שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן יד
דיני ברכת התורה:
אשר שאלתני ידידי מה שנסתפק לך קודם התפלה אם כבר ברכת ברכת התורה או לא. ואמרתי לך אחרי שהאחרונים מחולקים בספק ברך ברכת התורה. אי חוזר ומברך מספיקא או לא תוכל אתה לצאת ידי כולם לכוין לצאת י"ח בברכת אהבה רבה וללמוד על אתר וכמו"ש בש"ע סימן מ"ז סעיף ז'. אך בעיקר הדבר אף כי הש"א בתשובה סימן כ"ד הוכיח דצריך לחזור ולברך מספיקא לפי שברכת התורה הוא מן התורה ע"כ ספיקו להחמיר ולדידי יש לדון בה הרבה. ע"כ אערוך לפניך את אשר ישים ה' בפי לדבר בזה: תשובה הנה הרמב"ן במילואיו למנין המ"ע בסימן ט"ו כתב שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה כו' ובפרק ג' דברכות אמרו מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו כו'. אמנם הרמב"ם השמיט מ"ע זו. וכתב המחבר מגילת אסתר כי דברי הרמב"ן צודקים בזה המקום ולא ידעתי למה לא מנאה הרב אם לא חשב שמדרשם בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד. אמנם עליו להביא ראיה. עכ"ל. והש"א בתשובה שם כתב דע"כ אי אפשר לומר דהא דרב יהודה דיליף מקרא דכי שם ד' אקרא לאסמכתא הוא ולא לדרשה גמורה. דא"כ הא דיליף ר' יוחנן לברכת המזון לפניו מברכת התורה לפניו מק"ו אינו אלא לחייב מדרבנן והא פשיטא דהא תנן כיצד מברכין על הפירות כו'. ועוד דבגמ' מקשה על ר' יוחנן מבעל קרי דאינו מברך לפני המזון ומסיק בתיובתא ומאי קושיא כיון דלר' יוחנן גופא לאו דאורייתא היא אע"כ ברכת התורה וכן ברכת המזון דיליף מיניה ר' יוחנן דאורייתא ממש קאמרי. ורצה הש"א ליישב דעת הרמב"ם ע"פ מה שיש להקשות לרב יהודה דברכת התורה לפני' הוא מה"ת א"כ ה"ל לבעל קרי להרהר נמי בברכת התורה דכיון דמהרהר בקריאת שמע דתורה היא ממילא מחויב מן התורה ג"כ בברכת התורה ואמאי לא תנן דבעל קרי מברך נמי ברכת התורה לפני ק"ש כיון דמן התורה הוא כמו שמהרהר בק"ש וברכת המזון מפני שהן של תורה. ולא עוד אלא דקשיא אמאי תנן ואינו מברך לא לפני' כו' והרי משום בה"ת ראוי לברך ברכת אהבה רבה דאית ביה תרתי כדאמר שמואל שם י"ב. אלא דלרב חסדא דס"ל שם כ' ע"ב דהרהור לאו כדיבור דמי והרהור דק"ש לאו כלום הוא ואין מחייבו בברכת התורה. א"ש מה דבעל קרי אינו מברך לפני ק"ש כלל. אולם לרבינא דס"ל שם הרהור כדיבור דמי אם איתא לדרב יהודא ור' יוחנן דברכת התורה היא מן התורה הדק"ל ממתני' דבעל קרי א"ו דלרבינא עיקר ברכת התורה אינו רק מדרבנן משו"ה אפילו ע"י הרהור אינו מחוייב בעל קרי לברך. וכיון דהרמב"ם כתב בהלכות ברכות דכל הברכות בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו יצא הרי שפסק כרבינא דהרהור כדיבור דמי א"כ ע"כ ברכת התורה הויא מדרבנן. וכ"כ גם הצל"ח:
אמנם הגאון ש"א לא הונח לו בזה וכתב עוד דאם תדקדק זה ליתא דא"כ אהא גופא תקשי אמאי פסק הרמב"ם כרבינא דיחידאה הוא כיון דרב יהודה ור' יוחנן ע"כ כרב חסדא ס"ל. דהא רבים נינהו והלכתא כוותייהו נגד רבינא דהא ע"כ האי רבינא לאו בתרא הוא דסוף הוראה דנימא דהלכתא כבתראי אפי' יחיד נגד רבים. אלא רבינא קדמון הוא כו' שהרי ר"ח השיב על דבריו דהכי אמרינן התם אמר רבינא זאת אומרת כו'. ורב חסדא אמר כו' ועוד דממ"ש הרמב"ם בפרק ב' מהלכות קריאת שמע הלכה ח' דאם קרא ולא השמיע לאזנו יצא משמע דאם קרא בלבו לא יצא. והיינו כרב חסדא דהרהור לאו כדיבור דמי. והא דכתב בהלכות ברכות פרק א' הלכה ז' דכל הברכות שבירך בלבו יצא צ"ל דס"ל להרמב"ם דרבינא ורב חסדא לא פליגי אלא בקריאת שמע דכתיב בה דיבור ודברת בם. אבל בשאר מצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו לרב חסדא הרהור כדיבור דמי ולפ"ז הדק"ל לרב יהודה ור' יוחנן דס"ל דברכת התורה מן התורה למה אינו מהרהר בעל קרי בברכת התורה לפני קריאת שמע. נהי דלענין ק"ש דכתב בה דיבור אינו יוצא ידי חובתו בהרהור מ"מ כיון דלשאר מילי כדיבור דמי וה"ה לגבי ת"ת חשוב כדיבור אמאי אינו מהרהר לפניה. וצ"ל דס"ל להרמב"ם דברכת התורה נמי לק"ש דמיא. דהרהור לאו כדיבור דמי דכיון דילפינן ברכת התורה מקרא דכי שם ד' אקרא כמאן דכתיב דיבור דמי דאקרא היינו דיבור ואינו חייב בברכת התורה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש אבל לא ע"י הרהור לר"ח דס"ל דכל היכא דכתיב דיבור הרהור לאו כדיבור דמי. והשתא שפיר י"ל דברכת התורה הויא מן התורה והא דאינו מהרהר בעל קרי לפני ק"ש משום דלגבי ק"ש דכתיב בה דיבור וכן לענין ברכת התורה דכתיב אקרא. הרהור דידהו לאו כדיבור דמי. וא"כ יש לפסוק כרב יהודה ור' יוחנן דברכת התורה מה"ת דהא לרבינא דס"ל דאפילו בק"ש דכתיב בה דיבור נמי הרהור כדיבור דמי. ואם כן ה"ה לענין הרהור של תורה דמחוייב לברך עליו ברכת התורה ואמאי תנן דבעל קרי אינו מברך לפני ק"ש. אלא ע"כ משום דס"ל דברכת התורה מדרבנן. וה"ל רבינא יחיד נגד רב יהודה ור' יוחנן. דס"ל כרב חסדא והלכה כרבים. וברכת התורה הוי' מן התורה. עכ"ד בקיצור:
ול"נ דיש להשיב בזה על כל דבריו דמ"ש דלרב חסדא דס"ל הרהור לאו כדיבור דמי היינו גבי ק"ש דכתיב בה דיבור וה"ה לגבי ברכת התורה כיון דילפינן מקרא דכי שם ד' אקרא אינו חייב בברכת התורה אלא בעוסק בתורה ע"י קריאה ודיבור ממש. אף שכן כתב גם המחבר נשמת אדם כלל ט' סימן ד' דמה"ט מותר להרהר בדברי תורה קודם ברכת התורה כיון דברכת התורה נפקא לן מקרא דכי שם ד' אקרא וקריאה היינו דיבור. ולכן גם החכמים לא תיקנו ברכה על ההרהור. וכ"כ בספר נחל איתן הלכות ברכות. הנה ס"ל להני גאונים דכי שם ד' אקרא פירושו קריאה בדברי תורה דאם אקרא התורה הבו גודל לאלהינו בברכה:
אבל אני תמה אקרא על הני גאונים ז"ל דאישתמיטתייהו דברי רש"י ז"ל שם במקומו שכתב אהא דרב יהודה כי שם ד' אקרא וז"ל כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחילה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ד' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלהינו באמן והכי מפרשי לה במס' יומא עכ"ל. ואף שמצאתי לבעל ספר חרדים בפירושו בירושלמי פרק ז' דברכות שכתב כי שם ד' אקרא היינו תורה שכולה שמותיו של הקב"ה בתחילת הקריאה הבו גודל היינו ברכה וכ"כ בח"א רש"א בשם מ"כ. דרך דרוש הוא. אבל פשט הפשוט הוא כפי' רש"י וכדמייתי לה מיומא. ועוד דלדבריהם דמשה א"ל לישראל דכשתקראו בדברי תורה תברכו ברכת התורה מקודם. א"כ הל"ל כי שם ד' תקראו הבו גודל. א"ו הכי קאמר להו משה כשאני אפתח לברך ברכת התורה אתם ענו אמן ושפיר התחיל בלשון יחיד ומדבר בעדו וסיים בלשון רבים. ולפ"ז אין ראיה כלל דעל ד"ת שעוסק בה בהרהור בלי קריאה דא"צ לברך עלה ברכת התורה. והדק"ל גם על רב חסדא דנהי דלענין ק"ש דכתיב בה דיבור. הרהור לאו כדיבור דמי. אבל כיון דלענין לימוד התורה דלא כתיב בה דיבור. לכו"ע הרהור כדיבור דמי. אמאי בעל קרי אינו מברך לפניו ברכת התורה ע"י הרהור:
ואין לתרץ לפי דברינו נהי דאקרא דכתיב בקרא לא קאי אלימוד התורה. אבל כיון דעכ"פ קאי על הברכה וא"כ ש"מ דברכת התורה צריכה דיבור ואינו יוצא בברכתו ע"י הרהור כמו שיוצא בכל הברכות כולן אף אם ברכן בלבו דלפ"ז כיון דבעל קרי אסור להוציא ברכה בשפתיו מה"ט גופא א"א לו לברך ברכת התורה קודם הרהור תורה של ק"ש דבהרהור אינו יוצא ידי חובת ברכתו. וע"י דיבור אסור. ז"א דודאי אין להוכיח כלל מדכתיב אקרא דהיינו הברכה שאינו יוצא ידי חובת ברכה בהרהור כמו שיוצא בכל הברכות דהכא צריך הי' משה לומר אקרא דהיינו דיבור כדי שישמעו כולם לענות אמן. ופשוט. וא"כ מנין לנו לומר דשאני ברכת התורה משארי ברכות דיוצא גם ע"י שמברך בלבו והדק"ל אמאי בעל קרי אינו מברך בה"ת לפניו ע"י הרהור גם לכו"ע דכיון דלא כתיב בת"ת דיבור כמו בק"ש לכו"ע הרהור כדיבור דמי. אם לא דנימא דמתניתין ס"ל דברכת התורה אינה מן התורה. והשתא רב יהודה ור' יוחנן דס"ל דהויא מה"ת מתניתין במאי מוקמי לה: והנה בברכות כ"א שם אמר ר' יוחנן למדנו ברכת התורה לאחריה מברכת המזון מק"ו. ובהמ"ז לפניה מברכת התורה מק"ו כו'. ומסיק בגמ' איכא למיפרך מה למזון שכן נהנה. מה לתורה שכן חיי עולם, ועוד תנן כו'. ולדידי קשה ל"ל להגמ' למפרך אהא דר' יוחנן שלמד ברכת התורה לאחרי' מבהמ"ז מק"ו מצד סברא בעלמא דמה למזון שכן נהנה. עדיפא ה"ל למפרך. דהנה שם ל"ג ע"א פליגי תנאי דמתניתין בהבדלה באיזה מקום בתפלה קבעוה וא"ל רבי שמן בר אבא לר' יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות. נחזי היכי תיקון א"ל כו'. והשתא קשה. ומה התם דודאי תיקון אלא דלא ידעינן באיזה מקום תקנו שאל ונחזי היכי תיקון. מכ"ש הכא דלא ידעינן אם תיקון כלל ברכה לאחרי' ואיזה נוסח תיקון דאיכא לשאול ונחזי אי תקון או לא. והשתא ממ"נ אם הי' ר' יוחנן מקובל מרבותיו דאיכא ברכה לאחרי' מתקנת אנשי כנסת הגדולה ומעלה. וגם ידע נוסח שלה. א"כ אמאי איפרך בגמ' ולית הלכתא כוותי'. ואם לא הי' מקובל שום ברכה מרבותיו, אלא שמעצמו בא לדון חיוב ברכה מק"ו דידי' א"כ למה לנו לבקש פרכות ממק"א הלא הוא מופרך מעצמו, דכיון דאין לנו שום קבלה מאנשי כנסת הגדולה שיברכו לאחרי' הרי ודאי לא תיקון א"כ בעל כרחינו דק"ו ליתא יהי' מאיזה טעם שיהיה. ובשלמא הא דבא לדון למזון לפניו שהוא מה"ת וק"ו מברכת התורה. שפיר י"ל כיון דלכו"ע איכא ברכה למזון לפני' וכדתנן כיצד מברכין כו'. וע"י ק"ו דידי' חידש לנו שהוא מן התורה ונפ"מ לענין ספק וכיוצ"ב אין להוכיח זה מאנשי כנסת הגדולה. אבל ברכה דלאחרי' דת"ת אם איתא שמחוייבין בה ה"ל לאנשי כנסת הגדולה לתקוני כמו שתקנו כל הברכות קדושות כו'. ואי אינהו לא תיקון איך אפשר לחדש שום ברכה ולומר בה שחיובה היא מה"ת מה שהנביאים ואנשי כנסת הגדולה לא תקנו:
הן אמת שראיתי להאחרונים שהביאו בשם הלבוש שכתב דברכה ראשונה של ברכת התורה קאי על הלימוד של אתמול. והשני' על של היום. אמנם מדברי כל הפוסקים לא משמע כן. וכן מוכח מתשובת הרשב"א שהביאו הב"י בסימן מ"ו. וכן מהב"י בעצמו דלא ס"ל כן. ועוד התינח לגירסת הספרדים ונוסחתם שהיא "על דברי תורה". אבל לגירסא שלנו בברכות י"א "לעסוק בדברי תורה" וכ"ה נוסח האשכנזים. וכמ"ש הטור. א"כ להבא משמע כדאמרינן בפסחים ז' ע"א בלבער כו"ע לא פליגי דודאי להבא משמע ע"ש. וספר הלבוש אין בידי לעיין בו:
ועוד יש להקשות אהא דר' יוחנן דאמר למדנו ברכת התורה לאחרי' מבהמ"ז לאחרי' כו'. לפי מה דקיי"ל באו"ח שם דאם הפסיק מללמוד ונתעסק בעסקיו כיון שדעתו לחזור וללמוד לא הוי' הפסק והוא מדברי התוס' והרא"ש בשם ר"ת שהרי התוס' בברכות י"א הקשו מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה. וברכת התורה פוטרת הלימוד של כל היום. ותירצו דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוי' כמו יושב ולומד כל היום בלי הפסק. וע"פ סברא זו כתב הב"י בטור שם סימן מ"ז אהא דנשאל הרשב"א למה אין אנו מברכין על התורה לאחרי' כו'. וכתב הב"י לתרץ דה"ט דכיון דמצות הגיית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאין חייב לעסוק בה לא שייך לברך לאחרי'. ומטעם זה כתב הט"ז שם על דברי המחבר שכתב כיון שדעתו לחזור וללמוד כו' דלאו דוקא כשדעתו לחזור וללמוד אלא אפי' בנמלך ללמוד נמי א"צ' לחזור ולברך מטעם שחיוב הלימוד תמיד רובץ עליו כו' ולאו בדעתו תליא מילתא. וא"כ איכא פירכא גדולה אק"ו דר' יוחנן דמאי מייתי מברכת המזון לאחרי' אבה"ת לאחרי'. דשאני בהמ"ז לאחרי' שכבר הסיח דעתו מלאכול משו"ה כשגמר צריך לברך לאחרי' משא"כ בתורה דלא הסיח דעתו כל היום מללמוד ומלעסוק בה כל שעה שהוא פנוי ואף אם הסיח דעתי' לאו בדידי' תליא מילתא כיון שהוא מחוייב ללמוד כל היום וכל הלילה משום מצות והגית ואין שעה שאינו חייב לעסוק בה. א"כ לא נגמרה עדיין מצותו ולא שייך שיברך לאחרי' כמו"ש הב"י וא"כ ק"ו דר' יוחנן מופרך מעיקרא דדינא. ואף דבלא"ה פריך עליו בגמ' מה למזון שכן נהנה אין זה פירכא חזקה כ"כ שהרי סברא זו דיהיב עדיפותא למזון מתורה שכן נהנה סותר למ"ש אח"כ דאיכא עדיפותא לתורה ממזון שכן חיי עולם. והסברות סותרות זא"ז אלא דאפ"ה שפיר דחי הני ק"ו משום דכיון דבכל ק"ו לבדו איכא פירכא זיל הכא קמדחי לי' וזיל הכא קמדחי לי'. אבל עדיפא ה"ל להגמ' למיפרך ולדחות הני תרי ק"ו דר' יוחנן בסברא חדא דמה לתורה שכן חיי עולם ואין למילף מזון מתורה. וכ"ת א"כ מכ"ש דאיכא השתא למילף תורה ממזון מק"ו. י"ל דאדרבה היא הנותנת דכיון שהתורה היא חיי עולם וצריכין לעסוק בה תמיד ולא שייך בה היסח הדעת משו"ה לא שייך לברך לאחרי'. משא"כ במזון. ואף דאפשר דטעמא דשכן חיי עולם אינה נותנת כ"כ דבשביל ה"ט מחוייב לעסוק בה יומם ולילה. מ"מ שתי הסברות עכ"פ אינן סותרות זא"ז ותרווייהו עדיפותא דתורה נינהו. משא"כ פרכת הגמ' שסותרות זל"ז. אח"כ ראיתי להפנ"י שהקדימני בזה:
וגדולה מזה אני מקשה לפי מה דקיי"ל דאם בירך עה"ת בשחרית פוטר למודו של כל היום ואף אם נתעסק בעסקיו בנתיים כמוש"ל א"כ קשיא לי טובא על משה רבינו ע"ה בעצמו שאמר כי שם ד' אקרא ופי' רש"י כשבא משה לפתוח בדברי שירה א"ל לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן אם איתא דבה"ת היא אחת מרמ"ח מ"ע של תורה והיא בכלל התרי"ג מצות שנאמרו לו למשה מסיני א"כ הכא כשפתח משה בדברי השירה שהי' זה לסוף מ' שנה שקבלו ישראל התורה שכבר ידעו משה ובני ישראל מחיוב בה"ת בבוקר כדי לפטור קריאת פרשת שמע וכל לימוד התורה של כל היום והלילה א"כ משה רבינו כבר בל"ס בירך בבוקר כדין א"כ למה בירך שנית כשפתח בדברי השירה. ואין לומר דאף דמצוה זו היא מתרי"ג מצות. מ"מ לא נצטווה מרע"ה עלה עד סוף ארבעים שנה. הא אמר ר' שמלאי שלהי מכות תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני כ"ה גירסת הראשונים. וגירסת הרמב"ם והרמב"ן בס' המצות. וע"כ צ"ל כן דמסיני נתנו כל התרי"ג מצות שהרי בע"ז ה' אמר ר"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שאלמלא הן לא חטאו אנו לא באנו לעולם ופריך למימרא דאי לא חטאו לא הוו מייתי. והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות ומשני על תנאי כו'. והשתא מאי קושיא דילמא פרשת יבמות ונחלות לא נאמרו רק אחרי שכבר חטאו בעגל וחזרה מיתה לעולם ואלמלא לא חטאו אה"נ דלא הי' ניתן להם פרשיות אלו. א"ו שכל התרי"ג מצות ניתנו להם מסיני קודם עשיית העגל וכ"כ הח"א שם. וא"כ בה"ת נמי אם איתא להא דרב יהודה ור' יוחנן ומ"ע גמורה היא במנין התרי"ג מצות לא הי' צריך מרע"ה לברך שנית כשפתח בשירה כיון שכבר בירך בבוקר ואין היסח הדעת מפסיק בה לפי שמחוייב לעסוק בתורה תמיד. ואין לומר דר' יוחנן לטעמי' במנחות צ"ט דאם קרא אדם ק"ש שחרית וערבית קיים והגית גו' וכיון שאינו מחוייב בה' עוד. היסח הדעת מפסיק בה וה"ל כמו בהמ"ז וסוכה. ורב יהודה נמי כר' יוחנן ס"ל. חדא דודאי משה רבינו ע"ה לא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין דאמר ר' יוחנן בעצמו ביומא פ"ו היכי דמי חילול השם כו' ועוד דבלאו הכי א"א לומר דלר' יוחנן אין מצות ת"ת כל היום שהרי ר' יוחנן בעצמו אמר בברכות ה' כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורים כו' שנאמר גו' והעיקר כמו"ש הגר"א ז"ל בשנות אליהו ריש פאה ע"ש וא"כ הדק"ל ואולי כיון ששירת האזינו היתה תורה חדשה מאתו ית"ש היו צריכין לברך ברכת התורה שנית ולא יצאו ידי חובתן מבשל שחר. ודוחק:
ע"כ נ"ל עיקר בזה. דהא דאמר ר"י מנין לברכת התורה מה"ת שנאמר כי שם ד' גו' דלאו אלימוד ת"ת של כל יחיד שלומד לעצמו קאי. אלא דה"פ שכשבא משה לפתוח בדברי השירה היינו לאחר שכבר גמר לכתוב כל התורה על הספר והשלים בדברי השירה את כל התורה וכמו שמפורש במקרא ויהי ככלות משה לכתוב את דברי השירה גו' וכתיב לקוח את ספר התורה גו' שלא הי' חסר עוד לכתוב אפי' אות אחת כמו"ש בב"ב ט"ו וכיון שעכשיו היתה התורה כולה כתובה לפניו והוא הלא תיקן קריאת התורה בציבור ומכ"ש לאחר שנצטווה מפי הגבורה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם והי' עליו מ"ע לקרותה באזני כל קהל ישראל אז פתח ובירך עליו ככל קוראי מעל ספר תורת אלהים בציבור ואחרי שהקריאה הזאת הי' מחוייבין בה כל ישראל וכמו"ש לו השי"ת שימה בפיהם גו' ע"כ אמר להם לענות אמן על ברכתו כדי שיצאו גם המה בברכתו ויכוונו לבם לקריאתו וז"ש להם כי שם ד' אקרא בברכה אתם הבו גודל באמן, ואף דאפשר שכבר קראו בציבור מעל ספר כל הארבעים שנה למ"ד מגילה מגילה ניתנה ומכ"ש פרשיות המועדות וכמו"ש וידבר משה את מועדי ד' גו' וכדאמרינן במגילה ל' ע"א. והארכתי בזה במק"א. הכא שהי' ציווי מהשי"ת ולמדה את בני ישראל הוצרך להזהיר להם ביותר כמו"ש. ואפשר דאף שקראו בתורה מ"מ לא ברכו עלי' לפי שהיתה התורה חסירה [ומזה יהי' סעד למ"ש המ"א ריש סימן קמ"ג סעיף ב' בשם התניא דאם כתוב כל חומש לבדו בגלילה קורין בו בציבור ואין מברכין אבל לא מטעמי' וע' בב"י שם]. ולפ"ז ברכה לאחרי' דיליף ר' יוחנן מבהמ"ז לאחרי' הא נמי אקריאה בציבור, והשתא לא תקשי נחזי אנשי כנסת הגדולה אי תיקון ברכה. דודאי תיקון גם לאחרי' והוא ברכת אשר נתן לנו כו' וכמו"ש בשו"ע והוא במס' סופרים פרק שלשה עשר, והשתא אפי' את"ל דמרע"ה כבר קיים כל מילי דעתידי רבנן לתקוני דהיינו בה"ת לכל יחיד בבוקר כדקיי"ל לדידן מ"מ שפיר בירך אח"כ שנית אקריאה בציבור לפ"מ דקיי"ל בשו"ע סימן קל"ט סעיף ח' בשם הרא"ש דכשבירך בה"ת לעצמו וקראוהו אח"כ לעלות לתורה צריך לחזור ולברך כו':
וכיון שהוכחנו דע"כ מה שבירך מרע"ה כשפתח השירה הוא מטעם קריאה בציבור א"כ ע"כ האי ברכה לאו מה"ת הוא כלל כיון דקריאת התורה גופא אינה רק תקנת משה ונביאים שבימיו ואף דקריאת השירה היתה מ"ע גמורה מפי השי"ת כמוש"ל מ"מ אברכה לא נצטווה ועוד דרב יהודה הא יליף מיניה לדורות ולדידן הא אין קריאה בציבור מ"ע כלל זולת פרשה זכור ליש פוסקים וא"כ ברכה דקריאה נמי ע"כ לאו דאורייתא היא אלא דמרע"ה מעצמו תיקן כמו שתיקן עיקר הקריאה. ואל תתמה ע"ז דקרא דכי שם גו' לא הוי רק תיקון משה מעצמו ולא ע"פ השי"ת. שהרי משנה שלימה שנינו במגילה ו' ע"ב בפסח קורין כו' ובעצרת קורין כו' שנאמר וידבר משה את מועדי ד' אל בני ישראל. ופי' רש"י שם בגמרא דדריש לי' מיתורא דקרא דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה כו'. וא"כ משמע דמה"ת הוא ובאמת הא קיי"ל דקריאת התורה בשבתות ומועדים משה הוא שתיקנם וכדאמרינן בב"ק פ"ב ובירושלמי מגילה וכמו"ש הרמב"ם בריש פרק י"ב מהלכות תפלה דמשה תיקן לבני ישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו. וכן מוכח שם במגילה מדמייתי עלה בגמ' דף ל"ב ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח כו'. ונ"ל דחדא תקנה הוא דהויא שיהי' שואלין ודורשין בענינו של יום וממילא צריכין לקרא במועד בפרשת אותו המועד וכמשמע מפי' רש"י. אך קריאת התורה בשבת תקנה אחרת היתה מפני יושבי קרנות כמו"ש בב"ק ואכמ"ל בזה. הרי דתקנת משה כתובה בפסוק וידבר משה אל בני ישראל. הן אמת דהכסף משנה שם הלכות תפלה פרק י"ג הלכה ח' ברמב"ם שם כתב דהא דמסיים המשנה שנאמר וידבר משה גו' אסמכתא בעלמא הוא דקריאת התורה גופא תקנתא היא כמו שנתבאר בפרק י"ב. וכ"כ בטו"א שם במגילה. מ"מ לי נראה פשוט וברור כמו"ש. א"כ כמו שבפסוק דוידבר משה כתוב תקנתא דקריאה שתיקן משה. ה"נ כתב קרא דכי שם ד' אקרא ברכת התורה שתיקן:
ואין לתמוה הא דאמר רב יהודה מנין לבה"ת מן התורה משמע דהוי' מן התורה ממש ע"פ ציווי השי"ת. דה"נ אשכחן בחולין י"ז ע"ב א"ר חסדא מנין לבדיקת סכין מה"ת שנאמר ושחטתם בזה כו' ומסיק מדרבנן קאמר וקרא אסמכתא בעלמא הוא ומכ"ש הכא דבאמת כתובה ברכה זו בתורת משה אע"פ שהיא רק תקנתא. ובתענית כ"ח ע"א מה הפרש בין זל"ז הללו ד"ת והללו דברי סופרים ופי' רש"י שם מנחה היא ד"ת כדאמרינן בברכות דף כ"ו יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה גו' הרי דקרי ד"ת למנחה שאין חיובה מה"ת כלל אלא מתקנת יצחק אלא כיון דתקנה זו מצינו שכתובה בתורה ד"ת קרי לה. וה"נ כה"ג כיון שברכה זו כתובה בתורה ד"ת קרי לה שהרי באמת מה"ת מוכח שצריכין לברוכי לה ע"פ תקנתא דמשה. ואפשר שזהו דעת הב"ח הביאו הט"ז באו"ח סימן תרפ"ה סעיף קטן ב' ע"ש. ויצא לנו מזה דברכת התורה של כל יחיד אינה אלא מדרבנן בעלמא. אבל ברכת התורה דקריאה של ציבור אף דהיא נמי אינה מן התורה ממש מ"מ חמירה מינה דהויא תקנתא דמשה והוזכרה בתורה נמי וכיון דאינה מה"ת ממש ע"כ לא מנאה הרמב"ם במפקד התרי"ג מצות:
ומה שהקשה הש"א דאם הא דר' יהודה ור' יוחנן מדרבנן הוא ולא מן התורה א"כ הא דיליף ר' יוחנן לברכת המזון לפני' מבה"ת לפני' אינו אלא לחייב מדרבנן והא פשיטא דהא תנן כיצד מברכין כו'. וי"ל דודאי ק"ו דר' יוחנן לחייב בהמ"ז לפני' מה"ת ואף שברכת התורה לפני' אינה מן התורה שפיר עביד ק"ו וה"ק ומה תורה שאינה טעונה לאחרי' פי' שמשה לא תיקן לאחרי' תיקן לפני' הרי דיותר מסתבר לברוכי אלפני' מלאחרי' וא"כ מזון שציותה תורה לברוכי לאחרי' מכ"ש דמסתבר דמ"ע הוא לברוכי גם לפני' ואתי חיובא דברכת המזון לפניה מן התורה מסוף דינא. וק"ל: ועתה נבוא להוכחת הש"א האחרונה שכתב וז"ל וה"נ מצינו למידק מהא דנדרים פ"א דאמר התם מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם. אמר רבינא מפני שאין מברכין בתורה תחילה דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם גו' על מה אבדה הארץ גו' ויאמר ד' על עזבם את תורתי גו' היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה א"ר יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחילה. ש"מ דברכת התורה הוא מן התורה. דאי מדרבנן הא אמרינן בפרק אין עומדין דף ל"ג דאנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות. וירמיה קדים להו כמה דרי ובימיו עדיין לא נתקן. אלא שזה יש לדחות דברכת התורה כבר התקינו בימי ירמיה אלא שהם תקנו נוסח שלהם דה"נ אמר התם תקנו קידוש. והרי קידוש היום הוי מה"ת. אע"כ הם תקנו הנוסח של הקידוש ע"כ. הנה לפי מ"ש שפיר דחי בעצמו הש"א ראייתו אלא דלא כמו"ש הוא ז"ל דבימי ירמיה תיקון אלא בימי משה תיקון וכמו"ש:
אמנם כתב עוד הש"א וז"ל, מ"מ נראה מדענשו עונש גדול כ"כ דעל דבר זה אבדה הארץ ש"מ דברכת התורה הויא מן התורה דאי מדרבנן לא היו ראויין לעונש גדול כ"כ וכה"ג כתבו התוס' בסוטה מ"א כו' ומדאמר רבינא מ"מ אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהם משום שאין מברכין בתורה תחילה ומייתו לה מהא דרב יהודה אמר רב דש"מ דברכת התורה הוי מה"ת לראיה לדברי' אלמא דס"ל דבה"ת הויא מן התורה והאי רבינא הוי סוף הוראה ובתראה שהרי הגמ' סידר את דבריו שם אחרי דברי ר"א וכיון דס"ל לרבינא בתראה דבה"ת הוי מן התורה קיי"ל כוותי' לגבי רבינא קמאה דבפרק מי שמתו דס"ל דבה"ת לאו דאורייתא הוא כו' הלכך הכי נקטינן דבה"ת הוי מה"ת ובספק בירך חוזר ומברך עכ"ד:
הנה השיב בזה הגאון ש"א על דעת הרמב"ם שלא חשיב לברכת התורה למ"ע. ואני אנהגך אביאך אל בית האוצר השיטה מקובצת בב"מ פ"ו ומשם תלמוד שאין תפיסה על קדמונינו ז"ל. וז"ל אהא דא"ר יהודה אמר רב שלא ברכו כו' מה שפירשו לנו זהו כו' שהדבר האסור הוא היות איש ת"ח נמצא שם ועולה לפניו כהן ע"ה או מי שהוא גרוע ממנו בחכמה וקורא תחילה ולהיות שהם מיעטו בכבוד התורה ואין קורין תחילה בתורה אלא קורא אחר פחות מהם לקו רובן שאין תורה יוצא מבניהם. ולפי מה שאמרנו כהן קורא ראשון אין כל זה אלא בשוין. ומה שיסייע את הפירוש הזה הוא היות בעל המאמר הזה רב. ובפירוש אמרו מגילה כ"ח רב קרי בכהני לפני שמואל. הרמב"ם בתשובת שאלה מועתק מלשון ערבי עכ"ל השיטה מקובצת. שוב בא לידי תשובות הרמב"ם שכתב בסימן נ' תשובה על השאלה ששאלוהו מהו כוונת רז"ל באומרם נדרים פ"א מפני מה ת"ח אין מצויין לצאת מבניהם ת"ח אמר רב מפני שאין מברכין בתורה תחילה. והשיב מה ששמענו בזה הוא כו'. והטעם מפני כי יהיו כמה ת"ח בבית הכנסת ויעלה בתחילה כהן ע"ה או פחות מהם בחכמה ויקרא תחילה ודין גרמא כי מיעטו תורה מישראל כו' ולזה יהי' כוונת רז"ל אין ת"ח יוצא מבניהם דאין מברכין בתורה תחילה ולזה אמרו רב קרי בכהני בסיעת שמואל עכ"ל. והח"א רש"א כיון לזה מדעתי' דנפשי' בנדרים שם. ונ"ל שזהו שמסיים קרא על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. לפניהם ולא לפני הדיוטות כדדרשינן לה כה"ג בגיטין פ"ח ע"ב אשר תשים לפניהם. לפניהם ולא לפני הדיוטות. והשתא לפי פירוש הרמב"ם ז"ל עיקרו משום חילול כבוד התורה דנגע בה ומה"ט הוא דאבדה הארץ וחייבו עלה מיתה בידי שמים. לפ"ז י"ל דברכת התורה אינה מן התורה כלל אלא דמשום חילול כבוד התורה ראויין לעונש גדול כ"כ ולק"מ קושיית הש"א. אלא דלא זו דלא קשיא עוד כלל. אף גם זו דסייעתא נמי איכא דהא דשלא ברכו בתורה תחילה היינו קריאת התורה בציבור ולא ברכת התורה של יחיד דהוא ודאי אינה רק מדרבנן בעלמא ככל הברכות שתקנו רבנן. ושפיר אתיא לכו"ע הך מתניתין דבעל קרי שאינו מברך בה"ת לפני ק"ש:
והשתא אין אנו מוכרחין לומר דהאי רבינא דמי שמתו דס"ל הרהור כדיבור דמי היינו רבינא הקדמון דאל"כ תקשי האי רבינא אהא דאמר רבינא בנדרים מ"מ אין ת"ח מצויין כו' דמיני' משמע דברכת התורה מן התורה. דלדברינו פשוט הוא דאע"ג דודאי ברכת התורה אפי' של ציבור אינה מן התורה רק שכיון שחיללו כבוד התורה והחשיבו את הע"ה לפניהם משו"ה דינם מדה במדה שיהיו להם בנים ע"ה כפי' הרמב"ם ז"ל. ולעולם י"ל דהאי רבינא דמי שמתו דס"ל הרהור כדיבור דמי היינו רבינא בתרא דסוף הוראה. וכ"ת א"כ למה פסק הרמב"ם כר"ח דבק"ש הרהור לאו כדיבור דמי ועוד למה הוזכר לפני ר"ח שהיה זמן רב קודם. דמיני' מוכיח הש"א שהיה רבינא הקדמון. י"ל ע"פ מ"ש בתוס' בע"ז ריש פרק אין מעמידין דאומר ר"ת דסמכינן אהא דר' פדת כו' ואע"ג דרבינא שהי' סוף הוראה פליג עליו מ"מ נראין ר"פ עיקר. חדא מדהקדים דברי רבינא לדבריו דהא ר"פ קדים לרבינא ימים רבים כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם. ולפ"ז כאן נמי מדקבע מסדר הש"ס לדרבינא קודם ר"ח שהיה מוקדם לו בזמן שמע מינה דהלכה כר"ח משום הכי קבע אותו רב אשי מסדר הגמרא באחרונה:
ונ"ל ראיה לפי' הרמב"ם בהא דאמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה. וכן מדרבינא דאין ת"ח מצויין כו' דאי כפשוטו שלא ברכו כל אחד על למודו בתחילה קשה בהא דרבינא דאמר דמה"ט אין מצויין ת"ח לצאת מבניהם הלא אמר רבי בסוטה ח' ע"ב דמדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה ויליף לה מקרא. וא"כ הכא כיון דעכצ"ל דעסקו בתורה כהוגן דאל"כ תיפוק לי' דמה"ט אבדה הארץ משום ביטול תורה דעדיפא מינה. ועוד אם לא עסקו בתורה בדין הוא שלא הי' להם לברך ברכת התורה א"ו שעסקו בתורה כדין אלא שלא ברכו מקודם. ולפ"ז למה יהיה עונשם שלא יהיה להם בנים ת"ח. והרי אין זה במדה כלל. דמה ענין העבירה הלזו לעונש זה:
הן אמת דרש"י בנדרים שם כבר הרגיש בזה וכתב דכיון דאינם זהירין לברך כשפותחין בד"ת לא מקיימא ברכתא דונהי' אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה. עכ"ל. אך אין זה מספיק לפי מה שהעלה הש"א בתשובה סימן כ"ה דאף דברכת התורה הוא מן התורה מ"מ בברכה אחת של הג' ברכות יוצא ידי חובתו מן התורה. ונ"מ לענין ספק בירך ברכת התורה ע"ש. וא"כ אכתי קשה מאי מייתי רבינא מהא דרב יהודא אמר רב דמשום שלא ברכו בתורה תחילה אבדה הארץ דש"מ דברכת התורה הוי' מה"ת ראי' לדבריו דמה"ט ראויים ג"כ שלא יהיה להם בנים ת"ח והלא ברכת התורה דרב יהודה הוא לעסוק בד"ת בלבד כדאמר בברכות י"א ע"ב ולא הוזכרה בקשת ונהיה אנחנו וצאצאינו כו' רק בברכה שניה שהוסיף ר' יוחנן על רב יהודה. וא"כ מה ענין רבינא להא דרב יהודה אמר רב. שהרי רב יהודה דקאמר דאבידת הארץ היתה בשביל שלא ברכו בתורה תחילה היינו ברכה ראשונה. ובשביל ביטול וזלזול ברכה זו הלא אינו במדה שיהיה להם בנים ע"ה. א"ו כפי' הרמב"ם דהא דלא ברכו בתורה תחילה היינו שקראו הע"ה לקרות לפני הת"ח והשפילו עי"ז כבוד התורה. וכיון שהחשיבו את הע"ה לכן נתן להם כמדתם בנים ע"ה אשר אהבום. והשתא דברי רב יהודה אמר רב ודברי רבינא אחד הוא דמה"ט דהיתה אבידת הארץ מה"ט ובשבילו לא זכו נמי לבנים ת"ח:
לפמ"ש דהאי קרא דכי שם ד' אקרא אברכה קאי כפי' רש"י ולא אלימוד ת"ת וא"כ אין מוכח כלל לומר דמהרהר בד"ת א"צ ברכת התורה לפניו. אך המחבר בשו"ע סימן מ"ז כתב דמהרהר בד"ת א"צ לברך. אמת שהגר"א ז"ל שם בביאוריו הניח דברי המחבר בצ"ע. וכתב וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית כו'. ונ"ל דה"ט דהמחבר אף דס"ל ג"כ ודאי דאיכא מצוה בהרהור ד"ת מ"מ אין לברך עלה דלטעמי' אזיל דפלוגתא דרבוותא הוא שכתב הטור באו"ח סימן תל"ו דהמפרש והיוצא בשיירא ששכח לבדוק חמצו קודם שיצא מביתו יבטל כשיגיע הפסח במקום שהוא שם. וענין הברכה כתב בעל העיטור אם הוא יודע שיש לו חמץ יברך על ביטול חמץ ואם לאו לא יברך. וכתב עליו הטור ונראה שאפי' יודע שיש לו חמץ בביתו אין צריך לברך כיון שעיקר הביטול בלבו ואם מחשב בלבו לבטל סגי דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב עכ"ל. וכיון שהכריע שם המחבר בשו"ע כדעת הטור דלא יברך על הביטול כמו"ש שם בסוף ס"ב משום דלא מצינו ברכה על מחשבה שבלב אף שביטול הוי מה"ת ה"נ אף דהרהור ד"ת הוא מצוה וכמו"ש והגית מ"מ חכמים לא תקנו ברכה על מצוה שאינה מקיימה רק ע"י מחשבה והרהור בלי מעשה או דיבור. ומכ"ש לפ"מ שכתבו האחרונים די"ל דבעל העיטור מודה להטור דליכא ברכה על מצוה שבהרהור אלא דס"ל דביטול חמץ לא סגי בביטול בלב בלבד אלא שצריך להוציא הביטול גם בשפתיו ולימא כל חמירא כו' וא"כ שייך בו ברכה כמו שמברכין על קריאת הלל וכיוצ"ב. אך הטור לטעמי' בסימן תל"א דביטול בעלמא סגי וא"צ להוציא בשפתיו. והא דנוהגין לומר כל חמירא לאו תקנת חכמים הוא רק שנהגו כך. שוב מצאתי שכבר קדמני בזה הפ"מ באו"ח סימן מ"ז ועוד שארי אחרונים:
ולפי דברי הטור אלה א"ש מה שיש לתמוה במתניתין דברכות דבעל קרי מהרהר ק"ש בלבו ואינו מברך לפני' ולאחרי' אפי' בהרהור כפי' רש"י שם ואמאי לא יברך הברכות. ובשלמא לר"ח דס"ל דהרהור דק"ש לאו כדיבור דמי וה"ל כאילו לא קרא כלל שפיר דאינו מברך עליו דנהי דכל הברכות כולן אף שבירך בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא ידי חובת הברכה כמו"ש הרמב"ם והבאתיו לעיל. מ"מ כיון דעיקר הק"ש אינו קורא רק בהרהור דזה הוי כאלו לא קורא א"כ הא אינו נתחייב בברכותי'. אבל רבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי. ויוצא בהרהור ידי חובת ק"ש א"כ מ"ט לא יברך הברכות ג"כ ע"י הרהור לצאת ידי חובת הברכות עם ק"ש יחד. וראיתי להפ"י שהניח קושיא זו בצע"ג. אמנם ע"פ סברת הטור א"ש ולא קשיא מידי לפי שחכמים לא תקנו ברכה על מצוה שאינו מקיימה רק על ידי מחשבה והרהור בלבד: ולפמ"ש דסברת הטור מוכרחת ממתני' דבעל קרי. לכאורה א"כ קשיא על הגר"א ז"ל שנוטה דעתו באו"ח שם לברך על הרהור ד"ת. וי"ל דהגר"א לטעמי' שפי' הך דבעל קרי מהרהר בלבו שמהרהר ברכות ק"ש. והוא ע"פ הירושלמי. אלא דעדיין קשיא דמשמע בסימן תל"ו שמסכים לפסק השו"ע שלא יברך על הביטול. מיהו יש לחלק דלא אמר הטור אלא דלא מצינו שנוסח הברכה יהיה על מחשבה שבלב בלבד. וכגוונא דהתם שיברך על ביטול חמץ. אבל כל שברכתו כוללת בין מחשבה ובין דיבור שפיר דמי לברך ברכה זו גם אמחשבה בלבד כגון ברכת לעסוק בד"ת שכוללת מחשבה ודיבור. אלא דא"כ תקשה דה"ל בסימן תל"ו לברך על ביטולו על ביעור חמץ שכוללת ג"כ שתיהן מחשבה ומעשה כמו"ש הרמב"ם בהלכות ברכות פרק י"א הלכה ט"ו דלכך מברך על ביעור חמץ שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור כו'. הרי דס"ל דעל ביעור כולל הביטול בלב ג"כ אלא דיש פוסקים החולקים עליו. ואין כאן מקום להאריך בזה:
נשובה לנידון דידן דנראה דברכת התורה של כל ת"ת דיחיד אינו רק מדרבנן גרידא והא דרב יהודה ור' יוחנן אקריאה דציבור קיימא. והאיר ד' עיני ומצאתי בביאורי הגר"א ז"ל באו"ח סימן קל"ט סעיף י' אמ"ש ברכה אחרונה אשר נתן לנו כו' כתב ע"ז הגר"א וז"ל מתניתין וגמ' ריש פרק ג' דמגילה וברכות כ"א ע"א. ובמס' סופרים פרק י"ג. ובירושלמי פרק ז' ר"ז בעי אלו ג' קריאות כו' לא למדו בה"ת מברכת המזון אלא לרבים ואי לרבים בינו ובין עצמו לא יברך ר"ל אפי' לפני' כו' ומשני עשאוה כשאר מצות של תורה כו' מוכח כמו"ש בע"ה דר' יהודה ור' יוחנן לא אזלי רק אקריאה בציבור. שוב ראיתי בקו"א להש"א שהביא להירושלמי הלז בשם הגאון מוהריק"א. ולדעתי הדברים מוכרחין מעצמן כמו"ש. עכ"פ יצא לנו דברכת התורה אינה מן התורה וספק בירך ספק לא בירך אינו חוזר ומברך. וע' מה שכתבתי עוד בזה בספרי שפתי חן פרשת האזינו:
ומ"ש עוד הנשמת אדם שם דדוקא במקום דכתיב הגיון לבי הוא במחשבה. אבל הגיון ולא כתיב לב פירושו דיבור כדכתיב משלי קפיטל ח' כי אמת יהגה חכי כו'. א"א לומר כן ע' בהגר"א או"ח סימן ס"ב סעיף קטן ד' ד"ה ואף לכתחילה כו' בינה הגיגי ע"ש. הדו"ש ח"ן: