אור ברסלב
שות דברי חן סימן כז

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן כז

סימן כו

לכבוד בעשב"ז הרה"ג כו':

אשר כתב כבוד ידי"נ במה שהשיג הבאה"ט על הבאה"ט אשר לפניו באו"ח סימן קצ"ו סעיף קטן א' שכתב בשם המגן אברהם דבגנב חטים ועשה לחם דמברך אף בתחילה דלא דק דהמ"א לא כתב רק לענין בהמ"ז לאחריה שהיא מה"ת כו'. וידידי חפץ להצדיק את הבאה"ט הקדום וכתב דממה דאמר ראב"י בסנהדרין ו' ע"ב הרי שגזל סאה חטים כו' טחנה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך כו'. ולמה לא אמר גזל סאה כו' ואפאה ואכלה כיצד מברך כו' האם לא משכחת לה בלא חיוב חלה. אלא ודאי באכילה אין זה מנאץ. וכדעת הרמב"ם דמברך בהמ"ז וממילא מברך גם לפניו. עכ"ד:

תשובה. מ"ש כבודו לדייק מדברי ראב"י שלא אמר אפאה ואכלה כו' ש"מ כדעת הרמב"ם דמברך בהמ"ז לאחריו וממילא מברך ג"כ לפניו. מה שהזכיר דעת הרמב"ם זה אינו דברמב"ם לא נזכר מזה דבר רק המ"מ הוא שכתב כן לפרש דברי הרמב"ם שכתב דמצה גזולה אין אדם יוצא ידי חובתו ואין מברכין עליה דבירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעי' על שם ובוצע ברך גו' הדא דתימר בתחילה. אבל בסוף דמים הוא חייב לו. [ר"ל, בסוף לאחר שקנאוהו ביאוש. וי"מ בסוף היינו ברכת המזון לאחריו וכן משמע מהב"י וע' ק"נ בפסחים פרק ב' ברא"ש סימן י"ח ובר"ן שם] ש"מ דהיכא דקנאה בשנוי יוצא בה ידי חובתו ומברכין עליה ג"כ. אבל הב"י באו"ח כתב דמר' יוסי ור' אילא שם נראה דפליגי וס"ל דלא תליא בשינוי כלל דלעולם אין עבירה מצוה וכתיב אלה המצות כו' אם עשיתן כמצותן הרי הן מצוה ואם לאו אינם מצות ומשמע דלר' יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה:

והנה המ"מ ע"כ לא ס"ל כרבא בב"ק צ"ד דראב"י ס"ל שינוי קונה ולענין ברכה שאני משום דהויא לי' מצוה הבאה בעבירה דכיון שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי חובת המצוה ג"כ להרמב"ם שתלאן זה בזה. וא"כ בגזל חטים וטחנם ואפאם אינו יוצא ידי חובתו. והא דכתב המ"מ דבכה"ג יצא משום דס"ל דהא דרבא בב"ק דחוי בעלמא הוא והעיקר כאביי דטעמא דראב"י משום דס"ל שנוי אינו קונה לכך אין זה מברך אלא מנאץ דלפ"ז לדידן דפסקינן כב"ה וכאידך תנאי שם דשינוי קונה כסתמא דמתניתין דב"ק ודחולין. ואביי נמי ודאי דס"ל כן להלכה הלכך מברך ויצא בה ידי חובת מצוה. אולם לדעת הב"י דהרמב"ם פוסק דגם בנשתנה אינו מברך כלל ומשום דס"ל כר"י ור' אילא דירושלמי ע"כ ס"ל דלא כאביי אלא כרבא דדבריו לאו דיחוי בעלמא הוי רק לקושטא דמילתא ס"ל לרבא כן דאף דשינוי קונה מ"מ לענין ברכה הוי מצוה הבאה בעבירה. דאינו מברך. וממילא אינו יוצא י"ח מצוה. להרמב"ם [ והתוס' בסוכה ל'. ובב"ק ס"ז נסתפקו אי קיי"ל כאביי או כרבא אלא דס"ל דברכה לא תליא בקיום המצוה ודלא כהרמב"ם וכיון דפליגי הב"י והמ"מ בזה דלהב"י אינו מברך כלל ע"י שנוי ואפי' בהמ"ז דלאחריו שהרי הרמב"ם כתב זה הכלל כל שמברכין עליו בהמ"ז יוצא בה י"ח כו' וסמך על מה שכתב בהלכות ברכות דהאוכל דבר איסור אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. ולהמ"מ כיון דשנוי קונה מברך עליו גם ברכה ראשונה שפיר כתב המ"א דבברכת המזון דלאחריו צריכין למיזל לחומרא לפי שהוא ספקה של תורה דאולי קיי"ל כר' אילא דירושלמי וכאביי דבבלי דטעמא דראב"י דשנוי אינו קונה. וא"כ לדידן דשנוי קונה מברך שפיר ואינו מנאץ ולפ"ז אין מקום כלל לפרש דטעמא דראב"י מה דלא נקט אפאה ואכלה משום דס"ל כהמ"מ דמברך בהמ"ז לאחריו וכן לפניו שהרי עיקר טעמו של המ"מ אינו אלא משום דשנוי קונה. וראב"י הא לא ס"ל דשנוי קונה לאביי ומכ"ש לרבא. דאף דקונה אפ"ה אינו מברך כלל. וע' מחצית השקל בסימן קצ"ו שם:

ומה שדקדק כבוד ידידי הא דלא נקט ראב"י אפאה ואכלה ידע דכבר דקדק כן הפמ"א הביאו הפ"מ באו"ח וכן דקדק הק"נ בפסחים שם אלא שהוא תירץ ע"פ דעת הרא"ש והראב"ד דבברכת הנהנין אינו מנאץ. אמנם להרמב"ם ואידך פוסקים דס"ל דלא כוותי' דגם ברכת הנהנין אם הוא דבר איסור אינו מברך עליו כלל עדיין תקשה הא דנקט ראב"י דינו על הפרשת חלה דוקא: ונראה לי דהנה במסכת מעשר שני פרק ה' משנה י"א כיצד הי' הוידוי בערתי הקודש מן הבית זה מעשר שני כו' וגם נתתיו זו תרומה כו' מן הבית זו חלה כו' ולא שכחתי לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו. וכתב שם הר"ש מלברכך שמברכין עליו ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם אקב"ו להפריש תרומה. וכן להפריש מעשר ראשון. וכן למעשר שני. ולמעשר עני כו' ולחלה על כולם מברכין ע"כ. וכ"כ רש"י בברכות מ' ע"ב מלברכך ברוך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר. ודרשה גמורה היא מן התורה. וכן פי' רש"י בחומש וכ"כ שם המזרחי והגור ארי' דעיקר שבח והודאה הוא מה"ת אלא דנוסח הברכה אנשי כנה"ג תקנוהו. ואף שהתוס' יו"ט כתב שם דהאי דרשא דמתניתין אסמכתא בעלמא הוא כבר השיג עליו הצל"ח בברכות מ' דמוכרח ממתניתין דדרשא גמורה הוא כמו אידך דדריש שם דהוו מה"ת ע"ש, ולפ"ז ה"ל ברכת תרומה ומעשרות וחלה ואידך כמו בהמ"ז לאחריו דעיקר הברכה הוא מה"ת דכתיב וברכת ונוסח הברכה משה ויהושע תיקנו כמ"ש הרמב"ן ורשב"א בברכות מ"ח. ולפ"ז נכון מאד מה דנקט ראב"י קרא דבוצע ברך על ברכת בציעת חלה והפרשתה משום דברכתה מה"ת היא ושפיר שייך לומר ועל זה נאמר ובוצע גו'. אבל אברכה דבציעת המוציא א"א לומר ועל זה נאמר ובוצע כיון דעיקר ברכה דלפני המזון רק מדרבנן הוא ולא מצינו שנתקנה כבר בימי דוד. ואף דאיכא תנאי בברכות מ"ט דדרשי ברכה ראשונה מקרא. ראב"י לא ס"ל. א"נ אינהו נמי רק לאסמכתא אמרי. והא דאמרו בירושלמי מצה גזולה אסור לברך עליה על שם שנאמר ובוצע ברך. התם ודאי רק לאסמכתא בעלמא קאמר וכדמשמע מלשון על שם שנאמר כו':

ובזה נתיישב לי מה שתמהו המפרשים והרבה מן האחרונים בתמיה קיימת על פי' רש"י בברכות ט"ו ע"א דאמר שם בגמרא תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה מאן תנא כו' דיעבד אין כו' א"ר חסדא ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' ר' יוסי אומר לא יצא. עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא אלא גבי ק"ש דאורייתא. אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא. וכתב שם רש"י וז"ל הני מילי כו' ברכה דרבנן הוא דאמור רבנן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל, וכל העובר על דבריו מתפלא דמאי ראי' היא זו הא אכתי י"ל דעיקר ברכה מן התורה היא ועובר לעשייתן דוקא דרבנן הוא דמן התורה לאחריו שפיר דמי כמו לפניו. ועוד קשה מה צריך ראי' לזה דברכות דרבנן הא ידוע הוא דכל הברכות אנשי כנה"ג תקנום. וע' בתיקוני מפרשי הים בהגהת הלבוש בפסחים שנדחקו מאד. וע' בתשובת כתב סופר באו"ח סימן כ"א שגם הוא לא מצא לפרש ברוותא. וע' בהגהת רצה"ת בברכות ט"ו שנדחק מאד ומסיים דדברי רש"י כאן צע"ג בעיני כו'. אמנם לפי מה שהוכחתי ממתניתין דמ"ש דברכת תרומה ומעשר וחלה וכיוצ"ב הוו מה"ת א"ש מאד כוונת רש"י דהוי' קשיא לי' לרש"י ז"ל הא דאמר בגמ' וברכה דרבנן הא ברכת תרומה הויא ג"כ דאורייתא כמו ק"ש. ע"כ השכיל רש"י לפרש דמ"ש כאן וברכה דרבנן דר"ל מה שצריך עובר לעשייתן דוקא הוא מדרבנן דרבנן הוא דאמור כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן, ונהי דעיקר ברכה הוא מה"ת מ"מ כיון דמה שצריך לברך דוקא לפניו הוא דרבנן א"כ אין לומר דכיון שלא בירך לפני הפרשת תרומה לא תהא תרומתו תרומה ומסיים בגמ' ולא בברכה תליא מילתא ר"ל דלא זו דאין צריך מה"ת לפניו דוקא אף גם זו דאם לא בירך גם לאחריה נמי אף דעבר אדאורייתא מ"מ הפרשת תרומה לאו בברכה תליא לומר דכיון דלא בירך תיבטל הפרשתו למפרע משום הכי חרש שתרם אף שלא בירך לא לפניו ולא לאחריו תרומתו תרומה לכו"ע:

[ובזה יש ליישב כוונת התוס' בסוכה ל' ע"א ד"ה משום כו' וה"ה בכל מצות דהוי דאורייתא כדמוכח בריש הגוזל קמא כו' וא"ש בזה שם מ"ש התוס' ד"ה מתוך כו' ממה שהקשה הפ"י והרבה מפרשים מהא דראב"י דגזל סאה חטים כו'] :

ואין להקשות לפמ"ש דעיקר ברכת תרומה ומעשרות ואינך הו"ל מה"ת א"כ למה לא נגמר מינייהו בבנין אב לכל ברכות המצות דתהוי מה"ת דיש לומר שאני ברכת תרומה ומעשרות ופדיון מעשר שני וחלה וכיוצ"ב דהוי הנאת הגוף נמי בהדי קיום מ"ע דהפרשה ופדיון דהא בלאו הפרשה והפדיון לא משתרי התבואה והפירות לאכילה דאסורים מן התורה וא"כ על הנאה כזו דמקיים מ"ע ואית בה נמי הנאה י"ל דחייבי' רחמנא לברוכי. אבל על מצוה גרידא אי נמי אהנאה גרידא יש לומר דלא חייבי' רחמנא לברוכי דלא ילפינן מתרומה ומעשר דהתם תרווייהו בהדדי איכא וגם ברכת הזבח נמי לא דמיא לברכת תרומה ומעשר רק לברכת המצוה גרידא. ולפי זה יש לדקדק הא דיליף ר' נתן בברכות מ"ח לברכת הנהנין מקרא דכי הוא יברך הזבח דהוא ברכת מצוה. וכבר עמדו ע"ז המפרשים וע' מהרש"א שם:

ויש לדקדק לפמ"ש דברכת תרומה ומעשרות וחלה ואידך הוו מן התורה דא"כ ברכת פדיון נטע רבעי ג"כ הו"ל מה"ת שהרי במשנה דמעשר שני דריש בערתי הקדש מן הבית זה מעשר שני ונטע רבעי. ועל זה מסיים ולא שכחתי מלברכך. ופי' הר"ש דעל כולם מברכין א"כ מינה ודאי דגם פדיון נטע רבעי צריך ברכה [ואף שהר"ש שכח לפרט] וכמו שכתב הרמב"ם בפרק י' מהלכות מאכלות אסורות. וביו"ד סימן רצ"ד סעיף ו' דמאי שנא מפדיון מ"ש וא"כ לכאורה קשיא הא דדריש ברכות ל"ה קודש הלולים לד' מלמד שטעונים ברכה כו' מכאן א"ר עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ע"ש. מנ"ל דילמא קרא אברכות פדיון ונטע רבעי קאי דהו"ל ברכתו מה"ת. וי"ל דזה ידענו מקרא דולא שכחתי דנפקא לן מיני' גם לפדיון מעשר שני ותרומה ומעשרות ואינך והא דצריך קרא דהלולים אברכת המזון לאחרי' אף דכתיב קרא ואכלת ושבעת וברכת כבר הקשו כן הראשונים. ע' חה"ר בברכות שם. מיהו קושיא הראשונה הנ"ל יש לתרץ גם באופן אחר ולא רציתי להאריך בזה:

ובעיקר מחלוקת המ"מ והב"י בגזל חטים ונשתנה בידו אם מברך עלי' שכתבתי למעלה דתליא בהא דאביי ורבא דלהמ"מ אוקימתא דאביי עיקר. ורבא רק דחויי קא מדחי ולהב"י אוקימתא דרבא עיקר. והתוס' בסוכה ל' נסתפקו בזה. הנה כבר כתבתי בזה להביא ראי' דרבא לאו לדחויי בעלמא קאמר רק דכן ס"ל לקושטא דמילתא. דבתמורה ו' ע"ב אמר והשתא דשנינן כל הני שנויי כו' ואלא במאי קמפלגי אביי ורבא בשנוי קונה. ופי' רש"י דאביי סבר דשנוי ששינה ועבר על דעת המקום קונה בר מהיכא דכתיבי קראי. ולרבא לא קני אלא היכי דכתיבי קראי ולא אתפרש לן דלהוי מידי בינייהו אלא תירוצי דהני תיובתא דמר אית לי' משום דמהני ולא מהני הוא. ומר אית לי' משום טעמא דקראי. לישנא אחרינא נ"ב דמצינו למימר דשנוי קונה כגון גזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים דלאביי קני ואינו משלם אלא עצים וצמר. ולרבא לא קני ומשלם הבגדים והכלים. וכי פרכינן לעיל לרבא מהא דקתני הגוזל עצים כו'. לא תימא שאני התם דכתיב אשר גזל אלא הכי תימא אנא דאמרי כמ"ד שנוי לא קני כו' דאיכא למ"ד שנוי קונה ומפיק טעמא מאשר גזל כעין שגזל. ואיכא למ"ד שנוי לא קני ויליף מוהשיב את הגזילה מ"מ. א"כ מה ת"ל אשר גזל לומר שאינו מוסיף חומש על גזל אביו עכ"ל רש"י. ולדידי שני הלשונות תמוהין. לשון הראשון תמוה דא"כ אמאי נקט בגמרא במאי קמפלגי בשנוי קונה הא בכולהו דמייתי בגמ' איכא האי נפ"מ למר משום מהני ולא מהני. ולמר משום טעמא דקראי. מ"ש שנוי קונה דנקט. ועוד ללישנא דקמפלגי בשנוי קונה משמע דאיכא נפקותא בינייהו לדינא ולא במשמעות דורשין לחודא. וללשון שני דרש"י דרבא כמ"ד שנוי לא קני ס"ל. תמוה. רבא איך שבק מתניתין ועבד כר' יונתן וע' תשובת מהרי"ט חלק א' סימן ס"ט. ותשובת שער אפרים סימן קי"ג. דבשלמא ר' יונתן גופי' י"ל דפליג אמשנה דהגוזל. וראשית הגז. אע"ג דאיהו לאו תנא הוא דלפליג אמתני' [עי' יומא נ"ז ובתוס' ישינים וב"א שם] משום דאיהו כאביי ס"ל דטובא תנאי איכא דכולהו ס"ל שנוי במקומו עומד ואיהו כהני תנאי ס"ל. אבל רבא דדחי שם הא דאביי וס"ל דכולהו תנאי מצי סברי דשנוי קונה א"כ לא מצי סבר כר' יונתן דתקשי איך פליג רבא אמתניתין דשנוי קונה ונהי דרבא לדחויי בעלמא קאמר מ"מ כיון דיש לדחות א"כ אין לנו חד מכל הני תנאי דס"ל בהכרח שנוי לא קני א"כ רבא דאמר כמאן. ומכ"ש אי נימא דר' יונתן נמי לא קאמר דוהשיב את הגזילה מ"מ. אלא בשנוי החוזר לברייתו וכדדריש ר' יוחנן כן להאי קרא שם בב"ק צ"ד ע"ב אבל בשנוי גמור גם הוא אזיל ומודה דקני דאי עביד מהני. וכן מסתברא דמסתמא לא פליג אהא דסתם במתניתין. ומחלוקת בברייתא דקיי"ל כסתמא דמתניתין ביבמות מ"ב ע"ב. ועוד אי פליג אמתניתין למה לא חשבו אביי בהדי אינך כולהו דס"ל שנוי במקומו עומד] וכאביי. והשתא מנ"ל לרבא לפסוק דשנוי לא קני נגד סתמא דמחניתין:

ע"כ נראה כפי' ראשון דרש"י דודאי בין אביי בין רבא תרווייהו ס"ל שנוי קונה ואפ"ה טובא איכא בינייהו. דאביי ס"ל דטעמא דמתניתין דהגוזל עצים ועשאן כלים כו' ומתני' דלא הפסיק לתנו כו' דשנוי קני משום דס"ל אי עביד מהני כדאמר בתמורה שם וקרא דאשר גזל לומר על גזילה שלו מוסיף חומש כו' ואידך תנאי דמייתי שם בב"ק דס"ל שינוי במקומו עומד משום דסברי אי עביד לא מהני. ואביי כתנא דמתניתין ס"ל. וממילא לית הלכתא ככל הני תנאי דברייתא. אמנם רבא ס"ל אי עביד לא מהני. והא דתנן במתניתין דידן דשנוי קונה ע"כ גזירת הכתוב הוא מהא דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר כו'. דאי לענין שאינו מוסיף חומש על גזל אביו לכתוב והשיב את גזלו. אשר גזל ל"ל וכדאמר בב"ק ס"ז אע"כ לאשמעינן אם כעין שגזל יחזיר. וע"כ צ"ל דא"א למדרש האי ייתורא דקרא לדרשא אחרינא דאל"כ לא הוי דריש לי' תנא דידן לענין שנוי שקונה בגזילה היפך מזה דקיי"ל בעלמא אי עביד לא מהני לרבא. ולפ"ז קשיא לרבא כיון דמוכח מקרא דאשר גזל דאף דבכל התורה עביד לא מהני מ"מ כשנשתנה החפץ ממה שהי' מהני. א"כ מ"ט דכל הני תנאי דמייתי אביי דס"ל שנוי במקומו עומד משו"ה מוכרח רבא לאוקמי כל הני תנאי במילתא אחרינא ולא פליגי אמתניתין. וכיון דלא פליגי כלל אמתניתין יש לפסוק כוותייהו לבר מב"ש דפליגי עלייהו ב"ה וכיוצ"ב דאיכא פלוגתא. אבל היכא דליכא פלוגתא עלה כגון הא דראב"י קיי"ל כוותי' [ודלא כמו"ש במלחמות ריש פרק לולב הגזול ויש לפלפל בדבריו ואכמ"ל] וגזל חטים וטחנם כו' הרי זה מנאץ. ומכאן ראי' דרבא לא דחוי בעלמא קאמר אלא מוכרח לפרש כן וכדעת הב"י באוכל דבר איסור שאינו מברך עליו כלל. וכה"ג בגזל אפי' היכא ששינה הגזלן אינו מברך עליו ודלא כהראב"ד שכתב דאוכל דבר איסור מברך עליו אלא שאינו מצטרף לזימון. וע' רמב"ם פרק א' מהלכות ברכות הלכה י"ט:

אמנם ראיתי להרא"ש ז"ל בברכות ריש פרק שלשה שאכלו שכתב וז"ל. אכל טבל כתב רבנו משה ז"ל שאינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף והראב"ד השיג עליו כו' ונ"ל כדבריו וכן מוכח מהא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין ובפרק הגוזל הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ. משמע שחייב לברך אלא שברכתו הוא ניאוץ. עכ"ד. והב"י דחה ראייתו דיש לומר דמהאי טעמא גופא דהוי מנאץ אסור לברך וקרא הכי קאמר לא די שהבוצע מברך ברכה לבטלה אלא אפי' ניאוץ נמי הוי שהוא היפך לגמרי ממברך ע"ש בב"י ומעדני יו"ט. ואני תמה על דעת רבנו הרא"ש ז"ל דמשמע לי' מדברי ראב"י שאמר אין זה מברך כו' דחייב לברך והלא א"א לומר כן. דהא לאביי דטעמא דראב"י משום דשנוי אינו קונה ע"כ אינו מברך. שהרי משנה שלימה שנינו בפרק א' דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה כו' והתורם את שאינו שלו. וכתב הרמב"ם בפרק ו' מהלכות בכורים הלכה י"ג החלה נקראת תרומה כו' וכל שאמרנו בתרומה לא יתרום ואם תרם אין תרומתו תרומה כך בחלה. וכן הוא ביו"ד סימן שכ"ח סעיף ג' וכיון דשנוי אינו קונה לראב"י הפת עדיין של נגזל הוא והגזלן שתורם הו"ל תורם שאינו שלו דלא הוי תרומה כלל ודאי דאינו מברך עלי' והמברך הו"ל ברכתו לבטלה וא"כ ע"כ ראב"י הכי קאמר לא מיבעי דברכתו לבטלה אלא דגם ניאוץ הוי וכמו שכתב הב"י. ואף דקיי"ל הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש ותרומתן תרומה. היינו לפ"מ דקיי"ל לדידן דשנוי קונה וה"ה שנוי השם עם יאוש כדאמר בב"ק ס"ז. אבל לאביי ראב"י ס"ל דאפי' שנוי מעשה במקומו עומד. ודאי דאין תרומתו תרומה ואינו מברך. ונהי דלרבא ס"ל לראב"י דשנוי קונה ושאני ברכה כו' עכ"פ ע"כ צ"ל דליכא משמעות בדברי ראב"י דחייב לברך וכיון דלטעמא דאביי ע"כ ס"ל לראב"י דאינו מברך לרבא נמי יש לומר דאינו מברך דבהא לא מצינו דפליגי והרי זה כדעת הרמב"ם. ודברי הרא"ש צל"ע. והק"נ בפסחים השיא כוונת הרא"ש לדרך אחר והוא רחוק בעיני. וגם מה שכתב שם לחלק בין ברכת חלה לבהמ"ז לפי מש"ל ליתא. אח"כ ראיתי שכבר קדמני בזה הגרע"א בדו"ח. ודברי המ"א בסימן קצ"ו שהביא ידידי תמוהין לכאורה מה שסיים ואפשר דאפי' גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה כבר קנה בשנוי. ועוד דבסימן תרמ"ט מסתפק אם יש לברך כו' דא"כ הא דכתב הרמב"ם מהירושלמי דאין יוצאין ידי חובה במצה גזולה האיך משכחת לה כיון דלעולם איכא שינוי זה דלעיסה ואכילה וכיון דלהמ"א מברכין בהמ"ז ע"י שנוי זה הו"ל א"כ לצאת י"ח להרמב"ם שכתב שכל שמברך עליו בהמ"ז יוצא י"ח:

שוב ראיתי להק"נ בפסחים שתמה כן על המ"א והשיג עליו אח"כ ראיתי להמקור חיים בהלכות פסח סימן תנ"ד שדקדק כן על דברי השו"ע ע"ש. ולא ראה שהק"נ הקדימו:

והבאה"ט דאתא לידן נימא בי' מילתא. מה שהשיג על הט"ז בסימן ס"ז שכתב על דברי המחבר שהעתיק דינו של הרמב"ם בהא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא בברכותיה וכתב ע"ז הט"ז וז"ל לפי שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי. וכתב עליו הבאה"ט דדבריו הוא נגד המשנה דמסכת דמאי פרק א' ומפרישין אותו ערום כו' ואולי ט"ס הוא עכ"ל. ובאמת דברי הט"ז נכונים שכונתו לדברי הראב"ד וחכמי לוניל בפרק ג' מהלכות מילה שהוכיחו מהא דיהיב רבא טעמא לדמאי שאין מברכין עליו משום דרוב ע"ה מעשרין (שבת כ"ג] משמע דאילו הי' מחצה על מחצה והי' ספק השקול הי' לן לברוכי אדמאי ומכאן שכל ספק מ"ע מה"ת שמחוייבין לעשותה מספק מברכין עלי' ג"כ. וכן הביאו ראי' זו תר"י בברכות כ"א (ועי' בהגהת מהר"ם שם. ועי' רא"ש ריש פרק כיסוי הדם ומעדני יו"ט שם וצ"ע וע' שבת כ"ג. ועי' בהגר"א או"ח סימן תרפ"ח סעיף ד'] וז"ש הט"ז שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו כמו בהפרשת דמאי. ר"ל דלולא שרובא מעשרין הי' מברכין עליו ומינה לכל כה"ג בספק מ"ע של תורה. אלא דעיקר דברי הט"ז תמוהין שכתב כן על דברי השו"ע. והרי השו"ע לא פסק כן אלא כהרמב"ם והרא"ש ריש פרק כיסוי הדם דעל ספק מ"ע אין מברכין וכמו"ש ביו"ד סימן רס"ה סעיף ג', ובאו"ח סימן י"ז סעיף ב'. וע' בה"ג שם ביו"ד. וכבר תפס עליו הגר"א ז"ל באו"ח שם סימן ס"ז. מברכו ודו"ש באהבת ח"ן: פיקקעלין לסדר "וכל הוא עשה י' מצליח בידו" לפרט:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה