אור ברסלב
שות דברי חן סימן טז

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן טז

סימן טו

דיני:

תפלה:

הרמב"ם ז"ל ריש הלכות תפלה פסק דתפלה הוי מ"ע מן התורה מקרא דועבדתם את ד' גו' אלא דאין מנין התפלות מן התורה. והקשו עליו הרמב"ן ז"ל ועוד הרבה מהראשונים מסוכה ל"ח ע"א דתנן שם מי שבא בדרך ולא הי' בידו ליטול לולב לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו ובגמ' שם אמרת נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין אמר רב ספרא ל"ק כו' אמר רבא מאי קושיא דלמא הא דאורייתא הא דרבנן כו' הרי מכאן דתפלה דרבנן והכ"מ תירץ דהתם במנחה שאני שכבר מסתמא התפלל תפלת שחרית דשוב הו"ל רק מדרבנן וע' תשובת שאג"א סי' י"ד. ולי נראה דלא זו דלא קשיא ארמב"ם מהא דסוכה אף גם זו דמשם ראי' נכונה להרמב"ם ז"ל:

והנה הרמב"ם בפרק כ"ז מהלכות שבת כתב דתחום י"ב מיל הוי דאורייתא וגם שם השיגו עליו הרמב"ן והרשב"א מדאמר בשבת ס"ט לר"ל דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע ולא קאמר דידע בתחומין די"ב מיל ואליבא דכו"ע. עוד הקשו מעירובין ל"ו דמשני שם רהב"ח שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה אבל שבת קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן הרי להדיא דתחומין די"ב מיל אינו מה"ת דאל"כ גם תחומין אית לה עיקר מה"ת א"כ מ"ש דספק טומאה טמא וספק עירוב כשר וכתב הריטב"א בסוף פ"ק דעירובין דזו ראי' גמורה דעירובי תחומין אין להם שום עיקר מן התורה וגם בזה נ"ל דממקום שבאו להשיב על דעת הרמב"ם ז"ל אדרבה משם ראי' להיפך ובחדא מחתא נ"ל לתרץ הני תרי פסקי הרמב"ם בעה"ש:

דהנה בסוכה שם דחי ר' זירא קושיית רבא אדרב ספרא וא"ל דהא דקשיא לך הא דאורייתא הא דרבנן הכא ביו"ט שני דרבנן עסקינן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך כו' דאי ס"ד ביו"ט ראשון מי שרי ע"ש. וקשיא לי דמאי דחי ר"ז לדרבא ומאי דיקא נמי דקאמר דלמא רבא נמי שפיר הוה ידע דמתני' דלולב ע"כ ביו"ט שני עסקינן כדדייקא מתני' אבל רבא הכי קאמר נהי דביו"ט שני מיירי דהוי מדרבנן מ"מ כיון דביו"ט ראשון הוי דאורייתא א"כ חמירא דאפי' ביו"ט שני שאינו רק מדרבנן צריך להפסיק משא"כ מנחה כיון דתפלה לעולם מדרבנן א"צ להפסיק ולא החמירו בו חכמים כיון שעיקרו אינו מה"ת ותירוצו של רבא הוי כעין שתי' ר"ה ב"ח בעירובין ל"ו אליבא דר' יוסי דדבר שעיקרו דאורייתא חמיר לענין שצריכין להחמיר בספיקו ה"נ ס"ל לרבא דבדבר שעיקרו דאורייתא חמיר לענין שצריך להפסיק את שולחנו וליטול הלולב [ודוחק לומר דא"כ לא הו"ל למימר בלשון תמיה על רב ספרא רק בניחותא ל"ק כאן דאורייתא כאן דרבנן וא"כ דיחוי דר' זירא אינו דיחוי כלל:

אך לכאורה קושייתנו זו לא קשיא מידי דא"א לומר דהא דאמר רבא הא דאורייתא ר"ל עיקרו דאורייתא והא דרבנן עיקרו דרבנן משום דרבא ודאי לא ס"ל חילוק זה שהרי בעירובין ל"ו שם דמתרץ ר"ה ב"ח דשאני ספק טומאה דאית לי' עיקר מן התורה מספק עירוב דאין לו עיקר מן התורה עני רבא בתרי' ואמר תירוץ אחר התם ה"ט דר' יוסי דהעמיד טמא על חזקתו הרי דלא ס"ל חילוק דר"ה ב"ח מדלא ניחא לי' לתרץ כוותי' וע"כ ה"ט משום דס"ל לרבא כיון דהשתא תרווייהו דרבנן נינהו אין לחלק בינייהו לאמר שזה שעיקרו דאורייתא יהא חמור כיון דהשתא מדרבנן הוא בתר השתא אזלינן. לפ"ז שפיר דחי ר"ז לדרבא כיון דע"כ צ"ל דרבא דקאמר הא דאורייתא הא דרבנן ר"ל דאורייתא ממש ולא משום דעיקרו דאורייתא כיון דלשיטת רבא גופא אין מעליותא לדרבנן אף שעיקרו דאורייתא יותר מדבר שעיקרו גם כן מדרבנן:

אולם כד מעיינת א"א לומר דלרבא אין מעליותא וחומר לדבר שעיקרו מה"ת נגד דבר שעיקרו מדרבנן שהרי בסוכה מ"ד מקשה שם אביי לרבה מ"ש לולב דעבדינן לי' שבעה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא כו' ומשני רב זביד משמי' דרבא לולב דאורייתא עבדינן לי' שבעה זכר למקדש ערבה דרבנן לא כו' ופריך עלה שם בגמ' ומסיק אלא אמר רב זביד משמי' דרבא לולב דאית לי' עיקר מן התורה בגבולין עבדינן לי' שבעה זכר למקדש ערבה דלית לי' עיקר מן התורה בגבולין לא כו'. ונראה פשוט דלאו דרבא הדר בי' השתא אלא דהשתא הבין רב זביד דהא דאמר רבא לולב דאורייתא ה"נ קאמר לולב עיקרו דאורייתא והרי זה ראי' לקושייתנו בדרבא הנ"ל הרי דאשכחנא דלרבא גופא יש חומר לדבר שעיקרו דאורייתא על דבר שעיקרו דרבנן לענין דעבדינן לי' זכר למקדש וא"כ י"ל דה"נ יש חומר ללולב שצריך להפסיק את שולחנו וליטלו משום דעיקרו דאורייתא משא"כ תפלת המנחה כמ"ש לעיל והדרא קושיא לדוכתה מה דחי ר' זירא. א"ו דה"ט דליכא לפרש מה שאמר רבא לולב דאורייתא דר"ל עיקרו דאורייתא דא"כ צ"ל דתפלה דרבנן ר"ל עיקרה דרבנן ובאמת אינו כן דתפלה נמי עיקרה דאורייתא פעם אחת ביום ואכתי מאי חילוקא בין לולב דיו"ט שני למנחה כיון דתרוייהו עיקרן דאורייתא אע"כ דרבא דאמר לולב דאורייתא היינו דהשתא גופא הוי דאורייתא ע"ז שפיר דחי ר' זירא דהכא ביו"ט שני עסקינן ודיקא נמי כו' וכיון דתרווייהו הוויין דרבנן שעיקרן דאורייתא שפיר קא קשיא לי' לרב ספרא עד שהוצרך לשנויי הא דאיכא שהות כו':

ולפ"ז י"ל הא דלא ניחא לי' לרבא בעירובין תירוצא דרב הונא ב"ח ע"כ לאו כדס"ל מעיקרא דלא משמע לי' להחמיר בדבר שעיקרו מה"ת מדבר שעיקרו מדרבנן דודאי ז"א כמו שכתבתי ראי' מסוכה מ"ד (וזהו שא"ל רבא לר"נ מאן האי תנא כו' בעירובין ל"ז ע"ב וע' שם בתוס' ומשום דר"נ ג"כ מפליג בזה עי"ש ל"ב ע"א תוס' ד"ה תאנים ומה שכתב בספר באר אברהם שם ל"ו אינו מוכרח כלל] אלא דה"ט דלרבא לא ניחא לי' לתרץ כר"ה ב"ח משום דלתירוצא דר"ה מוכרחין לומר דעירובין עיקרו דרבנן ולא כטומאה שעיקרה דאורייתא ורבא הא ס"ל דעירובין ג"כ עיקרו דאורייתא דהיינו י"ב מיל א"כ אכתי מ"ש ספק עירובין מספק טומאה על כן הוכרח רבא לתרץ תירוץ אחר שאני טומאה דהעמד טמא על חזקתו וכיון דאיכא פלוגתא בין רבא לר"ה ב"ח פסק הרמב"ם ז"ל כרבא. ועוד שגם ר"ה לא אמר רק אליבא דר' יוסי. ונראה דרבא אזיל לשיטתי' דס"ל דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא בהא דשתיק לי' רבא לר"ח בעירובין נ"ה אהא דמתיב לר"ה דאי יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהם איך היו נפנין ישראל כשהלכו במדבר ולא משני לי' הא תחומין דרבנן א"ו ס"ל לרבא די"ב מיל כמחנה ישראל הוי דאורייתא אבל אין לתרץ דקושיית ר"ח היתה למ"ד תחומין דאורייתא כמו שתירץ הריטב"א דזה א"א לומר כמו שכתבתי בזה לעיל סימן ד' עכ"פ יצא לנו דממקום שבאו לסתור הני תרי פתקי הרמב"ם ז"ל דהלכות תפלה ודהלכות עירובין משם ראי' להרמב"ם ז"ל דתרווייהו הוויין דאורייתא. ולפ"ז י"ל דהא דלא קאמר בשבת דידע לה בי"ב מיל ואליבא דכו"ע י"ל דלא פסיקא לי' להגמרא לשנויי הכי אליבא דר"ל דדלמא כר"ה ב"ח ס"ל דלר' יוסי אף י"ב מיל הוי דרבנן וא"כ בל"ה לאו כו"ע הוא. ודברי מראה הפנים שם בעירובין פ"ה אינם מדוקדקים. כמש"ש: שוב מצאתי בנו"ב מהדו"ק בא"ע סי' ב' שכתב ג"כ דה"ט דרבא דלא ניחא לי' למימר כר"ה ב"ח משום דסובר די"ב מיל לכו"ע דאורייתא וכתב וכבר פירשתי כן בתשובה אחרת כו' אבל אנחנו לא זכינו לשיחתו בזה מאיזה טעם הכריח הוא ז"ל לפרש כן:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה