שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן יג
דיני יציאת מצרים:
אשר שאלני כת"ר ידידי וז"ל לפמ"ש המ"א באו"ח סי' ע' דהנשים מחוייבות לומר אמת ויציב דזכירת יציאת מצרים הוא דאורייתא וא"כ צריכין לסמוך גאולה לתפילה. מתפלא אנכי למה לא נהגו הנשים כן. שהרי בתקיעת שופר ולולב שאינן מחוייבין בהן כלל מחמירות על עצמן לקיים אותן כאילו היו מחוייבות בהן וזכירת יציאת מצרים שהן באמת מחוייבות בה מן התורה הקילו על עצמן. ע"כ אם יש את כת"ר דבר בזה נא להשיבני. עכ"ד: תשובה. הנה המ"א לטעמי' אזיל שכתב שם בסי' נ"ח להקשות על הכסף משנה דס"ל דק"ש של יום זמנה מן התורה כל היום דלדבריו ק"ש דאורייתא זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הז"ג ובברכות כ' איתא בהדיא דק"ש ה"ל מ"ע שהז"ג כו' וה"נ בהזכרה דיצ"מ דכיון דשל יום מצותה כל היום ושל לילה מצותה כל הלילה א"כ לאו ז"ג היא. אמנם הגאון ש"א בסי' י"ב השיג על דברי המ"א הנ"ל לפי שגם הוא תמה על נשי דידן שאין נזהרין להזכיר יצ"מ כלל. ע"כ כתב דעל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל שאם אינם נביאים בני נביאים הם שאע"פ שלפום ריהטא נראה דמ"ע שאין הז"ג הוא מ"מ כי דייקת ליתא דודאי נשים פטורות מהזכרת יצ"מ משום דה"ל מ"ע שהז"ג אף שנוהג ביום ובלילות מ"מ כיון דשל יממא חלף ועבר זמנה בלילה ואם לא הזכיר ביום שוב אינו מזכיר בלילה ואע"ג דחייב להזכיר בלילה ג"כ היינו משום הזכרת לילה אבל הזכרה של יום כבר עבר זמנה וכן הזכרת הלילה אם לא הזכיר חלף ועבר זמנה ביממא א"כ ה"ל מ"ע שהז"ג. והביא ראי' מדתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש וכ"ש שפטורין מברכות שלפני' ושלאחרי' דערבית ושחרית ואי ס"ד דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ. הרי כמו שתקנו חכמים לאנשים פרשת ויאמר או ברכות שלאחרי' שיזכירו כולם בנוסח אחד ולא שיזכיר כל אחד כפי נוסח שירצה ואילו לנשים לא תקנו נוסח מיוחד להזכרת יצ"מ ש"מ דאין נשים חייבות בהזכרה זו. כן הוא תוכן דבריו בקצרה:
ומה שנ"ל בזה הוא דעיקר האי דינא תלוי ברברוותא ושפיר יש לומר דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ מה"ת ואפ"ה א"ש מה שלא תקנו להם חכמים נוסח מיוחד וקושיית הש"א לק"מ. דהנה תרי קראי כתיבי במצות הזכרת יצ"מ חד קרא בפרשת ראה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ומקרא זה דריש בן זומא בברכות י"ב ע"ב ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות ואף דחכמים פליגי עלי' קיי"ל כבן זומא כמו"ש הפוסקים וכ"כ הרמב"ם ריש הלכות ק"ש ומצוה להזכיר יצ"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור גו'. וחד קרא כתיב בפרשת בא זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים גו' וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' ז' מהלכות חמץ ומצה מ"ע של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשה לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה גו' כמו שנאמר זכור את יום השבת ומנין שבליל ט"ו ת"ל והגדת לבנך גו' בעבור זה כו' ע"כ הרי שמפרש לקרא דזכור את היום למ"ע בליל פסח: והנה מה שכתב הרמב"ם ז"ל כמו שנאמר זכור את יום השבת לכאורה אינו מובן כלל. וראיתי בס' נחל איתן שפי' דבריו דיליף משבת דכמו התם נשים חייבות בעשה דזכור אף הכא בעשה דספור יצ"מ ג"כ חייבות. אמנם לדידי לא נהירא לי כלל לפרש כן בכוונת הרמב"ם. שהרי לא הזכיר שם כלל מחיובא דנשים. אבל נ"ל דדברי הרמב"ם פשוטים ע"פ מה שכתב שם המגדול עוז בשם הרמב"ם שכתב בספר המצות שלו שהוא צוה בזכירתו בזמנו כאמרו זכור את יום השבת עכ"ל פירוש דבריו הוא שבא הרמב"ם לומר דהאי זכור את היום לאו לזכירה בכל יום אתא אלא רק על ט"ו בניסן קאי כמו שנאמר זכור את יום השבת שפירושו שתזכירוהו ביום השבת דהיינו בקידוש היום שהוא רק בזמנו בשבת. ה"נ זכור את היום הזה פירושו שיזכרוהו בט"ו בניסן ביום שיצאו בו ממצרים וזהו שאמר שהוא צוה בזכירתו בזמנו. וראיתי אני בספר המצות וליתא שם מלת "בזמנו" אך נאמן עלינו המגדול עוז בהעתקתו] ולפ"ז הנה הכריח הרמב"ם ז"ל דזכור את היום הזה רק על ליל ט"ו בניסן קאי כמו שנאמר זכור את יום השבת ובלי ספק מצא דרשא זו בדרשות חז"ל) ואולי היינו הא דאמר רבא בשבת פ"ו ע"ב כתיב הכא זכור כו' וע"ש פי' רש"י ודו"ק:
ומה שמסיים הרמב"ם ומנין שבליל ט"ו שנאמר והגדת גו' בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור כו' ולא מצי למילף זה ג"כ מזכור דשבת דהיינו קידוש היום שהוא בליל כניסת שבת דאי מהתם הא קיי"ל דאם לא קידש בליל שבת מקדש והולך כל יום השבת כולו ומכ"ש לפי מ"ש הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת דזכור קאי בין אכניסתו ובין איציאתו אבל סיפור יצ"מ דווקא בליל כניסת ט"ו ומשו"ה מפרש ומנין שבליל ט"ו דווקא בשעה שיש מצה ומרור כו' כן הוא דעת הרמב"ם ז"ל:
אמנם רש"י ז"ל בפירושו לחומש פרשת בא כתב זכור את היום הזה גו' למד שמזכירין יצ"מ בכל יום ע"כ. וכדברי רש"י משמע בתנחומא פרשת בא שאמר שם ויאמר משה גו' זכור את היום הזה ואומר למען תזכור את יום צאתך וכי ביום מזכירין ובלילה לאו. זו מדרש דרש בן זומא למען תזכור את יום צאתך גו' כל ימי חייך. ימי חייך הימים. כל ימי חייך הלילות. ע"כ משמע דתרווייהו קראי בחדא גוונא מיירי ואהזכרה דכל יום קאי והא דצריכי תרי קראי אפרש להלן בס"ד. ומה שהביא הרמב"ם ז"ל ראי' ממה שנאמר זכור את יום השבת דהתם הזכירה נמי רק ביום השבת לפירוש רש"י ז"ל אין זה מוכרח שהרי בקרא דזכור את יום השבת פי' רש"י בחומש זכור לשון פעול כמו אכול שתה. וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. הרי שמפרש דזכור כיון שהוא לשון הווה פירושו הוא שיזכור את השבת בכל יום. והא דקיי"ל בפסחים ק"ו דזכור אתא למ"ע דקידוש היום לקדש על היין שהוא דוקא בשבת צ"ל דזה נפקא לי' מלקדשו דתרווייהו ש"מ. עכ"פ לפי פי' רש"י בזכור את יום השבת כיון שהוא לשון הווה צריך לזוכרו בכל יום ה"נ בזכור דיצ"מ ע"כ פירושו שיזכור תמיד ומשו"ה פי' דמכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום: והא דבאמת פי' רש"י דזכירת שבת הוא בכל יום לזכור תמיד לענין שאם נזדמן חפץ כו' והוא כב"ש מחד שביך לשבתיך ודלא כב"ה דאמרי ברוך ד' יום יום ובכל מקום קיי"ל כב"ה וכבר הקשו כן כל המפרשים ואפשר לומר דרש"י לטעמי' דהטור או"ח סי' רמ"ב כתב מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפי' בפסחים קי"ב תיכף לאותה משנה ר"ע אומר עשה שבתך חול שנוייה ההיא דבן תימא לאורויי דר"ע לא אמר אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר אבל צריך אדם לזרז עצמו כנמר וכנשר לכבד שבתות ביותר ע"כ. על כן צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת כו', הרי שמלשון רש"י ופירושו בסדור הגמרא מדייק הטור דצריך לצמצם בשאר הימים בשביל שבת והרי זה כב"ש מחד שביך לשבתיך וכיון דמסדור הגמרא מוכח דכב"ש ס"ל הכי קיי"ל אף דבכל מקום קיי"ל כב"ה ומתורץ קושיית המפרשים. וכן הביאו האחרונים מפסיקתא. דר' שמלאי ור"א עבדו כב"ש:
עכ"פ זכינו לדעת רש"י ז"ל דקרא דזכור את היום הזה לזכור יצ"מ בכל יום אתא. והנה במק"א לקמן סי' ל"ה] העליתי דהא דקיי"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אינו רק במצוות שנצטוו ממ"ת ואילך אבל במצות שנצטוו קודם מ"ת ליתא האי כללא למיפטר נשים שהרי כל עיקר דין זה דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג מתפילין הוא דילפינן בבנין אב או מהקישא כמפורש בקדושין ל"ה ובתפילין גופא הא לא ידעינן דנשים פטורות אלא מדהוקש לת"ת בפרשת שמע והי' אם שמוע שנאמרו לאחר הדבור ולהנהו דס"ל דלא גמרינן מתפילין גמרי מראי' וממצה והקהל או ממצה שמחה והקהל דהנהו לאחר מ"ת נאמרו אבל קודם מ"ת מהיכי תיתי לן לחלק בין מצות שהז"ג לאין הז"ג לפטור נשים ולפ"ז אחרי שנתחייבו נשים במצוה זו דהז"ג קודם מ"ת תו אין סברא לפטרן ממצוה זו לאחר מ"ת ואף שאז נתחדש הלכה דמ"ע שהז"ג נשים פטורות היינו במ"ע שנצטוו ממ"ת ואילך אבל במה שנצטוו הנשים קודם מ"ת אין סברא שממתן תורה ואילך יצאו להקל וכמו"ש רש"י ז"ל בסנהדרין נ"ט בהא דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור שכשיצאו מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהן. וה"נ כה"ג י"ל כאן. וכעין סברא זו מצאתי בתוס' חולין פ"ט ע"ב ד"ה אלא קסבר כו' ע"ש:
ויצא לנו ע"פ פי' רש"י דזכור את היום גו' לזכירת יציאת מצרים בכל יום אתא וכיון דהאי קרא קודם מ"ת נאמר להו ולא נאמר בו מיעוטא להוציא נשים כמו שנאמר במילה אותו ולא אותה. ודאי דמ"ע זו לכולהו נאמרה אפי' לנשים וכיון דנתחייבו בה קודם מ"ת בלא פלוג מעתה שוב אין סברא דפטרינהו רחמנא ממ"ת ואילך. א"כ אפי' אי יהיבנא לי' להש"א דהזכרת יצ"מ עשה שהז"ג הוא מ"מ כיון דלפני הדבור נתחייבו בה ואז לא הי' חילוק בין אנשים לנשים במצות שהז"ג נשארו בחיובן הראשון גם לאחר הדבור וכמו"ש:
אמנם לקושטא דמלתא נ"ל דלדעת רש"י ז"ל הוי' מצוה זו עשה שלא הז"ג שהרי בקרא דזכור את היום הזה לא כתיב אימתי יזכירו את היום הזה ר"ל יציאת מצרים אי ביום או בלילה וכיון דסתמא כתיב צריכין לפרש כמו קרא דועבדתם את ד' גו' דאתא למ"ע של תפלה לדעת הרמב"ם שמ"ע להתפלל בכל יום אבל אין מנין התפילות מה"ת וה"נ אית לן לומר לדעת רש"י בקרא דזכור שמכאן שמזכירין יצ"מ בכל יום שאין, מנין להזכרה זו אלא פעם אחת במעת לעת סגי לי' ואם לא הזכיר ביום מזכיר בלילה. לפ"ז אפי' תימא דגם קודם מ"ת כבר נפטרו נשים ממ"ע שהז"ג האי זכירת יצ"מ לאו זמ"ג היא לפטור נשים. ואף דלאחר מ"ת נאמר להן קרא דלמען תזכור גו' כל ימי חייך ודריש ב"ז ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות לאו לשווי' עשה זו לזמן גרמא קאתא ולמפטר נשים דזה א"א כיון דכבר נתחייבו קודם מ"ת כשהי' מצוה זו שלא הז"ג אין סברא שיצאו נשים ממ"ת ואילך לפטורא אלא דקרא דלמען תזכור להחמיר אתא ולהוסיף על אנשים הזכרה שניי' בלילה ולא סגי להו בהזכרה דיממא. ולפ"ז מסתברא דכמו בנשים שאם לא הזכירו ביום מזכירין בלילה משום חובת היום לתשלומין מלבד חובת הלילה עצמה שהוא מקרא דכל ימי דכמו קודם הדבור הי' מחוייב להזכיר בלילה אם לא הזכיר ביום ה"נ לאחר הדבור לא ניקל עליו שאם לא הזכיר ביום שלא יצטרך שוב להזכיר בלילה לתשלומין. מ"מ בזה אפשר לומר כיון דבל"ה מזכיר בלילה משום חובת הלילה עצמה זכרון אחד עולה לשניהם מה"ת ואף דבתפלה תקנו רבנן תשלומין ואם לא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים שאני תפלה דרחמי נינהו ואין תפלה נפסדת כמ"ש בירושלמי ריש ברכות ועכ"פ אי אתה מיקל עליו יותר ממה שהי' מחוייב קודם הדבור:
ולכאורה יש לשאול לפי מה שפירשנו דעת רש"י ז"ל דגם בלאו קרא דלמען תזכור רמי חיובא להזכיר פעם אחת במעת לעת שאם לא הזכיר ביום מזכיר בלילה, והשתא בשלמא לבן זומא דדריש מרבויי דכל שמזכירין יצ"מ גם בלילה מלבד הזכרת היום א"כ אתא קרא להחמיר על מה שנצטוו כבר שצריכין להזכיר פעם שנית בלילה אבל לחכמים דפליגי עלי' ואמרי דאין מזכירין יצ"מ בלילות משום דדרשי כל להביא לימות המשיח וא"כ משמע לכאורה ד"ימי" דוקא ימים ולא לילות א"כ אתא קרא להקל ממה שנאמר להן קודם הדבור דלפי קרא דזכור דקודם הדבור לא הוגבל זמן כלל ואם לא הזכיר ביום הי' מחוייב להזכיר בלילה אבל לקרא דכל ימי לחכמים דממעטי מיני' הזכרת יצ"מ בלילה א"כ כיון שלא הזכיר ביום שוב אינו מזכיר בלילה וא"כ הקילה עלי' תורה לאחר הדבור מקודם הדבור וזה א"א כמש"ל: אמנם לק"מ דבאמת הא דס"ל לרבנן דאין מזכירין יצ"מ בלילות היינו דהתורה לא רמי עלי' חיוב חדש להזכיר יצ"מ שנית בלילה כדדרש בן זומא כל ימי לרבות הלילות אלא כל ימי לרבות ימות המשיח אתא והויא כאילו כתוב כל הימים כמ"ש השנות אלי' ולא מיירי קרא דכל ימי בחלק היום שבמעת לעת ולאפוקי לילה וליכא רבוייא להזכיר יצ"מ שנית בלילה אבל עכ"פ הרי הוא נשאר בחיובו הראשון להזכיר יצ"מ פעם א' במעת לעת ואם לא הזכיר ביום צריך עכ"פ להזכיר בלילה דכל המעת לעת זמנה הוא כמו מ"ע דתפילה לדעת הרמב"ם ז"ל:
ולפ"ז מה שהקשה הרש"א בח"א בברכות שם אהא דבן זומא דדריש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות דלא נכתוב ימי ולא נכתוב כל. לא קשיא מידי דהא אי לא הי' נכתב רק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים. ולא כל ימי הוה אמינא דאינו מחוייב להזכיר יצ"מ רק פעם אחת במעת לעת ובאם לא הזכיר ביום מזכיר בלילה כמו מ"ע דתפילה לדעת הרמב"ם ז"ל. משו"ה צריך קרא לכתוב כל וימי לחייב הזכרה אחת ביום והזכרה אחת בלילה. ולא סגי בפעם אחת בכל המעת לעת. ורבנן דס"ל דכל ימי אינו אלא לרבות ימות המשיח וא"כ ליכא רבוייא כלל לרבות הזכרה ב' פעמים ביום ממילא א"א למילף מהא דכתיב למען תזכור את יום צאתך אלא לפעם אחת במעל"ע כמו במ"ע דתפילה להרמב"ם ז"ל:
וכיון שהוכחנו לדעת רש"י ז"ל דנשים חייבות בהזכרת יצ"מ פעם אחת במעת לעת עכ"פ א"כ הדרא התמיהה לדוכתה על נשי דידן שרובא דרובא מהן אינן קוראות ק"ש וממילא אינן מקיימות מצוה דהזכרת יצ"מ. ונהי דלדעת הרמב"ם קרא דזכור אסיפור יצ"מ דליל פסח קאי מ"מ הא לדעת רש"י חייבות וכיון דהוי' ספיקא דאורייתא הא קיי"ל לחומרא:
ונראה לי דבאמת גם הנשים מקיימות מצות הזכרה זו לפי שסומכות עצמן על מה שמזכירין בברכה שניי' דבהמ"ז על שהוצאתנו ד' אלקינו מארץ מצרים ויוצאות בזה ידי חובתן ואף ביום תענית שאין בהמ"ז כל היום הא איכא בהמ"ז בלילה דאורחא לאכול פת גמור שחייבין בבהמ"ז ואפי' פת הבאה בכסנין נמי כיון דקבע סעודתי' עלי' חייב בבהמ"ז. ולפמ"ש הא אינן חייבות להזכיר רק פעם אחת במעת לעת. ואה"נ באשה שאינה מברכת בהמ"ז כל המעל"ע כגון תשעה באב ויו"כ שחייבת להזכיר יצ"מ בלילות לצאת ידי חיובא דאורייתא. ובשביל מיעוטי כזה לא חשו חכמים לתקן נוסח לנשים בפ"ע. ואפשר עוד לומר דהמעת לעת דהזכרת יצ"מ מתחיל מבוקר והלילה הולך אחר היום שעבר כמו לענין בה"ת לדעת תר"י בפ"ק דברכות. דאע"ג דבכל התורה קיי"ל היום הולך אחר הלילה לבד מבקדשים מ"מ אפשר דדין הזכרת יצ"מ לענין זה כתפילה להרמב"ם דמפיק לה מקרא דועבדת את ד' אלקיך גו' משמע דהתחלת חיובא הוא משחרית שהרי קרא מסיים וברך את לחמך גו' ודרשינן בב"מ ק"ז לענין פת שחרית [אלא דהפמ"ג בפתיחתו להלכות תפלה. והרמב"ן בהשגותיו בספר המצות להרמב"ם הובא בכ"מ הלכות תפלה ל"ס כן] א"נ י"ל דכיון דעיקר חיובא הוא לרש"י מקרא דזכור שנאמר להן קודם הדיבור י"ל שהי' להם אז דין ב"נ דבדידהו הלילה הולך אחר היום מהא דיום ולילה לא ישבותו וכמ"ש המפרשים:
ועפ"ז נתיישב לי למה מזכירין כלל יצ"מ בבהמ"ז ובגמ' לא הוזכר רק חיוב דברית ותורה ומלכות בית דוד. אבל להזכיר יצ"מ לא נזכר כלל לא בגמ' ולא בפוסקים ראשונים ואחרונים. וכבר שמעתי לאחד מגדולי הדור שנתקשה בזה הרבה. אבל לפמ"ש י"ל דעיקר התקנה היה לקבוע הזכרה זו בבהמ"ז כדי שתצאנה בה הנשים ידי חובתן. ומכאן ג"כ ראי' דנשים אינן פטורות מהזכרה זו אי מטעם ודאי. או עכ"פ מטעם ספק דהא בברכות מ"ט אמר וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח ולא קאמר כל שלא אמר יצ"מ ברית ותורה לא יצא י"ח. הרי דיצ"מ אינו מעכב. וא"כ למה תקנו כלל לומר. א"ו משום נשים תקנו כן:
ולפי זה אפשר ליישב הא דהקשו כל המפרשים בהא דא"ל רבינא לרבא בברכות כ' ע"ב נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן למאי נפ"מ לאפוקי רבים ימי חובתן אמאי לא קאמר דנפ"מ לענין ספק אם ברכה ברהמ"ז או לא דאי דאורייתא ספיקו לחומרא ואי דרבנן ספיקו לקולא. אבל למה שכתבתי לרש"י אתי' שפיר דכיון דיצ"מ הוי' דאורייתא לנשים ומשו"ה תקנו הזכרה זו בבהמ"ז אם כן כשספק לה אם ברכה אפילו אי עיקר ברכת המזון דרבנן מ"מ מחוייבת לחזור ולברך כל בהמ"ז משום ספק דהזכרת יצ"מ שבה כמ"ש המג"א באו"ח ריש סימן ס"ז כה"ג לענין ק"ש. וזהו שאמר בגמ' למאי נפ"מ אי עיקר בהמ"ז דאורייתא או דרבנן כיון דעכ"פ סוף סוף מחוייבת לחזור מספיקא בשביל זכירת יצ"מ שבה. אלא דאכתי איכא נפ"מ היכא שכבר הזכירה יצ"מ באותו יום בבהמ"ז או בק"ש אלא דהגמ' לא רצה להאריך בזה ונקט הנפקא מינה הפשוטה יותר:
והשתא דאתינא להכי דנשים יוצאות י"ח בהזכרה דבהמ"ז א"כ נ"ל דמעיקרא דדינא פרכא על דברי הש"א דכל עיקר מה שדחקו להגאון ש"א לחדש ולומר דהזכרת יצ"מ מצוה שהזמן גרמא היא אף דחיובה נוהג תדיר בין ביום בין בלילה אך כיון דשל יום אינו נוהג בלילה ושל לילה אינו נוהג ביום מה"ט זמן גרמא קרי לה משום דאל"כ יש לתמוה על רוב הנשים שאין נזהרין להזכיר יצ"מ כלל וחכמים לא תקנו לנשים נוסח מיוחד להזכרה וש"מ דה"ל מ"ע שהז"ג שנשים פטורות ודלא כדעת המג"א אבל למ"ש דבאמת סומכות עצמן על ההזכרה דבהמ"ז א"כ י"ל דלעולם כל מצוה שנוהגת בין ביום בין בלילה לאו זמן גרמא מקרי. הגם דשל יום אינו נוהג בלילה ושל לילה אינו נוהג ביום:
וכן נ"ל עיקר דכיון דכל עיקר דין דמ"ע שהז"ג נשים פטורות מתפילין או ממצה שמחה והקהל ילפינן לה לא נוכל למילף לפטורה רק דומיא דתפילין ואינך כולהו דאיכא זמן שפוטר ממצותן פטור עצמיי. ופטור תשלומין. ר"ל דזמן דלילה עצמו פוטר מתפילין שלא להניח מחמת הלילה עצמו. וגם פטור מלהניח בלילה לתשלומין של יום אם לא הניח ביום. ומיני' ילפינן לכל מ"ע שהזמן גרמא כיוצ"ב שאין בו חיוב עצמיי ולא חיוב תשלומין שנשים פטורות משא"כ יצ"מ נהי דהזכרה של יום אין לו תשלומין בלילה ושל לילה אין לו תשלומין ביום של אחריו. מ"מ כיון דהלילה אית בי' חיוב עצמי שבשביל לילה עצמו הא צריך להזכיר מנ"ל דזה מקרי זמן גרמא לפטור נשים. כיון דמתפילין ומצה שמחה והקהל ילפינן אין לך לפטור רק מה שמצינו בהם לפטור אבל כל שחייב במצוה חיוב עצמיי תמיד ואין זמן מן הזמנים שיפטור ממצוה זו. מצוה שאין הזמן גרמא מקרי ונשים חייבות בה. ויש להביא ראי' לזה ממצות עשה דתפלה להרמב"ם ז"ל דקרי לה אין הז"ג אף דודאי אם טעה ולא התפלל כלל מעל"ע כולו ונזכר אחרי שתי תפלות של מעל"ע השני לפי הכלל דכייל הרמב"ם ז"ל בפרק ג' הלכה י' מהלכות תפלה דאין תשלומין אלא לתפילה הסמוכה לה. וא"כ אין תשלומין למ"ע של תפלה של מעת לעת הראשון במעת לעת השני ואפ"ה מקרי תפלה מ"ע שאין הז"ג ומטעמא לפי שיש במעת לעת השני חיוב תפלה של עצמו. ה"נ בהזכרת יום אף שעבר זמנו ואין לו תשלומין בלילה לא מקרי זמן גרמא כיון דעכ"פ הלילה מחייב אותו להזכיר בשביל עצמו של הלילה. ומה לי מעת לעת למעל"ע אחר אף דאין לו תשלומין אפ"ה מקרי אין הזמן גרמא לענין תפלה ומה לי יום ללילה לענין הזכרת יצ"מ. ושפיר כתב המג"א בסימן נ"ח דלדברי הכסף משנה דזמני ק"ש בשעה שבני אדם שוכבין ובשעה שבני אדם עומדין דאמר בגמ' אינם מן התורה אלא אסמכתא בעלמא הוא. דמדאורייתא זמנה כל היום וכל הלילה וה"ל מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפלה כמ"ש בסימן ק"ו סעיף ב' ובגמ' איתא בהדיא דהוי מ"ע שהזמן גרמא ודחה הש"א דברי המג"א וכתב דקושיית המ"א לאו כלום היא דאפילו אם תמצא לומר דק"ש של יום זמנה כל היום ושל לילה כל הלילה מ"מ כיון דשל יום אין זמנה בלילה ושל לילה אין זמנה כל היום רק עד הנץ החמה לחוד ה"ל מ"ע שהז"ג ונשים פטורות והא דמביא המ"א ראי' מתפלה אינה ראי'. לדברינו לאו דיחוי הוא כלל ושפיר כתב המ"א להביא ראי' מתפלה לכאן דלדעת הכ"מ תהוי ק"ש מ"ע שאין הזמן גרמא. ה"נ לענין יצ"מ הוי מ"ע שאין הזמן גרמא אפי' לדעת הרמב"ם ומכ"ש לדעת רש"י כמ"ש לעיל:
וכיון דגם לדעת הרמב"ם דעיקר מצות יצ"מ בכל יום הוא מקרא, דכל. דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך לא הוי מ"ע שהז"ג א"כ נשים חייבות בהזכרה דיצ"מ בין ביום בין בלילה כאנשים אלא שהם יוצאות ידי חובתן בבהמ"ז של אכילת שתי פעמים ביום דאורחא לאכול שתי פעמים ביום כדאמר בסוכה כ"ז ע"א מה דירה [אוכל סעודה] אחת ביום וסעודה] אחת בלילה אף סוכה כו'. וכן ביומא ע"ה ע"ב שבא משה וקבע להם זמן סעודה ופי' רש"י בבוקר ובערב. ובילקוט תהלים אקרא דשבע ביום הללתיך גו' שבע מצות עושה אדם בכל יום ק"ש שני פעמים ומתפלל ג' פעמים ואוכל ומברך שני פעמים ומה"ט ס"ד דגמ' בברכות כ' דבהמ"ז הוי מ"ע שהזמן גרמא. ובשביל יום תענית שאינו שכיח כ"כ לא תיקנו נוסח מיוחד בשביל זה לנשים. כמוש"ל: