אור ברסלב

שות דברי חן· רבי חיים נתנזון

סימן ח

סימן ז

דיני קריאת שמע לגיסי החו"ב כו' מו' יעקב נ"י חאצקעלאוויץ בפאפעלאן: אשר שאלת על מה שכתבו התוס' במנחות מ"ג ע"ב אהא דתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת זו ק"ש. אסמכתא בעלמא דק"ש דרבנן. דמנא להו כן לדבר פשוט דק"ש דרבנן. וכל הפוסקים פסקו דק"ש דאורייתא:

תשובה. נ"ל שדברי התוס' במנחות המה דברי ר"ת ז"ל דהנה בריש ברכות דתנן מאימתי קורין כו' כתב שם רש"י ז"ל דזמן ק"ש של ערבית הוא בצאת הכוכבים כסתמא דמתניתין והקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו כו' ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו יצא. ובתוס' שם כתבו פי' רש"י כו' תימא לפירושו והלא אין העולם רגילין לקרות סמוך לשכיבה אלא פרשה ראשונה ועוד אותו ק"ש סמוך למטה אינו אלא בשביל המזיקין כו' ועוד קשה דא"כ פסקינן כר' יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תיקנום ואנן קיי"ל כר' יוחנן דאמר לקמן דף ד' איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה. לכן פי' ר"ת דאדרבה דק"ש של בית הכנסת עיקר. וא"ת האיך אנו קורין כ"כ מבעוד יום. וי"ל דקיי"ל כר' יהודא דאמר בפרק תפלת השחר דזמן תפלת המנחה עד פלג המנחה. דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. וא"ת האיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה אפי' לאחר פלג המנחה וי"ל דקיי"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב דאמרינן לקמן השתא דלא איתמר הילכתא דלא כמר ודלא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. וכתבו עוד התוס' וגם ראי' דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם הי' קורא ק"ש ע"כ דבריהם. והרא"ש ז"ל אחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל ולא נהירא לר"ת ז"ל שהרי ק"ש שעל מטתו אין אנו קורין כי אם פרשה ראשונה ושלא בברכותיה ובבית הכנסת אנו קורין אותה כולה בברכותיה בלא זמנה ועוד דקאמר בגמ' ואם ת"ח הוא אינו צריך לקרות ק"ש על מטתו ויש לדחות דמיירי היכא דקרא בזמנו בבית הכנסת פי' שקרא בצאת הכוכבים. והיינו בזמנה לדעת רש"י ז"ל, והמעדני יו"ט במחילת כבוד תורתו הרבה כאן דברים ללא צורך (ועוד הקשה דא"כ אנו נוהגים כר' יהושע בן לוי ואנן קיי"ל כר' יוחנן. ופירש ר"ת דק"ש של בית הכנסת עיקר. ומה שאנו קורין אתו מבעוד יום קיי"ל כר' יהודה דתפלת המנחה עד פלג המנחה מכאן ואילך הוי לילה לענין תפלת הערב וה"ה לענין ק"ש ואמרינן לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד. ואמרינן נמי לקמן דרב צלי של שבת בערב שבת אלמא חשיב לילה לענין תפלת הערב ה"ה לענין ק"ש. וא"ת הא דפריך לקמן ר' יהודה לר' מאיר דאמר בשעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן והלא כהנים מבעוד יום טובלין אדרבה קשה טפי לדידי' שהרי קורין אותו מפלג המנחה דהוא יום גדול. ויש לומר דהכי קשי' לי' לדידך שאתה סובר כרבנן דפליגי עלי בפרק תפלת השחר ואמרי דתפלת המנחה עד הערב א"כ אותה שעה יום לענין ק"ש כו'. וסיים הרא"ש וז"ל ולא נהירא לי מה שהביא ר"ת ז"ל ראיה מתפלת המנחה שהוא עד פלג המנחה דתפלות כנגד תמידים תיקנום ותמיד הי' קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק"ש לאו זמן שכיבה הוא. ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינו ראי' דילמא כר' יהושע בן לוי ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום ושמע הי' קורא אחר צאת הכוכבים. עכ"ד הרא"ש. הנה סובר הרא"ש ז"ל בדעת ר"ת דכיון דחשיב ר' יהודה לילה מפלג המנחה לענין תפלת ערבית ה"ה דהוי לילה לענין ק"ש. ועפ"ז כתב הרא"ש דלא נהירא לי' דברי ר"ת דאין ראי' כלל מתפלה שהוא כנגד תמידים לענין ק"ש דתלה רחמנא בזמן שכיבה ובפלג המנחה עדיין היום גדול. ובאמת תמוה דעת ר"ת ז"ל בזה, והש"א בתשובה סימן ג' אע"פ שתירץ כל הקושיות שהקשה הרא"ש על ר"ת כתב דזה שדחה הרא"ש לדברי ר"ת דאין למילף זמן ק"ש מזמן תפלה יפה דחה:

ולולא דמסתפינא הי' נ"ל דמעולם לא עלה על דעת ר"ת לומר דכיון דלר' יהודה הויא ערב לענין תפלת ערבית הכי נמי מיקרי זמן שכיבה לענין ק"ש אלא דר"ת הכי קאמר דכיון דאנן קי"ל כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה גם בערבית א"כ לר' יהודה דס"ל דמפלג המנחה ואילך הוי זמן תפלת ערבית ע"כ צ"ל שהוא ג"כ זמן לקריאת שמע של ערבית. דאי ס"ד דזמן ק"ש של ערבית לא הוי עד צאת הכוכבים א"כ לר' יהודה סמיכת גאולה לתפלה היכי משכחת לה. דאי זמן ק"ש אינו אלא בצאת הכוכבים לר' יהודה הלא לא יכול להתפלל מפלג המנחה ואילך תפלת ערבית משום דאז לא יוכל לסמוך גאולה לתפלה. ולעולם לא יוכל להתפלל תפלת הערב אלא בצאת הכוכבים שהוא זמן ק"ש כדי שיוכל לסמוך גאולה לתפלה. ומדס"ל דתפלת ערבית הוה מפלג המנחה ואילך. ע"כ ק"ש של ערבית נמי זמנו אז. ויוכל לסמוך מפלג המנחה ואילך גאולה לתפלה:

אלא דאכתי טעמא בעי איך אפשר דמפלג המנחה ואילך כבר הוא זמן ק"ש ועדיין אינו זמן שכיבה ולא קרינן בו בשכבך כמ"ש הרא"ש. אמנם נראה דא"ש ע"פ מ"ש התוס' שם ע"ב בד"ה א"ל ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלין תימא תיקשי לי' לנפשי' שהרי פלג המנחה מבעוד יום הוא והוא אומר לקמן דף כ"ו מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית. וי"ל דלדידי' לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך. אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה. עכ"ל. ויש לעיין בדבריהם מה שכתבו דר' יהודה לא דריש בשכבך ובקומך אם רצונם לומר דס"ל דק"ש דאורייתא אלא דזמני ק"ש אינם מן התורה דלא דריש בשכבך ובקומך לזמן שכיבה וזמן קימה. והיינו כדעת הכ"מ סוף פרק א' מהלכות ק"ש. דס"ל כן לקושטא דמילתא. אמנם כבר השיג עליו המ"א באו"ח סי' נ"ח סעיף קטן ז'. דא"כ הו"ל ק"ש מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפלה והו"ל לחייב נשים בק"ש. ואנן סתמא תנן בברכות כ' דנשים פטורות מק"ש. ולא מצינו תנא שחולק בזה לחייב נשים בק"ש. ואף שהש"א בתשובה סימן י"ב השיב על המ"א הוכחתי במקום אחר בתשובה סימן יג] דדברי המ"א נכונים. והדרא קושי' לדוכתה. אלא נראה דמה שכתבו התוס' דר' יהודה לא דריש בשכבך ובקומך היינו משום דס"ל ק"ש דרבנן. וקרא דבשכבך ובקומך בדברי תורה כתיב כדאמר בברכות שם אליבא דשמואל. וכיון דק"ש דרבנן א"כ זמנו ודאי לא הוי מן התורה אלא דרבנן תיקנו שיקרא ק"ש בבוקר ובערב. א"כ אפי' מפלג המנחה ואילך נמי שפיר דמי כדי שיסמוך גאולה לתפלה:

לפי דברינו אלה מצאנו טעם נכון לר' יהושע בן לוי דס"ל תפלות באמצע תיקנו דלכאורה מנא לי' לומר כן. דבשלמא ר' יוחנן האמר טעמא כדפי' רש"י בברכות דף ד' ע"ב שרמזה דוד בספר תהלים כו' ובברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך כו' וא"כ מנא לי' לר' יהושע בן לוי לפלוגי. ואף דבגמ' אמר דקמפלגי בקרא וסברא. הלא קרא י"ל כר' יוחנן וסברא דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא קשה דמ"מ למה לא יסמוך ולמה תפלות דוקא באמצע אולם למ"ש דלר' יוחנן דס"ל סמיכת גאולה לתפלה ע"כ צ"ל דר' יהודה ס"ל ק"ש דרבנן א"כ י"ל דר' יהושע בן לוי ס"ל אליבא דר' יהודה דק"ש דאורייתא וקרא דבשכבך ובקומך זמן שכיבה וקימה וזה לא הוי רק בצאת הכוכבים או סמוך לזה מעט כדס"ל לאידך תנאי וא"כ מוכיח ריב"ל דע"כ תפלות באמצע תיקנו דאל"כ לא משכחת לי' לר' יהודה דתפלה מפלג המנחה ואילך. כהתחלת הקרבת אברים ופדרים כיון דאז לאו זמן ק"ש מה"ת. א"ו דתפלות באמצע תיקנום. ואף דרבנן פליגי אר"י. בהא לא מצינו דפליגי ולפי דברינו אלה א"כ הא דאמר ריב"ל דף ד' ע"ב אע"פ שקרא אדם ק"ש בבית הכנסת מצוה לקרותו על מטתו. צריכין לפרש שקרא ק"ש בצאת הכוכבים (וזה דלא כמשמעות ר"ת אלא כהרא"ש ]. ע"פ דברינו אלה מצאנו שורש דבר מחלוקת הירושלמי עם גמ' דילן דבמגילה כ"ד במשנה ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע. ובתוס' שם הקשה על ר' יהודה הא הוא ס"ל בפרק החובל סומא פטור מכל המצות וא"כ אפילו ראה מאורות ונסמא נמי. ובב"ק כתבו ביותר ביאור דכיון דלר' יהודה סומא פטור מכל המצות איך יפרוס על שמע להוציא אחרים. ובירושלמי מוקי הא דלא ראה מאורות מימיו ביושב בבית אפל או שנולד במערה ואינו סומא. אבל בגמ' דידן משמע דמיירי בסומא ממש. דמפרש טעמא דרבנן כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו כו' וה"ט לא שייך אלא בסומא ממש ותירצו התוס' דאף דפטר ר' יהודה מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב. ולכך אותו שלא ראה מאורות מימיו אפי' מדרבנן לא יפרוס על שמע, אבל אם ראה ונסתמא חייב מדרבנן. ומוציא אחרים דלא מיחייבו אלא מדרבנן דק"ש דרבנן היא כדאמר במי שמתו, ע"כ דבריהם בב"ק פ"ז. וכלשון הזה הוא במרדכי במגילה שם ודלא כמ"ש התוס' במגילה שם דפריסת שמע לא הוי אלא מדרבנן דס"ל דאינו מוציא אלא בברכות ק"ש לבד. אבל התוס' בב"ק והמרדכי ס"ל דהפורס על שמע מוציא גם בק"ש וכהגאונים הובאו בר"ן במגילה שם דפריסה היינו התחלה וי"ל דמתחיל הברכות וקורא גם ק"ש. וכ"כ הרא"ש בשם תוס' בתשובה כלל ד' להקשות הא לר' יהודה סומא פטור ממצות ואיך פיקח שנסתמא יפרוס על שמע. ותירץ ק"ש דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן. [ והחת"ס בתשובה סימן ט"ו באו"ח שכתב על דברי הרא"ש אלו וז"ל:

הנה זה הדיבור בעצמו הוא לפנינו במס' מגילה כ"ד ע"א ד"ה מי כו' ושם לא כתבו אלא דברכות פריסת שמע דרבנן ולא הזכירו ק"ש כלל. עכ"ד. במחכ"ת אשתמיט מיני' דברי התוס' דב"ק פ"ז ע"א ומשם העתיק הרא"ש דבריהם ושם כתבו מפורש דק"ש דרבנן. ואולי מה שכתבו במגילה פריסת שמע דרבנן ג"כ כוונתם לברכות של ק"ש עם ק"ש כדבריהם בב"ק] :

ויש לדקדק לפ"ז למה לי' להירושלמי לאוקמי מתניתין דמגילה בדוחק דמיירי שהוא בבית אפל או במערה. ולא מתרץ כמ"ש התוס' לפי הגמ' דילן דבסומא ממש קמיירי ר' יהודה. והא דסומא שראה מאורות מוציא אחרים ה"ט משום דק"ש דרבנן. אולם לפי מ"ש לעיל א"ש דגמ' דילן אתיא אליבא דר' יוחנן דס"ל אליבא דר' יהודה דק"ש דרבנן. ושפיר י"ל כמ"ש התוס' דמיירי בסומא ממש וחייב מדרבנן ומוציא אחרים בק"ש שהוא דרבנן. אבל הירושלמי אזיל בשיטת ריב"ל דס"ל אליבא דר' יהודה דקריאת שמע דאורייתא דמה"ט ס"ל דע"כ תפלות באמצע תיקנום א"כ לדידי' א"א לתרץ כמ"ש התוס' ע"כ דחק בירושלמי לומר דמיירי ביושב בבית אפל או במערה: נשובה לעניננו שהוכחנו דלר"ת כיון דקיי"ל כר' יוחנן דגם בלילה צריך לסמוך גאולה לתפלה ואיפסק הילכתא בדף כ"ז דעביד כר' יהודה עביד א"כ על כרחך קיי"ל דקריאת שמע דרבנן:

לפי מ"ש דר' יוחנן אליבא דר' יהודה ס"ל דקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב, אין להקשות הא דאמר שם דף ד' ע"ב דר' יוחנן ס"ל איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ומפרש שם בגמ' טעמא דר' יהושע בן לוי ורבי יוחנן אב"א קרא ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב בשכבך ובקומך. ר' יוחנן סבר מקיש שכיבה לקימה מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה. אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה. משמע דר' יוחנן ס"ל קרא בשכבך ובקומך בק"ש הוא דכתיב. י"ל דמ"ש מקרא אחד דרשו היינו אסמכתא בעלמא תדע דאמר מה קימה ק"ש ואח"כ תפלה אף שכיבה נמי ק"ש ואח"כ תפלה והא תפלה מדרבנן היא. ואפי' להרמב"ם דס"ל תפלה דאורייתא אינו רק פעם אחת ביום. ואם היקש גמור הוא תהוי תפלה של ערבית נמי חובה כמו תפלת השחר ואנן קי"ל תפלת ערבית רשות. ועוד דסמיכת גאולה לתפלה לכו"ע אינו מה"ת. רק מדרמזה דוד בספר תהלים כמו שפי' רש"י שם. א"ו הא דאמר בגמ' מקרא אחד דרשו אינו אלא לאסמכתא בעלמא. וכ"כ המפרשים:

ועתה נבא למה שדחה עוד הרא"ש את דברי ר"ת שהביא ראי' מרב דצלי של שבת בערב שבת אלמא דחשיב לילה לענין תפלת ערבית וה"ה לענין ק"ש. וע"ז השיב הרא"ש וז"ל:

ומרב דצלי של שבת בערב שבת אינו ראי' דילמא כר' יהושע בן לוי ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום ושמע הי' קורא אחר צאת הכוכבים. הנה לשון התוס' שם הוא בלשון אחר קצת. וז"ל. וגם ראי' דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם הי' קורא ק"ש. ובאמת יש לתמוה על דבריהם מ"ש ומסתמא הי' קורא ק"ש. דמנ"ל. וכקושיית הרא"ש:

והנה מכבר אמרתי לפרש דבריהם דהנה לקמן כ"ז אמר רב חסדא נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בערב שבת מבעוד יום ש"מ הלכה כר' יהודה. אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ דאין הלכה כר' יהודה. השתא דלא איתמר הילכתא דלא כמר ודלא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ע"כ. ויש לדקדק מנלן מדרב הונא ורבנן דלא הוו מצלי עד אורתא ש"מ דהלכה כרבנן ומותר להתפלל מנחה עד הערב דלא כר' יהודה דזמן מנחה אינו רק עד פלג המנחה. ודילמא הא דלא הוו מצלי עד אורתא ה"ט משום דאינהו ספוקי הוו מספקא להו אי הלכה כר' יהודה אי הלכה כרבנן ומספיקא עבדי לחומרא שלא להתפלל ערבית עד צאת הכוכבים כרבנן וכה"ג אשכחן בדוכתי טובא בגמרא באמיראים דספוקי מספקא להו. ע' קדושין מ"ט. וכתובות ע"ג ותוס' שם] ולפ"ז במנחה נמי צריכין להחמיר שלא להתפלל רק עד פלג המנחה דדילמא קי"ל כר' יהודה א"כ מנא לי' להגמ' מדרב הונא ורבנן דלא הוו מצלי עד אורתא דס"ל דהלכה כרבנן לגמרי דתפלת המנחה עד הערב וצריכין אנו לומר דס"ל להגמרא דעל כרחך רב הונא ורבנן פשיטא להו דהלכה כרבנן. דאי הוה מספקא להו למה החמירו על עצמן שלא להתפלל עד צאת הכוכבים הא תפלה לא הוי אלא דרבנן. ומכ"ש זמני תפלה. וספיקו להקל כדפסק הגמ' באמת השתא דלא איתמר הילכתא כו' ומדהחמירו על עצמן ע"כ הוו קים להו דהלכה כרבנן וא"כ להקל נמי הלכה כרבנן ותפלת מנחה עד הערב כן נראה פשוט:

אלא דא"כ תיהדר קושיא זו אליבא דרב דמנא לי' להגמ' מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ דס"ל דהלכה כר' יהודה. ולפ"ז אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה. דילמא רב מספקא לי' אי הלכה כר' יהודה אי הלכה כרבנן ועבד לקולא מספיקא וצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה ולפ"ז רשאין להקל כמו כן בתפלת המנחה להתפלל אחר פלג המנחה כרבנן והגם דבאדם אחד הוי תרתי דסתרי מ"מ נפ"מ בשני בני אדם דרשאין כל אחד להקל. זה בתפלת מנחה להתפלל עד הלילה. וזה בתפלת ערבית להתפלל תיכף אחר פלג המנחה. וצ"ל דהכי קמדייק הגמ' מדרב צלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם הי' קורא ק"ש אז. כדי לסמוך גאולה לתפלה כר' יוחנן דקי"ל כוותי'. דהשתא ליכא למימר דהא דצלי של שבת בערב שבת משום דספיקא דרבנן לקולא לכך היקל את עצמו. תקשה הא תינח בתפלה דלא הוי רק מדרבנן. אבל בק"ש איך היקל א"ע מספיקא הא רב ס"ל בנדרים ח' דק"ש דאורייתא כמ"ש המפרשים. וכ"כ הש"א בתשובה סימן א' דרב ס"ל ק"ש דאורייתא. וכיון דספיקא דאורייתא לחומרא הו"ל להמתין מצלויי עד צאת הכוכבים. דשמא הלכה כרבנן א"ו פסיקא לי' לרב דהלכה כר' יהודה. וז"ש התוס' וגם ראי' דרב הוי מצלי של שבת בערב שבת ומסתמא גם הי' קורא ק"ש פי' דע"כ צ"ל דהגמ' ס"ל דרב מסתמא קרא ק"ש דאל"כ ליתא ראיית הגמ' מרב דצלי דכר' יהודה ס"ל וכמ"ש:

והא דאמר שם בגמ' והשתא דלא איתמר הילכתא דלא כמר ודלא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. משום דמספקא לן הילכתא כמאן אזלינן לקולא לא תקשה הא תינח בתפלה דרבנן ספיקו להקל. אבל בק"ש דאורייתא הלא ספיקו לחומרא. י"ל דסתמא דגמ' ס"ל דק"ש הוי ג"כ דרבנן כשמואל ודלא כרב בהא. ומכאן הביא הש"א בתשובותיו ראי' לדעת התוס' במנחות דק"ש דרבנן:

אולם לפ"מ שכתבתי דכל עיקר הוכחת הגמ' דהא דרב צלי של שבת בערב שבת על כרחך פסיקא לי' דהלכה כר' יהודה מדקרא גם ק"ש וסמך גאולה לתפלה. ואיהו הא ס"ל דק"ש דאורייתא. וע"כ הא דהיקל את עצמו לקרות מפלג המנחה משום דפסיקא לי' דהלכה כר' יהודה. דלפ"ז נסתרו דברינו מה שכתבנו למעלה דמאן דס"ל כר' יהודה וס"ל כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה על כרחך ס"ל דק"ש דרבנן. וא"כ רב דס"ל בנדרים דק"ש דאורייתא ע"כ צ"ל דלא סמך גאולה לתפלה כמ"ש ר"ת אלא כדיחוי הרא"ש. ור"ת שהביא ראי' מרב. הנה הוא נסתר מחמתו:

ע"כ נ"ל דמה שכתבו המפרשים להוכיח דרב בנדרים ח' ס"ל ק"ש דאורייתא. אינו הוכחה כלל. ונהפוך הוא דמשם מוכח דרב ס"ל ק"ש דרבנן. דהנה בנדרים ח' אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכת זו נדר גדול נדר לאלקי ישראל. ופריך בגמ' והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה. הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייב שבועה עליה עכ"ל הגמ'. והנה לפי דעת המפרשים הנ"ל הא דמתרץ הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית כו' הכי קאמר דהא דמושבע ועומד מהר סיני הוא רק על ק"ש שחרית וערבית משום דכתיב בשכבך ובקומך. אבל על פרק או על מסכת אינו מושבע מהר סיני משו"ה חלה שבועה עלי'. והנה הר"ן כתב שם מסתברא דלאו דוקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תורה תמיד יומם ולילה. ואמרינן בפרק קמא דקדושין ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך כו' וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי. אלא מכאן דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מה"ת כיון דליתא מפורש בקרא בהדיא. שבועה חלה עליו. והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשי' במאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בק"ש שחרית וערבית משו"ה חלה שבועה עלי'. עכ"ד:

ואנכי תמה מאד על דבריו וכי חיוב לימוד התורה ומצות עשה שלו רק מדרשא אתי. הלא מקרא מפורש הוא בפרשת ואתחנן קפיטל ה' ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים גו' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. ומייתי לי' בקדושין דף כ"ט ע"ב ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמרי' אבוה מחייב איהו למיגמר נפשי' דכתיב ולמדתם ופי' רש"י קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וכ"כ הרמב"ם בהלכות ת"ת פרק א' מי שלא למדו אביו חייב ללמוד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. וכ"כ הרמב"ם במנין המצות שלו מ"ע י"א שצונו ללמוד תורה וללמדה וזה נקרא ת"ת כו'. וכבר נכפל זה הצווי פעמים רבות ולמדתם ועשיתם. למען ילמדון כו'. הרי דלא מדרשא דושננתם בלבד ילפינן מצות לימוד התורה אלא הוא מפורש בקראי פעמים רבות. ובודאי קרא דולמדתם אותם ושמרתם לעשותם לא על ק"ש בלבד קאי שהרי אומר שמע ישראל את החוקים גו' ולמדתם אותם גו' ופירש להם אח"כ כל עשרת הדברות:

ע"כ נראה דהמקשה שהקשה בנדרים והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אין הכי נמי דמהאי קרא דולמדתם אותם הוא דמקשה. אי נמי כדפירש רש"י בנדרים שם בלישנא אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני מדכתיב לא ימוש ספר התורה הזה גו' עכ"ל. והיא היא. דעל כרחך קרא דוהגית אינו אלא פירוש על מ"ע דת"ת הכתוב בתורה דא"א לומר דמ"ע של ת"ת עיקרה מקרא דוהגית שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה מדכתיב אלה המצות כדאמר בתמורה ט"ז. א"ו דקרא דוהגית אינו רק פירוש של מ"ע דת"ת שכבר כתובה בתורה ונכפל פעמים רבות כמ"ש הרמב"ם. ומשני הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית כפי' רש"י דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש כדאמר ר' שמעון בן יוחאי במנחות צ"ט כל הקורא ק"ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש כו' עכ"ל. דהיינו מצות ת"ת ויוצא בה בשעת הדחק כמש"כ הרמ"א ביו"ד הלכות ת"ת א"כ כשנשבע לשנות פרק זה או מסכת זו שבועה חייל עלי', וכן פי' הריטב"א והנמוקי יוסף בנדרים שם: ולפ"ז מוכח מכאן דרב ס"ל ק"ש דרבנן דאי ס"ל ק"ש דאורייתא א"כ מ"ע דק"ש ומ"ע דת"ת שתי מצות נפרדות הן זמ"ז ואיך יוכל לפטור בק"ש שהוא מ"ע מקרא דבשכבך ובקומך. ממ"ע דת"ת שהוא מקרא דולמדתם אותם. א"ו ס"ל לרב דק"ש דרבנן ועיקר קריאתה הוא משום מצות ת"ת ומה שקורין פרשה זו דוקא רבנן הוא דתקנוה כמו שאכתוב להלן, לפ"ז הדר קושייתי לדוכתה מנא לן מדרב דצלי של שבת בערב שבת דפשיטא לי' דהלכה כר' יהודה ואסור להתפלל מנחה מפלג המנחה ואילך. ודילמא משום דמספקא לי' אזיל לקולא בדרבנן וא"כ הוא הדין למי שרוצה להקל ולהתפלל מנחה אחר פלג המנחה וכרבנן נמי שפיר דמי. וצ"ל דהגמ' אין הכי נמי דהי' יכול לדחות דאין לדייק מדרב דאין להתפלל מנחה לאחר פלג המנחה אלא דעדיפא מיני' דחי בגמ' דגם בתפלת ערבית גופי' אין לנו הלכה פסוקה להקל משום דאף דרב צלי של שבת בערב שבת. הא רב הונא ורבנן פליגי עלי' ולא הורו כוותי' ולא הוו מצלי עד אורתא:

ודאתאן עלה הא דכתבו התוס' לסיוע לר"ת דהא דרב צלי של שבת בערב שבת דמסתמא הי' קורא ק"ש. כתב הש"א דראייתו הוא ממ"ש בגמ'. אדרבה מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא ש"מ דלא ס"ל כר' יהודה. והשתא אי רב כריב"ל ס"ל מאי ראי' מרב הונא ורבנן דלא ס"ל כר' יהודה. דילמא אע"ג דס"ל כר' יהודה מ"מ לא מצלי עד אורתא משום סמיכת גאולה לתפלה. דכר' יוחנן דקי"ל כוותי' סבירא להו. א"ו דרב הי' מצלי של שבת בערב שבת בסמיכת גאולה לתפלה כדברי ר"ת ז"ל עכת"ד. ול"נ דמלשון התוס' שכתבו מסתמא ה' קורא ק"ש משמע דלא נחתו כ"כ להכריח כמ"ש הש"א אלא כוונתם דמסתמא הוי צלי של שבת בערב שבת כדי לכנוס לסעודה מיד. ואי לא הוי קרא ק"ש סמוך לתפלתו אלא בצאת הכוכבים נמצא שהתחלת אכילתו יהי' סמוך לזמן קריאת שמע ואסור. א"ו קרי קריאת שמע מקודם: לפי מ"ש לעיל דר' יוחנן ס"ל ק"ש דרבנן אזיל בזה לשיטתו במנחות צ"ט שאמר בשם רשב"י אפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ופליג שם ארבי אמי דס"ל שם אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים לא ימוש ונראה דבהא פליגי ר' אמי ס"ל ק"ש דאורייתא וא"כ מצות ק"ש דנפקא מקרא דבשכבך ובקומך ומצות ת"ת דכתיב בי' ולמדתם אותם וכן ושננתם דאתא פירושו מדברי קבלה מקרא דיהושע דכתיב בי' לא ימוש גו' והגית. והם שני מ"ע ובקיום מ"ע דק"ש אינו מקיים מ"ע דת"ת אלא א"כ קורא פרק אחד או שאר לימוד תורה מלבד ק"ש. משו"ה אמר אפי' לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית פי' מלבד ק"ש דשחרית וערבית קיים לא ימוש. אבל ר' יוחנן משום רשב"י ס"ל דק"ש דרבנן ועיקר קריאתה שאנו קורין אותה הוא רק לצאת ידי חובת ת"ת משו"ה ס"ל אפי' קרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש דק"ש. וקרא דלא ימוש מצוה אחת הם לקיים מ"ע דת"ת. וכבר הקדימוני בזה המפרשים:

לפי דברינו אלה לא קשיא מידי מה שדקדק הל"מ על דברי הרמב"ם בהלכות ת"ת פרק א' שכתב הרמב"ם. כל אחד מישראל חייב לקבוע לו עתים זמן לת"ת ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. וכתב הל"מ. לא רצה רבנו לפסוק כר' יוחנן דאמר שם אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. אע"ג דבפרק קמא דנדרים משמע לכאורה דהלכתא כר' יוחנן מ"מ משמע לי' קולא גדולה והלך להחמיר. דהא ר' יוחנן בעצמו אמר דבר זה אסור לאומרו בפני ע"ה. עכ"ד הנה להלכה אין דבריו מספיקים שהרי רבא דהוא בתרא אמר מצוה לאומרו בפני ע"ה. אלא דלפי מ"ש הדבר פשוט דהרמב"ם ז"ל אזיל לטעמי' דס"ל דק"ש דאורייתא כמ"ש בריש הלכות ק"ש. משו"ה לא פסיק כר' יוחנן משום רשב"י דס"ל ע"כ ק"ש דרבנן. כמו"ש: לפי דברינו אפשר לומר דהא דפליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי במגילה כ"ז דריב"ל ס"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. ור' יוחנן ס"ל אסור לעשותו בית המדרש. דריב"ל ס"ל ק"ש דאורייתא כמש"ל. וא"כ בית הכנסת דמקיים בו רק מ"ע של ק"ש מותר לעשותו ביהמ"ד שמקיים בו מ"ע דת"ת שגדולה יותר ממ"ע דק"ש. דק"ש ויצ"מ ותפלה לכל היותר אינו רק ג' מצות. ובת"ת בכל תיבה ותיבה קיים מ"ע כמ"ש הגר"א בשנות אלי'. ועוד שת"ת של משנה וגמרא עדיפי מלימוד מקרא כמ"ש בירושלמי בשבת פרק א' וא"כ בית המדרש קדושתו יותר גדול. אבל ר' יוחנן ס"ל דק"ש דרבנן ומה שקורין ק"ש בבית הכנסת הוא לקיים מ"ע דת"ת ופטר עצמו בזה כל היום כמ"ש רשב"י ובשעת הדחק אין צריך ליכנס לבית המדרש לקיים מ"ע דת"ת שהרי כבר קיים בק"ש של בית הכנסת ע"כ קדושת בית הכנסת שבודאי באים בתוכה בכל יום לקיים מצות ת"ת גדולה יותר מבית המדרש שיכולים לפטור עצמן בשעת הדחק שלא לבא בו כלל:

ולפי מ"ש דר' שמעון בן יוחאי ס"ל ק"ש דרבנן א"ש הא דמקשה בירושלמי ברכות פרק א' הלכה ב' אר"ש בן יוחאי דאמר כגון אנו שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב. ולית לי' לרשב"י נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו. טעמא דר"ש בן יוחאי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון. והנה בתר"י בברכות פרק ב' במשנה דהאומנין קורין בראש האילן כתב בשם מורו דמדאמר בגמ' שמע ישראל גו' זוהי ק"ש של ר' יהודא הנשיא שהי' מפסיק לקרות פרק ראשון כשהי' לומד לתלמידיו ואם איתא דכולהו מה"ת הוויין כשהי' לומד לתלמידיו למה לא הי' פוסק לכולהו. א"ו משום דלא הוי אלא מדרבנן לא הי' פוסק. אבל תר"י דתו זה וכתבו דבירושלמי שואל למאן דס"ל ק"ש דאורייתא אמאי לא הי' פוסק ר"ש בן יוחאי מן הלימוד לק"ש כולה כמו שפוסק לשאר מצות כגון שופר כו'. ומתרץ זה שינון וזה שינון. יבא שינון וידחה שינון. כלומר אין לדמות זה לזה שהדברים שיש בהם מעשה אינם נדחים מפני הלימוד. אבל מצוה שאין בה אלא אמירה בעלמא תדחה מפני הלימוד ע"כ:

אמנם הדברים מוקשים למאי נפ"מ אי מ"ע של עשיה הוא. או של אמירה הוא. כיון דתרווייהו מה"ת הם צריך לבטל בשבילם מלימוד תורה. דאל"כ הו"ל לומד ע"מ שלא לקיים. וראיתי שכבר נתקשו בה האחרונים. אלא דמכאן מוכח כדעת מורו שהוכיח מדאין מפסיק מלימודו על כרחך מדרבנן היא. ושפיר משני רשב"י זה שינון וזה שינון משום דס"ל ק"ש דרבנן. ומצותו רק משום ת"ת וכיון דכבר עסיק בתורה א"צ לבטל בשביל ק"ש ואף דאית בה נמי קבלת מלכות שמים אין זה רק מדרבנן. ואין מפסיקין בשביל זה:

ולפי מה שהוכחנו דרשב"י ס"ל ק"ש דרבנן לא תקשה מהא דאמרינן בסוטה מ"ב ואמר אליהם שמע ישראל מאי שנא שמע ישראל א"ר יוחנן משום רשב"י אמר להם הקב"ה לישראל אפי' לא קיימתם אלא ק"ש שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם דמכאן הוכיח הש"א דרשב"י ס"ל ק"ש דאורייתא. דאין זו הוכחה דאין למדין הלכה מפי אגדה. ועוד די"ל דאסמכתא בעלמא הוא דקרא לאו בק"ש משתעי ואי דרשה גמורה הוא הוי מקשה מרשב"י אדרב יהודה אמר שמואל דס"ל ברכות כ"א דק"ש דרבנן. וע' ב"מ כ"ב ת"ש דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי וע' סוכה ל' ע"א תוס' ד"ה מתוך. ונ"ל דכעין אסמכתא זו דרש רב תנחום בברכות ס"ג ע"ב בפסוק הסכת ושמע ישראל ע"ש ותבין והארכתי בזה בספרי שפתי חן ריש פרשת תבא. ואפי' תימא דהא דסוטה דרשה גמורה היא אכתי אין ראיה משם דקריאת פרשה זו הויא מה"ת די"ל דאף דיוצאין בשאר ד"ת ג"כ מ"מ אפשר דכבר הנהיגו בימי משה לקרות פסוק זה דשמע ישראל דוקא לפי שכבר אמרוהו אבותינו לאביהם הזקן יעקב אבינו ע"ה קודם מותו. כדאמרינן בפסחים נ"ו דמה"ט אמרינן ג"כ פסוק ברוך שם כמל"ו בק"ש לפי שאבינו יעקב אמרהו וע"ש. וכן משמע במדרש רבה סוף פרשת ואתחנן. מהיכן זכו ישראל לק"ש משעה שנטה יעקב למיתה קרא לכל השבטים כו' אמרו לו שמע ישראל כו'. וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ריש ה' ק"ש:

ועתה נשובה לדברי ר"ת. ולתרץ מה שהקשה עליו הש"א לפי מ"ש תר"י בפרק תפלת השחר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת מפלג המנחה ולמעלה דלאחר צאת הכוכבים הי' קורא ק"ש בעונתה אע"ג שלא הי' סומך גאולה לתפלה כיון שהי' מכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה עכ"ד תר"י ולפ"ז תמה הש"א על הרא"ש איך שכח דברי עצמו שהביא לדברי תר"י ריש פרק תפלת השחר ולמה לי' לדחות בפרק קמא ראיית ר"ת מהא דרב צלי של שבת בערב שבת דדילמא ק"ש קרא בצאת הכוכבים וכריב"ל ס"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום שזהו דלא כהילכתא עדיפא הו"ל לדחויי דאין ראי' מדרב דאף דלא ה' סומך גאולה לתפלה כיון שהי' מכוון למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה. וכן הקשה במעדני יום טוב ריש פרק קמא דברכות. ונדחק:

ולי נראה דהרא"ש לא שכח תלמודו כלל. דהנה הש"א שם בתשובה ג' הקשה על דברי תר"י דאי משום מצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה א"כ מאי ראי' מייתי בריש פרק תפלת השחר מדרב הונא ורבנן דלא הוו מצלי עד אורתא ש"מ כרבנן ס"ל. מנלן דילמא אינהו נמי כר' יהודה ס"ל וזמן תפלת ערבית מפלג המנחה ואז אסור להתפלל מנחה. והא דלא הוו מצלי עד אורתא כדי לסמוך גאולה לתפלה כיון דק"ש זמנה רק בצאת הכוכבים. וכי תימא דהכי מייתי ראי' מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא אפי' בערב שבת. דאי משום סמיכת גאולה לתפלה הא בשביל מצות הוספה מחול על הקודש אין לחוש לסמיכה ג"ז אינו ראי' די"ל רב הונא ורבנן ס"ל דאין צריך להוסיף מחול על הקודש בשבת ויו"ט. וכדעת הרמב"ם. וכיון דאין מצוה להוסיף מחול על הקודש חייש לסמיכה ולעולם כר' יהודה ס"ל אלא על כרחך מאן דאית לי' כר' יהודה קורא גם ק"ש וברכותיה ומתפלל ערבית וסומך גאולה לתפלה מפלג המנחה ואילך דהכי עבד רב דצלי של שבת בערב שבת דסמך גאולה לתפלה כר' יוחנן דקיי"ל כוותי' עכ"ד הש"א:

ול"נ דקושייתו לאו קושיא היא די"ל דתר"י כשיטת תוס' בר"ה ט'. ומו"ק ד' דכולהו ס"ל דמצוה להוסיף מחול על הקודש גם בשבת ויו"ט. ודלא כהרמב"ם. וכ"כ תוס' בברכות כ"ד ע"א ד"ה רב צלי כו'. וכן הביאו תר"י שם בשם ר"י מאורלייניש שעל תוספת שבת חייב וא"כ א"א לאוקמי לדרב הונא ורבנן דלא כהילכתא. דכיון דלהלכה ס"ל תר"י דמחוייבין להוסיף מחול על הקודש לא ניחא לי' להגמ' לאוקמי לדרב הונא ורבנן לבר מהילכתא וכמו שהקשה הש"א בעצמו על דברי הרא"ש דלא הו"ל לאוקמי לדרב כריב"ל דלא כהילכתא א"ו דרב הונא ורבנן דלא הוו מצלי עד אורתא משום דכרבנן ס"ל:

אמנם אי קשיא על דברי תר"י הכי קשיא לי אכתי מנא לי' להגמ' מדרב הונא ורבנן דלא הוו מצלי עד אורתא אפי' בערב שבת. מ דכרבנן ס"ל. דאל"כ הא מצות הוספה מחול על הקודש דחי למצות סמיכת גאולה לתפלה. הא י"ל דלעולם הא דמצלי באורתא משום סמיכה הוא והא דלא חיישי למצות הוספה דעדיפי ממצות סמיכה. י"ל דבאמת הוסיפו מחול על הקודש אך לא ע"י תפלה רק ע"י הדלקת הנר שהדליקו נרות מפלג המנחה ואילך. ובזה הוי קבלה לשבת כדעת הבה"ג הביאו הטור או"ח סימן רס"ג. והר"ן. ומרדכי בפרק במה מדליקין. ובזה הוסיפו מחול על הקודש. וכיון דלא היו צריכין להתפלל מבעוד יום בשביל להוסיף מחול על הקודש היו צריכין לחוש לסמיכת גאולה לתפלה ומשו"ה לא הוו מצלי עד אורתא כדי לסמוך גאולה לתפלה. ולפ"ז גם הא דרב צלי של שבת בערב שבת ליכא למימר כדעת תר"י דהא דלא חייש לסמיכה משום להוסיף מחול על הקודש דהא הו"ל להוסיף מחול על הקודש ע"י הדלקה. ולא לצלויי עד אורתא כדי לסמוך גאולה לתפלה. א"ו דגם עתה שהתפלל בערב שבת קרא ק"ש וסמך גאולה לתפלה. ונסתרו דברי תר"י. אמנם נראה דלא קשיא על תר"י משום דאינהו ס"ל כדעת רמב"ן ורא"ש בפרק במה מדליקין [כי תר"י היינו רמב"ן ורשב"א] דהדלקה לא הוי' קבלה. א"כ בע"כ הוצרכו להוסיף מחול על הקודש ע"י תפלה וקיימין דברי תר"י:

לפי דברינו אלה מוצל הוא אותו צדיק ר"ת מקושיית הש"א עליו שהקשה דראיית ר"ת מדרב וליתא ע"פ דברי תר"י שהרי אין דבריהם קיימין אלא אי נימא דהדלקה לא הוי קבלה. אבל ר"ת ס"ל דהדלקה הוי קבלה כדעת בה"ג א"כ א"א לומר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת ולא חייש לסמיכה משום מצות הוספה מחול על הקודש דעדיפי טפי. הרי הי' לו עצה טובה לקיים שניהם דתוספת שבת יקבל ע"י הדלקה ויתפלל בערב ויסמוך גאולה לתפלה. א"ו שגם עתה סמך גאולה לתפלה. ועתה ראיית ר"ת שרירא וקיימא: ולפי דברינו אלה לא שכח הרא"ש בריש ברכות מה שהביא בעצמו דברי תר"י בפרק תפלת השחר. ומה שלא הביאו לדחות בהם דברי ר"ת היינו לפי שאין בהם דיחוי כלל. דא"א להשיב על ר"ת ממה דאיהו לא ס"ל כן:

עתה נלכה נא לעיקר דברי הבה"ג דס"ל דבהדלקה הוי קבלה לשבת. ומה שהשיב עליו הרא"ש. ונראה אם תשובותיו מכריחות או לא. דהנה הרא"ש בסוף פרק במה מדליקין אהא דת"ר ג' תקיעות תוקעין ערב שבת כו' ושוהה כדי לצלות דג קטן. או להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת. וכתב הרא"ש ז"ל מכאן משמע שקבלת שבת אינו תלויה בהדלקת הנר שהרי אחר שהדליק עדיין יכול לצלות דג קטן. ונראה דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית מדקאמר בתפלת השחר כ"ז רב צלי של שבת בערב שבת. א"ל ר' ירמי' מי בדלת א"ל אין בדילנא כו'. מכל הלין משמע שקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית עכ"ד. הנה בפשטות דבריו מ"ש ונראה דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית אינו ראי' דבהדלקה אינו תלויה דהא י"ל שגם ע"י הדלקה הוי קבלה ובין מדליק ועדיין לא התפלל. או התפלל ולא הדליק הוי קבלה. ועיקר הוכחתו דבהדלקה לא הוי קבלה. הוא מדשוהה כדי לצלות דג קטן כו'. דאי הדלקה הוי קבלה הלא אסור אח"כ לצלות. וע"ז כתב דנהי דבהדלקה אינה תלויה. מ"מ ע"י תפלה הוי קבלה. ומטרת כוונת הרא"ש ז"ל להשיג בזה על דברי הבה"ג שהביאו הטור בסימן רס"ג שכתב דנר חנוכה ונר של שבת. צריך להקדים נר של חנוכה לשל שבת. שאם ידליק של שבת לא יוכל להדליק של חנוכה אח"כ ע"כ. וכיון דבעל ה"ג הוא דס"ל דהדלקה הוי קבלה וכל הפוסקים כתבו עליו שדבריו דברי קבלה ולא בקל יש לדחותם. לפ"ז יש לתמוה על רבנו הרא"ש ז"ל איך דחה דבריו ע"י קושיא שאינה חזקה כ"כ. והר"ן בפרק במה מדליקין שם תירץ דהברייתא שאמרה ושוהה כדי לצלות דג קטן לאו צולה ממש קאמר רק שוהה זמן צליה כדי שידליק גם מי שאינו ממהר כ"כ להדליק. או מי שיש לו הרבה נרות:

לכן נ"ל דמ"ש הרא"ש ונראה דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית מדקאמר רב צלי של שבת בערב שבת כו' מזה עיקר הוכחתו דלא כבה"ג והיינו דהרא"ש לטעמי' אזיל בריש פרק קמא דברכות שהכריע שם דעיקר זמן ק"ש בצאת הכוכבים דוקא. כסתמא דמתניתין שם. וכדעת רש"י וכדמוכח נמי מתשובת רב האי גאון. וע"ד ר"ת דלא ס"ל כן כבר השיב שם הרא"ש בראיות דליתנייהו. דלפ"ז צריכין לומר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת דק"ש קרא בצאת הכוכבים. והא דלא המתין להתפלל בצאת הכוכבים כדי לסמוך גאולה לתפלה כר' יוחנן דקיי"ל כוותי' צ"ל כדברי תר"י דמשום להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה וכמ"ש הרא"ש בריש תפלת השחר דלפ"ז מוכח דע"כ קבלת שבת איננה תלויה בהדלקת הנר דאל"כ הי' לי' לרב לצאת ידי שניהם להוסיף מחול על הקודש ע"י הדלקה. ולסמוך גאולה לתפלה בלילה. אלא ש"מ דהדלקה לאו קבלה היא ודלא כבה"ג כן הוא כוונת הרא"ש:

אמנם אם נאמר דבה"ג ס"ל כר"ת דזמן ק"ש הוי ג"כ מפלג המנחה ואילך כמו תפלת ערבית לר' יהודה. א"כ אין ראי' מרב דהדלקה לא הוי קבלה דהרי י"ל דרב דצלי של שבת בערב שבת. אין הכי נמי דסמך אז גאולה לתפלה. לפי שקרא ג"כ ק"ש בברכותיה. אלא דלפי מה שהרא"ש ז"ל בריש ברכות בירר לו דרך דלא כר"ת ז"ל. ע"כ הכריח מהא דרב דלא כבה"ג. אבל אם נימא כר"ת אין הכרח מעתה לומר דלא כבה"ג:

ולפי דרכינו אנו למדין דר"ת נמי ס"ל דהדלקה הוי קבלה ובה"ג ע"כ ס"ל כר"ת. ומעתה תשובת הרא"ש דפרק במה מדליקין אינם מכריחות כלל נגד דעת הבה"ג ור"ת. ודו"ק:

לפי דברינו אלה בדעת ר"ת אתיא לי שפיר מ"ש בשבת קי"ט רב הונא מדליק שרגא. דהנה המפרשים הקשו אהא דרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא. ש"מ כרבנן ס"ל ודלא כרב והא רב הונא תלמידו דרב הוי ובכל מקום מקשה בגמ' על רב הונא מרב רבו איך לא עביד כוותי' [ע' שבת קכ"ח וש"נ] א"כ בכאן למה לא עביד רב הונא כרב דצלי של שבת בערב שבת. וע' פני יהושע: ולי לא קשיא מידי. שהרי על רבה נמי העיד עליו אביי בשבת מ' ע"א דכל מילי' עביד כרב. ואפ"ה אמר שם דכחומרי דרב עביד כקולי דרב לא עביד. ה"נ י"ל ברב הונא תלמידו דכיון דס"ל לדידי' דהלכה כרבנן דתפלת ערבית אינו מפלג המנחה אלא מבערב לא הי' אפשר לו לצלויי תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה לקולא כרב רבו דלקולא לא עביד כרב אף בערב שבת. כיון דהך קולא להתפלל מפלג המנחה ואילך אית בי' נמי חומרא דהיינו קבלת שבת דהוספה מחול על הקודש ולחומרא הוי עביד כרב משו"ה הי' מדליק שרגא לצאת ידי חובת רבו נמי:

ובזה א"ש נמי דברי הירושלמי הביאו תר"י והרא"ש בברכות מ"א רב הונא אכל תמרי על פסתא ולא בריך עלייהו א"ל רחב"א פליג את על רבך שבקוהו בתר מזונך ואת מברך עליהן תחילה וסוף. א"ל אינן עיקר נגיסתי פי' דר"ה אכל תמרים עם פת בלא ברכה לפני הפירות אמר לו רחב"א פליג את על רבך רב דס"ל הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם כו' דלא כר' חייא דאמר פת פוטר כו' שבקי' בתר מזונך. ויש לדקדק הלא די באמרו פליג את על רבך ולמה יבקש רחב"א עצות איך יעשה דלשבקינהו בתר מזונו. דלפמ"ש א"ש משום דלכאורה מה זו קושיא פליג את על רבך הא כיון דאינו מברך הרי להדיא דכר' חייא ס"ל דפת פוטר כל מיני מאכל. א"כ אם יעשה כרב ויברך עליהם הרי זה ברכה לבטלה לפי דעתו ולקולא הא לא עביד כרב. ע"ז בא רב חייא בר אשי כמתרץ דבריו שבקי' בתר מזונך. ור"ל נהי דלדידך דסבירא לך אסור לברך. אי את רשאי לעשות כרבך רב לקולא משום ברכה לבטלה. זהו כשאין עצה אחרת. אבל כשיש עצה. ירא שמים יוצא ידי שניהם. שבקי' בתר מזונך:

תוכן העניינים

שות דברי חן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה