י קורקוס מקור לדברי הרמב"ם שפסק כרבי משום דכן משמע דס"ל לר' יוחנן ביומא פ"א דאמר זר שכסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש משמע דוקא שעורים אבל חטים משלם קרן וחומש. דלפי מ"ש מר' יוחנן אין הכרח כלל די"ל דמשום דהוה קים לי' לר' יוחנן דהכוסס את החטה מברך עלי' בורא פרי האדמה כתנא דברייתא בברכות ל"ז משו"ה פסיק כרבי נגד רבנן. אבל לדידן לא תליא זה בזה. וק"ל:
ולפי מ"ש דלפי האמת לא תליא ברכה במידי דמשלם חומש א"כ אין לומר מעתה טעמו של הר"ד אבודרהם הביאו הב"י בסימן ר"ח שהכוסס שעורים אינו מברך כלום משום דגבי תרומה אינו משלם חומש כמו שרצו קצת פוסקים לפרש טעמו. דלפי מ"ש זה ליתא. אלא די"ל דטעמו כמו שפי' בעצמו לפי שהוא מאכל בהמה ורצה לומר ואין בו הנאת החיך לאדם ואינו נהנה כלל. ואין זה בכלל אסור ליהנות כו' ולכך אינו מברך ודלא כהב"י שכתב עליו. ואין זה טעם כלל דכיון שנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עליו: ומעתה מה שרציתי לפשוט ספקתך דמדלא מוקמינן הך דר' יוחנן בשותה מעט בענין דלאו מזיק לי' א"ו ש"מ דגם מעט ממנו מזיק עכ"פ מעט דלפמ"ש דקושיית הגמ' אינה לר' יוחנן, ולדידי' א"א לאוקמי בפחות מכשיעור דהא כיון דס"ל ק"ו ודיו לענין דאין חיוב ברכה ראשונה רק במידי דאוכל כדרך אכילתן משום דואכלת כתיב ה"נ ודאי דג"כ שיעורא בעי כמו ברכת המזון דלאחרי' דכתיב בי' אכילה ואכ"ד דהיינו פחות מכזית לר' יותנן ודאי דאין צריך לברך עליו כלל. וא"כ הא דאמר בשמן זית מברך עליו בורא פרי העץ כשיעורו מיירי ושפיר מקשה עליו משמן של תרומה ומעתה ליכא מכאן ראיה לנידון שאלתך:
מ"מ נ"ל לפשוט שאלתך ע"פ דעת הטור שהשיג על הרמב"ם וס"ל דשמן זית אינו מברך עליו כלל והרי דעת הרמב"ם לכאורה מוכרחת וכמו"ש לעיל. ונ"ל דהטור אזיל בשיטת אביו הרא"ש ז"ל שכתב להסתפק בברכת בורא נפשות דאפשר דאפי' אכל דהו נמי מברך דדוקא ברכה מעין שלש דכתיב ואכלת הוא דבעי שיעור אבל ברכת בורא נפשות דרבנן לא ולאו כעין דאורייתא תקנו ולפי צד זה אף דר' יוחנן יליף ק"ו ובכל ז' המינין לפניהן הויין מה"ת לברוכי עלייהו ובהו ודאי צריכין לומר דיו דרק על שיעורו מברך לפניהן כמו בלאחריהן מ"מ כל דבר שאינו בכלל שבעת המינין או אין גידולו מן הארץ דלאו מק"ו אתיין ודאי דאפי' אוכל שלא כדרך אכילתן נמי חייב לברך וכדתנן על דבר שאין גידולו מן הארץ מברך כו' וזה לא ידעינן רק מסברא דאסור ליהנות כו' א"כ מסתברא ודאי דאכל מה שנהנה מברך עליו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מאי מקשה הגמרא אלימא דשתי ליה משתה אזוקי מזיק ליה. הא י"ל דכיון דמזיקו ואינו בכלל שבעת המינין דעלייהו כתיב ואכלת דאכילה כדרך אכילתן בעי ועיקר ברכתו אינו אלא מטעם סברא דאסור ליהנות כו'. ולפי סברא זו כל שנהנה באכילתו צריך לברך א"כ מה בכך דאזוקי מזיק לי'. א"ו דס"ל להמקשן דסברא פשוטה היא כיון דהוי' דבר המזיק גרע מאוכל שלא כדרך אכילה כגון מי פירות וכיוצ"ב דדבר המזיק אינו בכלל הנאה דלהוי בכלל אסור ליהנות כו' וכיון דעל סברא זו לא מצינו חולק משו"ה נקט הטור כן להלכה להשיג על הרמב"ם. אבל הרמב"ם לשיטתו דבורא נפשות צריכה שיעור ורבנן כעין דאורייתא תקנו בברכות וליתא לקושיית הטור כמו"ש למעלה. ולפ"ז הדרא הוכחתי לדוכתא מדלא מוקי הגמרא להא דר' יוחנן דשמן זית מברך עליו בורא פרי העץ בשותה פחות מכשיעורו בענין דלאו אזוקי מזיק ליה ש"מ דאפי' כל שהוא נמי מזיק ובכל גווני אינו צריך לברך עלה כלל:
אלא דאכתי קשיא לי דעת הטור איך יפרש קושיית הגמ' אהא דר' יוחנן מהא דתניא השותה שמן של תרומה דאם יפרש כפי' רש"י דהראיה מתרומה היא דכיון דשמן אינו בכלל כי יאכל קודש ה"נ אינו בכלל ואכלת ושבעת הדרא הקושיא לדוכתה דמאי ראיה מברכת המזון לאחרי' אברכת המזון לפני' והטור והרא"ש דכתבו להסתפק בברכת בורא נפשות משום דאפשר דלאו כעין דאורייתא תקנו א"כ ה"נ כיון דשמן אינו בכלל אכילה דכתיב בקרא א"כ אפשר דרבנן תקנו לברך עליו אף שמזיקו משום דעכ"פ נהנה ואי דס"ל דעיקר ראיה מתרומה אינו אלא על היסוד דשמן מזיק הוא וכיון דמזיק ממילא מסתברא דאין לברך ולתת שבח להש"י ע"ז. אכתי תקשי מנלן להקשות בפשיטות כ"כ דכיון דאזוקי מזיק ליה אין צריך לברך עליו כלל הא בקמחא דשערי אמר שמואל דמברך שהכל ואמר בגמ' דאע"ג דקשי לקוקיאני סד"א דלא לברך עליו קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיני' בעי ברוכי ואמאי בשמן זית דמשום דמזיק ליה א"צ לברך עליו כלל. ובע"כ צריכין אנו לומר דקמחא דשערי אינו מזיק כ"כ משא"כ שמן זית מזיק הרבה משו"ה אינו ראוי לברכה כלל. וכן כתבו האחרונים א"כ י"ל נהי דמברייתא מוכח דמזיק ליה מ"מ אפשר דאינו מזיק רק כערך קמחא דשערי דלענין חומש ודאי אפי' מזיק בכה"ג נמי מסתברא דפטור כיון דאין זה דרך אכילתו דאין דרך לספויי קמחא דשערי משום דמזיק ליה. וכמו שכתבו כל הפוסקים. ומ"מ מברך עליו שהכל. ומדמקשה אזוקי מזיק ליה דאין צריך לברך עליו כלל ש"מ דפשיטא ליה דמזיק הרבה וזה מנ"ל להמקשה. וצריך עיון: ונ"ל עוד לומר בנידון שלפנינו דאפי' אי נימא דשמן כל שהוא אינו מזיק מ"מ אינו מברך עליו כלל לדעת הטור. דהנה כבר הבאתי דברי הרא"ש שכתב דהא דשאל ר' ירמי' לר' זירא אברכה אחרונה קבעי אבל ברכה ראשונה אפי' אכ"ד נמי מברך דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה כו' ואע"ג דלעיל בריש פרק נפקא ליה לברכה לתחילה ק"ו מלבסוף. כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. מ"מ לא אמרינן דיו שלא יברך על משהו בתחילה כמו שאינו מברך לבסוף דלאו ק"ו גמור הוא. וכן כתבו התוס' ביומא ובסוכה. ויש לתמוה אדברי תוס' ורא"ש אלו דאפי' יהיבנא דק"ו גמור הוא ומדאורייתא שיעורא בעי כמו ברכה אחרונה מה בכך הא כתבו בתחלת דבריהם דברכה ראשונה אפי' אכ"ד מברך משום דאסור ליהנות. א"כ נהי דמדאורייתא אין חיוב ברכה ראשונה כי אם בכשיעור מ"מ יש להו לרבנן לחיובי אפי' בבציר מכשיעור מטעם דאסור ליהנות כו' וכל מילייהו דרבנן כך הוויין דמחייבי אף על מה שפטור מדין תורה וא"כ בל"ה מוכרח דר"י שאל לר' זירא רק אברכה אחרונה דאי ראשונה מדרבנן עכ"פ מחוייב אף בבציר משיעורא מטעם דאסור ליהנות. וא"כ מאי קשיא להו להתוס' והרא"ש:
ונראה דהנה הרא"ש להלן שם מסתפק בברכת בורא נפשות אם צריכה שיעור או לא. וכתבתי לשונו למעלה וסיים שם הרא"ש דמדברי ר"י משמע שאם אוכל משבעת המינין פחות מכשיעור שיברך אחרי' בורא נפשות. ולא נראה לי דמסתבר דעל מה שראוי לברך עליו מעין שלש בשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת. ע"כ. והקשו עליו הפוסקים כיון דפשיטא ליה להרא"ש בשבעת המינים אף שהן חשובין מ"מ אפחות מכשיעור לא תקנו בו בורא נפשות א"כ למה מספקא ליה בתחילה לומר דבכל שאר המינים מברך בורא נפשות אפי' אפחות מכשיעור והא כיון שאינו מברך בורא נפשות אפחות מכזית בשבעת המינין דכתיבי. מכ"ש שלא תקנו אפחות מכזית במינין דלא חשיבי דאל"כ הוה יציבא בארעא וגיורא בש"ש. ומתוך קושיא זו רצו הפוסקים לומר דהרא"ש בתר דאיבעי ליה הדר נפשטה ליה אלא דכתבו דמדברי הטור מוכח דהרא"ש עדיין מספקא ליה. וע' במעדני יום טוב. ובפרישה: ונ"ל דסברת התוס' והרא"ש דתכמים מעולם לא תקנו ברכה אחרונה אפחות מכזית משום דאינו חשוב ואפילו הוא משבעת המינין אלא דכיון דתקנו לברך אכזית. י"ל דלא פלוג רבנן ומברך אותה ברכה גם על פחות מכזית ממין זה משום דלא חלקו בתקנתם. ונפ"מ דבמינין דברכה אחרונה שלהן אכזית מה"ת הוא ולא מתקנת חכמים. לא נמנו חכמים לתקן ברכה מדידהו אפחות מכזית ורק באותן מינין דברכה אחרונה שלהן לגמרי הוא מדבריהם. אז י"ל שלא חלקו חכמים ומברך אפחות מכשיעור כעל שיעור שלם: וכעין זה מצאתי שכתב רש"י בשבת ס"ח אהא דפאה שהיא דאורייתא באילנות. אינה בתאנה וירק אפי' מדרבנן. ואילו במעשר אילן שכלו מדרבנן נהג אפי' בתאנה וירק. וכתב שם רש"י ד"ה ואילו כו' דה"ט דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. ע"כ. ואף דלכאורה מסתבר דיותר הי' להם לחכמים לתקן פאה בתאנה וירק מדרבנן דבשאר מיני אילנות הוי חיובא דפאה מדאורייתא משיתקנו מעשר בתאנה וירק דבשאר מינין דידהו אינו רק מדרבנן וע"כ צ"ל דהא דלא תקנו פאה בתאנה וירק משום דלא חשו לתקן באיזו מינין דלא חשיבי כ"כ כגון תאנה וירק. אבל במעשר כיון שתקנו ברוב אילנות לא פלוג רבנן תאנה וירק מהם. וכה"ג כתבו התוס' בפסחים ק"ח ע"ב ד"ה שאף הן כו':
ולפ"ז פשוט דאפי' אי פשיטא לי' להרא"ש דבאוכל פחות מכשיעור מז' המינין לא תקנו ביה ברכת בורא נפשות לאחרי' לפי שברכה אחרונה בכשיעורו לאו מדרבנן היא אלא מן התורה לשיטת הרא"ש. משא"כ בשאר המינין שחכמים הוא דתקנו עיקר ברכת בורא נפשות לאחריהן. שפיר י"ל דבהו לא פלוג רבנן בין כשיעור לפחות מכשיעור. לולא דאיכא גם סברא להיפך דבורא נפשות שהוא מדרבנן לא נתקנה אלא דומיא דברכה אחת מעין שלש שהיא דאורייתא כמו"ש הרא"ש:
ולפ"ז אתיא שפיר דברי התוס' והרא"ש שהוצרכו לומר דהאי ק"ו כשהוא שובע מברך כשהוא רעב לא כ"ש. לאו ק"ו גמור הוא. ולא ניחא להו למימר דאף דק"ו גמור הוא. מ"מ רבנן תקנו אזית אף בבציר משיעורו משום סברא דאסור ליהנות כו'. ה"ט דאם איתא דעיקר ברכת זית בכשיעורו מה"ת הוא. לא היו מדקדקין חכמים כ"כ לתקן ברכה לכתחילה מדידהו אפחות מכשיעור אף דאיכא סברא דאסור ליהנות משו"ה הוצרכו לומר דעיקר ברכה דלפני' לא הוי מה"ת כלל אלא מדרבנן דהשתא מטעם סברא דאסור ליהנות מסתברא דלא פלוג רבנן. והא דכתב הרא"ש דבשביל חסרון שיעורא לא שייך בו ברכה אחרת לאו דוקא משום דברכה אחרת היא דאף אי מעין שלש לא הי' ברכה חשובה והי' אפשר לתקנה אפילו אפחות מכשיעור. מ"מ כיון דבכשיעורו לאו אינהו הוא דתקנו אלא מדאורייתא היא. לא יתכן שהחכמים יתקנו ברכה אפחות מכשיעור וכמו"ש. אלא דהרא"ש קושטא דמילתא נקט דכיון דברכת מעין שלש ודאי לא יתכן שיברך אפחות מכשיעור שאינו דבר חשוב אם לא בורא נפשות. וזה לא מסתבר שבשביל חסרון שיעורו יתקנו בו ברכה אחרת: לפי הדברים שכתבנו יש לי תמיה עצומה על תחילת דברי הרא"ש שכתב אהא דאמר ר' חיי' ב"א אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחילה וסוף אמר לי' ר"י לר' זירא האי זית מליח כיון דשקילא לגרעיני' בציר ליה שיעורא. וכתב עליו הרא"ש אברכה אחרונה קבעי. אבל ברכה ראשונה אפי' כל דהוא מברך דאסור ליהנות כו' אע"ג דלעיל בריש פרק נפ"ל ברכה לכתחילה ק"ו מלבסוף כו' מ"מ לא אמרינן דיו כו' דמה לבסוף שכן נהנה כבר כדאמר לעיל. תדע דברכה לפני' לאו דאורייתא היא דהא תנן בעל קרי מברך כו'. ע"כ. והרי כבר הראינו לדעת דר' יוחנן לית לי' פרכא דשכן נהנה. ומתניתין דבעל קרי דש"מ דברכה לפני' לאו דאורייתא לא אסיק ר' יוחנן אדעתי' וא"כ ר' יוחנן דיליף ק"ו לפני' מלאחרי' בסוף דינא. ודאי דאית לי' דיו ולפני' נמי בכל שבעת המינין דוקא שיעורא בעי. וא"כ ר"י דשאל לר' זירא אר' יוחנן היכי בריך אזית מליח כיון דבצר לי' שיעורא. ודאי דשפיר י"ל דגם אברכה ראשונה קבעי. והרא"ש שהביא ראי' ממתני' דבעל קרי דברכת המזון לפני' הוי' דרבנן. ופרכא דשכן נהנה להוכיח אר' יוחנן דודאי ברך לפני' אפי' אכל שהוא. הרי אלו ראיות לסתור. ואף שהתוס' בסוכה וביומא. כתבו ג"כ כדברי הרא"ש להוכיח דגם אכל דהו מברך לפני' לא כתבו זה אליבא דר' יוחנן אלא להלכה לדידן והיינו לבתר דאיתותב ר' יוחנן. אבל הרא"ש שכתב לפרש כן בדר' יוחנן זה פליאה נשגבה בעיני:
נשובה לנידון דידן דעכ"פ לפי מה שהוכחנו מדברי התוס' והרא"ש. דהא דחייב לברך אכל שהוא משום דאסור ליהנות אינו אלא רק דכיון דתקון רבנן ברכה אכשיעורו לא פלוג רבנן וחייב לברך אפי' אפחות מכשיעורו. א"כ לפי דעת הטור והשו"ע דהכריע כוותי' דאשמן בכשיעורו כיון דמזיק לא תקנו בו רבנן ברכה א"כ ממילא אכל שהוא נמי אין ברכה כלל אפי' אי נימא דכל שהוא אינו מזיק. כן נ"ל חיים. איישישאק ר"ח תמוז תרל"א לפ"ק: