שות דברי חן· רבי חיים נתנזון
סימן ט
דיני קריאת שמע:
והנה הא דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב. לכאורה פירושו שחייב אדם ללמוד תורה תמיד. וז"ש ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ר"ל שאין לך שעה שאתה פטור מלעסוק בה אמנם ראיתי להגאון ש"א בתשובה סימן א' שכתב וז"ל דלמ"ד דקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב אין פירושו דחייב אדם ללמוד יומם ולילה דא"כ הא דאמר במנחות דבפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית קיים מצוה דלא ימוש למאי נפ"מ שקיים קרא דלא ימוש שהוא מדברי קבלה הלא עדיין חוב של תורה עליו ללמוד יומם ולילה. וכן למאי נפ"מ קאמר ר' יוחנן דבק"ש שחרית וערבית קיים מצוה דלא ימוש, ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. והרי מ"מ חייב אדם ללמוד יומם ולילה. א"ו דגם לשמואל א"צ אלא לעסוק באיזה דברי תורה בזמן שכיבה וקימה. ובפרק אחד יצא ידי חובת מצוה זו עכת"ד:
ולדידי תמוה לי טובא דלדבריו דאין חיוב מה"ת ללמוד יומם ולילה קשיא להיפך למה דבר זה אסור לומר בפני ע"ה שלא יאמר בק"ש סגי ולא ירגיל בניו לד"ת כפי' רש"י במנחות שם. כיון דבאמת כן הוא דבק"ש שחרית וערבית סגי' אלא מאי אית לך למימר דעכ"פ איכא לחיובא מקרא דושננתם שיהי' דברי תורה מחודדין בפיך או מקרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וא"כ הדרא קושיא לדוכתה לענין מאי קאמר, ר' יוחנן דבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש כיון דאכתי איכא חיובא עליה מקראי דד"ת: והנה במנחות שם אחרי שהביא בגמ' הא דאמר ר' אמי דבפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ור' יוחנן בשם רשב"י אמר דאפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לומר בפני עם הארץ. ורבא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. אמר שם שאל בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כה"ת כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינו לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ופליגא דר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה כו'. ויש לדקדק דהול"ל נמי ופליגא אדר' יוחנן משום רשב"י דס"ל דבק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ואיהו סובר דוהגית בו יומם ולילה כפשוטו ממש. ובתוס' שם כתבו תימא וכי לא הי' יודע בן דמא דגזרו עליה. ובפרק ר' ישמעאל דף ס"ד נדחקו התוס' לתרץ תמיהתם:
ונ"ל דהנה בירושלמי דפאה פרק א' הלכה א' שאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו יונית א"ל ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דכתיב והגית בו יומם ולילה. ופריך והא תנא ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות אלא מעתה אסור ללמוד את בנו אומנות בגין דכתיב והגית בו יומם ולילה. ומשני רבי ברי' דר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן מפני המסורת פי' שגזרו עליו בעובדא דהורקנוס ואריסתובלוס. ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר לאדם ללמוד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה פי' ואין לחוש באשה למסורת ע"כ בירושלמי. ויש לדקדק דלמה לא מקשה בגמרא דילן על ר' ישמעאל כהא דמקשה בירושלמי על ר' יהושע מהא דתני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות דהויא קושיא אלימתא יותר מר' ישמעאל על ר' ישמעאל גופא ממה שמקשה בירושלמי מר' ישמעאל על ר' יהושע והי' לו לתרץ ג"כ דברי ר' ישמעאל מפני המסורת כמו שתירץ בירושלמי אליבא דר' יהושע. ועוד יש לדקדק בר' יהושע כיון דבאמת הי' כוונתו לאסור רק מפני המסורת למה כיחד תחת לשונו עיקר טעמו. והגיד הטעם דוהגית דליתא לפי האמת:
אמנם עיקר הענין נראה דהא דכתיב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה פשוטו כמשמעו שאין לך שעה שאתה רשאי להבטל ממנו וכדמוכח נמי ממ"ש התוס' בברכות י' ע"ב דה"ט דא"צ לברך ברכת התורה בכל שעה שיושב ללמוד אף שהפסיק בנתיים בדברים אחרים. ולא דמי לסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה. דשאני תורה שאינו מייאש דעתו. דכל שעה אדם מחוייב ללמוד. דכתיב והגית בו יומם ולילה כו'. הרי שמפרשים דמצות והגית הוא כפשוטו. והא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י דאפי' בק"ש קיים לא ימוש היינו רק בשעת הדחק כשאי אפשר לו לעסוק בתורה יותר. אז יוצא בק"ש לרשב"י ולר' אמי בפרק אחד. לבד ק"ש. וכ"כ הנמ"י בנדרים ח', וכ"כ בהגה ביו"ד סימן רמ"ו סעיף א' אהא דכתב המחבר שהוא לשון הרמב"ם כל איש ישראל חייב בת"ת כו' כתב ע"ז בהגה ובשעת הדחק אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן בו [והוא ט"ס וצ"ל לא ימוש גו' קרינן בי'] והדבר מוכרח מעצמו דאף דקרא דלא ימוש הוא כפשוטו מ"מ זהו דוקא כשיש לו פנאי שהרי כל אדם צריך לאכול ולשתות ולישון ורובא דרובא לעסוק במלאכה ומו"מ. שא"א לאדם להתקיים בלעדם וקרא כתוב ואספת דגנך גו'. ובב"מ דף ל' והודעת להם זהו בית חייהם. ופי' רש"י ללמוד להם אומנות להתפרנס מהם. ובקדושין כ"ט חייב ללמוד את בנו אומנות דכתיב ראה חיים עם האשה. ובירושלמי ריש פאה הנ"ל ובחרת בחיים זו אומנות. והגר"א בשנות אלי' כתב דה"ט דמפסיקין לאכילה ולשתיה ולד"א. דכיון דא"א כל אלה לעשות ע"י אחרים מבטל ת"ת בשבילם ככל מצות שא"א לעשות ע"י אחרים כדדרשינן בתענית ט' מקרא דכל חפציך לא ישוו בה:
יוצא לנו מזה דבאמת קרא דוהגית. ולא ימוש הוא כפשוטו למי שאפשר לו לעסוק בלי הפסק. אבל למי שא"א לו לפי שצריך לעסוק במלאכה ומ"מ הרי הוא יוצא בשעת הדחק לר' יוחנן משום רשב"י בק"ש שחרית וערבית שהוא מצות ת"ת כמש"ל. ולר' אמי צריך לשנות פרק אחד שחרית וערבית לבד ק"ש: ולפ"ז א"ש הא דלא אמר במנחות דר' ישמעאל דאמר לבן דמא צא ובדוק כו' דס"ל דקרא דלא ימוש הוא כפשוטו פליגא על רשב"י. משום דבאמת לא פליגי כלל ורשב"י החליף שיטתו בברכות ל"ה ע"ב. וי"ל דאמר כן לאחר שיצא ממערה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בשבת ל"ג ע"ב. אבל ר' ישמעאל לא החליף שיטתו. ומ"ש הנהג בהם מנהג דרך ארץ אמר זה כלפי רשב"י אבל לעולם בשעת הדחק קאמר (דר' שמעון בן יוחאי מיירי בשעת הדחק דאז יוצא בק"ש שחרית וערבית. אבל ר' ישמעאל דאמר לבן דמא צא ובדוק כו' משום דידע ר' ישמעאל בבן דמא שאינו עוסק במלאכה וד"א ומלאכתו היתה נעשית ע"י אחרים שהרי כבר למד כה"ת כולה ובודאי לא הי' לו ביטול מד"א ע"כ א"ל צא ובדוק כו' דקרא דוהגית בו יומם ולילה צריך הוא לקיים כפשוטו. ומה"ט לא מקשה בגמ' מהא דר' ישמעאל בעצמו אמר ובחרת בחיים זו אומנות לפי דבן דמא לא הי' צריך לעסוק כלל באומנות. אבל בירושלמי דשאלו את ר' יהושע מהו שילמוד אדם את בנו חכמת יונית שפיר מקשה מר' ישמעאל דאמר ובחרת בחיים זו אומנות אלא מעתה אסור ללמד את בנו אומנות והרי מצוה על האב ללמד את בנו אומנות כדאמר בקדושין כ"ט. ומה שדקדקנו לר' יוחנן שתירץ מפני המסורת. למה לא גילה ר' יהושע את עיקר טעמו לאסור חכמת יונית משום מסורת. י"ל דא"כ הוה משמע דמשום והגית בו יומם ולילה ליתן לן בה. ובאמת הא ר' יוחנן ס"ל במנחות דדבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ. ומה שדקדקנו למה לא אמר ר' ישמעאל לבן דמא לאסור לימוד חכמת יונית גם מפני המסורת. י"ל לפי מה דס"ל לר' יוחנן דבתו שאין בה חשש מסורת מותר ללמוד. כן הכי נמי אדם שידוע הוא שהוא ת"ח וצדיק כבן דמא שאין בו חשש מסורת רשאי ללמוד. והראי' שלא גזרו רק על שלא ילמד אדם את בנו ולא גזרו סתם שלא ילמוד אדם חכמת יונית. א"ו דרק בבנו חששו לפי שאינך יודע אם יכשר או לא אבל היכא דליכא חשש מסורת שרי. ומתורץ בזה תמיהת התוס' במנחות הנ"ל:
לפי הדברים האמורים בזה א"כ הא דכתב הש"א דא"א לומר למ"ד ק"ש דרבנן דפירושו שחייב אדם ללמוד יומם ולילה דא"כ הא דאמר דבפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש. למאי נפ"מ הלא עדיין חוב של תורה עליו ללמוד יומם ולילה. לדברינו אין זה הכרח כלל די"ל כמו דקרא דוהגית בו יומם ולילה אף שהוא כפשוטו מ"מ בשעת הדחק יוצא בק"ש שחרית וערבית לרשב"י הכי נמי קרא דבשכבך ובקומך דמיירי בד"ת בשעת הדחק יוצא בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית. ויש לומר עוד דלאו דוקא שחרית וערבית דה"ה דיוצא מה"ת כשקובע עצמו לת"ת איזה שעה ביום ואיזה שעה בלילה מקיים מצות ת"ת למ"ד ק"ש דרבנן. אלא די"ל דרבנן אסמכו אקרא דבשכבך ובקומך שצריך לעסוק בד"ת בזמן שכיבה וקימה דוקא:
ומעתה לפי מה שכתבתי לעיל דר' יוחנן אליבא דר' יהודה על כרחך ס"ל דק"ש דרבנן. וגם רשב"י ג"כ ס"ל כן. לפ"ז ליתנייהו הרבה ראיות שכתב הש"א בתשובה א' וב' דמשמע דק"ש הוי דאורייתא דלא כשמואל דס"ל ק"ש דרבנן משום דיש לומר דאיהו ס"ל כרשב"י ור' יוחנן אליבא דר' יהודה. דקריאת שמע דרבנן:
לפי מ"ש הא דאמר בירושלמי בשבת פ"א מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. משום דהא דאורייתא והא דרבנן אין הכרח לומר דהירושלמי ס"ל ק"ש דאורייתא כר' אלעזר בברכות כ"א די"ל דאף דק"ש דרבנן וא"צ מה"ת לקרות פרשה זו כלל. רק מדרבנן היא בכל זה קריאתה הוי מה"ת היינו מצות לימוד ת"ת משא"כ תפלה שעיקרה רק דרבנן. ואף למ"ד שהיא דאורייתא עכ"פ יוצא בבקשה אחת ותו לא צריך משא"כ בתורה שכל שעה הוא מחוייב ללמוד כשיש לו פנאי וכמש"ל: